על חיי שאול טשרניחובסקי

מאת בנציון כץ

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זמן , יום ו', י“א טבת, תש”ד, 7.1.1944

איך “כתבו” ביאליק וטשרניחובסקי את האבטוביוגרפיה שלהם

א

אחרי מות משוררנו ח. נ. ביאליק הדפיסה כל העיתונות העברית כמעט במשך שנה מאמרים ופרקי זיכרונות על ח. נ. ביאליק. “דבר” הדפיס ביוגרפיה שלמה של ביאליק, בהמשכים רבים, כתובה בידי מר פ. לחובר. אחרי מות המשורר הלאומי שאול טשרניחובסקי הופיעו מאמרי הערכה ביום ראשון, ביום השבעה וקצת אף ביום השלושים למותו – וחסל. יש שמזכירים אותו בשעת כינוס שנתי כאחד הנעדרים. פרקי זיכרונות עליו כמעט שלא נתפרסמו. אמנם לא כל פרקי זיכרונות שנכתבו על ביאליק היו ראויים לפרסום. רבים התרעמו אז בצדק על כותבי הזיכרונות, אשר יותר משסיפרו על המשורר, סיפרו על עצמם. על כל פנים יש בפרקי־זיכרונות על אישים גדולים מן הטוב והמועיל, כי הם כחומר לביוגרפיה שלמה שתיכתב עוד על ידי מומחה אשר ידע לבור את הבר מן התבן, אבל כשתבן אין ניתן אין גם מה לבור.

אודה ולא אבוש כי מן הטעם הנזכר לעיל, היינו התרעומת שמתרעמים בצדק על כותבי הזיכרונות המספרים על עצמם, במסרם פרטים על חיי האדם הגדול, קשה לי לכתוב על טשרניחובסקי. קשה לי להינצל מתרעומת זו. הייתי קשור עם שאול טשרניחובסקי במשך שנים רבות, היינו נפגשים יום־יום, מתווכחים, מביעים איש לרעהו את רגשותיו ולפיכך כשאני בא לכתוב פרקי־זיכרונות קשה לי להעמיד את עצמי בצל, ולספר רק עליו, אף שהייתי מרוצה מאוד אילו יכולתי לנהוג כן. אולם חושבני שהקוראים יאמינו לי שאני רחוק מהתגנדרות, ויבינו כי כל דבר שאני מספר עלי בא רק כדי להבהיר את תמונתו הרוחנית של המשורר ולתת חומר לכותב תולדותיו של טשרניחובסקי אשר עוד יקום. הרי על המשורר הרוסי הגדול פושקין נתחברו עשרות שנים אחרי מותו ביוגרפיות מלאות ושלמות יותר מאשר מיד אחרי מותו. על חייו האינטימיים אפשר היה לכתוב רק כשכל הקרובים אליו לא היו עוד בחיים. הנני מזכיר את פושקין מפני שביאליק אמר לי פעם כדברים האלה: “אוהב אני מאוד את פושקין ואוהב אני את טשרניחובסקי מפני שיש בו הרבה משל פושקין”.

סופר שיבוא אחרי ימים רבים לכתוב ביוגרפיה על ביאליק לא ייתקל בקושי מיוחד. יהיה די חומר. מה שאין כן ביחס לטשרניחובסקי. יש חומר ביקורתי רב – הערכות על שיריו מנקודות-ראות שונות – אבל אין חומר רב על חייו. אומרים לייסד בתל-אביב “בית שאול”. שמו יוקדש הדר מיוחד לכינוס כל החומר על תולדות טשרניחובסקי, אבל לעת עתה אין כמעט כל חומר בנמצא, וגם לא יהיה, אם לא יבואו הקרובים אליו ויספרו. החומר המודפס – מעט הוא. שרטוטים על חייו יש למצוא בסיפוריו שאינם שאובים מעולם הדמיון בלבד, אלא גם מן החיים, מחייו הוא. טשרניחובסקי פרסם סידרת סיפורים, מחיי ה“זמסטווה” הרוסית, מחיי הרופאים, האיכרים ובעלי האחוזות במחוז הרקוב, סידרה זאת נקראת בשם “מסיפורי” הד"ר טננבוים. שם תיאר אפיזודות מחייו – נעימות וגם בלתי נעימות. הוא לא הסתיר דבר. יש הרבה חומר על חייו באודיסה, במונוגרפיות הקצרות על גדולי אודיסה שמתו. החלק הזה נקרא בשם “אודיסה שמתה”. רשימות אלו לא נתפרסמו בעיתונות העברית כרשימות מיוחדות, ובפעם הראשונה נתפרסמו בעברית בכרך השביעי של כתביו, הוצאת "ועד היובל”, אשר נפוצו, אגב, רק במספר מצומצם של טפסים (כאלף) ואינם ידועים לקהל הרחב.

אין ספק כי ההיסטוריון של תולדות הספרות העברית יתחבט בשאלה חמורה משיגיע לעסוק במונוגרפיות הללו. הן נדפסו באידיש, בעיתון הניו-יורקי “טאג” שנים אחדות לפני שנדפסו בעברית. יש אמנם עוד כמה דברים שנדפסו באידיש זמן רב לפני שהופיעו בעברית. כגון הסיפור “אסרו פורים” שנדפס עוד בשנת 1925 ב“מורגן ז’ורנאל” היוצא בניו-יורק, וסיפור ביוגראפי של טשרניחובסקי על המלומד האוזקין שנדפס ב“צוקונפט”. יש שיחשבו כי טשרניחובסקי כתב גם באידיש, אבל לאמתו של דבר לא כתב שום דבר ספרותי בעל ערך בשום לשון בעולם מלבד בעברית, אם כי ידע אידיש היטב ורוסית אף יותר מזה. מעשה שהיה כך היה: בפרק חייו בברלין, משנת 1924 עד שנת 1927, ריחף תמיד פחד הרעב לנגד עיניו (על חייו בתקופה זו יסופר בפרקים הבאים). הוא לא מצא לו שום מקום עבודה בעיתונות העברית. פעם, בשנת 1925, היה לו ממש יום איום… אז יעצתיו לכתוב איזה סיפור, כמובן בעברית. ומר י. קלינוב יתרגם אותו לאידיש, כמובן שלא על מנת לקבל פרס. אני קיבלתי על עצמי לדאוג לכך, שהסיפור יודפס ב“מורגן ז’ורנאל”, הוא העיתון שעבדתי בו אז. הוא עשה כאשר יעצתי לו וכתב את הסיפור “אסרו פורים”. קלינוב תירגם אותו בשפה יפה וקלה וה“מורגן ז’ורנאל” שילם בעדו חמישים דולר שכר-סופרים. זו הייתה ממש הצלה מרעב. מקץ זמן קצר, גם כן בשנת 1925, סח לי טשרניחובסקי שהוא רוצה לשלוח את בתו היחידה לפאריס ללמוד שם באוניברסיטה רפואה או בקטריולוגיה, כי בברלין אין מקבלים גומרי גימנסיה ברוסיה הסובייטית. אך זאת רעה חולה שאין לו אפילו להוצאות הדרך. יעצתי לו שיכתוב עשר ביוגרפיות קצרות על אנשים גדולים באודיסה, כלילינבלום, מנדלי, פרוג, לינצקי וכו'. את הביוגרפיות, אמרתי לו, אמסור לידידו ל. מינץ על מנת שיתרגם אותן לאידיש, ואדפיס אותן ב“טאג” אשר ישלם לו שכר סופרים הגון. וכך הווה. הוא קיבל מאתיים דולר, שנחשבו אז בפאריז לסכום הגון, ובתו נכנסה לאוניברסיטה – בזכות “אודיסה שמתה”. והוא הדין ביחס לביוגרפיה שלו על חאווקין, שנדפסה ב“צוקונפט”. התרגום של מינץ תוקן במערכות ה“טאג” ו“צוקונפט”, אולם גם אחרי התיקונים לא יצא הסגנון משוכלל, כמו בתרגומו של קלינוב. ההיסטוריון הבא בוודאי שהיה עומד על ההבדל שבסגנונים, אם לא היה יודע את סיפור המעשה לכל פרטיו. ההיסטוריון יתפלא אל נכון כי ב“אודיסה שמתה” אין השם אחד-העם,הראש והראשון בין גדולי אודיסה. דיברתי אז על כך עם טשרניחובסקי עוד לפני ששלח את מאמרו ל“טאג”, והוא אמר לי שלא יוכל לכתוב על אחד-העם כאשר היה עם לבבו בעיתון יהודי באמריקה. אחד-העם, שהסתלק מעריכת “השלח” והעריכה נמסרה להד"ר י. קלויזנר, כעס על העורך החדש על שהדפיס שיר של טשרניחובסקי בראש החוברת הראשונה שיצאה בעריכתו. בכלל נמנה טשרניחובסקי באודיסה על אותה חבורה קטנה של צעירים שנלחמה באחד-העם על יחסו לציונות המדינית של הרצל. טשרניחובסקי ידע לספר על כך הרבה ולפיכך החליט לבלי לכלול את אחד-העם בין גדולי “אודיסה שמתה”.

ב

כשנה לפני מלחמת-עולם זו, כשטשרניחובסקי היה עוד תוסס וכוחו עמו הצעתי לו שיתחיל לכתוב זיכרונות חייו. הוא הביט עלי בתמיהה. אמרתי לו: אספר לך מעשה שהיה. היה היה בפטרבורג אדם, שגם אתה הכרת אותו היטב, ושאני הערצתיו אהבת נפש, הלא הוא הד“ר י. ל. קצנלסון (בוקי בן יגלי). אני הייתי מפציר בו בלי הרף, במשך שנים אחדות, שיכתוב את זיכרונות חייו שהיו עשירים מאוד ובעלי-ערך להיסטוריה של התקופה הסוערת. אך הוא היה דוחה את הדבר מיום ליום. הוא לא היה מביט עלי בעיניים תמוהות כמוך, אבל היה טוען שאין לו זמן ואפשרות. וכשחלה והיה לו קשה לכתת את רגליו בביקור-חולים, שעליו הייתה פרנסתו – נוסדה ביזמתו ועדה שבראשה עמד העסקן העו”ד הידוע היינריך סלודזברג, וועדה זו הציעה להד"ר קצנלסון שכר-סופרים קבוע בעד כל גיליון שיכתוב. הוא ניגש לכתוב את ספרו “התלמוד וחכמת הרפואה” ואת האבטוביוגרפיה שלו. את הספר המדעי גמר ואילו האבטוביוגרפיה החשובה בשם “מה שראו עיני ושמעו אזני” נפסקה באמצע השורה. הוא גמר רק את זיכרונותיו מחיי הילדות והבחרות עד גמרו את בית המדרש לרבנים בז’יטומיר. זו הייתה אבדה גדולה להיסטוריוגרפיה שלנו.

עוד דבר סיפרתי לו לטשרניחובסקי באותו מעמד: בקיץ שנת 1931 הייתי בתל-אביב אחד ממבקריו הקבועים של ח. נ. ביאליק. פעם מצאתיו עצוב וברוגז מאוד. וכך אמר לי: “מאניה שלי (אשתו) אינה רוצה ללכת לחנות לקנות צרכי-מזון מפני שהחוב גדול ואי אפשר לי לפרוע אפילו חלק ממנו. אמנם החנווני עוד נותן בהקפה, אבל מאניה שלי מתביישת…” אני הייתי אז העשיר בין הסופרים. הייתי מקבל סכום הגון מעבודתי ב“מורגן ז’ורנאל” ובעיתונים יהודיים אחרים בגולה. אמרתי לו: כתוב את תולדות חייך, בעברית, כמובן, ואשלח כל שבוע פרק ל“מורגן ז’ורנאל” או ל“טאג” ותקבל בכל שבוע חמישים דולר, היינו סך של שישים לירות לחודש (שער הלירה היה אז נמוך), ומלבד זה תוכל להדפיס גם את המקור העברי. תוכל לחיות כעשיר. ביאליק התרגז עליי וכמעט שגירשני מן הבית. “מה אתה מייעץ לי? שהעיתונות האמריקאית תשתמש בשמי לשם רקלמה… לא… ארעב ולא אעשה כך”. אמר – וביקש שלא אתווכח אפילו על כך. והנה עברו יותר משנתיים ומצבו החומרי של ביאליק הוטב בהרבה. בסוף שנת 1933 (כתשעה חדשים לפני מותו) כשנסעתי אתו באנייה מטרייסט לארץ אמר לי: אתה זוכר בוודאי את הכעס שכעסתי כשייעצת לי לכתוב את תולדות חיי לשם תרגום לאידיש. חשבתי וחשבתי הרבה על כך והנני כותב עכשיו – אבל לא בפרוזה כי אם בשיר. התחלתי מילדותי, ואוסיף לכתוב. יש לי כל התכנית המלאה. והנה…"

טשרניחובסקי שמע את כל דבריי ואמר לי בנחת: “אני חושב את עצמי לצעיר, על אף שערותיי הלבנות, ולא אוכל לטפל בכתיבת האוטוביוגרפיה שלי. כשאגיע לימי הזקנה אז… יהיה לי מה לספר ‎”. התווכחתי אתו אבל הוא עמד על שלו. וכשחלה טשרניחובסקי במחלת הדם, ואני ידעתי את מהלך המחלה, לא חפצתי להזכיר את דבר השיחה שהייתה בינינו, כשהיה עוד צעיר בעיניו. לא חפצתי להזכיר לו את עצתי שיכתוב את האבטוביוגרפיה שלו, כי כבר הגיע הזמן. נמנעתי מלרמוז לו שיודע אני כי מחלתו ממאירה, אף שהוא ידע כי אני יודע.

אפס, כחצי שנה לפני מותו, כשנכנסתי פעם לחדרו, אמר לי: “אם אתה חושב ששכחתי את השיחה על דבר האבטוביוגרפיה שלי – אינך אלא טועה. עתה ניגשתי לעבודה זו. יש לי כעשרה פרקים”. הוא הראה לי את החבילה. שאלתיו עד איזה פרק מחייו הגיע, והוא השיב: “עד שנת העשר”.

הפרקים הללו מאבטוביוגרפיה שלו אינם עכשיו בחדרו. כנראה שהם בכספת שבבנק. בוודאי כשיתפרסמו יתגלה שהם בעלי ערך אמנותי. אבל זיכרונות הילדות אינם תופסים מקום הגון בתולדותיו. לשם ביוגרפיה מלאה יהיה צורך ללקט אבנים, לאסוף חומר. קצת אמסור בפרקים הבאים.

הזמן, יום ו', י“ח טבת, תש”ד, 14.1.1944

ג

השיר הראשון של שאול טשרניחובסקי נדפס לפני 51 שנה, בהיותו בן שבע עשרה שנה, ב“הפסגה” שיצאה בצ’קאגו. בוודאי ששום איש ברוסיה, מלבד הצעירים שהיו קרובים לטשרניחובסקי, לא ידעו כי כוכבו של משורר מתחיל לעלות. זה היה זמן קצר אחרי מות ראש המשוררים של הדור ההוא וגם של הדור שלפניו – יהודה ליב גורדון. אז היו אומרים כי מימי יהודה הלוי לא קם משורר כיהודה ליב גורדון, ומשהו מן האמת היה בהערכה זו. במשך הזמן נודע לציבור העברי כי אחרי מות גורדון קמו שני משוררים צעירים – חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, העולים בהרבה על גורדון. אבל אז לא ידעו על כך – ולא ידעו להבדיל בין משוררים אמתיים ובין חרזנים. בעיתונים היומיים של הימים ההם היו נדפסים שירים שהיה בהם משום חיקוי לשירי יל“ג ויהל”ל. גם אני בהיותי בן י“ז-י”ח הדפסתי ב“המליץ” שירים: “חשך מצרים”, “מעשה מרכבה” ועוד. שירים נסבו על נושאים פוליטיים וסוציאליים – אי-השוויון בין שכבות האוכלוסייה. הימים היו ימי ייסוד ה“בונד”, שלרגל המצב הכלכלי הקשה נהרו אחריו הצעירים המשכילים. לא היה בשירים אלה מרוח השירה אלא מרוח הפוליטיקה. לשירים כאלה הוקצה יותר מקום בעיתונים העבריים, מאשר לשירים אמתיים שיש בהם רוח השירה. טשרניחובסקי הצעיר הדפיס את שיריו במאספים שיצאו בגליציה, ב“השקפה” של בן-יהודה, אבל לא ב“פרדס” שיצא באודיסה בעריכת י. ח. רבניצקי. בכרך הראשון של שירי טשרניחובסקי, הוצאת “ועד היובל”, כותב המחבר, “כי בסדרם אחזתי בדרך התהוותם, כלומר בסדר הכרונולוגי עד כמה שזכרתי”. מזה אנו רואים כי את שיריו הראשונים כתב באודיסה משנת 1892 עד 1898. השירים הללו נותנים את הזכות למחבר להיקרא בשם המשורר, אבל ברוסיה כמעט שאין יודע עליהם איש, בשעה ששמו של ביאליק כבר היה ידוע. שני השירים של ביאליק, “אל הציפור” ו“על האריה המת” (על יהודה ליב גורדון), שנדפסו ב“פרדס” של רבניצקי עשו לו פרסום בין קוראי העברית שברוסיה. י. ל. פרץ הוציא אז מחברות שונות. באחת המחברות הללו – “החץ” – נתפרסמה ביקורת על ה“פרדס” של רבניצקי ושם נאמר על שיריו של ביאליק שמחברם הוא “משורר בחסד עליון”. גם בירחון “מזרח ומערב” של ראובן בריינין נדפס שיר של ביאליק, שיר בוסר, ומבקר ספרים עבריים בירחון הרוסי-היהודי “ווסחוד”, בראגין, מתח עליו ביקורת קשה, ואז יצא י. ח. טביוב בפיליטון ב“המליץ” ומתח ביקורת על הביקורת, באמרו על המבקר שאינו מבין כלום, וכי בעל השיר הזה, שמבקרים אותו קשה, יהיה משורר גדול, ורק לאט-לאט נתפרסם שמו של המשורר הצעיר ביאליק. ואת שמו של טשרניחובסקי שמעתי פעם הראשונה בראשית שנת 1899 בהיותי בוארשה בבית הוצאת הספרים “תושיה”. מנהל ההוצאה היה סופר צעיר בשם סגל, שבעל ההוצאה, בן אביגדור, היה נשמע לו בכל ענייני הספרות. הוא היה סופר צעיר בעל כישרון, מלא מרץ ובעל תכניות להחייאת הספרות העברית ולשינוי פניה. הוא סיפר לי שביזמתו קיבל בן-אביגדור ספר שירים חדש בשם “חזיונות ומנגינות” מאת משורר בלתי ידוע עוד בציבור, אבל שברור כי יהיה אחד המשוררים הגדולים של הדור, והוא הצעיר טשרניחובסקי. הוא סיפר לי שבן-אביגדור פקפק בראשונה אם להוציא ספר של משורר חדש;אחר כך החליט לשלוח את שיריו לבריינין שכבר היה ידוע כמבקר מומחה, על מנת שיכתוב הקדמה לשיריו, ואמנם כך עשה. בריינין היה הראשון שהכיר בטשרניחובסקי את משורר העתיד. סגל סיפר לי אז על חבריו באודיסה. בעיר הייתה אז חבורה של ארבעה צעירים המושכים בשבט סופרים: נחום סלושץ, יוסף קלויזנר, שאול טשרניחובסקי והוא, סגל, שתירגם אז את טורגינייב לעברית. ארבעתם היו הרצליסטים מובהקים והיו נלחמים באחד-העם, רבם של הציונים באודיסה. סגל מת כעבור זמן מה, אחרי ניתוח שנעשה לו בווינה.

קראתי אז את השירים של טשרניחובסקי עוד לפני שנתפרסמו בדפוס והם עשו עליי רושם גדול. אז כבר מילאתי את כרסי בשירה הרוסית, כלומר בשיריהם של פושקין, לרמונטוב ופרוג והבינותי שירה מהי. כשנתפרסם ספר השירים הראשון של טשרניחובסקי היו שמתחו עליו ביקורת קשה, אבל קהל הקוראים לא שם לב לביקורת זו, והספר התפשט הרבה בין ציבור הקוראים. כשיצא בשנת 1901 הקובץ השני של “חזיונות ומנגינות” – גדל פרסומו של טשרניחובסקי בין קהל קוראי עברית. אולם הימים ברוסיה היו אז ימים סוערים. שאלות לאומיות ופוליטיות עמדו על הפרק והשירה העברית לא הייתה במרכז החיים. שמו של ביאליק היה נישא על שפתי כל הקוראים עברית משנתפרסמה הפואמה שלו “משא נמירוב”, אחרי הפוגרום בקישינוב. טשרניחובסקי היה אז מחוץ לרוסיה ולא הגיב כדרך שעשה אחרי הפוגרומים באוקראינה, בשירו “זאת תהי נקמתי” (“לנשמת הרוגי אוקראינה”), שכתב באודיסה בתר"פ, או כמו שכתב בשיר “מנגינה” (1916):

"מי אתם דמי רותחים בי?

דם קדושי ת“ח ות”ט?

אני לא אפשוט צואר זה

בקרב מות ולא בשמד!" וכו' וכו'

אמנם טשרניחובסקי כתב עוד בהיידלברג כמה שנים לפני הפוגרום בקישינב, את ברוך ממגנצה, שיר שאין דומה לו במחאתו העזה נגד כל הפוגרומים ביהודים שהיו ושיהיו, - אבל אז חיכו לדברים שהוא כתב אותם רק בשנת 1916 ושנתפרסמו זמן רב אחרי כן:

"אני לי סיף יש ואגרופי עוד חם

בפגוע חית אדם בי

דם אתן תחת דם".

גם אני שכחתי את טשרניחובסקי בימי המהומה והמבוכה, ונזכרתי בו רק בשנת 1906, כששלח סיפור ל“הזמן” שיצא בווילנה. העורך של החלק הספרותי של “הזמן” י. ברשדסקי היה מלא התפעלות מן הסיפור הזה, אולם שאר הסופרים ערערו עליו מפני הריאליזם שבו. טשרניחובסקי שכח את דבר הסיפור הזה וכשסיפרתי לו על כך אחרי הסיפור פיס [כך במקור] את סיפוריו בקובץ מיוחד, חיפש את גיליונות “הזמן” בספריה הלאומית ומצא אותו והדפיסו ב“גזית”.

ד

טשרניחובסקי גמר בית ספר למסחר ברוסיה ואוניברסיטה בשווייץ. לפני שנבחן בתור רופא היה עליו לגשת לבחינות לשם קבלת תעודת בגרות, היה צריך ללמוד יוונית ורומית. לא קלות היו הבחינות אבל סוף סוף יצא בשלום מכל הבחינות ובא לפטרבורג להסתדר כרופא. אבל דבר זה היה קשה לו מאוד. ידוע היה מראש שאם יעבוד כרופא בסביבה יהודית – לא יצליח. פרסומו כמשורר יקלקל את ה“קריירה” שלו כרופא. בפטרבורג היו אז ארבעה רופאים יהודים מפורסמים. האחד היה ד“ר י. ל. קצנלסון, השני היה הד”ר טובים, השלישי היה ד“ר י. אייגר, והרביעי היה ד”ר קליאטשקה. הגדול שבחבורה היה הד“ר י. ל. קנצלסון, שהיה חביב על הציבור כסופר, עסקן, והצטיין גם כרופא: הוא עבד בבית-החולים האלכסנדרוני; והתרפאו אצלו הרבה לא יהודים וגם גנרלים, כשר החצר של הקיסר דידולין, אבל בכל זאת היה פסול בעיני יהודים רבים כרופא מפני שהוא גם סופר עברי. הד”ר טובים, שהיה מסור לעסקנות ציונית היה מרפא חולים לא יהודים. רק הד"ר קליאטשקה, יהודי מתחום המושב, רופא פשוט שלא התעסק בציונות וספרות ובכל עסק-ציבור – היה מקובל על כל ההמונים היהודים בפטרבורג כרופא. את זאת ידע טשרניחובסקי.

כשראה טשרניחובסקי כי קשה לו להסתדר כרופא פנה לעזרה לשלושת הרופאים היהודים שהיו מכבדים אותו בתור משורר עברי גדול. בייחוד פנה לחברו הסופר, המשורר (בפרוזה) והמלמד ד“ר קצלנסון (בוקי בן יגלי). כולם קיבלו את פניו בשמחה ובכבוד, אבל לעזור עזרה ממשית – הרי זהו עניין אחר לגמרי. טשרניחובסקי, שידע כי בסביבה יהודית לא יצליח כרופא רצה לפתוח מרפאה בסביבה לא יהודית. גם מראהו החיצוני היה מתאים לסביבה רוסית. אבל לשם פתיחת מרפאה דרוש היה לפי החוק הרוסי כי הרופא ישמש קודם ברפואה ארבע שנים. הוא היה מוכרח לפתוח את המרפאה על שם רופא אחר, אבל היהודים הטובים, הסופרים הציונים לא הסכימו לקרוא את שמם על המרפאה שאמר הד”ר טשרניחובסקי לפתוח. לא טוב היה הדבר בעיניהם. הציעו לו אז עבודת תרגום. הד“ר י. ל. קצנלסון היה עורך האנציקלופדיה היהודית-רוסית, ודרושים היו לו תרגומים מן האנציקלופדיה היהודית-האנגלית וטשרניחובסקי היה מוצא במקצת פרנסתו מזה. הד”ר אייגר היה מו“ל של ספרייה רפואית ברוסית, ודרושים היו לו תרגומים של ספרי רפואה מגרמנית – וטשרניחובסקי תירגם אותם. אמנם באותה העת כבר נתפרסמו שיריו בכרך אחד, בראשונה על ידי “השלח” שנערך על ידי הד”ר י. קלויזנר. ואחרי כן על ידי “מוריה”, ונפוצו במספר גדול מאוד, אבל לחיות מזה לא היה יכול. הוא ביקש כל הזמן עבודה כרופא, ורק לבסוף נמצא רופא אחד, ד“ר וואדשאווציק, שהיה רחוק מן הספרות ומן הציבוריות הישראליות והסכים שהמרפאה של הד”ר טשרניחובסקי, שהייתה נמצאת בסביבה של רוסים טהורים תהא על שמו. וכך היה טשרניחובסקי בפטרבורג רופא שלא ריפא אף יהודי אחד והרוסים היו חושבים אותו לאחד משלהם.

אולם באותו פרק הזמן, כשכבר הסתדר במרפאה שעבד בה, – נקרא טשרניחובסקי למוסקבה לשם עבודה מדעית שנודעה לאוניברסיטה העברית, לכשתקום. כידוע הוחלט עוד בשנת 1913 בקונגרס הציוני שבווינה על פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, וסכומים הגונים נאספו לשם ייסודה. והנה נמצאו במוסקבה אנשי מעשה ומלומדים כהפרופסור ל. רוזנטאל (עכשיו בניו-יורק) והפרופסור המנתח מינץ (הוא עתה בריגה, אם הגרמנים השאירו אותו בחיים) ועוד, וגם בעלי הון הצטרפו לקבוצת מלומדים זו וייסדו חברה בשם “מדע” שמטרתה הייתה להוציא ספרים מדעיים, בייחוד תרגומים בכל המקצועות, למען האוניברסיטה העברית. חשבו שתהיה באוניברסיטה מחלקה לרפואה והחליטו להטיל על טשרניחובסקי לתרגם ספרים יסודיים במקצוע הרפואה. החיבור הראשון שנמסר לו לתרגום היה ספר אנטומיה, מאת מחבר גרמניה ידוע. המוציאים היו נכונים לשלם לטשרניחובסקי שכר הגון בעד התרגומים כדי שיוכל למצוא פרנסתו בכבוד.

טשרניחובסקי המציא את תרגום הספר. והנה באותו הזמן נזדמן למוסקבה דוד פרישמאן שבנעוריו היה גם הוא מתרגם ספרים מדעיים כמו “תולדות השלמת האדם” וכו'. והנה הטיל פרישמאן דופי בתרגומו של טשרניחובסקי, בטענו, כי טשרניחובסקי הוא אמנם משורר טוב אבל הפרוזה שלו פגומה ואינו מסוגל לתרגם ספר מדע. פרישמאן נחשב למומחה בכל הנוגע ללשון העברית. העומדים בראש החברה לא ידעו מה לעשות ואיך להמשיך בדבר. פרישמאן הציע מתרגם אחר אך ראשי החברה לא ניאותו לבזות את כבוד טשרניחובסקי ולבסוף הגיעו לידי פשרה: כדי שלא לבייש את טשרניחובסקי, ישאירו בידו את עבודת התרגום, אולם ימסרו את העריכה להד“ר י. ל. קצנלסון, שהסכים לכך. קצנלסון היה בדעה אחת עם פרישמאן שהתרגום לא עלה יפה ושהוא טעון עריכה יסודית. קצנלסון היה מראה לי עד כמה הוא טורח בדבר תיקוניו. לפעמים היה כותב מחדש דפים שלמים והיה אומר לי: מה זאת? הרי שיריו נפלאים וסגנונם מזהיר, והרי הוא יודע את כל מכמני השפה, ואילו התרגום הוא פגום. קצנלסון גמר את העריכה ומסר את החיבור לטשרניחובסקי שבדיעבד הסכים לתיקוניו של הד”ר קצנלסון. לרגל הטלטולים של טשרניחובסקי נשאר כתב-היד בפטרבורג ויש לשער שהוא בחזקת אבוד.

חברת “מדע” אמרה לשלוח לטשרניחובסקי ספר רפואי חדש לתרגום, אבל בינתיים כבר הייתה ברשותו מרפאה בסביבה לא-יהודית, שהייתה מספיקה לו פרנסה בשפע ושוב לא היה זקוק לתרגומים ולביקורת מצד פרישמאן. והנה יש לציין כדבר-פלא, כי בעוד שבשירי טשרניחובסקי רשומים תמיד תאריכי חיבורם – הרי נמצא אצלו רק שיר אחד שתאריכו הוא מתקופת-השנים 1910–1915 (בהיותו בפינלאנד בשנת 1911), כל הימים שהיה בפטרבורג. מה פרושו של דבר? הרי היה אז בעצם ימי פריחתו. האם יש לתלות את הדבר במצב רוחו, משראה כי אלה המכבדים ומעריצים אותו אינם עוזרים לו? אני מצטער שלא העמדתי לו את השאלה הזאת בחייו. אולם בפעם האחרונה, חודש לפני מותו, דיבר לפניי כשעתיים על היחס שהתייחסו אליו ידידים בפטרבורג. ההתרגזות הייתה גדולה ועצומה. לא חפצתי להתווכח עמו ולהציע לו שאלות מאחר שידעתי את מצב בריאותו.

בכל אותם הימים שעשה טשרניחובסקי בפטרבורג לא עלה בידי להתוודע אליו. רק כיומיים אחרי המהפכה הגדולה ברוסיה, ב-2 למרץ 1917 הכרתיו פנים אל פנים. אולם על זה בפרקים הבאים.

הזמן, יום שישי, כ“ה טבת, תש”ד, 21.1.1944

ה

בשנת 1916, אחרי שלא כתב שירים במשך חמש שנים, שוב נתגלתה ברבים שירתו הנפלאה בשני שירים: “מנגינה” ו“מנגינות הזמן”, שיש בהם נעימה חדשה, מעודדת, חזקה. ב“מנגינה” אנו מוצאים את השורות האלה:

דם כובשי כנען דמי הוא,

קולח ואינו נח.

שוב קורא לי השיר העז

מנגינת דם ואש:

עלה בהר ורעץ הכר,

כל מה שתראה – רש.


הירדן לך והלבנון לך

והמישור וההר.


וכבשו ארץ בחזקת יד

ונאחזתם בה,

ובניתם בנין עד לדור

הקם לכם, הבא.

ובשיר השני, שתאריכו 1916, יש שורות כאלו:

ואנכי ידעתי בעולם הגדול

לא יחדלו חדול

הדם ודמעה לעולם, לעולם

ואם לא נשמע קולם, –

כל טיפה וטיפה לא שוא האדימה,

קדושה ותמימה,

לא ניגרה בכדי, לא תפול שוא ארצה

בלתי אם פרצה

בחומות העבדות ובכבלי הדורות

לישע ולאורות.

ואם יעלה גורלי – רבוני, הנני.


את שם המקום לא רשם, כדרכו תמיד, בשירים הללו. כפי הנראה היה אז בדרך בחזית, בבית-חולים על יד מינסק, בימים שהיו קשים מאוד ליהודים: רבים מאזורי הספר בפולין וליטא גורשו. רבו הפליטים שנדדו ממקום למקום, ורבו גם העלילות שטפלו על היהודים – שהם עסוקים, כביכול, במעשי-ריגול. טשרניחובסקי לא חיבר קינות, אלא התרומם וחזה חזיונות על עתידות העם והאנושיות. הוא לא פרסם אז את שני השירים הללו, אף שהיה אז עיתון עברי אחד ברוסית בשם “העם”, שיצא במוסקבה בלי צנזורה הקודמת לדפוס. אפשר שלא מצא את השעה כשרה לפרסום שירים עזים כל כך, או שהיה טרוד ולא דאג לפרסומים. רק בשנת 1917, בעת היותו בפטרבורג, פרסם ב“העם” את הסונטה הראשונה מסדרת “סונטות עכו”ם". בעיר זו כתב בשנת 1918 עוד סונטה – ולא יותר. לא הייתה בשירתו תגובה על התקופה רבת-העלילות בהיסטוריה העולמית: המהפכה הראשונה, מיגור בית המלכות של הרומאנובים, שיווי זכויות היהודים, המהפכה הבולשביסטית וכו' וכו'. המבקר הבא של תולדות השירה העברית בוודאי יתעכב על חזיון זה.

ו

בסוף שנת 1916 חזר טשרניחובסקי לפטרבורג, אחרי שעבד כרופא בבתי-החולים שבעורף החזית. בפטרבורג נכנס לעבודה בבתי חולים צבאיים וגם הוסיף לעבוד במרפאה שלו, שנקראה על שם הדוקטור ווארשאווסקי. היו לו אז ארבע משרות. הציבור היהודי, שהתרכז אז בערים שמחוץ ל“תחום המושב” הקודם, לא התעניין אז בטשרניחובסקי המשורר. הימים שלפני המהפכה הרוסית הראשונה היו ימי הרת עולם. בדממה ובחרדה חיכו אז למאורעות כבירים שיתרחשו והלב לא היה פנוי לספרות ולשירה. כל העיתונות והספרות העברית הצטמצמו בשבועון “העם” שיצא במקום הרחוק מחזית, במוסקבה, במקום שדיני הצבא לא חלו על העיתונות. בשאר המקומות שהיו בהם דפוסים עבריים, כמו אודיסה, קיוב, ברדיצ’ב, פטרבורג, אסור היה להדפיס אפילו סידורים באותיות אשוריות. אולם בעת ההיא נמצא במוסקבה יהודי צעיר, שבא מפולין ואיש במוסקבה לא ידע אותו, ושעוד לא היה לו היתר הישיבה בבירה זו. הוא חלם על יצירת ספרות עברית ואנושית בקנה מידה גדול, ובחלום זה לא היו דברים בטלים. הוא נתעשר ורצה להקדיש חלק גדול מכספו לספרות העברית. אפשר, כמובן, להרבות דברים על תופעה זו, אולם היא פרשה בפני עצמה. אמסור בזה רק מה שנוגע לטשרניחובסקי. אולם שטיבל, זה שמו של הצעיר הנ“ל, שהיה בעל רצון טוב וגם בעל כסף רב, היה אובד עצות ולא ידע איך להגשים רעיונו. הוא פנה אלי בידעו שאני יסדתי את “העם” במוסקבה, בבקשה שאעזור לו בהגשמת רעיונו ומסר לרשותי סכומים עצומים, שקודם לכן קשה היה אפילו לחלום עליהם. הוא רצה למסור לי ארבעים אלף רובלים (אז היה עוד רובל זהב) לייסוד ירחון עברי וכללי גדול, וכן סכומים גדולים ליצירת ספרות מקורית ולתרגומים מן הספרות העולמית. אז אמרתי לו שאילו היה המשורר שאול טשרניחובסקי פנוי, אפשר היה להעסיקו בתרגום איליאס ואודיסיאה אחרי שהוא יודע יוונית והוא משורר גדול. מששמע שטיבל את הצעתי לא נתן לי מנוח כל הימים ודרש ממני שאסע לפטרבורג לדבר אתו. טשרניחובסקי משמש אמנם בארבע משרות ויש לו מרפאה, אבל הוא, שטיבל, יוכל להכניס בבנק הממשלתי סכום על שמו שיספיק לו למחייתו במשך חמש שנים. הן טשרניחובסקי בוודאי שאינו מרוויח יותר מחמשת-ששת אלפים רובלים לשנה – והוא יכניס על שמו ארבעים אלף רובלים. באופן כזה יוכל לעזוב את כל העבודה הרפואית ויתמסר לעבודה חשובה. שום איש לא יכ ו ל היה אז להעלות על הדעת שספק אם אפשר לסמוך על הבנק הממשלתי. הן באותה שעה העבירה אלמנת המיליונר פוליאקוב, רוזליה, שהייתה ידועה בפקחותה ובידיעת-החיים שלה, את הכסף שהיה לה בבנק האנגלי – שבע מאות אלף לירות – לבנק הממשלתי במוסקבה, כשהגרמנים התחילו להפציץ את לונדון. לפיכך לא עלה על דעתי שאסור לסמוך על ערבות בנקאית, וחשבתי שצריך להשפיע על טשרניחובסקי שיקבל הצעה זו, אף שלא הכרתיו פנים אל פנים. אולם מסיבות פרטיות דחיתי מסעי מיום ליום. אבל שטיבל לא נתן לי מנוח וסוף סוף נסעתי ממוסקבה בערב שלפני המהפכה הראשונה, ב-26 בפברואר 1917. באתי לפטרבורג בבוקר, כאשר נתחלף השלטון ואז כבר אפשר היה לפקפק ביציבות למשך שנים של הבנק הממשלתי. במשך שלושת הימים הראשונים קשה היה למצוא בפטרבורג עגלון שייסע למקום שהיה גר בו טשרניחובסקי, בשכונה רחוקה ממרכז העיר על יד המרפאה שלו. אולם סוף סוף באתי אליו ומצאתיו כשהוא עסוק בריפוי חולים. רבים חיכו עוד לתורם, ואף אני הצטרפתי אל המחכים. כשנכנס לחדר ההמתנה הכיר בי כי לא באתי להתרפא וניגש אליי. אמרתי לו מי אני, והוא הכניס אותי לביתו וביקש שאחכה לו עד גמר קבלת החולים, שנמשכה אז יותר משעתיים. כשנתפנה, עייף ויגע, סיפרתי בלי שהיות יתרות על מטרת בואי אליו והצעתי לו את כל התכנית. הוא הופתע מאוד. לא עלה על דעתו מעולם שתבוא הצעה כזאת בזמן מן הזמנים. מבלי לחשוב הרבה ענה לי: “זוהי הצעה מעניינת מאוד, אבל – יהיה מה שיהיה – לא אעזוב את עבודתי כרופא”. אולם הוא ניאות להסתלק משתי משרות, המעסיקות אותו כשלוש שעות ביום ויתמסר קמעא קמעא לתרגום ה”אליאס“. במשך שתיים, שלוש שנים יגמור את העבודה הזאת ואחרי כן ייגש לתרגום “אודיסיאה”. על הפרטים – שכר עבודתו והערבות – עוד יחשוב. לא עלה אז על דעתו שיש לפקפק בכוח הערבות של הבנקים. סיפרתי לו שאנו עומדים להוציא מאסף דגול בשם ה”תקופה" ושיש בידי כבר חומר משל המנוח ד"ר י. ל. קצנלסון ומשל שמעון דובנוב, וביקשתיו שגם הוא ישתתף במאסף זה. הוא אמר לי כי יכול לתת לי רק את תרגום שירי אנאקוריון, הנמצא תחת ידו, והסיף כי אינו זקוק לשכר סופרים. אמרתי לא ששטיבל לא יסכים להדפיס חינם, ובלי רצון קיבל ממני דמי קדימה מאה רובלים. השאר אמרתי שאשלח לו ממוסקבה. בשעת השיחה סיפר לי בקורת רוח מרובה על עבודתו כרופא, שאינה מזקיקה אותו לעזרת חובבי השירה, כביכול בפטרבורג, ולתמיכת מכבדיו ומוקיריו הרבים… הוא סיים את שיחתו באמרו כי לא יעזוב את מקצוע הרפואה בשום פנים.

ז

אחרי המהפכה, משניתן ליהודים שווי זכיות, הייתה מוסקבה למרכז עברי. באו סופרים עברים מאודיסה ומעוד מקומות. וביניהם גם דוד פרישמאן, שהיה אחד העומדים בראש הוצאת שטיבל. לאט לאט שם לאל את התכנית ששטיבל קיבל אותה לפי הצעתי. שטיבל היה מעריץ את פרישמאן הערצה יתירה. קשה היה לעבוד עם פרישמאן בכפיפה אחת ולכן יצאתי מהוצאת שטיבל אחרי שעשיתי את כל הסדרים המאפשרים את המשכת ההוצאה. אז נסעו שטיבל ופרישמאן לפטרבורג לנהל משא-ומתן עם טשרניחובסקי בדבר תרגום איליאס ואודיסיאה. טשרניחובסקי הסכים באופן סופי להסתלק מעבודתו כרופא בשני מקומות עבודה ושטיבל התחייב לשלם מדי חודש בחודשו אותו הסכום שטשרניחובסקי היה מקבל בשני המקומות העבודה שלו. שכר הסופרים לגיליון נקבע במטבע זרה – 12 לירות שטרלינג – מפני שערך המטבע הרוסית כבר התחיל לרדת.

טשרניחובסקי ניגש לעבודתו. והיה שולח את התרגום גיליונות-גיליונות לפרישמאן. כשקיבל פרישמאן חלק מן השיר הראשון הביע במכתב לטשרניחובסקי את שמחתו הגדולה והוסיף “כי הומרוס וטשרניחובסקי הם כזיווג מן השמים”. פרישמאן הודיע לטשרניחובסקי כי את שירי אנאקוריאון ידפיס בחוברת מיוחדת ואת השיר הראשון של “אליאס” ידפיס ב“התקופה”, ספר ראשון. פרישמאן הודיע לטשרניחובסקי שהוא מתקן קצת את הניקוד והסגנון. טשרניחובסקי לא היה מקפיד על כל “קוצו של יוד” שלו והיה מרוצה מאוד כשביאליק היה מעיר לו על תיקונים, והחזיק לו טובה על כך. אבל ביאליק היה זהיר מאוד בכל תיקון קל שהיה מעיר עליו לטשרניחובסקי.

טשרניחובסקי, שידע כי “התקופה” הולכת ונדפסת, ביקש מפרישמאן לשלוח לו את עלי ההגהה, ופרישמאן דחה זאת מיום ליום, עד שטשרניחובסקי התחיל לדרוש בכל תוקף את עלי ההגהה. לבסוף, כשקיבל אותם, נדהם. פרישמאן הכניס בשיר הראשון 128 שינויים, שטשרניחובסקי לא הסכים להם בשום אופן. טשרניחובסקי נוכח שכל התיקונים הוכנסו על ידי פרישמאן לפי התרגום של הומרוס לגרמנית (מאת פוס). התרגום הזה היה חופשי. פרישמאן לא ידע יוונית והסתמך על פוס. טשרניחובסקי הודיע טלגרפית לפרישמאן שאינו מסכים בשום אופן לתיקונים הללו. פרישמאן ניסה להוכיח לטשרניחובסקי שתיקוניו נכונים, ושכבר נדפסו הגיליונות. אז הודיע טשרניחובסקי שאין הוא מסכים לנימוקיו של פרישמאן, ואינו מרשה לקרוא את שמו על התרגום, אף הוסיף בלעג: “אם רוצה אתה – תחתום את שמך על השיר הזה.” כמובן שזו היה הלצה מרה. אבל פרישמאן השתמש בה. פרישמאן נמצא אז במצב מאוד בלתי נעים. הוא היה רגיל לעשות כך – לשנות עד היסוד – גם כשהיה עורך דברי שירה. הוא שינה את השיר של היינה בתרגומו של פיכמאן באותו המאסף, עד שפיכמאן לא הכיר אותו, אך שתק. ורק כשלאחר זמן בא המנוח ל. מינץ וביקר את התרגום של שיר היינה שנדפס ב“התקופה” משל פיכמאן, הודיע פיכמאן כי התרגום הוא באמת של פרישמאן, מאחר ששינה אותו לגמרי. אז, בחיי פרישמאן, שתק פיכמאן, ופרישמאן חשב כי גם טשרניחובסקי יקבל ייסוריו אם לא באהבה הרי בשתיקה, והנה נכשל. “התקופה” כבר הייתה מוכנה לצאת ממכבש הדפוס ואי-אפשר היה לו לסדר מחדש את השיר לפי דרישתו של טשרניחובסקי, מבלי שהדבר יימשך כשבועיים, ודבר זה לא יכול היה פרישמאן לעשותו מפני כבודו של שטיבל.

לצאת “התקופה” הראשונה, אף שהימים היו כבר ימי בצורת – ערך שטיבל סעודה כיד המלך במעונו הנהדר ואמר לחוג את החג העברי הזה במוסקבה בהידור רב, וכבר נשלחו ההזמנות לכל העסקנים להשתתף בחגיגה זו. ומה עשה פרישמאן? – הסתמך על ההלצה של טשרניחובסקי והסיר את הדף שכתוב עליו “תרגום שאול טשרניחובסקי” והדביק דף אחר שכתוב עליו “תרגום דוד פרישמאן” ומצדו השני של הדף הערה מסובכת שפגעה בכבודו של טשרניחובסקי.

והנה לפניי היה גם השיר בהוצאה הראשונה כש“התקופה” כבר הייתה מוכנה, ומאוד התרגזתי על המעשה שנעשה. כתבתי אז מאמר חריף ב“העם”, בו קינאתי את קנאת טשרניחובסקי, ודרשתי מפרישמאן תשובה: איך ייתכן שלפני ימים מועטים היה תרגום השיר הזה נקרא על שם טשרניחובסקי ולפתע פתאום ייקרא תרגום השיר על שם דוד פרישמאן? מלבד זאת הרי פרישמאן אינו יודע יוונית ואיך זה כתוב “תרגום מיוונית”? – לא אספר כאן על כל הרעש שנתעורר אז בחוגים הספרותיים והציבוריים במוסקבה. כשגיליון “העם” הגיע לפטרבורג וטשרניחובסקי ראה את אשר כתבתי זלגו עיניו דמעות משמחה. הנה יש מקנאים לכבודו ולכבוד האמת מבלי לשאת פנים גם לסופר מפורסם. טשרניחובסקי שלא ניתן לו עוד כל סיפוק היה מרוגז במשך ימים אחדים. הדבר הזה פגע בו עמוק עמוק. כמעט שהיה בוכה בדברו על זה. אחרי כן העתיק העיתון היהודי-רוסי “ראזסוויט” שיצא בפטרבורג את מאמרי וטשרניחובסקי נרגע קצת.

טשרניחובסקי לא שכח את העלבון הזה שנים רבות עד שבמהדורה השלישית של “התקופה” הוסר הדף שבו היה כתוב “תרגום דוד פרישמאן” עם הערה מעבר לדף. אבל זה כבר שייך לתקופה מאוחרת, שעליה אדבר בפרקים הבאים.

ָָָָהזמן, יום שישי, ג' שבט, תש"ד, 28.1.1944

בימי מהפכה ורעב

ח

החיים בפטרוגראד (השם לנינגראד ניתן רק אחרי מות לנין בשנת 1924), מקום שם גר טשרניחובסקי, נעשו באביב 1918 קשים, לבלתי נשוא ממש. המשורר התחיל לרעוב. רבים מבתי החולים הצבאיים חוסלו אחרי שרוסיה הסובייטית יצאה מן המלחמה. טשרניחובסקי המשיך לעבוד בבית-חולים אחד, אבל המשכורת שהיה מקבל לא הייתה מספיקה כדי לחם לשבוע. הכסף איבד אז את ערכו. מצב התזונה בפטרוגראד היה גרוע בהרבה מאשר במוסקבה. אמנם טשרניחובסקי היה מקבל שכר סופרים מהוצאת שטיבל גם אחרי שעזב בעל ההוצאה את רוסיה, שכן השאיר שטיבל סכומי כסף כדי לשלם לסופרים. אבל בכסף זה אי אפשר היה לפרנס משפחה. אז התחילו רבים יוצאים את פטרוגראד לאוקראינה, שהייתה אז בידי הגרמנים ולא היה בה מחסור בצרכי אוכל. מלבד זאת הייתה אז באוקראינה תנועה ציבורית בין היהודים וגם בתנועה הציונית והעברית היה מורגש דופק החיים. הדפיסו שם ספרים עבריים ושירי טשרניחובסקי יצאו בהוצאת “מוריה”, באודיסה, במהדורה חדשה, שנמכרה כולה. טשרניחובסקי נסע גם הוא מפטרבורג לאודיסה, עיר שבה כתב את שיריו הראשונים, שבילה בה את ימי נעוריו. שם חיו ידידיו ביאליק, קלויזנר והאחרים. אמנם קשה יהיה לו להסתדר שם כרופא בשעה שהכול יודעים שמשורר הנהו ולא קל יהיה באודיסה להסתיר את שירתו כבפטרוגראד, אבל באין ברירה – גם אודיסה טובה. בכל אופן לא יהיה פחד רעב נגד עיניו. כך חשב.

טשרניחובסקי נסע תחילה לקרים, לרוסטוב על נהר דון להיפגש עם ידידים שברחו גם הם מרוסיה הסובייטית מחמת הרעב. בקרים הייתה אז ממשלה זמנית, ליבראלית, שאחד מחבריה היה העסקן היהודי הגדול מאקסים ווינאבר. ממשלה זו גם התקיימה אחרי שהגרמנים נחלו מפלה ועזבו בבהלה את אוקראינה וקרים. טשרניחובסקי נתקבל בכל מקום בואו בכבוד גדול ובאהבה רבה. הוא התרשם מקרים. אמנם השירים על קרים נכתבו בהיות כבר המשורר באודיסה, אבל ההתרשמות קדמה ליצירה.

ט

טשרניחובסקי שב לאודיסה בשנת 1919. רבים השירים שהתאריך שלהם הוא שנת 1919 וציון שם המקום אודיסה. בימים הראשונים אחרי מפלת הגרמנים בנובמבר 1918 הייתה אודיסה בידי הצרפתים. אפשר היה לצאת מאודיסה כמו שיצאו מ. אוסישקין ואחרים, אבל כמעט כל הסופרים העברים נשארו שם. והנה נכנסו הבולשביקים לאודיסה והחיים נעשו שם קשים הרבה יותר מאשר בפטרוגראד. עברו חדשים מעטים וצבאות דניקין נכנסו לעיר והוטב קצת מצב התזונה. אבל קשה היה לסבול את יחסם הפראי ליהודים, ובייחוד גברה השנאה אליהם כשנודע דבר הפוגרומים שערכו באוקראינה שדוגמתם לא היו מימי ת“ח ות”ט. לפיכך שמח הציבור היהודי כשחזרו הבולשביקים לאודיסה, אף שידעו מראש, כי מצב התזונה יורע. אחדים – ביניהם ד“ר י. קלויזנר ואחרים – יצאו לארץ ישראל באנייה “רוסלאן” עוד טרם שנכנסו הבולשביקים, אבל טשרניחובסקי נשאר באודיסה, כשם שנשארו בה ח. נ. ביאליק ויתר הסופרים. אחרי חילוף שלטונות נוסף נתבצרו סוף סוף הבולשביקים. בציוריו מהימים ההם מסמן המשורר את הזמנים עפ”י ימי הבולשביקים השניים והשלישיים.

למרות החיים המרים והשעות הטרופות כתב טשרניחובסקי את השירים היותר יפים במשך זמן היותו באודיסה משנת 1919 עד שנת 1922. בשנת 1920 כתב את השיר “זאת תהי נקמתנו”, לנשמת הרוגי אוקראינה, המתחיל במלים “דמינו ינקמו, ינקמו”. כמדומה שאין שיר דומה לו בעוזו ובכוח המחאה שבו. אולם נגד הטרור האדום כתב בסדרה של סונטות “על הדם” במוטו “וניקיתי דמם לא ניקיתי”, בהם כתב: “אף יואר לעד שם מתקני העולם”, ומכנה אותם בשם “תליינים בקדושה”. אבל את החיים המרים והסדרים הפראיים בימי היותו באודיסה תיאר כעבור שש-שבע שנים, בהיותו במקום שקט על יד ברלין, בפיכטנגרונד. הוא נזכר אז בחיי התופת ב-הימים שעמד בתור לקבל מנה זעומה של מים לרחיצה, לשתייה, כשלא היו עצים להסקה ולבישול, והקור היה גדול והרעב היה עצום.

המשורר עבד אז באודיסה כרופא בבית חולים צבאי במשכורת זעומה. בכל בוקר, לפני לכתו לבית-החולים היה עליו לעמוד בתור לשם לקבלת מים ואת העצים היה נושא על כתפיו – כשמקבל אותם אחרי חיפוש מרובה – לביתו. את העמידה בתור למים, דבר שלא עבר עליו לא במוסקבה ולא בפטרוגראד, תיאר בפואמה הנפלאה בשם “מים שלנו”. הוא מספר איך עמדו בשורה עלובה זבל ושמש, רוקח ונחתום, גלח מבויש ורב מגדיל פאות וכו'. עמדו בתור גם אופיצירים ומשפחות “הסמרטוט” שבראשי תיבות (כפי נוסח רוסיה הסובייטית) יוצא: סופרים, מוסיקאים, אמנים, רופאים וטליא דבי תיאטראות, גם “פיקים”, גם כן ראשי תיבות "נשים פילגשים של קומיסארים ".

אפשר יש קוראים הסוברים, כי טשרניחובסקי הרבה בצבעים ותיאורים לשם תפארת המליצה, לקיים את המימרא “מיטב השיר כזבו”, אבל המשורר שלנו היה רחוק ממליצות והפרזות. באחד מציוריו על אודיסה שמתה כתב: “אני לא הייתי כרוך אחרי המליצה מעולם, באופן אורגאני שנאתיה תכלית שנאה על אי-הטבעיות ואי-הגיון שבה”. כפי שסיפרה לי אישה חשובה אחת – שעמדה אז בתור יחד עם טשרניחובסקי לשם קבלת מים ושהייתה מוסרת לו לפעמים את מקומה מפני שהיה ממהר לבית-החולים – אין בכל המסופר בשיר הזה אף שמץ של גוזמה. יש בו בשיר זה גם שורות אחדות בהן הביע את כעסו על השלטון:

"עומדים היינו נכלמים ובושים, בושת כלב המוכה,

נכלמים איש מרעהו על חטא שחטאנו,

על שירשנו מטפשים חלומות אהבה, אחוה, שוויון ויופי.

