רקע
יוסף חיים ברנר
רִשְׁמֵי קוֹרֵא ("העברי החדש")

נתקבל “העברי החדש”, מאסף לספרות, לאמנות ולחיים, ערוך על-ידי ד“ר יעקב כהן. ספר ראשון. הוצאת “העברי החדש”, בהשתתפות “תושיה”. ורשה, תרע”ב.


למאסף זה נתן י. ל. פרץ, מלבד שלושה מסיפוריו העממיים ושיר “אֶל” שככל שיריו של פרץ, האֶפּיגראמיוּת רבה בו על הליריוּת, עוד מחזה בג' מערכות, שתכנו לקוח מהחיים החברתיים שלנו, בשם “סחופי זרם” – והוא, כמדומה לי, הדבר היותר חשוב בחלק הבלטריסטי של המאסף. כי בעוד ש“חזון-השממון” של “העברי החדש”, שניאור, למרות כל המיטאפורות שלו המוצלחות, רעיונותיו המבריקים זעיר-פה זעיר-שם וצירופי השפה הנמרצים בכל מקום, משליך עלינו, סוף-סוף, ברובו מלוא-חפנים אפר-כרכים לא נקי ביותר ומצלצל גם במטבעות-השממון, היופי וכו', שכבר ניטשטשה צורתן מרוב שימוש (“שוטם – כיאות למשורר ריבולוציוני – כל שתול בארבע אמותיו את אשר לו גזעים ובטחון-יום-מחר ושלוה”, מה שלא ימנעהו, כמובן, במקום אחר באותו השיר לקלֵס את “מלכת-היופי” בשׁם “השׁלֵיוה”…); בעוד שׁברשׁ, להבדיל, מצרף בציורו “מייטה” קצת מ“הבתולה בריינה” של שניאור עם “בגנים” של גנסין וסוף-סוף אין התוצאות גדולות ביותר; בעוד שאגדתו של העורך בעצמו עם הציור הבלתי-גרוע של יצחק שָׁמי והרשׁימות “האביב הגיע” שׁל יהושׁע.ברזילי הנם גם יחד מסוג “חומר נייטרלי”, שהמערכת מתנצלת בנוגע לו, שרק בימים הראשונים מוכרחת היא “להשתמש בו במידה הגונה”… – הנה פרץ בשרטוטיו הקצרים והתמציתיים, המיוחדים לו כל זמן שהוא נמצא בתחומי הריאליות האמיתות. מעביר לפנינו “זרם” חברתי שלם מן העבר היותר קרוב שלנו, זרם נרפש של התגלמות-הרקבון בחיינו על-ידי ה“גבריאלים”, “צעירים בית-מדרשיים”, ש“זה עתה נכנסו לתוך תנועת-הפועלים” ושבשם ה“צ. ק” התפרצו לתוך דלתים פתוחות, החריבו בתי-יהודים חרובים ובאקדח חלוד ביד פצעו ונתנו לשמצה אנשי-המון ישרים מטיפוסו של יוֹסל… את ילדיו שלו עזבה גבריאל הלוחם – “היש לו פנאי? שעת חירום ומלחמה!” – וכל הענין הוא, ששלוש עושות-הפוזמקאות שובתות… “איך? מאימתי? מה אנחנו דורשות?” – שתות עליו השובתות… וגבריאל מפקד עליהן, שתדענה מה הן דורשות ומוציאן החוצה להיסחף אל המחנה ההולך נגד השקר, התרמית והעושק… יחי ה“צ.ק”!

