מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

קַיִן / חיים יעקב אונגר

עֵת הֶבֶל אָחִיו הַמֵּת רָאָה קַיִן,

פַּלָּצוּת אֲחָזַתּוּ, רְעָדָה וָפַחַד:

הֵן אָבִי וְאִמִּי יִדְרְשׁוּ מֶנִּי יַחַד,

לְהָבִיא לָהֶם אָחִי, אָבַד כְּמוֹ רֶגַע;

כִּי אָדָם זוּלָתִי עֲלֵי תֵבֵל אַיִן,

מִי בִלְתִי יֵדַע אִם קָרָהוּ פֶגַע?

אָנוּס, הֲלֹא הָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם,

אַרְחִיק נְדֹד, מְקוֹם לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵינֵמוֹ.

אַךְ חִישׁ נִרְאָה אֵלָיו אֵל מִשָּׁמַיִם:

אִם תַּעַזְבֵם, תִּסָּתֵר מִפָּנֵימוֹ,

הֲגַם מִפָּנַי תִּסָּתֵר, קְצַר אַפַּיִם?

אִם יֵחָבֵא אִישׁ בִּמְצֻלּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים,

הֲלֹא אֶמְצָאֵהוּ בְמִסְתַּר הַמַּעֲמַקִּים? –

נִקְמַת דַּם נָקִי נָקַם אֵל הַפַּעַם,

הַמְּרַצֵּחַ וְאַדְמָתוֹ קִלֵּל בְּזַעַם,

צוּר! שָׁאַל קַיִן, מִי גִלָּה אַשְׁמָתִי?

מִי זֶה וְאֵיזֶה הוּא, הִגִּיד לְךָ רִשְׁעָתִי?

הִנֵּה אֲבוֹתַי לֹא יֵדְעוּ אִתִּי מְאוּמָה,

כִּי בְהֶבֶל אָחִי אֶת יָדִי שָׁלַחְתִּי,

וְאַתָּה סַכֹּתָ לְךָ בְעָנָן וְתַעֲלֻמָּה,

מֵאַיִן תֵּדַע כִּי דָמוֹ שָׁפַכְתִי? –

בַּעַר! עָנָהוּ אֵל, חֲסַר לֵב וָדַעַת,

הֲלֹא אֲנִי בָרָאתִי אֶרֶץ וָשָׁמַיִם,

אֲנִי אֶסְבְּלֵם, אֲנִי אֶשָּׂאֵם עַל

כַּפַּיִם.

וְעוֹדְךָ שֹׁאֵל, אִם נַפְשִׁי כֹל יֹדַעַת? –

אִם כֹּל, אָמַר קַיִן, תִּשָׂא בָרָמִים

הַעֲווֹנִי גָדוֹל מִנְּשׂוֹא, צוּר עֹלָמִים?

הַתֵּבֵל וְכָל צְבָאָהּ תִּתְמֹך יָדֶךָ,

וְאַשְׁמַת חֹטֵא אֶחָד תִּכְבַּד עָלֶיךָ?

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: כִּי פִשְׁעֲךָ הוֹדִיתָ,

וּבְכָל לְבָבְךָ נִחַמְתָּ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ;

לָכֵן לֹא יָבֹא עָלֶיךָ שׁוֹד וְקָרֶץ

אַךְ נֶצַח נָע וָנָד תִּהְיֶה בָּאָרֶץ. –

בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלוֹ שָׁמָּה,

תִּתְמֹטֵט הָאָרֶץ, תִּרְעַד הָאֲדָמָה.

מִפָּנָיו יָנוּסוּ כָל חַיְתוֹ יַעַר.

כְּמֵחָגָא נוֹרָאָה, סֹעָה וָסַעַר.

אֵלֶּה לָאֵלֶּה בִּרְעָדָה יוֹדִיעוּ:

“הִנֵּה קַיִן, הֹרֵג אָחִיו”, יַשְׁמִיעוּ.

