מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

"זרים" במושבות

מאת: יוסף אהרונוביץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בין כל החזיונות בלתי-הנורמליים, שישנם בישובני החדש, יש אחד אשר הסימפטומטיות בו מעמידה בספק את כל הסכויים לנו לשלטון עצמי – והוא:

היחס של אזרחי המושבים ל“זרים”, כלומר, למתישבים חדשים שאין להם רכוש במושבה. בכל המושבות שורר חוק ברברי כזה, שכל אלה שאין להם נחלות, נחשבים ל“זרים” ואין להם שום דעה בהנהגת המושבה. ואף-על-פי שלעתים מגיע כמעט מספר הזרים למספר האזרחים, נשארים הם בכל זאת מרוחקים מכל עניני המושבה, וכל אותה התועלת החמרית והרוחנית שהם מביאים – אינה נחשבת לכלום.

והחוק הזה, שהוא כל כך רגיל וטבעי בשבילנו היהודים בכל ארצות פזורנו, אינו טבעי כלל וכלל בארץ תקותנו, והוא מעורר בנו מחשבות מרות מאד בנוגע לעתידנו. שהרי אם עתה, כשהאיכרים מרגישים את הצורך במהגרים חדשים – שבלעדיהם אין קיומם בטוח – הם מתיחסים אל ה“זרים” יחס משונה כזה, אפשר לשער איך היה זה אילו היה לנו כבר ישוב מבוסס עם איזה צל של שלטון עצמי. יהודי ארץ-ישראל היו אז נלחמים אולי באחיהם המהגרים לא פחות ממה שנלחמים בהם בכל הארצות.

ואמנם, הנגע הזה, כמו כל “נגעי הישוב”, יש לו כבר “עבר” והוא הספיק להכות שרשים עמוק, עמוק בלבות האיכרים, ולא בנקל יעלה בידינו לעקרו משרשו. במשך זמן ארוך הורתה הפקידות של הברון הלכה למעשה, שאיש זר כי יבוא למושבה, אסור לתת לו מקום ללון בלי רשותה. החובבים והציונים למיניהם הרגילו במשך שנים רבות את האיכרים לחשוב שהם הנם “בחירי האומה”, שכל העם העברי לא נברא אלא כדי לדאוג להם. משבר כי יבוא על איזו פרדסנים, וירעישו עולמות על זה שהם בסכנה, ופועלים עברים כי יבואו לאותם הפרדסנים לבקש עבודה, אין שום חובה מוסרית עליהם לקבלם. עזרה מדיצינית מחויבה האומה לתת לבחיריה, אולם פועל כשיחלה במושבה, אינו יכול להשתמש בעזרה זו, כי “זר” הנהו. והדברים מגיעים לעתים לידי אבסורד כזה, שנער בן שש עשרה – שבע עשרה שנים, היושב במושבה ומשגיח על נחלת אביו הגר בחוץ-לארץ, מחוה דעה בעניני המושבה, ואיש בא בשנים, שנתן את מיטב שנותיו וכוחותיו בעבדו במושבה – אינו יכול להתערב בהנהגה ואין לו שום דעה בכל עניניה. עד כמה יחס כזה משפיע לרעה על ה“זרים” האלה, היושבים במושבה ועוזרים להתפתחותה – לא צריך כלל לבאר; די לנו לדעת שאחד התנאים הקשים ביותר בשביל השתקעותו של הפועל העברי במושבה הוא היחס הזה. אולם גם ההנהגה עצמה מוכרחה לסבול מזה הרבה. בכל אופן אין היא יכולה להתקדם במידה שזה היה אפשר לה, אילו שיתפה את כל הכוחות הנמצאים במושבה, שביניהם ישנם בעלי מרץ שהיו יכולים להביא תועלת בהשתתפותם.