עונה של תוהו-ובוהו עברה בחיינו. ומן התוהו-ובוהו ההוא הוציא עכשיו בעל “ציורי-המסע” שש-שבע שנים אחר כשוך הסערה, צלילים מדהימים בריאליותם, ריאליות המתרוממת לפעמים עד לסימבוליות. ליזר, אשתו – לפעמים “בורגנים” יהודים יורדים ככל “בורגני” היהודים – חנה בתם, הנסחפת גם היא עם הזרם בקלות-דעתה כי רבה, יוֹסל איש-ההמון היהודי-הפולני הפשוט, היודע לאהוב והנושא לעולם את עול-הסבלון על שכמו ובנשמתו – כל אלה כמעט סמלים הם, סמלים חיים, הנחרתים בנפש בכל דיבור שבפיהם ובכל תנועה מתנועותיהם. ואלמלא בא המאסף הזה אלא בשביל המחזה “סחופי זרם” של י"ל פרץ, המחזיק פחות מגליון של דפוס, ובשביל עמודים אחדים מהפואימה של שניאור, שיתר פרקיה עוד יבואו - דיינו.

ואולם דא עקא, שכל המאסף, המחזיק הרבה גליונות-דפוס, אינו מסתפק במטרה הצנועה של כינוס דברים ספרותיים למקום אחד, והפרטנסיות שלו, כמו שאומרים בלועזית, מרובות מגליונות-הדפוס שלו. ההקדמה היא ממש בריינינית. מתחילה ב“הוא הולך ובא” וממשיכה עד הסוף בלשון של מאניפסט, של פרוֹקלאמאציה גבריאלית, של איבנגליון. של פראזות ריבולוציוניות. “שקט וגא יביט העברי החדש וצחוק החזק הבוטח על שפיתו”. גזלן יהודי! “רוח היה בנו – מי לא ירגיש את הרוח הזה?”. ובאמת, מי, מי לא ירגיש? הן “כמלאך-אביב יעבור על שדמות-ישראל”. “יהמו הענפים החרבים ומשנה-חרדה יחרדו, כי יומם האחרון בא”.

ואל תשאלו ואל תטילו ספק, חס וחלילה. כי אז יאמר, ש“בחייכם אתם הרקב, ולכן יאכלכם השׂפק (בשין שמאלית!), כי בקוננכם על חרבן-האומה ועל אבדן-האומה רק את חרבנכם ואבדנכם אתם תקוננו” (כאילו אתם לחוד והאומה לחוד! ובאבדנכם וחורבנכם אתם אין חורבן לאומה, וחורבן-האומה אינו גורם לחורבנכם אתם!). כי לא עינים לכם לראות וכי לא לב לכם להבין ולשמוע, ש“הנה דור חדש קם ושירה חדשה עמו, שירת היצירה והמלחמה, הלוך ורנן ילך, עבוד, ורנן יעבוד, ומריננת-עוזו וכו'”. “קל ועיזוז”,, “חדות התחיה על פניו”, “הנה העברי החדש בא, שירת הגאולה בפיו” – “מכשפה לא תחיה” – ישר והפוך…

ו“הלא הצחוק הוא באמת”. מי? מה?… מי הוא העברי החדש? מי הוא ה“יוצא מקרבכם” ב“תקופת המעבר הזאת” בעת “שהגלות עוברת, הגלות צריכה לעבור”? ומה היא עבודתו, מה כוחו של השקט והגא והחזק והבוטח? האומנם, גיבורים לוחמים, האומנם בפסוקים משובשים מ“כה אמר צרתוסטרא, – “אנחנו, המעטים, אנחנו, הגאיונים, זה כוחנו, כי הולכים אנו לקראת העתיד” – האומנם בכלי-זין עלוב זה יעשה מלחמה? האומנם בפסוקים כ”מי כאן חולם, מי כאן לוחם, מי כאן גא ואמיץ-רוח יבוא וילך עמנו לקראת העתיד" – האומנם בזה אומרים אתם, עברים חדשים, לכבוש ב אמת את העתיד? האומנם בקולות-קריאה כאלה תעשו את המהפכה העברית, תשמידו את הגלות וכל הבא מן הגלות?

