רקע
יצחק שריון
זכרונות
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

 

א. עִיר מוֹלדְתִּי

הורי

נולדתי ביום י“א ניסן שנת תרל”א, בעיר דיסנא פּלך וילנא, לאבי הר“ר יחזקאל ב”ר יעקב הלוי זאלקינד ז“ל ממשפחה מיוחסת בעיר שקלוב פּלך מוהליב ולאמי מרת שינה בת הר”ר אברהם רבינוביץ ז“ל ממשפחת רבנים וסוחרים נכבדים מעיר דיסנא הנ”ל.

עיר מולדתי דיסנא

דיסנא היא עיר מחוזית השוכנת ליד שני נהרות. הנהר האחד הוא “דיונא המערבית”. הנהר הגדול שאשדותיו בין הררי פלך סמולנסק, והוא שוטף על שטח ארוך של רוסיה המערבית, בעברו על פני ערים רבות וחשובות, בהן הכי חשובות וידועות: פּולוצק, ויטבסק, דוינסק (היא דינבורג לפנים), ריגא בירת לטויא, ונשפך אל הים הבלטי. בנהר דוינא במקום שהוא עובר על פני העיר דיסנא, מתרומם אי די גדול ויפה ועליו אילני פרי חשובים והוא מגדל ירקות שונים וגם תבואות. תנובת האי הזה היתה שייכת לכומר הראשי של כנסיה הפרובוסלבית שבעיר. במקום האי הזה נשפך לתוך הדוינא הנהר דיסנקא, נהר חשוב העובר בצפונה של העיר, ובמקום זה הוא די רחב ועמוק. על שמו נקראת העיר דיסנא.

השטח העיקרי המיושב של העיר הוא מצדו הימני של הנהר דוינא (עפ"י ירידתו אל הים). השטח הזה נחשב על פלך וילנא ושייך לפולניה. השטח מצדו השמאלי של הדוינה הנקרא סלובודקא, מכיל רק מספר קטן בערך של אוכלסית העיר ונחשב על פלך ויטבסק ושייך לרוסיה הסוביטית. הנהר דוינא הוא איפוא במקום הזה הגבול שבין פולניה ורוסיה הסוביטית. מעבר לנהר דיסנקא יש רק ישוב עירוני קטן, ובמרחק של מילין אחדים מתחילה סביבה כפרית השייכת לפי מצבה הגיאוגרפי לפלך וילנא הפולנית.

תושבי דיסנא ומשלוח ידם

העיר דיסנא היתה בזמן ממשלת רוסיה הצארית עיר מרכולת חשובה. הרוב הגדול של תושבי העיר, שמנתה כעשרים אלף נֶפש, היו יהודים שעסקו במסחר בחכירת יערות מאת בעלי האחוזות והיערים שבסביבה ושולחים את עציהם ברפסודות על פני הנהר דוינא לריגא ומשם הלאה לגרמניה. כן עסקו במדה הגונה במסחר הפשתן הגדל הרבה בסביבה, שהיו אוצרים אותו במחסניהם. בהם היו מעמידים פועלים בעלי מקצוע, שהיו מנקים את הפשתן מהפסולת שלו, אורזים אותו בחבילות גדולות ושולחים לגרמניה. עפ"י רוב לעיר קניגסברג בפרוסיה, ליד סוכניהם הקבועים שמה, שהיו מוכרים אותו בבורסה המקומית. כן היו כמה סוחרים חשובים שעסקו באקספורט של מיני תבואה כגון שבולת שועל, שיפון, חטה ושעורה וכו'. רוב האנשים היהודים עסקו במסחר של מכלת, אריגים וסידקית. והיו גם סוחרים סיטוניים של יין שרף. פרנסתם היתה מצויה להם. הסביבה היתה פוריה, והאכרים של כפרי הסביבה היו מביאים את תוצרת אדמתם העירה, מוכרים אותה וקונים את צרכיהם שהיו די מרובים. לא חסרו בעיר גם סרסורים, מלוי ברבית, מחזיקי בתי מרזח וכדומה, כנהוג בימים ההם.

חסידי חב"ד

יהודי העיר היו כולם חסידי חב“ד והתפלגו לחסידי ליאדי, ליבאביץ, קופּוסט וסטארוסעליע. והחסידים הותיקים של כל סוג נסעו ל”רבי" שלהם לימי החג, על הרוב לימים הנוראים, כדי לקבל מה“רבי” את השפעת הקדושה, כן היו באים “שדרי”ם" ו“חוזרים” מאת ה“רבי”ם“, שהיו דורשים בתורת הקבלה וב”חזרת" התורה החסידית של רבותיהם לפני החסידים שלהם, שהיו מתאספים בבית הרב דמתא או זקן החסידים, בעיקר בליל שבת ובזמן הסעודה השלישית של שבת. בכל בתי הכנסת שבעיר היו מתפללים רק בנוסח חב“ד עפ”י האר“י ז”ל, ולא היה אף מנין אחד של מתפללים בנוסח אשכנז. וכשבא להשתקע בעיר יהודי שנקרא “מתנגד”, כלומר שלא מהחסידים, ורצה להתפלל בצבור בביהכ“נ היה מוכרח להתפלל בנוסח חב”ד.

היחס לא“י, שדרי”ם וקופת רמבעה"נ

השד“רים הנ”ל יחד עם הגבאים הקבועים בעיר למעות רמבעה“נ (רבי מאיר בעל הנס) שבא”י, היו מריקים מזמן לזמן את הקופסאות למעות אלו, שהיו נמצאות בכל בית אם עשיר ואם עני. מפתחות הקופסאות היו תמיד בידי הגבאים. את הכספים היו שולחים אל ה“רב”ים“, והם היו מעבירים אותם לארץ ישראל. לתוך הקופסאות האלו היו משלשלים כספים בכל מקרה של שמחה, בשעת תפלה לשלום חולה ולבטול גזרה רעה בעת צרה. הנשים היו נותנות את פרוטותיהן בכל ערב שבת לפני הדלקת הנרות, ודקדקו בזה גם הנשים העניות. גם אותן הנשים שהיו יושבות כל היום לרבות חלק גדול מן הלילה בשוק תחת כפת השמים, ומוכרות פירות וירקות, בחורף קופאות מהקור החזק ובקיץ נאכלות משרב השמש, ומרויחות את לחמן בצמצום ובקושי. על השלכת פרוטה או פרוטות לקופת רמבעה”נ בערב שבת לפני הדלקת הנרות לא יכלו לותר. הצדקה הזאת היתה חשובה בעיני כל באשר האמינו באמונה שלמה, כי זכותו של רבי מאיר בעל הנס, שלשמו נדבו את פרוטותיהם ליושבים לפני ה' באה"ק המתפללים לפני הכותל המערבי ואצל המקומות הקדושים וקברי הצדיקים, יגן עליהם מפני כל צרה ואסון.

זכורני, פעם, בהיותי ילד בן שבע או בן שמונה, הייתי משחק עם חברי בביתם, בית משפחה חשובה מאד שירדה מנכסיה. אבי המשפחה נסע לעיר המסחר הגדולה ריגא לחפש שם עסק או משרה, אך טרם מצא. בבית נשארו האם וילדים אחדים, ומצבם החומרי היה רע מאד. הילדים בקשו לחם ואין. אז בהמר נפשה עליה הורידה האפ את קופסת רמבעה“נ מן הקיר וניסתה להוציא דרך הסדק שבמכסה הקופסה פרוטות אחדות כדי לקנות לחם לילדיה. אך הפרוטות היו גדולות בערך והסדק צר, וצריך היה לקשקש ביותר עד כדי שהפרוטות תצאנה. אך בינתיים אחז אותה רטט קודש והיא צעקה: “וי, וי, מה רציתי לעשות? מעות רמבעה”נ!…” וחזרה ותלתה את הקופסא על הקיר.

כזה היה רגש הקדושה אצל ההמון הרחב להחזקת הישוב בארץ הקדושה.

 

ב. אָבִי וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

משפחת אבי

אבי הר' יחזקאל ב“ר יעקב הלוי זלקינד ז”ל היה בן למשפחה חשובה ומיוחסת בעיר שקלוב, פלך מוהליב, ברוסיה הלבנה השוכנת על יד הנהר דניעפר, שהיתה ידועה כעיר ואם בישראל לתורה ולתעודה.

אבי-אבי ר' יעקב ואחי רבי לייב

זקני, אבי-אבי ר' יעקב ב“ר אליהו הלוי ז”ל זלקינד היה מראשי העיר שקלוב, פרנס ועסקן צבורי חשוב ומכובד. כמוהו היה גם אחיו הר' ליב זלקינד ז“ל, והם עסקו בסחר האריגים בסיטונות. זקני ר' יעקב ז”ל היה מביא כמויות גדולות מפרוסיה ומפיצם ע"י סוכניו בהרבה מערי רוסיה.

דודי רבי ישראל אהרן מרדכי זלקינד

לזקני ז“ל היו ארבעה בנים וחמש בנות, כלם חשובים ונכבדים. הבן הבכור הר' ישראל אהרן מרדכי זלקינד ז”ל סחר גם הוא בסחר המנופקטורא בסיטונות. בתור סוחר מדרגה ראשונה היתה לו זכות ישיבה מחוץ לתחום המושב היהודי, ובזכות זו היה יושב במוסקבה שלשה חדשים בשנה, עמד בקשרי מסחר עם בתי החרושת הגדולים בעיר זו והיה שולח כמויות גדולות של סחורות ממוסקבה למקומות הירידים הגדולים במחוזות שונים של רוסיה המרכזית, כמו ליריד הגדול הידוע בעיר ניזשנינובגורוד ואחרים, וכן לירידים הידועים לשם בערי רוסיה הלבנה בעשענקוביץ, ליבאביץ ואחרים, ונהל את מסחרו במדה רחבה מאד. הוא היה עשיר גדול וחלק מעות לצדקה.

דודי ר' שמואל זלקינד ופעולותיו במוסקבה

הבן השני, ר' שמואל זלקינד ז“ל, קבע את מושבו בעיר מוסקבה, ועסק שמה בתור סוכן לסחורות מנופקטטורא, בתור נאמנם של סוחרים גדולים מערים שונות ברוסיה, שהיו באים למוסקבה לקנות סחורות מבתי החרשת שם, ועשו את קניותיהם על ידו, או שהיו שולחים לו את הזמנותיהם בכתב. הוא גר במוסקבה במשך שלשים שנה בערך, והיה מכובד מאד על כל מכריו ומיודעיו שם. היה הגבאי הראשי בביהכ”נ הגדול שם, ועסק הרבה בצרכי צבור באמונה. הוא היה מכובד גם אצל גדולי הממשלה שם, ופעל הרבה לטובת יהודים מ“תחום המושב” מחוסרי זכות ישיבה במוסקבה, שהיו באים בכל זאת לעיר זו, כדי למצא בה מחיה, בהיותם מחוסרי פרנסה בערי מושבותיהם, מפני הדוחק וההתחרות הרבה ששררה בין היהודים בערי “תחום המושב”. כשהמשטרה המוסקבאית היתה אוסרת אותם אם ביחידות או ע“י חפושים מאורגנים, שהיו נערכים בלילות בבתים פרטיים ובמלונים, היו מודיעים זאת תיכף לר' שמואל, והוא היה חש, כשהוא משתמש ע”י קשריו הידידותיים עם ראשי המשטרה, ומשחררם בערבות באופן זמני, והצליח ברוב המקרים.

גרוש היהודים ממוסקבה והגירתם לאמריקה

אך זה אפשר היה כל זמן שהמושל העליון של מוסקבה היה הנסיך דולגורוקוב, שהיה מחסידי אוה"ע, וכל פקידי המשטרה הגבוהים והנמוכים ידעו את נטיותיו לטובת היהודים הסובלים ואת גודל חסדיו עמהם. אבל בשנת 1896 בערך פיטר הצר הרוסי אלכסנדר השלישי את הנסיך דולגורוקוב ממשרתו ומנה במקומו את אחיו הנסיך הגדול סרגיי אלכסנדרוביטש, כשהיה צורר ישראל, לנציב מוסקבה. וביום אחד הוציא פקודה לגרש את כל היהודים ממוסקבה, חוץ מהחילים של הצר ניקולאי הראשון ובניהם, אזרחים נכבדים לדורותיהם, ובעלי תעודות מיוחדות. אז הגרו ממוסקבה כארבעים אלף יהודים. רכושם נתן להם לקחת אתם. כמעט כולם נסעו לאמריקה, שהכניסה לשם היתה אז חפשית.