עומדים היינו מתוך תפילה-תלונה

שלא עשני סבל כבד-מוח,

שלא נוצרנו מסיעי טינופת…"

חוץ מבשני השירים, בסונטה “על הדם”, ובפואמה “מים שלנו”, אין בשיריו כלום על התקופה המחרידה. אבל בשלושה סיפורים יש ציון עובדות מן החיים בימי הבולשביקים השניים והשלישיים באודיסה, הרי הם סיפוריו “לחיות עוד אפשר”, “ד' אמות של ארג” ו“סיפור פשוט”. הוא מספר כי שכר הרופא (כלומר שלנו) אז באודיסה בראשית ימי שלטונם היה 5200 רובל לחודש, ובכסף זה יכול היה לקנות שלוש-עשרה ליטרות לחם ובני ביתו היו ארבע נפשות (הוא, אשתו, אם אשתו ובתו). הוא מזכיר מה שהבטיח בשעתו החבר זינוביוב “ולבורגנים לחם במידה, כדי שלא ישכחו טעמו מה הוא”. כששמע שנותנים מנה של חמש ליטרות לחם וארבע אמות ארג הופתע. “הן ארג ולחם הרי פה עניין שיש לדרוש בו. ארג זה דבר שלא ראינו זה כמה בעינינו… והלחם…” אלא שלשם קבלתם דרוש היה לקבל את “הכוכב הקטן האדום”, והרופא מספר בהומור רב כמה עלה לו עד שקיבל את הכוכב הזה. ב“סיפור פשוט” הוא כותב מימים מאוחרים קצת, מסוף שנת 1921, כשהרופא היה מקבל בעד ביקור חולה, - כשהוא מסכן את עצמו בטיפוס הבהרות – סכום שבו אפשר לקנות רק רבע ליטרא לחם בתנאי… שהחולה היה משלם. משכורת של הרופא היה אז 540.000 ומחיר הלחם היה אז 60.000 הליטרא, כלומר תשע ליטרות לחם לחודש. הרעב היה עצום ונורא, אבל גם משכורת של 13 ליטרות לחם לחודש היה להפוך אדם בריא לחלש…

י

בימים ההם, כשהגוף נחלש וכשהקור היה גדול ולפי סיפורו היו עוברים שני חודשים שלא הסיקו בבתי חולים את התנורים מלבד שהיה שם תנור קטן “שהרופאים היו יושבים בפישוט כפיים כלפי התנור מעין היהודים בשעת אמירה בורא מאורי האש” – אז חלה טשרניחובסקי בדלקת-הריאה קשה מאוד. הייתה סכנה לחייו. בבית לא יכול להישאר וגם אילו היה שוכב בבית-החולים בקור וברעב לא היה קם ממיטתו. אולם עוד היה קיים אז בית-חולים פרטי של הד“ר לאנדסמאן, שהבולשביקים לא החרימוהו. אבל כסף מנין ייקחו, ולמשורר לא הייתה אף פרוטה. נמצא אז יהודי, אחד מיחידי סגולה, רבי מרדכי סובל (שמת זה לא כבר, זקן ושבע ימים, בתל אביב), שהוציא מכיסו סכום רב לשם ריפוי המשורר הגדול. טשרניחובסקי לא שכח לו חסד זה כל הימים, וכשסובל היה בת”א אחד ה“יורדים”, פרע לו את חובו קמעא קמעא במשך חדשים מרובים.

גורל הסופרים שנשארו בלי עבודה באודיסה נגע ללבו של מרדכי סובל ואז עלה על דעתו רעיון שיש לייסד ועדה של עסקנים וסופרים עברים לשם קניית כתבי-יד מאת סופרים עברים על מנת להדפיסם. כזה עלה כמעט בדיוק באותו הזמן גם על דעת אחד היהודים במוסקבה שנתעשר מקבלנות בימי הבולשביקים. אלא שבמוסקבה היה חשש לעשות פרסום לדבר, מה שאין כן באודיסה. במוסקבה נכנס איש אחד בעילום שם להרב מזא"ה והכניס סכום גדול כסף סובייטי לשם קניית כתבי-יד מסופרים עברים שיודפסו, כשתהיה האפשרות לכך. כל העסקנים העברים האמידים במוסקבה עזבו את רוסיה ונשאר רק אחד, מר פייוול שפירא, שאמנם עשה הרבה לטובת הסופרים והאמנים, אבל אין יחיד יכול למלא את כל הדברים. לפיכך נתקבלה ההצעה של פלוני אלמוני בקורת רוח מרובה וניגשו לפעולה. אפס חסרה במוסקבה יד מרכזת. ואילו באודיסה היה ח. נ. ביאליק: האישיות המרכזית בכל מה שנוגע לספרות ולסופרים. מפני כך נתגשמה במידה ידועה הצעתו של סובל, שבעצמו הקדיש לשם כך סכום הגון. נתייסדה אז חברה “דביר” במטרה לרכוש כתבי-יד מסופרים עברים והייתה קצת רווחה גם לשאול טשרניחובסקי, אחרי שקם ממחלתו הקשה. הוא הכין קובץ סיפורים, שנדפס אחרי כן בברלין, בעוד שהמשורר נשאר באודיסה. הסגנון של קובץ הסופרים הזה שונה במקצת מסגנון שאר סיפורי טשרניחובסקי. הקובץ הזה נערך על ידי הסופר א. דרויאנוב באודיסה, שהיה מדרכו לפגוע בסגנון המחבר (כמובן לא בתוכן), לא כביאליק, שהיה שומר על סגנון כל סופר חשוב אלא שהיה מגיה קצת.

ייסוד “דביר” היה לסופרים רק כהצלה פורתא, כי ערך הכסף ירד ופחת מיום ליום, והנה עמד לטשרניחובסקי רווח והצלה ממקום אחר. נודע לו כי א. י. שטיבל מחכה עוד לתרגום “הומרוס” ושהוא נכון לשלם שתים-עשרה לי"ש לגיליון דפוס. אילו אפשר היה לקבל את הלירות בעין, היה המשורר חי חיי רווחה. אבל אי-אפשר היה לקבל כסף במטבע זרה ברוסיה והיה צורך לעקוף את החוב ולמכור המחאות לאנשים הנוסעים לחוץ-לארץ הזקוקים לוואלוטה ולקבל בעדו כסף סובייטי. המשורר השתמש בזה והיה מסכן את עצמו בנותנו המחאות כאלו להוצאת שטיבל בברלין, אף שהמחאה הייתה נוחה להם יותר מאשר העברת כסף מזומן, שהייתה כרוכה בסכנה יותר גדולה. טשרניחובסקי היה מזכיר זאת בהתמרמרות.

יא

כשהגיעו מים עד נפש, כשלא הייתה עוד לספרים העברים באודיסה ובראשם ח. נ. ביאליק שום אפשרות להתקיים ברוסיה, התחילו לחפש דרכי הצלה. הם באו בבקשה – על ידי הסופר הרוסי הגדול מאקסים גורקי – ללנין, להרשות להם לצאת מרוסיה, כדי שיוכלו להמשיך בעבודתם במקום שיש מהלכים לספר העברי, כגון בארץ ישראל. לנין, שלא התייחס לעברית בשנאה כמו ה“בונדאים” והייבסקים, שהחליט עוד קודם לתת תמיכה מאוצר הממשלה ל“הבימה” להצגת מחזות בעברית ושהיה נשמע לדברי גורקי, נתן לכל הקבוצה של הסופרים העברים מאודיסה את הרישיון לצאת מרוסיה. בקבוצה זו היה רשום גם שמו של שאול טשרניחובסקי, אבל מסיבות פרטיות לא יכול היה לעזוב את אודיסה ונשאר בה עד שנת 1923.

כשחבריו וידידיו הסופרים עזבו את אודיסה היה מצבו קשה מאוד. אבל דווקא ברגעים הקשים היה מוסיף ליצור. הוא כתב גם כשהרעב באודיסה גבר, כשמשכורת הרופא הייתה רק תשע ליטרות לחם לחודש במקום שלוש-עשרה מקודם, וכשהוצאת “דביר” עברה לברלין.

באותם הימים היה המשורר רואה אנשים גוועים מרעב ממש בראש-חוצות. אחר כך בהיותו בחוץ-לארץ כשהיה נזכר בתמונות בלהות אלו, היה מזדעזע. בסוף אחד הסיפורים שלו הוסיף משהו שהיה כסרח העודף, על החבילות שהיהודים הרעבים היו מקבלים מאמריקה, מאחיהם יוצאי אוקראינה. הוא הוסיף כתעודה לדורות, כי לאגודת יוצאי אוקראינה בלונדון היו באי כוח ו“הם (הכוונה לשלטונות הקומוניסטים. ב.כ.) עשו עצמם כלא יודעים והתחלנו בפעולות”. תמיד היה מתרחק מעסקנות ציבורית, היה מניח זה לאחרים. אבל אז, כשהגיעו הדברים לפיקוח נפשות ממש, נכנס לוועד העזרה.

בימים הקשים הללו כתב טשרניחובסקי את האידיליה הנפלאה, היחידה בשירה העברית, “החתונה של אלקה”, ובשנת 1922 כתב את “שיר האהבה אשר לשאול”. החבילות שנתקבלו באודיסה מיהודי מוסקבה, שמצבם הכלכלי הוטב הודות לנא"פ (פוליטיקה הכלכלי חדשה), הצילו אותו מחרפת רעב והוא שר אז את שירתו הכבירה, שהנציחה את שמו לדורות. יום יום היה מחכה לאפשרות לעזוב את רוסיה ורצה לנסוע לארץ ישראל לעבוד כרופא באחת המושבות. תקוותו זו לא נתמלאה, אבל סוף סוף יצא מרוסיה ובא דרך קושטא לברלין.

הזמן, יום שישי, י' שבט, תש"ד, 4.2.1944

בברלין בימי האינפלציה

יב

הסופרים העברים שיצאו את אודיסה לפי הרישיון שניתן להם מאת לנין, נתחלקו אחרי בואם לאיסטנבול. חלק מהם נסעו לארץ ישראל וחלק – לגרמניה. ח. נ. ביאליק, שנשא את לבו לייסד בארץ הוצאת ספרים עברית גדולה ומקיפה, נסע מקודם לגרמניה כלתחנת ביניים, מפני ששם הייתה ההדפסה של ספרים זולה, לפי שער הכספים. בארץ ישראל מקום שם הייתה קיימת ואלוטה יציבה, הלירה, עלתה ההדפסה פי שלושה וארבעה מאשר בגרמניה. היהדות שבפולין, ליטא וכו' לא יכלה לרכוש ספר עברי הנדפס בארץ מחמת היוקר המופרז. ספרי הוצאת שטיבל שנדפסו אז בוורשה או בברלין, היו נמכרים בזול, במארקים גרמניים ופולניים, מה שאין כן ספרים שנדפסו בארץ. מלבד זאת היה צורך בייסוד חברה גדולה לשם התכנית הגדולה שערך לו ביאליק, ודבר זה ניתן להיעשות רק במקום שיש בעלי הון. בין הגולים הבורגנים שבאו מרוסיה למערב אירופה, היו כאלה שהוציאו חלק מכספם, אמנם לא גדול, והיו עושים עסקים גדולים בגרמניה, בצרפת וקצת גם באנגליה. ביאליק חשב כי יעלה בידו לעורר חלק מאותם הפליטים לעשות למען הספרות העברית.

אני נפגשתי עם ביאליק אחרי יציאתו מאודיסה בספטמבר 1921, בקארלסבאד, בימי הקונגרס הציוני הי“ב. שאלתיו על טשרניחובסקי, והוא הודיעני כי מסיבות משפחתיות לא יכול לצאת מאודיסה יחד עם חבריו הסופרים, והוא ייצא כעבור זמן, אולם הוא – ביאליק – הביא עמו כתב יד מאת טשרניחובסקי – קובץ סיפורים, שהוא ידפיס אותם בברלין, וכן את אלה משיריו שכבר יצאו ברוסיה ואזלו עתה משוק הספרים בפולין ליטא וכו' עומד ביאליק להדפיסם עפ”י צילום. הכנסות המכירה תשמשנה לשם משלוח חבילות מזון לטשרניחובסקי הנתון במצוקה באודיסה הנמקה ברעב.

בהיותו בקארלסבאד נפגש ביאליק עם עסקנים שונים, ועשה ביניהם תעמולה למען ייסוד הוצאת ספרים עברית גדולה בכל המקצועות. שם נפגש גם עם בן-אביגדור, בעל הוצאת “תושיה”, ששב מאמריקה עם צרור הכספים בידו. בן-אביגדור רכש לו בימי מלחמת העולם, ביחד עם שותפים, את בית-הדפוס והוצאת ספרי רומ“ל של רוזנקרנץ בווילנא. באמריקה היה אז שוק גדול לספרים אלה. בן-אביגדור מטבעו היה שואף גם כן להוצאת ספרים עברית גדולה. בזמנו הוציא “ביבליותיקה עברית”, “ביבליותיקה גדולה” וכן שורה ספרים בווארשה, הוא שמח לפגישתו עם ביאליק, שלפנים היה מתחרהו בהוצאת “מוריה” באודיסה, ורצה להתאחד עם ביאליק לשם המטרה הזאת, אולם בן-אביגדור מת מיתה פתאומית בקארלסבאד, אחרי שתים שלוש פגישות עם ביאליק. אחרי מות בן-אביגדור נתפרסם מכתב שכתב המנוח אחר פגישתו עם ביאליק, למר אפרים מושביצקי. המכתב נתפרסם, דומני, ב”הצפירה" שיצאה אז בווארשה. במכתב מסר בן-אביגדור את הרושם שעשה עליו ביאליק, וכן את דברי ביאליק על טשרניחובסקי. לדבריו, חשב ביאליק את טשרניחובסקי למשורר העברי הגדול ביותר בשירה העברית. גדול גם ממנו, מביאליק עצמו.

כפי שהיה מדבר ביאליק בשיחות פרטיות אתי סיפר לי שמיתתו הפתאומית של בן-אביגדור הייתה אחת המהלומות המדהימות ביותר בחייו. נתבטלה האפשרות לייסד הוצאת-ספרים בלי עזרתם של מצנאטים. לא נשארה לפני ביאליק דרך אחרת להגשמת רעיונו הגדול מאשר לבוא בדברים עם 40 גולים בעלי הון, מיוצאי רוסיה בברלין, שיש להם עניין כלשהו בציבוריות ובספרות העברית. בברלין נמצא אז יהודי אחד, בשם פאיונסון (מי שייסד אח"כ בארץ את חברת “שמן” ומכרה לחברה אנגלית. הוא באמת התעניין בדבר. על-פי יזמתו נקראו בביתו הרבה אספות של מוקירי הספרות העברית ומכבדי ביאליק. אחרי-כן נתייסדה חברת מניות בשם “דביר”. זו לא הייתה אותה “דביר” שנוסדה באודיסה לשם תמיכה בסופרים העברים ושצריכה הייתה להשתייך לסופרים עצמם.

כאמור הדפיס ביאליק בברלין, מלבד קובץ סיפורי טשרניחובסקי גם הוצאה שנייה של שיריו. על שאלתי את ביאליק, הדואגים לשלוח לטשרניחובסקי חבילות מזון, קיבלתי תמיד תשובה חיובית, מניחה את הדעת.

יג

טשרניחובסקי ובני-ביתו נשארו באודיסה למעלה משנה אחרי יציאת שאר החברים. לאחר תקופה סבל קשה בא לאיסטנבול. האידיאל משאת-נפשו היה אז לעלות ארצה-ישראל ולעבוד כרופא באחת המושבות. הוא לא רצה לחיות במולדת כסופר, אלא בעבודת הרפואה שקנה בה ניסיון רב בבתי-חולים שברוסיה.

אבל משאלתו זו לא ניתנה לו. מצד המושבה, שפנה אליה, קיבל תשובה שלילית. הדבר ציערו במאוד מאוד. באין ברירה בא סוף-סוף לברלין. הימים אז ימי אינפלציה. בחמש לירות לחודש אפשר היה להתפרנס, אם גם לא ברחבות יתרה. מאודיסה הביא עמו את השירים החדשים שלו, שנדפסו בהוצאת שטיבל בשנת תרפ“ד, בשם “שירים חדשים”. כמו כן הביא בצקלונו את כל תרגום “איליאס” של הומרוס, וחלק מהתרגום ה”אודיסיאה“. זו הייתה עבודה של שנים. בבואו קיבל סכום לא גדול ביותר, שהיה מספיק למחייתו לחדשים אחדים, וביחד עם זה – חשבונות על ההמחאות שבעדן קיבל כסף סובייטי באודיסה, וחבילות המזון שנשלחו לו. בסכום הכסף שקיבל, יכול לשכור לעצמו דירה בברלין, ולהתקין בה ריהוט לשם קבלת חולים. חוק המדינה אסר על כל רופא מחו”ל לרפא חולים, אלא אם כן קיבל רישיון מיוחד על פי בחינה מיוחדת. אולם בהתחשב עם מצב הרופאים הגולים מרוסיה התירה הממשלה הגרמנית לרופאים אלה לטפל בחולים בתנאי שהללו (החולים) יהיו לא-גרמנים. אבל טשרניחובסקי היסס בדבר. על-פי הניסיון ידע, כי בשבתו בשכונה יהודית יאכל המשורר שבו את הרופא. כידוע, גם בפטרבורג ניתן לו לשמש כרופא רק בסביבה לא-יהודית, כי היהודים אינם נותנים אמון ברופא שהוא גם משורר. בימי ההיסוס הללו קרה מקרה, שהכריע לצד השלילי ביחסו לעבודת רופא. לברלין הגיעו אז משטוקהולם חבריו מנוער של המשורר, חברים מהאוניברסיטה שבהיידלברג, ריבקין ורעייתו. בעודם בשטוקהולם, עשו הללו הון רב וקנו להם בחצי חינם חוילה נהדרה בסווינמינדה. הם הציעו לטשרניחובסקי שיבוא שמה, ויגור אצלם ללא שום שכר דירה, ויעסוק בספרות. מקום נהדר זה שעל שפת הים הבלטי הקסים את טשרניחובסקי, והוא החליט לבוא לשם. בחלק השלישי משיריו רשום השם “סווינמינדה” תחת רבים משיריו היפים ביותר.

הכסף שקיבל מהוצאת “שטיבל” והוצאת “דביר”, הספיק לו למחיית חודשים אחדים בשלווה ובמנוחה. אולם הכסף אזל והחלה המצוקה. מצב הוצאת הספרים של שטיבל ו“דביר” החל מתערער. הוצאת שטיבל לא נתכוונה מעולם לרווחים, ואפילו לא לכיסוי מחצית ההוצאות. בגשתו לייסד את ההוצאה, היו לשטיבל בבנק אחד באמריקה כ-3 מיליון דולר, מלבד סחורות ששילם עבורן רק חלק משוויין. בימי המשבר ב-1921, כשירד מחיר הסחורות, נאלץ היה להוסיף לאט לאט על מחיר אותן הסחורות ששילם בעדן רק בחלקן. כך ירד רוב הונו לטמיון ומצב עסקיו הפרטיים הלך ורע מיום ליום. מספרי “התקופה” שהדפיס ושאר הספרים שנמכרו בפולין, לא נשאר כלום, כי מחירם היה במארקים, שמיום ליום ירד ערכם, והם לא כיסו אפילו את הוצאת הנייר. במצב זה כבר לא יכול שטיבל לנהוג כמקודם, לקנות כתבי-יד מטשרניחובסקי, ולשלם מפרעות. כיוצא בכך הוצאת “דביר” בברלין. הכסף שנאסף בתקופתה ע“י מכירת המניות, אזל במשך השנה הראשונה, ומכירת הספרים לא הכניסה מאומה בעטיה של האינפלציה. בעת ההיא פנה טשרניחובסקי בכמה מכתבים ל”דביר" והציע שיתנו לו רק חמשה דולרים לחודש, על חשבון מכירת ספריו, אפס המכתבים לא הגיעו לידי ביאליק. מנהל ההוצאה ראה והבין שהמכתבים הללו עשויים אך לצער ולמרר את לב ביאליק, ולהועיל לא יוכל, כי מצב ההוצאה בכל רע. ועל כן – גנזם מעיני ביאליק. באחד המכתבים האלה ביקש טשרניחובסקי לשלוח לו מארקים אחדים להוצאת הדרך מסווינמינדה לברלין, שאם לא כן ישים בעבוט אחד מחפציו. אך גם למכתב זה לא נתקבלה כל תשובה. מי שיקרא היום את המכתבים הללו, השמורים בבית ביאליק עלול לחשוד בביאליק, שלא השתתף בצרת חברו, המשורר הגדול. אולם האמת היא, שביאליק לא ידע מזה כנ“ל ושההוצאה עמדה לפני פשיטת הרגל. בברלין לא היה מקום להוצאת ספרים עברים. האינפלציה סנוורה את העיניים. הוצאת “דביר” הגיעה לידי ביסוס רק בארץ-ישראל, כשהמנוח ד”ר שמריהו לוין מכר מניות באמריקה בסכום של 20 אלף לירות;לבסוף נאכל גם הכסף הזה. הוצאות שהתקיימו בארץ בכוחות עצמן, קמו רק בזמן מאוחר, כשהיישוב גדל קצת, ונתהווה בו שוק פנימי לספר העברי.

מצב זה, שטשרניחובסקי לא היה לא רופא ולא סופר, דיכאהו עד לבלתי נשוא. אפס הוא לא חדל לכתוב שירים בימי מצוקה אלה.

ביאליק עזב את ברלין בסוף שנת 1923 ונסע לארץ. באותה תקופה חגג המשורר ח. נ. ביאליק את יובל החמישים שלו, ובברלין יצא גיליון יובל מיוחד של השבועון “העולם”. בגיליון פורסם גם מאמר מאת טשרניחובסקי, שלא הייתה בלבו שום טינה על ביאליק והיה מעריצו הערצה עילאית. טשרניחובסקי נשאר המשורר היחידי השווה בדרגה לביאליק. ובברלין, שרבו משכיליה, רק מעטים דאגו לגורל המשורר בדחקו, ואילו השאר לא חלו ולא הרגישו ולא שאלו: מהיכן ירק זה חי. בברלין נוסדה אז אמנם הוצאה חדשה בשם “אשכול”, שמטרתה הייתה להוציא אנציקלופדיה יהודית בגרמנית, וגם, דרך אגב, להוציא ספרים עבריים. בראש ההוצאה עמד ד"ר יעקב קלצקין. הוא הציע לטשרניחובסקי לכתוב להוצאה זו ספר על עמנואל הרומי. עבודה זו אמנם לא הייתה בתחום המומחיות של שאול טשרניחובסקי, ובכל זאת התמסר לעבודה זו, כי לא הייתה לו אחרת, והיא שעמדה מעט לסיפוק צרכיו, באין מקורות אחרים לפרנסתו. כמו כן הציע טשרניחובסקי לשטיבל שישב אז בקופנהגן, שהוא יכתוב ספר בשם “עלילות גילגמש”, ושטיבל, אף בשעת דחקו זו, נאות להצעת המשורר, וגם עבודה זו הביאה לא מעט רווחה. באותו זמן מחזר היה מר נחום צמח, מייסד “הבימה” במוסקבה, אחרי מחזות מקוריים בשביל “הבימה”. הוא הציע אז לטשרניחובסקי ולשניאור שיכתבו את המערכות הראשונות של מחזותיהם, ועל פיהם ישפוט, אם לקבל אחר כך את המחזה. יחד עם הצעה זו שלח דמי קדימה.

אלה היו המקורות היחידים הדלים לפרנסתו של טשרניחובסקי עד שחגגו בברלין את חג יובלו החמישים של המשורר הגדול. ועל זה – בפרקים הבאים.

הזמן , יום שישי, י“ז שבט, תש”ד, 11.2.1944

בחווילה נאה ובחוסר-כול

יד

החיים בברלין מאמצע שנת 1924 עד סוף 1925, – יום שבו חגגו בברלין את חג החמישים להולדת טשרניחובסקי – היו מלאים שאון ותנועה ולא הורגשה בהם אותה אי-היציבות שהייתה בימי האינפלציה. כשמחיר המטבע הגרמנית היה יורד מיום ליום, היו אמנם החיים קלים, הכול היה בזול לכל מי שהייתה לו מטבע זרה, אבל המצב לא היה בטוח, כיוון שההמונים הגרמנים היו חיים חיי מצוקה ומחסור. בראשית 1924, כשהדפיסו בגרמניה מארקים ושם ביליון היה רשום עליהם, כלומר אלף מיליונים – בא הקץ למשחק הזה שהגיע לאבסורד. כשנהפך המארק הגרמני למארק של זהב שבו החיים למסלולם, אבל לגולה הרוסית בברלין נעשו החיים קשים, אף האווירה טוהרה, כי רבים מן הספסרים במטבע יצאו מברלין לפאריס. יחד עם זה פסקו מלהתקיים הוצאות ספרים בעברית ואידית שבחרו להן למשכן את ברלין מפני הוואלוטה הזולה, הורע גם מצבם של הסופרים-הכתבים שקבעו את משכנם בברלין והיו שולחים משם מפרי-עטם לאמריקה, ארגנטינה ועוד. בייחוד הורגשה ההתייקרות בשכר הדירות. חוק הדירות בגרמניה עוד טרם נתבטל ואי-אפשר היה למצוא אלא דירה מרוהטת וכיוון שצריך היה לשלם במארקים זהב לא נשאר כלום למחיה. בתקופה זו הוכרח טשרניחובסקי להישאר בסווינאמינדה, הקייטנה על שפת הים שהיא כה יפה בימי הקיץ, אבל קשים היו שם החיים בימי החורף, כשלא הייתה שם אף נפש יהודית אחת. אבל לא הייתה לו ברירה אחרת. לא הספיקו לו הכנסותיו מעבודתו הספרותית אפילו לצורכי מזונות ועל שכר דירה בברלין אי-אפשר היה לו גם לחלום. לפיכך נשאר לגור בחווילה של ידידו ריבקין. טשרניחובסקי רצה מאוד לעבוד יום יום בבתי החולים בברלין, כדי להשתלם עוד יותר במקצוע הרפואה. אבל דבר זה נבצר ממנו, מפני שמחיר הנסיעה מסווינאמינדה לברלין וחזרה היה עולה יותר מדולר ליום. על כן לא היה בא לברלין אלא לעתים רחוקות וכמעט שנשכח מלב הציבור היהודי בברלין.

טשרניחובסקי תיאר קצת בסיפוריו את החיים הקשים שלו באודיסה, אבל לא תיאר את הימים הקשים שעברו עליו בסווינאמינדה, כשהיה גר בחווילה יפה ובאותו זמן סבל רעב למחצה. הוא ידע לסבול ובשעת הסבל לעבוד, לשיר את שירתו הנפלאה. בבואו לברלין חי רק חודשים אחדים חיי שובע, בכסף שקיבל שכר סופרים מהוצאת “דביר” ו“שטיבל”. אחרי כן התחילו ימי המצוקה. אולם אעפי"כ כתב בסווינאמינדה אחדים משיריו שיש להם ערך לדורות, הרי הם: “המלך”, “אומרים ישנה ארץ”, “צדקתם הבונים הצעירים”, “בת הרב”, “הנער הכושי”, “קיר הפלא אשר בוורמיזא”, וגם שירים אחדים מן הסדרה “שירים לאילאיל” (קטע מן הפואמה “כוהנת הכרמל”).

מלבד העבודה המקורית הקדיש חלק גדול מזמנו, אולי החלק היותר גדול, לתרגומים מן השירה העולמית הקלאסית. בסווינאמינדה גמר את תרגום “קאליוולא” (שיצא אחרי כן בספר מיוחד), שיר עלילה של הפינים, שתורגם לכמה לשונות, זה שהשפיע על המשורר האמריקאי לונגפלו לכתוב ברוחו את שירתו הנפלאה “שירת היאוואתה”, שטשרניחובסקי תרגם אותה מכבר. על תרגום “קאליוואלה” עבד המשורר במשך שבע שנים, משנת 1917 עד שנת 1924, בארצות שונות. התחיל לכתוב אותה בקייטנה שבפינלאנד, מיטוסלה שהיה בה עוד בשנת 1911, ושבה כתב את שירו וקצר והנפלא: “שושנת פלאים ברוכת אל” (אחרי שיר זה חדל לשיר את שירתו המקורית במשך כחמש שנים). בשנת 1917, כשביקר שוב במקום היפה הזה בפינלאנד, התחיל לכתוב את “קאליוואלה”, ולא חידש את כתיבתו בהיותו בברלין, אלא בברלין וגמר אותה בסווינאמינדה.

על השירים ל“אילאיל” היה טשרניחובסקי אומר לי, כי זו תהיה הפואמה היותר גדולה והיותר חשובה שכתב כל חייו אלא שלשם כך עליו להיות זמן ממושך בארץ. בברלין, בסווינאמינדה וגם בתל אביב, כשהיה בה זמן – כתב רק קטעים קטעים ולא איסתר מלתא שיגמור את הפואמה הגדולה הזאת שעלתה במחשבתו. בסווינאמינדה עבד טשרניחובסקי עוד הפעם על תרגום “איליאס” להומרוס, שכבר השלים אותו באודיסה, אבל בברלין השיג מקורות רבים בלשונות אירופה שהיו דרושים לו לשם שכלול התרגום מיוונית, שהשקיע בו חלק מחייו.

הנה כי כן, עבודה רבה עבד המשורר בימי המצוקה שלו בעת שישב בחווילה הנהדרת בסווינאמינדה.

טו

אף שנשכח כמעט במשך כל ימי שבתו שם, נזכרו בו כשחל יובל החמישים להולדתו. ב“העולם” וב“רונדשוי” הופיעו רשימות קצרים על מאורע זה והמשכילים העברים בברלין החליטו שיש לחוג את חג היובל הזה. ואמנם סודרה החגיגה באופן יפה. היו נאומים רבים. בזיכרוני נרשמו רק קטעים משני נאומים: האחד של ד"ר מ. סולובייצ’יק, שהיה נאום יפה ומעניין, והשני של הפרופסור היינריך לווה.

הד“ר סולובייצ’יק עמד על זה שטשרניחובסקי הוא אחד הפלאים: שפתו מלידה היא רוסית, התחנך על הספרות הגדולה ההיא, הוא שולט במכמני הלשון ובשירה של הרוסים מאין כמוהו בין המשכילים העברים, ולעומת זאת עברית הוא מדבר רק לעתים רחוקות והתחנך רק על ספר הספרים, התנ”ך, ועל ספרות עברית ענייה – והוא כותב את שירו העזים ורבי הבושם לא בשפה הטבעית, שפת האם שלו, לא בשפה הספרותית העשירה, הרוסית, אלא רק בעברית, והלשון שבה הוא כותב את שיריו עשירה כל כך עד שקשה להאמין כי אין זו שפה המדוברת יום יום ואינה השפה שעליה באה לו השכלתו הכללית. רק הרגש הלאומי העברי החזק, רק הגאוניות שבו, הם שחוללו את הפלא הזה שאין דוגמתו בהיסטוריה – אמר ד"ר סולובייצ’יק.

הנאום השני, הפרופסור היינריך לווה, עמד על הסיפור של טשרניחובסקי, “האשכנזים”, שבו תיאר את חיי האשכנזים שהיו באוקריינה, בשכנות לכפר שחי בו המשורר. הפרופסור לווה הביע את תימהונו על עומק ידיעתו והכרתו של המשורר את טבע העם הגרמני, אף שהכיר אותם רק בהיותו ילד ודרך אגב.

על סירובו של המשורר לכתוב בשפה אחרת זולת עברית נודעו לי אחרי כן עוד פרטים מפליאים. מאקסים גורקי היה בשנות 1923–24 בגולה על יד ברלין. הוא הוציא אז ירחון ברוסית בשם “ווייסי” (מאזניים) ורצה להדפיס דבר משל המשוררים העברים. כשהגיע אליו השמועה שטשרניחובסקי חיבר את הפואמה “חתונתה של אלקה” (היא נדפסה ב“שירים חדשים” שיצאו בהוצאת שטיבל ברלין, 1924) ביקש שהמשורר עצמו יתרגם אותה לרוסית, ועמד לשלם שכר-סופרים הגון מאוד. טשרניחובסקי הסתלק מזה, אלא שהסכים לתרגם את הפואמה גם במאסף רוסי-יהודי בלנינגראד, שיצא בעריכתו של המנוח שאול גינזבורג. כידוע לי לא היה ח. נ. ביאליק מדקדק בכגון זה. כשלא מצא חן בעיניו התרגום של הפואמה שלו “משא נמירוב” לאידית, שנעשה בידי י. ל. פרץ, תרגמה בעצמו. טשרניחובסקי ידע רוסית אולי יותר משידע ביאליק אידית ובכל זאת לא רצה לעשות זאת, בימים שהיה דחוק לכל פרוטה. לא רצה להשתמש בשירתו בשום לשון בעולם זולת העברית. פעם כשקרא שיר שלו שתורגם לאידית והתרגום לא מצא חן בעיניו כלל, אמר לי: חושב אתה שבידיעותיי המועטות בלשון אידית לא הייתי יכול להוציא תרגום יותר טוב מן התרגום הזה אתה טועה, אבל אני מודה שבכל ימי חיי לא אכתוב שום דבר – מלבד בעברית.

טז

בימי החגיגה נודע כמה קשים החיים של המשורר שחוגגים את יובלו. והנה במקרה הייתה בברלין, בימים הסמוכים לחגיגה, ישיבת הוועד הפועל הציוני. ואליה באו חברים מארצות שונות, וביניהם אלה הקרובים לספרות והדואגים לגורלה. מסרנו להם על מצבו של המשורר וכל אחד נאנח אנחה עמוקה והוסיף שצריך לעשות דבר שיש בו ממש, להגיש למשורר תשורת-עם כנהוג אצל כל העמים הנאורים. בגמר ישיבת הוועד הפועל הציוני נתאספו בביתו על של מר פ. גרינגארד לדון מה לעשות. נחום סוקולוב שהיה בישיבה נאם נאום יפה ואז באה הצעה מעשית: להוציא עשרה כרכים של כתבי טשרניחובסקי ולהגיש אותם שי בשם העם העברי לחתן היובל. מן המכירה יוכל להתקיים ויוכל להוסיף לכתוב את שירתו.

לפי החשבון שהוצע לנאספים היה צורך בעשרת אלפים דולר לשם הדפסת עשרה כרכים באלף טפסים. הוצע לעשות “אימהות” מהדפים וכשתאזל ההוצאה הראשונה ידפיסו הוצאה שנייה, שלא תעלה למחבר הרבה.

החברים הנאספים עשו בינם לבין עצמם חשבון כמה אפשר לאסוף במקומותיהם לשם התשורה העממית למשורר האהוב ומצאו שהסכום עשרת אלפים דולרים הוא בגדר האפשרי. בישיבה מסרו כי בא כוח הג’וינט, מר ברנרד כהן, הצהיר שהג’וינט ישתתף בתשורה זו באלף דולר. פנו לבאי כוח היישוב שהשתתפו בישיבה זו, המנוח דוד ילין וייבדל לחיים מר שפרינצאק בדבר השתתפות היישוב. הם יצאו לחדר מיוחד לעשות חשבון וכעבור חצי שעה בערך הודיעו שלפי השערתם יגיע הסכום שהישוב יוכל להשתתף בתשורה לאלפיים דולר בערך. אז פרצה מפי קריאת השתוממות: האמנם, האין זו טעות? וקיבלתי תשובה: אין זו טעות. יש ביישוב מוסדות ויש גם יחידים אמידים שישתתפו במפעל זה. וכך יצאו אחדים שבעי רצון מן הישיבה הזאת. הנה טובי העם מכל קצווי תבל דואגים לגורל המשורר ואומרים להגיש לו תשורה חשובה שתהיה תפארת לעם ולמשורר.

כעבור ימים מועטים קראו לי לישיבה מצומצמת באחד מבתי הקפה, ובה שמעתי לא נאומים ולא מליצות אלא ידיעות ממקור מוסמך שבבית טשרניחובסקי אין לחם פשוטו כמשמעו, כי אזלו כל מקורות ההכנסה שלו ויש לטכס עצה מה לעשות בימים הקרובים. הן עד שיאספו את עשרת אלפים הדולר לשם הגשמת התשורה עוד יעבור זמן רב.

הידיעה הזאת הסעירה את רוחנו. דרשתי מאת הקבוצה הקטנה שלא נסתפק בהבטחות אלא נעשה דברים שיש בהם ממש. אולם על זה – בפרקים הבאים.

הזמן, יום שישי, כ“ד שבט, תש”ד, 18.2.1944

אין נחת מן התיאטרון

יז

הקדמה קצרה: תלאות וסבל רב עברו על טשרניחובסקי. משנת 1925 ועד שנת 1931, שאז בא לארץ ישראל להשתקע בה, קשה לספר אפילו חלק מהם. אזכיר רק שתי עובדות אופייניות שדיין לתיאור קשי מצבו של המשורר. בין הקרובים לטשרניחובסקי בברלין נפוצה שמועה כי המשורר הלאומי הנעלה עומד לנסוע למדבריות מאדאגאסקאר לשם מלחמה במגפות. הממשלה הצרפתית פרסמה הודעה שהיא מחפשת רופאים הנכונים לנסוע למטרה זו. והנה לא נמצאו “בעלנים” לנסיעה מסוכנת כזו, נסיעה שרבים אין שבים ממנה. את מעשהו זה של טשרניחובסקי ביארו בנימוק שאין ביכולתו ל“הסתדר” כרופא במקומות של יישוב, ואילו מספרות הרי אי-אפשר לחיות אפילו חיי רעב. מימים אלו של התכוננותו לנסיעה זו ישנו מכתב מטשרניחובסקי להד"ר יונוביץ (המכתב הזה היה לנגד עיני מר מיכל רבינוביץ בירושלים), בו הוא כותב “כי בעוד חדש אפשר שלא יהיה כבר זכר לטשרניחובסקי”. ועוד עובדה פעוטה אבל עגומה מאוד. בערב אחד הזמנתי את טשרניחובסקי לפגישה במקום מסוים. היה אז ליל חורף קר. הקור ודאי הגיע לעשר מעלות למטה מאפס, והנה נכנס טשרניחובסקי לבית כשהוא בלא מעיל עליון. חרדתי לו וקראתי: מה זאת, קור שכזה – ואתה בלא מעיל? וענה לי בפשטות: את מעילי נתתי לחייט לתיקון, ולשם קבלתו צריך לשלם חמישה מארקים (25 גרוש) והכסף איננו בידי. כך היה חי המשורר הגדול, ואולי היותר גדול, בדורו לפי דברי ח. נ. ביאליק.

אחרי הקדמה מרה זו עליי לציין שלא בכל תקופת השנים ידע טשרניחובסקי סבל ומצוקה. היו בה גם קצת ימים של רווחה. נמצאו יחידים שדאגו למשורר שלא יגוועו ברעב, הוא ומשפחתו.

אחרי החלטת טובי העם העברי ממדינות שונות, שנתאספו בברלין (על כך מסרתי בפרקים הקודמים), להוציא עשרת כרכים של כתבי טשרניחובסקי ולהגישם לו בתורת תשורת-עם – עברו שבועות וחודשים מבלי שנעשה דבר של ממש. הקבוצה הקטנה שחבריה היו, מלבד כותב הטורים הללו ה“ה: ד”ר מ. פינס, ד“ר מ. רוזנשטיין, ד”ר צבי וויסלאבסקי ולבסוף נוסף עליהם גם ד“ר ש. וויינברג ז”ל. מתכנסת הייתה תכופות לטכס עצה מה לעשות. כתוצאה מזה נשלחו מכתבים לאלה שהשתתפו בוועידה החגיגית ובישיבה בבית מר גרינגארד, שימלאו את הבטחתם. במכתבים נאמר בין השאר שבגורל הפעולה הזאת תלויים חיי המשורר הגדול. אחרי ציון קשי מצבו של המשורר ושל הוצאת הספרים בכלל נאמר להלן שגם כרופא לא יוכל טשרניחובסקי להסתדר בגולה הרוסית שבברלין או בפאריס, והוצאת עשרת הכרכים של כתביו היא אפוא הדרך היחידה לקיים את המשורר וביתו. לדאבון-הלב לא נתקבלה שום תשובה מכל אלה שנאמו יפה כל-כך בשעת שמחה של החגיגה!!

בימים עגומים אלו נטפל למשורר בשעת דחקו, אדם שרצה להתחבר לאדם מפורסם לשם עשיית ההתחברות זו רכוש לעצמו. ועלה בדעתו של אותו האדם לייסד “מגן דוד אדום”, שמרכזו יהיה בארץ ישראל. והוא יעשה גדולות בכל העולם, אם יעמוד בראשו אדם ידוע בכל תפוצות ישראל כטשרניחובסקי. ידענו את האדם הזה והזהרנו את טשרניחובסקי שבל יתקשר בשום קשר עם הנ“ל. טשרניחובסקי אף כי הכיר וידע שהצדק אתנו לא יכול בכ”ז לעמוד בניסיון כשהמים הגיעו עד נפש. עניין יצירת “מגן דוד אדום” נתן לטשרניחובסקי את האפשרות לנסוע ארצה-ישראל חינם, והיה ניצוץ של תקווה בלבו, שבבואו לארץ אולי יסתדר שם כרופא, דבר שאליו נשא נפשו מאז.

טשרניחובסקי בא לארץ וזכה לקבלת פנים לבבית כמשורר אבל שאיפתו להסתדר בתור רופא בבית-חולים של “הדסה” לא נתקיימה, אכן הוא שימש זמן קצר כרופא בגימנסיה “הרצליה”, משרה שלא התאימה לו כלל, שכן התלמידים התייחסו אליו כלמשורר ולא כרופא. איך שהוא – בארץ לא יכול להישאר. מפני שחייב היה לפרנס גם את אשתו ובתו שנשארו בברלין, ואילו השכר המועט שיכול היה לקבל בתור רופא בגימנסיה היה מספיק בקושי לפרנסתו ולא כדי לשלוח כסף לברלין לשם פרנסת המשפחה. הוא שב לברלין בלב דווי על שלא היה יכול להסתדר בארץ כרופא.

בזמן שהותו הקצר בארץ כתב שיר אחד בשם “לעולים בערי יהודה”, קטעים קטנים מן הסדרה “כוהנת הכרמל” שקראם בשם שירים ל“אליאיל”, אשר כפי שעלתה במחשבה אז צריכים היו לשמש חוליות בשרשרת הגדולה של הפואמה, אלא שלא איסתייע מילתא להגשים את הדבר.

יח

בכל אותה תקופה מיום שובו של טשרניחובסקי מהארץ לברלין עד בואו שנית ארצה להשתקע בה, עמדתי בקשר תמידי עם המשורר. אני העמדתי את עצמי כמזכיר של הקבוצה הקטנה שדאגה לקיומו של טשרניחובסקי, ולו גם קיום עלוב. כשלא נתקבלה תשובה מכל אלה שהיו דורשים יפה – היה צורך לחפש בשבילו עבודה לשם סיפוק מחייתו. והנה נודע לי שיש בידי טשרניחובסקי מן המוכן תרגום המחזה של שקספיר “מקבת”. לקחתי מידיו את כה“י ושלחתיו לניו-יורק למוסד ישראל מ”ץ, וביקשתיו שידפיס את המחזה הזה וישלח את שכר הסופרים. כתבתי למוסד: אמנם יודע אני שמוסד מ“ץ נוצר לא לשם הוצאת ספרים – ולו גם חשובים ביותר, אלא רק לשם תמיכה בסופרים זקנים, חולים. טשרניחובסקי אינו זקן, אינו חולה, אבל המצב בעולם הספרות שלנו הוא בבחינת חולה מסוכן, והרי כאן – יוצא מן הכלל. ואמנם נתקבלו בדואר הראשון ממוסד מ”ץ שבע מאות דולר כשכר סופרים בעד תרגום “מקבת”. בסופו של דבר לא הודפס המחזה והושב לי בחזרה והוא יצא לאור רק אחרי מותו של המשורר, ושם המוסד של ישראל מ"ץ ייזכר בהיסטוריה של הספרות העברית לברכה.

הצלה פורתא זו נתנה לטשרניחובסקי את האפשרות לערוך מסע-טיול בערי פולין. ה“עבריים” שבפולין, מנהלי בתי הספר “תרבות” שמחו מאוד לקראת הפגישה את המשורר הנערץ. הוא ביקר אז את הגימנסיות העבריות, ונתקבל בחיבה ובהערצה. אפשר שאיש בפולין לא ידע מצבו החומרי הקשה, והוא ודאי שלא סיפר על כך לאיש, וסופו שחזר לברלין בלי פרוטה בכיסו, אבל רוחו הייתה טובה עליו בשל מנת היקר והאהבה שניתנה לו בפגישתו עם דור הקוראים הצעירים, מעריצי שירתו.

שבע מאות דולר שנתקבלו בעד “מקבט” הספיקו לחודשים מספר, כדי מחייתו בצמצום. ושוב עמדה לפנינו השאלה החמורה איך למצוא עבודה למשורר הרופא. והנה באה הישועה ממקום אחר: “הבימה” באה אז מרוסיה הסובייטית לברלין בדרכה לניו-יורק ומשם – לארץ. בראש “הבימה” עמד אז מייסדה הראשון נחום צמח. כפי שסיפרתי באחד הפרקים הקודמים ניגש טשרניחובסקי לחיבור המחזה “בר כוכבא”, דרמה בת ארבע עלילות על פי הזמנת צמח כשהיה עוד במוסקבה. טשרניחובסקי עבד בחיבור המחזה במשך שנתיים, משנת 1923 עד 1925 וגמר אותו בסווינומינדה. לפי החוזה צריך היה טשרניחובסקי לקבל בעד המחזה שש מאות דולר. מאה דולר קיבל דמי-קדימה, והשאר צריך היה להימסר לו לאחר שצמח ימצא את המחזה מתאים להצגה ב“בימה”. כשבא צמח לברלין קרא את היצירה והתפעל ממנה. הדבר שימח מאוד את טשרניחובסקי, שכן החשיב מאוד את דעתו של צמח במקצוע זה. ברם קוץ היה באליה זו. כשבא צמח לברלין כבר היה פירוד ב“הבימה”. צמח, שרק הודות למרצו שלו התקיימה “הבימה” ברוסיה ראה את עצמו כאדון “הבימה”, והיה מתנהג כ“דיקטטור”, כמנהג המקום שיצא משם, לא התחשב עם דעות חבריו שעמלו יחד אתו לביסוס “הבימה”, והתענו אתו יחד ברוסיה. צמח לא הבין שעם צאתו את רוסיה שוב אין מקום ל“דיקטטורה” גם ב“הבימה”, וה“פירוד” ביניהם גבר עתה מיום ליום. צמח עמד להיפרד מעל רוב חבריו והתכוון לייסד באמריקה תיאטרון עברי אחר במקום “הבימה”. לפיכך הציע לטשרניחובסקי שזכות ההצגה של “בר-כוכבא” תקום לו לקניין גם אם ייפרד מ“הבימה”. על מנת זה הציע לטשרניחובסקי תוספת של מאתיים דולר מיד וכעבור ששה חדשים – עוד שלוש מאות דולר בהתאם לחוזה. לא נעם למשורר הדבר כלל ש“בר-כוכבא” לא יוצג ב“הבימה” שכבר קנתה לה שם טוב בעולם העברי, אלא בתיאטרון עברי חדש שצמח עומד לייסד באמריקה. אבל הוא היה קשור בחוזה לא עם ה“בימה” אלא עם צמח וחייב היה להסכים לתנאיו של האחרון.

מאתיים דולר שקיבל בעד המחזה לא היו מספיקים למחיה לזמן של יותר מחודשיים, אבל אנשי הקבוצה הנזכרת השיגו מאנש“ש הלוואה בסך 300 דולר על סמך החוזה עם צמח, והמחזה ניתן במשכון. והנה עברו שישה חודשים וצמח לא הצליח לייסד תיאטרון עברי חדש והמחזה עבר לרשות הקבוצה. בינתיים חזרה “הבימה”, שכבר נפרדה מעל צמח, לברלין במטרה לנסוע לארץ ולהיאחז בה. כבר נמצא אז “בר-כוכבא” ברשות הקבוצה הנ”ל, שלא דאגה כל כך לשלוש מאות הדולרים שהושקעו ע"ח המחזה, אלא בעיקר לכך שדרמה מקורית של המשורר הגדול תועלה בהצגת “הבימה”.

החזרנו אפוא את “בר-כוכבא” לטשרניחובסקי אבל אחרי שיחתו הראשונה עם אנשי “הבימה” הבין המשורר שהללו שומרים לו טינה, על שעשה חוזה עם צמח, – וכו‘. – אכן הדברים לא נאמרו בפירוש ורק נאמר לו שאין המחזה הזה מתאים להצגה. טשרניחובסקי שלח את “בר-כוכבא” בכתב-יד בטרם נדפסה ב“התקופה” (כ“ו – כ”ז) לידידו הפרופ’ יוסף קלויזנר ההיסטוריון המובהק ובעל ההבנה הגדולה בספרות העולמית לשם שמיעות חוות-דעתו, והנה מה שכתב על כך הד“ר קלויזנר ב”בוסתנאי" (אחרי כך בספרו “יוצאים ובונים”): “העיתונות הפיצה את השמועה ששאול טשרניחובסקי כתב דרמה בשם “בר-כוכבא” ומסרה ל”הבימה" לשם הצגה ועל כן אין לו רשות לפרסמה בדפוס קודם שיעלוה “הבימנים” על הבמה. הייתי אחד מן מאושרים שזכה לקרוא מחזה זה בכתב יד… והנה הרושם הכללי: יש בו גדלות ורוממות ומקוריות יוצאת מן הכלל, ועד כמה שאני יכול לשפוט יש בו גם דרמטיות מרובה על פי עצם הקוליסיות שבו צריך הוא להשפיע השפעה עצומה מעל הבמה יותר משהוא משפיע בשעת הקריאה, והתמונות הנפלאות של החגיגה העממית בט“ו באב, מועצת התנאים ורבי עקיבא בראשו וכו' וכו', מומנטים דרמטיים ממדרגה ראשונה שיפעלו מעל הבמה פעולה עצומה. ויש להוסיף: הרי כאן נתונה לנו בעברית דרמה עברית מקורית, שפעולתה בארץ שמתגלמת בה מלחמת החירות האחרונה של האומה. הגדולה אף במפלתה. כלום יש לך מראה נהדר מזה. אימתי נזכה לכך?” –

כזאת בקירוב הייתה גם דעתי וטשרניחובסקי עצמו היה בטוח שמחזהו נדחה מחמת טינה ששמרו לו אנשי “הבימה”. משפסלה את המחזה הזה, לא רצה בו גם “אהל”, דבר זה ציער את טשרניחובסקי עד ימיו האחרונים. אנשי “הבימה” שרצו לפייס את טשרניחובסקי מסרו לו תרגום של שקספיר “הלילה השנים-עשר” וכן רכשו מטשרניחובסקי את המחזה “אידיפוס המלך” לסופוקלס, שטשרניחובסקי תרגם אותו מיוונית, אלא שאף מחזה זה לא הוצג עד היום.

“הבימה” כידוע הציגה דברים משל לייווק שקשה היה להעלותם על הבמה, ובכל זאת, אחרי עמל רב וקיצורים שונים הכשירו אותם לדרמה. ואילו את “בר-כוכבא” ודאי שאפשר היה להציג אלמלא הטינה הכבירה של אנשי “הבימה” למייסדה הראשון והתפעלותו מן המחזה הזה. הנה כדאי שהציבור ידרוש עכשיו מאת “הבימה” שיעשו מאמצים מיוחדים להעלאת המחזה ההיסטורי רב-העלילות של משוררנו הגדול על הבמה.

הזמן, יום שישי, י“ב אדר, תש”ד, 25.2.1944

במערכת “התקופה”

יט

קשרי טשרניחובסקי עם הנוער העברי ברוסיה היו רופפים מאוד בעת שישב המשורר ברוסיה. רק בימי נעוריו באודיסה בטרם שנסע לאוניברסיטה שבהיידלברג ללמוד חכמת הרפואה, היה פעיל מאוד בקרב הנוער. ומאז והלאה נותק מן הנוער העברי התוסס. שנים אחדות נמשכו ימי לימודו בהיידלברג ובלוזאנו, אחרי כן פעל טשרניחובסקי כרופא ב“זימסטווה” הרוסית ובפטרבורג בסביבה רוסית טהורה. כששב מאודיסה היו כבר ימי המהומות, ימי הבולשביזם, ימי הרעב, וגם בבואו לברלין לא ראה לפניו נוער עברי ער. את הנוער העברי האמתי, זה שקרא את שיריו, והעריץ את המשורר, מצא טשרניחובסקי רק בארץ-ישראל בהיותו שם בשנת 1925. אבל, כמסופר, כבר לא ניתן לו לצערו להשתקע בארץ, מאחר שלא נתקבל לעבודת רופא שהייתה המקור היחידי לקיומו. לפיכך נשא המשורר את לבו להיפגש לפחות עם הנוער העברי שבגולה. הוא מצא אותו בייחוד בערי וואלין, במקומות שנספחו לפולין אחרי מלחמת-העולם הקודמת, כמו רובנה, לוצק, קובל ועוד. מצבו החומרי לא הרשה לו להתעכב אז זמן ממושך. ולפיכך שמח מאוד כשניתנה לו אחרי-כן האפשרות לנסוע לליטא, ללטביה במקום שם מתחנך נוער עברי בגימנסיות עבריות. היה זה חג לנוער העברי ולמשורר גם יחד. בשובו משם הרגיש עצמו רענן יותר, מלא חיים ותנועה, שוב לא היה צריך לשאול, כיהודה ליב גורדון בשעתו, “למי אני עמל?” – טשרניחובסקי הקדיש אז לנוער זה את שיר “הפסל”, בהקדשה כוללת – “לתלמידים ולתלמידות של הגימנסיות העבריות, לצופים ול”כפירים" אשר בליטא ולטביה".

אילו ניתנה אפשרות לטשרניחובסקי לחיות במקום שנוער עברי מצוי, מעדיף היה לשבת שם מאשר בברלין שלא נמצאה לו בה קרקע תחת רגליו. אבל אפשרות זו לא ניתנה לו. והיו אמנם אי-אלה ידידים שביקשו להשתדל לפני הממשלה הפולנית שתאפשר לטשרניחובסקי להשתקע בפולין ולהכיר בדיפלומה הרפואית שלו. לטשרניחובסקי היו זכויות כרופא, שעבד ברוסיה בבתי-חולים רבים ואף זכה להצטיינות ותארים וכו'. כן ידוע היה כאדם שעמד מרחוק לכל פוליטיקה. והנה היה לטשרניחובסקי ידיד נעורים, פולני ששימש סגן המיניסטר למשפטים, הם למדו יחד באוניברסיטה שבהיידלברג, והוא כיבד וחיבב את טשרניחובסקי. ועוד זאת: האנטישמיות בפולין – בימים הראשונים כשפילסודסקי נחל ניצחון על ה“אנדקים” – לא ישבה עדיין לכיסא השלטון ולפיכך היו שחשבו שיש סיכויים לקבל הרישיון הזה באופן יוצא מהכלל. ידידו סגן מיניסטר המשפטים רצה להכשיר את הקרקע לפני הבקשה הרשמית והוא בא בדברים עם אנשים בעלי השפעה בחוגים שונים שבממשלה – וקיבל תשובה שלילית בהחלט. המשורר נאלץ אפוא, להישאר במקום שהוא יושב. ואף כשלא הייתה לו עוד שום תקווה למצוא את לחמו כרופא במקצוע, לא פסק מלעבוד יום-יום בבתי-החולים שבברלין, וכשהיה מזדמן בערב עם רופא, מדבר היה בהתעניינות גדולה על החולים שראה אותם היום ועל כל מה ששמע מן הפרופסורים. עבודה זו גרמה לו סיפוק-נפש רב.