אך מלבד הסיבות האמורות הגורמות לחזיון זה, פועל לא מעט בכל השאלה הזאת חוסר ההבנה. ובולט זה ביחוד בתקנות שתקנו בנדון זה באחת המושבות, הנחשבת, על-פי איזה משפט קדום, לדמוקרטית. לפני שנה תקנו במושבה הזאת תקנה שכל איש חדש, שגר במושבה שלוש שנים, משתתף מכאן ואילך בהוצאותיה ונחשב לאזרח, בתנאי אם יש לו באותו המקום נכסי דלא ניידי, או, לכל הפחות, אשה. המתקנים חשבו, איפוא, שבתקנתם זו צעדו צעד קדימה (בהשוואה לחבריהם בשאר המושבות) והקלו על הזרים את התאזרחותם. אולם אם ננתח את התקנה הזאת היטב, נמצא שהיא כולה חסרת הגיון גם ביחס ל“זרים” וגם ביחס למתקנים עצמם. כי אם נעמיד את כל הזכויות על התנאי של “רכוש”, הלא אין צורך לחכות שלש שנים, שהרי בעל רכוש מקבל את זכויותיו גם עתה מן השעה הראשונה, ואם כן יוצא, שהתקנה הזאת, הבאה להקל, מחמירה עוד יותר. כמו כן מביא התנאי הזה לידי אותו החזיון שכבר הזכרתיו, כי נער שאין לו עוד שום הבנה בחיים, יכול – כשיש לו רכוש במושבה – לחוות דעה ולהכריע את הכף לצד ידוע, מפני שבתקנה לא נקבע כלל הגיל הדרוש למען יוכל להחשב לאזרח. וכמה מצחיקה היא ההגבלה “אם יש לו אשה”. וכי אפשר להעלות על הדעת שהחברה תענוש את האיש, שלא רצה, או לא יכול לשאת אשה? ואם בכל זאת חשבו את התקנה הזאת לפרוגרסיבית, הרי זה מראה שלא מתוך רוע לב עשו זאת, אלא, פשוט, מפני מעוט התעמקות בכל הענין הזה.

בכל ארץ קונסטיטוציונית דורשים מאת הזר שלושה תנאים עיקריים, שעל פיהם רוכש הוא את הזכויות האזרחיות: א) שיגור מספר ידוע של שנים באותה הארץ, ב) גיל של בגרות, ג) שישתתף בהוצאות הציבוריות של המדינה על-ידי מיסים שונים וכו'. רכוש ואשה אין דורשים בשום ארץ, כי גם זה, שהוא חסר כל אלה, נחשב לאדם, ויש לו רשות לחוות את דעתו, שאינה נופלת כלל בערכה מדעתם של הנשואים ובעלי הרכוש.

אם האיכרים במושבות שלנו חפצים, איפוא, גם הם לעמוד על עיקרים חוקיים, מתוך התחשבות בתנאי המקום, כמובן – לא לשלול בכוונה מאנשים את הזכויות שהם ראוּיים להן בצדק – צריכים הם לבוא לידי מסקנה כזו:

כל איש בגיל הבגרות, הבא לאיזו מושבה ומשתקע בה, צריך כעבור שנה להשתתף בהוצאותיה ולהחשב כאזרח גמור עם כל הזכויות. מספיקה שנה אחת, ואפילו פחות מזה, כדי שהזר יכיר את כל עניני המושבה. מובן שההוצאות צריכות להיות מחולקות לפי ערך צרכיו, הכנסותיו והוצאותיו של כל אחד ואחד, ולא בערך שווה לכולם.