אין מתנפלים “איומים” על הפיליסטריות בספרויות האירופיות כאותם בני להקת הסופרים ה“צעירים” וה“חדשים” המבלים עתותיהם בבתי-הקפה וחיים כל ימיהם חיים גרועים מאשר הפיליסטרים המצוּיים בחנויות ובבורסאות; ולבסוף עוד יתאוננו מרה אותם “ברוכי-אלוהי השירה” על דברי-הזהב שלהם שאינם עושים פרי, על הבּאנאליוּת, שאינה מגרשת את הבּאנאליות… אצלנו זה שלושים שנה, שהמכהנים פאר בהיכל-ספרותנו אינם חדלים מהתנפל על ה“גלות” ולצלצל בפראזות על תחיה לאומית, מהפכה לאומית וכו' וכו‘… למַה יכולות להביא הפראזות הלאומיות בתוך סביבה של חיים בלתי-לאומיים בהכרח, מה יכולה ליצור הבעיטה הקאפריסית, הספרותית, בגלות הממשית, שבתוכה כולנו יושבים – איני יודע. רק זאת אני יודע: התכונה השטחית והמקולקלה של העברי הישן, שידע רק לעשות מקח וממכר בפרי-עבודתם של אחרים ולהתרעם ולהתמרמר על כל העולם – זו לא נשתנה כל עיקר גם אצל העברים החדשים אשר לפנינו; יסודות-השקפת-העולם של הלאומיים שלנו מדור דור על עיקרי-חיינו, על היהדות, על ההתבוללות, על האנטישמיות – במקומם עומדים גם אצל ה“חולמים”, ה“לוחמים”, ו“אמיצי-הרוח” החדשים, ואף ברמזם לפעמים על איזו “טעות ישנה” יסתמו את הדברים, יזכירו “חולשה” ויפחדו מפני המלה “קלקול”… ועוד זאת אני יודע: הגאון והגובה (בפשטות: הגאוה וההתנפחות) גדולים, ההתפארות וההנאה העצמית רבות (“כמה מן התום בחיפושינו ובחטאינו!” – אכן, איזה “תום” ל“חוטאים” ה“תמים” האלה!), הקולות חוצבים להבות, ולידי מעשה, כשמתעשתים לפעמים לעשות איזה דבר אפילו במקצוע-הספרות – מקצוע, שהעשיה בו קלה, סוף-סוף, מכל העשיות – פותחים ברעם וברעש בירחון גדול בשם “העברי החדש” (גורו מפניו!), ולבסוף, אחרי עבור שנים אחדות, יוצא מכל זה, במקום כל השמים החדשים שהיו צריכים להיברא, מאסף בינוני לדברים שרובם היו יכולים להידפס ב“הצפירה” בכבוד גדול. כי כלום לא שם מקומן של רשימות פרישמאן על ה“ציורים והפסילים”? וכלום לא חיבור של תלמיד-בית-ספר הוא המאמר, המאריך בדברים הידועים לכל והמברר מה שהוא ברור מאליו, של י. נ. שמחוני על ר’ יהודה הלוי? וכלום לא קראנו כבר את מאמרו של בעל-מחשבות לתרגום הז’ארגוני של “די פרוֹפוּנדיס” שיצא בלונדון?