באותה תקופה כתב רק מעט מאוד שירים מקוריים. הוא עסק בתרגומים כמו שירת הבבלים, “המלך אדיפוס” מיוונית. כן תרגם את אבנג’לינה לפי הזמנת “עת לבנות” (ישעיה פיסרבסקי בלונדון) וגם את “החולה בעיניו” של מולייר, תרגום מצרפתית, על פי הזמנת פ. שפירא, שאמר למסור את המחזה להצגת “הבימה”, אלא שלבסוף לא קיבלה “הבימה” את המחזה להצגה.

כפי שסיפרתי בפרק הקודם היו בידי הקבוצה הקטנה שדאגה למצוא עבודה לטשרניחובסקי במשך השנה אלף ומאתיים דולר מתרגום “מקבת” ומחיבור “בר-כוכבא”, ומשנוספו לטשרניחובסקי עבודות מקריות – יכול היה להתקיים מזה יותר משנה, כמובן בדוחק גדול, שכן הוצאות החיים בברלין היו יקרות מאוד. אפס בגמר השנה עמדה הקבוצה לפני בעיה חמורה מאוד. הדרך היחידה לפתרונה – כפי שסיפרנו כבר – הייתה להוציא את עשרת הכרכים של כתביו ולהגישם למשורר כתשורת-עם כשם שהובטח חגיגית. אבל כשלא נתקבלה תשובה במשך יותר משנה מאלה שקיבלו על עצמם לאסוף את הסכום הדרוש להדפסת הכרכים – באו לידי ייאוש. האחד שעמד בהבטחתו היה ה“ג’וינט” שהתחייב להשתתף בתשורת-העם בסך אלף דולר. אבל מה לעשות בסכום הזה?

במקרה באו אז לברלין הסופרים ראובן בריינין והד“ר א. קוראלניק. שניהם היו ממעריצי הד”ר טשרניחובסקי. התייעצתי אתם מה לעשות. הלכנו יחד לד“ר ברנארד כהן שעמד בראש ה”ג’וינט" האירופי. סיפרתי לו על המצב, ואמרתי לו כי לא אוכל לגעת באלף הדולרים המיועדים להדפסת עשרת הכרכים, כי קודש הוא למטרתו הנ“ל, אלא מבקש אני הלוואה בשביל לקיים את המשורר עצמו, ואני מקבל על עצמי לנסוע לערים שונות לאסוף את הסכום המלא הדרוש להדפסת הכרכים – ותשורת העם תוגש למשורר. ביקשתי אפוא הלוואה בסכום כולל של 750 דולר. מסכום זה ביקשתי למסור 250 דולר לשמריהו גורליק שנמצא אז במצב קשה, בתנאי שה”ג’וינט" ישלם את הסכום 250 דולר בשעה שאתחיל להדפיס את הכרכים. מר כהן בהשפעת בריינין וקוראלניק הסכים לכך. מצד אחד הונח לי בקבלת הלוואה זו אבל מצד שני הרגשתי את עצמי ברע. הנה נעשיתי בעל-חוב. קיבלתי על עצמי עבודה קשה שלא נוסיתי בה מעולם. אבל לא הייתה ברירה אחרת בידי.

כ

בפרק זה הנני לספר קצת על דבר ייסודה של הוצאת שטיבל בברלין בסוף 1927, דבר שבסופו היה קשור שמו של טשרניחובסקי. הוצאת שטיבל (שבמשך ימי המלחמה הזאת מלאו עשרים וחמש שנה לקיומה ואיש לא הזכיר זאת) תופסת מקום נכבד בתחיית הלשון העברית, והכנסת הספרות העולמית לספרות העברית. אלמלא היא מי יודע אם אפשר היה בשנים הראשונות שלאחרי הצהרת בלפור לקיים את בתי-הספר העבריים, לעשות את הלשון העברית לשפה מדוברת חיה. באותה תקופה כמעט שלא היו עדיין ספרים מתורגמים בספרותנו ובלי קריאת ספרות כללית עולמית אין אפשרות לנוער העברי לרכוש גם את ידיעת הלשון העברית כפי שדרוש.

בפרקים הקודמים של סדרת-מאמרים זו סיפרתי דרך אגב כי הייתי מייסדה הראשון של הוצאת שטיבל במוסקבה בראשית שנת 1917 וכי עזבתי את ההוצאה באמצע השנה מפני שאי אפשר היה לי לעבוד ביחד עם המנוח דוד פרישמאן. אולם עוקב הייתי כל הזמן אחרי פעולותיה לטובת הספרות. כשעזב י. א. שטיבל את רוסיה ובא לאמריקה, והוא עדיין מיליונר בדולרים, ייסד אז שלוש מחלקות לבית ההוצאה. האחת בניו-יורק, השנייה בוורשה, והשלישית בארץ-ישראל. כולן, כמובן, הביאו הפסד רב, אך לא הייתה זו הפתעה בשבילו מפני שמראש ידע שהעסק כרוך בהפסד. המחלקה באמריקה התקיימה קצת יותר משנה, וההפסד בה היה גדול מבשאר מחלקות, והיינו – קרוב למאתיים אלף דולר. בארץ-ישראל לא הייתה ההוצאה פעילה, הדפיסה אך ספרים מעטים, ונפסקה כשהיא חייבת סכום הגון להמנוח י. ל. גולדברג. המחלקה השלישית שהתקיימה משך שנים ועשתה הרבה מאוד לטובת הספרות, והפסדה הכספי היה לא רב בערך, הייתה ההוצאה בוורשה, שהתנהלה על-ידי הסופר מר פ. לאחובר. בפולין הייתה קיימת אינפלציה במשך שנים אחדות עד סוף 1924. ובסכום הדולרים שהשקיע ה' שטיבל במחלקה זו אפשר היה להדפיס כמות ספרים גדולה פי עשרה מכפי שהדפיסו באמריקה, ופי חמישה מכפי שהדפיסו בארץ, שהייתה בה מטבע יציבה. לפיכך יצאו בוורשה כ' כרכים של “התקופה”, מאספים רבי הכמות והאיכות, שלא הייתה כדוגמתם בכל זמן קיומה של הספרות העברית החדשה. וכן הופיעו בה שורה ספרים רבים מתורגמים ומקוריים. אולם בינתיים איבד שטיבל את כספו בעסקי עורות נעליים, ומשהגיעה בשנת 1924 המטבע הפולנית בפולין ליציבות, התחיל הבניין הגדול של הוצאת שטיבל בוורשה מתמוטט. י. א. שטיבל שנמצא אז בקופנהאגן לא רצה להודות כי נעשה ליורד, לא הודיע על כך למנהל המחלקה בוורשה, וזה האמין כי עדיין יש לו עסק עם עשיר שרק, לפי השעה, הוא דחוק בכסף, ועל פי ייפוי-כוח שהיה בידו, הכניס את בעל-ההוצאה בחובות שלא היה בכוחו לשלם. ההוצאה נפסקה ואלה ששטיבל היה חייב להם כספים העמידו את המטלטלין שלו למכירה ושטיבל הוצג ממש עני ואביון.

והנה בשנת 1927 חידשה “הצפירה” בוורשה את הופעתה. מזכיר המערכת ביקש מאתי איזה דבר בשביל העיתון, כמובן שלא על מנת לקבל שכר-סופרים. נזכרתי כי מלאו אז עשר שנים להוצאת שטיבל במוסקבה ובחרתי בנושא זה לסדרה של מאמרים על החיים העבריים במוסקבה אז. המאמרים עודדו קצת את רוחו של שטיבל והוא בא אליי בבקשה, אחרי שסיפר לי על מצבו הקשה, למצוא דרך להצלת ההוצאה שאנכי הייתי מייסדה הראשון. אז נצנץ בי הרעיון שאם אמנם אצליח להקים לתחייה את הוצאת שטיבל הרי ייווצר מקום-עבודה בשביל טשרניחובסקי. השיבותי אפוא לשטיבל: אנסה, אולי אצליח. פניתי קודם כול למר זלמן שוקן בצוויקה (סקסוניה), שהיה ביכולתו להקים את הוצאת שטיבל. ניהלתי אתו חליפת מכתבים ולבסוף קיבלתי תשובה שרוצה הוא לייסד בעצמו הוצאת ספרים עבריים לפי רוחו ואין הוא רוצה להתקשר עם הוצאה שיש לה כבר מסורת ידועה.

אולם יגעת ולא מצאת – אל תאמין. הישועה באה ממקום בלתי צפוי מראש. בברלין קיימת הייתה הוצאת ספרים “ילקוט”, שבעליה היה ב. כהן והד“ר ש. רבינוביץ היה מנהלה. בעיקר מוציאה הייתה על פי צילומים, ספרים קלסיים מן האוצר שלנו, שאזלו מן השוק, כמו “מורה נבוכים”, “חובת הלבבות” וכו' וכו'. גם הוצאה זו הייתה מביאה הפסדים, אלא שהאחים כהן מסורים היו לעסקים אחרים לגמרי ותמכו בהוצאה שאחד האחים היה עסוק בה. והוצאת “ילקוט” היא שהסכימה להתחבר עם “הוצאת שטיבל” ולהמשיך בהדפסת ספרי “התקופה” ושאר הספרים. ידעתי כי בחשבון הסופי יכניסו כספים האחים כהן שיש להם עסקים גדולים אחרים, ה”שידוך" התקיים והוצאת שטיבל נתחדשה בברלין כהוצאה בע"מ, ובתנאי העמדתי כי טשרניחובסקי יקבל בה משכורת קבועה כאחד העורכים של “התקופה” ושל המחלקה לספרות יפה שבהוצאת שטיבל. התנאי נתקבל – ועל הפרטים בפרק הבא.

הזמן, יום שני, י' ניסן, תש"ד, 3.3.1944

על המשמר ב“התקופה”

כ"א

עוד בטרם נכנס לעבוד בקביעות בהוצאת שטיבל התעניין שאול טשרניחובסקי בכל השאלות היום-יומיות של היהדות בגרמניה, ושל הגולה היהודית הרוסית בברלין ובייחוד בכל הנוגע לעולם הספרות הישראלית. הוא בחר לו לבמה קבועה את “העולם” שיצא בלונדון וקבע לו שם מדור בפיליטון בשם “מפנקסו של יעקב תם”. קוראי “העולם” בברלין התעניינו בפיליטונים הללו והיו משערים כל מיני השערות מי הוא זה יעקב תם, וכלל לא העלו על הדעת כי טשרניחובסקי המשורר הגדול והנכבד יכתוב פיליטונים שיש בהם מקלות ההלצה. התמיהה גדלה כאשר לפעמים היו באים באמצע הפיליטון שירים קטנים בתוכן סטירי. יודעי שירה עברית הבחינו מיד כי לא חרוזים סתם כאן אלא יצאו מעטו של משורר בעל כשרון. יש שחשבו שבעל החתימה יעקב תם הוא המשורר ז. שניאור, והיו מציקים לו בשאלות בנוגע לפיליטון זה ואחר, והוא כמובן, השיב: איני יעקב תם, ומשראה שאין מאמינים לדבריו הוסיף שניאור: ואני אומר לכם שזהו שאול טשרניחובסקי. יש לי יותר חוש ספרותי מאשר לכם ומארבע שורות בשיר הריני מכיר מי הוא הכותב. כששמעו זאת התפרצו בצחוק: טשרניחובסקי ו… פיליטוני הלצה כאלה…

כששמעתי דברים כאלה מפי משורר היודע להבחין בשירים סיפרתי על כך לטשרניחובסקי, ומתשובתו של זה הכרתי כי צדק שניאור וכעבור ימים מועטים לא היה עוד הדבר בגדר סוד. טשרניחובסקי כתב מזמן לזמן גם מאמרים בעניינים שונים ובייחוד בשאלות הלשון. בכל מה שכתב – בין שאפשר היה להסכים לדבריו ובין אם לא – היה משום חידוש, ואולם הקורא העברי הרגיל היה מתרגז כשהיה רואה שמו של טשרניחובסקי כשהוא חתום לא על גבי שיר. אכן היו געגועים לשיר של טשרניחובסקי – ואין. משיצא טשרניחובסקי מן החווילה בסווינומינדה בסוף 1925, כמעט שלא היה כותב שירים, וכשהייתה רוח השיר פוקדת אותו מעלה היה את הדברים על הכתב אך לא התקין אותם לדפוס, ביודעו שאין מקום להדפיס. רק בהיותו עורך “התקופה” הדפיס בשני הכרכים כ“ד וכ”ה את הפואמה שלו “מים שלנו” ושני שירים “פרחי הכלנית”, “אהבוך גם הפרחים”.

במשך השנים מ-1926 עד סוף 1929 עסק בתרגומים כמו “אליאס” ספר ראשון ו“קליוולה”, וכן תירגם את “ריינקה שועל” לגיטה. טשרניחובסקי אהב והעריץ מאוד את גיטה, וכשהייתי שואלו מפני-מה אינו ניגש לתרגום “פאוסט” – ענה לי שאין רואה את עצמו מוכשר לתרגם את “פאוסט”, שיהיה דומה אפילו במקצת למקור הגרמני. לא כן “ריינקה שועל” – בזה אפשר להצליח.

כ"ב

כשניגש טשרניחובסקי בפעם הראשונה בחייו לעבודת העריכה ב“הוצאת שטיבל”, הביט על עבודה זו כעל עבודת-קודש. קודם כול היה עליו לעבור על כל החומר הרב של הספרות היפה, מקורית ומתורגמת, זה שהיה באוצרו של שטיבל. לאושרו היה פטור מלעבור על חלק הגון מן התרגומים, אלה שנים-עשר הספרים שנמסרו על ידו להוצאת “שטיבל” בא“י. היה הדבר זמן מועט קודם שנוסדה הוצאת שטיבל ברלין בע”מ, כשהבעלים היו י.א. שטיבל וב. כהן, והייתה רק תקווה קלושה, שכתבי-היד המרובים המוטלים אצל שטיבל כאבן שאין לה הופכים יראו אור. ואז פנה מר נחום טברסקי לי. א. שטיבל בבקשה שימסור לו כתבי-יד והוא יוציאם לאור, ושטיבל ענה לו שאת כל דבר ההוצאה וסידורה מחדש מסר לי ובידי ההחלטה בכל הנוגע לכך. נפגש מר טברסקי אתי בוורשה ועשיתי עמו חוזה למשך שנה שלפיו ייצאו בהוצאת שטיבל בארץ שנים-עשר ספרים, ספר לחודש. ידעתי ששטיבל משתוקק לכך – שמדי שבוע בשבוע יופיע ספר שעליו מתנוסס שמו כמו“ל, ואם אי אפשר מדי שבוע, אז, למצער – מדי חודש. כסף הרי אינו מבקש להרוויח. זהו עניין צדדי, והנני מזכיר אותו, מפני שע”י מקרה זה הוקלה לטשרניחובסקי העבודה לעבור על החומר. שנים-עשר הספרים שנדפסו בארץ לא בעריכתו ולא בהשגחתו נעשו. אבל קשה הייתה גם העבודה לעבור על האוצר שנשאר בברלין. טשרניחובסקי התמסר במרץ רב לעבודה זו, בה שומה עליו להחליט מה להדפיס בספרי “התקופה” ומה להדפיס בספרים מיוחדים.

ספרי “התקופה” הרי הם גולת הכותרת של הוצאת שטיבל, ויש כבר מסורת להם. מקודם יצאו כ“ג כרכים שהעשירו את ספרותנו עושר רב, ואסור אפוא לבייש את הכרכים שייצאו בעריכת טשרניחובסקי. הוא היה עורך מדורי הספרות היפה. אמנם היה באוצר חומר רב להדפסה ב”התקופה“, אבל זה לא היה מספיק אז להוציא את “התקופה” ארבע פעמים בשנה. חשבנו בתמימותנו כי קוראי עברית בכל העולם ייענו לקול הקורא שפרסמנו, וכי יימצאו אלפים חותמים ל”התקופה“. טשרניחובסקי בא בחליפת מכתבים עם כל המספרים ומשוררים שיש לנו. שילמנו אז שכר סופרים לא בשיעור ששטיבל היה משלם בשעת עושרו, אבל לא פחות מכפי שמשלמים עכשיו. טשרניחובסקי לא אהב לכתוב מכתבים ארוכים. הוא היה מבקש ממני שגם אני אוסיף על דבריו, אף שלא התערבתי בכל הנוגע לספרות היפה אני הייתי בא בדברים עם הסופרים רק ביחס לשכר-הסופרים. טשרניחובסקי החשיב מאוד את עבודתם של ג. שופמן ושל ח. הזז, והוא רצה להיות בטוח שעבודתם ב”התקופה" תהיה קבועה ואני עוד קודם לכן דאגתי לשני הסופרים הללו, בשעה שמר ב. כהן קיבל על עצמו את האחריות הכספית להנהלת ההוצאה. לשטיבל היו חוזים עם הזז ושופמן אך בימי דחקו לא יכול לעמוד בהתחייבותו. בטרם שנחתם החוזה על ייסוד הוצאת שטיבל בע"מ הייתה התחייבות כי שילמו באופן חודשי הכספים לפי ההתחייבות. אם כן היה לב טשרניחובסקי סבור ובטוח כי מקומם של שני הסופרים החשובים האלה לא ייפקד בספרי “התקופה” החדשים. אבל בזה עדין לא היה די. והוא היה מחכה בכיליון-עיניים למכתבים מארץ-ישראל, לתשובות על מכתבים ששלח. אך לצערו היו מתקבלים מכתבים מעטים ולא כולם משביעים רצון.

היו ימים שטשרניחובסקי נעשה עצבני משלא קיבל דבר שיהיה כ“מסמר” בשביל ה“תקופה” החדשה. הנה, למשל חיכה לדבר גדול מאת ח. הזז, שאמנם הבטיח לשלוח, אבל משום-מה לא יכול למלא הבטחתו. לפיכך גדלה שמחתו של טשרניחובסקי כשמצאו באוצרו של שטיבל את הסיפור “חיה’לה” מאת יעקב רבינוביץ. הסיפור היה גדול ונועד בראשונה לשם הוצאה בספר מיוחד, אבל טשרניחובסקי החליט לחלקו לשני חלקים. טשרניחובסקי ממש התאהב בסיפור זה ולא היה פוסק מלדבר עליו, וגם הודיע זאת במכתב שכתב למחבר שחי אז בארץ. להלן מצא באוצרו של שטיבל את סוף החלק הראשון של דנטה בתרגום ז’אבוטינסקי וגם את הפואמה “בלעם” של מתתיהו שוהם ואז נחה עליו דעתו. טשרניחובסקי התעניין בתרגום דנטה של ז’אבוטינסקי. הוא הכיר בתרגום זה כשרון רב. עבר עליו פעמים רבות ומצא שיש צורך לעשות בו תיקונים, אולם רק בהסכמת ז’אבוטינסקי. ואמנם שלח לז’אבוטינסקי מכתב בפירוט התיקונים, שלפי דעתו, יש להכניס בתרגומו. ז’אבוטינסקי ענה לו שאמנם הוא מחשיב את דעתו של משורר גדול, אבל מחשיב הוא ביותר את החוש הבלשני של עצמו, ולא יכול אפוא להסכים לתיקוניו של טשרניחובסקי. התקיימה אז חליפת מכתבים על כל תג ותג ובהם מכתב אחד נפלא בחרוזים, שכתב טשרניחובסקי לז’אבוטינסקי, ז’אבוטינסקי השיב כי התענג מאוד על השיר-מכתב אבל הוא מוסיף לעמוד על דעתו. טשרניחובסקי הצטער מאוד על שלא באו לידי הסכם והדפיס את התרגום כפי דרישת ז’אבוטינסקי. לטשרניחובסקי לא נשארה העתקה מאותו מכתב מצוין בחרוזים, אפשר שהוא נמצא באוצרו של ז’אבוטינסקי, אם לא אבד בימים הטרופים.

טשרניחובסקי שהתייחס בכבוד גם לסופר שלא הסכים אתו – נהג באומץ-רוח ולא הדפיס פואמה משל סופר גדול, כשלא מצא בה רוח-השירה אף שהדבר גרם לו אי-נעימות רבה. המנוח נחום סוקולוב שלח פואמה “הלל הקוצרים” על כתבו של שטיבל, לשם הדפסתה ב“התקופה”. טשרניחובסקי לא נמצא אז בברלין. שטיבל האיץ בי שאמסור את הפואמה לדפוס, מפני ש“התקופה” עמדה אז לצאת. הוא טען כי טשרניחובסקי בוודאי ישמח להדפסת פואמה מאת נחום סוקולוב ב“התקופה” וכי יצירה זו בוודאי אינה זקוקה לעריכה, שהרי מספיקה חתימת נ. סוקולוב. אולם דחיתי בקשה זו בנימוק שאין לי רשות לעשות דבר בחלק הספרות היפה, וכי צריך לחכות לבואו של טשרניחובסקי. שטיבל היה מצלצל אליי בכל יום: אולי כבר בא טשרניחובסקי, אין לו מנוחת-הנפש כל עוד הפואמה לא נמסרה לדפוס. ולבסוף בא טשרניחובסקי ומסרתי לו את הפואמה הזאת וסיפרתי לו את כל הכרוך בה. טשרניחובסקי לקח אותה לקריאה והודיע לי שלא יכול להדפיסה. סוקולוב אמנם סופר גדול הוא, אבל לא משורר. אמרתי לו שהדבר יגרום צער רב לשטיבל וכי יש לחפש דרך כיצד למנוע ממנו את הצער הזה. הרי בכל אופן עשה הרבה למען הספרות העברית. והנה במקרה בא אז סוקולוב לברלין. טשרניחובסקי הציע שבו-ביום נלך אל סוקולוב והוא יסדר את הדבר. וכשבאנו אליו אחרי שיחה קצרה פנה טשרניחובסקי לסוקולוב ברוסית בדברים אלה: אני מייעץ לך נחום בן-יוסף שלא להדפיס את הפואמה ששלחת לה' שטיבל. הריני מבקשך אפוא שתצלצל אליו כי יחזיר לך את הפואמה ונא אל תדפיסנה בשום מקום. סוקולוב הודה לטשרניחובסקי על עצתו זו, אלא שלאחר זמן הדפיס את הפואמה ב“תקופתנו” מאסף שיצא כהוספה ל“העולם” (לונדון, ניסן תרצ"ב).

כשמקבל היה טשרניחובסקי מכתבים בדואר היה אומר, מי ייתן ואקבל דבר מה מסופר חדש, מסופר צעיר שיהיה הכישרון ניכר בפרי עטו. והנה פעם בא אליי בפנים צוהלות משמחה, כי הנה נמצה סופר כזה, ודווקא ברוסיה הסובייטית במקום שהעברית “טריפה”. הוא קיבל חבילה ובה שלושה פרקים של הרומן 1919 מאת פריימן מאודיסה. כן קיבל ממנו מכתב שבו הודיע פריימן כי הוא כותב רומן גדול וכי ישלח שבוע-שבוע שניים שלושה פרקים ממנו. מצד הצנזורה הרוסית לא תהיה מניעה כי הוא כותב על תקופה שאינה פוגעת בהבולשיביקים. טשרניחובסקי היה מצפה בכיליון-עיניים לכל חבילה מפריימן. היה כותב אליו מכתבים, והיום שבו קיבל את סוף החלק הראשון היה יום חג לו. הנה יש עכשיו סופר עברי בעל-כשרון באודיסה!

כעבור שנים אחדות, ואחרי גלגולים שונים נדפס הספר הראשון “1919” בהוצאת שטיבל שהועברה בינתיים לארץ. אז כבר הכריזה עיריית תל-אביב על פרסים לספרות והספר 1919 הועמד לפרס, בין שאר מועמדים. טשרניחובסקי השתדל, שפריימן יקבל את הפרס. הוא, כרבים אחרים, הכיר שהפרס של עיריית תל אביב מגיע לי. קרני בעד ספר השירים היפים שהוציא, ובהם מספר שירים מצוינים המוקדשים לעיר העברית הראשונה. אבל לא יכול לעמוד בניסיון כשסופר בעל-כשרון כפריימן, שטשרניחובסקי היה הראשון להכיר בכוחו ויכולתו, סופר הנמק בסיביר וסובל בעד העברית, בעד כותבו את הסיפור המצוין – אינו מקבל את הפרס. הוא הגיד לי אז, אפשר שיש בזה עיוות הדין, אבל סופר הסובל בעד השפה העברית ברוסיה הסובייטית ראוי גם שיעוותו את הדין בגללו.

ימים טובים היו לטשרניחובסקי בראשית עבודתו ובהוצאת שטיבל, כשהייתה לו עבודה קבועה והיה חופשי מדאגת פרנסתו ליום-המחר. הכסף שקיבל בהלוואה מן הג’וינט וכן משכורתו הספיקו לו למחייתו, כמובן בצמצום. הייתה לו כבר אפשרות לדור בחורף בברלין ולא מחוץ לעיר. כך נמשך המצב קרוב לשנה. אח"כ כבר אזל הכסף שנתקבל הלוואה והמשכורת לא הייתה מספיקה למחייתו ובייחוד כשמצב ההוצאה הלך הלוך ורע. אולם אז נזדמנה לו האפשרות לנסוע לאמריקה למשך שלושה-ארבעה חדשים – ועל זה בפרק הבא.

הזמן, יום שישי, ט“ו אדר, תש”ד, 10.3.1944

באמריקה

כ"ג

הגם שהייתה לטשרניחובסקי עבודה קבועה בהוצאת “שטיבל” ואף שעסק באותו הזמן גם בהכשרה לדפוס של תרגום איליאס שעבד עליו הרבה שנים – לא הניח ידו גם מעבודה בבית החולים שבברלין. הוא עשה זאת על מנת להשתלם בחכמת הרפואה, שאהב אותה בכל נפשו. רק לעתים רחוקות היה מבקר בברלין בתיאטרון או באופרה, שהיו אהובים עליו כל-כך. לא הייתה לו אפשרות חומרית לביקורים אלה. הוא גם לא נמנה עם מבקרי “בית הקפה הרומני” שבברלין, מקום המועד של אמנים וסופרים ושל סתם יהודים יוצאי רוסיה, פולין, ליטא וכו'. לפחות פעם בשבוע היה מבקר, בערב, באחד משלושת הבתים: בבית הד“ר מ. פינס, בבית י. א. שטיבל ובביתי. כמעט בכל לילי שבת היינו נפגשים בבית הד”ר פינס. בית זה היה כאכסניה לכל הסופרים שבאו מן הארץ ולסתם סופרים ועסקנים. הד“ר מ. פינס חיבר בנעוריו ספר בצרפתית על תולדות הספרות הישראלית, ספר שתורגם גם לרוסית ולאידיש. בימי נעוריו היה טריטוריאליסט והיה גם פעיל להפצת הרעיון הזה, אבל בהיותו בברלין היה כבר ציוני מסור מאוד. ח. נ. ביאליק דיבר על לבו להשתקע בארץ, והוא היה דוחה את הדבר מיום ליום, מפני שהחיים בברלין היו אז נוחים מאוד. אשתו של הד”ר פינס ידעה לקבל אורחים יפה והד“ר טשרניחובסקי היה מרגיש את עצמו בבית זה כבביתו. כל אנשי הבית חיבבו אותו וששו תמיד לקראת בואו אף שהיה מן המבקרים הקבועים. בבית זה היה נפגש טשרניחובסקי עם אורחים מארצות שונות, והיה מרבה ללמוד משיחותיהם על חיי היהודים בליטא, לטוויה, ובייחוד היה מתעניין בחיי היהודים שם בעבר הקרוב. הוא שהתחנך בפלך טבריה ובאודיסה לא הכיר את חיי היהודים שבליטא, יהודים יודעי ספר. ולפיכך היה שותה בצמא כל שיחה וסיפור על החיים ההם. הוא השתמש במה ששמע גם בסיפוריו; את הסיפור “שעטנז”, למשל, כתב על פי הדברים ששמע מפי הד”ר פינס על החיים בעיר ריזינוי.

כפי שמסרתי בפרקים הקודמים חדל טשרניחובסקי לכתוב שירים בהיותו בברלין אחרי עוזבו את החווילה הנהדרה בסווינימינדה ובאותם הימים, כשרוח השירה לא היה שורה עליו – היה כותב סיפורים. הוא ידע היטב כי לא הרי טשרניחובסקי המספר כהרי טשרניחובסקי המשורר הראשון במעלה, אלא שלאו בכל י ומא נחה רוח השיר על המשורר, ואילו בסיפור היה מספר מעשים שהיו, ובייחוד מחייו, בהוספת תיאור המקום והסביבה. היה מפרסם ב“העולם” מסיפורי הרופא ד“ר טננבאום, שתיאר בו פרשיות מחייו הוא ב”זימסטווה" הרוסית וקצת סיפורים מחיי אודיסה בימי הבולשביקים ובימי הרעב. הוא כתב גם תיאורים מחייו בימי המלחמה העולמית הקודמת, כשעבד כרופא בבתי-החולים הצבאיים, אולם לא כתב שום סיפור על החיים במערב אירופה – ועל חייו בברלין בשנת 1923 עד שנת 1931. הוא לא שכח את הימים ההם וחשב לכתוב עליהם בפרקי זיכרונות בהגיעו לימי הזקנה שלו. בשיחות פרטיות היה מזכיר את הימים ההם, את הימים הרעים וגם את הטובים ואת בית פינס. וכשנודע לו על מותה הטראגי של הגברת פינס, האישה הטובה והעדינה, שמתה בערבות סיביר בימי המלחמה הזאת – התאבל מאוד ולא חדל מהשתדל לשם שחרורו של הד"ר מ. פינס, שנאסר על יסוד של חשד בלתי מבוסס. טשרניחובסקי לא היה שוכח את האנשים שעזרו לו בהרבה או במעט והיה מזכיר אותם לטובה מזמן לזמן עד הימים האחרונים למותו. הוא היה מתרגז כשמישהו מן הסופרים שכח את אשר עשה כותב הטורים האלה בשבילו. אני הייתי אומר לו: "אם אני איני מתרגז, מדוע תתרגז אתה? – אך הוא היה משיב: “אתה תוכל למחול ואילו אני – לאו. אני כועס מאוד על אנשים כפויי טובה”. ולפי טבעו זה היה מזכיר לעתים קרובות גם בימי מחלתו את הימים הטובים שלו בשנה הראשונה להוצאת שטיבל בברלין.

אולם כפי שסיפרתי לעיל לא היו סיכויים כי גם בשנתה השנייה של ההוצאה, כשמצבה בברלין הלך ורע, יוסיף מצבו הפרטי להיות כך – בלי דאגות ליום מחר, לפרנסתו [ול]פרנסת בתו היחידה, שלמדה בהאוניברסיטה שבפאריס ושנפשו הייתה קשורה בנפשה. דיברתי על כך ועם חברים שיטפלו בהוצאת עשרה כרכים של כתבי המשורר ושלבסוף הסיחו דעתם מכך, בחשבם כי טשרניחובסקי כבר מסודר. הם הכירו אמנם כי לא יפה הדבר, שהכרזתם על תשורת-עם למשורר הגדול תהיה עורבא פרח, אבל היו טוענים: מה תוכל לעשות הקבוצה הקטנה בברלין בזמן שכל העסקנים והסופרים בעולם שכחו את אשר הבטיחו?

והנה באותם ימי הדאגה לעתיד קיומו, בא אלי הד“ר טשרניחובסקי להתייעץ אתי. הצעה חשובה הוצעה לו, אלא שיש קוץ באליה: הד”ר פלדשטיין מקובנה בא אליו והציע לו שייסע יחד אתו לאמריקה. מצב בתי הספר של “תרבות” בליטא הוא רע, וכדי שאפשר יהיה לקיימם יש צורך לנסוע לאמריקה לשם איסוף כספים. העסקנים בליטא חשבו ומצאו כי טוב הדבר שטשרניחובסקי ייסע אתם לאמריקה למשך שלושה-ארבעה חדשים. אכן, על נסיעה לאמריקה חלם טשרניחובסקי מכבר. הוא רוצה להכיר את העולם הגדול, החדש ואת היהדות באמריקה, אבל מה לו ולשליחות זו? אילו הייתה הוצאת שטיבל מציעה לו לנסוע לאמריקה לשם קיום הספרים בגולה היה זה דבר טבעי, מה שאין כי כשאנשי ליטא רוצים שטשרניחובסקי יהיה בן-לוויה להד"ר פלדשטיין לשם אוסף כספים. קשה היה לי לייעץ לו כדת מה לעשות. הכרתי היטב את אי-הנעימות הכרוכה בדבר, אבל עם זה ידעתי שאסור להחמיץ הזדמנות של נסיעה לאמריקה. קווה קיוויתי כי בהיות המשורר באמריקה יימצאו כבר אנשים אשר ידאגו לכך, שהוצאת עשרת-הכרכים של המשורר כתשורת-עם תתגשם בפועל. לפיכך יעצתי לו לקבל את ההצעה מבלי להתחשב עם הפגם שבה. לטשרניחובסקי הוצע סכום של כחמש מאות דולר – ארבע מאות דולר לקיום משפחתו ומאה דולר לתפירת חליפה ומעיל, כי הבגדים שלבש היו כבר בלים מיושן. ומלבד זאת היה צריך לקבל הוצאת הדרך והאכסון בכל הימים עד שובו לברלין. 400 הדולר והמשכורת שטשרניחובסקי היה מקבל מהוצאת שטיבל היו מספיקים למשפחתו עד שובו מאמריקה.

טשרניחובסקי אמר לעשות באמריקה תעמולה להוצאת “שטיבל” ולאסוף לה חתומים; ההוצאה בברלין לא השתתפה אמנם בהוצאות הנסיעה, אך היא שילמה את המשכורת למשפחתו גם בימי העדרו מברלין. טשרניחובסקי, שהיסס בראשונה אם לקבל את ההצעה לנסיעה או לאו – היה שמח מאוד על שסוף סוף נתמלאה תשוקתו לראות את העולם החדש והחיים החדשים מעבר לים.

כ"ד

טשרניחובסקי הגיע לאמריקה ב-11 לנובמבר 1928. יום קודם בואו הכריזו העיתונים באמריקה, כי טשרניחובסקי בא באנייה “אקוויטאניה” ושכל חובבי השירה העברית מתבקשים לקבל את פניו על החוף. כל העיתונים היהודיים הדפיסו את תמונתו ו“הדואר” העיתון העברי השבועי באמריקה הגדיל בצאתו במאמרים נלהבים לכבוד המאורע. מר ריבולוב עורך “הדואר” כתב בין יתר הדברים: “יהודי אמריקה יזכו לקבל פניו של טשרניחובסקי, את אחד מיקירי האומה ומגדולי יוצריה ויברכו על ההזדמנות… אנו בטוחים ומאמינים כי שאול טשרניחובסקי ייתן לנו את עליית הרוח שנפשנו עורגת אליה. אנשים גדולים משפיעים ומשוררי אמת מטהרים את הסביבה. טשרניחובסקי הוא אישיות יקרה וזכה ולנו יהיה טוב בסביבתו”. והד“ר שמעון גינציבורג ז”ל כתב באותו גיליון: “טשרניחובסקי הוא חלק רם ונישא ובלתי נבדל מאת כולנו ומאת כל הדור הנלחם כיום את מלחמת הגאולה, וכו'. בלעדיו לא היינו ולא יכולנו להיות מה שהננו, ולאור שמשו המבהיקה התחממנו, ועוד נתחמם כל עוד רוח באפנו… עכשיו הוא נוסע באיזה מקום בספינה ההולכת ומתקרבת אל החופים האלה, חופי הארץ החדשה, היודעת הספינה את מי היא אוצרת בתוכה?…”

והנה בבואו הכריזו מיד על נשף שייערך לכבודו באולם הגדול “קופר יוניון” בראשון לדצמבר 1928. וכפי שמסרו העיתונים היהודיים באמריקה התאספו באולם הזה כאלף וחמש מאות איש ממעריצי טשרניחובסקי וב“לבבות רועדים מגיל ובעיניים נוצצות משמחה קיבלו את פני המשורר החביב”. היו“ר של הנשף היה הסופר והעסקן המנוח אב. גולדברג, והוא הגדיר את שלושת המשוררים הגדולים שקמו לעם ישראל: את יל”ג כמשורר ההשכלה, את ביאליק כמשורר היהדות והלאומיות ואת טשרניחובסקי כמשורר הנוער והתחייה, ש“שיריו העידו על בוא תקופה חדשה בחיינו, על התגלותו של היהודי החדש”. נאום נלבב ביותר נשא המשורר הלל בבלי, שאמר, כי הופעת טשרניחובסקי הייתה כבריאה חדשה, כי הוא משורר היש, וכאדם הנהו הרמוניה נפלאה: ואלוהים עשה אותו ישר והוא לא ביקש חשבונות. בבלי גמר את נאומו בדברים אלה: “מקובל באמריקה למסור לאורח חשוב ונכבד את מפתח העיר – מפתח ניו-יורק אינו בידינו אך גם אילו היה לא היינו צריכים למסור לך, כי בידך מפתח כל העולם.”

לנשף זה באו אורחים מערים אחרות שבאמריקה. באו גם המשוררים האידישאים להביע את רחשי אהדתם למשורר. והנה גם בערים אחרות שיש בהן קיבוץ יהודי הגון, כפילדלפיה, קליוולנד, בוסטון ושיקאגו נערכו נשפים לכבוד המשורר. נערך נשף בבוסטון ע“י הד”ר ש. פרלמן ובו נאם גם הד"ר נ. טורוב. העיתונות האמריקאית בבוסטון מסרה דין וחשבון על הנשף הזה וציינה את קבלת הפנים החמה מאוד שנערכה להמשורר. בצ’יקאגו התאספו המורים העברים והחליטו לרכוש חותמים להוצאת שטיבל, בחשבם כי המשורר בא כשליחה של הוצאה זו. ואמנם לפי מה שהכריזו יוזמי המפעל נאספו מאה וארבעים חותמים, אך בפועל היה מספרם הרבה יותר קטן. המורים העברים בשיקאגו הביעו את תקוותם “כי ביקורו של טשרניחובסקי יביא את התועלת הרצויה לאיגוד העברים בעירנו לעבודה עברית תמידית”.

בהיותו באמריקה השתתף טשרניחובסקי באסיפת הרופאים העברים כרופא ובלשן כאחד. הוא הרצה שם על מונחים עבריים באנטומיה ודרך אגב נגע גם בשאלה הכללית של מונחים מדעיים בעברית. כן קרא שלוש הרצאות בבית המדרש למורים: “על השירה היוונית בשירה העברית”, “המשקל בשירה העברית”, ו“מקצת דרכי בשירה”. טשרניחובסקי נאם רק בעברית ולפיכך לא רבו מבקריו. המשורר ביקר בבתי הספר שהיו מלמדים בהם עברית, לשמחתם הרבה של הילדים, שביניהם היו גם כאלה שהביעו בעברית את שמחתם. הוא היה מבקר, כמובן, בכל האספות שהד“ר פלדשטיין היה מנהל בהן תעמולה לאיסוף כספים לטובת בתי הספר של “תרבות” בליטא. הד”ר פלדשטיין הצליח מפני שבאותו הזמן נוסד באמריקה איגוד של יוצאי ליטא, והם עזרו הרבה להצלחת המגבית ואף השתמשו בשמו של טשרניחובסקי.

המשורר עשה באמריקה יותר מארבעה חודשים ולפני יציאתו מן הארץ הקדישה העיתונות היהודית שבאמריקה הרבה מאמרים לכבודו. כדאי לצטט מה שכתב “הדואר”: “כל הזמן היה טשרניחובסקי שליח עצמו ובא כוח… כוחו. חדרו היה פתוח תמיד לכל דורש ולכל חסיד של ספרותנו, ובשיחתו הגלויה והלבבית זכו המבקרים להכיר את האנושיות הטובה שלו. היא חיממה את כל רואיו ומכיריו ובכל אשר הלך ואל כל אשר בא שם נתחבב ושם נאהב, ואין לשער את גודל הערך של שליחות כזאת בארץ גדולה וסואנת כאמריקה… שליחותו לא נגמרה ביציאתו. הוא חיבב עוד יותר את דרכי הספרות על חסידיה, ועל ‘הקהל הרחב’ השפיע רגש של כבוד לעברית ונושאיה”…

הנה כי כן מסתבר מדברי העסקנים העברים באמריקה – עד כמה הרבה טשרניחובסקי לפעול לטובת העברית, הספרות ונושאיה – אבל לא לטובת עצמו. תקוותו כי ימצאו באמריקה, ביהדות הגדולה ועשירה אנשים שיגשימו את דבר ההוצאה של עשרת הכרכים כתשורת-עם למשורר – תקווה זו לא נתקיימה; רק בפילדלפיה נמצאה קבוצת ידידים שאספה כספים לשם הוצאת כרך אחד של סיפוריו, הוא הספר השישי בהוצאת ועד היובל, והעסקנים העברים בניו-יורק, בוסטון, שיקאגו וקליוולנד הסתפקו בסידור קבלות-פנים יפות, בנאומים ובמאמרים…

טשרניחובסקי שב לברלין שמח, מלא חיים, רעננות, תנועה, אבל מצבו החומרי לא הוטב, ולהיפך: ימים קשים היו נשקפים לו. מצבה של “הוצאת שטיבל” בברלין הורע בהרבה באמצע השנה השנייה לקיומה, שאלת קיומו של טשרניחובסקי, בזמן שאין עבודה קבועה ואין אפשרות להוציא את ספריו, צפה ועלתה עוד הפעם, ובחריפות. אולם על כך בפרק הבא.

הזמן, יום שישי, כ“ט אדר, תש”ד, 24.3.1944

תולדות מגבית אחת

כ"ה

אחרי עבור שבועות אחדים לשובו מאמריקה לברלין נתברר לטשרניחובסקי שהבסיס למחייתו, המשכורת מ“הוצאת שטיבל”, הולך ונהרס. ראינו שגם הכסף ממקורות אחרים ילך ויכלה אם לא ניגש להוצאת עשרת הכרכים של שיריו ולהגשים בתור תשורת-עם.

בימים הראשונים לבואו לא גיליתי לו את המצב של הוצאת שטיבל בברלין, מפני שלא רציתי להעכיר את רוחו, שהייתה טובה עליו אחרי שובו מאמריקה, אבל סוף-סוף קשה היה להסתיר זאת ממנו, ובייחוד כשבא לברלין מר נחום טברסקי כדי לנהל משא ומתן על המחלקה הא"י של הוצאת שטיבל. המחלקה היסודית, שמקומה היה בברלין, השקיעה בהוצאה יותר מששת אלפים לירות והספרים היו מונחים כאבן שאין לה הופכים. ולעומת זאת הספרים הנדפסים בארץ נמכרים כמעט כולם ואין שום גירעון. רושם רב עשתה אז עלינו הטלגרמה שנתקבלה מתל-אביב, כי הסיפור “אני רעב”, תרגום מגרמנית, שנדפס באלפיים טפסים, אזל מהשוק במשך חודש ימים ויש צורך במהדורה חדשה. מר י. א. שטיבל רצה להעביר את כל ההוצאה לארץ, אבל הבעלים האמתיים של ההוצאה, שנקראה על שמו, לא הוא היה אלא מר ב. כהן, אחרי שהאחים כהן השקיעו בהוצאה זו יותר מששת אלפים לירות.

אני הרגשתי את עצמי אז אשם במקצת מאחר שלפי עצתי הסכימו האחים כהן להשקיע כספים מרובים לשם החזקת הוצאת שטיבל, שזכות גדולה הייתה לה בהפצת הספר העברי. לא נעלם ממני הדבר, כי העסק של הוצאת ספרים הוא רחוק משכר וקרוב להפסד, בכל זאת יעצתי כדבר הזה. ידעת את משפחת כהן עוד מכבר בשנת 1917. נשמעה לעצתי בדבר הוצאת הרבעון “העבר” ברוסיה, מבלי שים לב להפסדים הרבים. זכרתי את דברי אבי-המשפחה, המנוח חיים כהן, שהיה אומר לי: “אל תיתן מנוח לבני כשיהא צורך להשקיע כספים בענייני ספרות. אם גם תגרום להם הפסד, מה בכך? ירוויחו מעסקים אחרים”. היה ידוע לי גם כן שאחד מבני המשפחה הוציא אלפי לירות לשם החזקת העיתון “הארץ”, בזמן שאפילו בחלום לא קיווה כי ישתנו הזמנים והכסף לא יהיה אבוד. הוצאת ספרים עבריים חשובה הייתה בעיניי, אם לא יותר, בכל אופן לא פחות מהוצאת עיתון יומי בארץ. ראיתי בהתחדשות הוצאת שטיבל משום עזרה לסופרים חשובים, ובייחוד למשוררנו, ולבי לא נקפני גם כשנודע לי כי יש הפסד. אפס כשנתברר, כי ההפסד במחלקה שבברלין עולה כבר בהרבה על מאה אלף מארק זהב (חמשת אלפים לירות) ואילו במחלקה שבארץ, שהייתה אמנם קטנה, אין שום הפסד, נחתם גזר-הדין על ההוצאה בברלין.

האחים כהן לא קיבלו אף פרוטה מכל מחסני-הספרים הגדולים של הוצאת שטיבל. הסתפקו בזה שההוצאה בארץ פרעה איזה חוב ישן של ההוצאה עוד מימי היותה בוורשה, ולסופרים שונים.

וכך נסתיימה תקופה של הוצאת ספרים עבריים בגולה. הוצאת “אחיאסף”, “תושיה” בוורשה, “מוריה” באודיסה חוסלו מכבר. שטיבל הפסיד יותר משישים אלף לירות, האחים כהן יותר מששת אלפים לירות, אעפ“י שידעו מראש כי יפסידו, והוצאת ספרים עבריים התרכזה בארץ ישראל. כשסיפרתי לשאול טשרניחובסקי על המצב העגום של הוצאת ספרים עבריים בגולה, הצטער על שהוא נפרד מעבודה זו שמצא בה סיפוק, כשלא יכול לעבוד כרופא, אבל סבר שכך צריך להיות – מקומה של הוצאת ספרים עבריים הוא בארץ ישראל. ערכנו תכנית בדבר גמר העריכה של “התקופה” כ”ו–כ“ז, שצריכה הייתה להימסר לדפוס בא”י. בכרך זה, שהוא משתתף בפעם האחרונה בעריכתו, החליט המשורר להדפיס את המחזה הגדול שלו “בר-כוכבא”, שהיה מונח אצלו מכבר. הוא חשב, כי אחרי הדפסתו ב“התקופה” אולי יתחרטו אנשי “הבימה” על סירובם להציגו מפני טעמים שאינם קשורים במחזה עצמו.

מלבד המחזה “בר-כוכבא” הדפיס בכרכי “התקופה” את הפואמה “מים שלנו” ושני שירים קטנים וסיפור מחייו באודיסה בימי הבולשביקים, שכתב בשנות השובע שלו, בשנות 1927–28. באותן השנים כתב עוד סיפורים קטנים שהדפיס ב“העולם” בימים שהיה באמריקה וגם על אודות הימים ההם לא כתב מאומה. שאלתיו, האם לא התרשם מן החיים החדשים באמריקה ומדוע אינו כותב אפילו שיר אחד על החיים הללו שראה בפעם הראשונה? – והיה משיב: “אולי אכתוב עוד, אבל לא עכשיו, כשאין רוח השיר נחה עלי”.

מוזר הדבר: רוח השיר נחה עליו דווקא בימים הקשים ביותר, כשישב בשנת 1929 בפיכטנגרונד, אחרי שכבר עברה הוצאת שטיבל מברלין לארץ. שם כתב גם שירים ציוניים, מה שלא כתב אפילו בהיותו בארץ בשנת 1925. בהיותו ביער פיכטנגרונד כתב את השיר “בן-האגדה” לזכר תיאודור הרצל, “היית לנו שיר לאלף שנה פעם”, וגם את השיר “אצל ים יפו” המסתיים בשלוש שורות:

"כל עוד אנחנו לך – עוד נבנך ונבנית:

בפז, באת, בחץ, בזעה ובדם

ואם אפשר אך בנס – יתרחש הנס".

שיר זה לא כתב בהיותו אצל ים יפו בשנת 1925 אלא בשנת 1929, שנת מאורעות תרפ"ט… בבדידותו בפיכטנגרונד כתב את השיר הזה. כן התחיל שם בשנת 1930 בכתיבה השיר “פרק באנטומיה”, שהוא כעין חטיבה מיוחדת, וגמר אותו בתל-אביב כעבור שלוש שנים.

אפשר שיימצא חוקר השירה של טשרניחובסקי שיוציא מסקנה, כי כמו שאמרו “יאה עניותא לישראל” (יפה העניות לישראל) כך הדבר גם למשוררי ישראל. הן שירים היותר חזקים נכתבו ע"י טשרניחובסקי באודיסה בימי הרעב, בסווינומינדה, בפיכטנגרונד, כשמצבו היה קשה, וגם בארץ כשמצבו החומרי לא היה מזהיר ביותר. אבל אין בזה הצדקה לעם ישראל שנתן למשוררו הגדול לסבול כל כך הרבה.

כ"ו

בקיץ 1929, כשפסקו המקורות האחרונים לפרנסתו, באה הקבוצה הקטנה שטיפלה בחיפוש אמצעים לקיומו של טשרניחובסקי לידי הכרה, כי כל העבודה תהיה לשווא אם לא ייעשה המאמץ האחרון להוציא את עשרת הכרכים של שיריו ולהגישם לו בתור תשורת-עם. לאמתו של דבר היה צורך לחפש אמצעים להדפסת שבעה כרכים בלבד כי ביחס לשני כרכים כבר היו אמצעים, ופרק אחד היה מוכן אלא שהיה צורך לקנותו מאת ההוצאה. לפי בחירתו של המשורר צריכים היו עשרת הכרכים להידפס בסדר זה: שלושה כרכים שירים; כרך אחד תרגום קאליוואלה: שני כרכים סיפורים; כרך אחד מחזות; כרך אחד תרגום “ריינקה שועל” של גטה; שני כרכים “איליאס” להומרוס. והנה כרך אחד של איליאס להומרוס נדפס על ידי הוצאת שטיבל. להדפסת קאליוואלה, שהיא שיר עלילה של העם הפיני – ניתן כסף ע“י ידידי המשורר בפינלאנד ובראשם מר מרדכי בן דוד מרדוק, ולשם הוצאת כרך של סיפורים ניתנו אמצעים ע”י קבוצת ידידי המשורר בפילדלפיה (אמריקה). אולם לשם הדפסת שבעת הכרכים הנותרים דרושים היו סכומים לא מעטים. אמרתי לחברי בקבוצה: “כשקיבלתי את ההלוואה ממר ברנארד כהן, ראש הג’וינט באירופה, התחייבתי להדפיס את עשרת הכרכים. אפילו אם יהיה עליי לנסוע לערים רבות לאסוף כספים לשם כך. הנני מוכן ומזומן למלא את התחייבותי זו, ואתם תעזרו לי באוסף כספים בברלין ובעוד מקומות מספר בגרמניה”. חבריי שמחו על הודעתי זו וניגשתי להגשמת הדבר.

וכאן עליי למסור על שיחה שהייתה לי עם אחד מן הציבור שבא אליי בטענה לאמור: “תמיד אתה דורש דין וחשבון מאנשים שאספו כספים לצרכי הציבור, ואתה הרי נסעת ללונדון, וורשה, לודז', קובנה, ריגה וגם כאן בארץ אספת כספים לשם הדפסת הספרים והגשתם למשורר בתור תשורת עם, ולא פרסמת דין וחשבון”. עניתי לו “כל זמן שטשרניחובסקי חי לא אוכל לפרסם את הדין-וחשבון, כדי שלא לצערו. ומכיוון ששנינו כמעט בגיל אחד (הוא היה קשיש ממני בארבעה חדשים) ואני מקווה שיאריך ימים, לפיכך אפשר שרק בדור הבא יפורסם הדו”ח שאשאיר אחריי". תקוותי, לאסוננו, לא נתמלאה, ומותר לי עכשיו לפרסם את הדין-וחשבון אבל עוד לא במלואו, מפני שאיני רוצה לפגוע בכבוד אנשים החיים אתנו, ואף שהם ראויים לפגיעה.

בברלין אמנם נאספו סכומים לא גדולים (כפי שאפרסם להלן) שהיו מונחים בידי הד“ר מ. פינס. הכתובת של ועד היובל, הרשומה בכל אחד מעשרת הכרכים, היא ברלין קייזרדאם 13. זו הייתה דירתו של הד”ר פינס. הכרח היה להוציא חלק מן הכספים לשם פרנסתו הדלה והמצומצמת של המשורר בפיכטנגרונד בשנות 1929–30, עד שיצאו הכרכים ואני נעשיתי לשליח-נוסע.

תחילה, באוגוסט 1929, נסעתי לציריך לקונגרס הציוני, בתקווה שאמצא שם אנשים אמידים שישתתפו בתשורת-עם למשורר האומה. והנה נוכחתי, כי אין בין הציונים אנשי המעשה שירצו להשתתף בתשורת-עם זו. הביטו עליי כעל בטלן, או כעל משולח המקבל טובת-הנאה ממגביות כאלו. לאחדים המכירים אותי היטב, היודעים כי מעולם לא נהניתי אפילו כמלוא נימה מכסף הציבור, סיפרתי על מצבו האיום של המשורר הגדול שלנו. נאנחו אנחה עמוקה ובזה הסתפקו. הרב זלוטניק מקנדה מסר לי בשם העסקן הציוני מר פרימן מאה פרנקים שווייצריים כהשתתפות בתשורת העם. נפגשתי עם המנוח אב. גולדברג, הסופר והעסקן הציוני ודיברתי אתו דברים קשים ואמרתי לו: אתה נאמת בניו-יורק נאום יפה על משורר התחייה טשרניחובסקי, אבל לא נאומים דרושים אלא כספים. הנה מסרתי להדפסה את הכרך הראשון של שירי טשרניחובסקי (בדפוס ראם-ווילנה), התחייבתי לשלוח שטר על חמש מאות דולר שישולם כעבור שלושה חדשים, מתוך תקווה שאקבל כאן את הסכום הזה. ראה, הרי יש לך כאן מכירים בעלי כסף, סדר זאת! הוא השיב לי: “טוב, אציג אותך לפני… והוא בלי ספק יעשה כפי דרישתך”. האדם המכובד הזה קיבלני בסבר פנים יפות ואמר: “טוב, אלא שאין בידי פנקס השיקים, וכשיבוא לאמריקה ישלח לי תיכף ומיד”. סיפרתי לו שעליי לתת שטר שישולם תוך שלושה חדשים, וענה לי: “תוכל לעשות זאת. את הכסף תקבל הרבה זמן קודם למועד”. שאלתי מכירים: האפשר לסמוך על הבטחה זו ולחתום על שטר? השיבו לי כולם פה אחד: ודאי שאפשר. שלחתי אפוא שטר וניגשו להדפסה.

