מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בין המצרים

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בֵּין הַמְּצָרִים / שאול טשרניחובסקי

I

קוֹל רַעַם הַקְּרָב עַל תּוֹגַרְמָה יָרִיעַ.

שְׂלוֹנִיקִי נָבוֹכָה, שְׁוָקֶיהָ שׁוֹמֵמִים.

אֶת בֵּית רַבִּי שְׁמוּאֵל הִקִּיפָה הַזְּעָקָה,

תַּאֲנִיַּת-הַמְּקוֹנְנִים תַּהֲלֹךְ שָׁם אֵימִים;

הַדְּלָתוֹת לִרְגָעִים עַל צִירָן תִּסַּבְנָה,

הַקְּרוֹבִים, הָרְחוֹקִים נֶאֱסָפִים, נֶאֱנָקִים;

קְהַל הֲמוֹן-שְׁכֵנִים רַחֲמָנִים נֶאֱנָחִים,

גַּם חוֹמְדֵי-חֶזְיוֹנוֹת בֵּינֵיהֶם נִדְחָקִים.

– מַה-זֶּה וְעַל מַה-זֶּה פֹּה כֻּלְכֶם נֶאֱסַפְתֶּם,

וּרְאוֹת מַה-תִּשְׁתּוֹקֵק הָעֵדָה נִצָּבָה?

– הֵן יוֹסֵף – הַבְּכוֹר – מֵאֲבוֹתָיו יִפָּרֵד

לָצֵאת לַמִּלְחָמָה, מִתְנַדֵּב לַצָּבָא!

גַּבּוֹת רַב שְׁמוּאֵל הַנְּטוּיוֹת כִּקְשָׁתוֹת

קָרְבוּ, הִתְלַכְּדוּ וַתִּתְאַחֵדְנָה,

מְלֹא רֹחַב מִצְחוֹ כִּי חָרְשָׁה הַדְּאָגָה,

עֵינָיו יְבֵשׁוֹת וּמְאוּם לֹא תַּגֵּדְנָה,

מְאוּם לֹא תַּגֵּדְנָה – וְהִנָּן נִצְמָדוֹת:

פְּנֵי בְנוֹ בְּכוֹרוֹ לוֹ אֶבֶן שׁוֹאָבֶת…

רַק יָדוֹ הַצְּנוּמָה, שֶׁתִּרְעַד לִרְגָעִים,

הִיא תָּעִיד עַל אֶבְלוֹ, כִּי נַפְשׁוֹ דוֹאָבֶת.

אַךְ כְּאַלּוֹן-בָּכוּת, כַּחֲלֹף תּוֹר הַחֹרֶף,

וְרִבְבוֹת בַּדָּיו יְנַעֲרוּ הַשְּׁלָגִים,

מַר תָּרִיד הָאֵם עַל צַוְּארֵי הָעֶלֶם,

כָּל קִמְטֵי לְחָיֶיהָ מָלְאוּ כַּפְּלָגִים.

– הַאוֹסִיף אֶרְאֶךָּ, אֲהָהּ, בֶּן-טִפּוּחַי?

הַאוֹסִיף אֶשָּׁקְךָ? – וְהִיא מִתְרַפֶּקֶת…

-עוֹד נָשׁוּב נִתְרָאֶה! – אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ –

וּנְשִׁיקוֹת מַאֲלִיפוֹת הִיא אוֹתוֹ נוֹשֶׁקֶת.

וּבְכָל חֹם-לִבָּתוֹ הַבֵּן יְחַבְּקֶנָּה,

יִלְחָצָהּ אֶל לִבּוֹ – שִׂפְתֵיהֶם נִשֵּׁקוּ.

הַנְּשִׁיקָה אֲרֻכָּה: כְּאִלּוּ כָּל חַיָּיו

אָז יַפְקִיד בְּיַד אִמּוֹ, שֶׁיָּדָיו חִבֵּקוּ.