ר' שמואל בירושלים

דודי ר' שמואל זלקינד, בהיותו כבר כבן ששים וחמש וכסף היה לו די מחיתו, בא עם אשתו להשתקע בירושלים. גיסו ר' משה ויטנברג ואחותו מרת חאשא קבלוהו בכבוד. היא מסרה לו דירה בביתב, שהיה שייך לה, בשכונת ניסן בק, שבו גרתי גם אנכי, והוא הרגיש את עצמו מאושר. הוא לא פנה כאן לשום עסק או מסחר, והקדיש את שארית שנותיו לעסקנות צבורית לטובת מוסדות התורה והחסד בירושלים. הוא נתמנה ע“י מנהלי ישיבת “תורת חיים” ובראשם מיסד וראש הישיבה הרה”ג ר' יצחק וינוגראד1 ז“ל לגבאי-כבוד של הישיבה. במיטב יכלתו עבד לטובת הישיבה ולומדיה, היה ממליץ עבורה בפני מכיריו וידידיו הרבים ברוסיה וגולי מוסקבה שבאמריקה, שנתנו אימון רב להמלצתו, והיו שולחים כספים הגונים לישיבה. גם הוא עצמו מסר לקרן הישיבה מאה נפוליונים זהב (80 לא"י), למען ישמרו על זכויותיו וזכויות אשתו לאחר פטירתם בלימוד ואמירצ קדיש כפי תקנות הישיבה. כי שני בניו, שהיו לו, מתו עליו בחייו ברוסיה. הוא היה איש טוב ומיטיב ומוכן תמיד לעזור בכל יכלתו לכל דכא וקשי יום. הוא נפטר כבן שבעים ושלש, ומנוחתו כבוד על הר הזיתים בביה”ק של כוללות הפרושים בקבר שכרה לו בחייו.

דודי ר' אליהו זלקינד

הבן השלישי של זקני היה אבי ר' יחזקאל ז“ל, והבן הרביעי ר' אליהו זלקינד ז”ל, שגר כל ימיו בעיר הפלך מוהליב ועסק בפרקמטיה.

דודתי ובעליהן

חמש בנותיו של זקני ז“ל היו: הבכורה פעיש בלומע שנשאה לת”ח ראש ישיבה בשקלוב. לעת זקנתה נתאלמנה ונסעה יחד עם אחותה חאשא וגיסה ר' משה ויטנברג ז“ל לירושלים, חיתה פה שנים אחרדות ונפטרה ונקברה על הר הזיתים. הבת השניה היתה חאשה אשת ר' משה ויטנברג, שהיה בעירו ויטבסק סוחר גדול ובנקאי, במלאת לו ששים שנה וזרע אין לו, העתיק את משכנו לירושלים עיה”ק ופעל בה הרבה, כאשר יבואר הלאה. הבת השלישית טויבע נשאה למר אברהם יעקב אידלסאן, בנו של אחד מגדולי סוחרי עיר הפלך מוהליב וחשוביה, אזרח נכבד לדורותיו מזמנו של הקיסר ניקולאי הראשון. לר' אברהם יעקב אידלסאן היה בית גדול באחד מרחובותיה הראשיים של מוהליב, והיה במשך כמה שנים חבר עירית מוהליב בפועל. בנו ד“ר יצחק אידלסאן2 ונכדו מר אברהם אידלסאן גרים בתל-אביב. האחרון הוא חבר הנהלת חברת “מסחר ותעשיה” בת”א. הבת הרביעית פעשע, נשאה לאחד ממשפחת ריבלין הנכבדה בשקלוב, והחמישית שיינע – לאיש נכבד ממשפחת הרבי מקופוסט ז"ל.

משפחת אחי-סבי הר' ליב זלקינד

לאחי סבי, הר' ליב זלקינד ז"ל היו כמו כן בנים ובנות, שתפסו עמדות חשובות בחיים, הן בשקלוב בעיר והן בערים שונות ברוסיה, שהחיים הביאום לשם.

רבי קלמן זלקינד

על אחד מבניו של ר' ליב ז“ל – ר' קלמן, ספר לי דודי ר' שמואל זלקינד: ר' קלמן זה היה לו בית מסחר גדול למנופטורא. מנהלת העסק היתה אשתו, והוא עצמו ישב כל הימים על התורה ועל העבודה. היו לו שבעה בנים ת”ח וסוחרים חשובים, והיתה לו חזקה לעבור לפני התיבה בביהכ“נ הגדול בשקלוב בתפילת נעילה ביוה”כ. הוא איש זקן ובעל הדרת פנים היה עומד אל העמוד עטוף בטליתו, שעטרת כסף גדולה לה על ראשו, וסביבו שבעת בניו, כלם ת"ח יראים ושלמים שטליתותיהם ועטרותיהם בראשיהם, עוזרים לו בנגונים המקובלים בתפלת נעילה בהתלהבות רבה. והיתה תפלה זו מאלצת רגשי קודש ומעוררת תשובה נלבבה בלבות כל מתפללי בית הכנסת.

נשואי אבי הראשונים. אחותי ביילע וגיסי גרשון

אבי ז"ל התחתן בצעירותו, ופתח לו בשקלוב בית מסחר למנופקטורא בסיטונות. כשנתים אחרי חתונתו ילדה לו אשתו בת שנקראה בשם ביילע. מסבת לידה קשה ומחלה, מתה אשתו בעזבה עליו את הילדה בת שבועות אחדים. הילדה גדלה ותיף, ובהגיעה לפרקה השיאה אבא לאחד מבני משפחתו בשם גרשון זלקינד, בחור חשוב מאד, שבשנתו העשרים כבר הוסמך להוראה מגדולי הרבנים. אבל הוא לא רצה לקבל עליו משרה של רבנות, ובבגרותו למד מסחר והנהלת ספרים, וכשהיה מוסמך לזה נסע לעיר הגדולה קיוב והתקבל שם למשרה בבנק חשוב של יהודי. ברוב חריצותו וכשרונו עלה למשרת מנהל הבנק הזה, ואחרי שנים אחדות נעשה גם שותף. הוא חי חיים נעימים, פזר הרבה לצדקה, התעסק בצרכי צבור ובעניני בית הכנסת, והיה לו שם כאחד הגדולים בקיוב.

אשה שניה

אבא ז"ל נשא אשה שניה, אבל היא היתה עקרה. הוא חי עמה עשר שנים, וכאשר נוכחו כי אי אפשר לה ללדת, נתגרשו ונתן לה סכום כסף הגון.

 

ג. אִמִּי

הורי אמי, נשואיה הראשונים ואלמנותה

אמי מרת שיינה ז“ל נולדה בעיר הלובוקי מחוז דיסנא פלך וילנא, להוריה ר' אברהם רבינוביץ ואשתו גיטל ז”ל ממשפחה חשובה. זקנה היה רב בעיר מולדתה. בצעירותה נשאה לאיש בעיר דיסנא, שהיה אדם חשוב מאד והכי עשיר בעירו. היא ילדה לו בן ושלש בנות, וכשהילדים היו עוד קטנים, חלה בעלה ומת. הוא השאיר לה בתים ומגרשים ובית מסחר גדול של מנופק טורה.

אלמנה עשוקה

אחרי מות בעלה התנכל הפקיד הראשי, שהיה מביא והמוציא של בית המסחר, וכתב לזכותו שטרות של סכום גדול בזייפו את חתימת בעלה המנוח. הוא הגיש את השטרות האלה למשפט. האלמנה ידעה מפי בעלה, כי הוא לא חב שום כסף, וכן ידעו זאת כל אנשי העיר, כי הוא היה עשיר גדול ולא נזקק להלואות. אבל בהיות שהזיוף נעשה באופן מוצלח, והיא – אשה צעירה עם ארבעה ילדים קטנים שלא ידעה להתגונן כראוי, פסק בית המשפט לשלם סכום התביעה בצירוף ההוצאות למזיף, והוא מכר הרבה סחורה מבית המסחר במכירה פומבית, כמובן במחירים זולים, באופן שהנזק היה גדול מאד. זמן לא רב אחרי זה נתפס המזיף הזה בעשיית שטרות כסף מזויפים של הממשלה, נאסר, נשפט ונשלח לסיביר.

נשואיה לאבא

בית מסחר המנופקטורא נשאר בכל זאת על מקומו, אם כי לא במדתו הקודמת. האלמנה המשיכה לנהלו בחריצות. היא היתה נוסעת אל הירידים בערי בעשענקוביץ וליבאביץ וקנתה שם את סחורותיה. אבא ז“ל שהיה סיטונאי בסחר המנופקטורא, והיה מביא את סחורותיו למכירה לסוחרים שבאו לירידים הנ”ל, הכיר אותה בתור אחת מלקוחותיו והתחתן עמה, אף כי היו לה ארבעה ילדים קטנים, כי הוא רצה דוקא בת בנים, ומכל הצדדים היתה ראויה לו. היא התנתה, כי הוא צריך לעבור אליה לעיר דיסנא. הוא קבל את התנאי, חסל את עסקיו בעיר שקלוב, בא אל דיסנא, ונכנס לנהל את מסחר המנופקטורא שלה וכן את בתיה. בכספו הוא הרחיב את בית המסחר וגם בנה על אחד ממגרשיה, בית חומה גדול ויפה.

שרפה

כשנה אחרי חתונתם קרה להם נזק גדול, שערער במדה גדולה את מצבם הכלכלי. אבא ז"ל נסע למוסקבה לקנות שם סחורה עבור בית מסחר המנופק טורה שלהם, והתעכב שם כמה שבועות. כאמור לעיל היו לאמא שורה שלמה של בתים, שעזה לב בעלה הראשון. בהיותה טרודה מאד בהנהלת המסחר וגם בהנהלת הבתים ובהשגחה על הילדים, לא הרגישה כי עבר זמן הביטוח מאש של הבתים, וגם ממשרדו של סוכן הביטוח לא הודיעו לה על גמר הביטוח, כי הסוכן עצמו נעדר מהעיר במשך כמה זמן. בינתיים פרצה שרפה גדולה בעיר, וכמעט כל בתיה עלו באש, והנזק היה גדול מאד. נשאר רק בית החומה החדש שבנה אבא מכספו ובית המסחר שלא נפגע, המגרשים שעליהם עמדו הבתים שנשרפו ועוד מגרשים ריקים שערכם היה הגון.

הולדתי והולדת אחי

אמי ילדה לאבי אותי ואת אחי שמחה הצעיר ממני בשש שנים.

 

ד. פְּטִירַת אָבִי

חיינו חיי משפחה מאושרה עד שקרה אסון נורא ואני אז כבן עשר.

מחלת אבא ופטירתו בשקלוב

באחת השבתות לפנות ערב הלך אבא, כמנהגו תמיד, לטיל על חוף הנהר. פתאם אחזתו עוית ונתעקמו פניו. הביאוהו ביתה כל עוד נפשו בו, והבהילו את הרופא הכי חשוב בעיר. הרופא אמר כי נחוץ להובילו תיכף למקום מרפא ידוע. אמא נסעה עמו, אך בדרך הורע לו ולא יכל לנסוע הלאה. הוא בקש מאמא, כי תובילוהו לעיר מולדתו שקלוב, כי רוצה הוא למות שמה ולהקבר בקברות אבותיו. בקושי גדול הביאוהו שם, כי גופו נשתתק. פנו לו חדר בבית שהיה לו חלק בו בתור ירושה מאביו – בבית הזה גרה גם אחותו פעשע – והעמידו לו עוזר תמידי, כי לא יכל עוד לרדת מהמטה. אמא ז"ל היתה מוכרחה לחזור הביתה לילדיה ולעסקיה, והיתה שולחת לו כסף לכלכלת מחלתו ובאה לעתים לבקרו.

ביום ט“ו בשבט תרמ”ב נפטר לבית עולמו בשנת החמשים ואחת לחייו.

ואני אז כבן אחת עשרה שנה בבית אמא ז"ל, יחד עם אחי שמחה וילדיה מבעלה הראשון. אבא היה בהכרה עד רגעיו האחרונים, ומתאר אני לי תמיד את גדל צערו כאשר לא ראה לפני מותו את שני ילדיו הרכים, שהיו יקרים לו כל כך.

שוב אלמנה

אמא ז"ל נשארה שוב אלמנה גלמודה עם ששה ילדים. החיים נעשו לה קשים. התרבו בתי מסחר המנופקטורא בעיר, וההתחרות ביניהם גדלה מאד, עד שהוכרחה לבטל את מסחרה והתפרנסה משכר הדירות, שהיתה משכירה בבתיה למשרדי הממשלה, לפקידים ולאחרים.

שוב שרפה

כשנה אחרי מות אבא ז“ל קרב שוב אסון. הבית הגדול והחדיש שבנה אבא ז”ל היה מושכר למשרדי העיריה המקומית. ביום מר אחד הודיעו לי ב“חדר” ששם למדתי, כי בבית שלנו פרצה שרפה. רצתי חיש הביתה, ומצאתי את הבית בוער באש, אמא עומדת אין אונים והילדים כולם בוכים מר. מפי אמא נודע לי, כי בטוח הבית נגד אש נגמר לפני ימים אחדים. אמא, שהיו לה טרדות רבות, לא הרגישה בדבר, והבית נשאר לא מובטח. מכבי האש הצליחו לכבות את האש אחרי שנשרף הגג וחלק מהכתלים הפנימים, ולפי זה נשאר על עמדו החלק הגדול של הבית.