––––––––

קצת דברי טעם יש במאמרו של ש“י איש הורוויץ: “הערכות”. בעל-המאמר מתקומם בצדק נגד אלה בתוכנו, המעריכים את חזיונות-החיים לא על-פי חשיבותם הקולטורית, כי אם מצרפים להערכתם בכל פעם את מצבנו הגלותי, הדורש, כידוע, כיסוי על הרבה דברים, זיוף מכוּון ואחיזת-עינים. הן עודנו זוכרים את כל הסער שהטיל מאמרו של בן-ישראל ב”השילוח" על אשר העז לחזור על דברי שפינוזה בנוגע ליהדות ונצרות. בהיותנו בגלות אסור לדבר כך – צעקו הכל. מר הורוויץ מחלק באפו גם די חבלים לבעלי “ההשקפה ההיסטורית” ו“הספיריטיסמוס הלאומי” בספרותנו. ואמנם, זה עוד לא כבר הרי שמענו ממקום ידוע: דברים שנתקדשו על-ידי מיליונים אנשים, דברים שרבבות מאמינים בהם – באלה אל תגעו! (דברי עורך “השילוח” במאמר אחד). כאילו בשדים ובמזיקין ובלחשים ובכשפים אין ריבוא-רבבות מאמינים… עד כאן, איפוא, התנפלותו של הורוויץ היא דבר בעתו. ברם, מאידך גיסא, ש“י איש הורוויץ חָלָק הוא, כידוע, ופשטן יותר מדי, שמזה תוצאות גם לשביעת-רצונו המיוחדה בכל אשר הוא כותב. מר הורוויץ קורא לשוב אל ההשכלה, שהרסה את הרומאנטיקה של ההערצה הדתית ושוכח, עד כמה דוֹגמתיות, עד כמה פעוטות, עד כמה קהות ואי-ראציונאליות היו הערכותיה של אותה השכלה עצמה, במחילה. ואף הנה השקפת-עולמו והערכותיו הראציונאליות של השואל הידוע לקיום-היהדות בעצמו קהות הן, במחילה, במקצת. ש”י איש הורוויץ מחזיק בכל תוקף בדעה אחת: מי שעומד על בסיס ההשקפות הפילוסופיות והשכליות שלו, או קרוב אליהן, מתקדם יתקרי, ואולם מי שמפרנס, חס ושלום את הכרתו במעמקי האינטואיציה החיונית, מי שחי בהתגלות סערת-השירה שבנשמת-האדם – אינו כלום. הוא מדבר, למשל, על הרמב“ם ור”י הלוי, מעלה לשמי-מרום את הראשון ומשכין לעפר את כבוד השני. מפני מה? מפני שהראשון היה “מורה”, “לוחם” “מהפך” (מין “עברי חדש”!), “שולל תארי-השם” (כפי שהורהו אריסטו רבו!) ובכלל מתנגד למקובל ומפורסם בקרב ההמונים“, בעוד שׁהלוי, היה קוֹנסֶרואטור, פשׁרן, נשׁאר “נאמן לחוג המושגים והנטיות של בני דורו ולא הקדימם ולא הצעידם להלאה אף במשהו”. והרי אי-אפשר, שמר הורוויץ לא ידע, כי גם ההכרה השכלית שלו, למשל, תהיה ודאי תמוהה בעיני הדורות הבאים, כשם שמנקודת השקפת-העולם המצויה בזמננו לא היה הרמב”ם ה“יודע” וה“מורה נבוכים” חכם מר' יהודה הלוי שונא-הפילוסופיה; אי-אפשר שמר הורוויץ לא ידע, כי לא רק בשירי ר' יהודה הלוי אלא גם ב“הכוזרי” יש דיאלוגים (“אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב… אמר החבר: כן הוא כאשר אמרת: ועוד לא גוף, אלא עצמות מפוזרות”…) שאין להם לנפול בעמקותם מחכמת ה“מורה” על גוף-המלאכים… ומה שנוגע לתכונותיו הנפשיות, ודאי שלא נפל השב-לציון “מהרופא במצרים… ואף על-פי-כן אין הריבולוציונר (אויה, לשם ריבולוציה בעלמא!), ה”אחר“, ה”מורד" ו“משנה הערכין” החדש יכול להבליג על עצמו בכוח-שכלו (משענת קנה רצוץ!) מִדַבּר בפתוס מעריץ ובלתי-ראציונאלי כלל על הרמב“ם (המוציא מכלל-ישראל את כל הכופר בעיקרים ידועים, שלקח מכלים שאולים!) ומהתיחס בהשפלה ובקלסה (מעוררת אך צחוק וקלסה!) לנעים-זמירות-ישראל והכינור לשירתו (כמובן, עד כמה שהיה מקום לזה ב“תקופת-הזהב” ההיא, כלומר תקופת-התבוללות-ישראל בספרד…). הוא, איפוא, אשר אמרתי: לא יעמוד לו השכל לש”י איש הורוויץ ביום-דין, ביום בואו לדון כהלכה בדבר הלכה!