אַךְ הָאוֹת, שָׂם לוֹ אֱלֹהִים עַל הַמֶּצַח,

יִשְׁמֹר אֶת נַפְשׁוֹ מִכָּל שֹׁד וָרֶצַח. –

וּבִדְמָעוֹת שָׁלִישׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים,

מֵעֹמֶק לֵב רַגָּז יוֹצִיא הַדְּבָרִים:

אָנָה אֵלֵךְ, אֶסָּתֵר מֵרוּחֶךָ?

אָנָה אֶבְרַח, אֵחָבֵא מִפָּנֶיךָ?

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם הֲדַר כְּבֹדֶךָ

אַצִּיעָה שְׁאֹל מִתַּחַת, שָׁם הִנֶּךָ.

אִם עַל כַּנְפֵי שַׁחַר אֶגְבַּהּ לָשָבֶת,

אוֹ אֶשְׁכְּנָה בְאַחֲרִית יָם בִּתְהוֹם צַלְמָוֶת,

גַּם שָׁם אַתָּה. גַּם שָׁם יְמִינְךָ תֹאחֲזֵנִי,

גַּם שָׁמָּה תִגְרַת יָדְךָ לֹא תַרְפֵּנִי.

א.

בְּנֵי בְלִי שֵׁם לְהַבְאִישׁ רֵיחֵךְ כַּיּוֹם יִתְפָּרָצוּ

בְּעֵינֵי תֹעֵי לֵב, פֹּרְעֵי מוּסָר וְשָׂטֵי כְּזָבִים;

פִּימוֹ יִפְעֲרוּ לִבְלִי חֹק וְחָת רֵיקִים שׁוֹבָבִים,

וְלַאֲשֶׁר יְכֻנֶּה בְּשֵׁם יְהוּדִי לְשׁוֹן תַּרְמִית יֶחֱרָצוּ.

עַל צְפוּנֵי אֵל אֶחָד בְּפַחֲזוּתָם יִתְיָעָצוּ

בְּסוֹד חֹשְׁבֵי עָמָל וְאָוֶן, אֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים;

אָמְרוּ: “נַשְׁבִּיתָה מִגּוֹי זִכְרָם וְהָיוּ שְׁבָבִים”,

וּבְזַעַם לְשׁוֹנָם עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׁרָאֵל יִנְאָצוּ. –

הִתְחוֹלְלִי נָא לְמֵפֵר מַחְשְׁבוֹת בַּדִּים וּרְהָבִים,

חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד אֲשֶׁר יָשׁוּבוּ הֶעָבִים,

וּמִטָּהֳרֵךְ יַזְהִיר כַּשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם.

אָז יִתְּבֹּשְשׁוּ שׂוֹטְנַיִךְ הָרַבִּים וְהָעֲצוּמִים,

עֵינֵימוּ תִפָּקַחְנָה וְיֵדְעוּ כִּי הֵם עֲרוּמִּים,

יָשִׂימוּ יָד לְפֶה וְיִתְחַבְּאוּ בַיַּרְכָּתָיִם.

ב.

בְּנֵי בְלִי שֵׁם יְחַרְחֲרוּ בְשִׁקְרֵיהֶם רִיב וּמַשְׂטֵמָה,

עַל כְּבוֹדֵךְ יִשְׁפְּכוּ בוּז, יְקִימוּךְ לָמוֹ לְמַטָּרָה,

יַתְעוּ אֶת הָאסַפְסֻף לְתַאֲוָה שְׁפָלָה וָזָרָה,

לָבֹז יְגִיעֵךְ וְחֵיֻלֵךְ, לְהַגְלוֹתֵךְ גָּלוּת שְׁלֵמָה.

קוֹל שׁוֹט בְאָזְנַיִךְ, קוֹל הָאֲבָנִים בַּמַּרְגֵּמָה,

בְּיַד שֹוֹדְדִים מְזַעְזְעִים, יִשְׂחֲקוּ לְמַפַּח נֶפֶשׁ מָרָה,

הַמְּשַׁחֲרִים לַטֶּרֶף כִּזְאֵב עֲרָבוֹת בַּקָּרָה,

אֲשֶׁר לִבָּם לֵב אֶבֶן, מָלֵא אַכְזְרִיּוּת חֵמָה. –

דּוֹמִי נָא וְאַל תָּפוּנִי! הֶאָפֵס כָּל יֶשַׁע?