מציריך נסעתי לפאריס. נכנסתי לאדם שידעתיו היטב ולא היה לי אף צל של ספק שיעמוד בדיבורו. סיפרתי לו שאני מוסר לדפוס כתבי טשרניחובסקי ובפעם הראשונה בחיי נתתי שטרות על סמך הבטחות. הוא הבטיח לי מאה לירות והוסיף: “הרי אתה יודע שתוכל לסמוך על דבריי”.

עברו יותר משלושה חדשים ואין קול ואין כסף. מאמריקה לא קיבלתי שום תשובה על מכתבי. גם ממכירי בפאריס, שהייתי בטוח בו בלי פקפוק כלשהו, לא קיבלתי שום ידיעה. כדי למלא את ההתחייבות שלי נאלצתי להוציא כסף מחברת האחריות של בול, ולבטל את האחריות. עשיתי עוול למשפחתי, שלא ידעה ואינה יודעת על זה כלום, אבל ברירה אחרת לא הייתה לפניי. נכשלתי.

בינתיים נודע לי כי האדם שהבטיח לשלוח מאה לירות נסתבך בחובות, עסקיו התמוטטו. בכל זאת שלח לי חמישים לירות. אבל העסקן החשוב באמריקה לא השיב גם על הטלגרמות שלי.

אז נסעתי ללונדון ופניתי לעזרת חברי, מר משה קליינמן, עורך “העולם”, ששבילי לונדון היהודית נהירים לו. הוא היה בין אלה שהשתתפו במסיבה בבית גרינגארד בברלין, במלאת חמישים שנה לטשרניחובסקי, כשהובטח באופן חגיגי להגיש לו תשורת-עם בצורת עשרת הכרכים של כתביו. מר קליינמן עשה כל מה שהיה לאל-ידו. הלכנו יחד לאלה מן העשירים היהודים שיש להם עניין ליהדות, ונתברר כי רק מעטים יודעים מי הוא המשורר, וכי יש חובה ציבורית-לאומית להוציא את ספריו. מכל העשירים היה רק אחד (המנוח ליפמן שליט) שהשתתף בתשורת-עם זו בעשרים וחמש לירות. מבין השאר היו שניים שנתנו עשר לירות כל אחד והיתר כחמש לירות. התביישתי כאילו אני מקבץ נדבות.

מלונדון נסעתי לליטא ולטוויה. שם קיבלו את פניי בכבוד יותר גדול, נמצאו לי עוזרים, מר משה כהן וראובן רובינשטיין (שהיה עורך ה“שטימה” בקובנה), נמצאו משתתפים בתשורת-עם כשנים עשר איש במאה ליש (עשרה דולרים) כל אחד. בלטוויה עזרו לי הד"ר נ. ה(ר)מן ומר אליעזר אטינגן. שם נמצאו שניים שהשתתפו במאה דולר כל אחד, הלוא הם מר סובולוביץ (שהוא עכשיו בארץ) והמנוח מושקאט. כן השתתפו: אחד בסכום של 25 דולר והשאר – עוד כשלושה משתתפים – בעשרה דולרים כל אחד.

וזה הכסף שנאסף, בברלין: זלמן שוקן 50 לירות (על ידי הד"ר יעקב קלאצקין), ד“ר מ. פינס 25 לירות, מר פ. גרינגארד 20 לירות ועוד סכומים מחמש עד עשר לירות. מלבד זה מסר מר ברנארד כהן את השארית למילוי ההתחייבות של אלף דולר מצד הג’וינט. כל הסכומים הללו ניתנו לטשרניחובסקי על חשבון ההוצאה וע”י כך ניתנה לו האפשרות להתקיים, אמנם בדוחק גדול מאוד, בפיכטנגרונד עד צאתו לארץ בסיוון 1931.

משלא הצלחתי בשליחותי ללונדון, קובנה, ריגה, חשבתי: אולי תבוא הצלה פורתא כשאסע לארץ ישראל באביב 1930. הן המנוח דוד ילין וייבדל לחיים מר שפרינצאק הכריזו בישיבה החגיגית שהיישוב יוכל להשתתף בארבע מאות לירות לשם תשורת-העם. אולם על זה בפרק הבא.

הזמן, יום שישי, ז' ניסן, תש"ד, 31.3.1944

תולדות מגבית אחת

כז

בבואי לתל-אביב לפני הפסח שנת 1930 היו כל מחשבותיי נתונות לשאלה איך לצאת מן הסבך שנאחזתי בו, במוסרי לדפוס בברלין ובווילנה ארבעה כרכים של כתבי טשרניחובסקי מאין בידי למלא את התחייבותי. ועוד: אם אצליח לצאת מן הסבך, מה יהיה על יתר הכרכים? הרי התחייבתי בפני הציבור להוציא עשרה כרכים.

למחרת בואי לארץ נסעתי לירושלים לדוד ילין (ז"ל) והזכרתי לו מה שהבטיח בברלין בישיבה החגיגית אחרי יובל החמישים של משוררנו: לאסוף ארבע מאות לירות לשם הדפסת עשרת הכרכים כתשורת-עם למשוררו הגדול. בשיחה זו אתי הפליג ילין בשבחו של טשרניחובסקי, שבאמת הוא ראוי לתשורת-עם גדולה מזו, אבל – הוסיף – עכשיו, אחרי מאורעות תרפ"ט, הורע המצב ביישוב. משיחה זו נוכחתי כי אין סיכויים לאסוף סכום כזה, אף שילין לא הכחיש כי יש ביישוב עשירים גדולים. “כן, יש כאלה אבל…” הוא הבטיח ללכת אתי יחד לאנשים אמידים, נכבדים ולעורר אותם על החובה הלאומית להגיש למשורר הגדול תשורת-עם בצורת כתביו. אפס זה אפשר יהיה לעשות אחר הפסח. הוא יודיעני באיזה יום יהיה פנוי ואז ילך אתי יחד.

דבריו אלה פגעו בי כמהלומה. לא נעים כלל היה לי הדבר ללכת ליחידים ולדבר אתם על טשרניחובסקי, ראיתי בזה פגיעה בכבוד המשורר. ידעתי שלא כך נוהגים באומות העולם כשמגישים תשורת-עם לסופר החביב על העם. אבל הבנתי שאין ברירה אחרת.

בשובי לתל-אביב פניתי לחבריי, הסופרים יעקב רבינוביץ ואשר ברש. ידעתי שהם אוהבים מאוד את משוררנו ואתם אפשר לדבר גלויות על המצב הקשה שהוא נמצא בו, באין לו מקום עבודה לא ברפואה ולא בספרות. שאלתי לחוות דעתם, בכמה יוכל היישוב להשתתף בתשורת-עם זו. תשובתם הייתה: לא פחות מאשר במאתיים לירות. יעצוני לפנות להד“ר ח. בוגרשוב ולמר אליהו ברלין. נפגשתי גם עם מר יהושע סופרסקי, שהכרתיו היטב עוד מברלין והוא הציע לי את ברוך ספיבק (ז"ל) היודע היטב את תל-אביב והמעריץ את טשרניחובסקי, והוא ימצא את הדרך המתאימה להשגת הכספים הדרושים. והנה נפגשתי עם כל אלה שהוצעו לפניי, וכולם היו בראשונה בדעה אחת כי מאתיים לירות, – כהשתתפות היישוב בתשורת-העם – אינו סכום גדול. אמנם סכום זה אינו מספיק כדי לגמור בדפוס את כל הכרכים, אבל יש בו כדי לסלק חלק מחובותיי למדפיסים. הד”ר בוגרשוב היה הראשון שהתחיל בעבודה. ביום הראשון כבר אסף עשר לירות: חמש מן הגימנסיה “הרצליה” וחמש מבנק “אשראי”. גם שטר על חמש לירות מבית-מסחר ספרים אחד הביא לי (לבסוף לא נפרע השטר הזה). הייתה התחלה טובה, אבל בלי המשך. הד“ר בוגרשוב הודיע לי שאם בנק אשראי משתתף בתשורת-עם זו בחמש לירות ודאי שהבנק אפ”ק ישתתף בסכום יותר מכפליים, אלא שמטעמים שונים אין הדבר נעים לו לדבר עם מנהל הבנק ושעליי לפנות אליו בעצמי. תחילה אמרתי להסתלק מביקור זה, אבל כשראיתי שיש הכרח בדבר הרכנתי ראשי בפניו. הן המטרה הייתה קדושה לי. הלכתי והכרתי לראשונה את הארץ ונימוסיה. רוב ימיי חייתי ברוסיה, הידועה בגסותה, ולא פעם פניתי בעניינים ציבוריים למיניסטרים, נסיכים ומעולם לא קרה לי שאיזה מיניסטר או נסיך לא קיבל אותי. הרוזן טולסטוי, שהיה מיניסטר להשכלה ואחרי כן ראש העיר פטרבורג, היה מקבל אותי גם באמצע הלילה, לפני לכתו לישון, כשהייתי מצלצל אליו קודם בטלפון. גם קאמיניב, ראש הסובייט במוסקבה, כשהיה ממלא מקום לנין, בימי מחלתו של ולאדימיר איליץ', קיבל אותי בעניין ציבורי באמצע סעודת הצהריים, – וכאן בפעם הראשונה בחיי הודיעני המזכיר של הבנק אפ"ק שהמנהל לא יוכל לקבל אותי לא היום ולא למחרתו. אלא אם יש לי איזה עניין חשוב – אגיש לו בכתב ואקבל תשובה. באין ברירה הודעתי על מטרת ביקורי במכתב וביקשתי תשובה – ולא קיבלתי. כעבור ימים מספר באתי אל המזכיר לשאול מדוע אין תשובה, הוא נכנס אל המנהל וענה לי בגסות, כי אין הבנק מטפל בדברים כאלה ושלחינם הנני מטרידם.

הנה כי כן – אין עניין לבנק הלאומי שלנו בספרות העברית. לא הרגשתי עלבון פרטי, מפני שלא לכבוד עצמי ולא בענייני כסף פניתי למוסד החשוב הזה, אבל זמן רב לא יכולתי להשתחרר מרגש העלבון הלאומי.

ברוך ספיבק, שכבר ידע מכל מה שעבר עליי, הגיש לי רשימה של אנשים אמידים חשובים, שלפי דעתו ישתתפו בתשורת-עם זו. הוא חילק אותם לשלושה סוגים: אלה שהוא בעצמו ילך אליהם, אלה שעליי לכתוב להם מכתבים ולבקש כי ישיבו לי על כתובתי ואחדים שעליי ללכת אליהם יחד אתו.

אחרי שהלכתי לשלושה אנשים – הפסקתי, ומצאתי כי די שאכתוב להם. מרבים לא קיבלתי שום תשובה ומאחדים קיבלתי תשובות בסגנון עדין, בפיזור שבחים למשורר הגדול ובצירוף לירה אחת בתור השתתפות בתשורת-העם. היו שניים שצירפו כל אחד שתי לירות. בסופו של דבר יצא, כי תל-אביב השתתפה בתשורת-עם למשורר בסכום של 45 לירות (אחרי שהשטר כאמור לא נפרע).

נסעתי אחרי כן לירושלים, כשהודיעני ד. ילין שהוא יוכל להיפנות בימים אלה ואלה. הוא הלך לעסקנים אחדים, וגם כאן היה שיעור ההשתתפות מלירה עד שתיים. לבסוף התעניין בזה מר אביעזר ילין ואסף עוד איזה לירות. אולם עובדי האוניברסיטה, מבלי שפניתי אליהם שלחו עשר לירות;כך יצא שירושלים עמדה במדרגה שווה עם תל-אביב. נסעתי גם לרחובות. פניתי למר משה סמילנסקי ולמר טוביה מילר. התוצאה הייתה שרחובות השתתפה בעשר לירות וחצי. הסופר יעקב רבינוביץ נסע לדגניה ולעוד מושבה אחת להרצות ואת ההכנסה מן ההרצאות, סך שלוש לירות וחצי, שלח אליי. קיבלתי גם תשע לירות דמי חתימה למפרע על שלושה קומפלקטים של עשרת הכרכים.

במאה ושמונה לירות שאספתי סילקתי את החובות של הדפוס בווילנה, אבל נשאר עוד חוב להמדפיס איצקובסקי בברלין. מלבד זאת היה הכרח למסור את שאר הכרכים לדפוס, ולא נשארה לי דרך אחרת מאשר לנסוע לפולין.

מביקורי בליטא ולטוויה היה לי הרושם, כי בגולה היה יחס יותר לבבי וחם מאשר בארץ. בגולה לא התרגזתי כל כך כמו בארץ בשעה שהייתי מקבל מכתב מלא הערצה למשוררנו ולירה אחת בתור השתתפות. לא פעם נתעורר בי הרצון להשיב את הלירה להעסקן האמיד והמכובד, אלא שעול החובות שהיה רובץ עליי לא נתן לי לעשות זאת. לא פעם הזכרתי לטובה את היהדות בליטא, לטביה. שם, לפחות, נמצאו שני אנשים שהשתתפו בתשורת העם בעשרים לירות כל אחד וכאן לא הגיעה השגתם ליותר משתי לירות…

וכך החלטתי לנסוע לוורשה וללודז'.

כח

בפולין ידעו אותי יותר מאשר בארץ. ידעו את “הזמן” שיצא בווילנה, כעשר שנים. ידעו שאני מדפיס מאמרי ב“היינט” שבוע שבוע. מטעם זה היה ברור לי שלא אצא משם ריקם, ועל חשבון השערתי זו מסרתי לדפוס של “הפועל הצעיר” בתל-אביב עוד שני כרכים מכתבי טשרניחובסקי. נתתי שטרות והדפוס קיבל אותם ברצון. הייתי נחשב כאן לעשיר, ל“בטוח”, מפני שלא דרשתי שכר סופרים בעד המאמרים שהייתי כותב בעיתוני הארץ. גם ידעו שאני מקבל חודש חודש כספים מאמריקה, פולין, ליטא, ארגנטינה ואנגליה בעד עבודתי הקבועה בעיתונות היהודית שם. היו מגזימים בהערכת הסכום שאני מקבל מכל מאמר, שנדפס בעת ועונה אחת בחמישה עיתונים.

באתי לוורשה. היו לי שם מכירים רבים בין העסקנים שהיו באים בענייני הציבור לברלין שגרתי בה כתשע שנים לפני בואי לארץ. כשנפגשתי אתם וסיפרתי להם על מטרת בואי, אמרו כולם, כי הדבר יסודר. את אלפיים הדולר הדרושים לגמר הכרכים אפשר למצוא גם בוורשה עצמה ולא יהיה צורך שאסע אפילו ללודז'. אבל מן הדיבור למעשה – רחוקה הדרך. בוורשה לא נמצא אף אחד שישתתף במאה דולרים (עשרים לירות), בעוד שבריגה היו שניים כאלה. בוורשה עזרו לי שני אנשים, המנוח ד“ר שמואל וויינברג, שהיה בא לעתים תכופות לוורשה וייבדל לחיים מ. אינדלמן, שהיה אחד מעורכי ה”היינט“. נאספו שם כשש מאות דולר, קצת יותר מאשר בארץ. יעצו לי לנסוע ללבוב וקראקוי. בוורשה נפגשתי עם הד”ר יהושע טהון. הוא הגיד לי שהוא אחד ממעריצי משוררנו אבל לפי דעתו אין כדאי לי לנסוע לקראקוי, מפני שמעריצי טשרניחובסקי אינם בין האמידים שבעיר. הוא יכתוב להד“ר רוטבלום בווינה שישתתף בתשורת-עם זו. אמרתי לו, כי יודיע להד”ר רוטבלום את כתובתו של הד“ר מ. פינס, שאצלו מרוכזים הכספים הנועדים לקיומו של המשורר עד אשר תוגש לו תשורת-העם. ואמנם כך עשה. הד”ר רוטבלום שלח עשר לירות לפי כתובת זו.

אלה שיעצו לי לנסוע ללבוב אמרו ששם יש גם בין האמידים אנשים מסורים לספרות. אבל כבר נמאסה עליי עבודה זו. נסעתי רק ללודז'. התעכבתי בה רק יומיים. נפגשתי עם אחדים מן הציונים. הבטיחו לי לעשות ולשלוח כספים על פי הכתובת בארץ ישראל, ולא מילאו את הבטחתם זו. רק הד“ר ברוידא נכנס יחד אתי לאטינגון וקיבל ממנו אלף זהובים. זה היה סכום קרוב לארבעים לירות. הד”ר ש. וויינברג הבטיח לנסוע ללייפציג ולאסוף שם כספים בעזרת העסקן המסור לעברית ז. ל. פוקס. ואמנם קיבל בלייפציג סכום קרוב לחמישים לירות, ובסכום זה סילק את החוב להמדפיס איצקובסקי בברלין.

שבתי לארץ מבלי שיהיו בידי סכומים מספיקים כדי לסלק את חובי לדפוס “הפועל הצעיר” ולגמור את כל עשרת הכרכים. מלבד זאת היה צורך בכספים מרובים להוצאות ההובלה של הכרכים שנדפסו בברלין ווילנה לתל-אביב. והנה קרה נס שהבנק “אשראי” הנהיג חדשה בארץ, התחיל לתת הלוואות למו“לים על יסוד משכנות של הספרים הנדפסים. הבנק נהג כך ביחס לספרי ההיסטוריה של יעב”ץ ושל דובנוב. כמובן על יסוד מסחרי, ובריבית הנהוגה. בעזרת הלוואה כזאת אפשר היה לסדר את גמר עשרת הכרכים של כתבי טשרניחובסקי ולשלם בעד ההובלה של הספרים שנדפסו בווילנה ובברלין. ההפצה של כתבי טשרניחובסקי נמסרה למר נ. טברסקי, שבידו הייתה “הוצאת שטיבל”. עשיתי חוזה עמו ועם הבנק אשראי. כל הספרים נדפסו באלף טפסים על נייר רגיל ומאתים על נייר יאפן. המחיר נקבע שלוש לירות בעד עשרת הכרכים, מכורכים, על נייר רגיל וחמש לירות על נייר יאפן. לבסוף היו הרבה כרכים חסרים, או שנאבדו בדרך או נתקלקלו. וסידרתי באופן כזה שמיום גמר עשרת-הכרכים במשך שנתיים יקבל טשרניחובסקי עשרים לירות לחודש, ואחרי כן ייעשה החשבון. בטוח הייתי שכעבור שנתיים יהיה צורך במהדורה חדשה, אחרי שנדפסו כאלף אכסמפלרים. וכשיש “אימהות” (מאטריצן) תוכל ההוצאה השנייה להכניס למשורר יותר מאלף לירות ואז, חשבתי, אגלה לו את הסוד, שאני בעצמי השקעתי יותר כסף מכל המצנטים בהוצאה זו, והוא ישיב לי. אבל הדברים לא הגיעו לידי כך. זמן מועט אחרי חתימת החוזה בא טשרניחובסקי לארץ-ישראל על מנת להשתקע. אולם על זה בפרקים הבאים.

הזמן, יום חמישי, כ' ניסן, תש"ד, 13.4.1944

קבלת הפנים בארץ ישראל

כט

אחרי פסח תרצ"א התמסרתי להדפסת הכרכים של כתבי שאול טשרניחובסקי שנמסרו לדפוס “הפועל הצעיר”. היה צורך להחיש את גמר ההדפסה כדי שהמשורר יתחיל לקבל את עשרים הלירות לחודש מאת בנק “אשראי”. מצבו הקשה בפיכטנגרונד על יד ברלין, כשמשפחתו בפאריס, היה ידוע לי היטב ולא נתן לי מנוח. אולם באחד מימי אייר האחרונים קיבלתי טלגרמה מהאנייה “אדריה”, בה הודיע לי טשרניחובסקי שהוא יגיע לנמל יפו ביום ב' בסיוון בבוקר. זו הייתה הפתעה בשבילי, שמחתי מאוד. אך תמהתי: מניין קיבל כסף להוצאות הנסיעה?

דבר בואו נתפרסם בעיר, והעיתון “הארץ”, שיצא ביום א' סיוון הודיע שלמחרת יבוא המשורר ש. טשרניחובסקי באנייה “אדריה”. בשום עיתון אחר לא הייתה הידיעה הזאת, אבל כל החוגים הספרותיים ידעו על דבר בואו.

באחד הפרקים הקודמים סיפרתי על תגובת העיתונים היהודיים באמריקה, משנודע להם שטשרניחובסקי נמצא בדרכו לאמריקה. הציבור העברי נדרש לקבל את פניו בנמל וכמו כן נכתבו מאמרים רבים לקראת בואו. אולם בארץ לא היה כדבר הזה. כשהמשורר בא לארץ להשתקע בה לא כתב שום עיתון עברי יומי איזה מאמר או אפילו רשימה קצרה, אף שהעיתונים היו נוהגים להקדיש מאמרים לקראת בואם של עסקנים ונדיבים מחו"ל. גם השבועונים, חוץ מעיתונה של אגודת הסופרים העברים – לא הזכירו אפילו את דבר בואו של טשרניחובסקי לארץ. השבועון החשוב “בוסתנאי” בהשקפה השבועית שלו התעכב על שובה של מרת הנרייטה סולד לארץ, אבל לא מסר על בואו של המשורר הגדול. כך נהג גם העיתון של פועלי ארץ-ישראל, “הפועל-הצעיר”, ואפילו העיתון “במעלה” של “הנוער העובד”, שהיה מדפיס מאמרים על אישים שונים, לא הקדיש אף שורה אחת למשורר התחייה והנוער. ורק “מאזניים”, עיתונם של הסופרים העברים קיבל את פני טשרניחובסקי בכבוד ובחיבה. הוא הדפיס בראש הגיליון את תמונתו ומתחתיה רשימת ברכה קצרה ונלהבת באותיות גדולות וזו לשונה:

“בשמך המאיר בכל אותיותיו, אשר חרת ביד נאדרה בכוח, עושה פלאים, על פני הלוח הנצחי של ספרותנו, קשורה תקופה גדולה ופורייה בשדה ספרותנו וכו' עכשיו באת אלינו בשעה קשה, בשעה של מצוקה ואימה, אימה גדולה בחדרים, בחדרי לבנו ובחדרי ספרותנו וכו'. היה לנו אתה אור מאיר בתוך החשכה הנוראה, יאר נא כוכבך את דרכנו האפלה, זאת ברכתנו לנו לבואך אלינו, לך וגם לנו”.

איני יודע מי כתב את הדברים המעטים הללו. עורך ה“מאזניים” היה אז הסופר פ. לאחובר, אבל כמדומה לי שהסגנון הזה הוא של ביאליק. הוא היה מצטער על הפירוד שהיה אז בין הסופרים. הייתה אז קבוצת סופרים בשם “כתובים” (שחבריה היו הסופרים א. שטיינמאן, א. שלונסקי, הד"ר יעקב הורוויץ, י. זמורה וי. נורמן), וזו הייתה מתקיפה את ביאליק וסופרים אחרים. עיתונה של קבוצה זו הזכיר את בואו של טשרניחובסקי בין שאר הידיעות על בואם ושובם של סופרים לארץ.

טשרניחובסקי לא נעלב כלל על ידי קבלת-פנים עגומה זו. הוא היה מלא שמחה על שסוף סוף בא לארץ להשתקע בה. עוד ברגעים הראשונים, בצאתו מן הנמל, סיפר לי על נסיבות עלייתו לארץ, שהייתה בבחינת נס. בשעה שבאו מים עד נפש, הוא הוזמן לבוא לירושלים לשם סידור מילון רפואי גדול, מאוצרו של ד“ר א. מזיא ז”ל. הד"ר מזיא השאיר אחרי מותו הרבה אלפי רשימות של מונחים רפואיים, לשם חיבור מילון רפואי. הרשימות הללו היו טעונות עיבוד, סידור וכו'. משפחת המנוח פנתה לוועד הלשון בדבר מסדר ועורך מתאים לעבודה קשה זו, וידידו מנוער של טשרניחובסקי, הפרופסור י. קלויזנר, מצא כי הוא הוא האדם המתאים. שלחו לו סרטיפיקט וכסף להוצאת הדרך, ואף מכתב שהיה כעין חוזה. במכתב נאמר שמזמינים אותו לשנה בשכר של עשרים וחמש לירות לחודש. הנה כי כן תהיה לו עבודה לשנה. במשך הזמן ידאג לכך שימצא מקום כרופא, אם באחד בתי-החולים או באחת המושבות.

מן הנמל הלך טשרניחובסקי ישר לביתי. הוא החליט להישאר בתל-אביב כש- - 1 רב סיפר לי על כל מה שעבר עליו למן הזמן שנפרדנו, על הסבל שסבל, אבל אחר כל סיפור הוסיף שהוא מקווה כי כבר בא הסוף לעינויו. עוד ביום הראשון לבואו הלך לביאליק, ששמח בלב שלם לראותו בארץ לא כאורח, כמו שהיה בשעה שקיבל את פניו בשנת תרפ“ה. בחג השבועות התוודע טשרניחובסקי בביתי עם מכבדיו ומוקיריו שבאו לברך אותו ולשוחח אתו. גם מרת שושנה פרסיץ הזמינה לכבודו אורחים רבים לביתה בליל שבת. הוא שמח על פגישות אלו שהיו בלי נאומים, אבל גם מנאומים לא נפטר. ועד אגודת הסופרים ופאן-קלוב פרסמו מודעה בכל העיתונים שהם מסדרים קבלת פנים במוצאי שבת, אור לח' סיוון באולם ויצו. נתאספו כמעט כל הסופרים, מלבד קבוצת “כתובים”, והושמעו נאומים לכבודו. הדין-וחשבון על הנשף הזה נתפרסם בשני עיתונים, ב”הארץ" וב“דואר היום”. ב“דבר” לא באה שום ידיעה על נשף זה. ביאליק היה היו“ר של הנשף והוא נאם בראשונה על הזכות הגדולה של הסופרים העברים שעבודתם הם יוצרים את הדפוסים בשביל האמנות העברית לעתיד לבוא. ביאליק הביע את תקוותו “כי אורחנו היקר, ככל העובדים על אדמת ישראל, יהיה בידו האחת מחזיק את כלי המלאכה לברוא ולתקן מונחים בעברית למדיצינה, ובידו השנייה יאחז בחרט אמן להמשיך יצירתו בשירתנו העברית”. דיבר גם א. ברש, שציין כי הקוראים יודעים את טשרניחובסקי מתקופתו הראשונה ואינם יודעים כי בתקופה השנייה שלו הגיע המשורר לידי שלמות יותר גדולה. מעניין היה לשמוע את נאומו של הסופר הוותיק זלמן אפשטיין, שחשבנו אותו למתנגד הגדול של הרוח המפעמת בשירי טשרניחובסקי. הוא אמר אמנם כי היה מתנגד לשירתו, משום שנראתה לו כנוכרייה, אבל אחר כך בא לידי הכרה כי הרוח היהודי היה צפון לא רק אצל רבי יוחנן בן זכאי וכו' אלא גם בשירתנו הקדמונית מימי מלחמת ד', ושאול טשרניחובסקי הוא המעלה לנו הד מן התקופה ההיא. ביודענו את השקפותיו השמרניות של אפשטיין התפלאנו על דבריו, וגם טשרניחובסקי אמר לי אחרי כן, שהנאום הפליא אותו. בפתוס מיוחד דיבר איתמר בן-אבי. הוא העלה בזיכרונותיו את הרושם שעשו עליו בנעוריו השירים הראשונים של טשרניחובסקי. הוא מצא בהם את אשר ביקש ואת אשר לא מצא בשירים העבריים שקדמוהו. אולם שתי בקשות יש לו אל טשרניחובסקי: (א) לעבור להברה הספרדית הנהוגה בדיבור בארץ, ו-ב) לשנות את שם משפחתו לשם עברי. ביאליק השיב על כך בהלצה: אולי יבקש בן-אבי עוד שטשרניחובסקי יכתוב את שיריו באותיות לטיניות… כן הודיע ביאליק כי האורח אינו איש דברים והוא נוטל רשות לעצמו שלא השיב על הנאומים. הוא גם העיר שהנאומים לא ביטאו אף חלק קטן ממה שהיה בלבם של הנואמים להביע לכבודו של המשורר האהוב. ולבסוף בירך ביאליק את טשרניחובסקי “שיצליח להשרות רוח טובה בין הסופרים העברים ובין העובדים בשדה ספרותנו”. דברים אלו מתאימים לאלה שנכתבו ב”מאזניים" ולפיכך מתחזקת סברתי שהשורות שהבאתי לעיל מ“מאזניים” הן לביאליק. אולם לא גדולה הייתה התקווה שטשרניחובסקי יכניס שלום במחנה הסופרים. “כתובים” עיתונה של הקבוצה הנ“ל הגיב על הנשף הזה בדברים כאלה: “הרושם הוא כי המסיבה הייתה ברוח הרגיל של הבנקטים מסוג זה הנערכים על ידי אגודת הסופרים”. טשרניחובסקי לא האמין כלל שיקום במהרה שלום במחנה הסופרים והצטער הרבה על כך. הוא גם אמר לי שדברי בן-אב”י על המשקל ראויים לתשומת-לב ואין הוא יכול להסכים לביאליק, המדבר על כך בביטול. קשה אמנם לאדם שכתב כל ימיו בחברה אשכנזית לשנות מן ההרגל, אבל אם בארץ מדברים בהברה הספרדית, הרי זוהי דרישה צודקת שהמשוררים מחויבים לשים אליה לב.

ל

טשרניחובסקי בא לארץ בימים קשים מאוד לסופר ולספרות העברית. המצב הזה תואר בוועידה הכללית של הסופרים שהתקיימה קרוב לחודש ימים אחרי בואו של המשורר. בנאום הפתיחה שלו אמר ביאליק בין השאר:

“על ידי המצב הנורא שנוצר במשך שתי השנים הללו בעולמנו הגיעו שנות מצוקה לספרות העברית ולספר העברי, מצוקה שלא הייתה כמוה זה זמן רב… הגענו למצב שהוא מביא כמעט לידי ייאוש… כמעט אין מדינה בעולם, מדינה נאורה כמובן, מתוקנת שהממשלה לא תתמוך בספרות… בכל עם נמצאו מצנטים, נדיבים, שהם תמכו את הספרות ואת הסופרים. ואצלנו – “הקהל”. מי הוא הקהל עכשיו? הקהל האמתי הנורמלי שלנו אינו בלתי אם זה שבארץ… בגולה הולך ופוחת הספר העברי משנה לשנה. אנו באים מארצות בעלות תרבות גדולה. יש לנו דרישות ותביעות מרובות מאת הספרות העברית, אבל אין יכולתנו מספקת. קיבוץ של 170 אלף (זה היה בשנת 1931) יכולתו מועטה ואינו יכול לשאת על שכמו את משא הספרות העברית… המצנטיות, אין מה להתאונן, ברוך השם, היהודים מוציאים מצנטים, אבל בשביל זרים. אין אפוא לנו להישען לא על אחת מן המשענות המצויות בכל אומה מתוקנת. איני יודע מה כוח הסופר לעשות לתקנת עצמו, בלעדי הקהל העברי, בלעדי “הממשלה” העברית, בלעדי נדיבים עברים. מצב כזה לא יוכל להימשך. מוכרחים אנו להתעורר ולעורר, למצוא כתבת, מוכרחים שייעשה איזה מעשה לשנות את המצב…”

גם סופרים אחרים נאמו אז על המצב. טשרניחובסקי בא מירושלים לוועידה אבל לא דיבר כלום. הוא נבחר לשבת בנשיאות, אבל לא בוועד אגודת הסופרים. הוא היה המאושר, כי לא היה תלוי במו“לים ובשכר סופרים. אז סבל ביאליק ייסורים חומריים, יותר מטשרניחובסקי. בחנויות המכולת אמנם היו מוכרים לו בהקפה, אבל הוא הביע צערו בפני שאינו יכול לראות בייסורי אחיו העני, אשר עבד כפקיד ב”דביר" מבלי לקבל את משכורתו. לו, לאחיו, לא היו מוכרים בהקפה – אז התאחדו המו“לים “דביר”, “הוצאת שטיבל”, “אמנות”, “מצפה”, ויסדו להם חברה בשם “בצר”, במטרה להפיץ את הספר העברי בגולה. על ביאליק הוטל התפקיד הבלתי-נעים לנסוע לשם כך לתפוצות ישראל. היה מוכן לנסוע, אך סכום הכסף הדרוש לנסיעה היה חסר והיא נדחתה לארבעה חדשים. בינתיים ישב טשרניחובסקי על העבודה שקיבל על עצמו בשקידה רבה ובשלווה, עד שקפץ עליו רוגזו של עיתונאי אחד ב”דואר היום" הירושלמי.

בעיתון הנזכר מיום י“ז אב (1931) נתפרסם מאמר בשם “פרנסתם של סופרים” בחתימת אליהו רזניק, מאמר הכתוב בגסות והמופנה נגד אחד-העם וביאליק – ובייחוד נגד טשרניחובסקי. בעל המאמר העז לכתוב כדברים כאלה: “כי לא רצה לחלל את חייו בעבודה סתם מחוץ ל”עבודת הקדש”, ונוח היה לו שיכתבו על אודותיו שהוא גווע ברעב, או שיאספו בשבילו מאתים לירות בצורת נדבה – ולא התבייש בכך".

בנוהג שבעולם צריכים היו הסופרים לצאת במחאה נגד העלבון הגס שהעליבו את המשורר הגדול, אשר בא זה עכשיו מן הגולה לשבת בארץ, אבל הכול עבר בשתיקה. אני, שטיפלתי בדבר הדפסת ספריו ושהכול ידעו כי כשבא היה גר בביתי, ושרבים חשדו כי אני מעוניין בדבר – לא נעים היה לי לצאת יחידי במחאה, אבל כשהכול שתקו הוכרחתי להדפיס מאמר ב“הארץ” על ההפקרות בעיתונותנו. הנני מביא חלק ממנו, אף שפרטים רבים כבר באו בפרקים הראשונים שלי על חיי טשרניחובסקי. אולם מפני שהדברים הללו היו לעיני טשרניחובסקי, אחרי שנדפסו, ומצא שהם מדויקים, הנני להביא אותם, והקוראים יסלחו לי על כפל הדברים:

לצערי מוכרח אני לספר פרטים שונים מחיי המשורר האהוב. בשעה שהיה תלמיד לרפואה הדפיס כבר את ספרו הראשון בהוצאת “תושיה” וקיבל מהוצאה זו רק מאה רובל (עשר לירות) שכר סופרים בעד כל ההוצאה, התפרנס מן ההוראה ומעבודות אחרות אבל לא מן הספרות. כשגמר חוק לימודיו כרופא, עבד במקצוע הרפואה בפינות נידחות בפלך חרקוב, והיה כותב שירים כשהייתה נחה עליו הרוח, וכך היה בשעה שבא לגור בפטרבורג. כשבאתי אליו בפעם הראשונה במרס 1917 בשם א. י. שטיבל שייפה את כוחי להציע לו הון רב (בלי גוזמא) ובלבד שיעזוב את מקצוע הרפואה ויקדיש את עצמו לתרגום הקלאסיקנים היוונים, קיבלתי תשובה שלילית: “את עבודתי כרופא לא אעזוב”. טשרניחובסקי עבד אחרי כן כל הזמן כרופא, עבודה קשה ומסוכנת, עד שעזב את רוסיה בשנת 1922. למרות חפצו הוכרח להתפרסם כסופר ומשורר עברי, מפני שלא הייתה לו רשות להתעסק בגרמניה כרופא על פי דיפלום רוסי. טשרניחובסקי התמסר לספרות, לתרגום הקלאסיקים הומרוס, סופוקלס, שקספיר, גטה ועוד. בימי האינפלציה בגרמניה עוד מצא את מחייתו בדוחק. אבל אחרי כן באו ימים כאלה, שהיה נכון לעזוב את גרמניה ולשוב לרוסיה הסובייטית, לשמש רופא במקומות הנוגעים במגפה, מפני שבאופן אחר לא היו נותנים לו להיכנס (סוד זה נתגלה לי במקרה זה לא כבר). הוא רצה לנסוע גם לקונגו שבאפריקה, לארץ פראים, לעבוד שם כרופא. כשמלאו לטשרניחובסקי 50 שנה, חגגו בכל העולם הישראלי חג יובלו בברלין בנשיאותו של סוקולוב, הכריזו על תשורת-עם… ידוע כי הפולנים (ובהם הרבה יהודים) הגישו תשורה לסנקיביץ לחג יובלו, אחוזה שעלתה למוקיריו כשמונת אלפים לירות. ושום פולני לא היה מעז להגיד כי חרפה לסנקיביץ…"

ב“דואר היום” לא הייתה שום התנצלות על המעשה שעשה בהדפיסו כתב-פלסתר על המשורר הנערץ, אלא שחירף וגידף אותי על שכתבתי מאמר זה וכל העיתונות שתקה, אפילו העיתון של אגודת הסופרים “מאזניים” הציבור לא הזדעזע לשמוע כי היה רגע של רעב כזה, שטשרניחובסקי אמר לשוב לרוסיה הסובייטית להיות רופא במקומות הנגועים במגפה, אחרי שכבר ידע את טעם הדבר כשחלה באודיסה. כשנפגשתי אחרי כך עם טשרניחובסקי, אמר לי: “הנך היחידי הלוחם לכבודי, אבל הציבור לא יאמין לדבריך. לא אוכל לעבור בשתיקה, מוכרח אני להגיש את העניין למשפט בוררות”. הוא סיפר לי כי בן-אבי בא אליו והביע לו את צערו שנדפס דבר כזה בעיתון שהוא ייסד אותו, אבל אין לו שום השפעה על העיתון. העורך הוא בר-דרורא וטשרניחובסקי תבע למשפט את רזניק [ו]את בר-דרורא והנה יצא פסק-דין של חובה ושניהם הדפיסו ב“דואר היום” וב“מאזניים” את התנצלותם, בנוסח כזה:

בקשת סליחה

בזה הנני מודיע לקהל הקוראים כי בדברי במאמרי “פרנסתם של סופרים” שהיו מכוונים לד“ר ש. טשרניחובסקי נכשלתי באינפורמציה בלתי נכונה והנני מבקש ממנו סליחה על העלבון שנגרם לו ולאות חרטה הנני תורם סך חמש מאות מיל לטובת “בית היתומים הכללי” בירושלים. א. רזניק; ז. אלול התרצ”א.

“הנני מצרף לזה את הבעת צערי על שנכשלתי בפרסום המאמר הנ”ל של רזניק הפוגע בכבוד המשורר ש. טשרניחובסקי ולאות חרטה הנני תורם סך אלף מא“י לטובת הקק”ל. בר-דרורא.

טשרניחובסקי לא מיהר להירגע. העלבון פגע בו קשה. הוא לא הצטער על פסק-הדין שהיה בו משום עונש קל, אלא על זה שציבור הסופרים והעיתונות שתקו ולא הביעו את מחאתם החריפה. רצונו היה לנקום ע"י פעולה שישמש בארץ רק כרופא ולא יהיה זקוק לשכר-סופרים, למשפטים וכו'. אבל הדבר הזה לא עלה, לצערו הגדול, בידו. אולם על זה בפרקים הבאים.

הזמן, יום שישי, כ“ח ניסן, תש”ד, 21.4.1944

עריכת המילון הרפואי

לא

אחרי שעשה כאורח בתל-אביב יותר משבוע ימים, עבר טשרניחובסקי למקום עבודתו בירושלים. היה עליו לסדר ולערוך את המילון הרפואי הגדול של הד“ר מזיא ז”ל, שמחברו עבד עליו כארבעים שנה. זה לא היה כלל מילון מסודר, אלא תלי-תלים של רשימות וליקוטים שהוצאו מתוך הספרות המקצועית לרפואה ולמדעי הטבע, מספרי דפוס ומכתבי-יד. אולם נוסף על זה היה צורך לעבור על הספרים הרבים של הספרייה הגדולה, שהערותיו של הד“ר מזיא היו רשומות בהם בין השיטין ובצדי הגיליונות. כשישים אלף מונחים רפואיים ביחד עם צירופיהם מכיל המלון הענקי הזה, הערוך על פי האלפא-ביתא הרומאית. לפיכך יש להתפלא על אלה שהזמינו את טשרניחובסקי לסדר את המלון הגדול הזה במשך שנה. ולפלא היה הדבר כי סידורו נגמר במשך שנתיים, בעוד שבאמת הייתה כאן עבודה לכמה שנים. בהקדמתו למילון זה מספר ביאליק, “שהוזמן העורך, האיש הראוי לכך מכל הבחינות, הד”ר שאול טשרניחובסקי, שמלבד הכשרתו המקצועית והאישית כבר נתגלה כוחו באופן מיוחד גם במקצוע קביעת מונחים לרפואה, ובפינה זו יש לו זכויות משלו, ובחירה מוצלחה זו היא גם שגרמה להביא בזמן קצר את עזבון המנוח לידי גמר”, ונוסף על זה היה על טשרניחובסקי “לעבור על מילונים רפואיים כלליים בלשונות שונות כדי לדעת עד כמה הכרטיסייה שלנו מלאה בהשוואה לגבי אלה, ולמלא את הגרעון”. ובעד כל העבודה הקשה הזאת, שטשרניחובסקי היה עסוק בה יומם ולילה, ושהייתה רק זמנית – קיבל טשרניחובסקי עשרים וחמש לירות לחודש. סכום זה לא הספיק לו ולמשפחתו אפילו לחיי דוחק וצמצום ולפיכך הוכרח להסתבך בחובות. ובכל זאת היה המאושר בחיים.

אשתו ובתו של טשרניחובסקי גרו בפריס, הבת עמדה לגמור את חוק לימודיה בבקטריולוגיה באוניברסיטה. מתוך 25 הלירות היה המשורר שולח 16 לירות למשפחתו בפריס, סכום בלתי מספיק כלל למחייתן של שתי נפשות, שהיו מתגוררות במלון. לעצמו היה משאיר תשע לירות לחודש. הוא גר בירושלים בחדר עלוב, בדירה שלא הייתה בה אפילו אמבטיה. אולם העיקר היה שזה היה ביתו של ידיד – הד“ר ספיר (ז"ל) מאודיסה, שהיה בירושלים רופא ב”ביקור חולים“, מוסד שכמעט שלא היה משלם משכורת לרופאים. באודיסה חי הד”ר ספיר ברחבות, וטשרניחובסקי היה אומר כי אין לו להתאונן על חיי דוחק, בעת שהוא רואה שגם החבר חי בדחקות. היה זמן שגם באודיסה חיו בעוני וצמצום. אבל לא הרי ירושלים כהרי אודיסה בימים שספיר וטשרניחובסקי היו שם רופאים. טשרניחובסקי היה אוכל במסעדה זולה והיה לובש בגדים ישנים שתפר אותם שלוש שנים לפני כן, בנוסעו לאמריקה. בזמן הראשון לשבתו בירושלים היה יורד כל שבת לתל-אביב. ושם היה גם מתרחץ ונח מעבודתו הקשה בכל ימות השבוע. הוא היה מוסר לי את כל החידושים שחידש במשך השבוע בקביעת המונחים הרפואיים והיה מדבר על זה בהתלהבות וחיבה. כן היה מספר על העוזרים הטובים שלו בעבודה קשה זו, ובייחוד על מ. המנחם, זה שעמד לימין ד"ר מזיא בשנותיו האחרונות (טשרניחובסקי התאבל אחרי כן כשעוזרו זה מת באמצע ימיו), שאר הדברים לא היו מעניינים אותו. הוא היה מאושר ושמח בחלקו. אולם כשהיה מקבל מכתב מפריס ומבין ממנו עד כמה קשה למשפחתו להתקיים בסכומים שהיה שולח היו פניו נעשים עצובים לרגע, והוא היה אומר לי: מה לעשות?… צריך לסבול.

כשהייתי שואל אותו אם הוא עושה גם לשם הנצח, כלומר אם הוא כותב דברי שירה, שרבים ייחלו להם – היו פניו נעשים מרוגזים, וכך היה משיב לי: "עליי ללמוד היטב את הארץ, לתור בה, לחיות בכל פינה ופינה, לנסוע אל הר הכרמל ולחיות עליו זמן מה, – או אז אוכל לגשת לכתיבת הפואמה הגדולה “כוהנת הכרמל”, שתכניתה השלמה כבר קבועה במוחי. כשהיה שב מביקור אצל ביאליק, שפקד אותו כמעט בכל שבת, היה אומר: טוב שאיני זקוק לחיות משכר סופרים. הוא היה שומע הרבה מפי ביאליק על המצב הקשה של הספרות והסופרים בארץ, ולפיכך לא היה פוסק מדבר על חידוש פעולתו כרופא, אחרי שיגמור את סידור המילון.

כשהייתי מספר לו שעוד מעט יימסרו לדפוס גם שני הכרכים האחרונים מהוצאת היובל בת עשרת הכרכים – היה מטיל ספק בדבר. הן הדבר נמשך כל כך הרבה… אולם כשהיה רואה את הגיליונות הראשונים משני הכרכים האחרונים הנדפסים בארץ היו פניו מאירים משמחה, אבל בו בזמן היה מביע את צערו על שעבודתו המרובה בסידור המילון אינה נותנת לו את האפשרות לעבור היטב על עלי ההגהה, כפי שהיה נוהג בברלין בשעת הדפסת הכרך הראשון של איליאס להומרוס.

לב

הדברים המעליבים שהופיעו בעיתון “דואר היום”, שטשרניחובסקי אינו רוצה לחיות מעבודתו כרופא, אלא מן הציבור, עשו על המשורר רושם קשה, והוא מיהר להשתחרר ממועקתה של עלילה זו. ביאליק נסע אז לחוץ-לארץ למסע התעמולה שלו למען הספר העברי והפצתו. טשרניחובסקי היה מרגיש את העדרו בבואו לתל-אביב. הוא היה שופך את לבו לפעמים בפניי ובפני ידידו מנוער הפרופסור סלושץ. והנה באותו פרק הזמן, בחודשי אוקטובר–דצמבר 1931 התחוללה בעולמנו הקטן, “עולם הספרות”, מעין סערה: פרסומו של השיר “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם” מאת ביאליק, שנדפס ב“מאזניים”. בתולדות הספרות החדשה ודאי שידובר באריכות על השיר הזה והרעש מסביב לו. הכול פירשו את השיר שהוא מכוון נגד הרביזיוניסטים, אבל טשרניחובסקי מצא בשיר זה כוונה אחרת לגמרי. פירושו לא נתפרסם בדפוס ואולם יש יסוד לשער כי הוא הנכון. ומפני שהפרשה הזאת כבר נשכחה ונשארת בגדר תיקו, הנני למסור אותה בקיצור.

כשביאליק נמצא בחוץ-לארץ במסע התעמולה שלו, שהזכרתי לעיל, שלח משם ל“מאזניים” את השיר נזכר שנעשה לו פרסום עוד טרם שנדפס. השיר נכתב בבאזל בימי הקונגרס הציוני באוגוסט 1931, וכך כתוב בו בין השאר:

טמאי נפש מתקדשים, שבע תועבות

ושמונה שרצים בלבם,

המשועים כל היום, אחוזי עוית

ומרותחי קצף, לגדולות,

ובתפשם בפיהם את המרובה ובתבעם אותו מזולתו - - -

כאמור לעיל לא היה שום ספק בדבר כי הדברים מכוונים נגד הרביזיוניסטים, מאחר שהשיר נכתב בבאזל, בימי ישיבות הקונגרס; אז דרש ז’בוטינסקי, כידוע, שהקונגרס יכריז על המטרה הסופית של הציונות, ומשנדחתה הצעתו קרע בפומבי את כרטיס-הציר שלו. נכנסתי אז לחברו הקשיש של ביאליק, מר י. ח. רבניצקי, ואמרתי לו שיש לייעץ לביאליק להשמיט את השורות הללו. והוא הסכים עמי. ידעתי, שרבניצקי שונא את הרביזיוניזם והרביזיוניסטים תכלית שנאה, אבל בהיותו איש האמת מצא שאסור לכתוב דברים כאלה, בשעה שהוא […] ביאליק יודעים היטב את ז’בוטינסקי שהוא רחוק מאוד מ“טמאי נפש מתקדשים”, שפיו ולבו שווים, שהוא מאמין בכל לבו למה שהוא מטיף וכו' וכו'. שנינו כתבנו מכתבים לביאליק בכיוון זה. במכתבי ביקשתי מביאליק שיודיע על ידי הטלגרף אם הוא מסכים להשמיט את השורות הללו או שהוא עומד על כך שידפיסו אותן. בינתיים פניתי למערכת “מאזניים” שידחו את הדפסת השיר עד אשר יקבלו ידיעה מביאליק. ואמנם עשו כן, אך בתשובה שנתקבלה מביאליק נאמר: להדפיס בלי השמטות, – והשיר נדפס במלואו.

השיר הזה עורר רעש גדול במחנה הרביזיוניסטים וז’בוטינסיקי הדפיס ב“מורגן ז’ורנאל” מאמר שתורגם ונדפס כאן בארץ, ובו ביטל את ביאליק כעפרא דארעא. והנה כעבור זמן מועט קבלתי מביאליק מכתב (לפלא שלא נכנס באיגרות ביאליק) בזה לשון: “ידיד נכבד, החרוזים שהטילו עליך אימה אינם מסיבים כלל על הרביזיוניסטים ולחינם חרדת את החרדה, וגם החרדת את זולתך, היצאתם כולכם מדעתכם? כלום בחרוזים ההם רמז כל שהוא לרביזיוניסטים? אני רמזתי לעניינים אחרים לגמרי, ואם אתה וחבריך הוצאתם את הדברים ממשמעם, אני מה? והנני המברך אותך ואת חבריך במעט שכל הישר. שלך, ח. נ. ביאליק. אבל גם אחרי קבלת המכתב הזה הייתי מפקפק, מפני שהשכל היה מחייב כי הדברים מכוונים נגד רביזיוניסטים, מאחר שהשיר נכתב באזל. והנה בא טשרניחובסקי לתל-אביב ובמעמדו של הפרופסור סלושץ הראיתי לו את מכתבו של ביאליק שהיה בעיני כחידה סתומה. משקרא אותו, אמר: “לא טוב שכתבת את המכתב לביאליק מבלי ששאלת את פי. ברור לי מן השורות הללו למה רמז ביאליק: לקבוצת “כתובים”, הממררת את חייו וחיי הסופרים; הקבוצה הזאת – היא התופסת מרובה”. הוא הראה לי את המאמר של שלונסקי ב”כתובים" שהגיב על שירו של ביאליק במילים כאלו: “נשכנית טיפוסית”, “סימן לחוסר כוח, להיסטריקה”. שלונסקי הבין למה התכוון ביאליק ולפיכך יצא מכליו.

התווכחתי אתו וטשרניחובסקי אמר לי: “הן תודה שאני מבין יותר ממך בשירה, והעובדה שהשיר נכתב בבאזל אינה אומרת כלום. דווקא אז, בראותו “תופס מרובה”, הוא ז’בוטינסקי, שביאליק אוהב אותו ומכבד אותו, נחה עליו רוח השירה ועוררה אות לכתוב על “תופסי-מרובה אחרים”, שהיו בעיניו “טמאי נפש מתקדשים”. וטשרניחובסקי הוסיף לספר מה ששמע מביאליק ביחידות על דבר אותה הקבוצה ומעשיה, שבשם הקדושה העברית הכריזו מלחמה על ביאליק על שסידר קבלת פנים לשלום אש ופרץ הירשביין, כאילו אנשי הקבוצה הם האפוטרופסים לעברית. בגלל מעשי הקבוצה הזאת ירד כבוד הסופר בארץ. דבריו של טשרניחובסקי עשו עליי רושם, אבל הדבר היה בעיניי בגדר ספק. הראיתי את המכתב גם להד”ר מ. גליקסון, עורך “הארץ”, והוא מיהר להדפיסו, אף שגם הוא התייחס לרביזיוניסטים בשנאה.

משנתפרסם המכתב הזה הופיע ב“הפועל הצעיר” התקפה אישית עליי – שכאילו הייתי מעוניין בכל הדבר מטעמים כספיים, מחשש שמא יזיק שירו של ביאליק ל“עסק”, לפעולה למען הספר, הנעשית בעזרת ביאליק בפולין, במקום שהרביזיוניסטים מהווים, כידוע, כוח; והחשש שלי נבע מזה, שהייתי, כביכול, שותף להוצאת שטיבל וכו'. הזמנתי לבית-דין של סופרים את בעל המאמר ונתברר שזו הייתה דיבה נמבזה, כי אז לא היה לי שום קשר עם הוצאת שטיבל. אולם לא פרסמתי את חוות דעתו של טשרניחובסקי, שביאליק כיוון בדבריו לקבוצת “כתובים”. לא חפצתי להגדיל את המדורה, אבל היא גדלה בלאו הכי. שלונסקי פרסם עוד מאמר ב“כתובים” בשם “חבלי שיר”, שבו פגע בכבודו של ביאליק באופן גס; מר ש. צמח יצא ב“מאזניים” נגד שלונסקי – גם כן בסגנון בלתי מנומס כלל. הוא כתב ששלונסקי אחז דרך הניבול, גסות הרוח וסתם דברי חוצפה. אבל הוא לא יוכיח לנו בשום פנים שביאליק אינו משורר גדול, לכל היותר יוכיח לנו ששלונסקי פסק להיות גם משורר קטן“. כתשובה לצמח בא אחד מחברי הקבוצה ב”הארץ" להגן על כבודו של שלונסקי, ואז יצא הד"ר גליקסון במאמר גדול מאוד לקנא קנאת כבודו של ביאליק.

אותה שעה הבינותי שצדק טשרניחובסקי בפירושו לשיר זה שעורר סערה, כי אלמלא הרגיש מר שלונסקי שהדברים נוגעים בו ובחבריו, לא היה יוצא להילחם בשיר הפוגע ברביזיוניסטים שנואי נפשו. באותה העת פרסם טשרניחובסקי מאמר ב“מאזניים” לכבוד פיכמן בן החמישים, ושם אנו מוצאים את הדברים האלה: “זוכר אתה יקירנו בוודאי שבכניסתנו כמה אהובים וחביבים היינו זה על זה, איך היינו שמחים לכל שם חדש, לכל הנוסף על מחננו, עד שנעשינו לבני משפחה אחת”. בשורות אלו היה רמז לכל הטוב והיפה שהיה לפנים ושאיננו עוד עכשיו בעת ששורר ריב במחנה הסופרים. טשרניחובסקי הצטער באמת על המצב. בעצם לא היה מרוצה מביאליק שבעל פה כשהיה מדבר בחריפות יתר נגד קבוצת “כתובים”. גם ביחס להמשורר א. שלונסקי לא הייתה דעת טשרניחובסקי כדעת ביאליק. כלומר שאין בשלונסקי כלום מרוח השירה, מלבד “חוש בלשני גאוני”. טשרניחובסקי לא היה ממעריצי שלונסקי, אבל לא ביטל אותו בתור משורר כמו ביאליק.