הַנְּשִׁיקָה אֲרֻכָּה: מֵאֲנוּ הִפָּרֵד!

כָּכָה תִּפָּרֵד הַנְּשָׁמָה מִגְּוִיָּה - - -

עוֹד רֶגַע הִתְחַזֵּק הָעֶלֶם, וּפִתְאֹם

גַּם פָּנָיו הִתְעַוְּתוּ, וַיִגְעֶה בִּבְכִיָּה…

II

כַּעֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים כֵּן אָרַךְ הַלָּיִל.

שְׁנַת שְׁמוּאֵל נָדְדָה, הַזְּקֵנָה נֶאֱנָחָה:

"הָהּ, אֵיפֹה בֵּן יַקִּיר, אַיֵּהוּ מַחֲמַדִּי?

הַחַי הוּא, אִם עָזַב אֶת עֵמֶק-הַבָּכָא?

אוֹי, אוֹי לִי, עֵץ רַעֲנָן הוֹי, פֶּרַח טִפַּחְתִּי!

אִם נִקְּרוּ עֵינֶיךָ כְּבָר עוֹרְבֵי-הַנָּחַל?

רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם, חַיֵּהוּ, אַמְצֵהוּ!

בֵּין סַלְעֵי תֶּסַּלְיָה הֲשָׁתָה, הֶאָכָל?

רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם! הוֹי מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים!

אוֹי, הָסֵר מִמֶּנּוּ כָּל פֶּגַע, כָּל קְטָטָה!

עַד מָתַי עוֹד תֹּאכַל חֶרֶב-מִלְחָמָה,

וְלֶב מֶלֶךְ וָמֶלֶךְ בְּיָדְךָ אַךְ אָתָּה!"

הַבֹּקֶר אַךְ הָיָה, וּבְטֶרֶם עוֹד תַּחְפִּיר

בְּגִיחָהּ הַחַמָּה אֶת חֶרְמֵשׁ-הַסַּהַר,

וּבְטֶרֶם עַפְעַפֵּי-הַשַּׁחַר נִבְקָעוּ…

וּבְחֵיק עַרְפִלֵּי-תְּכֵלֶת תִּתְלוֹנֵן אֲדָמָה, -

וּכְבָר רַבִּי שְׁמוּאֵל יָנוּעַ בַּשְּׁוָקִים,

אִם לַחְקֹר לָדַעַת חֲדָשׁוֹת תִּקְרֶינָה

וְשִׂיחָה וּשְׁמוּעָה, שֶׁתַּעֲבוֹר בָּאָרֶץ,

אוֹ לִרְאוֹת בָּאֹרְחוֹת נִפְצָעִים תָּבֵאנָה.

אָז יָסוּר אֶל בָּתֵּי-הַחוֹלִים לַצָּבָא,

אָז יִדְרֹשׁ, אָז יַחְקֹר: מֵאַיִן הַבָּאִים,

וְאִם יֵשׁ מֵהֶם אֶחָד, שֶׁרָאָה אוֹ שָׁמַע

אֵי חוֹנֶה הַגְּדוּד, שֶׁבּוֹ בְּנוֹ הַנָּעִים?

– "לָרִיסָה נִלְכָּדָה, חֲמִשִּׁים הֹרָגוּ –

בֵּינֵיהֶם שַׂר-צָבָא – וּשְׁמוֹנִים נִפְצָעִים".

– וּבְמִבְחַר בָּנֵינוּ שִׁלַּמְנוּ אֲנַחְנוּ –

אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת – הַמִּלִּים הַשְּׁתָּיִם.

– "נָא חִדְלִי מִבֶּכִי! הַאֶחָד הוּא בְּנֵנוּ?

הֶאָפֵסוּ כְּבָר שָׁבִים מִשְּׂדֵה-הַמִּלְחָמָה?

אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם…" וּמִשֶּׁטֶף אִמְרוֹתָיו

גַּם יִרְוַח לַזְּקֵנָה וּתְהִי לָהּ נֶחָמָה.