הֲשָׁכַח עֶלְיוֹן עַמּוֹ, הַמְּחֻקֶּה עַל כַּפָּיִם?

אוֹ אַיֵּה אְלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט, הַמְּתָעֵב רֶשַׁע?

אָכֵן עָנְיֵךְ יִרְאֶה הַיּשְׁבִי בַשָּׁמָיִם,

אֶנְקָתֵךְ יִשְׁמַע בַּמָּרוֹם עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע,

וְיוֹסִיף שֵׁנִית יָדוֹ לִישׁוּעָתָה כִפְלָיִם.

ג.

בְּנֵי בְלִי שֵׁם, הַמְּאַבְּדִים הוֹן בֵּיתָם בַּעֲצַלְתָּיִם,

יְחַפְּשׂוּ מוּמֵךְ בַּנֵּרוֹת וּבְפָנִים נִזְעָמִים;

פֶּתַע יְבַקְּשׁוּ תֹאֲנָה וְיָשִׂימוּ עֲלִילוֹת דָּמִים,

לְמַעַן תֵּת לְחֵרֶם וְלִמְשִׁסָּה פְלִיטֵי אֶפְרָיִם.

רַגְלֵי נְקִיִּים חִנָּם הֻגָּשׁוּ לִנְחֻשְׁתָּיִם

וּמַלְאָךְ אַכְזָר יְשֻׁלַּח בִּמְרוּדִים נִפְעָמִים,

לַעֲשׂוֹת בָּהֶם שְׁפָטִים רָעִים וּמִשְׁטַח חֲרָמִים

עַל פִּי עֵד בְּלִיַּעַל חֲסַר לֵב וּטְמֵא שְׂפָתָיִם. –

אַל נָא תִתְמוֹגְגִי! הֲלֹא מְשׁוֹפְטֵךְ וְשָׂהֳדֵךְ בַּמְּרוֹמִים?

עֲצַת נִפְתָּלִים יְסַכֵּל, יַשְׁקִיט רִגְשַׁת עָרִיצִים,

הַמּוֹרִים חִצִּים וָמָוֶת לְלֵב יִשְׁרֵי דֶרֶךְ.

יַחְדָּו יָסֻפוּ אַנְשֵׁי דָמִים וּפָרִיצִים,

הַטֹּמְנִים פַּחַת וָפָח לְבָרֵי לֵב וּשְׁלוֹמִים,

וְלַאֲבִיר יַעֲקֹב תֵּאתֶה תְּהִלָּה וְתִכְרַע כָּל בֶּרֶךְ.

ד.

בְּנֵי בְלִי שֵׁם הַיּוֹשְׁבִים בְּסוֹד הַיּוֹעֲצִים וְהַמְּחֹקְקִים,

אֵיד הַיְּהוּדִים יְבַקְּשׁוּ בְשִׁגָּעוֹן וּבְעֲוֶּרֶת;

לָחֹק חִקְקֵי אָוֶן יֶהֱמָיוּן כְּדֻבִּים שֹׁקְקִים,

בִּשְׂפָתָם חֲרָבוֹת וְעַל לְשׁוֹנָם כְּגָפְרִית בֹּעֶרֶת.

“לְכוּ מֵעִמָּנוּ”, יִנְהָקוּ,, לְכוּ זָרִים, בֹּקְקִים,

פֶּן בְּיָד רָמָה נְכַבֶּה גַּחַלְתְּכֶם הַנִּשְׁאֶרֶת.

“לָנוּ הַמָּיִם”, יִגְעֶה כָּל חֶבֶר הַלֹּקְקִים,

“לָנוּ הָאָרֶץ וְלָכֶם מְאֵרָה וּמִגְעֶרֶת”.

