מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מאי חנוכה

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מיד כששקעה החמה של כ“ד כסליו וכלתה רגל מן השוק, היה הניך שו”ב נחפז לגמור תפילות מנחה ומעריב תכופים, ורץ הביתה, וסגר אחריו את הדלת, והתחיל עוסק בהדלקת נר חנוכה לפרסומא ניסא.

ואת הדלת היה סוגר מפני הני בריוני, שיש בדיוטה העליונה שבבית מגוריו, והיו עוברים תמיד על פתח ביתו. ליצנים גדולים הם, רחמנא ליצלן, ואפיקורסים גמורים. הם בלי ספק ילגלגו עליו. הוא לא חפץ, שייכשל איש מישראל על ידו בעוון חמור כזה של לגלוג במצוות ה'.

והיה פוצע בזריזות ובזהירות אגוז מוכן לדבר. ופה היה מתעכב קצת, מפני שבא במבוכה, ולא ידע מה לעשות עם תוכו של האגוז. להשליכו לא יכול, מפני חשש של ביזוי אוכלין; לתתו לילדים פקפק, משום חשש שיורים של מכשירי מצווה, שהם אסורים בוודאי בהנאה. הלא האגוז הוזמן והוקצה לדבר, והזמנה מילתא היא. אבל תיכף נזכר במצווה העומדת ומתחמצת לפניו, והשליך את התוך אל האש, פלח אחד של הקליפה טמן למחר, ואת הפלח השני שם על הספסל שאצל הפתח, ונתן בו שמן ופתילה, והזדיין בשמש הדולק בידו, וברך בכוונה ובשמחה והדליק את הנר.

ואומנות גדולה היה מראה בדבר הזה. בין אם היו הנרות רבים, בין אם היה יחיד, בכל לילה משמונת הלילות היה מתכוון לגמור את הברכות ביחד עם גמר ההדלקה, לא התאחר ולא הקדים מעולם.

ואז היה מתרחק קצת, ומביט בנרות המאירים, וחש עונג גדול, יותר מאחד מששים בעולם-הבא.

“הנרות הללו קודש הם” – בוודאי קודש הם, מאירים באור הגנוז, באור של שבעת הימים.

“ואין לנו רשות להשתמש בהם.”

והוא מתכווץ ומעצים עיניו, משום חשש, שמא הוא נהנה לאור הנרות.

“מצוות לאו ליהנות ניתנו.”

אבל מיד הוא נותן עין בהשמש הדבוק מן הצד, ונחה דעתו. “יהא הנאה שלי על חשבון השמש,” והוא מתנחם.

“ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.”

אבל לראותם שרי. כמה מעלות טובות למקום עלינו, שהתיר לנו לפחות בלילות של חנוכה להביט באור עילאה, אור הגנוז לצדיקים לעתיד-לבוא.

ולא עוד אלא שהלביש את התוך בקליפה נאה, במעשה יפה, בהדלקת נרות.

ולא עוד אלא שעמד, כביכול, וציווה אותנו להודות ולהלל על נסים ונפלאות, שעשה ושעושה ושיעשה עם אבותינו ועמנו בכל יום ובכל עת, בכל שעה ובכל רגע.

והוא מזמר מתוך עונג מרובה “מעוז צור ישועתי” בקול ממוצע בין בכיה לששון, והעצב היוצא ונשמע מן החדווה, הולך ומתפשט בבית, ומשתקע אל תוך הלבבות של השומעים מבני ביתו, הנאנחים מתוך הרחבת-הלב ובאיזה רגש של גאות, כבני מלכים שנלקחו בשביה.

וכשהוא מגיע לחרוז “רעות שבעה נפשי,” נדמה לו, שהוא הניך, סובל בשביל כל כנסת-ישראל, והוא שוחה וכופף קומתו ברצון טוב לקבל על עצמו את משא הרעות ואת עול השעבוד.

אבל כשמגיע ל“דביר קדשו הביאני,” נדמה לו גם כן, שאחז הקודש-ברוך-הוא, כביכול, בבגדו הוא, בבגדו של הניך, והביא אותו, את הניך, לדביר קדשו.

והוא מביט באור הנרות ומביט ומביט, ועינו לא תשבע. במידה שהוא מביט יותר, במידה זו הוא משיג יותר במוחו השגות שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.

והוא רואה בחוש, שלהב הנרות מתנועע למזרח ומערב, לצפון ודרום, מתכווץ ומתפשט. הוא יודע בבירור, שכל אלו הנענועים לא באו על פי מקרה, אלא על פי השגחה פרטית. ומה אם צרור או קיסם המטולטל לפעמים ברגלי אדם ממקום למקום, לא יטולטל אלא על פי השגחה פרטית – על אחת כמה וכמה להבות אלו של נרות-חנוכה הקדושים, שלא יתנועעו פשוט על פי מקרה.