וּכְיֶלֶד הַבּוֹרֵא עוֹלָמוֹת בַּהֲגִיגוֹ

וּמְלֵאִים הֵם חַיִּים גַּם יִרְאֵם לְעֵינַיִם,

כֵּן יַאֲמִין הַזָּקֵן הַנּוּגֶה בִּדְבָרָיו,

וְשָׁב וְרָפָא לוֹ, וְרָאָה אוֹר-חַיִּים.

III

– מַה צִלְצְלָה הַמְּצִלָּה?" – אִגֶּרֶת לַאֲדוֹנִי,

– “מֵאַיִן?” – מִוָּלָה. "הִיא חַיִּים מְבַשֶּׂרֶת.

יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ!…" פָּנֵימוֹ מָה אוֹרוּ,

מַה יָדָם רוֹעֶדֶת, דִּמְעָתָם נִגֶּרֶת!

– נָא מַהֵר קְרָאֶנָּה!" – הַכְּתָב לֹא כְּתָב יוֹסֵף,

הוּא כְּתָב מֹשֶׁה בְּנֵנוּ… – "כְּתָב מֹשֶׁה?…מִוָּלָה?…

הֲטוֹבָה הַבְּשׂוֹרָה?… אִם קְלָלָה תּוֹכֵכִי?" –

פְּנֵי שְׁמוּאֵל מֶה חָפוּ, הַזְּקֵנָה נִבְהָלָה.

"אֲבוֹתַי הַיְּקָרִים! נָא סִלְחוּ הַפָּעַם;

אֶת נַפְשְׁכֶם לַדְאִיב לֹא הָיָה בְּכֹחִי,

וְעַד שֶׁנִשְׁבַּעְתִּי לְדֶגֶל צְבָא-יָוָן

לֹא אָזְנְכֶם גִלִּיתִי – מִתְנַדֵּב אָנֹכִי.

עִם לַהֲקַת מֵרֵעַי מִצָּרְפַת אָתָאנוּ,

בְּעַד יָוָן, עַם עוֹלָם, נַפְשֵׁנוּ נַקְרִיבָה;

אִם אָמוּת, אַל תִּבְכּוּ לִי: רוּחִי שׁוֹקֶטֶת,

וּבְשִׁמְכֶם עַל שְׂפָתַי לָאֵל נַפְשִׁי אָשִׁיבָה".

IV

וַיְהִי הַלָּיְלָה… עַל תּוֹעֲפוֹת אוֹטְרִיס

הִתְפַּשְׁטוּ הַצְּלָלִים. כִּגְדוּדֵי עֲנָקִים

שַׁרְשֶׁרֶת הַסְּלָעִים הִתְפָּרְדָה מִסָּבִיב;

עֲטוּפֵי מַאְפֵּלְיָה שָׁחֲרוּ עֲמָקִים.

כִּנְחַשׁ-עֲקַלָּתוֹן מִבְּנֵי הָעֲנָקִים,

שֶׁרִבְבוֹת עֲגִילָיו יִתְפַּתְּלוּ בַּדְּרָכִים,

הֲמוֹן עֲקַלְקַלּוֹת הַמִּשְׁעוֹל נִטָּיוּ;

וְעַרְעָר יָנוּעַ שָׁם אַחַד הַסְּבָכִים.

מִסָּבִיב לוֹ עַרְבוֹת הַיְשִׁימוֹן עִם רָזָיו

כִּדְמוּת גְּבוּרָה נָחָה עִם חוֹתָם עַצָּבֶת,

כְּאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ עַל סְעִיפֵי הַסְּלָעִים

כָּל גִּנְזֵי תַּעֲלוּמוֹת הַחַיִּים וְהַמָּוֶת.

מִמַּעַל אַפִּרְיוֹן – מֶרְחַבְיַת-שָׁמַיִם –

הָאִלֵּם כַּנֶצַח וְשׁוֹקֵט בַּעֲרִיפָיו;

מִתַּחַת – גַּבְנוּנֵי הַר אוֹטְרִיס וַאֲגַפָּיו

עִם יֵצֶר הָאָדָם הַנֶּאֱבָק בֵּין סְעִיפָיו.

