מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בין המצרים

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בֵּין הַמְּצָרִים / שאול טשרניחובסקי

I

קוֹל רַעַם הַקְּרָב עַל תּוֹגַרְמָה יָרִיעַ.

שְׂלוֹנִיקִי נָבוֹכָה, שְׁוָקֶיהָ שׁוֹמֵמִים.

אֶת בֵּית רַבִּי שְׁמוּאֵל הִקִּיפָה הַזְּעָקָה,

תַּאֲנִיַּת-הַמְּקוֹנְנִים תַּהֲלֹךְ שָׁם אֵימִים;

הַדְּלָתוֹת לִרְגָעִים עַל צִירָן תִּסַּבְנָה,

הַקְּרוֹבִים, הָרְחוֹקִים נֶאֱסָפִים, נֶאֱנָקִים;

קְהַל הֲמוֹן-שְׁכֵנִים רַחֲמָנִים נֶאֱנָחִים,

גַּם חוֹמְדֵי-חֶזְיוֹנוֹת בֵּינֵיהֶם נִדְחָקִים.

– מַה-זֶּה וְעַל מַה-זֶּה פֹּה כֻּלְכֶם נֶאֱסַפְתֶּם,

וּרְאוֹת מַה-תִּשְׁתּוֹקֵק הָעֵדָה נִצָּבָה?

– הֵן יוֹסֵף – הַבְּכוֹר – מֵאֲבוֹתָיו יִפָּרֵד

לָצֵאת לַמִּלְחָמָה, מִתְנַדֵּב לַצָּבָא!

גַּבּוֹת רַב שְׁמוּאֵל הַנְּטוּיוֹת כִּקְשָׁתוֹת

קָרְבוּ, הִתְלַכְּדוּ וַתִּתְאַחֵדְנָה,

מְלֹא רֹחַב מִצְחוֹ כִּי חָרְשָׁה הַדְּאָגָה,

עֵינָיו יְבֵשׁוֹת וּמְאוּם לֹא תַּגֵּדְנָה,

מְאוּם לֹא תַּגֵּדְנָה – וְהִנָּן נִצְמָדוֹת:

פְּנֵי בְנוֹ בְּכוֹרוֹ לוֹ אֶבֶן שׁוֹאָבֶת…

רַק יָדוֹ הַצְּנוּמָה, שֶׁתִּרְעַד לִרְגָעִים,

הִיא תָּעִיד עַל אֶבְלוֹ, כִּי נַפְשׁוֹ דוֹאָבֶת.

אַךְ כְּאַלּוֹן-בָּכוּת, כַּחֲלֹף תּוֹר הַחֹרֶף,

וְרִבְבוֹת בַּדָּיו יְנַעֲרוּ הַשְּׁלָגִים,

מַר תָּרִיד הָאֵם עַל צַוְּארֵי הָעֶלֶם,

כָּל קִמְטֵי לְחָיֶיהָ מָלְאוּ כַּפְּלָגִים.

– הַאוֹסִיף אֶרְאֶךָּ, אֲהָהּ, בֶּן-טִפּוּחַי?

הַאוֹסִיף אֶשָּׁקְךָ? – וְהִיא מִתְרַפֶּקֶת…

-עוֹד נָשׁוּב נִתְרָאֶה! – אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ –

וּנְשִׁיקוֹת מַאֲלִיפוֹת הִיא אוֹתוֹ נוֹשֶׁקֶת.

וּבְכָל חֹם-לִבָּתוֹ הַבֵּן יְחַבְּקֶנָּה,

יִלְחָצָהּ אֶל לִבּוֹ – שִׂפְתֵיהֶם נִשֵּׁקוּ.

הַנְּשִׁיקָה אֲרֻכָּה: כְּאִלּוּ כָּל חַיָּיו

אָז יַפְקִיד בְּיַד אִמּוֹ, שֶׁיָּדָיו חִבֵּקוּ.

הַנְּשִׁיקָה אֲרֻכָּה: מֵאֲנוּ הִפָּרֵד!

כָּכָה תִּפָּרֵד הַנְּשָׁמָה מִגְּוִיָּה - - -

עוֹד רֶגַע הִתְחַזֵּק הָעֶלֶם, וּפִתְאֹם

גַּם פָּנָיו הִתְעַוְּתוּ, וַיִגְעֶה בִּבְכִיָּה…

II

כַּעֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים כֵּן אָרַךְ הַלָּיִל.

שְׁנַת שְׁמוּאֵל נָדְדָה, הַזְּקֵנָה נֶאֱנָחָה:

"הָהּ, אֵיפֹה בֵּן יַקִּיר, אַיֵּהוּ מַחֲמַדִּי?

הַחַי הוּא, אִם עָזַב אֶת עֵמֶק-הַבָּכָא?