האשמת שוא

סבת השרפה, כפי שהתברר אחר כך, היתה, כי אחדים מפקידי העיריה או רק אחד מהם, היה מעונין שהארכיון של העיריה על תעודותיו ישרף באש. בחקירה אצל השופט החוקר נסה פקיד העיריה, שהיה החשוד העיקרי, להטיל את האשמה על בעלת הבית. השופט החוקר הזמינה לחקירה, ואחרי שביררה לו כי הבית אינו מובטח כלל נגד אש, ביטל תיכף את האשמה נגדה.

 

ה. בַּגְרוּתִי

חנוכי

אני חונכתי חנוך מסורתי ב“חדר”. בגיל של שלש עשרה שנה התחלתי ללמוד גם למודים כלליים. בן חמש עשרה עמדתי במבחן של בית ספר עירוני ממשלתי, גמרתי בהצטינות וקבלתי פרס: ספר הסטוריה רוסית רב הכמות והאיכות, הנמצא אתי עד היום. המשכתי את למודי בבית, ואחרי שנה של למוד בהתמדה, נסעתי לעיר הפלך מוהליב, ולמדתי שמה אצל מורים פרטיים במשך זמן יותר משנה. לדעת מורים ובוחנים בעלי מקצוע הייתי מוכן להתקבל לכתה השביעית של הגימנסיה, אבל דוקא לפני התחלת אותה שנת הלמודים, יצא חוק מאת מיניסטריון החנוך ברוסיה, המגביל את קבלת תלמידים יהודים לבתי הספר התיכוניים למחשה למאה, ולכן לא יכולתי להשיג את מטרתי.

ביחד עם הלמודים הכלליים בקרתי בשעורי גמרא ומפרשיה, שהיו נלמדים בבית הכנסת הגדול של צוקרמן במוהליב,3 שתי שעות בכל יום בתחלת הערב. ע"י מגיד השעור שהיה אחד הדינים שבעיר.

המגיד מקמניץ

בערב אחד אחר תפלת ערבית, שהיינו מתפללים אחד הלמוד בביהכ"נ הגדול, עלה על הבימה יהודי כבן שלשים וחמש, בעל הדרת פנים ולבוש הדר, והציג את עצמו בשם המגיד מקמיניץ, שהתחיל להתפרסם בתור דרשן מצוין. הוא הודיע, שברצונו לדרוש בערבי ימים אחדים בבית כנסת זה של צוקרמן, ואחר כך בבתי כנסת אחרים בעיר, וכי את ההכנסה של שתי דרשותיו הראשונות הוא מקדיש לטובת חברת “לחם לאביונים” שבעיר. ראשית דברו היתה קריאה בעל פה של פרק משניות (את שם הפרק איני זוכר), ועל יסוד הפרק הזה נשא נאום יפה, שנעם מאד לשומעיו. בערב הראשון הזה היה נוכח קהל לא גדול, אבל תוכן דרשתו היפה נתפרסם במהירות בעיר. ובערב השני כבר נוכח קהל הרבה יותר גדול, שהלך והתרבה בערבים הבאים.

דרשותיו ללאומיות ישראלית

מטרת דרשותיו היתה לעורר ולחזק בין הדור הצעיר, שברובו הגדול נטה לבו מאחרי היהדות והלאומיות הישראלית והתמסר ל“השכלה” ולהתבוללות, את השיבה לאידיאלים של עם ישראל העתיק, לאהבת התורה ולכל קניניה הקדושים של האומה. בדברים חוצבים חתר להכניס ללבות שומעיו אהבה מיוחדת לארצנו הקדושה ולישובה. הוא הכניס לתוך דרשותיו הרבה דברי חכמה ומדע, הביא את דעותיהם של פילוסופים ומלומדים שונים, והיתה לו סגולה מיוחדת להסביר דברים עמוקים באופן, שגם הקהל הרחב יוכל להבינם.

השפעתו של המגיד מקמיניץ

שלשים לילות רצוים דרש במוהליב דרשותיו: שבע בביהכ"נ של צוקרמן והשאר בבתי כנסת אחרים בעיר. אנכי הלכתי בכל ערב לשמוע את דרשתו, גם כשדרש בבתי כנסת מרוחקים הרבה, ואפליו בלילות של גשם. דרשותיו היו נמשכות עד שעה מאוחרת בלילה. בהתפרסם טיב ונועם דרשותיו בעיר, באו לשמעו גם הרבה מהמשכילים והנוער המתלמד וגם סטודנטים, שחזרו באותו זמן – זמן הפגרא – לבתיהם מאוניברסיטאות רוסיות שונות. בית הכנסת היה בעת דרשתו מלא מפה אל פה. כלם עמדו צפופים במשך שעות כדי להנות מדברי נואם מצוין זה.

ממוהליב נסע לערים אחרות ברוסיה ואחר כך ללונדון, ושם מינתהו חברה ידועה למטיף לאומי. הוא עבר אז על פני ארצות וערים שונות, ועשה נפשות לרעיון אחדות ישראל ואהבת הארץ הקדושה. דבריו נקלטו היטב במחי ובלבי, והוא עשני לציוני מסור.

 

ו. לִבְטֵי עַלִיָה

מאסתי בחיי הגלות

הגזירות התכופות, שהיו נגזרות אז ברוסיה הצארית נגד היהודים חדשים לבקרים, הממשל העריץ והשפלת כבוד היהודי, המאיסו עלי את החיים בארץ הזאת, וגמרתי אומר לעזבה.

הד מבילו – קשר ראשון עם א"י

באותו זמן קראתי ושמעתי על פעולות צעירי עמנו “בני ביל”ו" – שהיו עוד בראשיתם – ועסקני “חובבי ציון” הגדולים, שחתרו לעורר בבני העם העברי את האהבה לארצו ואת רגשי הכבוד העצמי. בהשפעתם ובהשפעת נאומיו הנפלאים של המגיד מקמיניץ, שהגבירו בי את האהבה לארץ ישראל כנ“ל, גמרתי בלבי להשתדל ככל האפשר לבוא ארצה. החלפתי מכתבים בנדון זה עם דודתי, אחות אבי ז”ל, מרת חאשא אשת הגביר ר' משה ויטנברג ז“ל, שעברו בשנת תרמ”ב מעיר מגורם ויטבסק ברוסיה לירושלים והשתקעו בה, והיא עודדה אותי ברצוני זה.

תעודת-מסע ו“רב מטעם”

כדי לנסוע מרוסיה לחוץ לארץ, נחוץ היה לקבל דרכיה מאת שר הפלך, וכדי לקבלה דרוש היה להגיש תעודת לידה ודרכיה של פנים-הארץ. כדי לקבל את שתי התעודות האחרונות חזרתי ממוהליב לעיר מולדתי דיסנא. אמא ז“ל פנתה אל הרב מטעם הממשךה המקומי בדבר תעודת לידה, אבל הוא לא מצא את שמי רשום בספרי הנולדים שתחת ידו. הסה לזה היתה, כפי שספרה לי אמא, כי הברית שלי היה ביום ג' דחוה”מ פסח. “הרב מטעם” אז, שגר באחד הבתים שלנו, היה חפשי בדעות ואכל חמץ בפסח בפרהסיה. אבא ז“ל בתור יהודי חרד, לא הזמין אותו אל הברית, ומפני זאת גם לא הודיע לו על הולדי, ולכן לא נרשמתי בספר הלידות, ולא יכלתי לקבל תעודת לידה. יעצו לי לנסוע לשקלוב, מקום שהיה אבא רשום בו בספר האזרחים, ושם אוכל להרשם כבנו. את איחור הרישום היה עלי לבאר בזה, שנולדתי בעיר אחרת. לקחתי את ברכת הפרידה מאת אחי ואחיותי בתור נוסע לארץ רחוקה, ובלוית אמא ז”ל נסעתי לשקלוב. שם הגשתי בקשה למקום הדרוש לרשום אותי בתור בנו של המנוח ר' יחזקאל זלקינד יליד עיר זו, והצהרתי כי ההני בן שבע-עשרה שנה. בתשובה הודיעו לי, כי לפני ההרשמה צריך אני להתיצב בפני ועדה ממשלתית שתעריך את מספר שנותי. הועדה הזאת העריכה אותי רק כבן ארבע-עשרה, למרות מה שגופי היה די מפותח לפי שנותי האמתיים, משום שכונת הממשלה בזה היתה, כי הגיע הזמן להתיצב למלוי חובת עבודת הצבא, יהיה המועמד חסון יותר. נרשמתי וקבלתי תעודת לידה וגם דרכיה אזרחית לנסיעה בפנים הארץ. נסעתי לעיר הפלך מוהליב, כדי לקבל שם מאת שר הפלך את הדרכיה לא“י. אבל שמה הגידו לי יודעי דבר, שאפשר לסמוך עליהם, כי שר הפלך מחמיר מאד בנתינת דרכיה כזאת לצעירים, וכי לתשובתו על בקשתי אצטרך לחכות חדשים מספר, והתשובה תהיה על הרוב שלילית. יעצו לי לנסוע לאודיסה, ששם לפי מיטב ידיעתם קל הרבה יותר להשיג דרכיה כזאת. שמעתי לעצתם שנראתה לנכונה. לקחתי את ברכת הפרידה מאמא ז”ל, שחזרה לביתה, ומאת דודי ודודותי וקרובי שבמוהליב, ונסעתי לאודיסה.

בבית אחותי ביילע בקיעוו

בהגיעי לעיר קיעוו, סרתי לבית אחותי ביילע וגיסי גרשון זלקינד הנזכר לעיל. הם ובניהם קבלוני באחוה לבבית, ועכבוני למעלה מחודש ימים. גיסי נתן לי מכתב לאחד ממכיריו באודיסה, סוחר ידוע בשם נתן גרינברג, ובקשהו לסייע לי בעצה בענין השגת הדרכיה.

ר' נתן גרינברג חסיד ברסלבי

בבואי לאודיסה בקרתי אצל מר גרינברג, ומסרתי לו את מכתב גיסי. ר' נתן גרינברג זה היה חסיד ברסלבאי מסור. לפי תורת רבו הרב נחמן מברסלב ז“ל, חיב כל יהודי ומאנשי שלומו בפרט, לגור בארץ-ישראל. ואם אין לו אפשרות זאת, אז לבקר לפחות פעם אחת בחייו בא”י, ואם גם זאת אי אפשר לו, חייב הוא לעזור במיטב יכולתו לכל יהודי שירצה לנסוע לאה"ק. ר' נתן שמח על ההזדמנות שנתנה לו על ידי, לקיים את מצות רבו, קבלני בשמחה גלויה, בקשני להעביר את חפצי מבית המלון אל ביתו, מסר לרשותי חדר מיוחד, ועזב ברגע את עסקיו הפרטיים והתמסר לעניני.

שוב חבלי עליה הגיניראל זילוני

רבי נתן קרא אליו את אחד השתדלנים במשרדי הממשלה, שהכירו לאיש נאמן, ומסר לו את סדור עניני. מושל העיר אודיסא היה בזמן ההוא הגיניראל זילוני, שהיה ידוע לשונא ישראל. השתדלן פנה אל פקיד אחד ממכריו ממחלקת הפספורטים של המושל, והלה אמר לו, כי לנער בן ארבע-עשרה אין מרשים לצאת לחו“ל, אלא אם כן ילוהו בנסיעתו איש מבוגר, שיקבל עליו באופן פורמלי את ההשגחה על הנער. השתדלן חפש ומצא יהודי זקן, נתין אוסטריה, שנסע דרך אודיסה לא”י, וזה קבל עליו להיות אפוטרופסי בדרך. הגשתי בקשה למושל בדבר דרכיה והזקן הנז' נרשם בתור אפוטרופסי. הנימוק לנסיעתי לא“י, שצריך היה לבאר בתוך הבקשה, נתן עפ”י עצת הפקיד: ברצוני לעלות לירושלים להתפלל לנשמת אבי ז“ל, כפי שהיה הדבר נהוג במקרים רבים אצל הרוסים האורטודוקסים. נשארתי בחדר ההמתנה שבמשרדו של המושל חכות לתשובה לבקשתי, והיהודי הזקן אתי. אחרי שעה קבל הכניסוני לחדר הקבלה של המושל, וכעבור רגעים מספר נכנס אל החדר הגיניראל זילוני, אדם זקן, גבוה וחסון באוני פורם שלו, בלוית שלישו. הוא פנה קודם אל המבקשים האחרים שחכו לו, ואחר פנה אלי. בקראו את בקשתי, שאל, איפה האפוטרופוס שלי? תיכף הכניסוהו מהחדר הסמוך, ששם חכה. כאשר ראה הגיניראל את היהודי הזקן, מתמלא חימה וצעק: “צא יהודי מזוהם!”, ואז שאל אותי, למה אני רוצה לנסוע לא”י? בארתי לו את מטרת נסיעתי, כפי שכתוב בבקשה, וכי בדעתי לחזור כעבור זמן קצר לרוסיא. על זה אמר: “אני חושב שעיקר מטרתך היא להשתמט מעבודת הצבא”. הגשתי לו תעודות שהיו בידי, שלפיהן אהיה פטור מעבודת הצבא, אבל הוא לא שעה אליהן. יצאתי בפחי נפש והלכתי לבית מר גרינברג. שם מצאתי את השתדלן מחכה לי. ספרתי לו את התוצאות. הוא נחם אותי באמרו: “אל יפול רוחך. חכה לי כמה ימים, ואני אביא לך את דרכיתך”. וכך היה. אחרי ימים אחדים הביא לי האיש דרכיה רשמית על שמי, ובה מספר שנותי בדיוק ומבלי כל אפוטרופוס, חתומה בעצם ידו של מושל אודיסה, הגיניראל זילוני.