לג

בהיותו טרוד בעבודה המילון לא כתב המשורר במשך חודשים רבים שום דבר מלבד מאמר אחד בשם “דגלנו”, על דגל ארץ ישראל. המאמר הזה, שנכתב בחודש כסלו תרצ“ב, הוא מעניין וטיפוסי לטשרניחובסקי. “אני עדיין עיניי לא שבעו”, – כותב שם טשרניחובסקי – “עדיין הן סופגות את צבעי הארץ. תכלת וצהוב הם לדידי הצבעים היסודיים האופייניים של הארץ. ארץ ארץ ושמיה. כלום אפשר שלא ישפיעו אותם צבעי הנוף על יושביו?” – טשרניחובסקי מביא רשימה שלמה של דגלים מארצות שונות בהצביעו על ההתאמה שבין צבעי הדגלים ואקלים המקום. והוא אומר כי הרצל קבע צבעי הדגל הציוני קודם שראה את הארץ, קודם שקלטו עיניו את צבעיה”. הוא בא לידי מסקנה “כי הדגל הציוני שלנו חסר את צבעי הרי יהודה”. “לשני הצבעים כחול ולבן צריך היה לשתף את הצהוב. צהוב מכאן וכחול מכאן והלבן בתווך”. “הצהוב והכחול אינם מתאחים להרמוניה, אלא כשהם מעומדים והלבן בתווך. הכחול משמש רמז לשמי כנען, הצהוב רמז להרי יהודה, “הרי נמרים”, וזה סמל כל הארץ”.

איש לא שם לב למאמר זה. לא הייתה שום הגבה. המשורר הצטער על כך. אני אמרתי לו שאם כי איני מומחה לצבעים, חושב אני שהוא צודק, אבל אין משנים דגל מקובל, כמו שאין משנים המנון. הוא בתור משורר – אמרתי לו – ודאי שהוא מוצא מגרעות מהצד השירי בהמנון המקובל שחיבר על ידי אימבר, אבל הוא נתקבל ואין משנים אותו, וכך גם בנוגע לדגל. אבל קשה היה לי לשכנע אותו. הוא עמד על שלו והיה מדבר על כך זמן רב.

כעבור יותר מעשרה חדשים מעלייתו לארץ כתב והדפיס ב“מאזניים” שיר מתורגם משל גטה. בשם “משירי גטה השר”. למלאות מאה שנה למותו של המשורר העולמי הגדול. השיר הזה הוא הראשון שטשרניחובסקי כתב בהברה הספרדית. כך נשמע לעצתו של איתמר בן-אבי ז"ל, בפגישה הראשונה אחר בואו לארץ. – עצה שביאליק לגלג עליה. לא קל היה לטשרניחובסקי לשנות מהרגלו. שכל ימיו כתב בהברה האשכנזית, אבל הוא הכיר בצדקת הדרישה שמשורר בארץ חייב לכתוב את שיריו בהברה הספרדית.

באותו הזמן כבר עמדה להיגמר בארץ הדפסת שני הכרכים האחרונים של כתביו, ועובדה זו עודדה אותי, אולם על זאת בפרק הבא.

הזמן, יום שישי, ה' אייר, תש"ד, 28.4.1944

הגשת “תשורת העם”

ל"ד

במשך השנה הראשונה לשהותו בארץ חי טשרניחובסקי בדוחק גדול, כפי שסיפרתי בפרקים הקודמים. הוא היה מתקיים רק בעבודתו בעריכת המילון הרפואי, שהייתה מכניסה לו עשרים וחמש לירות לחודש, ושני שלישים מסכום זה היה שולח למשפחתו בפריס. אמנם על פי החוזה עם הבנק אשראי צריך היה לקבל עוד עשרים לירות לחודש – על חשבון מכירת כתביו. אבל הדבר לא יצא לפועל משום שהיה עיכוב בגמר הדפסת הכרך השני של איליאס להומרוס. הכרך הראשון סודר ונדפס בדפוס ראם בווילנה באותיות “מרגלית” והיה הכרח לסדר גם את החלק השני באותן האותיות, אולם בארץ נמצא רק דפוס קטן אחד שהיו בו אותיות אלו, ובדפוס זה היה רק סדר-נקדן אחד ולפיכך נמשכה עבודת-הסידור זמן רב.

אולם בחודש אדר תרצ"ב כבר אפשר היה לקבוע את זמן צאתם של שני הכרכים האחרונים ולגשת להחתמה, למסור את שמונת החלקים לחותמים ולהודיע להם כי כעבור שלושה-ארבעה חדשים יקבלו עוד את שני הכרכים האחרונים. אז פניתי במכתב בעיתון “מאזניים”, של אגודת הסופרים, כדברים האלה: “סוף סוף יהיה לנו הכבוד והעונג בימים הקרובים להגיש את תשורת-העם להמשורר שאול טשרניחובסקי, התשורה שהכריזו עליה לפני שבע שנים באסיפה חגיגית”. בהמשך דבריי סיפרתי בקצרה את כל קורות ההדפסה והוספתי “כי בדורנו, זו היא הפעם הראשונה שמגישים למשורר תשורת-עם את כל כתביו”. בפנותי אל ועד אגודת הסופרים דרשתי שהוא יקבל על עצמו את התפקיד לסדר חגיגה מיוחדת במינה לרגל הגשת התשורה.

עשיתי זאת אף שמטבעי איני אוהב חגיגות ויובלות, אבל בסידור החגיגה הייתה משום עזרה חומרית להמשורר, כי היא הייתה צריכה לשמש הקדמה לפעולת ההחתמה, שהייתה צריכה להכניס לו לפני החוזה עם בנק “אשראי” עוד עשרים לירות, נוסף על המשכורת שהיה מקבל מעריכת המילון הרפואי. אז כבר נתברר שעבודה זו צריכה להימשך שנתיים.

ועד אגודת הסופרים לא רצה לטפל בסידור החגיגה, אז פניתי לאחדים ממכבדיו ומעריציו של המשורר בירושלים, מקום מושבו, בבקשה שהם יקבלו על עצמם את התפקיד לערוך את החגיגה. הם הסכימו לעשות זאת, וגם מנחם אוסישקין שאהב את טשרניחובסקי אהבת-נפש דיבר על לב עסקנים אחדים שייגשו לעבודה זו. אבל הדבר נדחה מיום ליום. ורק לבסוף נמצאו אחדים שנרתמו לעבודה, ביניהם עבאדי, המתרגם הראשי של הממשלה, שלום שווארץ וצבי קרול.

החגיגה התקיימה ביום ב' תמוז בגינת פנסיון גולדשמידט. בהזמנות – שנשלחו במספר רב – נאמר: “לשם השתתפות במסכת הכבוד לשאול טשרניחובסקי לצאת כתביו ולמלאת ארבעים שנה מאז נדפס שירו הראשון”. התכנסו כמאתיים וחמישים איש משמנה וסלתה של ירושלים, עסקנים, סופרים, מורים, עיתונאים ואחדים מתל-אביב.

המסיבה נפתחה על ידי מנחם אוסישקין. הוא אמר כי טשרניחובסקי זכה להיות השני אחרי יהודה ליב גורדון, שהעם מגיש לו את כתביו, וזכות נוספת לו שהתשורה מוגשת לו בירושלים. אחריו דיבר הפרופ' יוסף קלויזנר על ערכו של המשורר בספרות העברית ובאומה העברית: הוא הוא שקרא את הקריאה הגדולה: “יהודים, היו בני חורין” ועורר בנו את השאיפה ליופי ורעננות. טשרניחובסקי לא היה מטיף, הוא נוצר להיות קלסיקן. הוא נתן ביטוי בשירתו לכל מאורע בחיי העם. הוא הכניס את האוניברסליות לשירתנו. זכות גדולה יש לדור שמשורר כזה נמצא בתוכו. לבסוף אמר: “הרשוני לברך ברכת שהחיינו שזכיתי כאן בירושלים לראות את הקובץ הנבחר הזה שהתקבץ לכבוד משוררנו”.

דוד ילין דיבר על עבודתו הרבה של המשורר בשדה החייאת מכמני הלשון והעשרת מושגיה. הוא הזכיר את רשימת מונח הצמחים שבעל היובל ליקט ואגר בשקידה בלתי מצויה, ועמד על עבודתו במילון הרפואי ובמונחים הרפואיים. מ. אוסישקין הכריז על הרשמת המשורר בספר הזהב של הקהק“ל. נקראו גם טלגרמות של ברכה: ממערכת “מאזניים”, ממפלגת פועלי ארץ ישראל, מקהילות חיפה וטבריה, מהדר הכרמל, מהמושבה רחובות, מ”הבימה", אבל לא מעיריית תל-אביב, אלא ממ. דיזנגוף באופן פרטי.

גולת הכותרת של החגיגה היה נאומו של ח. נ. ביאליק, שהודיע קודם כול כי הוא ממלא שליחות חברים בשם אגודת הסופרים. אחרי כן עבר לדבר על השירים שהלכו לאיבוד במשך הדורות. הן לפי המסורת כתב רבי יהודה הלוי כ-6000 שירים ולידינו לא הגיע אפילו החלק השישי מזה. אך כאן, בארץ-ישראל, אי אפשר שיצירתנו תלך לאיבוד. “אולם איני מרגיש שום יחס ליוצרינו הגדולים וכמעט שפנינו עורף ליוצרים לדורות”. והוא פנה אל טשרניחובסקי: “יהיה נא יום חגיגתך ליום היצירה העברית, יום זיכרון שיזכרו בו את אלה הבונים מאחורי עורפנו את עתיד האומה. אהבתי אותך, טשרניחובסקי, רק מפני שידעת לכתוב שירים יפים. אולי בעצמך אינך יודע את ערך יצירתם. איני יודע אחר חוץ ממך בשירה העברית, שהמילה נתונה אצלו בפלס של זהב, רק לפי ההכרח הפנימי, ומכאן הבהירות והזוהר השפוכים על שיריך. איני יודע נאמן כמוך בספרותנו ועל זה יעריצוך. ויאהבוך כל אלה היודעים מה זו שירה ומה זו מילה עברית, ויזכירו את שמך לעולם”.

לכותב הטורים הללו ניתן, על פי הצעת אוסישקין, הכבוד למסור למשורר את שמונת הכרכים, ובשעת המסירה הבעתי את המשאלה שליובל החמישים לפרסום השיר הראשון יגישו להמשורר כתשורת-עם את כל כתביו, – גם את אלה שלא נכללו בעשרת הכרכים ואת אלה שהוא עתיד לכתוב. הציבור קיבל את הברכה הזאת ברצון. ונשמעו קולות: כן, כן… ואחרי שהוקראו ע"י ברכה צפירה שירים משל טשרניחובסקי ענה טשרניחובסקי למברכיו במלים אחדות: “איני יכול להביע במילים את כל אשר רוחש לבי. יודע אני איזה ימים קשים עוברים עתה על עמנו בכל תפוצותינו, ובימים אלה – תשורה כה יקרה”! הוא הביע תודה לכל אלה שעזרו לכך ולכל הידידים, הסופרים והרופאים. המסיבה ננעלה בשירת “התקווה”.

זוכר אני כי לילה קר היה הלילה ההוא בירושלים, ואני נסעתי מתל-אביב לחגיגה בלי מעיל. הרגשתי את הקור בגופי אבל גם בנפשי. הייתי אמנם מאושר כי סוף סוף אפשר היה לברך על המוגמר, וכי טשרניחובסקי יתחיל לחיות חיים אנושיים, אם לא ברחבות, על כל פנים גם לא בעוני ודחקות. ומכל מקום הטרידו אותי הרהורים קשים במשך הלילה. הנה מתגנדרים הם בתשורת-עם. האמנם זוהי תשורת שראוי לתתה במעמד, שהפרופ' קלויזנר מברך בו ברכת שהחיינו? האם לזה ייקרא תשורת-עם, אם במשך שלוש שנים היה עליי לנסוע, להתראות, לדבר על החובה להגיש תשורת-עם… וההשתתפות?… הלירה שהייתי מקבל, או שתיים, האם זה היחס המתאים לדבר לאומי גדול (??) כפי שדיברו בחגיגה זו? הרי בלי הלוואה בריבית על ידי בנק אשראי לא הייתה התשורה הזאת מתגשמת! ומה שכרי […?] שמעתי בחגיגה מחמאות אבל גם דקרו אותי. הן דין וחשבון מפעולתי בחיי המשורר לא אוכל לתת. יודע אני את הציבור שלנו. אם במשה רבנו חשדו שנהנה מפסולת של לוחות, הלא ודאי שיחשדו גם בי, שיחשבו שהרי לא משוגע האדם לנסוע ממקום למקום במשך שלוש שנים בלי טובת הנאה, רק לשם השירה העברית, והאם אוכל לספר את כל האמת? האצער את המשורר בהודיעי לו שאין זו תשורת-עם, ושבאמת אין העם מכבד את משורריו? האם מעטים הם ייסוריו בלאו הכי? – אחרי הרהורים קשים אמרתי בלבי: עד כמה אני נופל מאבותינו הטובים והפשוטים, שהם לא היו מחזיקים טובה לעצמם, כשעשו דבר טוב שאין איש יודע עליו! הרי רק לשמוח אני צריך שנתגלגלה מצווה לידי ושעמלי הרב מנע במידע מרובה את טשרניחובסקי מלנסוע לרוסיה הסובייטית לעבוד במקומות הנגועים במגפה, או לקונגו, – שאילו נסע לשם מי יודע אם היה נשאר בחיים. ובכן זהו שכרי, שכר שלא יסולא בפז. היצר הטוב התגבר אז על היצר הרע של הקטרוג. הוכחתי את עצמי על מחשבותיי הבלתי כשרות. הבינותי כי אין לי הרשות להחזיק טובה לעצמי על שעשיתי דבר טוב.

ל"ה

הדין וחשבון על מתנת העם לטשרניחובסקי נתפרסם בעיתונות היומית בארץ בעמודים הראשונים תחת כותרות גדולות. הדו“ח נתפרסם גם בשבועון של אגודת הסופרים “מאזניים”. מכל העיתונים הגדיל לעשות “הארץ”, שהקדיש עמוד שלם למאורע זה של גמר הדפסת הכרכים וליובל הארבעים מיום התפרסם שירו הראשון של המשורר. המשורר ראובן גרוסמן הקדיש שיר לטשרניחובסקי. מאמרו של ש. בס התחיל במלים “יום גדול הוא לספרות וליוצר העברי”. הד”ר חיים ה.2 ז“ל כתב מאמר בשם “שיר הזהב הראשון” (“חזיונות ומנגינות”). כן יש להזכיר את מאמרו של יעקב חורגין, “הרהורים של הקורא”, ואת הלקט “חרוז לחרוז”, שליקט ברוך קרופניק משירי טשרניחובסקי. מעניינת בייחוד הייתה הרשימה של מ. בן-אליעזר בשם “המשורר על השושנים”, שלא חידשה אמנם כלום, אולם גילתה דבר בלתי ידוע – פיליטון של טשרניחובסקי ב”הצופה" מלפני שלושים שנה (עכשיו כבר ארבעים ושתיים שנה), שבו כתב המשורר כדברים האלה: “גורל עמנו הורע (זה היה אחרי הפוגרום בקישינוב), יד צרים הייתה בו לשדוד נָוֵהו ולהשפיל רוחו, ים של צרה, המים באו עד הנפש, לבי נקרע לגזרים. אמרתי לצאת לישע עמי, לתת נפשי כפרתו ומאומה לא עשיתי, כי בעבותות השושנים רותקתי, כלילי שושנים עצרוני”. בפיליטון זה סיפר טשרניחובסקי כי נולד בבית קטן ודל, אבל מלא אהבה ושירה, בבית שריח אהבה וידידות היה נודף מ[?] ממנו, “שושנים קידמוני בחיים, והרעל שבריח השושנים הוא העושה לי כל זאת. היא בא להאפיל בחכלילותו על כל המעשים הנעשים סביבו, להיות לו לסתרה משממות העולם”. טשרניחובסקי הוא בסופו של דבר אופטימי והוא סבור “כי העולם נברא לששון ולשמחה, לחיים ולאושר, לא נברא האדם להיות כפוף ומעונה, חולה ומעונה”. הנה כי כן נטושה מלחמה פנימית בנפש טשרניחובסקי ביחס לגורל עמו וגורל האדם. מרשימה זו הכירו רבים את טשרניחובסקי הצעיר וסערת רוחו בראשית הופעתו.

הגיליון הזה של “הארץ” היה הראשון שהודיע להיישוב מה הוא טשרניחובסקי. “דבר” הודיע רק על מתנת-עם, ומסר את הנאומים שנשמעו בחגיגת טשרניחובסקי. “הפועל הצעיר”, העיתון של מפא“י, לא הודיע גם על הנוסח של הברכה ששלח מפא”י ליום החגיגה בירושלים. דבר אחד היה בלתי מובן: “מאזניים”, עיתונה של אגודת הסופרים, לא הקדיש גיליון מיוחד ליובל הארבעים של טשרניחובסקי, בדומה למה שעשה “הארץ”. העומדים בראש הוועד כפיכמן ואחרים הרי היו מחויבים לעשות זאת. ביאליק הצטער על כך. ב“מאזניים” נדפס רק מאמר אחד, אבל לא על יובל הארבעים להופעתו של טשרניחובסקי כמשורר, אלא על המסיבה בירושלים. המאמר כתוב ברגש ואהבה לטשרניחובסקי ובהאשמה כלפי המנהיגים שלנו. “יש עוד ברוכים ומאושרים בציון” – נאמר במאמרו – “שלא קראו מעולם דברי חזון בעברית על ציון וירושלים. הייפלא אפוא כי ביום חגה של הספרות העברית לא נשמעה ברכה מאת המוסד העליון של תנועת ‘התחיה’ ו’התקומה‘, ומתלחשים כי במסיבה הרבתי נפקד מקומם של באי כוחו כל עיקר. מה להם ולשירה העברית בתוככי ירושלים? והאוניברסיטה העברית, זו ה’אלמה מאטר’ שלנו, בית האשכולות? כלום היא בירכה את המשורר העברי? והנה ‘תשורת-העם’ מנהיגיו ומוסדיו”! ובעל המאמר – י. קרני – גומר בברכה: “ושלום וברכה לך סופר ומשורר עברי בבדידותך האיומה גם על הרי ירושלים…”.

ולבסוף נזכר גם העיתון “במעלה” של ה“נוער העובד” לספר לנוער שלו על טשרניחובסקי. בשעה שבא לארץ לא כתבו עליו כלום, לא סיפרו ל“נוער העובד” על משורר התחייה, והנה אחרי המסיבה בירושלים הדפיס “במעלה” ביחד עם תמונת המשורר שני מאמרים, מאת צבי קרול – מאמר מקיף – ומאת דניאל פרסקי (שהיה אז בארץ). קרול כתב: “השירים של שאול טשרניחובסקי הם אחד מיסודות חיינו, כי במולדת המחודשת אנו חיים. שיריו הולכים לפנינו כעמוד אש מאיר”. ופרסקי כתב: “בו ראינו את משורר העתיד, משורר של דור טבעי נטוע בארץ מכורתנו” וכו'. והמאמרים האלה הם הם שעוררו כפי הנראה את “הנוער העובד” להקדיש לו ערב ב“בית העם”. אל הנשף הזה באו גם נערים ונערות בגיל 15 -16, חברי ה“חוגים” בגימנסיה “הרצליה”. ועוד. בני הנוער שמחו לקבל את פני משוררם ויצאו עמו בריקודים. טשרניחובסקי שמח לקראת הנוער. בחברת הצעירים היה במצב רוח עליז יותר מאשר בין מבוגרים. אז אמר להתקרב יותר אל הנוער הזה, להכיר אותו מקרוב, לנסוע לקיבוצים, אבל החליט לעשות כל זאת אחרי שיגמור את עבודתו בעריכת המילון הרפואי, שבה היה שקוע יומם ולילה.

הערה:

בגיליון הקודם מסרתי מה שאמר לי טשרניחובסקי על דבר השורות החריפות והמעליבות בשירו של ביאליק “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. לפי הבנתו ברור היה שהן מכוונות לקבוצת “כתובים” ולא לרביזיוניסטים. סברתו מתאשרת ע“י הדברים שגילה לי עכשיו המשורר ד”ר יעקב כהן. בהיותו בוורשה הראה ביאליק ליעקב כהן את השיר בכתב-יד עוד לפני ששלח אותו ל“מאזניים”. כהן, שהיה אז עוד חבר במפלגה הרביזיוניסטית ואחד ממעריציו של ז’בוטינסקי, השתומם למקרא השיר: איך זה אפשר לומר על ז’בוטינסקי וחבריו “טמאי נפש מתקדשים?” אז לחש לו ביאליק באזנו: הרי צריך אתה להבין למי הדברים מכוונים… לקבוצת ה“כתובים”!… והמשורר אורי צבי גרינברג מספר שגם לו אמר ביאליק בהיותו בוורשה כדברים האלה אחרי שהשיר נדפס ב“מאזניים”. אולם חשיבות מיוחדת יש לדברי המשורר יעקב כהן. חשיבות הדברים היא בזה, שביאליק הראה לו, לחבר המפלגה הרביזיוניסטית, את השיר בכתב יד ואמר לו למה הוא מכוון. ברור אפוא שטשרניחובסקי כיוון אל האמת בהבנתו.

הזמן, יום שישי, י“ב אייר, תש”ד, 5.5.1944

ביכורי-יצירה בארץ

ל"ו

השנה השנייה לחיי טשרניחובסקי בארץ הייתה אחת השנים הטובות בחייו. הוא נשאר לעבוד כעורך ומסדר המילון הרפואי במשך שנה נוספת – כלומר עד אייר תרצ“ג – בשכר 25 לירות לחודש; נוסף על כך היה מקבל בכל חודש מבנק “אשראי” עוד עשרים לירות על חשבון מכירת ספריו עד שראה את עצמו כעשיר. הוא החליף את חדרו הדל בחדר יפה ברחביה, בדירתו של הד”ר יוסף מוהליבר ז“ל, והיה סועד במסעדה לא כל כך זולה כמו קודם לכן. אף חליפה חדשה תפר לו. עכשיו כבר היה מבקר לפעמים גם בבתי-קפה. מכל מקום את רוב כסף משכורתו היה שולח למשפחתו בפריס. גם מצב רוחו השתנה. הוא קנה לו בירושלים הרבה ידידים והיה מבקר אותם בבתיהם; בכלל התחבב על הציבור הירושלמי. אולם הוא לא חדל מלבקר את תל-אביב, שימה היה אהוב עליו. הוא חי במקצת חיי עולם-הזה. כל פעם שהיה בא לתל-אביב היה מבקר את ח. נ. ביאליק, והשיחות אתו על מצב הספרות והסופרים שוב לא היו כל כך עגומות, מפני שהמשבר החריף של הספר העברי חלף במקצת באביב תרצ”ב.

אחרי החגיגה של מסירת התשורה, כמסופר בפרק הקודם, התחילה ההחתמה על עשרת הכרכים של כתביו. בכל העיתונים שבארץ נדפס קול-קורא זה:

“אל מוקירי התרבות העברית. חבורת סופרים ומוקירי התרבות העברית בא”י ובחו“ל הוציאה לאור את כתביו של המשורר שאול טשרניחובסקי והעבירה את הספרים לרשותו הגמורה של המשורר, כדי לסייע לו בא”י להמשיך את עבודת היצירה שלו. הכתבים מכילים עשרה כרכים, כאלפיים שבע מאות וחמישים עמודים גדולים. העסקנים שטפלו בהוצאת הכתבים לאור עשו את המוטל עליהם. עכשיו הגיעה השעה לכולנו, לכל הציבור העברי, למלא את חובת הכבוד להיות שותף בהגשת מתנת-עם למשורר. הננו פונים אפוא אל הציבור העברי בארץ ובגולה לחתום על כתבי טשרניחובסקי ולהחתים עליהם איש איש את מכיריו ומיודעיו. תקוותנו חזקה כי הקורא העברי יידע להביא לידי ביטוי בשעה זו את מידת ההערצה הנודעת בישראל לשאול טשרניחובסקי ויפאר את הספרייה שלו בכתבי המשורר.

ועד היובל בארץ ישראל: מ. אוסישקין, ח. נ. ביאליק, דוד ילין, מרדכי בן הלל הכהן, פרופ' י. קלויזנר."

דיברתי אז עם ביאליק, שחיבר את הנוסח של קול-קורא זה, והעירותי את אוזנו עד כמה יש משום זיוף ההיסטוריה במה שנאמר בו ביחס לחבורת הסופרים שהוציאה את כתביו והעסקנים שעשו את המוטל עליהם וכן ביחס למידת ההערצה הנודעת בישראל למשורר… הוא השיב לי: “אני מכיר היטב את המצב, אבל הרי מותר לשקר מפני דרכי שלום, ואין המשורר היקר צריך לדעת מה נעשה בחדרי-חדרים ומאחורי הקלעים. מסופק אני עד כמה יש בקול-קורא זה משום סגולה להפצת הספרים, אבל מכל מקום עשוי הדבר לגרום לטשרניחובסקי שלנו קורת-רוח, וחדל לך לקנא את קנאת האמת ההיסטורית”.

ההפצה נמסרה להוצאת שטיבל בא"י, שבראשה עמד איש בקי בחיי הארץ והיודע היטב את ערך הכרכים והשפעתם. הוא לא הסתמך אפוא על קול-קורא לבבי זה שגדולי היישוב היו חתומים עליו, אלא מינה אדם מיוחד במשכורת חודשית, את המורה ארליך, לנהל את התעמולה לשם ההחתמה על כתבי טשרניחובסקי.

קרוב לאלף טפסים נדפסו על נייר רגיל וקרוב למאתיים טפסים על נייר יאפן. המחיר לכל עשרת הכרכים בכריכה היה שלוש לירות ומחיר ההוצאה על נייר יאפן היה חמש לירות. תנאי החתימה היו בתשלומים למשך שנה. בטוח הייתי כי במשך השנה יימכר מספר טפסים לא-גדול זה בארץ, בפולין, ליטא ואמריקה, אף שהכרתי כי יש גוזמא בדברי הקול-קורא על מידת ההערצה בישראל למשוררו הגדול. ומקץ שנה – חשבתי – אפשר יהיה לגשת להוצאת המהדורה השנייה, אשר תבטיח את קיומו המשורר. אבל עוד בימים הראשונים של ההפצה נוכחתי לדעת כי טעיתי בדבר, וכי הננו רחוקים מאוד מלהיות עם-הספר, בייחוד במה שנוגע לספרות החדשה.

בשנת 1932 הייתה הפרדסנות בסימן עלייה ובין האיכרים היו רבים מאוד שלא היה קשה להם כלל וכלל לחתום על כתבי המשורר, שהם אוצר יקר המעניק לקוראים עונג רוחני אמתי, העלאת הנשמה, אבל… המורה ארליך היה מוסר לי תמיד דין וחשבון על עבודת התעמולה שלו, שהייתה קשה כקריעת ים-סוף. פעם – סיפרו לי – הלך אל פרדסן עשיר ומצא אותו כשהוא מעיין בספרי הפילוסוף ברגסון. הוא הציע לו לחתום על כתבי טשרניחובסקי והפנה את תשומת-לבו אל הכרוז שגדולי היישוב חתומים עליו. נענה הפרדסן ואמר: “כן, קראתי את הכרוז. אך מה אעשה ולי יש עניין רק בפילוסופיה ולא בשירה?” אמר לו ארליך: “הרי יש לך גם בנים שאינם מעוניינים כמוך בפילוסופיה!” קרא הפרדסן לאחד מבניו ושאל אותו: "מה אתה קורא – האם שירים או ספרות בלשית?… סופו של דבר: הוא השתמט מלחתום, וכמוהו היו רבים. לא קשה היה למצוא אמתלאות. אבל בכל זאת היו החתומים במושבות מרובים יותר באופן יחסי מאשר בתל-אביב, ירושלים וחיפה. אם בנס-ציונה היו 26 חתומים הרי צריכים היו להיות בתל-אביב קרוב לאלף, וכך גם בירושלים וחיפה. אולם בין האמידים היו מעטים שחתמו ורוב החתומים – בתשלומים חודשיים – היו מבין הפועלים והפקידים. הללו קימצו בשאר המצרכים ושקדו לרכוש להם את המצרך הרוחני. כשארליך היה מספר את זאת לטשרניחובסקי היה המשורר מאושר כי החתומים הם אלה שיש להם זיקה נפשית לכתביו.

ל"ז

במשך השנה הראשונה לשהותו בארץ לא כתב טשרניחובסקי שום שיר מקורי. הוא רק תרגם קצת משירי גיטה והוראץ – בהברה הספרדית. ורק בשנה השנייה להיותו בירושלים כתב שיר אחד קטן, עדיין בהברה האשכנזית – שיר נפלא בשם “בשעה של קדרות”. “הנה הנך ציון על חרבות קדשיך…” - הוא כותב שם – “איה חלומי הנהדר, הקוסם?… מי העיב כינורי? מי הקדיר זיק שירי?… הוי ציון! הוי ציון! אך סלעים וטרשים, ושממה לא יער וגן”. ובאמת יש להתפלא על שבמשך שתי שנות היותו בירושלים לא כתב אלא את השיר הקטן הזה. כפי הנראה רבו אצלו “שעות של קדרות” בימים ההם: הוא לא ראה עדיין את הגליל והעמק ואת המושבות – ולנגד עיניו הייתה רק ירושלים עם סלעיה וטרשיה, ללא יער וגן, – אף שחייו הפרטים היו טובים ועליזים.

אולם בשעה שרוח השירה לא נחה עליו כתב טשרניחובסקי סיפור בשם “הלנינגראדית”. סיפור זה יש בו משום “ארוטיקה” אבל על כל פנים כתוב הוא בכישרון רב והוא הסיפורים הטובים שלו. הוא הראה לי את הסיפור בכתב-יד ומסר לי מודעה: “ודאי שתתנגד להדפסתו, אבל לא אשמע לעצתך. אם אמצא מקום להדפיס אותו – לא אהסס בדבר”. אחרי שקראתי את הסיפור אמרתי לו שאיני מתנגד ליצירה אמנותית. גם כשיש בה ארוטיקה יותר מאשר בסיפורו זה. הסיפור הוא, לפי דעתי, יצירה ספרותית אמתית, אבל יש בו חסרון גדול: הוא אינו כולו בדוי, והמשורר גם נותן סימנים ומרמז על פיכטנגרונד. מקום מושבו האחרון באירופה. הוא מספר על וילה אחת, על קורת-גג אחת ושני חדרים סמוכים זה לזה וכו'. אמנם יש בהתחלה – “אני קיבלתי מכתב” – מעין מכירת חמץ. צריך לכתוב באופן שלא יהיה בו כל סימן ורמז למעשה שהיה; יש לכותבו בצורה אמנותית טהורה. הוא השיב לי: “אפשר שהצדק אתך, אבל אני לא אוכל לכתוב אחרת. יודע אני שמלעיזים עליי על הסדרה “מסיפורי הד”ר טננבוים”, ומוצאים כי אני מגלה את חטאי. איני חושש לכך. ידברו מה שידברו". ולבסוף אמר: “אני אמסור את הסיפור לדפוס בלי שינוי כל שהוא, אולם מסופק אני אם אמצא מקום להדפיס אותו”. וכעבור שבוע בא אליי בפנים צוהלות: “מצאתי מקום להדפיס בו את סיפורי – בירחון ‘אחדות העבודה’ של מפלגת פועלי ארץ-ישראל (יצא בשנת תרצ“ב וראשית תרצ”ג). מסרתי אותו לרובאשוב והוא אמר לי כי יודפס בחוברת הבאה וגם שכר סופרים ישולם לי”.

הנה כי כן דל היה מאוד פרי עבודתו הספרותית של טשרניחובסקי במשך השנתיים הראשונות לחייו בירושלים. והדבר האחרון שכתב לפני עוזבו את ירושלים היה לא שיר ולא סיפור אלא מאמר ליובל השישים של ביאליק, שיש בו מעין תשובה על השאלה מדוע מפסיקים המשוררים לכתוב שירה במשך זמן ידוע. במאמר זה יש הרבה רעיונות על השירה העברית של המשוררים שקדמו לביאליק ועל שירתו של ביאליק ושירתו הוא. המאמר נקרא בשם “לבו של ביאליק”. הנני מביא מזה כמה קטעים אופייניים ממנו:

“היינו צעירים, צעירים מאוד. מורינו המשוררים העברים שקדמו לנו לא נתנו די סיפוק ללבנו… אותו הדור הישן שממנו סרנו לא ראה כלל וכלל מה שהיה בעינינו הצעירות עיקר. הדור הישן לא רצה לדעת את יהדות-הגיבורים הקדמונים, את העממיות היוצרת בכל תחומי החיים. הם האמינו בתום לבב שעמנו היה מעולם עם עלוב, שפל רוח, כפוף תמיד על גבו ספרים ישנים… ואז בא חיים נחמן ביאליק. בכל מילה ומילה משלו אי אפשר היה שלא להרגיש ושלא להכיר את הקשר האינטימי והעמוק שלו עם העם ואותה ה”יניקה" הגדולה והקדושה מתוך מקור המקורות, הוא ההמון העברי הגדול. היה בעצם זר בתחילה לכוחה העצום ושפעת יפעתה של אירופה וכמעט שלא עלה בהסתכלות עולמו על שאר אנשי הקהל היהודי, אבל היה לו לב גדול, עדין ועמוק עד כדי להרגיש זאת תיכף ומיד. הקהל הגדול הבין אותו עד מהרה. לא היה בינינו אף אחד מכל אלה שכרעו ל“מוזות”, שיעז לשפוך תפילתו באזני השכינה, אך הוא לבדו עשה זאת והשכינה פרשה עליו כנפיה… מן הניכר היפה והרחוק רצינו אנו להביא לעמנו כל האור והנהדר והנשגב שמצאנו שם וכך באנו אל עמנו, והוא חיים נחמן יצא מתוך עמקי העם ולבו הלב בהלמות הרמוניה עם לב אותו העם".

בדברים אלה הוא מגדיר את שירת חיים נחמן ביאליק ואת שירתו הוא: ביאליק יצא מעמקי העם ואילו הוא בא מן הניכר היפה והרחוק. וטשרניחובסקי מעדיף את הלב הגדול והעדין על פני האור הנהדר והנשגב שיש בניכר היפה והרחוק. וטשרניחובסקי מספר במאמרו זה "שקרה כי חיים נחמן לא פרסם במשך כמה שנים דברי יצירה חדשים, זה קרה לכמה מסופרינו החשובים, שספריהם יקרים לרוב הקוראים, ובכל זאת הפסקה זמנית לא העסיקה מעולם את הקורא העברי כאותה השתיקה של חיים נחמן. הם שאלו וחזרו ושאלו ‘מה זה ועל מה זה?’ " כן סיפר טשרניחובסקי במאמר זה שבימי המלחמה העולמית, בשנת 1916, בהיותו רופא צבאי, נזדמן במינסק עם קבוצה של פליטים ובתוכם בחור צעיר, חיוור וצנום, שהכיר בטשרניחובסקי את המשורר העברי ושאל אותו: “מה אומר ביאליק, למה הוא שותק?” וטשרניחובסקי מסיים מאמרו במלים אלה: “לא רצה הבחור החיוור להודות בשום חוקי יצירה”.

ואמנם משנת 1911 עד שנת 1916 לא יצרו לא ביאליק ולא טשרניחובסקי. לשתיקה הבלתי-מובנת הזו מוצא טשרניחובסקי הסבר במה שהוא מכנה חוקי יצירה. אולם הבחור החיוור לא שאל אז את טשרניחובסקי מדוע הוא שותק, אלא שאל על שתיקתו של ביאליק, ובלב טשרניחובסקי נחרתה השאלה הזאת: הבחור החיוור שאל אותו דווקא על ביאליק, מפני שביאליק היה קשור עם ההמון העברי הגדול, בעוד שטשרניחובסקי בא מן “הניכר היפה והרחוק”.

הזמן, יום שישי, י“ט אייר, תש”ד, 12.5.1944

רופא בתל-אביב

ל"ח

יומיים לפני חג הפסח תרצ“ג פגשני ח. נ. ביאליק ברחוב ואמר לי: “אני אגזול ממך ל”סדר” הבא את טשרניחובסקי שלנו. הוא היה אצלך בסדר בשנה שעברה. בשנה זה מן היושר שיהיה אצלי. עליך לוותר עליו. צריך אני לשוחח אתו הרבה. ענינו הספרות יגעים. השבועון המרכזי שלנו “מאזניים” גוסס. יש על מה לדבר והכרח גם לגשת לפעולה".

מצבו החומרי של ביאליק אחרי שחגגו ברוב פאר את יובל השישים שלו – הוטב בהרבה. מצב הספר העברי ובתי-הוצאות-הספרים שופר רק במקצת. ה“פרוספריטי” בארץ הייתה רק בראשיתה. מצבו הפרטי של ביאליק הוטב אחרי שהגישו לו מכבדיו הרבים את התשורה – את הוצאת-היובל של שיריו. הסכומים לשם הגשת התשורה נאספו בקלות ובלי פרסום, שלא בדומה להגשת תשורת-העם לטשרניחובסקי. לשם הגשת השי לביאליק נוסד ועד קטן שבראשו עמדו י. ח. רבניצקי וא. דרויאנוב. הוועד הריץ מכתבים לאנשים אמידים והללו מיהרו כולם לשלוח את אשר הוטל עליהם. הוצאת-היובל נדפסה במהירות ונמכרה במהירות. לביאליק כבר לא היה צורך לקנות בחנויות המכולת בהקפה כמו בשנת 1931. הוא חדל לדאוג לטובת עצמו ולפרנסתו, וכל דאגתו הייתה נתונה לספרות ולסופרים העברים. המצב הקשה של “מאזניים” הדאיגו מאוד. השבועון עמד להיסגר עוד לפני חג-השבועות, עם גיליון החמישים שלו. ביאליק ראה צורך בירחון של אגודת הסופרים, ודבר זה לא עלה בידו, למרות השפעתו הגדולה והעצומה ביישוב. אי ההצלחה מילאתו רוגז. בייחוד העיקה עליו ההכרה שבידי אנשי המפלגות עלה הדבר לייסד ירחונים בארץ ואילו לסופרים שאין בהם שמץ של מפלגתית אין במה רצינית, כלומר ירחון.

עוד בשנת 1930, בזמן שהיישוב היה נתון במשבר כלכלי, התחיל לצאת הירחון “אחדות-העבודה”, שהיה השופר הרציני של מפלגת פועלי ארץ ישראל. ובראשית 1932 התחיל לצאת עוד ירחון בשם “ביתר”, בעריכתו הראשית של הפרופ' י. קלויזנר. השם “ביתר” לא היה על שם הסתדרות “בית”ר“, אלא על שם העיר ביתר, ונקרא כן למלאות אלף ושמונה מאות שנה לחורבנה בימי בר-כוכבא. המערכת הכריזה שהיא מעמידה את הסוציאליסמוס הנבואי לעומת הסוציאליסמוס המרכסיסטי. לא היה זה ירחון של המפלגה הרוויזיוניסטית, והעורך-המו”ל היה הסטודנט ב. נתניהו, שהיה רוויזיוניסט מסור למפלגה, ולפיכך היו רואים את “ביתר” כירחונם של הרוויזיוניסטים. המערכת הכריזה כי בניגוד למנהג המגונה שנשתרש בתוכנו לזלזל בשכר סופרים לא ידפיס “ביתר” אף שורה אחת מבלי לשלם שכר סופרים. זו הייתה פגיעה בשבועון “מאזניים”, שלרגל קשי המצב לא היה מדקדק בתשלום שכר הסופרים. והנה בחוברת הראשונה של “ביתר” הדפיס טשרניחובסקי את השיר הראשון שכתב בארץ, ודווקא על העמק – את השיר “חזון נביא האשרה”, שנאמרו בו דברים כגון אלה. “עד בוא דור המפעילים, חלוצי הגולה וחולמי פדותך…” השיר מסתיים בשורות: “כי ציון במעדר תפדה ושדיה בעבודה כברכת אל חדש בעל עמק”. והנה השיר הזה לא נדפס בירחון “אחדות העבודה”, ולא בשבועון של אגודת הסופרים, אלא דווקא בירחון שסופריו העדיפו את הפוליטיקה על המעדר. ביאליק התעצב על זה ובאמת התבייש קצת, שהרי ידע כי לולא המרץ הרב של הסטודנט הצעיר נתניהו לא הייתה שום אפשרות להקים ירחון שיבטיח לשלם שכר סופרים בעד כל שורה; ומדוע אין אנשי מרץ בין אנשים שאינם מפלגתיים אלא סתם סופרים? הוא רצה להביע את צערו זה באריכות לפני טשרניחובסקי בליל הסדר.

כששב טשרניחובסקי בשעה מאוחרת לביתי, בו התארח לפני שמצא לו חדר – סיפר לי בקצרה כי העובדה שאין ירחון ספרותי חופשי, שלא יהיה בו שמץ מפלגתיות, אינה נותנת מנוח לביאליק. למחרת סיפר לי ביתר פרטות על השיחה הספרותית הארוכה שנתגלגלה בינו ובין ביאליק. כמעט את כל הדברים שסח לי אז טשרניחובסקי הביע ביאליק אחרי כן, כעבור שבעה שבועות, בוועידת-הסופרים שהתקיימה בתל-אביב (בד' סיון). זו הייתה הוועידה האחרונה שהתקיימה בימי חייו של ביאליק והנאום שנשא שם היה דברו האחרון על הסופרים והספרות. בנאום זה השיב ביאליק על הקטרוג שנשמע באחד העיתונים היומיים על הסופר העברי בארץ. אותו עיתון טען, שאין דברי הסופר העברי בארץ נשמעים ואין רישומם בחיים ניכר, משום שהם מחוסרים כל “מצפון” והערכה מוסרית על כל הנעשה בא"י. כתשובה לדברים אלה הכריז ביאליק “כי כסופר אל לו להשתעבד לשום אליל, חופשי יהיה. מצפונו יהיה לו למדריך ולא זה של המפלגה… מאמין אני כי גם בימינו הטרופים בתוך אווירם המנוגע כולו, על כל שיקוציהם המרובים – יש ויש ביד הסופר הנאמן וטהור הרוח לבצר לו ד' אמות של מקום טהור… כל מי שיש בו יראת שמים (כלומר כוונה טהורה) דבריו נשמעים… להקמת במה חופשית… מחויבת לגשת סוף סוף אגודת הסופרים ובמהרה בקרוב, בלי דחייה”.

כשסיפר לי על הרצון האדיר של ביאליק להגשים את הרעיון של ירחון חופשי, הוסיף טשרניחובסקי שהוא מסופק אם יימצא בין הסופרים אדם מסור בעל מרץ כנתניהו “הדורש ממני במפגיע ליתן משהו ל’ביתר'. יש לו לצעיר הזה כוח-השפעה. והואיל ולא היה לי דבר מקורי דרש ממני בלי הרף תרגום והסוף היה שמסרתי לו משהו משל שקספיר”. ואמנם צדק טשרניחובסקי: כשנסגר השבועון עברו חודשים אחדים מבלי שיהיה לאגודת הסופרים שום ביטאון, וכשנוצר “מאזניים” החודשי, היה זה לא בזכותם.

ל"ט

לפני שסיים את עבודתו בירושלים בעריכת המילון ובסידורו היה טשרניחובסקי חוכך הרבה: היישאר בירושלים או יעבור לתל-אביב? אדיר חפצו היה להסתדר כרופא. הוא לא שכח אף לרגע, כי היה אסיסטנט במכון הקיסרי בפטרבורג על שם הנסיכה הגדולה הלנה פבלובנה וכי היה אורדינטור ראשי בבית חולים צבאי וכו'. אך כל זה היה בין לא-יהודים. ואחד הסיפורים הקטנים שלו שכתב בארץ – “איך נכנסתי לזמסטווה” – מתחיל: “עם תעודת ד”ר למדיצינה אני מחכה; אבל תשובה מארץ ישראל לא קיבלתי… עד שאתוודע לחולים ועד שאעמוד בבחינות ברוסיה – יפה לעבוד בבית חולים, ואפילו שלא על מנת לעבוד פרס עד שתתקבל תשובה מארץ-ישראל… גמרתי בנפשי לפנות בבקשה לעבודת חינם בבית החולים היהודי… בבית החולים היהודי לא נמצאה אפשרות לקבלני לעבודה… לא הייתה עדיין התעודה הרוסית בידי; התשובה מארץ ישראל גם היא עדיין לא נתקבלה". והסיפור מסיים: “בעיר א. נתקבל רופא לבית החולים היהודי. הגיעו כשלוש מאות הצעות וההנהלה בחרה במומר… התשובה מארץ ישראל עדיין לא באה”. הפראזה האחת החוזרת פעמים רבות בסיפור הקטן מעידה עד כמה היה דבר זה כאוב ומכאיב לטשרניחובסקי. גם כשכתב סיפור אחר לגמרי – “באין מזל לצרפתית” – נתקל טשרניחובסקי בדבר שהטריד את מוחו כל העת. יש בו בסיפור זה שורות כאלה: “הכרתי אותם גם אני, הואיל והייתה גם לי משרה בבית החולים העירוני. בבית החולים היהודי “לא נמצא מקום בשבילי”, גם לא אותו מקום שתפס חברי (ארמני)”. קשה היה לי לשמוע אותו בדברו על כך. והנה הוא חשב כי בירושלים יוכל אולי למצוא דירה במקומות שיש בהם גם לא-יהודים ולהסתדר בה כרופא. הרי הוא היה רופא בעל ניסיון רב, שזכה לאותות-כבוד בעד עבודתו ברפואה, ברוסיה שונאת היהודים. אשר לתל-אביב – הרי זוהי עיר שכולה יהודים ושיושבים בה הרבה סופרים… הבריות יבואו אליו לשוחח אתו על ספרות, ואילו לרפואה – הרי לכך יש די רופאים…

אולם בינתיים החליט המו“ל של המילון הרפואי להדפיס אותו בתל-אביב, בדפוס “אמנותי”. בירושלים לא נמצא דפוס מתאים: הכרח היה שטשרניחובסקי יימצא במקום ההדפסה כדי לקרוא את עלי-ההגהה של המילון, שנדפס בניקוד ובאותיות רומיות. ואם כן היה צורך לחפש חדר בתל-אביב, עם זה היה צורך לחפש מקור נוסף למחייתו, משום שהמו”ל עמד לשלם לטשרניחובסקי בעד עבודתו בהגהה רק את מחצית השכר שהיה משלם לו קודם. אפשר, אפוא, כי משהו ייתן לו השלט שיכריז כי הוא מקבל חולים בשעה פלונית. את החדר צריך היה לחפש במקום מאוכלס, כדי שהעוברים והשבים על יד הבית יהיו רבים. חיפשנו ומצאנו.

עברו שניים-שלושה שבועות – ורבו המבקרים, שלא כבירושלים – מבין אלה שרצו לדבר אתו על ספרות ושירה. צעירים וצעירות היו מביאים לו שירים כדי שייעץ להם אם כדאי להם להמשיך בכתיבת שירים. אולם בענייני רפואה היו פוקדים אותו רק בשעה מאוחרת בלילה, כשמחלה הייתה תוקפת את מישהו באופן פתאומי ובני ביתו של החולה היו הולכים לחפש רופא במקומות הסמוכים. ואולם אלה שנזקקו אליו בלילה לא היו מזמינים אותו למחרת הביקורים מפני שבינתיים נודע להם שהוא המשורר טשרניחובסקי. ולכן הוא פסול כרופא. והנה הגיעה השמועה לטשרניחובסקי כי יש מקום פנוי לרופא בחברת הביטוח “יהודה”, אלא שהדבר תלוי בהנהלה שבאמריקה. הוא פנה אז למכיריו באמריקה וגם אני פניתי שידברו עם העומדים בראש הנהלת “יהודה” שם, ושום דבר לא יצא מזה. נמצא רק סוכן אחד של חברת-ביטוח שהיה שולח אל טשרניחובסקי את המועמדים לביטוח לשם ביקורת רפואית. בכל חודש היו כשניים-שלושה מקרים. עבודתו ברפואה הייתה מכניסה לו קצת יותר ממה שהיה משלם בעד החדר – שלוש לירות – והוא הסתפק במועט.

מ

עם התחלת העלייה הגרמנית לארץ באמצע הקיץ 1933 התחילה בערים עבודת הבניין והורגשה תנועת-חיים במסחר ובתעשייה, אבל בשוק הספרים הייתה רק עלייה קטנה. החותמים על כתבי טשרניחובסקי לא התרבו, אף שהייתה כבר דרישה לשיריו, אבל כל זמן שלא אזלה המהדורה של כל הכרכים אי אפשר היה לדבר על הוצאה מיוחדת של שיריו. טשרניחובסקי היה עסוק בהגהת המילון, וזו הייתה עבודה קשה ומייגעת. אולם הוא עוד היה מוצא לו שעות-פנאי לכתיבה. אז, בקיץ תרצ“ג, גמר את השיר הגדול המיוחד במינו, “פרק באנטומיה”, שהתחיל לכתוב אותו בפיכטנגרונד בשנת 1930. היא הדפיס את השיר הזה ב”ביתר“. גם את השיר “ירושלים קריית הגזית” כתב לא בירושלים אלא בתל-אביב באותו הקיץ ואף הוא נדפס ב”ביתר". לא היה אז ירחון אחר.

ביאליק לא מצא מנוח לנפשו על שלא הייתה במה חופשית לסופרים. הוא היה מתייעץ אתי מה לעשות, והיה זמן שהדבר עמד להתגשם, אולם רשלנותי היא שגרמה לדחיית הדבר. אין ברשימה קצרה המקום לספר בפרטות על השתלשלות הדברים, לפיכך אציין אותם בקצרה. בפברואר 1933 היה העיתון “הארץ” במצב חמור מאוד וכמעט שעמד להיסגר. הוא לא יכול היה לשלם לסופרים ולעובדים את משכורתם המלאה ועול חובות רבץ עליו. הד“ר גליקסון ביקש ממני שאכנס בעובי הקורה כדי להציל את המצב – ונכנסתי. נוסדה חברת מניות בשם “חיים”, ודוד כהן, שהשקיע ב”הארץ" הרבה אלפים לירות קיבל על עצמו להכניס עוד אלף וחמש מאות לירות, רק לשם תמיכה בעיתון, בתנאי שיימצאו עוד אנשים שיכניסו מניות בסכום כזה. הנה כי כן נמצאה דרך להצלה, ולפלא היה הדבר שבמשך החודש הראשון הכניס העיתון “הארץ” רווח נקי בסך מאה וחמישים לירות, וכך גם בחודש השני והשלישי, אז באתי לידי הסכם עם המנוח י. ל. גולדברג שהרווח מן המניות שהוא ואחרים אמרו לקנות – כשבעים וחמש לירות לחודש – יוקדש להוצאת הירחון לפי ההגדרה של ח. נ. ביאליק. התקיימה גם ישיבה מיוחדת לשם התגשמות הדבר. דנו על שם הירחון וגולדברג דרש ממני שאסדר זאת באופן חוקי והוא יחתום. הוא האיץ בי אבל אני לא מיהרתי לעשות ובינתיים נסע ביאליק לחו“ל וי. ל. גולדברג חזר בו על מדבריו. וכשחזר ביאליק מחו”ל הצטער על כך מאוד, אלא שמר דוד כהן שידע על כך קיבל על עצמו שהוצאת “חיים” (כלומר הוא) תוציא על חשבונה את הירחון “מאזניים”, ברוחו של ביאליק, ותשלם כמובן שכר סופרים. זה היה הצעד המכריע שהחזיק את “מאזניים”, שהוא ממשיך את קיומו עד היום.

כבר מראשית שנת תרצ“ד הייתה לו לטשרניחובסקי אפשרות להדפיס דבריו. ואמנם בחוברת הראשונה של הירחון “מאזניים‏” הדפיס טשרניחובסקי את שירו “הגליל” בהברה ספרדית. הוא כבר תייר את הגליל וראה את החרמון בזר שלגיו. את שירו זה סיים במלים “יום פדות החל”. וכשהד”ר ש. פרלמן היה לעורך ה“בוסתנאי” התחיל טשרניחובסקי לפרסם את דבריו גם בשבועון זה. גם סיפורים הדפיס. אבל כל עבודתו, בין ברפואה ובין בספרות, לא הכניסה לו את הסכום 12.5 לירות שהיו חסרות לו מן היום שגמר את סידור המילון והתעסק רק בהגהתו. הוא הוכרח אז למצוא ערבים כדי להשיג באחד הבנקים הלוואה קטנה בריבית. וכבר התחיל יתוש לנקר במוחו – הדאגה מה יהיה כעבור חודשים מספר, כשייפסקו תשלומי הכסף המגיע לו מבנק אשראי וכשתיגמר הדפסת המילון – אולם על כך בפרקים הבאים.