אוֹי, אוֹי לִי, עֵץ רַעֲנָן הוֹי, פֶּרַח טִפַּחְתִּי!

אִם נִקְּרוּ עֵינֶיךָ כְּבָר עוֹרְבֵי-הַנָּחַל?

רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם, חַיֵּהוּ, אַמְצֵהוּ!

בֵּין סַלְעֵי תֶּסַּלְיָה הֲשָׁתָה, הֶאָכָל?

רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם! הוֹי מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים!

אוֹי, הָסֵר מִמֶּנּוּ כָּל פֶּגַע, כָּל קְטָטָה!

עַד מָתַי עוֹד תֹּאכַל חֶרֶב-מִלְחָמָה,

וְלֶב מֶלֶךְ וָמֶלֶךְ בְּיָדְךָ אַךְ אָתָּה!"

הַבֹּקֶר אַךְ הָיָה, וּבְטֶרֶם עוֹד תַּחְפִּיר

בְּגִיחָהּ הַחַמָּה אֶת חֶרְמֵשׁ-הַסַּהַר,

וּבְטֶרֶם עַפְעַפֵּי-הַשַּׁחַר נִבְקָעוּ…

וּבְחֵיק עַרְפִלֵּי-תְּכֵלֶת תִּתְלוֹנֵן אֲדָמָה, -

וּכְבָר רַבִּי שְׁמוּאֵל יָנוּעַ בַּשְּׁוָקִים,

אִם לַחְקֹר לָדַעַת חֲדָשׁוֹת תִּקְרֶינָה

וְשִׂיחָה וּשְׁמוּעָה, שֶׁתַּעֲבוֹר בָּאָרֶץ,

אוֹ לִרְאוֹת בָּאֹרְחוֹת נִפְצָעִים תָּבֵאנָה.

אָז יָסוּר אֶל בָּתֵּי-הַחוֹלִים לַצָּבָא,

אָז יִדְרֹשׁ, אָז יַחְקֹר: מֵאַיִן הַבָּאִים,

וְאִם יֵשׁ מֵהֶם אֶחָד, שֶׁרָאָה אוֹ שָׁמַע

אֵי חוֹנֶה הַגְּדוּד, שֶׁבּוֹ בְּנוֹ הַנָּעִים?

– "לָרִיסָה נִלְכָּדָה, חֲמִשִּׁים הֹרָגוּ –

בֵּינֵיהֶם שַׂר-צָבָא – וּשְׁמוֹנִים נִפְצָעִים".

– וּבְמִבְחַר בָּנֵינוּ שִׁלַּמְנוּ אֲנַחְנוּ –

אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת – הַמִּלִּים הַשְּׁתָּיִם.

– "נָא חִדְלִי מִבֶּכִי! הַאֶחָד הוּא בְּנֵנוּ?

הֶאָפֵסוּ כְּבָר שָׁבִים מִשְּׂדֵה-הַמִּלְחָמָה?

אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם…" וּמִשֶּׁטֶף אִמְרוֹתָיו

גַּם יִרְוַח לַזְּקֵנָה וּתְהִי לָהּ נֶחָמָה.

וּכְיֶלֶד הַבּוֹרֵא עוֹלָמוֹת בַּהֲגִיגוֹ

וּמְלֵאִים הֵם חַיִּים גַּם יִרְאֵם לְעֵינַיִם,

כֵּן יַאֲמִין הַזָּקֵן הַנּוּגֶה בִּדְבָרָיו,

וְשָׁב וְרָפָא לוֹ, וְרָאָה אוֹר-חַיִּים.

III

– מַה צִלְצְלָה הַמְּצִלָּה?" – אִגֶּרֶת לַאֲדוֹנִי,

– “מֵאַיִן?” – מִוָּלָה. "הִיא חַיִּים מְבַשֶּׂרֶת.

יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ!…" פָּנֵימוֹ מָה אוֹרוּ,

מַה יָדָם רוֹעֶדֶת, דִּמְעָתָם נִגֶּרֶת!

– נָא מַהֵר קְרָאֶנָּה!" – הַכְּתָב לֹא כְּתָב יוֹסֵף,

הוּא כְּתָב מֹשֶׁה בְּנֵנוּ… – "כְּתָב מֹשֶׁה?…מִוָּלָה?…

הֲטוֹבָה הַבְּשׂוֹרָה?… אִם קְלָלָה תּוֹכֵכִי?" –

פְּנֵי שְׁמוּאֵל מֶה חָפוּ, הַזְּקֵנָה נִבְהָלָה.

"אֲבוֹתַי הַיְּקָרִים! נָא סִלְחוּ הַפָּעַם;

אֶת נַפְשְׁכֶם לַדְאִיב לֹא הָיָה בְּכֹחִי,

וְעַד שֶׁנִשְׁבַּעְתִּי לְדֶגֶל צְבָא-יָוָן

לֹא אָזְנְכֶם גִלִּיתִי – מִתְנַדֵּב אָנֹכִי.