אני מפליג לארץ-ישראל

ביום יוד כסלו עליתי על אניה יפה של החברה הרוסית לספנות ומסחר (שמה נשמט מזכרוני). ר' נתן גרינברג לוני אל האניה, הביא לי צידה לדרך מכל טוב – כמובן שלמתי לו את מחירה – ונשאר אתי באניה עד קרוב להפלגתה. הודיתי לו למר גרינברג על האהבה האבהית שהראה לי ועל כל הטוב אשר גמלני, בהבטיחי לו לכתוב לו בהגיעי למחוז חפצי, מחיי ירושלים עיה"ק ומכל אשר יקרני. את הבטחתי זאת קימתי, וכתבתי לו מירושלים לעתים קרובות. לאנשים עניים מאנשי שלומו, שהיו נוסעים לירושלים, היה נותן מכתבי המלצה אלי, ואני השתדלתי תמיד לעזור לאלה במיטב יכלתי.

 

ז. עַל הַיָם

על הים

אחר הצהרים של אותו יום (י' כסלו תרנ"ט) הפליגה האניה מאודיסה. בערב קמה סערה בים. היהודים כלם נסעו במחלקה השלישית, זאת אומרת על ספון האניה. בהתגבר הסערה והקור נתנו לנו מקום לינה בלתי מתאים בתחתית האניה. למחרת היום שככה הסערה, השמים התבהרו, וכל אשר נסענו קדימה היתה הטמפרטורה עולה, עד אשר בעברנו מים השחור אל ים התיכון נעשה האויר די חם, כי השמש שלחה לנו קרניה הנעימות.

קושטא

אחרי נסיעה של 36 שעות הגענו לנמל קונסטנטינופול. בנמל זה התעכבה אניתנו, פרקו והטעינו סחורות שונות, שנועדו לנמלים שונים בדרכנו. בלילה הוארה קושטא לרגל יום גנוסיא של השולטן עבד אל חמיד בתאורה נפלאה. כל החוף היה מוצף אורות הרבה, ונראו מרחוק לאורות האלה: הבוספורוס, קרן הזהב, ארמון “דולמה בגטשה” של השולטן ובנינים יפים אחרים. המראות הנפלאים של הסביבה היפה השביעו את העין הרואה. בבקרו של היום השני, הרימה אניתנו את עוגנה והפליגה לדרכה.

עולים יהודים באניה

הנוסעים היהודים באניה זו היו: שני יהודים ירושלמיים ואחד מטבריה, שחזרו מרוסיה, שני זוגות זקנים שנסעו להשתקע בירושלים ועוד נשים אחדות, מהן חוזרות מהן עולות.

ר' ישעיה אורנשטיין

בין השנים הירושלמיים, שחזרו מרוסיה, היה אחד בשם ר' ישעיה אורנשטיין ז“ל, תושב ירושלמי ותיק4, שהוביל אתרוגים לרוסיה למכירה וחזר ירושלימה לביתו. היה זה יהודי טפוסי, מחסידי חב”ד, תורני גדול, פקח ותמיד עליז ושמח. הוא שרת במשרת מזכיר כולל חב“ד בירושלים וכן היה ממקורביו של הרה”ג ר' יהושע ליב דיסקין הרב מבריסק זצ"ל וממנהלי ישיבתו. באניה קרבני אליו קירבה יתרה בראותו בי מין אבירות, כאשר נער כמוני עוזב את בית הוריו ומשפחתו ברוסיה ונוסע לבדו לארץ רחוקה בלתי ידועה, שרק זקנים נוסעים לשם כדי לבלות את שארית ימיהם בתורה ותפלה. בחברתו בליתי את הזמן באפן נעים מאד. הוא ידע לספר בדיחות יפות וגם ספורים רציניים ממעשי גדולי העולם, בהם גם מזמנו של נפוליון.

באזמיר

אניתנו בקרה בנמלים שונים ובבקר אחד עגנה בנמל אזמיר. בנמל זה עמדה האניה במשך 24 שעות, ולכן הורשה לנו לרדת העירה למשך כל היום. ר' יעשיה בורנשטיין, שנסע כבר פעמים אחדות לרוסיה וחזרה הכיר את אזמיר, הציע לי ולעוד נוסעים אחדים לרדת העירה. ראשית הובילנו למסעדה צמחונית של יהודי ספרדי חרד, ושם סדרו לנו סעודת צהרים ממאכלי חלב וירקות מבושלים, שערב מאד לחכנו, אחרי שבכל ימי נסיעתנו באניה לא טעמנו טעם של אוכל מבושל, ולקנוח סעודה הגישו לנו פירות ומגדנות. אחרי שנחנו שעה קלה הובילנו ר' ישעי' למרתף יין של יהודי אדוק, שתינו מן היין הטוב של אזמיר, ולקחנו אתנו בקבוקים אחדים מן היין הזה. אחרי טיול ברחובות אזמיר חזרנו לאניתנו ובערב המשיכה האניה את דרכה.

הגענו ליפו

במשך הנסיעה היו עוד סערות בים, פחות או יותר חזקות. אני לא סבלתי כלל ממחלת הים. אך מהנוסעים האחרים היו שסבלו קשה. בתור בחור צעיר ובריא, עזרתי כמובן לסובלים בהגשת תרופות להקלת סבלם, ובכל מה שאפשר היה לעזור להם. ביום כ“ד כסלו תרמ”ט בבקר הגענו בשלום לנמל יפו.

 

ח. בּוֹאִי לִירוּשָלַיִם

הכניסה לארץ. חיים בעקער

ביום כ“ד כסלו תרמ”ט בבקר הגענו בשלום לנמל יפו. בארץ ישראל שרר אז חוק ממשלת תורקיה, שלפיהו מותרת הייתה הכניסה לארץ ליהודים מחו"ל רק למשך ששה חדשים בתור תירים, ולא נתן ליהודי לרדת מהאניה אל החוף כי אם בערבות נתין עותמני ידוע, שכעבור הזמן הזה חיב התיר לעזוב את הארץ. העליה אל החוף הורשתה לי בערבותו של המוכתר היפואי, הידוע בתור עסקן בהורדת הנוסעים הבאים לחוף יפו, בשכר הגון כמובן, חיים גולדבערג, שנקרא גם חיים בעקער.

המלון ביפו

ירדנו מהאניה בשעת הצהרים והלכנו למלון היהודי ביפו של הגב' מרים הורוביץ, שהיה בבית ערבי פרימיטיבי. שם סעדנו ונחנו, ובערב של אותו יום, הוא הלילה הראשון של חנוכה, נסעתי לירושלים בעגלה, כי רכבת עוד טרם היתה בארץ. אחרי נסיעה של כמה שעות הגענו ל“שער-העמק” (באב-אל-ואד). שם עמד העגלון שעה או שתים, כדי שינוחו סוסיו ויחליפו כח לנסוע בהר בואכה ירושלימה. נכנסנו לבית מלון כביכול, של יהודי, לנוח. בעל המלון כבדנו בספל קפה-ערבי קטן, כלומר מים מושחרים, שלפי המנהג אז היינו מוכרחים לקבלו ולשלם בעדו שתי עשיריות טורקיות (בערך שלשה מיל).

נרות חנוכה בבאב אלואד

באחת המערות בשער העמק הדלקתי, בחברת מר אפשטין, צעיר ירושלמי סוחר ספרים, שנסענו יחד בעגלה, את נר חנוכה וברכתי שהחיינו כפולה – על הארץ ועל הנר.

בתחנת המשטרה בירושלים

אחרי מנוחה קצרה בשער העמק עלינו לעגלה והמשכנו את דרכנו לירושלים. מר חיים בעקער ערב בעדי רק עד ירושלים, ובהגיעי ירושלימה למחרת היום בבקר, עצרו אותי בתחנת המשטרה הראשונה ודרשו ממני ערב אחר, שיערוב בעדי כי אעזוב את הארץ בגמר שלשת החדשים. מתחנת המשטרה הודעתי על דבר זה על-ידי שליח לדודי ר' משה ויטנברג. ואף-על-פי שעמדתי עם אשתו, היא דודתי אחות אבי, בחליפת מכתבים לפני נסיעתי, והיא ידעה כי עומד אני לבוא לירושלים, בכל זאת היתה זאת הפתעה בשבילו, כי היא לא הגידה לו דבר על-דבר בואי. בכל זאת הסכים לערוב בעדי. בתור נתין רוסי נתן את ערבותו לא לתחנת המשטרה אלא על-ידי הקונסוליה הרוסית פה.

בבית דודי ר' משה ויטנברג

שוחררתי ובאתי לבית דודי. הבטחתי לו שלא אגרום לו שום אי נעימות בדבר ערבותו, ובהגמר הזמן שהורשיתי להשאר, אסע בחזרה לרוסיה או לאמריקה, שהכניסה לשם היתה אז חפשית.

דודי ממנה אותי לסופרו

אבל ההשגחה רצתה שאשאר בארץ ישראל. ר' משה השאיר בעירו ויטבסק ברוסיה בית גדול שהכיל חנויות משרדים ודירות, ואת הנהלת הבית והשכרתו מסר לחתן אחיו מר הלל רפפורט. ביום השני או השלישי לשבתי בבית דודי, קבל טלגרמה ממנהל הבית הנ“ל, שאחד השוכרים שנשאר חייב שכר דירה בסכום הגון, מסרב לשלם ועומד גם לעזוב את העיר. לפי ההרשאה שבידו אין לו הסמכות לעכב את נסיעת השוכר החייב, אולם עלה בידו להטיל עקול זמני על חפציו, עד שיקבל הרשאה מלאה מאת בעל הבית, מאושרה ע”י הקונסול הרוסי פה. אני הצעתי לו לסדר את ההרשאה, בהיות ועוד בעיר מולדתי דיסנא היתה לי הזדמנות ללמוד כתיבת מכתבים ותעודות רשמיות, בהיותי בזמן החופש מלמודים עוזר אצל עורך דין. אבל ר' משה לא האמין, כי יעלה בידי לסדר כהוגן מסמך חשוב כזה, ולכן קרא אליו יהודי אחד, שהתאמר להיות ספרא רבא בשפה הרוסית, והיה כותב עבורו לפעמים מכתבים ברוסית להבנק ברוסיה, שאתו עמד בקשרי מסחר. הבנק כמובן לא היה שם לב לסגנונו וההכשרה הדקדוקית של המכתב. היהודי הזה סדר את ההרשאה, וכשהגישה ר' משה אל הקונסול הרוסי לאשור, סרה הלה לאשרה בחתימתו, בהיותה כתובה בשפה רצוצה ומלאה שגיאות. באין אז בירושלים כתבן רוסי הגון, הוכרח ר' משה למסור לי את כתיבת ההרשאה, שנתקבלה ברצון מאת הקונסול ואושרה על ידו. ע"י פעולה זו עלה ערכי בעיני ר' משה, שראה בי עובד שלא יעלה לו ביוקר, והחליט לעשות את הצעדים, כדי שאוכל להשאר פה גם אחרי עבור הזמן שהורשה לי.

חבלי ישוב א"י

הוא פנה בנדון זה אל המוכתר המקומי, שמהלכים לו במקומות הרשמיים התורקיים. המוכתר פנה אל תחנת המשטרה, אבל שם אמרו לו כי אילו נתן את ערבותו עבורי ישר לתחנת המשטרה, כי אז קל היה להוציא משם את כתב הערבות על-ידי הסגולה הידועה, כמו שעשו רבים אחרים. אבל מאחר שהערבות נתנה דרך הקונסוליה הרוסית, נתפחדו פקידי המשטרה וסרבו לעשות דבר. אבל ר' משה לא התיאש וחפש דרך אחרת.

האפשרות היחידה היתה להתאזרח בתור נתין עותומני. אנכי ידעתי על המצב הפוליטי הגרוע, שבו היו נתונים הנתינים העותומנים, אבל בהיות רצוני חזק להשאר בארץ ישראל הסכמתי גם לזה.