וַיָּשַׂר הַלָּיְלָה… בֵּין כֵּפֵי הַסְּלָעִים

גְּדוּד קָטָן מִצְּבָא הַמִּתְנַדְּבִים הִרְגִיעַ.

הַצּוֹפִים הָעֳמְדוּ, הַמְּדוּרוֹת נִדְעָכוּ,

אֶת תְּרוּעוֹת הַשֵּׁנָה הַחֲצוֹצְרָה הִשְׁמִיעָה.

וַתִּפְשֹׁט הַדְּמָמָה…וּפִתְאֹם לְפֶתַע

בָּא אַחַד הַמְּרַגְלִים: הָרָעָה נִפְתָּחָה!

מִקּוֹל הַחֲרָדָה כְּבָר נֵעוֹר הַמַּחֲנֶה,

הַמְּפַקְּדִים נֶחְפָּזִים: “עֲמֹד בַּמַּעֲרָכָה!”

וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה מֵאֵצֶל הֶהָרִים,

בַּמִּשְׁעוֹל הָעוֹלֶה לִמְצָרֵי הַסְּלָעִים,

כְּסַעַר מִתְחוֹלֵל בֵּין רַחֲבֵי עֲרָבוֹת

בָּא מוּעָף בִּיעָף גְּדוּד פָּרָשִׁים נִשָּׂאִים.

וּבְטֶרֶם הִסְפִּיקוּ הַיְּוָנִים בָּם לִירוֹת –

וּכְבָר הַפָּרָשִׁים עָדֵימוּ הִגִּיעוּ,

וּבְרַעַם-הַתֻּפִּים וּבְצִלְצַל-הַנֶּשֶׁק

קוֹל עֲנוֹת עָלָה, אֲנָקוֹת הֵרִיעוּ,

וּבְחֶשְכַת הַלַּיְלָה בַּגַּיְא, בֵּין הַמְּצָרִים,

הִתְלַכְּדוּ, הִתְנַגְּשׁוּ מַעַרְכוֹת הָאוֹיְבִים,

עֵינֵימוֹ בָּעָרוּ, וּדְמֵי לִבָּם הָמוּ

כַּהֲמוֹת הַגַּלִּים לִשְׁאוֹן קְנֵי-הָרוֹבִים.

מִגְּרוֹנָם הַנִּחָר הִתְפָּרֵץ לִרְגָעִים

קוֹל פֶּרֶא, קוֹל זְוָעוֹת… וּבְיָדָם הַחֲמוּשָׁה

לְמִקְסַם מַנְגִינוֹת הַקְּרָב כָּל הַגִּידִים

וְהַשְּׁרִירִים שׂרָגוּ – וַתִּהְיֶה נְחוּשָׁה.

נֶאְזָרִים בִּגְבוּרָה נִלְחֲמוּ הַיְּוָנִים,

אַךְ יַד הַפָּרָשִׁים עָלֵימוֹ גָבָרָה,

וּמִרְמָס לְפַרְסוֹת סוּסֵיהֶם גַּם הָיוּ.

בְּחַרְבוֹת תּוֹגַרְמָה מַחֲצִיתָם נִגְזָרָה,

מְעַט הַנִּשְׁאָרִים בְּאֵין מִשְׁטָר וָסֵדֶר

אֶל תַּחַת הַדֶּגֶל נִדְחָקוּ, נֶהְדָּפוּ;

פָּרָשֵׁי הָאוֹיֵב אוֹתָמוֹ כִּתֵּרוּ

1 וְאֶל דֶּגֶל-הַתְּכֶלֶת - הֵמָּה שָׁאָפוּ.