עִם לַהֲקַת מֵרֵעַי מִצָּרְפַת אָתָאנוּ,

בְּעַד יָוָן, עַם עוֹלָם, נַפְשֵׁנוּ נַקְרִיבָה;

אִם אָמוּת, אַל תִּבְכּוּ לִי: רוּחִי שׁוֹקֶטֶת,

וּבְשִׁמְכֶם עַל שְׂפָתַי לָאֵל נַפְשִׁי אָשִׁיבָה".

IV

וַיְהִי הַלָּיְלָה… עַל תּוֹעֲפוֹת אוֹטְרִיס

הִתְפַּשְׁטוּ הַצְּלָלִים. כִּגְדוּדֵי עֲנָקִים

שַׁרְשֶׁרֶת הַסְּלָעִים הִתְפָּרְדָה מִסָּבִיב;

עֲטוּפֵי מַאְפֵּלְיָה שָׁחֲרוּ עֲמָקִים.

כִּנְחַשׁ-עֲקַלָּתוֹן מִבְּנֵי הָעֲנָקִים,

שֶׁרִבְבוֹת עֲגִילָיו יִתְפַּתְּלוּ בַּדְּרָכִים,

הֲמוֹן עֲקַלְקַלּוֹת הַמִּשְׁעוֹל נִטָּיוּ;

וְעַרְעָר יָנוּעַ שָׁם אַחַד הַסְּבָכִים.

מִסָּבִיב לוֹ עַרְבוֹת הַיְשִׁימוֹן עִם רָזָיו

כִּדְמוּת גְּבוּרָה נָחָה עִם חוֹתָם עַצָּבֶת,

כְּאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ עַל סְעִיפֵי הַסְּלָעִים

כָּל גִּנְזֵי תַּעֲלוּמוֹת הַחַיִּים וְהַמָּוֶת.

מִמַּעַל אַפִּרְיוֹן – מֶרְחַבְיַת-שָׁמַיִם –

הָאִלֵּם כַּנֶצַח וְשׁוֹקֵט בַּעֲרִיפָיו;

מִתַּחַת – גַּבְנוּנֵי הַר אוֹטְרִיס וַאֲגַפָּיו

עִם יֵצֶר הָאָדָם הַנֶּאֱבָק בֵּין סְעִיפָיו.

וַיָּשַׂר הַלָּיְלָה… בֵּין כֵּפֵי הַסְּלָעִים

גְּדוּד קָטָן מִצְּבָא הַמִּתְנַדְּבִים הִרְגִיעַ.

הַצּוֹפִים הָעֳמְדוּ, הַמְּדוּרוֹת נִדְעָכוּ,

אֶת תְּרוּעוֹת הַשֵּׁנָה הַחֲצוֹצְרָה הִשְׁמִיעָה.

וַתִּפְשֹׁט הַדְּמָמָה…וּפִתְאֹם לְפֶתַע

בָּא אַחַד הַמְּרַגְלִים: הָרָעָה נִפְתָּחָה!

מִקּוֹל הַחֲרָדָה כְּבָר נֵעוֹר הַמַּחֲנֶה,

הַמְּפַקְּדִים נֶחְפָּזִים: “עֲמֹד בַּמַּעֲרָכָה!”

וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה מֵאֵצֶל הֶהָרִים,

בַּמִּשְׁעוֹל הָעוֹלֶה לִמְצָרֵי הַסְּלָעִים,

כְּסַעַר מִתְחוֹלֵל בֵּין רַחֲבֵי עֲרָבוֹת

בָּא מוּעָף בִּיעָף גְּדוּד פָּרָשִׁים נִשָּׂאִים.

וּבְטֶרֶם הִסְפִּיקוּ הַיְּוָנִים בָּם לִירוֹת –

וּכְבָר הַפָּרָשִׁים עָדֵימוּ הִגִּיעוּ,

וּבְרַעַם-הַתֻּפִּים וּבְצִלְצַל-הַנֶּשֶׁק

קוֹל עֲנוֹת עָלָה, אֲנָקוֹת הֵרִיעוּ,

וּבְחֶשְכַת הַלַּיְלָה בַּגַּיְא, בֵּין הַמְּצָרִים,

הִתְלַכְּדוּ, הִתְנַגְּשׁוּ מַעַרְכוֹת הָאוֹיְבִים,

עֵינֵימוֹ בָּעָרוּ, וּדְמֵי לִבָּם הָמוּ

כַּהֲמוֹת הַגַּלִּים לִשְׁאוֹן קְנֵי-הָרוֹבִים.