קדחת – הבראה בחברון

כשבועים לפני גמר הזמן שהורשיתי להשאר בארץ, חליתי בקדחת, והרופא צוה עלי לנסוע לחברון, כדי להחליף את אויר ירושלים באוירה של חברון, ולהשאר שמה חדש לפחות. מחשש שמא לא אספיק להתעתמן עד הזמן הדרוש, החלטנו שארשם בחברון. ראש קהלת חברון בעת ההיא, שהיה גם הממונה של כולל חב“ד שם, הר”ר לוי יצחק סלונים ז"ל5, שהיה ידידו של דודי ר' משה ויטנברג, סדר את רשימתי בפנקס העותומנים בחברון.

שנוי שם

בתור יהודי לאומי ההולך להתערות בארץ אבותיו, הרגשתי בי חובה מוסרית להחליף את שם משפחתי הלועזי בשם משפחה עברי. ואם כי חבל מאד היה לי לעזוב את שם המשפחה שלי “זלקינד”, שהיתה ידועה ברוסיה למשפחה חשובה מאד, גברה בי ההכרה לקרוא לי שם משפחה עברי מקורי. בהחליטי על כך חפשתי לי שם משפחה מתאים מתוך התנ"ך.

השם “שריון”

ביום לפני לכתי להרשם בתור אזרח עותומני למדתי בספר ישעיה את הפרק נט. בפרק זה זועם הנביא על הרע שבעם ישראל באין צדק ומשפט וכו'. אבל לבסוף, הבוחר בעם ישראל מחזירו למוטב על כרחו. ובפסוק יז של פרק זה הוא מביע את רצונו זה של השם יתברך ואומר: “וילבש צדקה כשרין”. שריון – זהו מגן, והוא יגן על עמו לעולם, כמבואר בפסוקים הבאים אחרי פסוק זה. השם “שריון” ערב ללבי בתור שם משפחה, ובשם זה נרשמתי בספר האזרחים. ומיום זה נהייתי ארצישראלי גמור שמותר לו לחיות בארץ הזאת.

ראוף פחה וכח הנתינות האירופית

באותו זמן היה מושל ירושלים (המוטצרף), ראוף פחה, תורכי קנאי, נקי כפים ושומר בקפדנות על חוקי ממשלתו. הוא גרם קשיים רבים למושבות הראשונות, שנתיסדו בימיו. וביחוד סבלה קשה המושבה “פתח תקוה” במנעו את הרשיון לבנות את הבית הראשון בשביל המתישבים. ואמנם אלה היו נתינים של ממשלות זרות, שלא היתה לו שליטה עליהם, אבל בעניני קרקעות לא היה קים חוק הקפטולציה. רק המרץ הגדול של מיסדי המושבה, ר' משה סלומון ז“ל, שהיה נתין גרמני, והקונסול הגרמני אז בירושלים נתן לו את כל תמיכתו בעצה, ובהשפעת ר' יהושע שטמפר ז”ל, שהיה נתין אוסטרי, וקונסול ממשלה זו גם הוא עמד בכל יכלתו לימין נתיניו, וכן גם בכח המיסדים האחרים, שחסו גם הם בצל ממשלות זרות, עמד להם הדבר להחזיק מעמד ולבצר את עמדת המושבה צעד אחרי צעד.

גזרות עליה

המושל הזה עמד בקפדנות גדולה על קיום חוק מניעת עולים יהודים זרים ארצה. אולם היו אז בירושלים עסקנים יהודים חרוצים, שהשתדלו הרבה בדבר בטול גזרת העליה בקושטא ובירושלים.

מר נסים בכר ור' ניסן בק

העסקן העיקרי בדבר זה היה מר נסים בכר ז“ל, בא-כח חברת “כל ישראל חברים”, שהיתה לה השפעה גדולה בקושטא. ושני לו, שהתמסר בפרט לביטול גזרה זו, היה העסקן הצבורי החרוץ ר' ניסן בק ז”ל, מנהל וואהלין בירושלים, אדם פקח בעל צורה והדרת פנים שהיה מכובד מאד אצל ראוף פחה, עד כי רצה להעלותו למשרת ראש הרבנים הרשמי (חכם בשי) לעדת האשכנזים בירושלים, אלא שלמשרה גבוהה זו אפשר היה למנות רק נתין עותומני, ור"נ בק לא רצה להחליף את נתינותו האוסטרית בעותומאנית.

בטול גזרת העליה

ההשתדלות המאומצת הצליחה, ומקושטא נתקבלה פקודה להתיר כניסת יהודים מארצות חוץ בלי שום הגבלה. ראוף פחה הזמין אליו את ה' נסים בכר ואת ר' ניסן בק, מסר להם את הבשורה המשמחת של היתר העליה, ובקשם לפרסמה ברבים. זה היה בדיוק בגמר שלשת החדשים לבואי ירושלימה. זכורני את בואו של ר' ניסן בק לביתו של דודי ר' משה ויטנברג ישר ממשרדו של הפחה, והוא בישר את הבשורה הגדולה בשמחה נפשית אמתית.

הפתקה האדומה

כעבור שנים אחדות נתחדש שוב איסור כניסה ליהודים מחוץ לארץ, והותרה רק למספר קבוע של תירים שקבלו בעת עליתם לחוף “פתקה אדומה”, הידועה בהיסטוריה של הישוב, ושלפיה מותר היה להם להשאר בארץ רק חדשים מספר. גזרת איסור הכניסה היתה מתבטלת ושוב מתחדשת מזמן לזמן, לפי יחסו הפוליטי של השולטן עבד-אל-חמיד.

 

ט. בְּבֵית דוֹדִי ר' מֹשֶׁה וִיטֶנְבַּרְג

עסקי דודי

נשארתי אצל דודי ר' משה ויטנברג, כי מצא בי חפץ. היה לו בירושלים בנק פרטי ועמד בקשרי מסחר עם בנקים גדולים בפטרסבורג בירת רוסיה, וכן עסק בקנית ומכירת נירות ערך ממשלתיים רוסיים ושל חברות רוסיות שונות בבורסה של פטרסבורג. אני הייתי מזכירו והקורוספונדנט שלו ברוסית ומנהל ספריו לשביעת רצונו.

מלריה והצעת הגירה לאמריקה

מחשבתי היתה לעבור לאחת המושבות, שנוסדו אז בארץ ולהתמסר לעבודה חקלאית. אבל כעבור זמן לא רב אחרי הרפאי ממחלת הקדחת הראשונה, חליתי שוב במחלה יותר קשה, מחלת המלריה, שארכה למעלה משלשה חדשים והחלישה אותי מאד. דודתי אשת ר' משה ויטנברג, בראותה בזמן מחלתי את סבלי הרב, וכי אין אני יכול להסתגל לאקלים הארץ, הציעה לי הלואה על-מנת להחזיר כשיורחב לי, למען אסע לאמריקה, שהכניסה לתוכה היתה חפשית, והיו שם סכויים רבים להצלחה. אבל אני דחיתי בהחלט את הצעתה, באמרי לה, שאני באתי לארץ ישראל, ורצוני להשאר בה, ויהיה מה שיהיה. אחרי שהבראתי ממחלתי המתסרתי לעבודתי אצל דודי בעסקי הבנק שלו וכן בהנהלת בתיו הרבים בירושלים.

ר' ראובן ויטנברג אבי ר' משה

ר' משה היה חסיד חב“די בר אורין ובר אבהן. אביו ר' ראובן ויטנברג ז”ל עוד הספיק בנערותו לבקר אצל הרבי הזקן ר' שניאור זלמן שניאורסון זצ“ל מלאדי בעל ה”תניא" וה“שולחן-ערוך”, והיה אח"כ סוחר נכבד ועשיר בעירו ויטבסק. לעת זקנתו עזב ר' ראובן יחד עם אשתו את עיר מולדתו ונסע לירושלים. פה חי שנים אחדות, נפטר ונקבר על הר הזיתים.

סדר חייו של ר' משה בירושלם

ר' משה קבל כמובן חנוך מסורתי ב“חדר”, והיה יהודי למדן וחרד. הוא התקין בית-כנסת עם עזרת-נשים בביתו שקנה בעיר העתיקה סמוך לשער שכם, ודירי ביתו וגם השכנים מסביב היו באים להתפלל בביהכ“נ שלו. הוא היה מגיד בכל יום בביהכ”נ, אחר תפילת שחרית, שעור בשלחן ערוך ובין תפלת מנחה למעריב שעור ב“עין יעקב”.

קביעת עתים לתורה

בשעות קבועות בכל יום היה לומד יחד אתי משנה וגמרא, בימות החורף היה קם שעות אחדות לפני עלות השחר. הוא גר בקומה הראשונה, וחדרי היה בקומה השלישית. ולמרות זה שהיה האיש זקן, היה עולה בקומו לפני עלות השחר אף בעת גשם את המדרגות שהיו בלתי מכוסות אל חדרי, דופק על דלתי, ואינו זז משם עד שעניתי לו שאני יורד. כמובן שהייתי יורד אליו בלי שהיות. למדנו יחד פרק משניות עם פירוש “תפארת ישראל” שהיה חביב עליו, אח“כ התמסר הוא ללמוד ה”זהר" ואני לתנ"ך ועברית. אחר הצהרים למדנו יחד דף גמרא.

ר' משה למד דקדוק בבחרותו

הוא היה גם בעל-קריאה טוב, וקרא בכל שבת. קריאתו היתה לפי חוקי הדקדוק ובהברה יפה. ספר לי איך למד דקדוק: אביו ככל החסידים בזמן ההוא, היה נגד לימוד הדקדוק וגם נגד לימוד הרבה תנ“ך. אבל נפשו של ר' משה חשקה בלמוד דקדוק. מה עשה? בכל יום בצהרים היו לו שתי שעות חופש, ואמו היתה נותנת לו בכל יום חמשה קופיקות דמי כיס. הסתפק לסעודת הצהרים בשעה אחת, ובכסף שאמו נתנה לו שכר מורה לדקדוק, שבלימודו עסק בשעה השניה של חופשת הצהרים. – בהיות הקריאה בכל שבת קשה עליו, בקש ללמדני את הקריאה, ונהייתי אני הקורא התמידי בביהכ”נ שלו.

אני לומד ערבית

באותו זמן התחלתי גם בלימוד השפה הערבית אצל מורה פרטי. אבל מחוסר אמצעים הוכרחתי להפסיק לפני שהספקתי לרכוש ידיעה הגונה בשפה זו.

נשואי עם אשתי צפורה

כשנה וחצי אחרי בואי הנה, באה אל בית הר“מ ויטנברג ז”ל, עפ"י הזמנתו, נכדת אחיו העלמה צפורה בת ר' חיים רפאל ויטנברג מויטבסק, ואחרי כעבור חצי שנה באתי אתה בברית הנשואין.

על שלחנו של ר' משה

כסף לא היה לה כמו שלא היה גם לי. כחצי שנה נשארנו סמוכים לשולחן ר' משה, וזה היה מעין שכר עבור עבודתי הרבה והמסועפה אצלו. ה“ר משה ויטנברג היה כבר זקן, כבן שבעים, יהודי למדן, ירא שמים ובעל צדקה, אבל גם קפדן גדול וקצת קמצן, וכמוהו גם אשתו. אני ואשתי צעירים היינו, עם רצון לחיות לפחות לפי האפשרות של הזמן ההוא, ולא יכלנו להמשיך בחיי זקנים, שכבר פגה אצלם תשוקת החיים. אך לא היו לנו שום אמצעים הדרושים לאדם, באשר לא על הלחם לבדו יחיה האדם. גם לא ראיתי לפני שום תכלית בהמשכת עבודתי אצלו. הרגשתי כי המרץ שלי הולך לריק, באין יזמה אישית, וכן סבל מאד רגש הכבוד שלי ושל אשתי ז”ל, להיות סמוכים לשלחנו.

אנו מיסדים ביתנו

החלטתי לעשות דבר מה עבור עתידנו, ופניתי אליו בדרישה: או שיקציב לי שכר מינימלי עבור עבודתי כדי לסדר לי חיים עצמאיים, או שימסור לי סכום מתאים בתור שכר בעד עבודתי אצלו במשך שנתיים, ואעזבהו. הוא דחה את שתי הדרישות יחד, ורצה רק כי אמשיך את עבודתי אצלו בתנאי הקודם. אני ואשתי לא הסכמנו לזה, ואחרי משא ומתן ממושך וקשה והשתדלות רבה מצד ידידים, עלה בידי לקבל ממנו בתורת פצויים בעד עבודתי סך אלף פראנקים זהב, (בערך ארבעים לירות שטרלינג) ואשתו ז“ל היא אחות אבי ז”ל, מסרה לנו דירה בחצרה, שהיה שייך לה, בשכונת ניסן בק, לגור בה, נפרדנו מאת דודנו ודודתנו באופן ידידותי.

