מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם... (סְטַנְסוֹת)

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחַן!

וְאִם יֵשׁ אֲשֶׁר תָּבוֹא שְׁעַת-חֻלְשָׁה חִוְּרָה,

תִּפְרֹשׂ אֶת אֲרִיגָהּ עַל נֶפֶשׁ מִתְגַּעְגְּעָה

עִם עֶרֶב רַב-אֵימָה אוֹ אֵלֶם חֲצוֹת-לֵיל,

וְהַלֵּב יָגֵעַ כֹּה מִשֶּׁקֶר הֲמוֹן-עָם

וּמִתְפַּלֵּל בַּלָּאט – בְּאֵין אֹמֶר וּדְבָרִים –

אֶל יָד מְלַטֶּפֶת בְּרֹךְ, אֶל לֵב יָחִיל דּוּמָם,

הַמַּחֲרִישׁ אִתְּךָ, כּוֹאֵב אֶת כְּאֵבְךָ,

בְּצַעַרְךָ לוֹ צַר וּבְגַעְגּוּעִים שֶׁלְּךָ

עַל רֶמֶז כָּל-שֶׁהוּא מֵעֵבֶר לִקְטַנּוֹת;


בֵּין ד' כְּתָלִים שֶׁל חֶדֶר לֹא-לְךָ,

אֲשֶׁר גַּבֵּי זָרִים הֵטִילוּ בוֹ לִכְלוּךְ,

וְטִשְׁטְשׁוּ צְבָעָיו בְּמַבָּט וּבְמַגָּע,

לָטְשׁוּ כַּף-הַמַּנְעוּל וְשִׁפְשְׁפוּ הַקַּת;

עַל הַמַּשְׁקוֹף הַדַּל אַבְקַת זוּהֲמָתָם,

מַאֲוַיֵּי נָכְרִים וְטַעְמוֹ שֶׁל זָר,

תְּלוּיִים תַּבְנִית-קוּרִים קָשָׁה נֶאֱלָחָה,

וְאֵין בַּחֶדֶר כְּלוּם, דָּבָר אֵלָיו תִּדְבַּק

עֵינְךָ מִתּוֹךְ חִבָּה, זִכְרוֹן שָׁעָה יָפָה,

מְלַטַּפְתְּךָ בְּאוֹת וּבְרֶמֶז אוֹר אוֹ צְלִיל.


גַּם זֶה יָדוּעַ לִי: כִּי לְעוֹלָם אֲנִי

לִי בַּיִת לֹא אֶבְנֶה, וְלֹא תָגִיל עֵינִי

בִּדְפֹק מַעְדֵּר זָרִיז עַל סֶלַע, קַרְקָעוֹ

תְּגַּל אֶת מַעֲרָהּ לִקְרַאת מַסַּד כָּבוּל;

לֹא אֲקַדֵּם בְּרָכָה כָּל לְבֵנָה עוֹלָה,

וְלֹא יָרֹן לִבִּי עִם גְּמַר סִפּוּן שָׁרִיר,

וְלֹא אֶזְכֶּה קַיֵּם מִצְוַת בִּנְיַן אַרְצִי.

אוּלַי כְּבָר לֹא כַּדָּאי: יָדִי עוֹד נְטוּיָה,

וּבַמְּנוֹרָה עוֹד אוֹר, עַלִּיז, בָּהִיר, גָּדוֹל;

אַךְ מִי יֵדַע, הוֹי, מִי, אִם דַּי הַשֶּׁמֶן בָּהּ?


וְכֶרֶם לֹא אֶטַּע, לֹא אֲסַקֵּל, וּבוֹ

לֹא אֲשַׁלַּח צִנּוֹר לַמַּיִם הַמַּפְרִים,

כִּי לֹא אֶשְׁתֹּל שָׁתִיל, כִּי לֹא אֶכְאַב בְּצָמְאוֹ,

וְגַן קָטָן לֹא לִי, לֹא עַל חֶלְקָה שֶׁלִּי,

לִנְטוֹעַ בָּהּ מַטָּע אֲשֶׁר נָטְעָה אִמִּי

בְּאַהֲבָה וּבְשִׁיר אִשָּׁה רַעֲנָנָּה,

בִּגְמוֹל אוֹן יִפְעָתָהּ עִם אֹשֶׁר אֵם-בָּנִים,

אוֹתָם פְּרָחִים צְנוּעִים, הָרִאשׁוֹנִים לְכָל

הֲמוֹן פִּרְחֵי עוֹלָם שֶׁפֵּאֲרוּ לִבִּי,

הֶעֱבִידוּנִי יוֹם, כִּשְּׁפוּנִי בַּחֲלוֹם.