כי תפסה השנאה לרומאנטיקה את העברים החדשים: את ש“י איש הורוויץ ואת ד”ר יעקב כהן, בעל “המהפכה העברית”. ניטַפשׁ פעם אותו שׁ. הורֵליק, כדרכו, וכתב פעם מאמר טיפשׁי, שנדפס, כמובן, ב“וֶלט” בשׁם “הרומאנטיקה שׁל הגלות”. ומכיון שהגלות שנואה על גיבורינו עד כדי צעקה: או גאולה גמורה, או התבוללות גמורה (הן הדבר תלוי רק בקאפריסה שלהם!…), לפיכך נענשה אִתה גם הרומאנטיקה, עלובה זו, הנדרשת לכמה פנים ושאפשר לטעום בה כל כך הרבה טעמים, כרצון איש ואישׁ… חבל, שׁאין אצלנו עתון פֶּריוֹדי להיתּוּל ואין מי שׁיעשׂה קאריקאטורה מהלוחמים הנוראים, העומדים ומטאטא-השמד בידם לטאטא בחדא מחתא את הגלות רחמנא ליצלן ואת הרומאנטיקה שלה, כביכול…

לא לחינם, כנראה, קיבל חברו של ד. ששר, בעל השיחה של ביקורת, שבה נגמר המאסף, על המטאטא שנפל מידי פרישמאן. נבואה נזרקה ב“עיף-ספרות” וזולל-ז’ארגון זה, שיש צורך במטאטא לספרות העברית. דוקא לספרות העברית. שהרי אצל ה“נומברגים והרוזנפלדים למיניהם” דוקא אין אנו מוצאים פראזות טיפשיות ומרעימות על רקב-הגלות ועוד פעם על רקב-הגלות ושוב על רקב-הגלות – המלה הבלה האחת הזאת השׂוּמה כל היום בפי אנשי הגאולה והמלחמה העבריים שלנו, ש“הנה הם הולכים”…