הזמן, יום שישי, כ“ו אייר, תש”ד, 19.5.1944

במשמרת

מא

עד שעבר לגור בתל-אביב היה טשרניחובסקי רחוק מכל פוליטיקה יהודית פנימית. עוד מימי נעוריו, כשהיה תלמיד בית הספר למסחר באודיסה, היה לציוני הרצלאי והתנגד לשיטת אחד-העם, ל“מרכז הרוחני”. הוא התנגד גם לאוגנדה. לכשקמו בגולה התנועה הרוויזיוניסטית מצד אחד והתנועה של “ברית שלום‏” בגרמניה מצד שני – היה טשרניחובסקי מלא רוגז, אבל לא הביע את דעתו בשום אסיפה פומבית. הוא היה ציוני העומד מעל לכל מפלגה. את דעתו היה מביע רק בשירו: “דם כובשי כנען דמי הוא… קורא לי השיר העז מנגינת דם ואש, עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה, רש!… וכבשו ארץ בחזקת יד ונאחזתם בה, ובניתם בנין עד לדור הקם לכם, הבא”. את הדברים האלה כתב עוד במינסק, בשנת 1916, בהיותו רופא בצבא הרוסי. ובהיותו בפטרבורג בשנת 1917, בימי החופש הרוסי, שר: “הה, מתי יגיה על דרכי תימנה ועיני תחזינה בשניה באמנה, אשאלה לדרך הגלגל ודן‏”. ובשנת 1920, כשנמצא בקרים, כתב: “אוי לעם שאין בעולמו לו אך צריח, ושיחת לבו לזר וזרעו על כל צחיח”. האידיאל שלו בהיותו באודסה בימי הרעב היה: “עבודה בארץ ישראל”, וב“מקצת מטעם ימות המשיח” כתב: “נזרע ונשדד, נקצר ונדוש, נעש בפשתים ונגדל בעוף”. בבואו לברלין שר את השיר “אומרים ישנה ארץ”: “…ארץ בה יתקיים כל אשר איש קיווה… כל ישראל קדושים, אתה המכבי”. וכשעשה בתל-אביב זמן קצר בשנת 1925 שר את “לעולים בהרי יהודה”: “החורשים בשפלה, בעמק… הוי שקדו, הוסיפו, העמיקו – אם נתקלתם בפלד מאוד עתיק… אם לא הכרתם בו חרב יהודה, או חרב בר-כוכבא… הלא?” – ובפיכטנגרונד – כשנתיים לפי שעלה לארץ – כתב את “על הרי גלבוע‏” ו“אצל ים יפו”, אז שר על “רבים ממנו היום הערלים, הכבש ישראל, אם נשחט כרחלים?…” ועל “עוד נבנך ונבנית באת וחץ, בזעה ודם”…

לפי השירים הללו שיצאו מעמקי לבו ונשמתו, חשדו הרוויזיוניסטים בטשרניחובסקי שהוא הוא משורר-העם הנושא ברמה את דגלו של בר-כוכבא, ושבבואו לארץ יצטרף אליהם. אבל הוא לא הצטרף, מפני שבבואו לכאן ראה והאמין “כי ציון במעדר תיפדה ושדיה בעבודה”, אף שלא חדל מלהגות בחרב בר-כוכבא. אפס לא הצטרף גם לצד אלה שהסתפקו לפי שעה במעדר. טשרניחובסקי לא זכה לשמוע בארץ, שאנשים ידברו בנשימה אחת על ציון במעדר תיפדה ועל חרב בר-כוכבא. הוא מת לפני שהגיע הזמן לכך.

מב

בהיות טשרניחובסקי בירושלים מאביב 1931 עד אביב 1933 היה כל זמנו תפוס בעבודת המילון-הרפואי ולא התעניין כלל בפוליטיקה הפנימית שלנו. במשך השנתיים הללו התחילו היחסים הפנימיים ביישוב להתחדד אבל לא הגיעו עוד לשיא כמו בשנת 1933–34, כשטשרניחובסקי כבר התגורר בתל-אביב.

היחסים בין מפא“י לרוויזיוניסטים ובין הפועלים ונותני העבודה החמירו בשנת תרצ”ג מיום ליום. בייחוד התגברה השנאה המעמדית אחרי שהימין נתן פרסום לדבריו של בא כוח מפא“י (מר יבנאלי) בישיבה סגורה, “כי יבוא יום ויחלקו את הפרדסים”. זו הייתה בעצם הלכתא למשיחא, שכן כל סוציאליסט מאמין שיום יבוא והסוציאליזם יתגשם בחיים. אך מובן שלא הייתה שום סכנה שהפרדסים יחולקו בימינו. אולם מאחר שהיחסים היו מתוחים בלאו הכי, די היה בניצוץ אחד כדי שתתלקח תבערה גדולה. והנה אותה שנה נרצח גם ארלוזורוב ז”ל, ואחרי-כן בא המשפט הידוע, ובמשך יותר משנה היו עצבי היישוב מתוחים.

טשרניחובסקי התעצב מאוד על המצב שנוצר, אבל התאמץ בכל כוחו לא לדבר על עניינים שלא היו נהירים לו כל צרכם. הוא רצה ללמוד את הליכות היישוב מבלי שיימצא תחת איזו השפעה שהיא. לסופרים ולאחד מעסקי-הציבור היה אז, באביב תרצ“ג, מעין מועדון קטן – גנו של ביאליק. שם היו מתאספים בלילי שבת ומתווכחים בהתלהבות על כל פגעי הזמן. הייתי מבקש את טשרניחובסקי שילך אתי לשם, אך הוא היה מסרב באומרו שהיה שם פעם אחת ושמע את הוויכוחים על עניינים פוליטיים והוא מעדיף לעמוד מרחוק. עם ביאליק – אמר – מוטב שייפגש ביחידות ובשקט. בייחוד נמנע מלבוא לפגישות אלו מפני שלא רצה להשיב לשואלים מה דעתו על הנאשמים ברצח – והרי שיחת היום הייתה בעיקר על נושא זה. אולם בכל זאת היו שרצו להכיר את דעתו. הללו היו מבקרים אותו בשעות הקבועות באמתלאות שונות ועוברים לאט-לאט לשיחת היום. אך הוא היה משיב בכעס: “איני יודע שום דבר. רחוק אני מכל המפלגות. יש משפט – וממנו תדעו”. ורק כעבור זמן, אחרי שהתחקה היטב על מהלך המשפט וגביית העדויות, היה עונה לשואליו כדברים האלה (כפי שמספר מר ברוך שוחטמן): “הייתי זמן רב רופא ב”זימסטווה” הרוסית, ועל פי מהלך-הכדור בגופו של ארלוזורוב, כפי שמתארים אותו, אני משוכנע שהייתה התאבקות". ויש שהיה משיב: “העדות בדבר הנקודות האדומות בליל חושך היא אצלו המכרעת”. טשרניחובסקי התחשב רק בדברים שידע מחכמת הרפואה והטבע, ורק על פיה היה מוציא משפטו. אני לא חפצתי לדבר אתו בעניין זה: לא חפצתי להשפיע עליו, וגם ידעתי מראש שטשרניחובסקי אינו ניתן לשום השפעה.

מקום גדול תפשה אז, כאמור, גם המלחמה לעבודה העברית. הפרדסנים טענו שיש הבדל גדול מאוד בין שכר הפועל העברי לבין שכר הפועל בערבי, שהיה נמוך מאוד. להלכה היו כל הציונים הכלליים, בין א' ובין ב‘, בעד העבודה העברית, אבל למעשה נלחמו רק הציונים הכלליים א’ לעבודה עברית, לשם הגשמתה בחיים. אספות פומביות בשאלת העבודה העברית היו נערכות מדי פעם בפעם ובכל זאת הייתה אדישות ביישוב לגבי העבודה העברית. על כך התריע בנאום פומבי הסופר א. דרויאנוב, שהיה ציוני סתם ולא השתייך לא לא' ולא לב'. וכשלא הועילו המאמרים והנאומים התנדבו עסקנים וסופרים לשם עמידה במשמרות בפרדסים שהייתה בהם עבודה לא-עברית. אז עשה טשרניחובסקי את הצעד הפוליטי-הפנימי הראשון למיום בואו לארץ: הוא השתתף במשמרת ליד פרדס בכפר-סבא שהעסיקו בו פועלים ערבים. הוא הלך עם הד"ר מ. גליקסון, א. ז. אשכולי, י. קלינזב ויעקב קרול (האחרון היה אחד הפרדסנים הראשונים שבפרדסו עבדו עוד מלפני המלחמה העולמית הקודמת רק פועלים עברים והוא יצא נקי מנכסיו).

בהיותו בכפר סבא כתב טשרניחובסקי את השיר “במשמרת” שיש בו שורות כאלה:

"זוכר אני לפני ימים,

קראו עלינו שוד וטבח

(נדמה אין רווח)

וכבר עמדתי פה, אבי…

“כן, במשמרת”

– מי בא בסיף ואש?

הוא – יריבו".

במאמרים ציינו רבים את העובדה, שהפועלים הם שהצילו את הפרדסנים בימי מאורעות תרפ“ט – אבל בשיר, במלים הספורות שביטא טשרניחובסקי, יש מחאה יותר חזקה נגד אותם הפרדסנים שפרדסיהם ניצלו מכיליון בימי המאורעות כש”יריביהם“, כביכול מעכשיו עמדו במבחן הסיף והאש. לפיכך גדול היה כעס הימין על טשרניחובסקי שעמד במשמרת. יש שהיו אומרים: ראו מה בינו לבין ביאליק: ביאליק, שכבר נמצא בארץ זמן רב אינו הולך למשמרות, ואילו טשרניחובסקי, שזה בא מקרוב, אינו הולך למשמרות. אכן יש שהיו משיבים כי מצב בריאותו של ביאליק לא הרשה לו להשתתף במשמרות, אבל באמת לא כך היה הדבר. אף שכתב את השיר “תחזקנה‏”, אשר נעשה כהמנון לפועלים, היה יותר מעשי מטשרניחובסקי. אחרי מותו נתפרסם המכתב שכתב בט' סיוון תרצ”ד (אחרי שטשרניחובסקי כבר היה במשמרת) למר אהרן חפץ. “איני מאמין” – כותב שם ביאליק – “כי המשמרות של החכמים והסופרים והרבנים וכו' וכו' יש בהם תרופה למצב. כמה פעמים בשנה אפשר להוציא את אלה למשמר? סכסוכי עבודה לא יירפאו לא על ידי משמרות ולא על ידי שאר צורות של כפייה. הכפייה תוכל לפעול רק במקרה של “מידת סדום”, כלומר במקום שזה נהנה וזה לא חסר – בעניין העבודה העברית אין סימן זה, והכפייה על ידי העבודה צריך להיעשות מתוך רצון חופשי… הפיקוח העליון על ענייני העבודה צריך להימסר בידי מוסד נאמן וכו'. לא ניתנה התורה לא למלאכי השרת ולא לשדים ומחבלים אלא לבני אדם בשר ודם, בעלי שני יצרים. פעמים גובר היצר הטוב ופעמים – הרע, ובשעת סכסוך בין שניהם יש צורך בבית-דין מפשר ומכריע. והנני המכבדך ח. נ. ביאליק”.

כשנודע לטשרניחובסקי דבר המכתב של ביאליק, אמר לי: “ביאליק הוא יותר מדיי מעשי. אף אני, כביאליק, לא האמנתי שהפרדסנים יושפעו מעמידתי במשמרת. אבל הלב והנשמה דרשו ממני ללכת ולכתוב את השיר הקטן ‘במשמרת’. יודע אני שיש מתרגזים עליי, אבל איני מתפעל מזה. אני עושה מה שהמצפון דורש ממני”.

והנה עברו ימים מועטים וגם השמאל לא היה עוד מרוצה מטשרניחובסקי. בז' תמוז תרצ“ד חתם טשרניחובסקי על כרוז, שעליו לא היו חתומים אלו שהלכו אתו יחד במשמרת, אלא אנשי הימין כרב הראשי הגרא”ה קוק, מאיר דיזנגוף, י. רוקח, אנשי ביל"ו כיודיליביץ, מאירוביץ וכו' – הוא הכרוז שנתפרסם בכל עיתוני הארץ לפני הערעור של הנידון למות ברצח ארלוזורוב, וזו לשון הכרוז:

“לפי עומק מצפוננו והכרתנו הברורה יצאה שגיאה משפטית איומה מאת בית הדין לפשעים חמורים בירושלים. איש נקי וחף מפשע נידון למות ברוב דעות, אברהם סטבסקי אינו אלא קרבן של טעות נוראה. אנו רואים חובה קדושה לעצמנו לעורר את המצפון היהודי והאנושי להצלת הנידון, חף מפשע וכו'. אני מאמינים ומקוים בכוחה של האמת שסופה לנצח”.

ביאליק נסע אז מן הארץ בגלל מחלתו וחתימתו של טשרניחובסקי עשתה רושם על החוגים שאתם עמד יחד במשמרת. אף שרבים היו עסקני הציבור שחתמו על הכרוז הזה, קטן היה מספר הסופרים העברים החתומים עליו. חתמו: א. דרויאנוב, י. ח. רבניצקי, זלמן אפשטיין, יהודה גרזובסקי, המשורר יעקב כהן, י. קרני, פרופ' י. קלויזנר, א. מ. ברכיהו, ד“ר ש. פרלמן, שלום שווארץ וא. ליטאי. טשרניחובסקי היה הראשון בין הסופרים שחתם על הכרוז הזה. הכרתו שהנאשם חף מפשע הייתה מבוססת רק על ידיעותיו ברפואה וחכמת הטבע. השמאל לא כעס כל-כך על כל הסופרים כמו שכעס על טשרניחובסקי. פגעו בו במשורר גם בירחון של אגודת הסופרים ב”מאזניים" (אחרי שביאליק לא היה בארץ). אולם טשרניחובסקי לא שם לב להתרגזות עליו – לא לזו שמימין אף לו לזו שמשמאל. הוא ידע למלא את חובתו האנושית.

מ"ג

באביב יצא המילון הרפואי של הד“ר מזיא בעריכת טשרניחובסקי מתחת מכבש הדפוס. ספר זה, שנדפס בהידור רב, הוא רב-כמות ורב-איכות. משפחת מזיא ערכה חגיגה יפה, בה הושמעו נאומים יפים גם לכבוד טשרניחובסקי, שהשקיע כל-כך הרבה טורח ועמל כדי שיצא דבר מתוקן. אולם איש לא שם לב לכך כי בצאת הספר הזה יורע בהרבה מצבו החומרי של המשורר-הרופא. הוא חדל לקבל את הסכום 12.5 לא”י בעד ההגהה, ומעתה מוכרח היה להתקיים מהסכום שהיה מקבל מבנק אשראי בעד עשרת הכרכים, וקצת מרפואה וספרות. אולם כל זה לא היה מספיק גם לו וגם למשפחתו בפריס.

דיברתי אז דברים כבושים עם ביאליק ואמרתי לו שמחובתו לדבר דברים קשים כגידים עם ראש העיר מ. דיזנגוף. הן טשרניחובסקי היה אחד הרופאים הטובים בבתי החולים שברוסיה, שבעניין רפואה ודאי שאינה נופלת מארץ ישראל, ואם בפטרבורג אפשר היה שטשרניחובסקי ישמש אורדינטור בבית חולים גדול, מדוע לא יוכל להיות בתל-אביב עוזרו של אורדינטור? ביאליק אמר לי שכבר דיבר לא פעם על כך עם דיזנגוף, אבל עכשיו בטרם ייסע לחו"ל, ידבר עמו שוב ויגזור עליו לסדר את טשרניחובסקי כרופא בתל-אביב, כפי שנודע לי אחרי כן, אמנם דיבר ביאליק לא רק עם דיזנגוף אלא גם עם סגן העיר מר י. רוקח ועם אנשים אחרים שהייתה להם השפעה בענייני העירייה. זו הייתה הבקשה האחרונה של ביאליק, מפני שלצערה הגדול של האומה כולה שב אחר-כך רק ארונו לארץ.

ובאותם הימים חלה טשרניחובסקי. נעשה לו ניתוח ב“הדסה” שבירושלים והוא הבריא. אבל מצבו החומרי נעשה קשה. לא הייתה לו אפשרות לנוח אחרי הניתוח, ומצבו דומה היה לימים הקשים שלו בברלין. אז נפגשתי עם מר רוקח; הוא היה אז רק סגן ראש העיר, אבל בפועל היו כל ענייני העיר מסורים לידו. אמרתי לו שאני עומד להרעיש את העולם היהודי באמריקה, בפולין וכו' – באותן הארצות שאני משתתף בעיתונים האידיים היוצאים בהן. אמרתי שאתריע על היחס הפראי והאכזרי של היישוב אל טשרניחובסקי. הן ברוסיה – בין בימי הצאר ובין בימי הבולשביקים – הצטיין טשרניחובסקי כרופא, ואיך אי אפשר, כשיש רצון טוב, לסדר את טשרניחובסקי כרופא בבית-חולים? אז השיב לי מר רוקח כי דנים על כך ועוד מעט יסודר הדבר וטשרניחובסקי יהיה שבע-רצון. אבל אחרי השיחה הזאת עברו יותר מחודשיים והעניין טרם סודר. התחלתי כבר לכתוב, כאשר אמרתי, מאמרים בעיתונים שבחוץ-לארץ, אף העתקתים בעיתוני הארץ. והנה פגשני מר רוקח ואמר לי כי יש לו לבשרני בשורה טובה: כבר נגמר עניין סידורו של טשרניחובסקי כרופא, ומהחודש הבא יקבל את משכורתו – עשרים לירות לחודש. שום פרטים אחרים לא הודיע לי. מיהרתי למסור על כך לטשרניחובסקי, שהתייחס להבטחה זאת בלי אמון רב. אולם באמת היו דברי רוקח נכונים. טשרניחובסקי סודר כרופא, אך לא לפי רצונו. אולם על כך בפרק הבא.

הזמן, יום שישי, ד' סיוון, תש"ד, 26.5.1944

יובל השישים

מד

כשבועיים לפני שנכנס לעבוד כרופא בבתי הספר של עירית תל-אביב קיבל טשרניחובסקי הודעה רשמית, שלמן החודש הבא יקבל משכורת בשיעור עשרים לירות לחודש. והנה היה בזה ממש משום נס, שכן החל מהחודש הבא עמד בנק “אשראי” להפסיק את התשלומים החודשיים בסך 20 לא"י שהיה משלם לטשרניחובסקי ממכירת עשרת כרכי כתביו. המשורר היה שרוי בפחד פן לא יוכל לשלם בעד החדר ולא יהיה לו אף למזון סעודה אחת. הפחד הזה סר עתה.

טשרניחובסקי לא היה שבע-רצון מזה שהוצרך להיכנס לעבודה שלא אתמחי בה במקום לעסוק בעבודה רפואית של ממש, בה עסק בהצלחה רבה במשך כמה וכמה שנים. אילו קיבל טשרניחובסקי משרה בבית-החולים, אפילו במשכורת לא גדולה, היה מתפרסם בלי-ספק כרופא טוב, אף-על-פי שהיה גם משורר. מה שאין כן בשעה שהוטל עליו להיות רופא בבתי-הספר; משרה זו כל עיקרה אינו ריפוי ילדים חולים, אלא השגחה ובדיקה. זהו בעיקר תפקיד סניטרי ואדמיניסטרטיבי. אבל הוא נכנע לגורלו. הוא ידע שנגזרה עליו גזירה לא להתפרסם בארץ כרופא אלא כמשורר.

טשרניחובסקי התמסר לעבודה חדשה זו במרץ רב. הוא אהב ילדים והילדים אהבו אותו. ואלמלא דאגת הפרנסה היה יושב בשלווה וכותב את שיריו בנוח עליו רוח השירה. אבל מה הוא סכום של עשרים לירות כשעליו לשלוח אותו כולו למשפחתו בפאריס (או לירושלים – לכשתעבור המשפחה לארץ)? ממה יחיה הוא בתל-אביב? בפחות מעשר לירות לחודש הרי לא יכול היה להתקיים גם בצמצום, בשעה ששכר החדר עלה שלוש לירות! לרגל עבודתו בבתי-הספר כבר לא יוכל לקבל חולים בביתו בשעות הבוקר, אלא רק בשעות הערב, והביקורים המעטים היו מכניסים לו רק מקור אחד – ספר שיריו. ואמנם הייתה דרישה לספר-השירים של טשרניחובסקי. היה צורך להדפיס הוצאה עממית של שיריו ולהפיץ אותה במספר טפסים גדול. ידעתי כי טשרניחובסקי כבר נכנס לשנת השישים של חייו, והייתה אפוא חובה מוסרית ותרבותית לעשות את אשר עשו מכבדיו ומעריציו של ביאליק במלאות לו שישים שנה: הם אספו כספים בלי קשקוש בקופסא, הדפיסו הוצאה עממית בשלושת אלפים טפסים והגישו אותה שי למשורר ביום חגו. אמת: ההוצאה העממית של כתבי טשרניחובסקי הייתה צריכה לעלות יותר מאשר זו של ביאליק, מפני שהכמות הייתה יותר גדולה. אבל בכל אופן אפשר היה לסדר את הדבר בסכום של שבע מאות לירות, מאחר שהדפוס והנייר היו אז בזיל-הזול, – ולהבטיח על ידי כך את קיומו של המשורר. הן הימים ההם – סוף שנת 1934 וראשית 1935 – היו ימי “פרוספריטי‏” בארץ בכל המובנים, ואפשר היה בקלות להוציא תכנית כזאת לפעול אילו נמצא אדם בעל השפעה שיתמסר לכך. לי לא היה הדבר כל כך נעים, אחרי שכבר טיפלתי בהוצאת עשרת הכרכים – ובלי הצלחה יתרה. אבל מאחר שלא נמצא אחר הייתי כבר נכון להתמסר לעניין. דיברתי בעניין זה עם אחדים ממעריציו של טשרניחובסקי. הללו הסכימו עמי שיש להגשים את הדבר והזמן כשר לכך, שהרי המצב הכלכלי בארץ הוטב; זאת ועוד: אחרי מותו של ביאליק היה טשרניחובסקי, לכל הדעות, ראש המשוררים העברים, וכאדם היה אהוב על כל היישוב. חיפשתי עוד אדם שיהיה לי לעזר, ואפשר שהייתי מוצא והדבר היה יוצא לפועל אבל בינתיים נעשיתי “פסול” בעיני חוגים רבים ביישוב. תחילת “נפסלתי” בחוגי השמאל מחמת התמסרותי לשחרור הנאשמים ברצח ארלוזורוב, אף שהכול ידעו היטב, שעשיתי מה שעשיתי מפני שהייתי משוכנע, אם בטעות ואם לא, כי הנאשמים חפים מפשע, והמצפון דרש ממני לפעול כאשר פעלתי. אפס בקיץ 1935 “נפסלתי” גם בעיני הימין, בעיני הבורגנים שלנו. בתשעה גיליונות של “הזמן” השבועי נלחמתי באילי הכסף. דרשתי דו"ח על כספי הציבור. גם הימין ידע שמעשיי לא נבעו מטעמים אישיים, אלא המצפון הוא שדרש ממני לעשות את אשר עשיתי. לא כאן המקום, בכותבי על חיי טשרניחובסקי, לספר מה עבר עליי באותם הימים. את זאת מקווה אני לעשות כשאכתוב על היישוב ועל העיתונות של התקופה ההיא. מכל מקום ברור היה לי אז שאני אינני האיש המתאים למטרה זו – להשיג את האמצעים הדרושים להגשת התשורה, חיפשתי אנשים אחרים – ולשווא. יגעתי ולא מצאתי. הצטערתי מאוד בשעה שהייתי רואה את טשרניחובסקי מחפש ערבים כדי לקבל עוד הלוואה קטנה בריבית באחד הבנקים. ידעתי שהוא מקמץ במאכלו אך לא יכולתי אלא להוציא אנחה מלבי.

ימים קשים עברו אז על טשרניחובסקי. לא הוחג גם יובל השישים שלו, שחל בחודש אב תרצ“ה. אמנם אין אני מאוהבי היובלות, אבל ידעתי שחגיגת-יובל תוכל לעזור לו בהפצת ספריו: חשבתי שאם ייזכר ויוחג יובלו, יימצאו אולי מו”ל הגון להוצאת כל שיריו בכרך אחד, וכך יוטב מצבו החומרי.

מה

חודשים אחדים אחרי שמלאו לטשרניחובסקי שישים שנה הוציא ועד אגודת הסופרים כרוז בזה לשון:

“ביום ז' חנוכה תמלאנה שישים שנה לשאול טשרניחובסקי. חג גדול הוא לשירה העברית, חג של אחד מגדולי יוצריה ואמניה, העומד על דוכנה למעלה מארבעים שנה כאחד מאנשי הבשורה הגדולה אשר חזונם היה כטל לעם שב אל ארצו. שירת טשרניחובסקי העשירה את התרבות העברית עושר עצום ונעשתה אחד הגורמים החשובים להתחדשות האומה ולהכשרתה לחיים חדשים‏”.

“יוחג נא אפוא יום הולדתו השישים של המשורר בכל פינות המולדת ובכל תפוצות הגולה. אל יהא אף קיבוץ ישראלי אחד אשר לא יעלה על זכרו מה שפעל המשורר עד עתה ופועל גם כיום לעמו ולתרבותו. אגודת הסופרים העברים קוראת לכל מוסדות החינוך ואגודת תרבות, לכל הסתדרות יהודית באשר היא שם לחוג את חג משוררנו הגדול, לעשות פרסום ליצירתו ולהפיץ את ספריו בכל בית עברי”.

יום-ההולדת שהוזכר בכרוז לא היה נכון – כאמור מלאו לטשרניחובסקי 60 שנה בחודש אב – אבל איש לא עמד על כך. הכרוז פעל את פעולתו: הציבוריות והעיתונות בארץ נתעוררו לחוג בפומבי את חג השירה העברית. אמנם לא נתמלאה כל הדרישה של הכרוז, אבל מכל מקום נחוג המאורע כהלכה. הורגש ההבדל הגדול בין החגיגה של יובל הארבעים לשירתו של טשרניחובסקי ובין יובל השישים להולדתו. החגיגה של יובל הארבעים לא תפסה מקום רב בעיתונות. נדפסו אמנם מאמרים שונים, אבל מאמר מקיף כתב רק הפרופסור י. קלויזנר בירחון “ביתר”. המאמר נקרא “תפיסת העולם של שאול טשרניחובסקי”, והרעיון היסודי שבו הוא: “כל משורר גדול הוא גם פילוסוף מעמיק, אלא שהוא פילוסוף של החיים ושל ההסתכלות העולם ולא פילוסוף בעל שיטה מופשטת”. קלויזנר מצא בשירי טשרניחובסקי ניצוץ מנשמת העולם, והכריז “שהוא המשורר של השחרור הלאומי בהא הידיעה, וכך, כשנתיים קודם הכרזת בלפור הרגיש טשרניחובסקי בדמים הרותחים בישראל הצעיר להילחם לנצח ולכבוש” ו“שכל רוחו הוא רוח התחיה וכל יצירתו נושמת כוח של חלוציות, של חיים חדשים וטבעיים, והרי זהו שחסרנו כאן כיום, שבלעדיו לא ננצח כאן מהר”.

כאמור היה המאמר הזה מיוחד במינו בשעתו: אולם בימי יובל השישים – שנתיים אחרי יובל הארבעים לשירתו של טשרניחובסקי – כבר כתבו ודיברו רבים ברוח זו ובהערצה זו. כל העיתונות העברית היומית, השבועית והחודשית בכל העולם הקדישה מאמרים חמים לכבוד היובל. הירחון של אגודת הסופרים “מאזניים” הוציא חוברת מוקדשת ליובלו של טשרניחובסקי, במידה פחותה הוקדשה גם חוברת של הירחון “גיליונות” ליובל. “דבר‏” הוציא מוסף מיוחד, ואפילו “הפועל הצעיר” שלא הזכיר כלל את בואו של טשרניחובסקי לארץ הדפיס לרגל יובל השישים שני מאמרים גדולים.

המאמרים נסבו ברובם על טשרניחובסקי משורר הטבע, משורר התחייה וכו‘. כולם טיפלו בשיריו המקוריים, מלבד מאמר אחד של מר פ. לחובר על תרגומיו של טשרניחובסקי. המאמרים היסודיים והמקיפים ביותר היו אלה של הפרופ’ קלויזנר, – שכבר כתב עליו הרבה מאמרים – ושל מר יעקב פיכמן. קלויזנר כתב לרגל יובל השישים שני מאמרים: האחד בשם “הקלסיקן טשרניחובסקי” והשני על “היהדות והיוונות שבשירי טשרניחובסקי”. גם פיכמן כתב שני מאמרים: מאמר אחד מקיף “במאזניים” והשני במוסף של “דבר”.

קלויזנר כתב: “משורר צעיר זה אף שהגיע לזקנה, זה ה’יווני העליז' שבת צחוק שובבה של ילד גדול תחת שפמו האוקראיני, אינו אלא אחד מאותם המשוררים הגדולים שנעשים קלאסיקים ועוד בחייהם”. פיכמאן התאמץ למצוא הקבלות בין שירתו של ביאליק לשירתו של טשרניחובסקי: “עם ביאליק באה בגרות, ירד כובד ראש, גם חדוותו הגדולה הייתה כבדת תנועה, כבדת דם. עם טשרניחובסקי נתחמם האוויר, ורק עמו עלה האביב בחלונותינו… קסם באורו וקסם בצלו ולא היה בו מקום לשיממון מתמול שלשום… לא ייפלא שרבים מחלוצי העבודה הראשונים, שהיו תלמידיהם של אחד-העם וביאליק, של ברדיצ’בסקי וא. ד. גורדון רואים גם בטשרניחובסקי את מחנכם ואת מכובדם.”

בכלל חזרו ונשנו אותם הרעיונות במאמרים של סופרים רבים. קצת מקוריות הייתה בדבריו של ז’בוטינסקי. הוא עמד על ההבדל שבין שירי ביאליק ושירי טשרניחובסקי. את שירי ביאליק הגדיר בשם “זעם” ואת שירי טשרניחובסקי בשם “געש”. משירי זעם למדנו לשנוא את היהודי השפל למען נאבד את העבר הנשגב, אבל ה“געש” הוא העיקרון החיובי שבטבע הנוטה להתפרץ תמיד בכל התנאים. “לשאול טשרניחובסקי ניתן מלמעלה אותו שי הפלא – אשר לפי דברי ברנרד שאו – לא יזכה לו אלא אחד מרבבות – כשרון הראייה הנורמלית”.

כדאי גם להזכיר את מכתבו של מר בן-צבי מטעם הוועד הלאומי: “בתולדות הספרות העברית החדשה, זו האחוזה ושלובה בתחיית עמנו הופיעה דמותך בזוהר עלומים, שירתך הרסה את מחיצות הגלות שנערמו מסביב לגטאות, נפחת אומץ רוח בלב מעוני הגלות ובלב אסירים עוררת תקווה לתקומת עמנו על גדות הירדן”.

והנה מעניין כי בכל החומר הרב שנכתב על טשרניחובסקי, שיכול היה להצטרף לספר רב-כמות, יש רק הערכות על שירי טשרניחובסקי ותרגומיו וכמעט שאין בו כלום על חייו. בעיתונים מימי היובל אני מוצאים רק שני קטעים קלי-ערך על פרשת חייו. י. ל. ברוך סיפר על ימי נעוריו של טשרניחובסקי, על הנשפים הספרותיים של אגודת “שפת ציון” באודיסה בביתו של הרב סלושץ, בכל אספה ונשף כזה היו הנאספים מבקשים שטשרניחובסקי יקרא משיריו, והעלם הנלהב היה עומד וקורא בפתוס: “חרבי אוי חרבי, חרב נוקמת” והיה מסעיר את דם הנעורים ומביא את הקהל לידי התלהבות. הפרופ' קלויזנר סיפר על ביקור שערכו הוא וטשרניחובסקי בבאזל בהיותם סטודנטים. שמחה גדולה שמחו על החופש הגדול שמצאו שם, והתפעלו מאוד שלא שאלו אותם אף לפספורטים. המקרה אינה להם לראות מחזה מוזר ברחובות באזל: עגלת חלב ולה רתומים אדם וכלב. קלויזנר ספק כפיו וצעק: האם בשביל כך בא החופש? וטשרניחובסקי אמר לו: הרי הכלב מקל על האדם, ואלמלא הוא, היה האדם סובל יותר…" מזה ראה קלויזנר כי טשרניחובסקי היה אופטימי בכל תאונות החיים, וכי כל דבר הבא לידו הוא היפך לזהב…

הזמן, יום שישי, י“א סיון, תש”ד, 2.6.1944

הצעה שלא נתגשמה

מו

העיתונות בארץ מילאה את אשר דרש ועד אגודת הסופרים. גם בחוץ-לארץ חגגה העיתונות את חג יובל השישים של טשרניחובסקי – ולא רק העיתונות העברית, כמו “הדואר” באמריקה ו“בדרך” שיצא בוורשה, שהקדישו גיליונות מיוחדים ליובלו, אלא אפילו העיתונים שיצאו באידיש. ה“היינט” בוורשה הדפיס גם תרגומים משל טשרניחובסקי באידיש, וכן גם “אונזער צייט” שיצא בקישינוב והירחון הניו-יורקי “צוקונפט”. גם העיתון היהודי בלשון הפולנית “נובו דזניק” הוציא תוספת מיוחדת ליובלו של טשרניחובסקי. ובשבועון היהודי-פולני “נאש אופיניה” הופיעו מאמרים ותרגומים משירי טשרניחובסקי לפולנית.

אולם ביחס לנשפים אין לי ידיעות כי חגגו אותו בכל תפוצות ישראל. אפילו בארץ לא הוחג המאורע בכל המקומות. בעיתונים היומיים נתפרסמו כרוניקות על חגיגות בתל-אביב, ראשון לציון, פתח תקווה ובחוג הנוער על יד “הבימה” בירושלים. בתל-אביב הייתה חגיגה גדולה ב“אהל שם” בכ“ט כסלו. השתתפה כל משפחת הסופרים ומאות אנשים מטובי הקהל. המשורר יעקב כהן דיבר מטעם אגודת הסופרים. הוא ציין שטשרניחובסקי הוא משורר התחייה המובהק אשר מרד ביהדות הגלותית ורוחניותה היתרה. הנאום סיים: “ראש ברכתי כי ישיר – ואין כמוהו מוכשר לכך – את האפוס הגדול של ארץ ישראל הקמה לתחייה”. אחריו דיבר הפרופסור קלויזנר ברוח הדברים שכבר הזכרתי לעיל. המשורר ד. שמעונוביץ השתדל להוכיח כי הדעה הרווחת, שטשרניחובסקי הוא ביסוד נפשו ‏”יווני", היא דעה נפסדת. המעיין יפה בתוכן שירתו של המשורר יודע כי רק אחד הוא המקור אשר ממנו ינק: המקור העברי. קראו בנשף זה משיריו, והזמר וויינברג שר. ובזה נסתיימה החגיגה.

בחוג הנוער של “הבימה” בירושלים דיבר קלויזנר על הדרמה “בר-כוכבא” של טשרניחובסקי, ש“הבימה” אינה מציגה אותה. הסופרים והציבור בירושלים לא חגגו את חג היובל. אולם במושבות, בפתח-תקווה וראשון לציון חגגו ברוב פאר. בפתח-תקווה נערכה חגיגה על ידי “מכבי אבשלום”. אחד ממשתתפי הגדוד העברי במלחמה העולמית הקודמת, מר אליעזר גולומב, נאם והוכיח כי אנשי גדודי המתנדבים בזמן המלחמה שאבו את התלהבותם ואמנותם מתוך שירי טשרניחובסקי, וסיים: “חיים אנו בתקופה מסוכנת, פסה האמונה בגאולה קרובה, דם קר נוזל בעורקי הנוער – קום המשורר ותן לנו את האפוס של כובשי כנען החדשים שישמש מעיין של גבורה לנוער שלנו”. בסוף הנשף הוגשה למשורר תשורה מאת “מכבי אבשלום”: עט נובע עם כתובת: “שי לטשרניחובסקי מאת מכבי אבשלום”.

בראשון לציון דיבר הבילו"יי מנשה מאירוביץ. הוא קרא למשורר לקום במצוקת ימים אלו לקרוא את העם המפולג על ידי מלחמת אחים לאחוזת ושלום. אחרי כן נאם מר נ. ביטריצקי נאום ארוך על טשרניחובסקי כמשורר הטבע. אחרי הכריזו על הרשמת המשורר בספר הזהב. בתשובתו עמד טשרניחובסקי “על התודה שחייבים הסופרים והוא בתוכם ליוצרי החיים החדשים בארץ, לפועלים, לכורמים, וליוגבים המשמשים מקור יניקה לשירתם”.

ב“דבר” לא הייתה שום ידיעה על חגיגות דומות בעמק ובשאר מקומות אלא שנתקבלו הרבה מכתבי ברכה ממקומות שונים וגם פרחים. מן העיתונים שלח רק “דבר” זר פרחים.

כן – הרבה שושנים, אבל לא לחם. בשעת החגיגה ואחרי החגיגה לא הייתה ממש פרוטה בביתו, ואלמלא קיבל זמן מועט אחרי כן פרס של מאה לירות מ“מוסד ביאליק” בעד תרגום מופתי – מי יודע להיכן היה בא. עוד ביום קבלת הפרס לא נשאר לו מן הסכום כלום, מפני שבקושי הספיק לשלם את החובות שהעיקו עליו. האדם שהרס את מחיצות הגלות, שעורר תקווה לתקומת עמנו – היה טרוד בחיפוש תחבולה לצאת מן המצר…

מז

אחרי יובל השישים ידע כמעט כל היישוב שטשרניחובסקי הוא המשורר היותר גדול של האומה אחרי מותו של ביאליק והכול התחילו מתייחסים אליו ביתר כבוד. הוא נבחר לאזרח הכבוד של העיר העברית תל-אביב, כמו שנבחר ביאליק לאזרח הכבוד אחרי יובל השישים שלו. טשרניחובסקי היה כבר נשיא הכבוד של אגודת הסופרים ושל פא"ן קלוב. אחרי מות ביאליק לא היה אדם ביישוב וגם בעולם היהודי כולו שיתפוס את מקומו כאישיות. הוא היה יחיד ומיוחד ואין דומה לו. אבל כמשורר תפס טשרניחובסקי בלי שום ערעור את המקום הראשון בעולם העברי. בנשפים ספרותיים התחילו מרבים בהקראת שיריו, וגם ברדיו ירושלים רבו המזמרים את השירים שלו אם גם לא במידה הראויה.

אולם עוד לפני יובל השישים הכריזה האוניברסיטה העברית באיגרת אל האקדמיה השוודית בשטוקהולם “כי ד”ר שאול טשרניחובסקי הוא המשורר העברי הגדול ביותר אחרי ח. נ. ביאליק שנפטר זה לא כבר“. האוניברסיטה העברית באה בהצעה לאקדמיה הנ”ל לזכות את טשרניחובסקי בפרס נובל. לציבור הרחב לא הייתה ידיעה ברורה על כל הנעשה מסביב להשתדלות זו של האוניברסיטה. בקשר לזאת נפוצו שמועות שונות שסתרו אלו את אלו, לפיכך מוצא אני לנחוץ למסור את הדברים כהווייתם.

לפי התקנות של פרסי נובל הניתנים על ידי האקדמיה השוודית – אין שום סופר ומלומד בא בחשבון אם איננו מוצג לפני האקדמיה על ידי איזו אוניברסיטה. מן הסופרים היהודים נשא המספר רב הכישרון שלום אש את עיניו לפרס נובל. ואמנם היו לו סיכויים להצליח, מפני שאת סיפוריו הרבים תרגמו ללשונות אירופה, שהמומחים בשוודיה נזקקים להן. אבל קשה היה לו לאש למצוא אוניברסיטה שתציע אותו כראוי לקבל את פרס נובל. והנה ניסה למשש את הדופק גם באוניברסיטה העברית. כשנודע למנחם אוסישקין שיש אנשים המשתדלים למען אש הביע את מחאתו העזה על האפשרות שהאוניברסיטה העברית תמליץ בפני האקדמיה השוודית על סופר הכותב באידיש. אז הוחלט שהאוניברסיטה תציג את ביאליק כמועמד לפרס נובל. את ההצעה צריך היה להגיש הפרופסור קלויזנר, ראש המחלקה לספרות עברית חדשה. קלויזנר טען בראשונה שיש להציג את שני המשוררים – את ביאליק וטשרניחובסקי גם יחד, והפרס יחולק בין שניהם – דבר שהוא נהוג לפעמים. הוא היה אומר כי בתור משורר אוניברסלי עולה טשרניחובסקי על ביאליק ולפיכך יש להציע את שניהם. ועד אגודת הסופרים בארץ התנגד להשקפתו של הפרופ' קלויזנר ולבסוף ניאות גם קלויזנר להציע כמועמד לפרס נובל רק את ביאליק, שהיה מקובל באומה כראש המשוררים. ואמנם הציעה אותו האוניברסיטה אלא שבינתיים הסתלק מאתנו.

והנה בראשית שנת 1935 הועמדה השאלה בדבר קביעת מועמד אחר לפרס נובל. הדעות היו מחולקות. היו שתי הצעות, אבל הפרופסור קלויזנר עמד על דעתו שטשרניחובסקי צריך להיות המועמד. הוא גם חיבר את נוסח ההצעה שעמדו להגיש לאקדמיה. על נוסח ההצעה עברו גם הפרופסורים רות ושוואבה.

בבקשה היה כתוב בין השאר: “שאול טשרניחובסקי היה הראשון שהכניס רוח חדשה לתוך השירה העברית. יופי פלסטי ברא בתוכה על ידי ציורי טבע נפלאים, שבהם קרם היופי עור ולבש הטבע בשר. על ידו נעשה התיאור הפיוטי בעברית חי ורוטט ומלא חושניות עדינה כמו בפסלי היוונים הקדמונים. הוא לימד את הדור העברי הצעיר להכיר ולהבין מהו טבע חי ויוצר בסתר עמקיו, הוא הציג לפנינו את האישה העברייה ברוב קסמיה ובתהומות נפשה והוא גם החדיר לתוך נשמתו של הנוער העברי, שהיה שקוע כמעט בעניינים מופשטים בלבד, את ההרגשות המגוונות של אדם חדש: יהודי ואירופי כאחד”. בהמשך ההצעה נאמר: “וכך נתן טשרניחובסקי חיים חדשים ועשירים לאומה העתיקה והנרדפת ויצר בתוכה את השאיפה לאדמה, לחירות ולתענוגי החיים הארציים. ומצד זה טשרניחובסקי הוא אחד מיוצריה הגדולים של תנועת-התחייה הישראלית הגדולה, שהחזירה לחיים אומה עתיקה, שכבר נחשבה בין האומות המתות… אבל טשרניחובסקי נתן גם ביטוי לצער היהודי הגדול, אותו הצער העמוק של אומה שלא פסקה מלחיות ומליצור במשך שלושת אלפי שנים… לצער דגול ועמוק זה נתן טשרניחובסקי ביטוי ארוך בהרבה משיריו ובייחוד בפואמה הגדולה “ברוך ממגנצה”. ואולם ביחד עם ביטוי הצער ידע טשרניחובסקי לתאר גם אידיליות עממיות נפלאות… הפלסטיקה התיאורית שבאידיליות אלו מגיע לידי גובה גדול שקשה למצוא כדוגמתה לא רק בספרות העברית בלבד… שאול טשרניחובסקי כתב גם המון סיפורים שיש בהם תיאור פסיכולוגי דק והומור רך… ושאול טשרניחובסקי החיה על ידי כך את הלשון העברית, העשיר אותה במילות חדשות, עשה אותה גמישה וראויה לביטוי של הרגשות ורעיונות אירופיים חדשים שבחדשים, וכך הפך אותה ללשון אירופית גמישה ומגוונת בלא שהסיר ממנה מעליה את הפאר היקר ביותר שלה, את רוחם המקורית של כתבי הקודש העבריים הקדומים. אכן רק אמן גדול מאוד מוכשר היה למפעל לשוני כביר כזה… וכך מתגלה לפנינו שאול טשרניחובסקי בתור רוח אוניברסלית גדולה ובתור אחד מיוצריה של ספרות אנושית לאומית חדשה בלשון מזרחית עתיקה מחודשת… בכל מקום שיש יהודים קוראים עברית נערץ ומפואר שאול טשרניחובסקי בתור המשורר העברי הגדול ביותר כיום הזה”.

יש בהצעה קטעים שהפרופסור רות מצא אותם למיותרים, אבל הקטעים שהבאתי לעיל נתקבלו על ידי כל שבעת החברים וההצעה נשלחה לשטוקהולם. אחד עשר פרופסורים דנו בשאלת המועמדים. ארבעה מהם חיוו את דעתם נגד טשרניחובסקי ובעד מועמד אחר. המתנגדים מצאו פגימות בחייו הפרטיים של טשרניחובסקי. הפרופסור רות מחה נגד הטענות הללו ואמר שיש לדון רק על האמן.

אז נתפרסמה בעיתונים שיחה של סופר אחד עם הד"ר אהרנפרייז. הרב הראשי של שוודיה, שהיה מקורב לפרופסורים של האקדמיה השוודית. אהרנפרייז רמז בשיחתו, שאם תציע האוניברסיטה שני מועמדים, את המשורר שאול טשרניחובסקי ואת המספר שלום אש, אזי יש תקווה כי הצעה זו תתקבל, מפני שספרי אש תורגמו להרבה לשונות וכבר יצא להם שם בעולם. לפי דעתו מוטב היה שטשרניחובסקי יקבל רק חצי פרס, היינו גם כן סכום נכבד – אלפים וחמש מאות לירות – ושאת פרס נובל יקבלו שני סופרים יהודים, מאשר שלא יקבל אותו אף סופר יהודי אחד. כשהגיע הדברים אל אוסישקין התמרמר, כאמור, על האפשרות שהאוניברסיטה העברית תציע כמועמד לפרס נובל סופר שאינו כותב בעברית. טשרניחובסקי שהיה זקוק מאוד לכסף הפרס, אולי יותר מאשר לפרסום עולמי, היה מכל מקום סבור כאוסישקין שאסור לאוניברסיטה להציע מסַפר, ויהי הגדול ביותר, אם אינו כותב בעצמו בעברית.

מ"ח

בהצעה של האוניברסיטה העברית לאקדמיה בשוודיה נאמר גם שטשרניחובסקי תרגם לעברית את האפוס הפיני הגדול “קאליוואלה” ונתכבד לבוא לפינלאנד לחגיגות הלאומיות שלה. על מסעו של טשרניחובסקי לפינלאנד דובר בעיתוני הארץ מעט מאוד. לא היו אז בפינלאנד כתבים עברים. כשחזר טשרניחובסקי ממסעו סיפר אך מעט על הכבוד הגדול שחלקו לו בפינלאנד. אולם אחרי מותו כתב על כך ב“הדואר” הניו-יורקי הד"ר פדרבוש, שהיה בשעתו רב העדה בהלסינגפורס. פדרבוש מספר שטשרניחובסקי היה שרוי כל העת במצב רוח מרומם מאוד וימי ביקורו בפינלאנד “היו הימים היותר מאושרים בחיי המשורר”. יש בזה בוודאי משום גוזמא, אבל זוכר אני כי בחזרו ארצה היו פניו טובים מאוד. הוא דיבר טובות על היהודים שמצא בפינלאנד ואף על הפינים.

וכך היה דבר המסע: בשנת תרצ“ה חגג העם הפיני את יובל מאת השנים ל”קאלוואלה" של לינרוט. משורר זה אסף את שירי העם הפיני ואספם יחד עם שהקים לתחייה את שיר העלילה בשם הנ“ל. חג היובל הזה של ה”קאלוואלה" היה לחג לאומי בפינלאנד. אל החג הוזמנו גם המתרגמים של האפוס. היהודים בהלסינגפורס פנו לוועד שערך את החגיגות בבקשה להזמין את טשרניחובסקי, המתרגם העברי של “קאלוואלה”. הבקשה נתמלאה. בירחון הפיני נדפס צילום של עמוד מן התרגום העברי עם מאמרו של הפרופסור פאאיגו, היודע עברית. המאמר שיבח את התרגום העברי ואת עוז הביטוי שבו. כשבא טשרניחובסקי להלסינגפורס קיבלוהו בכבוד גדול והדגל העברי התנוסס בכל החגיגות בין דגלי שאר הממלכות. בזמן ישיבתו בפינלאנד היה טשרניחובסקי אורח רשמי של הממשלה. בחגיגה הראשית נאם בעברית בשם ארץ ישראל ונאומו תורגם לפינית. טשרניחובסקי נפגש גם עם גדול הסופרים הפינים סילאנפיה המוכתר בפרס נובל, וכפי שסיפר ד"ר פדרבוש היה סופר זה מרבה לדבר אחרי-כן על הרושם הגדול שעשה עליו טשרניחובסקי והיה שואל מדי פעם בפעם על שלומו ומעשיו בארץ ישראל.

טשרניחובסקי קיבל אז מדליה מאת הממשלה הפינית. לפי המקובל בפינלאנד, ניתן אות הצטיינות רק לימי החיים, וכשבעליו מת, משיבים יורשיו את המדליה לממשלה. טשרניחובסקי לא שכח לכתוב בצוואתו, שיש להשיב את המדליה שקיבל לממשלה הפינית.

המשורר שב מפינלאנד לארץ דרך ברלין, במקום שהתעכב כיומיים. הוא נסע גם לפיכטנגרונד כדי לקחת את חפציו שנשארו. בברלין התראה עם ידידיו המעטים שנשארו שם, ובייחוד עם הד"ר מ. פינס. הוא היה מדבר אחרי-כן על ההבדל בין החיים היהודיים שראה אותם בגרמניה. הוא לא יכול היה אז להעלות על הדעת כי יבוא יום והגרמנים והפינים יכרתו ברית צבאית…

הערה

ברשימה “שגגה העולה זדון” שנתפרסמה ב“הצופה” מיום א' סיוון בא עליי מר מ. ליפסון בתלונה גסה על שכתבתי “כי בשעה שהיה הד”ר ש. פרלמן לעורך “בוסתנאי” התחיל הד“ר ש. טשרניחובסקי לפרסם את דבריו” ובאמת “טשרניחובסקי השתתף (? – ב. כ.) ב”בוסתנאי" עוד בעריכתי בשנת תרצ“א”.

עליי להעיר כי לא הייתה מצדי שגגה ועל אחת כמה וכמה לא זדון, אלא שנפלה שגיאת הדפוס ונשמטה המלה “בקביעות” אחרי המלים “טשרניחובסקי התחיל…” ובקביעות כתב טשרניחובסקי רק בימי עריכתו של הד“ר ש. פרלמן. ידעתי כי עוד טרם שנכנס מר ליפסון ל”בוסתנאי" נדפסה שם רשימה של טשרניחובסקי בשם “שעטנז” וקטע מתוך “קלולה”. במערכת “בוסתנאי” נמצא אז גם קטע מ“מקבט” לשקספיר בתרגום טשרניחובסקי אשר נדפס בגיליון הראשון שיצא בעריכת מר ליפסון. טשרניחובסקי לא היה אז עוד בארץ, והד“ר מ. פינס מברלין שלח איזה דברים משל טשרניחובסקי ל”בוסתנאי“. ובמשך שתי השנים שמר ליפסון שימש עורך ספרותי של “בוסתנאי” נדפסו שם שתי רשימות משל טשרניחובסקי, האחת קטנה בשם “שלמה חכם” והשנייה גדולה על המלומד חבקין. אבל רשימה זו נתפרסמה קודם באידיש (תרגום מכתב יד) ב”צוקופנט" שיצא בניו-יורק בעריכת א. ליסין. בכל אופן שתי רשימות אינן בגדר קביעות.

הזמן, יום שישי, י“ח סיוון, תש”ד, 9.6.1944

החוזה עם הוצאת שוקן

מט

אחרי חגיגות יובל השישים, בראשית 1936, באו ימי החול, ולפני טשרניחובסקי עמדה השאלה החמורה של מציאת עוד מקור לפרנסתו. הוא חי בתל-אביב ומשפחתו בירושלים. כרופא בתי-הספר העירוניים הייתה משכורתו עשרים לירות לחודש. אמנם קיבל אחרי החגיגות מאה לירות ממוסד ביאליק, פרס בעד תרגום מובחר, אבל זה הספיק בקושי לשלם את החובות. האפשרות היחידה לקיומו בכבוד הייתה להוציא את כל שיריו בכרך אחד כהוצאה עממית ולהפיץ אותו במספר הגון. הדרישה לספר השירים של טשרניחובסקי הייתה גדולה. מולי"ם שונים היו באים אליו בהצעות על הוצאת כל שיריו, אבל הצעותיהם לא היו משביעות רצון. כשבא אליי להתייעץ על הצעות שונות, אמרתי לו שיחכה מעט ואולי יעלה בידי לסדר את הדבר באופן שיבטיח את קיומו. היה לי אז יסוד לקוות שאחרי חגיגות היובל יימצאו אנשים שייקחו עליהם את סידור השי, שהעם היהודי חייב להגיש למשורר הגדול. הן יש ביישוב מוסדות תרבותיים, ציבוריים ומוניציפליים אשר סכום של שבע מאות לירות אינו צריך להפחידם. בסכום הזה אפשר היה להדפיס את ההוצאה העממית: חמישים גיליונות דפוס, בחמשת אלפים טפסים ובמחיר חמישים גרוש הכרך. הוצאה זו עשויה הייתה להבטיח את קיומו. אמרתי: העובדה שלא הצלחתי למצוא אנשים בעלי השפעה לפני חגיגת היובל – אין בה ראיה שלא אצליח בזה אחרי החגיגה, אחרי הפרסום הרב שניתן למשורר. גם קיבלתי הבטחות שידונו בדבר. אבל טשרניחובסקי לא יכול לחכות ועליו היה להחליט איזוהי הוצאת-ספרים בארץ שיתקשר עמה.

פעם בא וסיפר לי שיש הצעה מ“דביר”, הצעה מתאימה, אלא שהוא מפקפק. הוא הזכיר לי את הסכסוך שהיה לו עם “דביר” ביחס לשירי הילדים “הדחליל”, כשרק הודות לי – בהביאי את הדבר למשפט השלום העברי בארץ – קיבל את המגיע לו. זאת ועוד אחרת: הרי בראש “דביר” עמד אז לא ח. נ. ביאליק, אלא י. ח. רבניצקי, והוא, טשרניחובסקי, לא יכול לשכוח מה שכתב עליו רבניצקי, בשעה שהיה עוד משורר צעיר, כשטרם הוכר בציבור. כשם שמטבעו היה אסיר-תודה כל ימי חייו לאדם שעשה לו טובה כלשהי, כך לא שכח עד יומו האחרון את אלה שפגעו בו, בקצת או בהרבה – הרי הם י. ח. רבניצקי ודוד פרישמן. על יחסו לרבניצקי לא ידעתי כלום עד יום-השיחה. אז מסר לי את כל העניין, אף שהיה כבר ישן נושן.

ומפני שדבר זה קובע פרק בתולדות הספרות החדשה, הנני למסור עליו כאן בקצרה. את טשרניחובסקי הצעיר בראשית הופעתו כמשורר הכירו רק בני גילו שהיו באודיסה, הרי הם הפרופסורים קלויזנר, סלושץ וסגל. כשנסע קלויזנר מאודיסה לחו“ל היה בידו קובץ של שירי טשרניחובסקי והראה אותם לראובן בריינין, שהיה ידוע אז כאחד המבקרים הגדולים בספרותנו. בריינין התפעל משיריו ובצד השיר “חלמתי את שירת הזמיר” כתב בריינין: “השיר הקטן הזה יקר בעיניי מכל שירי יל”ג”. בהוצאת “תושיה” בווארשה עבד חברו של טשרניחובסקי סגל, והוא עורר את בן-אביגדור שישלח את הקובץ “חזיונות ומנגינות” של המשורר הבלתי ידוע, לראובן בריינין, וישמע את חוות דעתו על השירים הללו. וכך עשה. בריינין כתב הקדמה לספר השירים הזה ורומם את המשורר הצעיר מעל למשורר הדור הקודם יהודה ליב גורדון. דבר זה הרגיז מאוד את י. ח. רבניצקי, שהעריץ את יל“ג, והוא שפך את כל חמתו על המשורר המתחיל. רבניצקי כתב אז מאמר ביקורת ב”השילוח" (שנת תרנ"ט), שהיה חותם עליהם ב. ק. אלה הם ראשי תיבות של הפסיבדונים שלו, בר-קצין.