וְלִי לוּ אַךְ שֻׁלְחָן! אוֹתָהּ פִּנָּה קְטַנָּה,

שֶׁבָּהּ אָדָם רָגִיל לְהִתְיַחֵד עִם אוֹר

עוֹלַם-כָּל-עוֹלְמוֹתָיו, מִתּוֹךְ נִיצוֹץ חַיִּים

שֶׁטֻּשְׁטְשׁוּ בְּאֵין-סוֹף, הֶגְיוֹן יְדִיד מִכְּבָר,

חֲזוֹן מוּרָם מֵעָם, פְּלִיט אֶבֶן אוֹ פְּלִיט גְּוִיל;

אוֹ בְשָׁעָה בְרוּכָה בְּשֶׁפַע שֶׁל שִׁירָה

תָּקֵר-תְּפַךְ כַּגַּל מִתּוֹךְ נִגּוּן אִלֵּם

הַמְּנַסֵּר בַּלֵּב, דּוֹרֵשׁ לוֹ הַמּוֹצָא,

וּבַעֲתֶרֶת אוֹן כְּדֵי לֵרָשֵׁם בְּיָד

קוֹדַחַת בְּגִילָה עַל-גַּב פִּסּוֹת נְיָר.


נָדַדְתִּי כָּל יָמָי, אוּלַי אָשׁוּב אֶדֹּד…

נִכְסֵי-דְלָא-נָיְדֵי לֹא לַנּוֹדֵד, לֹא לִי.

אִם לֹא שֻׁלְחָן שֶׁלִּי, יֻצַּב עֲלֵי שֻׁלְחָן

דָּבָר כֻּלּוֹ שֶׁלִּי, אִתִּי שׁוֹהֶה, נוֹדֵד,

יִסֹּךְ עָלַי מִמְסַךְ חֲלוֹם גַּן-בְּעָלָיו,

אוֹ יַעַטְפֵנִי צֵל אוּלָם בָּנוּ יָדַי,

יַבִּיט עָלַי – נִצָּב עַל כַּן – דּוֹמֵם, אִלֵּם,

מִתּוֹךְ חִבָּה, מִתּוֹךְ לְטִיפָתוֹ רַכָּה, -

דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה: עַל שֻׁלְחָנִי

אַךְ אַנְדַּרְטָה אַחַת בָּאֶבֶן אוֹ בָעֵץ.


תֵּעַשׂ הָאַנְדַּרְטָה בַּזֶּלֶת מוּצָקָה,

שְׁחוֹר-שֶׁבִּשְחוֹר הַגּוּשׁ אֲכוּל אֵשׁ-בְּרֵאשִׁית,

כִּמְלֶאכֶת מֹף וְאַשּׁוּר – מַזְכֶּרֶת לְדוֹרוֹת.

לִהְיוֹת כָּל רֶשֶׁם פְּנֵי הָאִישׁ בּוֹ יֵחָרֵט

מַצָּק שֶׁל עוֹלָמִים, מַצַּק בַּרְזֶל וָאֵשׁ,

אַךְ כִּהְיוֹתוֹ גַּם הוּא – אָדָם בַּרְזֶל וָאֵשׁ

מְחוֹקְקָם שֶׁל כָּל בָּאֵי עוֹלָם רָחוֹק,

לָדַעַת אֱלֹהִים פָּנִים אַךְ אֶל פָּנִים.

עֲנָק חוֹזֵי-תֵבֵל, חֲלוֹם תֹּם עֲלוּמָי,

נְבִיא מִדְבַּר פָּארָן, נְבִיא סִינָי – מֹשֶׁה.


תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מִנְּחֹשֶׁת קְדוּמִים,

אֲשֶׁר בָּהּ צָר מִירוֹן1, וַחֲצֹצְרוֹת יָוָן

הֵרִיעוּ בָּאִיִּים כָּבוֹד לְאַפּוֹלוֹן,

כָּבוֹד לִבְחִיר בָּנָיו, רִאשׁוֹן בְּמִשׁוֹרְרָיו,

מוֹשִׁיבִי הָאוֹלִימְפְּ2 הֲמוֹן אֵלִים נָאִים.

שְׁתוּם-עֵינַיִם זֶה חוֹזֶה עוֹלַם-יִפְעָה

לֹא רָאֲתָה עַד כֹּה כָמֹהוּ עֵין רוֹאֶה,

הָאִישׁ אֲשֶׁר יָצַק מִלִּים כְּמַנְגִּינָה

מִכֶּסֶף-רְנָנוֹת, מַכְתִּיר עֲלֵי-דַפְנָה

לָעַד לֹא יִבֹּלוּן, אֲשֶׁר קֹרָא הוֹמֵר.


תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מִשֵּׁישׁ פֶּנְטֵלִיקוֹן,3

מִמַּרְמְרָה קְדוֹשָׁה הֲרַת אֵלֵי יָוָן,

כָּבְשָׁה יַד פִידִיאַס,4 אוּלַי זַכָּה עַד-דָּי,

אוּלַי רַבָּה בְּחֵן, תִּתֵּן בִּטּוּי נָכוֹן

לַדָּר עִם כֶּסֶף-עָב, נוֹגֵעַ פִּי תְהוֹם,

מַשִּׂיג אֱמֶת-הַהוֹד, תּוֹפֵס הוֹד הָאֱמֶת,

מַעְיַן חָכְמָה וָאוֹר לְדוֹר רָחוֹק מִדּוֹר,

חוֹקֵר רִגְשֵׁי אֱנוֹשׁ וּמַלְכֻיּוֹת אָדָם

עַל מֵצַח אֵל שָׁלֵו וּבְעַיִן רוֹאָה-כֹל

שֶׁל גְּאוֹן הַמַּחֲשָׁבָה, רֹאשׁוֹ שֶׁל אַפְּלָטוֹן.


תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה אַלּוֹן עֵץ אוֹדֶנְוַלְד5

וּפְסָל אֶת גֵטֶה לִי בְּיָד עַזָּה-רַכָּה,

יְפֵה רוּחַ וּגְוִיָּה, תִּפְאֶרֶת הָאָדָם.

עֵינַיִם תִּקְרַע לוֹ לִקְלוֹט תֵּבֵל כֻּלָּהּ

עִם לֵב יָבִין חָזוּת דּוֹר מֵת וְדוֹר עוֹלֶה,

חוֹבֵק זְרוֹעוֹת עוֹלָם, חוֹבֵב חִידַת שְׁמָשׁוֹת,

פּוֹתֵר הָגוּת הַגָּל, סָח פֶּלֶא אִילָנוֹת,

עָמוּס מִסְתְּרֵי כָל-חָי, דּוֹבֵר עִם הַדּוֹמֵם

וְתָר צְפוּנֵי דוֹרוֹת בְּעֶצֶם חֲטוּבָה,

מַעְיַן שִׁירָה רַבָּה, עֵר לַהוֹלֵךְ וְלַבָּא.


תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה בַּרְזֶל-סִיגִים עָמוּם

עֵר לַנּוֹגֵעַ בּוֹ, עוֹנֶה בְּקוֹל הֵדוֹ

כַּהֵד אֲשֶׁר הָיָה בְלִבּוֹ זֶה הַגָּדוֹל

לַצַּעַר וְלַגִּיל, לָאֹשֶׁר וְלַכְּאֵב,

לָאַהֲבָה, לַבּוּז, שִׂנְאָה וְרַחֲמִים

שֶׁל מֶלֶךְ רָד בָּעָם וּצְעִיר הַקַּבְּרָנִים,

לֵיצָן וְלֵב-חָכְמָה, רוֹצֵחַ בְּעַד מְחִיר,

הוֹלֵל, רוֹדֵף-כָּבוֹד, מַלְכָּה, נָשִׁים הוֹלְלוֹת,

בֶּן-מֶלֶךְ בְּחִיר-אָדָם אוֹ יְהוּדִי מֻרְדָּף:

בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב, וְאֵין בִּלְתּוֹ – שֶׁקְסְפִּיר.


תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מֵאֶבֶן יְהוּדָה,

קָשָׁה כַּחַלָּמִישׁ, תּוֹסֶסֶת בְּדָמִים;

קָשֶׁה בִּפְנֵי גְדוֹלִים וְלֵב שׁוֹתֵת דָּמָיו,

שִׁכּוֹר מֵחֶזְיוֹנוֹת, מִצֶּדֶק רָם עַל כֹּל;

הַר גַּעַשׁ, הַר פּוֹלֵט בְּרַד אֶבֶן יְקָרָה,

רַב-מָג בְּקֶסֶם נִיב וְהֶגֶה לֶהָבוֹת,

חוֹלֵשׁ עַל רְעָמִים יַתִּיז פִּיו הַקָּדוֹשׁ;

שׁוֹבֶה אֻמּוֹת-עוֹלָם בְּכֶשֶׁף זַעְמוֹ,

נְגִיד חוֹזֵי-חָזוֹן, – תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה

דְּמוּת מְנַחֵם עַמִּי יְשַׁעְיָה בֶן-אָמוֹץ.


תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה שֶׁנְהַב-הִנְדּוּ עַתִּיק

שֶׁהֶעֱלָה צָהֹב, כִּבְשַׂר שְׁזוּף חַמָּה,

דְּמוּת הָעַשְׁתֹּרֶת לִי, לוּטָה שְׂמָלוֹת כֻּלָּהּ,

אַדֶּרֶת כְּבֵדָה שָׁבְלָהּ נוֹשֵׁק קַרְסֹל;

“לֹא יִרְאֶנָּה וָחָי”! כָּל קֶפֶל – רֶמֶז חָי,

כָּל קֶמֶט – הֶגֶה אֵשׁ, וּבְתַאֲוַת הֶפְקֵר

מָתְנַיִם וְיָרֵךְ וְשַׁד טֶרֶם יִתְגָּל

בְּמִשְׁמַעַת אֵיתָנִים, שֶׁנִּקְדְּשׁוּ בֶּחָי,

נִצֶּבֶת בַּהֲדַר יָפְיָהּ, בְּחַג פֻּלְחָן – – –

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, אַף לֹא שֻׁלְחָן!

יְרוּשָׁלַיִם (קאטאמון) תל-אביב, 1937


  1. פַּסָל יוני מפורסם  ↩

  2. ומשב אלהי יון.  ↩

  3. הר ידוע בשֵׁישוֹ הטוב.  ↩

  4. פַּסָל יוָני מפורסָם, בימי פֶּרִיקְלֶס  ↩

  5. רכס–הרים בגרמניה  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

בְחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

הפרעות באנגליה. – כוחה של הלאומיות שלנו. – לתקנת היהדות


באנגליה – אותה אנגליה, שחוק-כניסת-הזרים עומד שם בכל תקפו, השנאה ליהודים לא פחותה מבכל המקומות והמונים מחוסרי-עבודה ומלאים התמרמרות בכלל לא יחסרו בה לעולם – היו, בימי השביתות האחרונות, בחמש ערים בחבל וילס, פרעות ביהודים האמידים המעטים הנמצאים שם. לא פוגרומים. לא: לא רק מסמרות לא נתקעו במוחות של ילדים, אלא אף גולגלות של גדולים כמעט שלא רוצצו. אלו היו רק מעשי שוד בהמון, פרעות. ההמון הפרוע השתובב, שדד, הראה את אינסטינקטיו, אבל בלי סדר, בלי כוונות מיוחדות, בלי אותה ההתמכרות הגדולה של החוליגאנים הרוסים, שהושקו יין-שרף ונסתדרדו להרג ולאבדון. ודבר זה נתן מקום לעתונותנו להתייחס לחזיון הזה באֳפנים שונים. רובם שׁל העתונים שלנו הוציאו מאוצרותיהם את צעקת-החמס הסטיריאוטיפית בהוספת: היתּכן! באנגליה הנאורה… כרעם-בגלגל ביום בהיר… מי פילל, מי מילל, שאנגליה, אשר אמרנו בצלה נחיה, תחקה מעשי רוסיה וכו' וכו', וכל נחמתם של העתונים מסוג זה היתה, שגם פה היתה יד אחרת באמצע, יד סוכני ממשלה אחרת, אותה ממשלה, ואנגליה, סוף-סוף, היא אנגליה! לא כן העתונים, שלב עובדיהם משום-מה טוב עליהם ושהפניוֹת שלהם הן לנחם תמיד. אלה ניחמו: במטותא, איזו פרעות? שעת חירום הייתה, ונהיו לבז ולמשיסה בתים וחנויות אחדים של יהודים… וכי לזה אפשר לקרוא פרעות אנטישמיות? הטוב טוב לנו לברוא את האנטישמיות במקום שאינה? והראיה: דעת-הקהל האנגלית היא על צדנו… העתונים הגדולים מתנצלים… יחס טוב בינינו ובין שכנינו-אורחינו… אלא שבמהומה לא הכירו בין אוהב לאויב… ובפרט שהיהודים מפקיעים את השער… ההמון היה מרוגז, ואלמלא היו יהודים בוילס, היה שודד גם בתי נוצרים (והרי באמת היה מעשה ושדדו חנויות נוצריות אחדות!), אלא עכשיו, כשיש יהודים – והיהודים הם עניים שנתעשרו, והם מפקיעים את השער, והם לצנינים בעין – הרי מובן מאליו, שהתנפלו עליהם… אבל אין מקום לצעקות…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.