בֵּינֵיהֶם הָאֶחָד: אֶל תִּתּוֹ קוֹל רַעַם

וְקוֹל עֲנוֹת-גְּבוּרָה נָמוֹגוּ כָּל קָמָיו;

מִימִינוֹ, מִשְׂמֹאֹלוֹ בִּמְעוּף לַהַט חַרְבּוֹ

לֹא אֶחָד כְּבָר נָפַל מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו.

וְעַד קָרוֹב לַדֶּגֶל עַל סוּסוֹ הִגִּיעַ,

וּבְרִשְׁפֵי הַזַּעַם בְּנֹות-עֵינָיו הֵאִירוּ, -

אַךְ שָׁדוּד כְּבָר נָפַל מִסּוּסוֹ לָאָרֶץ –

וּלְאוֹר בְּרַק הַיְרִיָּה אִישׁ אָחִיו הִכִּירוּ – – –

אודיסה


  1. הדגל היוני  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

פרח תכלת

מאת ראובן ברינין (פרוזה)

היא היתה ילדה קטנה, ואני ילד קטן. שכנים היינו. יחד שלחנו אניותינו במי מדמנה, יחד קבצנו פזורי חלומותינו הבהירים ויחד ארגנו חוט-הילדות השני ביריעת חיינו הכהים.

לפעמים הייתי “חתן”, והיא – “כלה” ולפעמים הייתי מורה, מורה קפדן, והיא – תלמידה מקשיבה.

עיניה היו גדולות, פיה קטן וצר. שערותיה היו שחורות, ולחייה לבנות, חוורות, כמעט שקופות. היא היתה רצה ומדלגת הרבה, ומדברת אך מעט. בשמחת לב היתה נותנת לרעיותיה הקטנות כל אשר היה לה, אך מהן לא היתה מקבלת כלום: אף לא כפתור נוצץ, אף לא שבר זכוכית. נוחה היתה לרצות וקשה לכעוס.

פעם שחקנו.

אני מתחפש בצורת מלמד. הנני מחזיק ספר גדול ועב בידי, ואסתר יושבת לפני כתלמידה ומתנהגת בדרך-ארץ. אני קורא, כלומר, מעל הספר הפתוח לפני, דברים שאינם כתובים שם כלל, מסביר לה, כלומר, בדברים, שאין להם כל חבור, ובעזרת אגודלי הקטן.

ופתאום תלמידתי מפסיקה אותי בשאלה כזו:

– היש אלהים בשמים?

– גויה, – הנני צועק עליה בקצף עשוי – האינך יודעת כלל, כי יש אלהים בשמים ובארץ?

– ומה עושה אלהים כל הימים?

– עיניו משגיחות בכל, הוא רואה הכל, הוא יודע הכל, הוא שומע גם את שאלתך הטפשית…

– ואם הוא רואה הכל ויודע הכל, – ובבות עיניה מתרחבות, – מדוע אין הוא רואה, כי ירוחמ’קה נכה רגלים הוא, ואין ביכולתו לדלג ולכרכר כמוני, כמוך? מדוע אין הוא יודע, ששרה’קה היא עורת ואין היא רואה לא את הוריה ולא את בובותיה? אדרבה, הגד נא לי! מה כתוב שם בספרך העב?

– מח-אשה לך! – הייתי עונה לה בגאון ובכעס גם יחד, ואני מפסיק את משנתי אתה.

אני שב להוללותי, והיא, אסתר, צוללת במחשבותיה. יושבת לה בפנה עגומה ומהרהרת וחולמת בהקיץ…


אני נער, והיא כבר נערה. שנינו גודלנו ושנינו כבר יודעים גם עברית וגם רוסית. אין עוד אותה קרבת ילדות שהיתה בינינו לפי שנים אחדות, אף כי עוד רעים ומקורבים אנחנו זה לזו. שנינו נזהרים מעט יותר בלשוננו ובנימוסינו. בשיחתנו – יש אשר אני מתאדם לפעמים, ויש אשר היא לחייה החוורות מעלות פתאום קרום הורד.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.