רבניצקי לא היה היחיד בין סופרי אודיסה שהתייחס בזלזול לשירתו של טשרניחובסקי. כך התייחס גם רבו של רבניצקי, מ. ל. לילינבלום, אשר בנעוריו כתב בעצמו שירים. כשלילינבלום היה עורך של אחד מכרכי לוח “אחיאסף” נתן לו טשרניחובסקי את אחד משיריו “מחזיונות נביא השקר” – את השיר המתחיל בחרוז: “דבר ה' היה אלי: קום איש הרוח” וכו', ולילינבלום השיב לו את השיר בחזרה בנימוק: “אינני מאמין שהקב”ה מדבר אל טשרניחובסקי“, וכמעט במילים אלו כתב רבניצקי את דברי הביקורת על השיר הזה, שנכנס בקובץ הראשון של שירי טשרניחובסקי. רבניצקי מצא בטשרניחובסקי רק סימני כשרון, אבל הוציא גזר דין קשה ש”אינו שולט בלשוננו“, ובשיריו נשמע תמיד “רק הד משוררי העמים שקדמוהו” ו”שלא יוכל גם להביע רגשות עזים וסוערים, הדרושים למשורר לירי“, ו”הקורא היודע שפת עבר לא יבין אז את הסגנון החדש של המשורר ולא ירד לסוף דעתו“. ובייחוד גדול כעסו של רבניצקי על בריינין “שהרגיז את הארי המת (יל"ג) מקברו”, והוסיף בלעג: “הזה יהיה ממלא מקומו של יל”ג?”…

מאמר-ביקורת ב“השילוח”, הירחון החשוב, עשה אז רושם על קוראי עברית. מאמר זה הכאיב מאוד למשורר, שהיה צעיר מאוד. אבל דעת הקוראים לא הייתה כדעת המבקר. ביאליק היה אחד ממעריציו הגדולים של טשרניחובסקי מראשית הופעתו, ודעתו הייתה מכרעת בהוצאת “דביר” ובייחוד ביחס לשירים, אף שבכלל היה ביאליק נשמע לדברי חברו הקשיש ממנו רבניצקי. ויצא כך ש“דביר”, שגם רבניצקי היה שותף בה, הפיצה את שירי טשרניחובסקי בגולה במספר רב מאוד. אחרי שביאליק לא היה בחיים, לא חפץ טשרניחובסקי למסור את עריכת שיריו לרבניצקי (ואמנם רבניצקי פסל שיר גדול אחד, הוא השיר “פרק באנטומיה”).

אפס, כל הנימוקים האלה לא היו מכריעים. הכריע הנימוק כי ספרי הוצאת “דביר” נפוצים גם בחוץ לארץ, ולשירי טשרניחובסקי בהוצאת עממית הייתה דרישה גדולה בפולין, ליטא, אמריקה. טשרניחובסקי התגבר על רגשותיו ועשה חוזה עם “דביר” למשך 11 שנים, ו“דביר” ניגשה תיכף להדפסת הכרך של שירי טשרניחובסקי.

נ

בתולדות המול"ות בארץ ודאי שיתפוס מקום חשוב העסקן הציוני מר שלמה זלמן שוקן, שקיים בגרמניה הוצאת ספרים בלשון הגרמנית במקצוע היהודית. ההוצאה נוסדה לא לשם רווחים. אולם אין בדעתי לנגוע ברשימה זו בצדדים החיוביים או השליליים של הוצאת שוקן, אלא רק במה שיש לו קשר לטשרניחובסקי.

מר ב. כצנלסון (עורך “דבר”) השפיע על מר זלמן שוקן, שיקים בארץ הוצאת ספרים עברית גדולה. כהקדמה לפעולת ההוצאה, על מר שוקן להחזיק בסופרים היכולים ליצור יצירות חשובות מקוריות או תרגומים קלסיים בעברית. מר כצנלסון הציע לשוקן שלושה סופרים וביניהם טשרניחובסקי. כוונתו הייתה לטובה אף כי בסופו של דבר גרם כל העניין ייסורים חומריים ורוחניים לטשרניחובסקי, אלא שהיה מקבל את הייסורים באהבה ולא היה מדבר עליהם, גם עם הקרובים אליו ביותר, רק לעתים רחוקות.

מר ז. שוקן, בקבלו את הצעת מר ב. כצנלסון בעיקרה, הציג דרישה שהמשורר יתפטר מעבודתו כרופא בבתי הספר ויהיה מסור כולו לספרות. טשרניחובסקי לא רצה להסתלק לגמרי מעבודת הרופא אף שבעבודתו כרופא בבית הספר לא מצא סיפוק מלא. סוף סוף, הסכים לעבוד כרופא רק פעמיים בשבוע, וכך עליו יהיה לקבל מעבודתו כרופא רק שליש מכפי שקיבל קודם, כלומר שש וחצי לירות. המשא ומתן התנהל בסודיות גמורה וזו הפעם הראשונה מיום שהתקרבנו, הסתיר ממני המשורר את הדבר. הוא מילא את הדרישה שלא יגלה לשום אדם את דבר המשא-ומתן. בייחוד לא רצו שאני אדע מכל העניין הזה. טשרניחובסקי סבל מזה שלא יכול היה לספר לי. לפי החוזה עם שוקן צריך היה המשורר לקבל שלושים לירות לחודש במשך שמונה שנים. תמורת זאת הייתה הוצאת שוקן מקבלת את זכות ההוצאה של כל כתבי טשרניחובסקי וכן של כל היצירות שהיה עתיד לכתוב במשך שמונה שנים. כך יכול היה טשרניחובסקי להרוויח מעתה כארבעים לירות בחודש: 30 לירות משוקן, שש וחצי לירות כרופא בעירייה, ועוד שלוש וחצי לא“י יכול היה להרוויח מחברת הביטוח בה שימש כרופא וקצת גם מספרות, כי שוקן היה מרשה לו לפרסם דברים גם ב”מאזניים" וגם ב“בוסתנאי”, בתנאי מפורש שתצורף ההערה: “ברשות הוצאת שוקן”. אולם סכום כזה הריהו קטן מאוד כשהמשפחה מפורדת – חלקה בתל-אביב וחלקה בירושלים. אבל טשרניחובסקי ניאות גם לחיות חיי דוחק, ובלבד שלא תטריד אותו יום יום השאלה: מה יהיה מחר?…

אולם לטשרניחובסקי היה חוזה ביחס לשיריו עם “דביר”, וספר-השירים שלו כבר הלך ונדפס; לפיכך יכול היה החוזה עם שוקן להיכנס לתוקפו רק אחרי ביטולו של החוזה עם “דביר”. ועד אגודת הסופרים בארץ קיבל על עצמו לסדר את הדבר עם “דביר”. הרי זוהי הוצאת ספרים בעלת-מסורת, והעיקר: היא מעין מוסד ציבורי. הוועד הציע ל“דביר” שיושב לו כל הכסף שהשקיע בגיליונות שנדפסו, ומלבד זאת תשולמנה לו 150 לא"י שכר טרחה ופיצויים בעד הפסדים שונים. באמת לא היה שום הפסד בדבר והטרחה גם כן לא הייתה כל כך גדולה, אלא מניעת הרווח. “דביר” לא הסכים להצעתה של אגודת הסופרים והגיש חשבון בכמה תעלה לו מניעת הרווח משתי המהדורות הראשונות, היינו: שלושת אלפים אכסמפלרים במהדורה ראשונה במחיר חצי לירה הספר (בן ארבעים וארבעה גיליונות-דפוס) וחמשת אלפים אכסמפלרים במהדורה השנייה בהוזלה מסוימת כפרס של העיתון “דבר”. לפי חשבונם של בעלי “דביר” יצא כי הרווח הנקי של ההוצאה משירי טשרניחובסקי צריך היה לעלות לאלף ומאה לירות – ואיך יכולה אפוא ההוצאה לוותר על רווח כזה? אולם ועד אגודת הסופרים עמד על שלו וטען כדברים האלה: “אם יקופח חלילה מצבו של טשרניחובסקי לא יסולח לנו אם נסיח דעתנו מן הדבר הזה ולא יסולח להוצאת “דביר” אם היא תהיה הגורם לקפח את שכרו וסידורו של טשרניחובסקי לעת זקנה”.

משנתברר שאין כל אפשרות לצאת מן התסבוכת הזאת הוסכם למסור את העניין לבוררות. באמת הרי יכול כל אדם להבין כי על פי הדין היה הצדק עם “דביר”, שכן החוזה הוא חוזה. ובכל זאת קשה היה להבין את יחסה של הוצאה זו, שביאליק היה מייסדה ושהציבור היהודי בכל העולם השקיע בה כשלושים אלף לירות. בבוררות השתתפו מר א. ברש (שנבחר ע"י הוועד של אגודת הסופרים), ומר י. גרזובסקי (שנבחר ע"י הוצאת “דביר”), והבורר השלישי היה ז. גלוסקין. הבוררים פסקו שעל שוקן לשלם שלוש מאות לירות ל“דביר”. אם משתי מהדורות בלבד אפשר היה לפי החשבון להרוויח אלף ומאה לירות, הרי במשך שמונה שנים אפשר היה להרוויח הרבה – גם מיתר הכתבים – ואם כן איזה ערך היה לשלוש מאות הלירות הללו? והרי שוקן הוא בעיקרו מצנט. אבל שוקן זקף את הסכום שלוש מאות לירות על חשבון טשרניחובסקי, ובמשך חמש שנים קיבל המשורר רק עשרים וחמש לירות לחודש.

באמת יצא כי טשרניחובסקי לא הרוויח כלום מכל הטובה שהשפיעו עליו. באמת לא קשה היה לו לעבוד כרופא בכל יום. הוא אבה עבודה. וחזקה עליו שאילו היה עובד בשעות הבוקר כרופא, לא היה הדבר מזיק לעבודת היצירה שלו. ואילו היה ממשיך את החוזה עם “דביר” היו ספריו נפוצים באלפי אכסמפלרים ואולי בעשרות אלפים משנת 1937 והלאה. אולם שוקן כמצנט – לא רצה להרוויח. הוא לא הדפיס במשך שנים מהדורה שנייה של השירים שנמכרו במשך שנת 1937, אף על פי שההדפסה והנייר היו בזול. קיצורו של דבר: טשרניחובסקי נכשל. הוא חי בדוחק ובציבור נפוצה השמועה שהוא חי בזכות מצנט. ואילו לאמיתו של דבר לא היה צורך בשום “מצנטיות”; להפך: דבר זה הזיק לו.

אחרי שהסתיר ממני את דבר החוזה עם שוקן בשעת המשא-ומתן, התבייש טשרניחובסקי לדבר אתי על כך במשך שנה ויותר, אבל אחרי-כן התאונן לפניי הרבה. אולם על כך בפרקים הבאים.

הזמן, יום שישי, כ“ה סיון, תש”ד, 16.6.1944

בימי המאורעות

נא

זמן קצר אחרי חגיגת היובל השישים של שאול טשרניחובסקי הגיעו ימים קשים – ימי מאורעות תרצ “ו. טשרניחובסקי שחי באודסה בימי הפוגרומים באוקראינה ידע להעריך את המאורעות. הוא שכתב בשנת 1920 את השירים המזעזעים: “זאת היא נקמתנו” ו”הקבר" וידע לתת ביטוי עז לרגשות העם, היטיב גם למצוא הביטוי הקולע לרגשות היישוב בשיריו “במשמר”, “שיר ערש” ו“דינה”. ברוח השירה ועוז הביטוי אין השירים הללו נופלים מאלה שנכתבו ב-1920, אבל הנעימות שונות בהרבה. בשירים על המאורעות ביישוב יש איזו רוח שקטה ואיזה רגש אמונה כי כך לא יימשך המצב ימים רבים. אחרי השחיטות האיומות באוקראינה כתב: “אין עין קולטת תמרורי אנוסה ומנחם לתינוק גם אין.” ובשיר “הערש”, שכתב אחרי מאורעות תרצ“ו, אנו קוראים: “ילד, ילד לי נתן… ולדמיו לקול הפצצה בן חלוץ וחלוצה… נוּם וגדַל וסְפוֹג האון…”. ב”משמר" הוא כותב: “גם הלילה הזה נוותר על שינה! בשל אב שהזקין, בשל אם זקנה שקידשו את השם במאודם ואינם, ובירכו את הבת, והפקירו את בנם למלחמת מצווה עם פראי אדם, עם אדם המדבר כמֵה-בִזה וצְמֵא דם”. יש כאן נעימה שונה מזו שאנו מוצאים בשיר “זאת היא נקמתנו”. אז ראה את הנקמה בזה ש“דמינו יחדורו, יבואו בכם, והרעילו יסודות כל ישכם… יום תתקע פגומת מאכלתך בגרון אחיך בן אמך ותשחטנו: ואזנך קולטה בנחרת גסיסתו מתענוג של חג ונגינתו‏”, ואילו בארץ-ישראל, בשנת תרצ"ו, מצא סיפוק במלים “למלחמת מצווה עם פראי האדם…”

כך גם בפואמה “דינה”. זו עשתה רושם עז ביישוב: רבו הדורשים אותה לשבח אך היו גם שדרשו אותה לגנאי, בייחוד אלה שקראו אז להבלגה ונלחמו ברגשי-הנקמה. הללו לא הצדיקו את מגמת הפואמה הזאת, שהמשורר שם בה את דברו בפי יעקב, האומר על שמעון ולוי כדברים האלה: “כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו גן, ברוך אפם כי עז ועברתם כי קשה, ירבו כמותם ביעקב בכל תפוצות ישראל, ברך אלהים חילם ופועל ידם תרצה”. אבל כל הפואמה כמו שהיא, חוץ מן השורות הנזכרות, אינה ספוגה רוח נקמה. היא כתובה ברוח הרבה יותר שקטה מאשר השירים שנכתבו אחרי הפוגרומים באוקראינה. בעצם גם אז לא שר המשורר ברוח הפסוק “אשרי היאחז ונפץ את עולליך אל הסלע”, אלא: “אנחנו לא נעל עליכם בקרדומות לבקע ההרות (כמעשיכם אתם), לא נרוץ גלגלות תינוקות”, אבל בכל השירים שכתבו בימים ההם מורגשת חמתו של המשורר על הפראים שבאירופה, שהיא יותר עזה מחמתו על הפראים במדבר, כמהי-ביזה וצמאי-הדם. אולם אין לשכוח כי כשנתיים לפני שנכתבה הפואמה ‏“דינה”, כתב טשרניחובסקי “כיצד מרקדין”: “תעבור מכל הארץ ממשלת זדון, אל יהי בתבל עבד, אל יהי בה כל אדון”.

בימי המאורעות חזה טשרניחובסקי מבשרו את הפרא-אדם הצמא לדם. פעם בנוסעו מרחובות לתל-אביב ירו בו, אך הוא לא נפגע, הכדור עבר סמוך לאוזנו. כשעה אחרי כן ראיתיו בביתי. הוא היה שקט וגם התלוצץ קצת. הוא אמר: “במה עולה אני על כל יהודי? מה לעשות, יש לנו עסק עם פראי-אדם הצמאים לדם”. המאורעות נמשכו כשלוש שנים ובכל הזמן הזה כתב שירים מעודדים…

בסוף שנת תרצ“ו, כשהיה נשיא הפא”ן קלוב העברי בארץ, נסע טשרניחובסקי לוועידה העולמית של פא"ן קלוב, שהתקיימה בבואנוס-איירס של ארגנטינה. אז נתמלאה תשוקתו לראות את העולם הגדול, לעבור ימים רחוקים, להכיר את הסופרים והמשוררים הגדולים מכל ארצות-תבל וגם לראות בעיניו את חיי היהודים בפינות הנידחות.

כשנודע בכל מושבות היהודים בארגנטינה כי המשורר טשרניחובסקי הגיע אל הארץ הייתה השמחה גדולה. רבים היו באים לראותו ומזמינים אותו לראות איך הם חיים ואיך מתקיימים בתי הספר שלהם ושאר המוסדות. בעיתונים היהודיים שיצאו בארגנטינה לא היו חדלים מלדבר על המאורע הזה. טשרניחובסקי היה מספר בעונג רב על קבלת-הפנים הלבבית שערכה לו יהדות ארגנטינה. הוא נסע אל המשובות וביקר את הקולוניסטים הראשונים יוצאי בסרביה. משלחות שונות באו אליו ושיטחו לפניו את בקשתם שיבקר במקומותיהם. הממשלה הארגנטינית הזמינה תכופות את צירי ועידת הפאן-קלוב לטיולים שערכה למענם, אבל טשרניחובסקי היה משתמט עד כמה שאפשר מטיולים כלליים והיה נוסע לפקוד את אחינו הפזורים.

אחרי שובו ארצה סיפר לי כי בכל ימי חייו לא היו לו שעות של מנוחה כמו במסעו הארוך על פני ימים במחלקה הראשונה של האנייה “אלזינה”. בהיותו באנייה התחיל לכתוב שיר שקרא לו בשם לועזי " Capo Verde " (“הכף הירוק” – אי באוקיינוס האטלנטי). אך הוא לא גמר את השיר הזה אלא בשנת 1939. וכך מתחיל השיר: “לא שווא חלומות ידברו… אך שמור לך תום לבבך, בלב התמים שמור פנה: שלכת הקודש לאוריך, שריד מה של שירה ונגינה, יבואו בהסח הדעת, וכתום כל דבר התוכחת, פתאום יתקיים שי הפלא, תנח על ראשך הברכה”. בזה הגיעה האופטימיות שלו לשיאה.

נב

כששב טשרניחובסקי מארגנטינה לארץ חתם על החוזה עם הוצאת שוקן, שעליו סיפרתי באחד מן הפרקים הקודמים. ימים מועטים אחרי בואו יצא בהוצאת שוקן בירושלים ספר השירים שלו בכרך אחד בעל 652 עמוד. השירים שנכללו בכרך זה סודרו ברובם הגדול על ידי הוצאת “דביר”, ולפי פסה"ד של הבוררות מסר “דביר” את כל הגיליונות הנדפסים להוצאת שוקן.

אחרי חתימת החוזה היה על טשרניחובסקי למסור את כל הדברים שיש בהם משום יצירה, שירים או סיפורים, לשוקן, וזה יכול היה להדפיסם בעיתון “הארץ” (שהוא היה המו"ל שלו) או בחוברת מיוחדת. כן יכול היה טשרניחובסקי עצמו לפרסם את הדברים גם בכל מקום אחר ברשות המפורשת של שוקן. וכך היה הנוהג שנקבע: כשטשרניחובסקי היה גומר לכתוב דבר-שיר או דבר-פרוזה היה מכניס אותו ל“הארץ” וכעבור זמן מה, לפעמים שבוע או שבועיים, היה מקבל תשובה אם ידפיסו את השיר או את הרשימה ב“הארץ” או לא. במקרה שלא היו מדפיסים הייתה ניתנת לו הרשות להדפיס את הדבר ב“מאזניים” או ב“בוסתנאי” או לשלחו לאמריקה אבל לא היו מרשים לו להדפיס ב“דבר” ו“הבוקר” – עיתונים המתחרים ב“הארץ”. והנה השיר הראשון שהכניס טשרניחובסקי ל“הארץ” היה “שיר הסוכה הקטנה” – שיר קטן ונפלא הנקרא בקלות ועונג רב. “הארץ” לא קיבל את השיר הזה והרשה לטשרניחובסקי להדפיס במקום אחר מלבד בעיתונים היומיים. והנה נדפס השיר הזה ב“מאזניים” בתוספת ההערה “ברשות הוצאת שוקן‏”. רבים שקראו את השיר הנפלא הזה משכו בכתפיהם. הם לא יכלו להבין בשום פנים מדוע אין “הארץ” מדפיס שיר כזה. אמנם הד“ר מ. גליקסון יצא אז ממערכת “הארץ” ואיש לא ידע מי הוא בעצם ממלא מקומו, אבל אם כה ואם כה אי אפשר היה להבין את טעמו ונימוקו של איזה עורך עברי שהוא הדוחה שיר נפלא כזה. “הארץ” הרי יצא אז בכל יום שישי בשנים עשר עמודים גדולים והשיר הוא כל כך קטן! שאלתי את טשרניחובסקי מה פשר הדבר. הוא אמר לי: “אין “הארץ” רוצה להדפיס את שירי. בראשונה פגע בי הדבר, אבל אחרי כן מסרו לי שאין בתל-אביב עורך ל”הארץ”, וכל הדבר הקשה מביאים למ. מדזיני בירושלים, והלה מבין יותר, כפי הנראה, בפוליטיקה מאשר בשירים. משום כך שוב איני מרגיש שום עלבון".

השיר הקטן הנזכר היה קטע מן הפואמה הגדולה על הדבורים, פואמה שטשרניחובסקי כתב אותה כמה שנים בשבתו בארץ. זו הייתה היצירה הגדולה ביותר שלו. עוד בהיותו בברלין היה טשרניחובסקי אומר כי את הפואמה הגדולה שלו יכתוב כשיהיה בארץ. תחילה חשב ש“הפואמה הגדולה” תהיה “כוהנת הכרמל”, ששירים קטנים אחדים ממנה בשם “לאילאיל” הדפיס בזמנים שונים. אבל בבואו לארץ החליט כי השירה הגדולה תהיה שירת הדבורים. – זו שקרא לה בשם “עמא דדהבא‏”. טשרניחובסקי היה נוסע למושבות שונות שיש בהן כוורות ולמד את תורת גידול הדבורים. הוא אסף חומר ספרותי רב על הדבורים, הדבש וכו'. הקטע הראשון של הפואמה הזאת כתב בסוף שנת 1935 ומסר אותו להד“ר ש. פרלמן על מנת שידפיסנו בגיליון הראשון של “הבוקר” שהוא היה עורכו. אחרי כן הופיעו עוד כמה קטעים ב”מאזניים". “שיר הסוכה הקטנה”, שאף הוא שיר על דבורים, לא נכלל בפואמה הגדולה, והוא כמרגלית בפני עצמה.

כשקראתי כעבור זמן-מה ב“בוסתנאי” את השיר “אני – לי משלי אין כלום”, שנדפס אף הוא “ברשות הוצאת שוקן”, – שיר שגם ספרות עולמית גדולה יכולה להתפאר בו – הייתי אומר לעצמי כנראה שעורך “הארץ” השקוע בפוליטיקה מכין לעצמו תעודה כזאת שתישאר לדיראון עולם. אולם טשרניחובסקי היה מלמד עליו זכות. השיר הוא רציני ביותר, ואולי גדול יותר מדיי. והנה כעבור ימים מועטים נדפס ב“מאזניים” השיר הקטן “בו במעדר”, – שיר שרק עורך מטומטם מסוגל לדחותו ולמסור לאחר. כשקראתי את השיר אמרתי שחובה לתת לו פרסום בעיתון. החלטתי – ברישיונו של טשרניחובסקי – להעתיק אותו לעיתון השבועי “חדשות” שהוצאתי אז. אל השיר צירפתי את ההערה הבאה: “השיר הנפלא הזה נדפס רק ב’מאזניים' שקוראיו מעטים, ולפיכך אנו מדפיסים אותו גם ב’חדשות'. חושב אני שהוצאת שוקן לא תבוא אליי בטענות על שהעתקתי את השיר הזה”. והיא אמנם לא באה בטענות. שום הגבה לא הייתה על המעשה שעשיתי, ושום עיתון אחר – אפילו “דבר” – לא העתיק את השיר הזה, האומר כבוד לקרקע, למעדר.

כן העתקתי את השיר “ארץ שמים מכסים לה”, המחזיק רק שתים-עשרה שורות. הדפסתיו ב“חדשות” בצירוף הערה הזאת: “השיר הנפלא הזה, המוסיקלי ביותר, של משוררנו הגדול נדפס ברשות הוצאת שוקן ב”ספר השנה ליהודי אמריקה“. הספר הזה מתקבל בארץ רק במספר אכסמפלרים אחדים והננו מדפיסים אותו ב”חדשות" לתועלת הקוראים העברים בארץ“. המלים “המוסיקלי ביותר” הן משל טשרניחובסקי. בעצמי לא הייתי מעיד על שיר זה שהוא המוסיקלי ביותר מכל שירי טשרניחובסקי. ולשיר הזה, בן שתים-עשרה השורות לא נמצא מקום ב”הארץ" וטשרניחובסקי שלח אותו לאמריקה! עד כאן הוא היה אמר לי: “ודאי שהייתי נותן לך את השיר גם בלי שכר סופרים הייתי מוסר שירים קטנים כמו ‘בו במעדר’ ל’מאזניים', ועל אחת כמה וכמה שלא הייתי שולח שיר בן שתים-עשרה שורות לאמריקה, אבל מה אעשה: הכול תלוי בשוקן. הוא לא ייתן לי שום רשות להדפיס ב”חדשות" אף שהוא עיתון שבועי ואינו מתחרה ב“הארץ”. הרי אתה פגעת בשוקן!… אפס מאמרים אלה שאוכל להדפיס בלי רישיון מיוחד משוקן (כי רק שירים או סיפורים עליי למסור לו). אתן לך, כשיהיו מוכנים אצלי. והוא אמנם נתן לי שני דברים אופייניים מאוד.

הפיליטון של טשרניחובסקי שנדפס בראשית 1938 נקרא בשם “מעין הרהורים על יום סרט אחד”. באותם הימים עוד לא היו מופקדים על שפת-הים מצילים בשכר קבוע מטעם עיריית ת“א. עבודת ההצלה הייתה נעשית ע”י “אגודה הצלה ימית” שבראשה עמדה הד“ר אסתר גובורקובסקי, שהייתה רופאה ומנהלת התחנה שלא על מנת לקבל פרס. האגודה הזאת הצילה במשך חמש שנים 486 איש ממוות וגם הושיטה עזרה ראשונה ל-17,111 איש על שפת הים. לאגודה לא היו חברים קבועים והכנסתה הייתה מימי-סרט. והנה ערכה פעם האגודה יום-סרט שהכנסותיו היו לא יותר מ-37 לא”י. טשרניחובסקי התמרמר על כן מאוד וכתב פיליטון חריף, שיש בו דברים רציניים וגם דברי הומור. הוא פונה אל הניצולים ממוות: "כמה הכנסתם אתם? “בניהם של הניצולים – כמה הכנסתם?…” אחר הוא משלח חיצי לעג באלה מיהודי גרמניה שזרקו בקופסאות פפניגים ממדינת היטלר. "בין השאר הוא מספר על בחורה מקסימה שקיבלה קופסא והחזירה אותה כעבור שבוע ריקה… והוא מתלוצץ על כך, שלא נמצא “בחור נחמד שהיה מכניס לקופסא בעד חיוך שמימי של בחורה, לכל הפחות חצי גרוש”.

הפיליטון הזה היה סטירה חריפה נגד אנשי תל-אביב, “עיר המונה תושבים לערך 150 אלף (כן ירבו)”, וכמדומה שזהו הפיליטון הקל היחידי שכתב טשרניחובסקי בהיותו בארץ.

המאמר של טשרניחובסקי נקרא בשם “נסיר את הבמות – מעין הרהורים בשפה”. הוא מתחיל כי גוף הולך וגדול צריך להתגבר על כמה קשיים ומכשולים בדרך התפתחותו. “הסבתות שלנו ידעו כמה מיני ‘מחלות ילדים’ הכרחיות, לפי דעתן. אבל יש מחלות שאפשר כבר עבר זמנן ואם הגוף בכל זאת יחלה בהן – אנו אשמים בזה. אחת המחלות היא אותן הבמות המרובות יותר משצריך לנו. לאחר שכבר ‘ועד הלשון’ תפס את עמדתו הראויה לו. לאחר שיצאו כמה מילונים מקצועיים וכו' יש להסיר את הבמות שבונה הרוצה לבנות לעצמו‏”. טשרניחובסקי התעכב בייחוד על הציפורים והצמחים, אבל עמד גם על המקצרים שרבו בקרבנו העושים את מלאכתם נגד חוקי השפה ורוחה, וכן על מתרגמי הטלגרמות בעיתונים (ובייחוד על עוזרי “הבקר”), המודיעים מדי פעם בפעם על הופעתה של צלבנית בימה של עיר זו או עיר זו, מתוך מחשבה מוטעית ששם האנייה בגרמנית נגזר מן השם צלב … הייתי מייעץ למתרגמים – הוא כותב שם – לקרוא אחר (השרטוט לטשרניחובסקי) גמר התרגום את השורות, שיקראו הם בעצמם אותן ולא להסתפק אך ורק בתרגום המשפט הניתן בין שני סימני הפסק בלבד".

טשרניחובסקי היה נוהג כמעט כל יום, אחרי קריאת הטלגרמות בעיתוני הבוקר, לשרטט את המקומות שאינם לפי רוח השפה העברית. הייתי אומר לו: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו” – הרי אתה דן על הכתוב בשבתך בבוקר על כוס תה, ואילו הם עושים את מלאכתם בלילה, בשעה מאוחרת, כשהמסדר עומד על גבם והמכונה מאיצה… אך הוא היה משיב: “אמנם צדקת, אבל רוח השפה”… כל העיתונים בארץ עברו בשתיקה על המאמר הזה וטשרניחובסקי חדל לכתוב מאמרים.

הזמן, יום שישי, ב' תמוז, תש"ד, 23.6.1944

נפתולים עם מו"ל

נג

טשרניחובסקי התייחס לסופרים ומשוררים בכבוד וחיבה, הוא היה מוצא תמיד את הצד החיובי שבהם. בזה היה דומה לחברו הקשיש ממנו ח.נ. ביאליק. אולם ביאליק היה מתבטא לפעמים בחריפות יתרה נגד אחד המשוררים שלא היה מוצא בו את רוח השירה, ואילו טשרניחובסקי נמנע מעשות כן. הוא כתב, למשל, במאמרו “נסיר את הבמות” (שהזכרתי בפרק הקודם): “כל הציפורים שבשירי משוררינו החל משירי ביאליק ז”ל ועד שירי שלונסקי ייבדל לחיים וכו'". ביאליק בוודאי שלא היה כותב כך. אבל טשרניחובסקי ידע להעריך את הצד החיובי שבשירי שלונסקי. לבו היה דווי על הפירוד והאינטריגות בין הסופרים והמשוררים. בנשף שנערך בסוף דצמבר 1938 מטעם אגודת הסופרים ליהודה קרני למלאות שלושים שנה לעבודתו הספרותית והעיתונאית – התאונן טשרניחובסקי בדברי-הפתיחה שלו “על השמחה, על חדוות החיים הנעדרת מחוגינו הספרותיים. יש וצרות עין ולפעמים גם רוע הלב מרעילים את היחסים ההדדיים, מדכאים את הרוח”.

טשרניחובסקי היה כותב מאמרי ביקורת לעתים רחוקות – הוא כתב בייחוד על ספרים מקצועיים ברפואה – אבל עם זה היה מביע למכירים וידידים דברי ביקורת בעל פה על סופרים ומשוררים, ותמיד נאמרו דבריו ברוח ידידותית. הוא היה מתרגז רק כשהיה קורא דברי תרגום ומוצא שהמתרגם לא ידע את הלשון שממנה תרגם: בייחוד גדול היה כעסו כששלונסקי פרסם ב“הארץ” את התחלת התרגום של “יבגיני אוניגין” לפושקין. הקטע הכיל עמוד שלם, קרוב לאלף שורות. הוא לא חדל מהתרגז במשך זמן רב על שאדם שאינו יודע רוסית כהלכה נועז לתרגם את שירי המשורר הרוסי הגדול פושקין, שטשרניחובסקי העריץ ואהב אותו מאוד. טשרניחובסקי, שידע את הלשון הרוסית וספרותה כאחד הסופרים הרוסים הטובים אף שלא יצר בלשון זו, תרגם מן הלשון הרוסית רק יצירות לא גדולות – למשל קצת משל בונין, שהוא החשיב אותו הרבה בתור משורר. הוא היה אומר כי כדי לתרגם את פושקין לא די להיות משורר עברי, אלא צריך לחדור עד נבכי החיים של העם הרוסי, לדעת את ספרותו הגדולה, והעיקר: לדעת את הלשון הרוסית ידיעה מקיפה ועמיקה.

בתרגום הפואמה “יבגיני אוניגין” התעניין טשרניחובסקי עוד מכבר, אף שלא עלה על דעתו לתרגם אותה. בהיותו העורך של חלק הספרות היפה בהוצאת שטיבל, היה י. א. שטיבל מפציר בו שימצא מתרגם משורר לשם הפואמה הנזכרת. שטיבל היה מספר שבימי עושרו הציע פעם לביאליק סכום-כסף הגון כדי שיתרגם את “יבגיני אוניגין”, אולם ביאליק דחה את ההצעה. הוא, שטיבל, הצטער גם על שטשרניחובסקי לא ניאות לקבל על עצמו עבודה זו. והנה נודע למו"ל זה כי מר א. לוינסון, שישב אז בוורשה, מתרגם את “ייבגיני אוניגין”, והוא שמע גם שמהללים את התרגום הזה. לפיכך לא נתן מנוח לטשרניחובסקי וביקש ממנו להיפגש עם המתרגם הזה ולהיווכח אם התרגום ראוי לשמו ואם כדאי לה להוצאת שטיבל להוציאו לאור. טשרניחובסקי השיב לשטיבל שאינו סבור כי יש בין משוררינו מישהו היכול לתרגם את “ייבגיני אוניגין” כראוי, אבל בכל זאת ישתדל להתראות עם לווינסון ולקרוא את הפואמה. ואמנם קרא ממנה כמה קטעים. הוא מצא שהמתרגם יודע את הלשון הרוסית ויש בתרגומו משום רוח השירה, אבל בכל אופן אין זה פושקין. ומכל מקום כשאין תרגום יותר טוב מזה ראוי להדפיסו בתור ניסיון ראשון. אך הדבר לא התגשם והתרגום יצא לאור רק כעבור כמה שנים, בהוצאת המתרגם.

כשראה טשרניחובסקי את התחלת התרגום ב“הארץ” הזדעזע. הוא ישב שני ימים וכתב הערות על התרגום, שהפרוץ מרובה בו מן העומד. באלף השורות שהכיל הקטע מצא טשרניחובסקי כתשע מאות שגיאות, שמקורן בזה שהמתרגם לא הבין כהלכה את הלשון הרוסית. בייחוד התרגז על תרגום השורה הראשונה. ניסיתי להרגיעו ואמרתי לו: “מה אתה מתרגז? זהו תרגום רע וחסל”. אולם הוא היה עונה: “הרי זה של פושקין!!” טשרניחובסקי היה מדבר על העניין בהתמרמרות גדולה עם הסופרים היודעים רוסית היטב, עם אלה שקראו את פושקין במקורו – כמו המנוח א. דרויאנוב ועוד. היו שאמרו כי טשרניחובסקי מפריז על המידה ויש שהוציאו לעז כי טשרניחובסקי כועס משום מה על שלונסקי. ומשום כך פוסל הוא את התרגום לחלוטין. לעז זה, שלא היה לו שום יסוד, הוסיף רוגז לרוגזו של טשרניחובסקי. – לפי עצת דרויאנוב שלח מר סימיטיצקי מכתב ארוך לסופר הרוסי אמן-הסגנון אוסורגין, בו ביקש ממנו לחוות את דעתו אם נכונים ביאוריו של טשרניחובסקי לדברי פושקין או לאו. והנה נתקבלה תשובה מאת אוסורגין, שטשרניחובסקי צדק ושהתרגום של שלונסקי הוא משובש מראשו ועד סופו. שו"ת מודרנית כזו ודאי שהייתה היחידה בתולדות ספרותנו. שלונסקי הפיק בעצם תועלת מכל העניין כי אחרי כן ישב, למד את פושקין כהלכה – כנראה בעזרת מומחה, ובתרגום המלא שהוציא שוב לא היו השיבושים המרובים. וטשרניחובסקי היה אומר ששלונסקי עשה נפלאות ברבים מתרגומיו הודות לחושו הבלשני, אף שאינו יודע רוסית כהלכה.

נ"ד

כפי שמסרתי באחד הפרקים הקודמים קבע לו טשרניחובסקי עמדה גלויה רק בשתי שאלות שהרעישו את עולמנו הקטן, בדבר “המשפט הידוע” ובדבר המשמרות בפרדסים שלא הייתה בהם עבודה עברית. אבל בשאר השאלות הפוליטיות היה מביע את דעתו רק בשיחות עם ידידים ומכירים. כך היה הדבר עד שנת 1937, כשעלתה על הפרק שאלת ה“חלוקה”. שאלה זו היא שהוציאה אותו מגדרו. מעתה שוב לא יכול היה לעמוד מרחוק. הוא היה מרבה לכתוב ומרבה למחוק. לבסוף הראה לי שיר קטן בכת“י; הוא עצמו הבין כי אמנם אי אפשר להדפיס אותו (שיר זה נשאר בוודאי בעזבונו). אמרתי לו שלפי דעתי הוא מפריז על המידה בהתנהגות לחלוקה. היו אז בין מצדדי החלוקה בעלי כיוונים שונים. היו שאמרו כי צריך לקבל את הצעתה של ועדת פיל כמו שהיא. כמובן שחייבים לדרוש יותר, אבל אם לא יסכימו צריך יהיה להסתפק במוצע. בכיוון זה היה כתב משה סמילאנסקי את מאמריו ב”הארץ" ורבים היו שהסכימו לדעתו. היה גם כיוון אחר שדרש לא לקבל בשום אופן את הצעת פיל אם לא תיכלל גם ירושלים בשטח המדינה היהודית, אבל על הנגב שאינו נכלל בהצעת פיל אפשר לוותר. והיו גם כאלה שאמרו כי מוטב לוותר על ירושלים מאשר לוותר על הנגב, מפני שבשעה שיתחילו בהשקעה ויחיו את השממה אפשר יהיה להושיב על אדמת הנגב, המשתרעת על יותר מעשרת מיליון דונם – מיליוני יהודים. דעת רוב העסקנים הציוניים הייתה שאם אפשר יהיה להכניס תיקון בהצעה, באופן שגם ירושלים והנגב ייכללו במדינה היהודית, אזי אפשר יהיה לוותר על המשולש חברון, שכם וכו' – שטח אדמה שיושבים בו ערבים בצפיפות ושרגל יהודית לא דרכה שם. אני הייתי טוען כי באם נוותר על שכם-חברון מפני שבשטח זה יושבים הערבים צפופים שלא ירצו במרות יהודית, אזי צריכים אנו לדרוש תמורת זאת אדמה שוממה בעבר הירדן, קרקע שאפשר יהיה להפכה לאדמה פורייה, למקום התיישבות של מיליוני יהודים.

שאלה זו העסיקה אז את כל היישוב. הרבה התווכחתי באותם הימים עם טשרניחובסקי. הוא ידע כי אף על פי שנלחמתי בחריפות במקצצים, באלה שהסתפקו ב“ארץ יהודה” במקום “ארץ ישראל”, מכל מקום סבור הייתי שעלינו לדרוש מה שאפשר, מה שהוא הגיוני, ומתקבל על דעתם של גויים ישרי-לב. ואם הוצעה ע"י הוועדה המלכותית תכנית-חלוקה, עלינו לדרוש את דרישותינו בהתאם לתכנית זו. אולם טשרניחובסקי היה אומר: “איני רוצה לשמוע דברים שבהיגיון בשאלה זו, אלא רק בדברים שבלב”. והוא הקדיש לעניין החלוקה שיר בשם “סבתא כך הייתה אומרת”. ומה הייתה הסבתא אומרת? – “בני, אל תכנס לכנופיה שמחלקים ביניהם את הכסף, יען ביען, כי אתה כלום לא תקבל, יקירי‏”, בסוף השיר נאמר: “ומובטחני גם עתה, בחַלק ערביים ואנגלים את נחלתנו מקדם, אנו נקבל כדברת סבתא ישישה: קצת קדחת בצנצנת קטנטנת‏”, סיפרו אז כי אוסישקין, שקרא את השיר הזה שמח עליו מאוד. מכל מקום היה זה השיר השני מהשירים שכתב בארץ. שלא הכול היו מרוצים ממנו. השיר הראשון היה “במשמרת” (בעצם גם מן השיר “דינה” לא היו הכול מרוצים – ובייחוד מצדדי ההבלגה).

נ"ה

שירי טשרניחובסקי שיצאו בהוצאת שוקן בשנת 1937 כבר אזלו מן השוק. כל המהדורה כולה נמכרה במשך שנה אחת. טשרניחובסקי היה מצטער על שאין מוציאים מהדורה חדשה: הרי הדרישה לספר מצד הקהל הייתה גדולה, הנייר והדפוס היו בזול, ושכר סופרים לא היה צורך לשלם, ואם כן – היה שואל – מדוע אין מדפיסים? בעל הוצאת שוקן, מר ז. שוקן, היה גר בירושלים. טשרניחובסקי כתב אליו על כך אך לא קיבל ממנו תשובה ברורה. הוא ביקש להיוועד עם שוקן לכשיבוא הלה לתל-אביב, אבל בתשובה הקצרה שקיבל נאמר ששוקן עסוק מאוד וכשיתפנה יודיעו על כך לטשרניחובסקי.

חיכה המשורר כמה שחיכה עד שקיבל מכתב ובשורה בו: שוקן כבר הועיד לו זמן לשם שיחה. הוא – טשרניחובסקי – קיווה שיעלה בידו להשפיע על שוקן להוציא מהדורה חדשה של שיריו, שכן היה אז בית-מסחר ספרים שרצה לקבל את כל ספרי המהדורה – אלפיים אכזמפלרים – ולשלם בעדה מראש. טשרניחובסקי סיפר לי את כל הדברים האלה בפנים צוהלות. לא הבינותי לשמחה מה זו עושה ואמרתי: “איך אינך מתבייש להביע בפניי את שמחתך על שזכית לקבל מכתב משוקן בו הוא קובע לך ריאיון ביום פלוני… אמנם שוקן הוא בעל עסקים מרובים, וידיו רב לו גם בעיני הציבור. אבל מה בכך? כשהייתי עושה בפטרבורג כסתם יהודי – התואר עורך “הזמן” בווילנה לא היה אומר כלום – והיה לי צורך לבוא בדברים בעניין ציבורי עם המיניסטר הנסיך אבולנסקי, שעמד בראש “הסינוד הקדוש” והיה גם מיליונר רב-נכסים יותר משוקן – הייתי מתקשר עמו בטלפון ומבקש ריאיון והייתי מקבל תיכף ומיד תשובה לבוא בשעה פלונית – היום או מחר או כעבור שלושה ימים. ומה שנוגע ליהודי כמו הברון דוד גינצבורג, שלכל הדעות לא היה נופל משוקן. הרי הלה היה דוחה עסקים אחרים והיה מקבל אותי או סופר יהודי אחר גם בשעת הסעודה. ואתה שהנך המשורר הגדול בישראל ויש לך גם חוזה עם שוקן, אתה שמח כי הוא, שוקן, הועיד לך ריאיון?”…

הוא התבייש בפני עצמו ולא ידע בראשונה מה להשיב. ואחרי כן אמר לי: “הרי ברוסיה היו אנשים אחרים לגמרי… ואילו כאן יש נוסח גרמני. ובכלל איני מתחשב בכבודי. העיקר הוא שיש עכשיו צל-תקווה שסוף סוף תהיה תפוצה לספר השירים. קשה לי להירגע ביודעי שיש דרישה לספרי ושאין סיבה של ממש המעכבת את הדפסת המהדורה החדשה. מדוע לא יקראו את שיריי אלה המוצאים בהם טעם ומשתוקקים לקראם? אקווה שהפעם אשפיע על שוקן והוא ידפיס. הן יהיה לו מזה רווח. שכר סופרים הרי אין הוא צריך לשלם, ומלבד זאת יש אימהות (מטריצות) ויש בי”מ ספרים הרוצה לקנות את כל המהדורה!"

כשנכנסתי אליו אחרי הריאיון עם שוקן ראיתי שפניו עצובים. הוא אמר לי בגמגום: “לצערי אין התשובה מניחה את הדעת, הוא לא קבע עוד זמן מסוים להוצאת המהדורה החדשה, והשירים החדשים אינם באים בחשבון כלל”. כעבור איזה זמן שאלתי את טשרניחובסקי אם הוא ניסה פעם לדבר עם שוקן על הדפסת ה“אודיסיאה” להומרוס, המונחה אצלו בכתב יד מכמה וכמה שנים. במקום תשובה הוציא אנחה עמוקה מלבו. את ה“אודיסיאה” תרגם טשרניחובסקי עוד בהיותו באודסה בשנת 1921–22, בימי הרעב. כפי שסיפרתי באחד הפרקים הקודמים היה טשרניחובסקי נותן המחאות על שם א. י. שטיבל ליהודים שהיו עוזבים את אודיסה ונוסעים לחו"ל. הוא היה מקבל בעד זה כסף סובייטי ושטיבל היה משלם בלירות, טשרניחובסקי יצא מרומה מעסק זה. כל הסידור בא בתורת שכר-תרגום בעד האיליאדה והאודיסיאה שטשרניחובסקי קיבל על עצמו להמציאן לשטיבל בטרם עזב את פטרבורג, טשרניחובסקי הביא את התרגומים האלה לברלין. קשה היה לקבוע כמה קיבל טשרניחובסקי בעד התרגומים הללו. העניין נמסר לידי על מנת שאחליט כבורר יחידי. פסקתי שהכסף שקיבל טשרניחובסקי היה בעד איליאס, ובעד “אודיסיאה” תהיה הוצאת שטיבל מחויבת לשלם אם תרגום זה יידפס. מצבו של שטיבל לא הרשה לו לשלם בעד “אודיסיאה”, וההוצאה שהועברה לארץ לא מצאה כי לכשתשלם שכר סופרים תוכל להכניס את מה שהוציאה וכך נשאר כתב-היד בידי טשרניחובסקי, שמסר אותו אחרי-כן לשוקן. הוא סיפר לי שניסה פעם לדבר עם שוקן אך לא מצא אוזניים קשובות. כן סיפר לי שקיבל ידיעה כי שטיבל היושב בוורשה – היה זה חודשים אחדים לפני התפרצות המלחמה – התחיל לעשות עסקים גדולים מממכר עורות, ושב להדפיס ספרים חשובים. "ודאי שהיה מאושר אילו מסרתי לו את ה’אודיסיאה' " – היה טשרניחובסקי אומר. "שוקן אמנם מרשה לאחרים להדפיס דבריי בשעה שכותבים ברשות הוצאת שוקן, אבל ברי לי שלשטיבל לא ירשה להוציא את ה’האודיסיאה'… וסופה להיות מאכל לעכברים.

טשרניחובסקי דיבר אז אתי בצער רב כל כך, שקשה היה לי לשמוע. בעיניי הייתה התנהגותו של שוקן סאדיזם של מצנט. לא יכולתי בשום פנים להבין כיצד משלמים לאדם משכורת קבועה בעד הוצאת ספריו ואין מדפיסים אותם, וכל זה בשעה שרבים הדורשים אותם. כך נתנו למשוררנו הגדול להרגיש רגש של “נחיתות”, רגש שהוא חי בחסדי מצנט, בשעה שכל מו"ל היה שמח להדפיס את כתביו מטעמים מסחריים גרידא.

הזמן, יום שישי, ט' תמוז, תש"ד, 30.6.1944

טלטולי דרכים באירופה הבוערת

נ"ו

כחודש לפני המלחמה העולמית הנוכחית עמד טשרניחובסקי לנסוע בשם ה“פאן-קלוב” העברי בארץ לאוסלו (נורביגיה). הייתה לו בארץ חזקה לנסוע בשם ה“פאן-קלוב” הארצישראלי לוועידות העולמיות של מועדון זה. בשנת 1936 נסע לארגנטינה ובשנת 1937 לפאריז. ב-1939 עמדה הוועידה העולמית להתקיים בנורביגיה. טשרניחובסקי התעתד לנסוע הפעם לזמן יותר ממושך. חיבה יתירה הייתה נודעת ממנו למדינות הסקאנדינביות; בייחוד רבתה החיבה אחרי שביקר בפינלאנד בזמן חגיגות קאליואלה. הוא קיבל את הצעת “הברית העברית העולמית” לנסוע בגמר ועידת הפאן-קלוב לשטוקהולם, הלסינקי ועוד נקודות ולייסד שם סניפים ל“ברית העברית העולמית”. המשורר החשיב את פעולת ה“ברית” הזאת והיה ידידה הנאמן.

טשרניחובסקי החליט לנסוע לאוסלו דרך פולין, כלומר דרך הנמל גדיניה אשר על יד דנציג, מפני שרצה לראות את היהודים בפולין, להתעכב ימים אחדים בוורשה, ולהתראות עם הסופרים העברים ועם א. י. שטיבל, שעמד להקים לתחייה את הוצאת הספרים שלו בפולין. טשרניחובסקי יצא את הארץ עוד לפני שריבנטרופ טס בשליחותו של היטלר לרוסיה לחתום על החוזה לאי-התקפה. אמנם גם אז הייתה מרחפת רוח-מלחמה בעולם, אבל איש לא חשב שהסכנה כל כך קרובה, עד שכל הנוסע לחו"ל אינו מובטח שהדרכים לא תשתבשנה בחזרתו ארצה. כשטשרניחובסקי היה בוורשה כבר נודע דבר הטיסה של ריבנטרופ, אבל בכל זאת לא שיער המשורר שהתפרצות המלחמה היא שאלה של ימים סיפורים, ולפיכך התעכב בוורשה. בבואו לפולין הדפיס העיתון “היינט” מאמר נלבב לכבודו בצירוף תמונתו (דבר שעזר אחרי-כן לטשרניחובסקי בימי צרה ואולי גם הציל את חייו). אף הסופרים והעיתונאים היהודים בוורשה הספיקו לערוך לו נשף. אחד הסופרים שהשתתף בנשף זה, מר מסטבוים, סיפר בקצרה במחברתו “וורשה 1939” על הנשף הזה שהיה האחרון לנשפים הספרותיים היהודיים בפולין. השעה הזאת אמנם לא הייתה שעה חגיגית, שעה היפה לקבלות-פנים, מפני שוורשה כבר התכוננה לימי-מלחמה והייתה עסוקה בחפירות, ואף-על-פי-כן היה היחס למשורר-האומה הבא מארץ-ישראל חם ולבבי ביותר. הייתה זו פגישה נאה ולבבית של אנשי-העט היהודים בפולין עם טשרניחובסקי. את הנשף פתח מר ליס במאמר, שארץ-ישראל של מעלה – מרכז השירה והספרות – עתידה לקרב את הלבבות של המוני ישראל באשר הם לארץ-ישראל של מטה, ארץ-ישראל הנבנית והעובדת. טשרניחובסקי דיבר על גידולו הנהדר של היישוב שבארץ, על בניני הצעירים והזקנים, על פרחי הארץ, גניה ושתיליה וכו'.

אחרי טיסתו של ריבנטרופ למוסקבה אי אפשר היה עוד לנסוע דרך גדיניה ולשטוקהולם: בעלי-האניות חששו להתפרצות המלחמה. לפיכך החליט טשרניחובסקי לנסוע לריגה ולהפליג משם באנייה לנורביגיה. אבל הרכבת מוורשה לריגה התאחרה מאוד, ועד שבא לריגה נסעה האנייה לשטוקהולם, ועל טשרניחובסקי היה לחכות שישה ימים עד הפלגת האנייה השנייה. אולם בינתיים הודיע ה“פאן-קלוב” העולמי על דחיית הוועידה העולמית מחמת המצב הבין-לאומי. טשרניחובסקי מיהר לשוב לוורשה כדי לנסוע משם דרך רומניה לארץ. הוא בא לוורשה ביום האחרון לפני התחלת המלחמה. בקושי גדול עלה בידו להיכנס לרכבת העוברת ללבוב, שמשם אפשר היה לנסוע לקונסטנצה.

הנסיעה הזאת הייתה כרוכה בסכנת-נפשות. ובשוב טשרניחובסקי לארץ סיפר לבא-כוחו של “הארץ” קצת מן ההרפתקאות שעברו עליו. בדרכו ללבוב ישב טשרניחובסקי בתא אחד עם רזרוויסט פולני. טשרניחובסקי נכנס עמו בשיחה ומאחר שהוא לא ידע פולנית ואיש שיחו לא ידע רוסית דיברו גרמנית. בשעת השיחה הראה הרזרוויסט לטשרניחובסקי מבעד לחלון את המקומות היפים שעברו דרכם. כל זה עורר חשד של ריגול ואחד הנוסעים מסר על כך לשלטונות הצבא ששלחו משמר צבאי לאסור את הרזרוויסט הפולני. טשרניחובסקי נבהל והסביר בגרמנית שהם דיברו רק על דברים בעלמא. אז אסרו גם את טשרניחובסקי והורידו אותו מן הקרון בתחנת הרכבת ראדמיץ. המשורר היה נתון בסכנה גדולה. התחילו לחקור אותו בלשון גרמנית רצוצה: “מה חפצך בפולין? מי שלחך לכאן?” – ובימים קשים כאלה הרי לית דין ולית דיין. אמרו לשלוח את טשרניחובסקי לאחד מבתי האסורים עד כמר החקירה. אבל גיליון ה“היינט” הציל אותו. הוא הראה לאלה שאסרו אותו עיתון מודפס בוורשה ובו תמונתו ומאמר עליו. אז הבינו החוקרים כי אין העצור שלהם סתם יהודי, אלא חבר ה“פאן-קלוב” העולמי, והעבירו אותו ליארוסלאבל. שם חקר אותו קצין פולני משכיל שהסכים להביא מתרגם. לבסוף שחררו אותו וגם השיבו לו את הפספורט והוא המשיך את נסיעתו.

במשך כל זמן הנסיעה לא אכל כלום. הרעב הציק לו ובכיסו לא היה אפילו זהוב אחד, וכן לא הייתה לו האפשרות להחליף לירה. לאשרו נסעה עמו אישה אחת שדיברה קצת רוסית והיא שנתנה לו פרוסת לחם להחיות נפשו. בהמשך הנסיעה נכנס לרכבת רב צבאי והמשורר הציג את עצמו בפניו. הרב השתומם ונתן לו כמה זהובים פולניים בבקשה לסלק את החוב להוריו הגרים ברמת גן. הנסיעה הייתה קשה ומעייפת מאוד. בתחנה אחת היה עליו לחכות 14 שעות עד שהרכבת זזה מהמקום. שום צורכי מזון אי אפשר היה להשיג, אז החליט לטייל מעט ושוב נאסר לשם חקירה. אבל הרב הצבאי הציל אותו, והחוקרים שאלו את הרב: “מנין הוא יודע את האדם הזה?” תשובת הרב הייתה: “הוא אדם מפורסם בכל העולם היהודי”.