ומכיון שהיחס הזה ל“זרים” הוא, סוף-סוף, נוגע בעיקרו לפועלים, שהם רוב הזרים, רוצים אנו להעיר את האיכרים שיהיו יותר עיקביים ונאמנים לדעותיהם. הם, שהפרזה “מלחמת המעמדות” שגורה תמיד בפיהם בבואם להלחם לפני דעת הקהל בפועלים, צריכים להיזהר על כל פנים שהם עצמם לא ייצרו את המלחמה הזאת. כי, אם עוד לא די ברור להם המושג של “מלחמת המעמדות”, ידעו נא ששלילת הזכויות האלמנטריות מאת הפועלים, היא היא מלחמת מעמדות בצורתה הגסה ביותר, שלא הפועלים יוצרים אותה, כי אם הם עצמם. ידעו נא גם זה, שהיהודי, אשר וויתר בכל הארצות על זכויותיו, לא וויתר מעולם על זכויותיו בארץ אבותיו. וכשם שיש רשות לאיזה יהודי הגר בורשה, או במקום אחר, לחוות דעה במושבה מפני שיש לו שם רכוש, ככה יש רשות גם לפועל, המשקיע בה את כל כוחותיו, לחוות דעה באותם הענינם שבשבילם הוא בא אל הארץ וחי בה.

תר"ע.

יוסף אהרונוביץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אהרונוביץ
רקע
יוסף אהרונוביץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אהרונוביץ

  1. שאלת הפועלים בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  2. מכתב לאליעזר שוחט (מכתבים)
  3. פורצי גדר (מאמרים ומסות)
  4. על הדגל (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ

יצירה בהפתעה
רקע

בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

לקתה מידת הדין והצדק. – “תחזקנה ידי כל אחינו”… – קול ממחנה-הלאומיים בה' הידיעה

על רשעותה של איטליה נגד תורכיה בדבר טריפולי התריעה העתונות שלנו לא מעט. בן-יהודה נתפעל ביחוד מ“קולה של ירושלים”, זו העיר שבן-אמוץ ניבא בה לשלום וענתבי חתם בה על “המחאה הגדולה”… ולא מחמת חשבונות של תועלת עצמית דנה עתונותנו את איטליה ברותחין. חס וחלילה! אמנם, היו גם כאלה, שכאן מצאו להם מקום לקשר את החזיון הנוכחי עם פוליטיקה יהודית, לאמור: תורכיה חטאה שלא פתחה לנו את שעריה ונענשה. רק בנו מוצאת עותומניה אוהבים נאמנים וכו'. ואולם רוב העתונות שלנו עסקה בזה בעלמא, לשם " מצוה“. אפילו ה”ג’ואיש כּרוניקל“, כלי-מבטאה של היהדות ממערב-לונדון, שמצא לנכון לעשות מספד מר על סטוליפין המומת, על סטוליפין ה”מרגיע“, צעק הפעם על ה”קרוּאֶלטי" של איטליה. רגש-הצדק נפגם. היאך! “כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש מן הדבר הזה” – הזכיר ד“ר ברנפלד לקוראיו במאמר לא-קצר ב”הצפירה". היכן הוא היושר האירופי? אין יושר באירופה.

היושר האירופי איני יודע, מי מצחיק ביותר: אותו יושר או מי שמתריע על היעדרו. משל למה הדבר דומה? כאילו היו באים להתריע על הברד ועל הארבה. אירופה, החיה כולה מ“שוד-עניים ומאנקת-אביונים” – באים לדרוש יושר ממנה! כמה אי-יושר, כמה צביעות בדרישות-היושר הללו בכבודן ובעצמן! וכמה טיפשות, במחילה, באותן התפילות ל“נביא”, שיקום וימלא את הארץ יושר…

אין יושר ואין צדק באירופה. בוודאי אין, ומכבר, מכבר – עוד בטרם התנפלה איטליה על טריפולי…

וירשו לי הערה צדדית בנדון. אותו רגש-הצדק, שכל-כך מרבים להזכיר אותו, הנה אצל העתונות גופה, ואפילו אצל זו שלנו – הישנו? כוונתי לאותו רגש-הצדק, שבאמת אין לפניו, כמו שאומרים, כל חשבונות, אלא רוח הוא באנוש, “ציווי מחלט” – הישנו?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.