הֵרָגְעִי וְלִבֵּךְ אַל יֵרַךְ מִשְּׁאוֹן הַשּׁוֹנִים.

זִכְרִי נָא, מִי הוּא זַךְ בִּרְאִי נֶפֶשׁ שְׁחַרְחֹרֶת?

עַל מִי לֹא יֵרֵד רִיר מְשֻׁגָּעִים וּגְאֵיוֹנִים?

אֲבָל קָרוֹב יוֹם נִפְלָם, יוֹם נָקָם וּבִקֹּרֶת,

בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק תֹּאבַד תּוֹחֶלֶת הָאוֹנִים

וּמוֹטָם יִנָּתֵק כְּהִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת.

חיים יעקב בן ברוך אונגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים יעקב בן ברוך אונגר
יצירה בהפתעה
רקע

הצל

מאת הנס כריסטיאן אנדרסן / דוד פרישמן (פרוזה)

בארצות החמות אשר בדרוֹם, שם השמש בוער כתנור אשר לאופה. שם יהָפך עור האדם מרב חֹם עד היות צבעו כצבע עץ הַמַּהְגוֹן האדמדם, ובארצות אשר החם בהן יגדל עוד שבעתים ככה, שם ישזוֹף השמש את העור עד היות האדם לכֻשי.

ומארצות הקֹר אשר לנו בצפוֹן קם אחד החכמים מן המלֻמָּדים, ויסע וילך ויבוא עד המדינות החמות, ועד המדינות אשר יגדל בהן החם עוד שבעתים כּכה לא בא. והאיש הזה השתּבּח בלבו כי יכֹל יוכל להתהלך בחוץ גם שם כאשר התהלך בחוץ בהיותו בארץ מולדתו, ואולם עד מהרה ידע כי שגה מאד מאד והוא לא כן. אז ראה האיש הזה, וכל איש נבון אשר נתן אלהים חכמה בלבו ראה גם הוא כמוהו, כי אין עצה בארץ הזאת בלתי אם לשבת בבית בחדר פנימה. ותהיינה דלתות החלונות ודלתות הפתחים סגורות כל היום מאז הבקר ועד הערב, ומראה הבית מחוץ כמראֵה בֵית אנשים ישנים או כמראה בית עזוב מאדם. והרחוב הצרה עם בּתּיה הצרים, אשר ישב בה האיש המלֻמד, עוד יתר עֹז לה מחם השמש, כי בנויה היתה אל מול פני השמש אשר ינוח עליה החם הלוהט מאז הבקר ועד הלילה, ולא יכול איש להתיצב בפניו אף רגע אחד!

והאיש איש צעיר לימים אשר בא מארצות הקֹר, והוא חכם ומלֻמד וחוקר, ובלבו חשב כי בכבשן אש הוא יושב. ולא יכול האיש נְשׂא את החם, כי אין לשאת אותו! וילך האיש הלוך ודל, וידל וַיֵּרָזֶה ויכּחש, וגם צִלוֹ אשר עמו התקבץ ויקטן, כי היתה יד השמש גם בו. ורק בהיות הערב והשמש באה, ותָּשב אליו רוחו, ויחי הוא וצלו עמו.

אז היתה הרוָחה אשר לא היתה כמוה ואחריה לא תהיה! והיה בהעלוֹת האיש את הנר בחדרו וימהר הצל וישתּרע על פני כל הקיר עד למעלה וגם משם והלאה, כי אמר: אשתּרע נא ואתחזק הפעם והיה בי כח לשאת את עמלי ביוֹם מחר, – והאיש המלֻמד גם הוא יצא אל המעקה אשר לגג ביתו – כי בארצות החם אין בית אשר אין שם מעקה לכל חלון – וישׂתּרע ויתמודד גם הוא ככל אשר יכול. ובהאיר הככבים מן השמים הבהירים, ותּשב אליו רוחו ותּחי ותּהי לו נשמת חיים חדשה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.