מִגְּרוֹנָם הַנִּחָר הִתְפָּרֵץ לִרְגָעִים

קוֹל פֶּרֶא, קוֹל זְוָעוֹת… וּבְיָדָם הַחֲמוּשָׁה

לְמִקְסַם מַנְגִינוֹת הַקְּרָב כָּל הַגִּידִים

וְהַשְּׁרִירִים שׂרָגוּ – וַתִּהְיֶה נְחוּשָׁה.

נֶאְזָרִים בִּגְבוּרָה נִלְחֲמוּ הַיְּוָנִים,

אַךְ יַד הַפָּרָשִׁים עָלֵימוֹ גָבָרָה,

וּמִרְמָס לְפַרְסוֹת סוּסֵיהֶם גַּם הָיוּ.

בְּחַרְבוֹת תּוֹגַרְמָה מַחֲצִיתָם נִגְזָרָה,

מְעַט הַנִּשְׁאָרִים בְּאֵין מִשְׁטָר וָסֵדֶר

אֶל תַּחַת הַדֶּגֶל נִדְחָקוּ, נֶהְדָּפוּ;

פָּרָשֵׁי הָאוֹיֵב אוֹתָמוֹ כִּתֵּרוּ

1 וְאֶל דֶּגֶל-הַתְּכֶלֶת - הֵמָּה שָׁאָפוּ.

בֵּינֵיהֶם הָאֶחָד: אֶל תִּתּוֹ קוֹל רַעַם

וְקוֹל עֲנוֹת-גְּבוּרָה נָמוֹגוּ כָּל קָמָיו;

מִימִינוֹ, מִשְׂמֹאֹלוֹ בִּמְעוּף לַהַט חַרְבּוֹ

לֹא אֶחָד כְּבָר נָפַל מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו.

וְעַד קָרוֹב לַדֶּגֶל עַל סוּסוֹ הִגִּיעַ,

וּבְרִשְׁפֵי הַזַּעַם בְּנֹות-עֵינָיו הֵאִירוּ, -

אַךְ שָׁדוּד כְּבָר נָפַל מִסּוּסוֹ לָאָרֶץ –

וּלְאוֹר בְּרַק הַיְרִיָּה אִישׁ אָחִיו הִכִּירוּ – – –

אודיסה


  1. הדגל היוני  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

יופי ותועלת

מאת אברהם רגלסון (זכרונות ויומנים)

אשתי עמדה בלהט-היום על יד הברז בחוץ, מטפלת בכבסים. נשבה רוח חזקה מן הים: התנודדו ורקדו החולות במערבלות קטנות סביבותיה, התנשאו שולי שמלתה באויר, התנפנפה קווצת-שערותיה מתחת למטפחת, והזרם מן הברז ניסח הצדה ונשבר לקילוחים דקים וטפות בודדות. עליתי מן הרחצה בגלים הגועשים, התיצבתי לפניה כששער ראשי וכסות-ים שלי נוזלות פלגי-מים, ומבלי הקדמות נשאתי לפניה מהרהורי-לב:

"מסחר ומשק! מסחר ומשק! עיפה נפשי מן התועלתיות שבארץ זו! אם מתוך אהבת בצע, אם מתוך אידיאַליות יתרה הגיעו לידי כך, אחת היא לי;אני רק רואה שכולם נתונים למעשיות, רודפים אחרי התכלית, או הפּרטית או החברתית. האם לשם כך התהפך בציריו כדור-הארץ, התגלגלה בחבליה האנושיות תקופות אין מספר, אך כדי להוליד בורג במכונה, סוס למעמסה, פועל חרוץ בבית חרושת, חבר נאמן למפלגתו או עדתו, דבר של שימוש וצורך?

"נשיא ארצות-הברית לחץ כפתור: הוארה תערוכה בשיקאגו על ידי מרץ מקרן אור-כוכב. אבל האם לשם כך נוצרו הכוכבים, וזה סוד רננם במסילותם? האם בשביל זה שגשגו יערות קאנאדה שייעשו לשולחנות ודלתות? האם נקוו האגמים הגדולים בכתף הריזרבה המערבית בשביל לשטוף את הביבים של קליוולאנד ודיטרויט? ויכחיל הכנרת לתת דגי-שבּת ליקירי טבריה?

"מקימים כאן בתי-ספר למסחר ולמלאכה. בלא-עת יקצצו את כנפי הגוזלים שלא יעופו פרע, מזילים את רגשותיהם ההומים אל אפיק צר, שיהיו בעליהם כשרים לתפקיד מסויים. האם יש פלא בדבר שהצעירים והצעירות נעשים קשים ויבשים, יודעים פעולה שישׁ עמה שכר ולא פעולה לשמה, תלמוד לשם מעשה ולא תלמוד לשם הנאת הדעת, מכירים בערגון-בשרים ולא במסירות-הנפש של אהבה?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.