מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

עֵת הֶבֶל אָחִיו הַמֵּת רָאָה קַיִן,

פַּלָּצוּת אֲחָזַתּוּ, רְעָדָה וָפַחַד:

הֵן אָבִי וְאִמִּי יִדְרְשׁוּ מֶנִּי יַחַד,

לְהָבִיא לָהֶם אָחִי, אָבַד כְּמוֹ רֶגַע;

כִּי אָדָם זוּלָתִי עֲלֵי תֵבֵל אַיִן,

מִי בִלְתִי יֵדַע אִם קָרָהוּ פֶגַע?

אָנוּס, הֲלֹא הָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם,

אַרְחִיק נְדֹד, מְקוֹם לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵינֵמוֹ.

אַךְ חִישׁ נִרְאָה אֵלָיו אֵל מִשָּׁמַיִם:

אִם תַּעַזְבֵם, תִּסָּתֵר מִפָּנֵימוֹ,

הֲגַם מִפָּנַי תִּסָּתֵר, קְצַר אַפַּיִם?

אִם יֵחָבֵא אִישׁ בִּמְצֻלּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים,

הֲלֹא אֶמְצָאֵהוּ בְמִסְתַּר הַמַּעֲמַקִּים? –

נִקְמַת דַּם נָקִי נָקַם אֵל הַפַּעַם,

הַמְּרַצֵּחַ וְאַדְמָתוֹ קִלֵּל בְּזַעַם,

צוּר! שָׁאַל קַיִן, מִי גִלָּה אַשְׁמָתִי?

מִי זֶה וְאֵיזֶה הוּא, הִגִּיד לְךָ רִשְׁעָתִי?

הִנֵּה אֲבוֹתַי לֹא יֵדְעוּ אִתִּי מְאוּמָה,

כִּי בְהֶבֶל אָחִי אֶת יָדִי שָׁלַחְתִּי,

וְאַתָּה סַכֹּתָ לְךָ בְעָנָן וְתַעֲלֻמָּה,

מֵאַיִן תֵּדַע כִּי דָמוֹ שָׁפַכְתִי? –

בַּעַר! עָנָהוּ אֵל, חֲסַר לֵב וָדַעַת,

הֲלֹא אֲנִי בָרָאתִי אֶרֶץ וָשָׁמַיִם,

אֲנִי אֶסְבְּלֵם, אֲנִי אֶשָּׂאֵם עַל

כַּפַּיִם.

וְעוֹדְךָ שֹׁאֵל, אִם נַפְשִׁי כֹל יֹדַעַת? –

אִם כֹּל, אָמַר קַיִן, תִּשָׂא בָרָמִים

הַעֲווֹנִי גָדוֹל מִנְּשׂוֹא, צוּר עֹלָמִים?

הַתֵּבֵל וְכָל צְבָאָהּ תִּתְמֹך יָדֶךָ,

וְאַשְׁמַת חֹטֵא אֶחָד תִּכְבַּד עָלֶיךָ?

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: כִּי פִשְׁעֲךָ הוֹדִיתָ,

וּבְכָל לְבָבְךָ נִחַמְתָּ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ;

לָכֵן לֹא יָבֹא עָלֶיךָ שׁוֹד וְקָרֶץ

אַךְ נֶצַח נָע וָנָד תִּהְיֶה בָּאָרֶץ. –

בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלוֹ שָׁמָּה,

תִּתְמֹטֵט הָאָרֶץ, תִּרְעַד הָאֲדָמָה.

מִפָּנָיו יָנוּסוּ כָל חַיְתוֹ יַעַר.

כְּמֵחָגָא נוֹרָאָה, סֹעָה וָסַעַר.

אֵלֶּה לָאֵלֶּה בִּרְעָדָה יוֹדִיעוּ:

“הִנֵּה קַיִן, הֹרֵג אָחִיו”, יַשְׁמִיעוּ.

אַךְ הָאוֹת, שָׂם לוֹ אֱלֹהִים עַל הַמֶּצַח,

יִשְׁמֹר אֶת נַפְשׁוֹ מִכָּל שֹׁד וָרֶצַח. –

וּבִדְמָעוֹת שָׁלִישׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים,

מֵעֹמֶק לֵב רַגָּז יוֹצִיא הַדְּבָרִים:

אָנָה אֵלֵךְ, אֶסָּתֵר מֵרוּחֶךָ?

אָנָה אֶבְרַח, אֵחָבֵא מִפָּנֶיךָ?

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם הֲדַר כְּבֹדֶךָ

אַצִּיעָה שְׁאֹל מִתַּחַת, שָׁם הִנֶּךָ.

אִם עַל כַּנְפֵי שַׁחַר אֶגְבַּהּ לָשָבֶת,

אוֹ אֶשְׁכְּנָה בְאַחֲרִית יָם בִּתְהוֹם צַלְמָוֶת,

גַּם שָׁם אַתָּה. גַּם שָׁם יְמִינְךָ תֹאחֲזֵנִי,

גַּם שָׁמָּה תִגְרַת יָדְךָ לֹא תַרְפֵּנִי.

א.