במשך ארבע-עשרה שעות הנסיעה נערכו ארבע הרעשות קשות מן האווירונים הגרמניים. גם בבואו ללבוב הייתה הפצצה גרמנית. אולם הוא מיהר לנסוע משם ברכבת לקונסטנצה וגם בדרך זו היה לו אינצידנט עם מאיור פולני, מפני שהמזוודה של טשרניחובסקי פגעה במזוודה של המאיור. אבל ברכבת זו נזדמנו שני קצינים יהודים. אחד מהם היה רופא שקרא על מזוודת המשורר את שמו בעברית – והוא ידע את שם המשורר מקריאתו את העיתון-הפולני-היהודי “חווילה”. הקצינים היהודים נתנו לו את האפשרות להתרחץ קצת והקצו לו מקום לשינה קלה. בקונסטנצה דאגו הקצינים לסידורו של טשרניחובסקי באנייה וכך בא לביתו מאושר שניצל בנס.

בחוגי המשפחה של טשרניחובסקי סבורים כי הימים הקשים הללו וכל מה שעבר עליו הם שגרמו במידה ידועה למחלתו, מחלת הדם, שנתגלתה אחרי כן.

הזמן, יום שישי, ט' תמוז, תש"ד, 30.6.1944

מעשה בפרס עירוני לספרות

נ"ז

בימי המלחמה נשתנה לטובה היחס של שוקן לטשרניחובסקי. כשקיבל ג. שוקן על עצמו את עריכת “הארץ” שוב לא היה מזלזל בערך שיריו המקוריים של טשרניחובסקי. הוא היה מדפיס אותם ברצון רב ולפני החגים היה מבקש את טשרניחובסקי מראש שיכין דבר יותר גדול בשביל גיליונות החג של “הארץ” וגם בשביל ה“לוחות” שהעיתון היה מוציא. כן הוציא בשנת 1940 קובץ שירים חדשים של טשרניחובסקי בשם “ראי אדמה”. ובצאת הקובץ הזה הגיש אותו מר שוקן לעירית תל-אביב בהתחרות לקבלת פרס-ביאליק לשנת ת"ש.

ברור היה הדבר מראש שלא יוכל להימצא מתחרה לספר השירים של טשרניחובסקי. אלא שרבים היו טוענים כי הפרס נועד בעיקרו לסופרים צעירים ותכליתו היא לעודדם ולתת להם מהלכים בעולם הספרות, ואילו טשרניחובסקי, המשורר הגדול המקובל בעולם היהודי, אינו זקוק לעשיית פרסום. בעיתונות הארצישראלית נתפרסמו הערות על נושא זה אולם גם טשרניחובסקי עצמו הבין את הדבר, ולולא היה מצבו החומרי חמור מאוד היה מסתלק מן הפרס ומוסר אותו למשורר צעיר. אבל ההכרח לא יגונה. הוא היה זקוק לחמישים הלירות, דמי הפרס, ולא לדברי התהילה של השופטים החשובים שהיו אהובים עליו – ה“ה י. קרני, ש. צמח וד. שטוק. כנהוג התקיימה חגיגה משותפת למקבלי הפרס, – לטשרניחובסקי בעד הספר הטוב ביותר בספרות יפה שנדפס בשנת ת”ש ולפרופסור טורצ’ינר בעד ספר מדעי על חפירות לכיש, שיצא אף הוא בשנת ת"ש. נשמעו גם נאומים שונים, כדוגמת הנאומים שהושמעו בימי חגיגת יובל השישים.

והנה אף על פי שטשרניחובסקי זכה ששוקן ידפיס ספר שירים מקוריים משלו, לא זכה שההוצאה תוציא את ה“אודיסיאה” להומרוס, הספר הקלסי שהמשורר השקיע שנים רבות בתרגומו. והנה נמצא גואל ל“אודיסיאה” – אדם שטשרניחובסקי לא פילל כי הוא יעזור לו. וכך היה המעשה: עוד בשנת 1939 נבחר טשרניחובסקי על ידי הקוראטוריום של האוניברסיטה העברית לחבר הוועד הפועל של מוסד זה. לרגל תפקידו החדש הזה היה נפגש לעתים קרובות עם הד“ר י. ל. מאגנס. טשרניחובסקי היה מתאונן בפניו בשעת שיחות שונות – כמו שהיה מתאונן בפניי – על שאין לו תקווה שה”אודיסיאה“, שעמל כל כך הרבה בתרגומה, תצא בזמן מן הזמנים בארץ. י. ל. מאגנס שמר את הדבר בלבו והשתדל למצוא מקור כספי להוצאת ה”אודיסיאה“. בין כל המוסדות הציבוריים והלאומיים התומכים קצת בספרות ישנו גם מוסד בשם “קרן י. ל. ורחל גולברג”. לפי צוואתו של י. ל. גולדברג ז”ל, על הקרן הזאת להוציא לשם קצבות למוסדות תרבותיים את הריבית השנתית בת חמשת האחוזים שהקרן-הקיימת משלמת בעד הרכוש העולה כ-75 אלף לירות. אולם לפני שמכרו את קרקעותיו של המנוח והכסף לא נכנס לקופת הקרן-הקיימת – היו הסכומים שנמסרו ע“י קרן זו לטובת המוסדות התרבותיים זעומים מאוד. היו נותנים לפי הצוואה רק מאות לירות אחדות לשם חלוקת ספרים לתלמידי בתי הספר ביום הולדת המנוח. אז בא הד”ר י. ל. מאגנס והצעה בידו: הוא ייתן הלוואה לקרן י. ל. גולדברג לשם הדפסת ה“אודיסיאה”, והכסף הזה ישולם מקניית הספרים על ידי הקרן מן ההוצאה לשם חלוקתם לתלמידי בתי הספר. הד“ר מאגנס הביא את ההצעה לפני שאר חברי הקוראטוריום והם קיבלו אותה. מלבדם לא ידע איש על הדבר הזה – ואף לא טשרניחובסקי, אם כי גם הוא היה חבר הקוראטוריום. הדבר נודע ברבים רק משנתפרסם בעיתונות, בט”ו בשבט ת“ש, הדו”ח על ישיבת הקוריאטוריום.

כשנתפרסם הדו“ח הזה בעיתונים נכנס אליי הד”ר א. קמינקה בכעס ורוגז על המעשה שעשה טשרניחובסקי: הן הוא חבר הקוראטוריום של קרן גולדברג ועליו לדאוג לטובת עצמו כשהסכים להחלטה ליתן מכסף הקרן להדפסת ה“אודיסיאה” שתעלה במאה וחמישים לירות! – טענתו של הד“ר קאמינקה הייתה צודקת לכאורה. לפיכך נפגשתי עם טשרניחובסקי כדי לברר את הדבר. הוא הראה לי את המכתב של הד”ר מאגנס, שממנו אפשר היה להיווכח, כי ההחלטה על הדפסת “אודיסיאה” באה כאפתעה גמורה לטשרניחובסקי. כששאר החברים דנו על הצעה זו לא היה ידוע לו על כך דבר. הלכתי תיכף לד“ר קמינקה ומסרתי לו את הפרטים כמות שהם. הוספתי כמו כן שנודע לי כי הוא עושה פרסום לדבר לא באור האמתי. מדבריו יוצא שטשרניחובסקי עשה דבר לטובת עצמו, והרי אין זה נכון. – לפיכך עליו לבקש ממנו סליחה. הד”ר קמינקה עמד על שלו. הוא אמר לי שאינו מאמין כי טשרניחובסקי לא ידע מקודם על כל הדבר שנעשה לטובתו. כדי להציל את כבודו הגיש טשרניחובסקי תביעה – לבית-דין הכבוד של אגודת הסופרים, שיברר את הדבר. אולם באותה שעה פרסם טשרניחובסקי גם גילוי דעת בעיתונות, בו הכריז כי לא היה מימיו בא-כוח אגודת הסופרים בקוראטוריון הנזכר. באמת היה זה עניין שאינו נוגע לגוף הטענה, אבל השופטים הסתבכו בדבר. לבסוף אחרי גביית עדויות, נתברר כי לטשרניחובסקי לא הייתה שום ידיעה על המשא-ומתן הזה, ובכלל לא הייתה קרן-גולדברג נותנת אז עזרה לסופרים בעד עבודת תרגום. אם כה ואם כה ציערו כל המאורע הזה והמשפט את טשרניחובסקי והוא לא יכול היה להירגע במשך חדשים אחדים. הוא התייחס בכבוד רב להד“ר קאמינקה והחשיב מאוד את תרגומיו, אבל האם בשביל זה אסור היה לו לקבל הלוואה לשם הדפסת “אודיסיאה” שכל כך עמל עליה? – והנה לבסוף אינה המקרה שהד”ר קאמינקה קיבל את פרס טשרניחובסקי בעד התרגום של סיניקה, אחרי שלא קיבל מקרן גולדברג את העזרה שביקש להדפסת הספר ואחרי שהאשים בזה שלא בצדק את טשרניחובסקי.

הארכתי בפרט זה כדי שלא יישאר בהיסטוריה שום כתם על טשרניחובסקי. בל ייאמר שהוא העריך את עניינו הפרטי על ענייני חבריו הסופרים הקרובים ללבו. ומעניין הדבר כי באמת לא היה שום צורך בהלוואות וכדומה כדי להדפיס את ה“אודיסיאה”. היא נמסרה לדפוס על ידי האוניברסיטה העברית בהשתתפות קרן-גולדברג, ובשעת ההדפסה צירפה גם הוצאת שוקן את עצמה להדפסת ה“אודיסיאה”, ואז קיבל שוקן את כל ההכנסה אחרי ששילם בחזרה את הכסף שהוציא הד“ר מאגנס. הספר נדפס באלף אכסמפלרים ונמכר במשך שבועות מספר. הוא היה נמכר מיד אף אילו הדפיסוהו במספר כפול של אכסמפלרים, אבל מאחר ששוקן היה סבור שלספר הזה לא תהיה דרישה רבה לא הכין אימהות (מאטריצות), ולפיכך נעשתה ה”אודיסיאה" יקרת-המציאות. וכשסטורס, מי שהיה מושל ירושלים, פנה מלונדון במכתב לטשרניחובסקי בבקשה שישלח לו את “אודיסיאה”, חיפשו את הספר וקשה היה למצוא אותו. אז התבייש שוקן על שהדפיס רק אלף אכסמפלארים מתוך שלא האמין כי תהיה דרישה גדולה להומרוס בעברית בתרגומו של טשרניחובסקי.

נ"ח

בימי המלחמה היה טשרניחובסקי מבקר בביתי כמעט יום-יום לשם שמיעת חדשות הרדיו. הוא היה נשאר שעה קלה לתה ולשיחה על דא ועל הא. השיחות נסבו בדרך-כלל על ענייני ספרות וסופרים. על חייו הפרטיים כמעט שלא היה מדבר כלום. רק לעתים רחוקות היה מדבר על נסיעותיו לחיפה, במקום שהתגוררה בתו. הוא שבע נחת כשבתו נישאה למהנדס וילנסקי, שהצטיין בהרבה מעלות. בייחוד נהנה טשרניחובסקי מידיעותיו העמוקות של חתנו בשפה עברית. אולם כאמור לא היה מרבה לדבר על ענייניו המשפחתיים. הדבר נשתנה משנולד לו הנכד.

לשמחתו לא היה אז קץ. לפני נסיעתו אל הברית גלגל עמי שיחה במשך שעה ארוכה על נוף-הילדות שלו בטאבריה, שתואר על ידו באמנות רבה באידיליה “ברית מילה”. הוא הרחיב את הדיבור על הטיפוסים שבאידיליה, ובייחוד על עזריאל, שעבד בצבאו של ניקולאי הראשון במשך 30 שנה ועמד בניסיונות קשים עד ששב אל התורה ואל עבודת הבורא, שעה גדולה הייתה לו לעזריאל זה, בעת שישב על כיסא הסנדק!

משנולד לו הנכד התחיל טשרניחובסקי לנסוע לעתים תכופות לחיפה ובשובו משם היה משוחח ארוכות – לא אתי אלא עם אשתי שהיא רופאת-ילדים. משגדל התינוק היו השיחות נסבות על תזונת הילד. טשרניחובסקי נעשה בעיניי לאדם אחר לגמרי. כשחפצתי לדבר אתו על ענייני ספרות הייתי נכנס אליו בשעות הבוקר. אז היו באים אליו אחדים מידידיו ומכיריו הסופרים. בימי המלחמה היו מרבים לדבר על מהלך הקרבות, אבל טשרניחובסקי נמנע מלהיכנס בשיחות אלו. אף שהיה מטבעו אופטימיסט גדול, היה ירא מפני הרוח הפראית של העם הגרמני ולא רצה להביע את דעתו. לפיכך היו השיחות מוסבות כמעט רק על ספרות. כשפאריס נפלה בידי האויב דאג טשרניחובסקי מאוד לגורל חברו המשורר זלמן שניאור, ולא היה חדל מדבר על כך. וכשמת הד"ר שמעון ברנפלד בברלין בראשית ימי המלחמה, בסוף 1940, לא חדל זמן רב מהביע את צערו על שלא עלה בידי הסופרים והחוקרים ביישוב להוציא את ברנפלד מעמק הבכא בימיו האחרונים. בידו היו שמורים במשך זמן ידוע סכומים ששלח לו אחד ממוקירי הספרות באנגליה לשם קיומו של ברנפלד לכשיבוא לארץ. טשרניחובסקי השתדל הרבה להעלות את החוקר הזקן ארצה בימים שעוד אפשר היה לצאת מגרמניה.

קובץ שיריו “ראי אדמה” וה“אודיסיאה” אזלו עד מהרה מן השוק. הוא הצטער מאוד על שלא הדפיסו את הספרים האלה עוד לפני המלחמה. התגבר אצלו הרצון שספריו יפוצו יותר ויותר, אף שמטעמים חומריים לא היה העדר ההפצה פוגע בו כלל. והנה גדלה שמחתו כשמר גוסטאב שוקן הסכים סוף סוף להוציא קובץ סיפורים חדשים שלו, 33 במספר. בכלל היה מוסר לי בשמחה כל פעם שהיה מקבל ידיעות שסיפוריו הולכים ונמכרים, – אף שביחס לסיפוריו היו גם מתנגדים.

אולם חייו העליזים והשקטים של המשורר קדרו לפתע פתאום. קרוביו, ידידיו ומכיריו הרגישו שפני טשרניחובסקי אינם כתמול שלשום. הוא ידע עוד קודם לכן שהמחלה מקננת בקרבו, אבל רצה עד כמה שאפשר להסתיר זאת מאחרים. גם ידידיו הקרובים אליו ביותר לא ידעו כי לבו של טשרניחובסקי אינו פועל כהלכה. אולם כשאי אפשר היה עוד להסתיר את הדבר התחילו לדבר בסודי-סודות בחוגי המכירים שטשרניחובסקי חולה במחלה מסוכנת. היו מספרים כי נכנס לאילו ימים לבדיקה בבית-החולים “אסותא”. ידידיו הרופאים, הד“ר קריגר והד”ר שרשבסקי, שידעו את כל האמת לא רצו לגלות מהי המחלה. אבל בסופו של דבר נתגלה הסוד. נודע כי הוא חולה במחלה ריבוי הכדורים הלבנים בדם. אך הוא לא חדל מלעבוד לא בספרות ולא ברפואה. הוא ידע מה צפוי לו ממחלה זו, אבל לא דיבר על כך עם שום אדם, מלבד אלה שטיפלו ברפואתו.

הזמן, יום שישי, א' אב, תש"ד, 21.7.1944

שמחת-יובל מהולה בעצב

נ"ט

בקיץ 1941 כבר ידע טשרניחובסקי, כרופא, שאין תרופה למחלתו, מחלת הדם. אך הוא הוסיף לעסוק בשירה, פרוזה וגם בתרגום. גם עבודתו הציבורית לא נתמעטה אפילו במקצת. הוא היה נוסע כמעט בכל שבוע מתל-אביב לירושלים לישיבת הוועד הפועל של האוניברסיטה. כשפתחו הגרמנים במלחמה על רוסיה, ביוני 1941, לא החמיץ טשרניחובסקי כל הזדמנות לשמוע את ידיעות הרדיו, ובייחוד כשהמערכה התפשטה עד אוקראינה וקרים, אותם המקומות שכל השבילים בהם היו נהירים לו. היו לו אח בחרקוב ואחות באודיסה; בני אחותו נאסרו זה מכבר בעוון הציונות ונשלחו לסיביר הרחוקה, ולפיכך הייתה האחות חוששת לבוא בכתובים עם אחיה הציוני טשרניחובסקי. אולם האח בחרקוב לא התערב בפוליטיקה והוא היה כותב לו על כל המשפחה. בימי המלחמה נותקו הקשרים. דבר זה הכאיב לו מאוד.

כשבאו מים עד נפש והסופרים היהודים ברוסיה פנו לסופרים היהודים באמריקה ובארץ כאל אחים, היה טשרניחובסקי נרגש מאוד. הוא חשב שזוהי אתחלתא דתשובה. בהיותו באודסה בימים הקשים לא סבל המשורר מידי הקומוניסטים היהודים, אבל רב היה סבלו כבן-אדם. את המצב בימים ההם תיאר בפואמה שלו “מים שלנו”. ובכל זאת לא התייאש. הוא האמין כי המצב ישתנה, והפנייה של הסופרים ברוסיה חיזקה את אמונתו זו.

והנה הוחלט שארץ-ישראל תשיב ליהדות רוסיה באמצעות רדיו ירושלים, בנאומים בעברית, רוסית ואידיש. על טשרניחובסקי המשורר העברי, הוטל לנאום ברוסית. חשבו שדבריו יעשו רושם בברית המועצות. הרי לא כל היהודים ברוסיה מבינים עברית – ישמעו-נא אפוא את נאומו ברוסית – רוסית צחה. בנאומו פנה טשרניחובסקי בברכת-שלום ל“דור הזקן שנתחנך בתרבות העברית הקדומה ולדור הצעיר שזיקי תרבותנו הקדומה עודם מהבהבים בסתר לבו” וש“לעולם לא נואשנו מלהיפגש אתם שוב”. הוא קרא להם שלום “בעברית מירושלים, בעברית שקמה לתחייה בפי כל תינוקות הארץ – בפי אלפי חניכי גני-הילדים, עשרות אלפי התלמידים של בתי הספר העירוניים… מתוך תקווה שנצח ישראל לא ישקר, מתוך אמונה ששוב תרתק אותנו אותה שלשלת זהב שנותקה לזמן מה…” והוא פנה אליהם בדברי עידוד: “חזקו ואמצו” בשעת הרת עולם, כשאתם עומדים בשורה הראשונה של המערכה הגדולה". בסוף דבריו אמר: “תהיה לנו לכולנו תפילה אחת קצרה (ותפילה זו אמר בעברית): שמע ישראל – כל תפוצות עמנו – עם אחד”.

דברים אלה נאמרו ב-28 בספטמבר, כשלושה חדשים ומעלה אחרי התפרצות המלחמה, בעת שהאויב כבר התקרב למוסקבה.

כשנה ומעלה אחרי התחלת המלחמה הגרמנית-רוסית, כשהאויב התקרב לקווקאז מזה, ולאל עלמין מזה – התכנסו הסופרים העברים בירושלים וטשרניחובסקי קרא מן הכתב נאום בשם “עת צרה ליעקב”, ואף פעם לא שכח לדבר על הגולה היהודית ברוסיה. את הנאום הזה חיבר כשהיה חולה מאוד, ובהתאמצות גדולה בא אל הכינוס להשמיע את דבריו היוצאים מקרב לב כואב. הנני מוסר בזה קטעים אחדים מן הנאום:

“בעת צרה ליעקב אשר כמוה לא הייתה החליטו הסופרים העברים אשר בארץ להתכנס. הפעם כנוסנו צו השעה, צו השואה הגדולה והאיומה המתחוללת על ראשנו. ואם נכון הדבר כי בלבו של הסופר צפון הד לבות כל העם… נהיה היום לפה לכל היישוב, לכל פליטת היהדות כאן, חולמי עתידותיה – להרים קולנו, קול גדול, אל העולם הגדול, קול קורא אל הגולה ואל אותם המועטים שנשארו אחרי הטביחות האיומות. – ועד דבר אחד לגולה הגדולה אשר ברוסיה העומדת עכשיו במערכת מלחמת גיבורים. רחוקים הייתם מאתנו במשך ימים רבים מרחק גבולות – אבל קרובים מאוד הייתם תמיד ללבנו, ועכשיו שמענו את קולכם, קול אחינו הקורא אלינו… יישר כוחכם באשר אתם, במעברות הדון ועל יד סיבסטופול”.

בהמשך דבריו פנה אל העולם הגדול: “הן לא פסו חובבי אדם מבני אדם, האמנם אינכם רואים את אשר עשו ועושים לנו?… אם אינכם יכולים לפי שעה לעשות כלום, נשמע נא את קולכם, נרגיש את צערכם בצערנו, ניווכח נא שאתם רואים זאת ולבבם דמעה לזוועה הגדולה.” ואל היישוב אמר: “בשעה איומה זו, כשכל ישראל כאן משענה האחרון ונחמתה ואחרונה של האומה – דרושה התעוררות גדולה כדי שהאומה תתלכד לשם קיומה בלי כל פירוד ובלי כל מחיצה בין אח לאח, והנה הגיעה העת לקום כאיש אחד, בלב אחד, באמונה גדולה אחת”. והוא סיים: “יודעים אנו כי גם לנו הסופרים שעת מבחן היא שלא הייתה כמוה, ואני תפילה: יהי רצון שתהיה השכינה שרויה בכינוס זה”.

תיכף אחרי קריאת הנאום עזב את הכינוס. פגשתי אותו בצאתו מן האולם והוא אמר לי שבקושי גדול קרא מה שקרא. “לאחרים” אמר – “קשה לדעת כמה ייסורים גשמיים אני סובל ברגע זה, אבל הייסורים של העם כולו עולים על ייסוריי הפרטיים. כתבתי את הנאום הזה בדמי לבבי. יותר לא אוכל להשתתף בכינוס”. והנה בקיץ 1942 התגברה מחלתו ואז כתב את צוואתו “עם אחיי הסופרים”. הוא כבר הכין את עצמו למות, אך הוסיף לעבוד יותר מאשר קודם לכן.

ס

מצב בריאותו של טשרניחובסקי, שהורע בהרבה בקיץ 1942 – הוטב בסתיו, אחרי שקיבל ב“הדסה” הירושלמית טיפול ברדיום ורנטגן. טשרניחובסקי ידע שההטבה היא זמנית, ושזמן רב לא נשאר לו לחיות עלי אדמות – ולפיכך רצה להגשים כמה דברים שהיו במוחו ולהעלותם על הכתב. בימים שהרגיש את עצמו בטוב הייתה ההרגשה הטובה נוטעת בו את האמונה שיוכל לעבוד עוד שנה או שנה וחצי, ואז היה אומר לי שהוא רוצה לכתוב את הרומן שהיה מוכן אצלו בהיותו בפטרבורג ושנשאר שם וכנראה אבד. הוא אמר לי שהוא זוכר יפה את כל הפרטים ופרטי-הפרטים. הוא שיער שהרומן יתפוש עשרה גיליונות דפוס לערך. אבל כשהיה מרגיש את עצמו ברע, היה אומר רק שמשאת נפשו הוא לראות את הוצאת כל שיריו במהדורה חדשה. את כל כתביו – היה אומר – אין הוא מקווה לראות בדפוס, אבל לשיריו הרי יש דרישה עצומה.

הדפסת השירים התחילה. ההגהה נמסרה למומחה סמיאטיצקי, הרישיון לנייר נתקבל – אך העניין נמשך בעצלתיים, ודבר זה הרגיז את המשורר החולה.

והנה פרסם הוועד המרכזי של אגודת הסופרים כרוז בשם “חג הספרות העברית”, וזו לשונו: “לרגל מלאות חמישים שנה בכ' כסלו ש. ז. (תש"ג) להדפסת שירו הראשון של שאול טשרניחובסקי – מאורע יקר לספרותנו ולמשוררנו הגדול – פונה הוועד המרכזי אל כל מוסדות החינוך והתרבות בארץ לציין את התאריך הזה בצורה הראויה. אגודת הסופרים תערוך ביום זה נשף חגיגי לכבוד המשורר שפרטי תכניתו יפורסמו לחוד. ועד אגודת הסופרים החליט על יצירת קרן שפירותיה ישמשו לפרס שנתי על שם המשורר”.

והימים היו ימי פורענות ליהדות כולה וטשרניחובסקי לא רצה בחגיגות, אבל גם לא התנגד להן. כל העיתונות העברית בארץ הקדישה מאמרים לכבוד טשרניחובסקי ויובל שירתו, אם כי לא באותה מידה כבימי יובל השישים שלו. רוב בעלי המאמרים היו אלה שכתבו על טשרניחובסקי גם קודם לכן, יש סופרים שהרבו לכתוב על המשורר, כמו מר נתן גרינבלאט, ויש שכתבו שלוש פעמים או פעמיים (אינני מביא בחשבון את הפרופסור י. קלויזנר, ידידו של המשורר, שהיה כמעיין המתגבר בכתבו על טשרניחובסקי, ומאמריו מצטרפים לספר גדול). בחגיגת-היובל, בימי ההשמדה של יהודי ארצות הכיבוש באירופה, הזכיר בייחוד את השיר: “ברוך ממגנצה”. כתב על כך ב“דבר” גם הסופר א. שטיינמן, שכל ימי היותו חבר קבוצת “כתובים” נמנע מלהגיב על יצירתו של טשרניחובסקי. הסופר יעקב רביניביץ, שכתב הרבה על טשרניחובסקי, התעכב אף הוא הפעם על השיר “ברוך ממגנצה” באמרו כי “גם אז, בימי אוקראינה, לא הרגשנו בו כל כך כמו עתה”.

בכלל הודגשה ברוב המאמרים שנתפרסמו אז על טשרניחובסקי השעה האיומה העוברת על היהדות, שעה שטשרניחובסקי חזה אותה מכבר, ושהוא משמש לה לפה בשיריו. ברשימה קטנה שפרסמתי אז עמדתי על כך שלאמיתו של דבר מלאו חמישים שנה לא רק לשיר “בחלומי”, שנדפס ב“הפסגה” בשיקאגו (טשרניחובסקי לא הכניס אותו לקובץ שיריו, אלא גם לשיר “חרבי! אי חרבי…”, שבהוצאת היובל של כתבי טשרניחובסקי (משנת תרצ"ב) רשום תחתיו התאריך 1892. ובשיר זה יש משום רוח נבואה. שנת 1892 הייתה שנה שקטה בחיי היהודים. היה זה כעשר שנים אחרי הפרעות של שנת השמונים, ויותר מעשר שנים לפני הפרעות בקישינוב. והמלים בשיר הנזכר: “אי חרב נוקמת? חרבי לי תנו, על אויבי אצביא, אים משנאי? אכריעם לטבח… ארחץ פעמי בדמי חלליהם…” – הולמים את התקופה שהחלה כעבור חמישים שנה. בחזונו ראה המשורר את נטייתם של יהודים רבים נגד הנקמה והוא קרא: “רק אלה פי מלא, רק אחרוק שנים, מתני אשנס כפעם בפעם, ואשוך כמשוגע את כבלי בזעם”. כשקרא טשרניחובסקי את דברי בדפוס, אמר לי: באמת צדקת.

וגם בשירו של דוד שמעונוביץ “לשאול ברכה” (ב“מאזניים”) הודגש הזמן שאנו חיים בו:

עתה עת חיינו ליל אפל יליט

עתה כי סבונו אימים וזוועות

אתה השלם, האיתן-מונוליט -

כפלים תיקר לי כסמל ואות. - -

ואומנם אי אפשר היה שלא לנגוע בתקופה האיומה. ובאמת זקוקים היו הסופרים להתגברות יתרה כדי להתרומם מעל לזמן. בחוברת של “מאזניים”, שהוקדשה ליובל החמישים להופעת שירו הראשון של טשרניחובסקי, הופיע מאמר של א. ברש המוסר מה שסח לו ביאליק על שירתו של טשרניחובסקי: “היא כולה מיסוד שני חי”תין, חסד וחן. הוא, ששורשיו ביהדות רופפים, מפליאני לפעמים בתפיסתו את עיקר מהותנו. רק בחסד השיר אפשר להגיע לכך. הוא שלמד את הלשון העברית כמעט כחיצוני, מוצא צירופי קסם יותר מכולנו – אין זה כי חן של מעלה פועל בו". ברש ציין כי יש להוסיף עוד חית שלישית: חירות, כי אין עוד במחננו הקטן בן חורין כמוהו.

בחדרו של טשרניחובסקי נערמו כל העיתונים וכל החומר שנכתב עליו לרגל יובל החמישים של שירתו. היו דברים שעשו עליו רושם, כמו הרשימה הקטנה של ג. שופמן. “יש מין רגש – כתב שופמן – כי כל עוד הוא אתנו – לא אבדנו. ותוך כדי התדפקות עליו ועל שירתו אנו תפילה: יאריך נא ימים עד אין קץ, כי שאול טשרניחובסקי אינו משורר סתם, אלא סמל החיים, סמל כולנו, סמל קיומנו תחת השמש”. התפילה לאריכות ימיו הייתה כמחט בבשר החי. טשרניחובסקי ידע כי ימיו ספורים וכי אין מתחוללים נסים. הוא האמין בטבע, בחכמת הרפואה, אבל כבר לא ירא מפני המוות. הוא השלים אתו ורצה רק לגמור מה שאפשר.

ס"א

הכרוז של ועד אגודת הסופרים, שדרש לציין בצורה הראויה את יום כ' כסלו תש“ג – יום מלאות חמישים שנה לפרסום השיר הראשון לפני יובל שנים – לא נתמלא בדיוק. לרגל מצב בריאותו של טשרניחובסקי היה החג הזה כנדחה במקצת. החגיגה שהוכנה ביזמת ועד אגודת הסופרים התקיימה בח' טבת ב”אהל שם“. קודם לכן – בכ”ט כסלו – ערכה ברית הציונים הכלליים חגיגה במעמד המשורר. נאם הפרופסור י. קלויזנר, שפנה אל המשורר בדברים אלה: “אתה כתבת שיר “משלי אין לי כלום”, אבל יש לך הרבה. דור שלם נתחנך על ידך”. לבסוף קרא הקריין מר פסובסקי את שירו המסתיים במלים “יתגדל ויתקדש”. הרושם היה כביר. דמעות זלגו מעיני רבים. השמחה הופרה וההערצה למשורר גדלה.

וביום ח' טבת נתקיימה החגיגה, שאחד העיתונים כתב עליה, בצדק, כדברים האלה: “זה שנים רבות שלא ראתה תל-אביב נשף חדור אוירה כה רצינית ותרבותית”. ישב ראש המשורר יעקב כהן, שדיבר קצרות ונמרצות. אחריו דיבר ראש-העיר, מר י. רוקח. הוא בירך את המשורר שיוסיף במשך שנים רבות לשיר בתוכנו ולקדם את הגאולה, והכריז שהעירייה קבעה פרס שנתי בסכום מאה לירות על שם טשרניחובסקי לתרגום מובחר מהספרות הקלאסית, והפרס הראשון יינתן מיד לטשרניחובסקי עצמו, בעד תרגום ה“אודיסיאה” להומרוס. אחריו דיבר בשם הסוכנות היהודית ומוסד “ביאליק” מר י. גרינבוים, שהתעכב על ההשפעה הגדולה של שירי טשרניחובסקי על הנוער, ועל הרוח החדשה, רוח החירות הלאומית שהכניס המשורר למחננו. הוא הגיש לטשרניחובסקי תשורה: תמונתו, מעשה ידי הצייר ליטווינובסקי, ש“מוסד ביאליק” רכש אותה. דיבר גם הסופר והרופא ד"ר ד. א. פרידמן, שאמר כי כל שיר משירי טשרניחובסקי היא מכשיר רפואי חדש – שיקוי מחזק ומעודד.

יום לפני החגיגה ביקרה משלחת של חברי מזכירות הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית ומערכת “דבר” אצל טשרניחובסקי והגישה לו את שי ההסתדרות, את הפרס השנתי על שם אהרנוביץ ז"ל – סך מאה לירות.


מאתיים לירות קיבל המשורר הגדול מן היישוב למלאות חמישים שנה לשירתו, אחרי ש“דור שלם התחנך על ידו”!… כשראיתיו למחרת קבלת הכסף אמר לי טשרניחובסקי עד כמה הוא שמח שישילם את כל החובות שהעיקו עליו ולא נתנו לו מנוח. עכשיו אמנם לא נשארה לו אף פרוטה, אבל… טשרניחובסקי היה מקבל אז שלושים לירות לחדש מהוצאת שוקן ושש וחצי לא"י מעירית תל-אביב כרופא חלקי בבתי-הספר העירוניים. יוקר החיים בראשית שנת 1943 היה גדול מאוד והוצאות הריפוי רבו…

טשרניחובסקי לא ידע אז את אשר ידעתי אני: שמר ב. כצנלסון, העומד כראש הוצאת ספרים “עם עובד” ובראש העיתון “דבר”, הציע למר שוקן שימכור לו הוצאה חד-פעמית של כל שירי טשרניחובסקי במספר עשרת אלפים אכסמפלרים בשביל חותמי “דבר”, ושוקן סירב. אם בין חותמי “דבר” אפשר היה להפיץ עשרת אלפים אכסמפלרים – כעשרים גרוש לטופס – היו מצטרפים לסכים של ארבעת אלפים לירות, סכום שהיה מאפשר למשורר החולה לחיות בימיו האחרונים בשקט ובמנוחה, ללא דאגת יום המחר, דאגה שציערה אותו עד מאוד. כל עם, ואפילו תרבותי למחצה, יודע לכבד את משורריו ולכלכל את שיבתם. והרי אצלנו יש מצנטים, פרסים…

הייתי מרוגז מאוד, כשטשרניחובסקי הביע לי את שמחתו ששילם את החובות, אבל שתקתי. לא חפצתי להוסיף ייסורים על ייסוריו.

הזמן, יום שישי, ח' אב ,תש"ד, 28.7.1944

ימיו האחרונים

סב

כשנתיים ורבע, מאמצע 1941 עד אוקטובר 1943, היה טשרניחובסקי נתון להשגחת רופאים שביקשו מרפא למחלתו, מחלת הדם. בתל-אביב טיפלו בו ידידיו הרופאים ד“ר קריגר וד”ר שרשבסקי שהיו מתייעצים לעתים תכופות עם הפרופסור צונדק. וכשקיבל ב“הדסה” הירושלמית ריפוי ברנטגן ורדיום היה נתון תחת פיקוחם של הד“ר רחמיליביץ והד”ר האלברשטאט. הכול עבדו במסירות ושלא על מנת לקבל פרס. ואולם פעם ראיתיו כשהוא אוחז בידו חשבון של “הדסה”. הזדעזעתי כשראיתי כמה הוטל עליו לשלם. האם היה עוד כדבר הזה בעולם התרבותי, שמשוררה של האומה יצטרך לשלם שכר כלשהו בעד הטיפול במוסד, השייך ללאום? אפס טשרניחובסקי לא הבין על מה ולמה אני מתרגש. בעיניו היה זה טבעי בהחלט שעליו לשלם, והוא היה מאושר שיש לאל ידו לפרוע את החשבון, אף שהיוקר בארץ עלה מיום ליום ואילו משכורתו נשארה כשהייתה. עד חודשים מספר לפני מותו היה מקבל מן העירייה בתורת רופא חלקי משכורת על שש לירות וחצי ללא תוספת יוקר, וממר שוקן היה מקבל לפי החוזה משנת 1937 שלושים לירות לחודש, גם כן בלי תוספת יוקר!

בהיותו רופא מובהק ידע טשרניחובסקי שאין תרופה למחלתו, ורק טיפול ברדיום ורנטגן יוכל להאריך את ימיו בעוד שלוש ארבע שנים לכל היותר. לפיכך היו כל מחשבותיו נתונות לסיומן של עבודות שונות בשנים הספורות שעוד נשארו לו עלי אדמות. הוא לא הראה שום עצבנות. הוא ידע שהזמן קצר והעבודה מרובה, ושיש לעשות הכול בישוב-הדעת ובלי התרגשות. בימי חלדי הייתי קשור בקשרי ידידות עם שני רופאים מטובי האומה. את שניהם ראיתי בימי מחלתם, כשידעו שכבר אין להם תרופה; והנה על אף הכרתם זו הוסיפו לשקוד בנפש שקטה על סיום מלאכתם לפני הסתלקותם מן העולם. אלה הם ד“ר י. ל. קצנלסון (בוקי-בן יגלי) וד”ר שאול טשרניחובסקי. הראשון, שעבד כל ימיו כרופא, קבע לו בלילות עתים לתורה ולעיון ולכתיבה. וכשחלה במחלת הכליות, בראשית המלחמה העולמית הקודמת, אמר לי כי לפי הדיאגנוזה שלו יוכל לחיות רק עוד כשנתיים, וכל משאלתו היא שהמלחמה תסתיים מהר, כדי שיוכל לעלות לארץ-ישראל – ליריחו – ולגמור שם בשארית ימיו את אשר לא הספיק עדיין להשלים. הוא עשה חשבון כי במשך שנתיים יוכל לסיים חלק מן התכנית שקבע לו, כלומר לגמור את ספרו “התלמוד וחכמת הרפואה” ואת תולדות חייו בשם “מה שראו עיני ומה ששמעו אזני”. ואם יזכה לחיות ארבע שנים יסיים גם את הספר על “הטומאה והטהרה בישראל” ואת הרומן מחיי היהודים בספרד, “שני קונטרסים”, שהתחיל לכתוב באותם הימים. הייתי רואה אותו בעובדו יום-יום לפי התכנית מבלי שים לב לייסוריו הרבים. ואמנם הספיק לגמור את ספרו ה“תלמוד וחכמת הרפואה”. ואילו ספר זיכרונותיו, שעסק בכתיבתו כשהוא שוכב על ערש-דווי, נפסק באמצע. כשהייתי בביתו לפני גסיסתו פנה אליי ואמר: “לא הספקתי לגמור. המצב רע”. ומיד התחילה הגסיסה.

כשטשרניחובסקי עוד היה בעצם כוחותיו סיפרתי לו את כל זאת והבעתי לפניו את הערצתי לגיבור רוחני זה, שהמשורר הכיר אותו מקרוב. לטשרניחובסקי הייתה טינה בלב על קצנלסון. הוא העלה זאת על הכתב בימי מחלתו ביומן שהתחיל לפרסם בירחון “ביצרון” שיצא בניו-יורק. טשרניחובסקי, שידע את יחס הידידות שלי לקצנלסון ושגם הוא החשיב אותו כמלומד גדול, אמר לי: “איני חפץ להתווכח אתך על הערצתך הגדולה למנוח כאדם; לי יש דעה אחרת על כך. אבל דבר זה – שקידתו הגדולה בימי מחלתו – ראוי באמת להירשם כמעשה גבורה. מכל מקום אין להפריז על המידה כמו שאתה עושה. אנו הרופאים – הוסיף – מביטים על המוות אחרת מאשר סתם בני אדם”.

לצערי הגדול אינה הגורל גם לטשרניחובסקי להתנהג באותה הגבורה כמו הד"ר קצנלסון – אם גם לא באותו שקט נפשי כמוהו.

סג

במשך השנה הראשונה למחלתו התאמץ המשורר להסתיר מידידיו שהוא חולה במחלה מסוכנת. המרץ שלו גדל במידה ידועה. נתעורר אצלו הרצון להרצות ברדיו ירושלים על עניינים שונים והיה מתרגז על שאין מזמינים אותו. התרגזותו נודעה למנהל הרדיו באותם הימים, שאמר כי היה מזמין את המשורר תכופות אילו הייתה העברית שבפיו צחה יותר. ולא הבין המנהל ההוא כי הציבור היה שומע ברצון את המשורר אף אם העברית שבפיו אינה כה צחה.

בתקופה ההיא כתב טשרניחובסקי כמה יצירות מקוריות משובחות ומלבד זאת תירגם מיצירות ביירון והיינה (שני הגרנדירים), ומן האודה האיסלאנדית. בייחוד הצטיינו שיריו הגדולים “סבתא חדישא שלנו”, “על תל הערבה”, ו“אמא דסבתא שלי”. באחד השירים יש משום רוח נבואה: “וכל הניצוצות הקדושים אשר לא זכו להעלות אורם בעולם הגדול, וכלן יכבו מאפס מעש במיצרי גיטאות ובמאפליה הגדולה, אותם ניצוצות הפלא עתידים עוד להגלות, שוב יתלקחו למאורות לעמים הדל, לכל האדם מאורות גדולים, כי נצח ישראל לא ישקר!” ולא רק שהעלה זאת בשירתו, גם האמין בדבריו אלה בכל נימי נפשו.

אולם יותר משכתב שירים היה כותב פרוזה. את סיפוריו ורשימותיו היה מפרסם ב“הארץ”, “מאזניים”, “דבר לילדים”, “ביצרון” ולאחרונה גם ב“הבוקר”. “הארץ” לא היה מדפיס ברצון את סיפוריו, אף שיש בהם הומור רב וגם קצת זיכרונות. עורכו של העיתון הנזכר, שהיו שמורות לו הזכויות על כל פרי עטו של טשרניחובסקי, לא הבין את ערך הסיפורים הללו. פעם סיפר לי המשורר שמסר למר ג. שוקן לשם הדפסה ב“הארץ” רשימה מעניינת לפי דעתו, אך העורך סירב לקבלה בטענו שלרגל הצמצום בנייר אין לו מקום בעיתון…

סד

בשנת 1942, כשהתגברה המחלה, היה טשרניחובסקי מתרגז למקרא כל מאמר או מכתב למערכת שלא היה מוצא חן בעיניו. ויש שלא היה יכול לעבור בשתיקה והיה כותב תשובה, שלא כמנהגו לפנים.

בגיליון יום העשרים באפריל 1942 נדפס ב“הארץ” מכתב אל המערכת מאת ד"ר שאול טשרניחובסקי – תשובה לדבריו של אחד שהציג על דפי “הארץ” את השאלה, מיהו האשם בחוסר נימוס, משמעת, אחריות וסדר בנוער.

שניים השיבו לו לטשרניחובסקי על דבריו – תלמיד ותלמידה. התלמיד, שדיבר קצת בחוצפה, אמר שטשרניחובסקי מאשים את הספורטאים ומבזה את הספורט. מכתב זה הרגיז מאוד את המשורר, שכתב עוד פעם מכתב אל המערכת – מכתב מלא כעס על הצעירים המתחילים לכתוב בסרסם את דברי זולתם. לא נכון שאמר אילו דברים בגנות הספורט. והוא חתם על המכתב “ש. טשרניחובסקי, מן הראשונים שעסקו בילדותם בספורט, חבר באתלטין-קלוב בהיידלברג בהיותו שם כסטודנט”.

זוכר אני כי חפצתי להעיר לו שלא היה כדאי לו לכתוב מכתבים אל המערכת, שהרי זה למטה מכבודו. אך בהיותו אז במצב-רוח מרוגז מאוד מחמת התגברות מחלתו, נמנעתי מלדבר עמו על כך. זמן-מה לאחר מכן שיגר שוב מכתב אל המערכת. גם מכתב זה נכתב ברוגז רבה. היה זה בשעה שחבורה שקראה לעצמה קבוצת סופרים “קולמוס” שהודיעה שהיא מתכוננת לייסד קרן לשם בניין בית לטשרניחובסקי. אז כתב טשרניחובסקי מכתב למערכת “הארץ” בשם “מוותר”. המכתב כתוב בכעס על האנשים הרוצים לעשות להם פרסום על חשבון שמו. אילו נתעוררו אנשים רציניים, בעלי השפעה ביישוב, להגיש לו בית – לא היה מסתלק. היה זמן שטשרניחובסקי התמרמר על זה “שהקרן הקיימת נותנת מגרשים רק למי שיש לו חווילה על יד פאריס”… היה זה בשעה שהמשורר ז. שניאור בא לארץ ומן הקרן-הקיימת נתקבלה ידיעה כי נותנים לו מגרש בירושלים, ב“בית הכרם”, אף שלא חשב ברצינות לעלות לכאן. ואילו טשרניחובסקי נשכח לגמרי – גם כשחגגו את חגיגת יובל השישים שלו ואת יובל החמישים לשיר הראשון. טשרניחובסקי אהב את שניאור ולא התקנא בו, אבל הוא ראה בדבר עלבון אישי לעצמו ושמר זאת בלבו. לפיכך גדל כעסו כשהזכירו את שמו בקשר למפעל שאין בו ממשות.

כל ימי מחלתו, עד אביב 1943, לא חדל טשרניחובסקי מעבוד גם כרופא בבתי-הספר העירוניים. אמנם הציעו לו חופשה לזמן בלתי מוגבל, אבל הוא לא רצה להשתמש בה, כשהיה מרגיש עצמו קצת יותר היה מתאמץ לבקר בבתי הספר. כן היה משתתף בישיבות ועד הפועל של האוניברסיטה. אולם כשוועד אגודת הסופרים, שעמד לסדר כינוס בחולדה (בסיוון תש"ג), ביקש את טשרניחובסקי לבוא לחולדה כדי לפתוח את הכינוס – השיב שמצב בריאותו אינו מרשה לו לנסוע לחולדה, אלא שהוא מאחל לסופרים העברים שיהיה שלום אמתי במחנם ושקולם יהי נשמע ביישוב.

במשך שנות מחלתו לא חדל טשרניחובסקי מלהתעניין בשאלה מדעית שהעסיקה אותו מזמן – משקל השיר המקראי. הוא קרא הרצאות על משקל השיר המקראי באמריקה, בשנת 1928–29, ובכמה נקודות ביישוב. כן פרסם ב“מאזניים” מאמר על נושא זה, בצירוף השוואות רבות הלקוחות מן השירה היוונית והרוסית. הוא הציע “ללמוד בבית הספר לכל הפחות את הקטעים השיריים ואת הנביאים בניגון הטעמים”. הוא שוחח גם עם הקוראים בתורה לפני הציבור בשבתות והיה מתעניין בכל נעימה קלה. כן בא בדברים עם המלומדים באוניברסיטה העוסקים בחקר המקרא, אף קיבל מכתבי תודה על פעולתו בשטח זה. הייתה זו בשבילו נחמה פורתא בימי ייסוריו.

סה

כשאמרו ביישוב לחוג את יובל החמישים להופעת השיר הראשון של המשורר ניגשה הוצאת שוקן להדפיס הוצאת-יובל של שירי טשרניחובסקי. ועדת הנייר הממשלתית הסכימה לספק נייר להוצאה זו. טשרניחובסקי דרש לכלול בהוצאה זו את כל השירים שכתב עד שהופיע הספר, מפני שהוצאת-יובל צריכה להיות מלאה ושלמה, אולם הנהלת ההוצאה הודיעה שהיא רוצה להוציא את שירי טשרניחובסקי עד פסח תש"ג, ואין באפשרותה להוציא את כל השירים אלא רק אלה שנכתבו עד שנת 1939 ועד בכלל.

ואמנם יצאה עד הפסח הוצאת היובל במספר 3200 אכסמפלרים. כל כרך החזיק 669 עמודים. והנה עברו פחות משני חודשים וטשרניחובסקי הראה לי מכתב של הוצאת שוקן המודיעה לו כי נמכרה כל המהדורה והוא מתבקש להיכנס למשרד ההוצאה לשם משא ומתן על מהדורה חדשה וגם על השירים שלא נכנסו בכרך זה. ברור היה הדבר כי הספרים לא נמכרו כל כך מהר לציבור, אלא שמוכרי הספרים שידעו כי לא כל כך מהר תצא הוצאה חדשה, מיהרו לקנות כל אחד כמאה טפסים ויותר. זוהי “סחורה” שלא תיפסל בלינה ושאפשר יהיה גם להעלות את מחירה.

כעבור ימים מועטים באה אליי הגברת ד“ר גוברקובסקאיה וביקשה ממני להשפיע על טשרניחובסקי שיסכים להיכנס ל”החלמה" ברמת-גן. היא, הד“ר גוברקובסקאיה, הבטיחה לסדרו שם לא ביוקר, כפי יכולתו. אמרתי לה שטשרניחובסקי לא יסכים להיות מנותק ממשפחתו ושהוא אינו רוצה בשום עזרה. לפיכך יש לחפש ולמצוא דרכים אחרות. מצאתי שיש לדבר עם מר ג. שוקן ולבאר לו כי אין זה אלא אבסורד להשתמש בחוזה ישן ולשלם לטשרניחובסקי רק שלושים לירות לחודש, כשכל מו”ל היה משלם לו פי שלושה. הלכתי למר ב. כצנלסון וסיפרתי לו את מצבו של טשרניחובסקי. ביקשתי ממנו לבוא בדברים עם שוקן, אחרי שהוא היה ה“שדכן” הראשון של טשרניחובסקי והוא הכניס אותו לבוץ. כצנלסון אמנם הביע את צערו הרב על המצב שנוצר, אבל הודיע כי מטעמים שונים לא יוכל לדבר עם שוקן, אלא שמצד אגודת-הסופרים תלך אליו משלחת לבאר לו את העוול שהוא עושה לטשרניחובסקי, כשהוא משלם לו עכשיו סכום כל כך מועט, בעוד שעל פי צדק צריך היה לשלם לכל הפחות כפליים. הוא הציע שבמשלחת ישתתפו הסופרים ברש, פיכמן ושמעונוביץ, והבטיח מצדו לזרזם.

הלכתי פעמים רבות מאיש למשנהו, אך שום דבר לא יצא מזה. לשווא הייתה כל טרחתי. היו לי ידיעות ברורות על המחסור המשורר בביתו ועל הייסורים שגורמים לו החובות הקטנים. טשרניחובסקי היה נוהג לדייק בתשלום שתי לירות לחודש באחד הבנקים לסילוק הלוואה של שלושים לירות. והנה במשך ארבעה החודשים האחרונים לא יכול היה לשלם. תיארתי לעצמי מה גדול צערו על כך. אולם לא זה היה העיקר.

טשרניחובסקי עמד לגור בעונות הקיץ בשכונת קאטאמון שבירושלים, במקום שאשתו שכרה בית מן המנזר היווני (שם כתב את שירו הנפלא “כוכבי שמים רחוקים” – אחרון שיריו). אולם בחורף היה עליו לעקור משם. ומה יהיה אז? ומה שחשוב מכול: מניין יימצא הכסף להחזקת אחות ולטיפול מיוחד, שטשרניחובסקי היה זקוק לו לפי דברי הרופאים?

ביום שבו חילקו בתל-אביב את פרס התרגומים על שם טשרניחובסקי, בא המשורר בעצמו להשתתף בחגיגה. ובערב שלאחרי החגיגה בא לביתי וסיפר לי שהתחיל לקבל ממר שוקן תוספת-יוקר בסך עשר לירות לחודש מבלי שביקש זאת ממנו, וגם העירייה התחילה משלמת לו תוספת יוקר – עשר לא“י במקום שש וחצי. “אמנם – הוסיף – לרגל היוקר המופרז הרי זה מעט, אבל מה לעשות… מסתפקים גם בזה”. שאלתי אותו מדוע הסכים לתוספת-יוקר זעומה כל-כך, כשיש דרישה כה רבה לספריו. הוא השיב ברוב התרגזות ודיבר במשך שעתיים על כל העוול שנעשה לו בחייו עוד מימי שבתו בפטרבורג. והרי אז היו ידידיו אלה שהרעו לו, ואם כן מה יאמר ומה ידבר על שוקן. התרגזותו הפחידה אותי. הרגשתי שמחלתו התגברה ולא חפצתי להעיר לו על שום דבר. איני רוצה גם עכשיו למסור את דבריו שנאמרו מתוך התרגזות. ובכל זמן התרגזותו לא חדלתי לחשוב: מה יהיה בחורף הבא? – הוא אינו רוצה לקבל שום עזרה, והמו”ל שלו מקפח אותו. באין איש שיעיר אותו על הקיפוח ועל הצורך להתנהג כלפי המשורר הגדול של האומה בצדק ואנושיות.

אחרי נוסעו לירושלים התייעצתי עם אחדים ממעריציו מה לעשות. הוחלט בינינו שעליי לנסוע לירושלים לא יאוחר מיום ראשון לחול-המועד סוכות, ולבקש מאת הד"ר י. ל. מאגנס והפרופ' י. קלויזנר שישלחו טלגרמה מפורטת למר זלמן שוקן באמריקה על המצב ועל החובה המוטלת עליו לשלם תוספת יוקר צודקת.

אפס ביום הראשון של החג כבר נודע לי שאין צורך לנסוע לירושלים בשביל טשרניחובסקי החי. הוא מת פתאום, לא ממחלתו, מחלת הדם, אלא מחלת הלב, ומיתתו היא שהצילה אותו מחרפה ועינויים…

ס"ו

אחרי מותו של גדול המשוררים היו כאלה, שבהיוודע להם על הסבל והמצוקה שסבל המשורר בחייו – קראו תיגר על היישוב. אישה אחת ציינה במכתב למערכת “הזמן” – עד כמה נופל היישוב ביחסו לגדוליו מחסידי בעלז לרבם. אבל אין זה בעצם חיזיון חדש בהיסטוריה שלנו. וכבר עמדתי על כך בספרי “תולדות השכלת היהודים ברוסיה”. הבאתי דוגמה קצרה – השוואה בין זיכרונותיהם של שני אנשים שחיו בתקופה זאת ובעיר אחת לפני מאה ושישים שנה. אחד היה תלמיד הגאון מווילנה, המספר בהקדמת ספרו “מרגליות התורה”:

“מחסרון רופא מומחה בעירי נסעתי לקניגסברג, והיו לי שם לעזר. נתנו לי מטה, שלחן ומנורה ובית מהודר. שכרו לי רופא מומחה מפורסם והוציא עליי כמה מאות, ושני הגבאים אשר היו בעת ההיא רצו לפני כסוסים ולא נחו ולא שקטו המה ואנשי ביתם עד שנרפאתי רפואה שלמה”. באותה העת כתב הפילוסוף גדול שלמה מיימון, כי בבואו לקניגסברג הכירו בו המשכילים וחובבי שפת עבר כי ברכה בו, כי הוא יכול להיות לעזר בתרגום ספרי הפילוסופיה לעברית… ובכל זאת שלחו אותו לברלין במעט לחם יבש ודגים מלוחים אשר לא הספיקו לו עד בואו ברלינה. וגם אחרי אשר היה מפורסם בין חכמי העמים נתנו לו לסבול מעוני ומחסור…

הציונים והלאומיים שלנו צעדו אמנם צעדים גדולים קדימה מימי ראשית תקופת ההשכלה. היחס שלנו לטשרניחובסקי לא היה כמו היחס של המשכילים למיימון, אבל רחוק מאוד הוא גם מן היחס של החרדים בקניגסברג לאחד מתלמידי הגאון מווילנה ומיחסם של חסידי בעלז לרבם בימים אלה. אכן יש לנו על מה להתבייש ולכבוש את פנינו בקרקע.

— סוף —


  1. בין מלה זו למלה הבאה היה שיבוש במקור המודפס, ולא ידוע אילו מלים נשמטו כאן.[הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  2. השם בלתי–קריא במקור המודפס. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

בנציון כץ

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.