ואם כן הלא יש כוונה בדבר. ויש בו רזים וסודות נעלמים.

הנרות אומרים שירה, שיר היחוד, משבחים ומודים להקדוש-ברוך-הוא על שברא את עולמו.

ושם, למעלה, בדיוטה העליונה, התאספו הני בריוני, מתהוללים, חוגגים ומפטפטים להג הרבה. פלא הדבר, כל מקום, שהם חשים ריח של דם, מיד הם מתקבצים ובאים, כאותן הדבורים סביב לדבש.

הם שמחים עם יהודה המכבי. שוטים שבעולם! וכי יעלה על הדעת, שאלמלא יהודה המכבי, לא היה חנוכה בעולם? זאת התורה, שקדמה אלפים שנה לבריאת העולם, היתה חסרה הלכות שלמות ומצוות גדולות?

ואמנם יודע הוא כל אותו המעשה של החשמונאים ושל המלחמות, אבל אטו (*האם) המלחמות עיקר? כל אותה המלחמה עם החשמונאים ועם יהודה המכבי שלהם לא באה אלא בשביל שתתקיים הלכה אחת מתורתנו הקדושה והתמימה שאין בה לא חסר ולא יתיר, ושהיא נצחית וכוללת את כל הזמנים וכל העתים.

והם ששים ושמחים, לא על האור הגנוז, אלא על איזה הין של דם יוונים שנשפך.

הם אינם יודעים, שהכול, בעיקרו של דבר, לא בא בשביל הארמונות היפים של מרתא-בת-ביתוס ושל נקדימון-בן-גוריון, שהם בוכים ומצטערים כל-כך על חורבנם, אלא בשביל אותו הפך הטהור, שיש בו רזין דרזין.

אבל אין למגושמים אלו כל אחיזה בדבר רוחני. עוזבים הם את העיקר וחוטפים את הטפל.

“חשוף זרוע קדשך…”

והוא מכוון בפירוש המלות, שיגלה השם יתברך את עיני העוורים להבין ולהשיג השגה אמיתית, לדעת “מאי חנוכה” ולמה נבראו המלחמות והחשמונאים.

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

חילוף משמרות

מאת דוד בן־גוריון (מאמרים ומסות)

(מתוך הרצאה על קונגרס העבודה במועצת ההסתדרות)


א

פעולתנו נמצאת במעגל קסמים: החזית המכרעת של פעולתנו היא בארץ, אולם המחנה הגדול אשר בו נישגב – הוא בגולה. כשדובר על המצב בהסתדרות העירו חברים – ובצדק – שאין לנו רשות להוציא חברים לחו“ל בשעה שאנו דחוקים בארץ. ואנו דחוקים בארץ לא רק בימי משבר כי אם גם בימי רווחה. וכשדובר על העלייה דרשו החברים – ושוב בצדק – לשלוח עשרות חברים לגולה לחנך את הנוער לקראת מילוי תפקידו בארץ. הכרנו בצורך לשמור בשבע עינים על “הקטנות” ולבנו מלא חרדה ל”גדולות". ומתעוררת שאלה: מה קודם למה – המעשה או הרעיון? המפעל המגשים או התנועה המפרנסת אותו? תשובתנו יכולה להיות רק אחת: אין מוקדם ומאוחר, אין או-או, אין פה ושם, אין קטנות וגדולות – הניגודים האלה קיימים רק בשורת ההגיון הפורמלי – ההגיון ההיסטורי אינו מכיר בשני שטחים נבדלים ובשני נושאים מיוחדים ובשני ממדים שונים. התנועה והמפעל, הרעיון והמעשה, הפרט והכלל יונקים זה מזה וכרוכים זה בזה מתוך השפעה חוזרת בלתי פוסקת.

בלי החזון והייעוד ההיסטורי יידל המעשה ויתנוון, ובלי המפעל החי והמגשים תתרוקן התנועה והרעיון ייהפך לפרזה ריקה ונבובה, לריביזיוניזם עקר. במרכז התנועה עומדת העבודה בארץ ויצירתה, אך הבור אינו מתמלא מחולייתו. תורת הגידול והצמיחה אינה סובלת מחיצות ותחומים מלאכותיים – השורש חותר לקראת כל מקור סתום של יניקה והענף פורש לכל עבר ורוח – גבול ההתרחבות הוא רק בכוח הגידול הפנימי הגנוז בגרעין החי והצומח, אם אין מעצורים חיצוניים המעכבים את התפתחותו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.