בְּנֵי בְלִי שֵׁם לְהַבְאִישׁ רֵיחֵךְ כַּיּוֹם יִתְפָּרָצוּ

בְּעֵינֵי תֹעֵי לֵב, פֹּרְעֵי מוּסָר וְשָׂטֵי כְּזָבִים;

פִּימוֹ יִפְעֲרוּ לִבְלִי חֹק וְחָת רֵיקִים שׁוֹבָבִים,

וְלַאֲשֶׁר יְכֻנֶּה בְּשֵׁם יְהוּדִי לְשׁוֹן תַּרְמִית יֶחֱרָצוּ.

עַל צְפוּנֵי אֵל אֶחָד בְּפַחֲזוּתָם יִתְיָעָצוּ

בְּסוֹד חֹשְׁבֵי עָמָל וְאָוֶן, אֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים;

אָמְרוּ: “נַשְׁבִּיתָה מִגּוֹי זִכְרָם וְהָיוּ שְׁבָבִים”,

וּבְזַעַם לְשׁוֹנָם עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׁרָאֵל יִנְאָצוּ. –

הִתְחוֹלְלִי נָא לְמֵפֵר מַחְשְׁבוֹת בַּדִּים וּרְהָבִים,

חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד אֲשֶׁר יָשׁוּבוּ הֶעָבִים,

וּמִטָּהֳרֵךְ יַזְהִיר כַּשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם.

אָז יִתְּבֹּשְשׁוּ שׂוֹטְנַיִךְ הָרַבִּים וְהָעֲצוּמִים,

עֵינֵימוּ תִפָּקַחְנָה וְיֵדְעוּ כִּי הֵם עֲרוּמִּים,

יָשִׂימוּ יָד לְפֶה וְיִתְחַבְּאוּ בַיַּרְכָּתָיִם.

ב.

בְּנֵי בְלִי שֵׁם יְחַרְחֲרוּ בְשִׁקְרֵיהֶם רִיב וּמַשְׂטֵמָה,

עַל כְּבוֹדֵךְ יִשְׁפְּכוּ בוּז, יְקִימוּךְ לָמוֹ לְמַטָּרָה,

יַתְעוּ אֶת הָאסַפְסֻף לְתַאֲוָה שְׁפָלָה וָזָרָה,

לָבֹז יְגִיעֵךְ וְחֵיֻלֵךְ, לְהַגְלוֹתֵךְ גָּלוּת שְׁלֵמָה.

קוֹל שׁוֹט בְאָזְנַיִךְ, קוֹל הָאֲבָנִים בַּמַּרְגֵּמָה,

בְּיַד שֹוֹדְדִים מְזַעְזְעִים, יִשְׂחֲקוּ לְמַפַּח נֶפֶשׁ מָרָה,

הַמְּשַׁחֲרִים לַטֶּרֶף כִּזְאֵב עֲרָבוֹת בַּקָּרָה,

אֲשֶׁר לִבָּם לֵב אֶבֶן, מָלֵא אַכְזְרִיּוּת חֵמָה. –

דּוֹמִי נָא וְאַל תָּפוּנִי! הֶאָפֵס כָּל יֶשַׁע?

הֲשָׁכַח עֶלְיוֹן עַמּוֹ, הַמְּחֻקֶּה עַל כַּפָּיִם?

אוֹ אַיֵּה אְלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט, הַמְּתָעֵב רֶשַׁע?

אָכֵן עָנְיֵךְ יִרְאֶה הַיּשְׁבִי בַשָּׁמָיִם,

אֶנְקָתֵךְ יִשְׁמַע בַּמָּרוֹם עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע,

וְיוֹסִיף שֵׁנִית יָדוֹ לִישׁוּעָתָה כִפְלָיִם.

ג.

בְּנֵי בְלִי שֵׁם, הַמְּאַבְּדִים הוֹן בֵּיתָם בַּעֲצַלְתָּיִם,

יְחַפְּשׂוּ מוּמֵךְ בַּנֵּרוֹת וּבְפָנִים נִזְעָמִים;

פֶּתַע יְבַקְּשׁוּ תֹאֲנָה וְיָשִׂימוּ עֲלִילוֹת דָּמִים,

לְמַעַן תֵּת לְחֵרֶם וְלִמְשִׁסָּה פְלִיטֵי אֶפְרָיִם.

רַגְלֵי נְקִיִּים חִנָּם הֻגָּשׁוּ לִנְחֻשְׁתָּיִם

וּמַלְאָךְ אַכְזָר יְשֻׁלַּח בִּמְרוּדִים נִפְעָמִים,

לַעֲשׂוֹת בָּהֶם שְׁפָטִים רָעִים וּמִשְׁטַח חֲרָמִים

עַל פִּי עֵד בְּלִיַּעַל חֲסַר לֵב וּטְמֵא שְׂפָתָיִם. –

אַל נָא תִתְמוֹגְגִי! הֲלֹא מְשׁוֹפְטֵךְ וְשָׂהֳדֵךְ בַּמְּרוֹמִים?