רבי יוסף מנחם אשבל ואשתו רוחמה רם

באותו זמן בקירוב באה מרוסיה לירושלים הגב' רוחמה רם, נכדת אחותו של הר' משה ויטנברג. היא היתה עלמה משכילה מהאסכולה של שנות השמונים ברוסיה. בתחלה גרה אצל דודה ר' משה, ומלאה את מקומי אחרי צאתי ממנו, בתור קורוספונדנטית לרוסית ומנהלת ספריו. זמן קצר אחרי זה בא לירושלים אברך למדן, משכיל והגון מאד, בשם רבי יוסף מנחם אשבל6 שהיה מוסמך להוראה. כעבור חדשים אחדים התחתן ר' יוסף מנחם אשבל עם העלמה רוחמה רם. הוא המשיך ללמוד בישיבה, אך לא ראה לפניו תקוה קרובה להשיג משרה של רבנות וכדומה. וכדי להתפרנס מעמל כפים פתחה אשתו חנות ברחוב יפו לכובעים מודרניים. אבל הביקוש לסחורה זאת היה אז קטן מאד ואחרי זמן קצר היתה מוכרחה לסגור את חנותה. ר' יוסף מנחם אשבל נתקבל אז למורה ללמודי התורה והדת במושבה גדרה והצטין מאד במשרתו זאת. אבל בהיותו יהודי חרד ומחזיק במסורת, סבל קצת מהסביבה החפשית במושבה ומהנהלת בית הספר. משכורתו הספיקה רק בקושי לחיי משפחתו. אחרי שנים אחדות עבד בתור מורה לבית הספר במושבה פתח תקוה. פה כבדו יותר את כשרונותיו, והיה כבר באפשרותו לחיות חיים יותר נאים. באמצעים מועטים התחיל לנטוע פרדס, שברבות השנים, בעזרת בניו ובפרט בנו החקלאי המומחה משה, גדל ורחב הפרדס עד שלעת זקנתו, כשהתפטר ממשרת מורה, נתן לו את האפשרות להתפרנס ממנו. לר' יוסף מנחם אשבל ורעיתו רוחמה נולדו בנים ובנות, שהצטינו כלם בחריצות בלימודיהם והם: הד“ר דוב אשבל, שגמר את בית המדרש למורים העברי בירושלים ולמד אח”כ באוניברסיטה בגרמניה, קבל תאר דוקטור, והוא היום המטראולוג של האוניברסיטה בירושלים. השני עמינדב הוא היום אחד ממנהלי חברת הכשרת הישוב בירושלים, והשלישי משה, חקלאי מלומד, הנהו מנהל של חברת יכין בפ“ת, ושתי בנות, שהאחת מהן רבקה, דוקטור לבקטרולוגיה והיא אסיסטנטית של הפרו' אדלר באוניברסיטה העברית. גם השניה צביה אשה משכילה. לעת זקנתו עזב את משרתו בתור מורה והתמסר כלו ללמוד גפ”ת. אח“כ התישב בתל אביב וגם פה ישב תמיד על התורה ועל העבודה, הגיד שעורים בביהכ”נ לפני קהל שומעים ועסק במצוות ובגמילות-חסדים. נפטר לבית עולמו בשם טוב ושיבה טובה בי“ט כסלו תרצ”ט בשנת פ“ב לחייו. תנצב”ה.

 

י. רֵיחַיִם עַל צָוָארִי

למסחר

בעזבי את בית דודי הר' משה ויטנברג, בשנת תרנ“א, בהיות כבר עול ריחים על צוארי וגם ילד נולד לנו, שמת אח”כ בגיל של שנה, לא יכלתי שוב להתמסר לעבודה אידיאלית. לא נשאר לפני אלא לשים פני אל המסחר, שהיה אז במצב שפל מאד, באין תנועה מסחרית ובאין הינטרלנד, במצב כזה הייתי מוכרח להתחיל במסחר באמצעים הקטנים שהיו בידי. עמדו לי ידיעתי בשפה הרוסית והגרמנית והרצון החזק לחיות מפרי עמלי, מבלי להזקק חלילה לעזר משום צד. המרץ של ימי העלומים והבטחון באלהי אבי שלא יעזבני, נתנו לי את העוז והאומץ להתגבר ולהתחזק.

ראשית מסחרי

שכרתי לי חנות אצל שער יפו, בפנים העיר, בשכר מצער. התחלתי באימפורט מאירופה של ניר וצרכי כתיבה במדה קטנה. בהיות לי מחסור בכסף, עזרו לי ידידי ומכרי הרבים, שהכירו אותי ואת אמוני בהיותי אצל רבי משה ויטנברג ז“ל, בהלואות גמילות-חסד. ואם כי מחזור הסחורות היה קטן, היו הרוחים די הגונים. חקרתי בעתוני פרסום גרמניים ואוסטריים ואחרים, פניתי גם אל לשכות המסחר בערים הגדולות של הארצות ההן, ומצאתי מקורות טובים של הסחורות והבאתי תמיד דברים חדשים שלא נמצאו בבתי מסחר אחרים פה, ועל-ידי זה רכשתי לי לקוחות טובים. הוצאות ספרים למען הפצת התרבות או גם לשם עסק לא היו אז בארץ. דבר זה התחיל רק אחרי שנים אחדות ע”י החכם ה“ר אברהם משה לונץ, שהתחיל בשנת תרנ”ה להוציא את “לוח ארץ-ישראל” ואת הספר השנתי “ירושלים”7 שעסקו בחקירת הארץ, עתיקותיה וסגולותיה, ועל-ידי עוד חכמים וסופרים, שהדפיסו ספרי תורה ומדע.

מסחר הניר ושמושו

הקונים העקריים של הניר בירושלים היו מוסדות התורה והחסד של היהודים וגם של הנוצרים, שהיו מדפיסים את דברי הדפוס שלהם בבתי הדפוס האחרים שהיו אז בירושלים. סוחרי ניר היו רק שנים, שעסקו בזה במדה מצומצמת, בהתאם לדרישה הקטנה, שהיתה אז לסחורה זו. את סחורתם היו מביאים ע"י סוכן נוסע וינאי, שהיה מבקר בארץ פעם בשנה, ותמיד היתה זו מאותם המינים, שהיו רגילים בהם משנים קדמוניות. אני בפתחי את בית מסחר הניר שלי, ברובע החדש של העיר, מצאתי מקורות אחרים יותר חשובים להביא משם את הניירות השונים, וביכלתי היה להשביע יותר את רצון הקונים שבאו אלי.

לקוחותי הראשונים

פעם, זה היה בשנה השניה לפתיחת בית מסחר הניר שלי, הזמינו אותי גבאי בית מושב זקנים הכללי ר' ישראל דוב פרומקין ור' אברהם זאקס8 למשרדם. המוסד הזה היה אז עדין בעיר העתיקה, בתחלת התפתחותו. הם היו מתכוננים להדפיס ספר זכרון שנתי חדש כמו שהדפיסו גם בשנים הקודמות, אבל עם תוכן יותר רחב, ומוכנים היו להזמין לזה כמות הגונה של ניר. הציעו לי להגיש להם מחיר התחרות. עניתי להם, כי אין ברצוני וגם ביכולתי להתחרות עם הסוחרים הקודמים, אבל יכול אני להציע להם הצעה מעשית, שעל ידה יוכלו לקמץ לטובת מוסדם סכום הגון מבלי שאתחרה בסוחרים האחרים, בתנאי שיבטיחו לי על דברתם, כי אם ימצאו את הצעתי למתאימה, יזמינו את הניר על-ידי. הם הבטיחו לי, ואני בארתי להם, כי אנו קונים את הניר מבתי החרשת לא במספר כי אם במשקל, והניר שהם קנו בשביל ספרם עד עכשיו הוא יותר מדי עבה, ואני מציע להם להביא עבורם את הניר בצבע ובטיב יותר בהיר וטוב במשקל של 20% פחות מהמשקל הקודם, וע“י זה ירויחו את ההפרש במשקל וגם את ההפרש בדמי המשלוח בדאר, בהיות והספרים נשלחים לאירופה ולאמריקה, מה שיעלה יחד לסכום הגון, וגם צורת הספר תהיה יותר מתאימה. המצאתי להם גם דוגמא מהניר שאני מציע להם. הרי”ד פרומקין, שהיה בעל בית דפוס, מצא את הצעתי לנכונה, ואחרי נסיון של הדפסה על הניר שהמצאתי בתור דוגמא, הסכימו הגבאים להצעתי ומסרו לי את ההזמנה על הניר.

הידור ההדפסה על-ידי

ככה רכשתי לי לקוח טוב בדרך מסחרית ישרה, שהיתה גם לטובת המוסד. באופן כזה רכשתי לי במרוצת הזמן עוד לקוחות טובים. הרביתי להביא מיני ניר חדשים יפים וטובים בגדלים ומשקלים שונים. ובזה נתנה האפשרות לבתי הדפוס, שהרחיבו את פעולתם ולאלה שנוסדו פה מחדש, להוציא ספרים וחוברות בחיצוניות יפה ונהדרת.

מסחר בכלי בית

המרץ דחף אותי הלאה בדרך הרחבת המסחר, ובשנת תר"נ(?) פתחתי בית מסחר משוכלל לכלי בית ומטבח, מנורות וכו' ומחסן מיוחד לרהיטי ברזל ונחשת. הבאתי מאירופה את הסחורות הכי חדישות. בארץ עוד לא היתה אז כל תוצרת מקומית. בעלות הבית המתקדמות ביותר מיהודים ולא יהודים, שמחו על זה מאד, כי נתנה להם ההזדמנות לסדר להן חדרי אוכל ומטבח מכלים נאים וחפצים חשובים. ומובן שגם אני נהניתי בעין יפה בעד ההזדמנות הטובה הזאת שנתתי להן.

סניף בתל-אביב

בשנת תרפ"ו פתחתי בתל-אביב סניף למסחר הניר שלי, שהתקדם יפה ועומד בקשרי מסחר הגונים כמעט עם כל הוצאות הספרים ומוסדות ההדפסה בערים ובמושבות.

באותו הזמן, כשהעבודה במסחרי עדין היתה במדה לא גדולה, ולא הצריכה להתמסר לה כל היום, הזדמנה לי עבודה צדדית, שהיתה לתועלת לרבים ובמדה ידועה גם לי.

הסובוטניקים בירושלים

באחד הימים בא אלי זקן אחד ופנה אלי בבקשה: הוא מכת הסובוטניקים הידועה שהתגוררו ברוסיה המרכזית בפלכי סרטוב וסמרה. הם שמרו את השבת כהלכתה, וקבלה בידיהם שהם מצאצאי היהודים, אלא שנטמעו בין הגויים. הצר הרוסי ניקולאי הראשון גזר עליהם לעזוב את מנהגם לשמור את יום השבת. אבל היה כפר גדול, שהיה מיושב כלו סובוטניקים, והם לא קבלו עליהם את גזרת הצר. בתור עונש גזר עליהם להגלות ממקום מושבם ולנדוד למקומות רחוקים בערי קוקז. הגולים האלה התרכזו במקום מושבם החדש, ופה קבלו עליהם את הדת היהודית בשלימות. הם עסקו שם בעבודת האדמה, בגידול צאן ונטיעת כרמים ופרדסים, והיו ביניהם שרכשו להם הון גדול. האיש העשיר ונשוא הפנים שבהם יסד גם בית כנסת. הזקן הדובר אלי היה שמש בביהכ"נ שלו עשר שנים. לעת זקנתו עזב הזקן את מקומו ונסע לירושלים בלוית בתו היחידה. מעט הכסף שהביא עמו אזל, בתו נתקבלה לעוזרת בביתו של ה' אברהם סולומיאק8 פקיד הקונסוליה הרוסית בירושלים והוא עצמו סובל מחסור. הבת כבר הגיעה לפרקה, אבל אין לה אמצעים כדי להתחתן, ולכן ברצונו לפנות בבקשת עזרה אל העשיר ששמש אצלו. אבל אל האיש הזה אפשר לכתוב רק בלשון רוסית, כי אין הוא שומע לשון אחרת. והנהו מחפש את מי שיכתוב לו את המכתב ואינו מוצא, כי בזמן ההוא לא היה בין אנשי ירושלים איש שידע לכתוב כהוגן מכתב ברוסית. בשמעו כי אני אוכל למלא את מבוקשו, פנה אלי כדי לכתוב את המכתב. מלאתי את בקשתו. וכדי להיות בטוח שהמכתב כתוב כהוגן מסרו לבתו, שתראהו למר סולומיאק9 שבביתו עבדה. אגב – העשיר בקבלו את המכתב שלח לזקן ארבע מאות רובלים לעזר נשואי בתו, ולזקן עצמו הבטיח קצבה שנתית בסך 25 רובלים לכל ימי חייו.