אגב, המבקר החדש ד. ששר, שבא למלא את מקומו של ד. פרישמאן, לא אחז במטאטא שהיה ביד זה, טרם עזבו את הספרות העברית להילחם בז’ארגונים ש“רצו לרוב” (ד“ר יעקב כהן, שנתן מקום למבטא זה בצדם של דברי פרץ ובעל-מחשבות, שכח, כפי הנראה, את הפתגם התלמודי: “בירא דשתית מיניה מיא, לא תשדי ביה קלא!. הוא, ד. ששר העברי, שאינו יודע לכתוב אף שורה עברית אחת בלי קוֹקטיוּת מיוחדה במינה, ה”מדפדף” בעיון רב" ביצירות-הצעירים, בחר במלאכתו שׁל… בַּלָן. “אמבטאות קרים” הוא עורך למשׁוררים העברים. את האמבטי הראשון ערך ליעקב שטיינברג – “אולי יחזק ורפא לו”. עכשיו שטיינברג חולה בעוונותיו – הוא אינו “מרעיד את חוט-שדרתו” של ד. ששר! והלא זה כל כך קשה, אבל נחוץ! מובן, אי-אפשר לו לעולם בלי משוררים ובלי בלָנים; אוי לו למי שהוא משורר, אשרי למי שהוא בלן. מלאכה לא-נקיה ביותר, אבל קלה. ואמנם, כשׁהבַּלנים בדמות “עברים חדשים” באים לחַייב את משוררינו הצעירים מאֶרנסט רינַאן, לאמור: למה לא ישכילו אלו לתאר כמוהו תמונה של הצלת-כתבי-הקודש ביד כוהן שבוי אחד? ובתוך כך הם דורשים בניב, במתק ובצחות-לשונם: “מה היו עתה מראיה של אירופה כולה עם כל התרבות שלה, אילו אבדו באותה הדרך הנוראה אותו כוהן יחף ואותו חמור קטן ועיף עם המעמסה היקרה אשר עליו? מה היה עתה מראהו של העולם המנומס כולו, מראה נפשנו וחיינו אנו?? – הרי לך אפקי מחשבה ודמיון, הרי לך תהום פיוט ויופי, שברא לו פרופיסור צרפתי אחד ועומד תוהה ומשמים לפני חידתו ועינו נוגות ועורגות” וכו' וכו' – אזי, אמנם, מתוך רוב נועם המליצה המשתפכת עלינו, שאנו, פשוט, נמסים ממנה “ועינינו נוגות ועורגות”, אין אנו מפסיקים מיד את הנואמים הכבודים לאמור: לאט לכם, אדונים, אל תפחידו ברינאן, ב“פיוט ויופי של פרופיסורים צרפתים” והרפו מאירופה, בבקשה! דרך-ארץ! “תרבות” בפני התרבות, לא בפי התרבות הפרופיסורית, אלא של בני אירופה העובדים בשדותיהם ובבתי-חרושתם! הטרם תדעו, כי לא בפרופיסורה התרבות, אלא בחיים התרבותיים? אירופה העובדת ויוצרת, חייה תרבותיים ממילא, ולה היה עתה “מראה” תרבותי גם בלי כתבי-הקודש, כשׁם שׁאנו, עַם היהודי הגדול, הננו חדלי-תרבות בחיים גם עִם התורה והנביאים, שהציל אותו גולה בלכתו בבלה… כן, אנו , כאמור, נדהמים משטף ניבי הפיוט והיופי של המבקר החדש, עומדים “תוהים ומשמימים” – ומחרישים. ואולם, בכל זאת, לאחר שד. ששר גומר וקריאת-הידד תישמע מצד קהל ידוע למגלה “אפקי מחשבה ודמיון” חדשים בחדר-האמבטי – אזי לא נימנע מקרוא לו: “שמע-נא, המשוחח, היודע אירופה! אם מזו לא תרפה, כי בה גברה ידך – אין דבר! החזק בה: כי מה לה ולך” לה לא תזיק! אבל ממשוררינו – הרף-נא. אל תלמד את התועים הללו בינה. אם שיריו של פלוני או אלמוני קלושים לגבי דידך בצורתם ואינם מרעידים את חוט-שדרתך – זה עסקך. אבל הלקח, שאתה נותן לכל משוררינו בנוגע לתוכן – חדל-נא! משוררינו ידעו בעצמם לבחור בין “תהום הפיוט והיופי” של הצלת המגילות הקדושות בשנים קדמוניות ובין תהום-האסון של זלות-ערכנו ודלדול התכונה שלנו בימים ההם ובזמן הזה, ואשר “למו פצעי-לבם ידוו יזובו”… כזאת וכזאת נענה לו לַמגַלה, בנוגע לאפקי השׁירה העברית המודרנית. אך לבסוף נבוא גם אל המיעץ, וגם כן בעצה טובה מצדנו, ונאמר: “מר ד. ששר! עד שיטלו משוררינו את הקיסם – טול אתה את הקורה מבין עיניך הנוגות והעורגות! אדם בא ודואג על אבדן כשרונם של אחרים ולשלו אינו שם לב כלל! הטוב טוב לך לנוע אל אמבטאות קרים בעוד שהנופת אשר תטפנה שפתיך תעיד בך, כי למתיקות של אמבטאות חמים כשרונך גדול יותר? חשוב בזה, המבקר החדש!”


[“הפועל הצעיר”, אב תרע"ב; החתימה: י. ח.ב]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!