עֲצַת נִפְתָּלִים יְסַכֵּל, יַשְׁקִיט רִגְשַׁת עָרִיצִים,

הַמּוֹרִים חִצִּים וָמָוֶת לְלֵב יִשְׁרֵי דֶרֶךְ.

יַחְדָּו יָסֻפוּ אַנְשֵׁי דָמִים וּפָרִיצִים,

הַטֹּמְנִים פַּחַת וָפָח לְבָרֵי לֵב וּשְׁלוֹמִים,

וְלַאֲבִיר יַעֲקֹב תֵּאתֶה תְּהִלָּה וְתִכְרַע כָּל בֶּרֶךְ.

ד.

בְּנֵי בְלִי שֵׁם הַיּוֹשְׁבִים בְּסוֹד הַיּוֹעֲצִים וְהַמְּחֹקְקִים,

אֵיד הַיְּהוּדִים יְבַקְּשׁוּ בְשִׁגָּעוֹן וּבְעֲוֶּרֶת;

לָחֹק חִקְקֵי אָוֶן יֶהֱמָיוּן כְּדֻבִּים שֹׁקְקִים,

בִּשְׂפָתָם חֲרָבוֹת וְעַל לְשׁוֹנָם כְּגָפְרִית בֹּעֶרֶת.

“לְכוּ מֵעִמָּנוּ”, יִנְהָקוּ,, לְכוּ זָרִים, בֹּקְקִים,

פֶּן בְּיָד רָמָה נְכַבֶּה גַּחַלְתְּכֶם הַנִּשְׁאֶרֶת.

“לָנוּ הַמָּיִם”, יִגְעֶה כָּל חֶבֶר הַלֹּקְקִים,

“לָנוּ הָאָרֶץ וְלָכֶם מְאֵרָה וּמִגְעֶרֶת”.

הֵרָגְעִי וְלִבֵּךְ אַל יֵרַךְ מִשְּׁאוֹן הַשּׁוֹנִים.

זִכְרִי נָא, מִי הוּא זַךְ בִּרְאִי נֶפֶשׁ שְׁחַרְחֹרֶת?

עַל מִי לֹא יֵרֵד רִיר מְשֻׁגָּעִים וּגְאֵיוֹנִים?

אֲבָל קָרוֹב יוֹם נִפְלָם, יוֹם נָקָם וּבִקֹּרֶת,

בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק תֹּאבַד תּוֹחֶלֶת הָאוֹנִים

וּמוֹטָם יִנָּתֵק כְּהִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת.

חיים יעקב בן ברוך אונגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים יעקב בן ברוך אונגר
יצירה בהפתעה
רקע

מזמור-בוקר לבן-זבולון

מאת אברהם רגלסון (פרוזה)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מניח אני את כל העסקים, ואיני מהרהר אלא בים.

הוי, טוהר שלו, והוי, חיים שלו!

אך תפקח העיר עיניה, והנה הוא שטוח לרגליה מרבד-כחול חדש מעוגל באופק, מעשה ספיר ומשי, ככר רחבה לתעבורת הרוחות, מקוה לשמי-התכלת על אורם וענניהם. והוא מטבילם במעינותיו, מעשירם בעשרו, שוברם לקוים ירוקים-ירקרקים, מכנסם בשלוליות-ארגמן, ממוגגם בנהרות-סגול.

בימי-סתו אלה נקשרים ממעל לו העננים, נצבּרים צבּורים של ענקי חלזון ודיו סגולה. לא על פני הרקיע הם פרושים, כי אם מודבקים הם לצלעות-המערב, מרחפים לרוחב בין השמים ובין הים, עד שכמעט אפשר להביט למעלה מהם, והם גושי צבע גלמי לאלכימיקה של המים.

גם כי לא יגבהו הגלים המרקדים עלה וירוד, אדיר רעש המשברים בהתנגשם עם החולות המשופעים בסמוך לחוף. והמשברים – שורות שורות, טור אחר טור, עדר רודף עדר; בחופש הם משתערים על החוף, לא מתוך קצב צבאי כי אם מתוך רוגז משותף, זה מקדים קמעא, זה מפגר קמעא וזה יוצא דופן.

משבר שהוא רחוק מן החוף, הוא גם הגדול שבהם. ירוק הוא מתרומם, נצב לשון-איזרמגד, ועד שצורתו שלמה, הוא כושל, מתמוטט, קווצתו נופלת על גופו באשד-קצפים גולש; עוד עמוד-קצף זרוק ממנו כלפּי מעלה, והוא כבר התעגל, השבּר ואיננו, וקצפיו מתפזרים ונשאים על גל חדש הקם. בצללי ענני-סתו המצובעים, זועף המשבר בירק כבד וכחול עמוק עד לשחור; תציץ השמש בו, והוא נעשה ירקרק-שקוף, עליז וקל.

ופלאית רקמת-הקצף הקרובה, זו התארגות בלתי-פוסקת של חוטי-חלב נוזלים, מתגלגלים בעיגולים, משתרשרים בשרשראות, רצים סחרחר כפרחים לבנים מונעים בכברה. ויש שהחלב הופך חום מהרימו ענני גרגירי-חול תוך-תוכו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.