השפה הרוסית בירושלים למוסדות וליחידים

למחרת בא אלי ה' סולומיאק והביע בפני את קורת רוחו על המכתב שכתבתי בשביל הזקן, ואמר לי, שמעתה נפתרה לו פרובלימה שענינה אותו כל הזמן: יהודים שונים, נתיני רוסיה, באים אל הקונסוליה בנוגע לעסקיהם ועניניהם שברוסיה ומביאים מכתבי בקשה, תעודות ודוקומנטים שונים לאישורו של הקונסול, ואולם אלה כתובים בשפת עלגים בלי כל הגיון ומלאים שגיאות גסות והקונסול מתרגז מאד בקראו אותם, ובמקרים רבים הוא מסרב בשביל זה לאשרם בחתימתו. הוא, סולומיאק, בתור פקיד יהודי המתעסק על הרוב בעניני היהודים בקונסוליה, סובל מזה הרבה אי נעימות. אי לזאת הוא מציע לי לשלוח אלי את האנשים הפונים אל הקונסוליה, כדי שאסדר להם את כתביהם. לראשונה הוא מבקש אותי, למען מוסדות התורה והחסד הגדולים שבירושלים. המוסדות האלה, שעקר הכנסותיהם היו אז מנדיבי עמנו שברוסיה, היו פונים בבקשת תמיכה גם אל עשירי היהודים שברוסיה התיכונה, שנדבותיהם לטובת אחיהם באה“ק היו הגונות. ואלה לא היו נזקקים לשום שפה אחרת חוץ מרוסית. מנהלי המוסדות האלה פונים אליו לסדר את מכתביהם ודברי הדפוס אל הנדיבים האלה, אבל בהיותו עסוק מאד, הנהו מוכרח לסרב לרובם. אני הבטחתי למלא את בקשתו, ומאז התחילו פונים אלי מכל המוסדות הגדולים פה, לתרגם לרוסית את מכתביהם, כרוזיהם ותקנותיהם, שהיו מתחדשים ומשתנים לעתים קרובות, ומלאתי בחפץ לב את העבודה הזאת בלי שום קבלת פרס. גם לאנשים פרטיים בעלי אמצעים לא גדולים, שפנו אלי בעניניהם אל הקונסוליה, הייתי מסדר את מבוקשם חנם. אבל גרו בירושלים גם יהודים עשירים שבאו ממדינת בוכרה, שעמדה תחת חסות רוסיה, ומערי רוסיה שבאסיה התיכונה, כמו טשקנט, סמרקנד ועוד ומערי קוקז וגרוזיה, שהיו להם נחלאות ובתי מסחר גדולים בעריהם ובערי רוסיה האירופית, שהתנהלו ע”י קרוביהם או שותפיהם שם, והיה להם צורך בסדור דוקומנטים שונים כמו חוזים, הרשאות ועוד, וגם צואות באשור הקונסול הרוסי פה. הם היו פונים אלי בדבר סדור הענינים האלה, ומהם הייתי מקבל שכר עבודתי, שמחציתו לקחתי לעצמי והמחצית השניה הקדשתי לדבר חשוב שבצדקה. העבודה הזאת נמשכה עד כניסת תורקיה במלחמה העולמית לצדה של גרמניה, שאז נסגרה הקונסוליה הרוסית, והנתינים הרוסים היו מוכרחים לעזוב את הארץ.

בוא אחי מר שמחה לירושלים

ביום שני של ראש השנה לשנת תרנ“ה הגיע ליפו מרוסיה אחי הצעיר מר שמחה. אז שרר בתוקף החק של איסור הכניסה לארץ ליהודים מהגרים מחו”ל, אני נסעתי ליפו ימים אחדים לפני בוא האניה, ובהשתדלות רבה והוצאות מסוימות הצלחתי להורידו מהאניה והבאתיו לירושלים. הוא עבד זמן מסוים בבית מסחרי, ואח"כ פתח בית מסחר לעצמו. כעבור שנתים בערך לבואו הנה, התחתן. נולדו לו בן וארבע בנות. כלם התחתנו בארץ ועובדים פה כל אחד במקצועו.

 

יא. עִנְיָנֵי צִבּוּר

בהתבסס במדה ידועה מצבי החמרי, התחלתי להתענין גם בענינים צבוריים.

חברת “אחוה” בירושלים

בשנת תרנ“ה התאגדו אחדים מטובי ירושלים הצעירים במטרה להתבונן ולהיטב את מצבם החברותי והכלכלי של בני הדור הצעיר בירושלים, שהם בעלי מוסריות הגונה אבל חלשים במובן הכלכלי. והצעירים האלה ייסדו אגודה בשם “אחוה” ומטרתה, לעזור לאותם הצעירים המשתוקקים לעזוב את חיי הבטלה ולהתמסר לחיים של כבוד, להתעסק בעבודה תורנית ומדעית או במסחר ועבודה. המיסדים הראשונים היו: ר' ישעי' רפאלוביץ10, ר' גבריאל גבריאלוביץ11, ר' משה אליהו ב”ר אברהם זקס ז“ל12, ר' אליהו חיים כהנא13, ר' יצחק נחום לעווי ז”ל14, ר' חיים המבורגר15 ואנכי. כעבור זמן קצר התחברו אלינו עוד צעירים חשובים מבני ירושלים כמו: ר' זלמן סולוביציק16 אליעזר פרלמן17, ר' יצחק דוד מן18, ועוד רבים וטובים.

פעולתה וסניפיה בארץ ובחו"ל

האגודה המציאה לחבריה הזקוקים עזר וסעד בהשגת אשראי וכן משרות ועבודה, ובזה העמידה האגודה, בכוחות משותפים, צעירים לא מעטים, על בסיס כלכלי איתן. האגודה גדלה במספר חבריה והתרחבה במדת פעולותיה, התענינה במפעלים צבוריים ועזרה לא מעט בהתבססותם. בהתחזק האגודה בירושלים ראתה צורך בהפצת מטרתה גם בשאר ערי הארץ ופתחה סניפים ביפו, תל-אביב, צפת, טבריה, חברון, פתח תקוה וחיפה. טובי הצעירים בערים אלה התחברו ברצון אל האגודה, ופעלו הרבה למען מטרתה. נוסדו אח"כ סניפים גם בניו-יורק ובלונדון, שעשו הרבה למען ארץ-ישראל ומוסדות החסד שבה, בעיקר בזמן המלחמה העולמית.

“אחוה” בזמן הזה

גם בזמן הזה ממשיך המרכז הירושלמי של האגודה בעבודתו, והשפעתו ניכרת היטב על ענינים צבוריים. רבים מצעירי ירושלים, תורנים ומשכילים, נתנו את ידם לאגודה זאת, המתגדלת ומתרחבת. וכן פועלים יפה הסניפים של האגודה במקומותיהם השונים.

“שכונת אחוה” בירושלים

בשנת תרס“ט החליטה אגודת אחוה, עפ”י דרישת רבים מאחיה, לבנות להם שכונה מיוחדת בעיר החדשה בירושלים. האגודה קנתה בכספי האחים, שהביעו את רצונם להשתתף במפעל זה, שטח קרקע, למעלה מבתי ווארשא ברחוב מאה שערים המשתרע דרומה עד שכונת זכרון משה. הקרקע נתחלקה למגרשים שנמסרו לאחים המשתתפים על-פי גורל. כעבור שנה נגשו בעלי המגרשים לבנות את השכונה שקראוה בשם “אחוה”, ובמהרה נבנו 23 הבתים הראשונים ובעליהם התישבו בהם. זמן מה אחר-כך נבנה על המגרש הצבורי, שהקציעה השכונה, בית כנסת, בהשתתפות יהודי אמריקאי בשם ר' יעקב שיינמן ז“ל שנדב סכום כסף לדבר זה. במשך שנים אחדות גדלה השכונה בעוד בתים רבים, שנבנו ע”י אנשים פרטיים. עכשיו מכילה שכונת אחוה מאות אחדות של בתים. גבאי בית הכנסת בעזרת בני השכונה, הגדילו בשנים האחרונות את בית הכנסת על-ידי בנין נוסף, וגם עזרת נשים בנו, פיארוהו, והוא עכשיו אחד מבתי הכנסיות הגדולים והיפים שבעיר.

שכונת אחוה ביפו ובטבריה

גם ביפו בנו להם בני אגדת אחוה שם שכונה יפה בשם “אחוה”, שהתחברה אחרי המלחמה אל תל-אביב. כן בנו להם אחי הלשכה בטבריה שכונה יפה בשם “אחוה” מחוץ לעיר העתיקה.

אגודת “בני-ישראל”

חבר פעיל הייתי גם באגודת “בני-ישראל”, שנוסדה בירושלים בשנת תרנ“ח(?), ע”י העסקנים הצבוריים ר' אלתר ריבלין ז“ל19, ה' אברהם סולומיאק20, שבא ארצה עם חברת הביל”ויים ואחר כך היה פקיד גבוה בקונסוליה הרוסית בירושלים, ר' יצחק נחום לעווי ז"ל21 ועוד עסקנים צבוריים ידועים בירושלים. מטרת האגודה הזאת היתה לאַחד את העדות היהודיות השונות בירושלים לעדה ישראלית אחת, ולשם זה הכניסו אל האגודה את העסקנים בעלי ההשפעה של העדות האלה. האגודה הזאת שמה לה למטרה שניה את המלחמה במיסיון, שפרש את רשתו על יהודי ירושלים, בעיקר בין השכבות העניות של עדות המזרח, בתתהּ להם עזרה רבה על-ידי רופא ורפואות חנם ובית חולים גדול ומשוכלל, שנתקבלו שמה בלי כל תשלום, וכן על-ידי בתי ספר לילדים ולילדות וארוחות ומלבושים לתלמידיהם חנם וגם עזרה כספית להורים.

מלחמת אגודת “בני-ישראל” במיסיון

אגודת “בני ישראל” קראה חרם על המיסיון ומוסדותיו. היא הזמינה על חשבונה רופא מיוחד שקבל חולים עניים מכל עדות ישראל בקליניקה שלו, וכן ביקר אותם בבתיהם חנם, וסמי מרפא ניתנו להם במחירים זולים מאד. האגודה הכריזה, בהסכמת הרבנים וראשי העדות, שכל יהודי ויהודיה, שימות בבית החולים של המיסיון, לא יובא לקבורת ישראל. עד מהרה קרה מקרה, ואשה ספרדיה אחת מתה בבית החולים הזה, והחברה קדישא הסתלקה מלקברה בקבורת ישראל על הר הזיתים. מנהלי בית החולים של המיסיון פנו אל הקונסול האנגלי בירושלים שישפיע על ראשי עדת הספרדים, שיקברוה בבית הקברות שלה על הר הזיתים. אבל כל השתדלותו של הקונסול לא הועילה. אז רצו מנהלי המיסיון לפעל בכח. הם שכרו סבלים, שהובילו את המתה אל הר הזיתים. אבל תיכף, על פי קריאה של ראשי אגודת “בני ישראל”, יצא המון גדול של יהודי ירושלים בדרך להר הזיתים, ובהתאמצות גדולה מנעו להכניס את הנפטרת אל בית הקברות, והסבלים קברוה בשדה ריק בקרבת הר הזיתים. אחר המעשה הזה נמנעו מנהלי בית החולים של המיסיון לקבל חולים יהודים מסוכנים, וגם את החולים שקבלו, כאשר ראו שמצב החולה נעשה מסוכן, השתדלו ועלה בידם להעבירו במצב המסוכן לבית חולים יהודי. אגודת “בני ישראל” התקיימה במשך שנים אחדות. אבל אחר-כך נחלשו פעולותיה מסבות שונות ולבסוף נתבטלה לגמרי.

“המכבים הקדמונים” בירושלים

חבר הייתי באגודת “המכבים הקדמונים” בירושלים. בערב פסח תרנ“ו הגיעה מאנגליה לירושלים שיירת “המכבים הקדמונים” במספר עשרים ואחד איש, מטובי אחינו שבאנגליה, בראשות חובב ציון הידוע העו”ד בנטויץ22 והסופר המפורסם ישראל זנגויל. הם בילו ימים אחדים בירושלים, בקרו בערי הארץ ובמושבות היהודים, שעשו עליהם רושם חזק, ועזרו למוסדותיה של עיה"ק. בביקורם פה הניחו גרעין ליסוד סניף של “אגודת המכבים הקדמונים” בירושלים.

האגודה הזאת התבססה אח"כ פה על-ידי חברים אחדים מאנגליה, שהתישבו בירושלים ובראשם הירושלמי הידוע ר' שמואל רפאלי23 שחזר לירושלים, אחרי שגר שנים אחדות בלונדון, והיה שם חבר לאגודה הזאת. בהוסד האגודה פה נתחברו אליה כמה מצעירי ירושלים, וגם אני הייתי חבר לה.

ר' שמואל רפאלי ז"ל

מר שמואל רפאלי בא לירושלים בילדותו עם הוריו, קבל פה חנוך מסורתי והשכלתי, עסק כל ימיו במסחר ויחד עם זה עסק בספרות וחקירה. הוא היה בקי בספרות העברית הישנה והחדשה, והעתיק מאנגלית לעברית כמה ספרים בלטריסטיים וכן ספרי מחקר מדעיים. עבודתו המדעית העיקרית היתה חקירת המטבעות העבריות מזמן הבית השני והכובשים היונים והרומאים. חבר ספר חשוב על המטבעות העתיקות וגם אסף אוסף הגון של המטבעות האלה שמסרם אח“כ בתור אוסף לאומי למוזיאון של ביה”ס בצלאל בירושלים. שם הוכנסו לתוך ארונות מיוחדים, והאוסף הזה נקרא על שמו של ר' שמואל רפאלי.

פעולת “המכבים הקדמונים” נפסקה למשך שתים-שלש שנים, אבל נתחדשה אח“כ ע”י צעירים בעלי מרץ בירושלים, ופתחה סניפים גם ביתר ערי הארץ ופעלה הרבה לטובת הישוב במשך כמה שנים, ועם הגיע המלחמה העולמית נתבטלה ולא נתחדשה שוב.

 

יב. בְּנִי

הולדת בני אהרן יחזקאל

בליל שבת כ“ה סיון תרנ”ו נולד לי בני אהרן יחזקאל שיחי'. הוא נקרא בשם אהרן על שם הסבא של אשתי, האמו“ר מסטארוסעליע שברוסיה ויחזקאל על של אבי ז”ל.

האדמו"ר רבי אהרן מסטארוסעליע

האדמור ר' אהרן ז“ל היה במשך שלשים שנה תלמיד ותיק של הרבי הזקן ר' שניאור שניאורסוהן מלאדי בעל ה”תניא" והשו“ע. הוא היה גדול בתורה וידוע בצדקתו ומדותיו, וחבר ספרים יקרי ערך על תורת החסידות. אחרי הסתלקותו של הרבי הזקן ז”ל, בחרו בו הרבה מחסידיו לאדמו"ר להם.

חצר שטרויס ו“בית המוסר”

אני גרתי אז בשכונת ניסן בק שמחוץ לשער שכם. קרוב לשכונה זו עמד בית גדול שקנהו בשנת תרנ“ח הגביר ר' שמואל שטרויס ז”ל מקרלסרוה בגרמניה, ויסד בה ישיבה בשם “אור חדש”24 ללמוד בה עפ“י השיטה של בעלי המוסר מיסודו של הגאון ר' ישראל סלאנטער ז”ל. חלק מהבית מסר הנדיב שטרויס לדירות לתלמידי חכמים מלומדי הישיבה הזאת, את הדירה הכי יפה בבית הזה מסר להגאון המפורסם ר' שניאור זלמן ליאדיער, רבה הראשי של לובלין, שהיה ידוע לצדיק וגאון ומגדולי חסידי חב“ד, שהעתיק לעת זקנתו את משכנו לעיה”ק ירושלים, בשנת תרנ“ח, וגר בשנה הראשונה לבואו בעיר העתיקה. הרב מלובלין ז”ל נכנס לגור בביתו של ר' שמואל שטרויס, לא רחוק מבית דירתי, ימים אחדים לפני לידת בני הנ"ל.

קשרי ידידותו עם דודי ר' שמואל

דודי אחי אבי ר' שמואל זאלקינד ז“ל הכיר את הרב מלובלין ז”ל עוד מילדותו, כי אביו של הרב מלובלין היה שו“ב בעיר בעשענקוביץ פלך מוהליב, ובעיר זו היה יריד שנתי גדול, שהתקיים שם במשך חדשיים ויותר, וגדולי סוחרי המנופקטורא הסיטונאית היו מביאים לשם את סחורותיהם למכירה לסוחרים קמעוניים, שהיו באים ליריד זה מכל הסביבה הגדולה. גם הסבא שלי, ר' יעקב זאלקינד ז”ל משקלוב, שהיה סוחר סיטונאי גדול למנופקטורא היה בא שמה בכל שנה עם סחורתו, ובהיות שהיו לו ארבעה ילדים בגיל של ה“חדר”, והחזיק מלמד עבורם בבית, ולא רצה לעזוב את ילדיו זמן כה רב בלי השגחתו, היה עובר לבעשענקוביץ למשך זמן היריד עם כל משפחתו ועם המלמד של ילדיו. הם היו מתפללים באותו ביהכ“נ שבו התפלל גם השו”ב ובנו, שהיה ידוע לעילוי עוד בנערותו, ואבי ז“ל ודודי ר' שמואל הנ”ל היו נפגשים אתו בכל יום והכירוהו היטב.

כח זכרונו של הרב מלובלין

כדוגמא לגאוניותו וכח זכרונו של הנער ר' זלמן, שהיה אח“כ להרב הגאון מלובלין, ספר לי דודי ר' שמואל, כי פעם הביא מוכר ספרים אחד לביהכ”נ ספרים של מחברים שונים למכירה. לאחר התפלה חלק מוכר הספרים בין מתפללי ביהכ“נ ספרים לעיין בהם על מנת שיקנו מה שירצו. גם הנער ר' זלמן לקח ספר לעיין בו. כעבור שעה קלה עבר מוכר הספרים על המעיינים בספריו, ושאל גם את הנער אם ברצונו לקנות את הספר, הנער החזיר לו את הספר באמרו, כי אין לו צורך לקנותו, כי הוא כבר יודע אותו, ובו במקום השיב בעל-פה על כמה פסקאות מהספר, לתמהונם הגדול של הנוכחים בביהכ”נ שהתאספו סביבו לשמעו.

הרב מלובלין סנדק בני

בהולד לי הבן הלך דודי ר' שמואל ז“ל, שהיה גם פה ממקורביו וידידיו של הרב מלובלין ז”ל לכבדהו בסנדקאות. הרב ז"ל השיבו שהוא מקבל את הכיבוד, אבל רוצה ממנו דבר אחד: היות והוא קבע מנין לתפלה בדירתו, ואין לו בעל קריאה, והוא שמע עלי שאני בעל קריאה טוב, הרי הוא מבקש, שאבטיח לבוא בכל שבת למנין שלו לקרוא בתורה. הבטחתי לו את הדבר הזה.

הברית של בני שיחי' היה בשבת. הרב מלובלין ז"ל היה הסנדק. לכבודו באו אל הברית הרבה מגדולי התורה, חסידים וגם פרושים, אף אלו שלא הזמנתים וכל הבית והחצר היו מלאים אורחים.

אני “בעל הקריאה” של הרב מלובלין

אני מלאתי את הבטחתי והייתי בא בכל שבת, אחרי קריאתי בביה“כ של השכונה ששם התפללתי, לביהכ”נ של הרב, וקראתי גם במנינו. הרב ז“ל נהג כמנהג הרביים החבדיים: היה אמנם מתפלל את כל התפלה יחד עם הציבור אבל עמד לבדו בחדר סמוך לחדר ביהכ”נ, ורק לקריאת התורה היה נכנס לפנים ביהכ"נ. בכל שבת היה עולה לתורה לעליה שלישית, ומקריאתו בלחש נוכחתי, שהוא יודע היטב גם את הקריאה לכל חוקי הדקדוק והטעמים.

בקיאותו וחריפותו

הוא נהג בכל ימות החול אחרי תפלת שחרית לטייל באויר צח בלוית משמשו והיה חוזר לפניו על-פה י“ח פרקי משניות. הוא היה חריף ובקי בכל חדרי התורה שבע”פ עם כל מפרשיה ובכל הספרות הרבנית, וממקומות שונים בחו“ל היו שולחים אליו שאלות בכתב שהשיב עליהן. גם פה היו באים אליו הרבה מגדולי התורה לשמוע את חדושיו בתורה. זכורני פעם באו אליו בחוהמ”פ אחדים מגדולי התורה הירושלמיים לשם ביקור, וחכו בביהכ“נ ע שיכנס מחדרו. גם אני הייתי באותו מעמד. בינתים הזכיר אחד מהמבקרים האלה מאמר מאחד הגדולים הקדמונים, שכולם ידעו את המאמר אבל אף אחד מהם וגם הדובר עצמו, לא ידעו איפה מובא המאמר הזה. כשנכנס הרב ז”ל שאלוהו למקומו של מאמר זה. הרב השיב שהמאמר הזה מקורו בספר עתיק שאינו נמצא תחת ידו, אבל הוא מובא בהקדמה של הספר “צאינה וראינה”, שנועד לקריאה בשביל נשים. ותיכף נכנס לחדרה של הרבנית וחזר והביא את ה“צאינה וראינה” והראה להם את המאמר מודפס בהקדמת הספר, וכולם התפלאו מאד על בקיאותו הרחבה עד כדי כך.

מראו של הרב מלובלין

הוא היה טיפוס מצוין, ראשו היה הרבה גדול מהרגיל, מצחו גבוה, גבות עיניו ארוכות ועבותות ומראה פניו כפני אדם עליון. הוא גר בביתו של הנדיב שטרויס ז“ל שתי שנים, ובזמן הזה הייתי בעל הקריאה במנין שלו. ולא פסקתי אלא אחרי שהוא יצא לגור הרחק משכונתי, בבית שנבנה עבורו במיוחד ע”י אחד ממעריציו עשיר גדול מעיר ריגא25.

בשנת תרס“א נבחר הרה”ג ר' זלמן ליאדיער הרב מלובלין להראב"ד לכל כוללות החסידים בירושלים.

הסתלקותו והלויתו

הוא נפטר ביום השבת ה' ניסן שנת תרס“ב, במוצאי שבת לווהו לבית עולמו קהל גדול מאד. הוא בקש שלא להספידו ולא להובילו, מטעם ידוע26, בדרך הרגילה להר הזיתים, אלא דרך הכפר טור, שהיא הרבה יותר ארכה ומכבידה על נושאי המטה. כמובן שמלאו את בקשתו זאת. גם אני הייתי בין המלווים שלווהו עד קברו שכרו לו במעלה הר הזיתים בחלקת כולל חב”ד. זכרו שמור לברכה לכל אלה שהכירוהו, ותמונת פניו האצילים עומדת לנגד עיני עד היום.

צער גדול בנים

בני יחידי זה, אהרן יחזקאל שיחי' היה הרביעי ללידה, כי לפניו היו לי שני ילדים וילדה אחת, שמתו בהיותם קטנים, מסבת הקושי והצער הגדול שהיה בגידול בנים בכלל ולנו בפרט, בהיותנו פה אני ואשתי גלמודים בלי משפחה ובלי קרובים. בהיות אשתי חלשה מטבעה וספוגת יגון מהילדים הראשונים שמתו, לא יכלה בעצמה להניק, והייתי מוכרח להחזיק מינקת, שהיה קשה מאד וכמעט בלתי אפשרי להשיג פה בימים ההם. שני הילדים הראשונים מתו מחמת מחלות, השלישית – הילדה – מתה מחמת אסון. כאמור לא יכלה אשתי להניקה בעצמה, ובקושי רב השגתי מינקת עבורה, אשה יהודיה גורג’ית, שהסכימה להניק את התינוקת שלי רק בתנאי שאמסרנה לה לביתה, היא היתה גרה קרוב לביתנו, באחד הלילות כשהתינוקת היתה בת עשרים ושלשה ימים, קרה שהמינקת בעת שנתה העמוקה, שמה את ידה על פני התינוקת, והיא נחנקה. אבלנו היה גדול מאד על האסון הנורא הזה.

חנוך בני

בהיות בני מר אהרן יחזקאל שיחי' בן שש – גם גדולו היה קשה מאד – מסרתיו למלמד דרדקי, וכן למד הלאה תנ“ך משנה וגמרא עפ”י השיטה הישנה המסרתית והתקדם יפה בלימודיו. בהיותו בן שתים עשרה הכנסתיו לישיבה קטנה שעל יד ישיבת “אור חדש” שבחצר שטרויס, שם למד גמרא עם מפרשיה אצל אחד ממצויני הישיבה האברך שאולזוהן27 בהשגחת מחנך הישיבה הקטנה הרב הידוע ר' דוד מקובנא ז"ל28, ועשה חיל בלימודו.

בר-מצוה

בהגיעו לבר-מצוה, ביום ד' כ“ח סיון תרס”ט, ערכתי סעודה גדולה שהזמנתי אליה ובאו רבים מגדולי ירושלים וחכמיה. חתן הבר מצוה הגיד דרוש יפה ובהבנה. הסעודה התחילה בעשר בבקר וארכה כל היום. היתה גם תזמורת יפה שנגנה אחרי הדרשה ובזמן הסעודה. בערב באו רבים מידידיו הצעירים, ושוב נערכה סעודה גדולה במהדורה שניה בדגים ובשר וכל מטעמים. הסעודה נמשכה עד אחר חצות הלילה מתוך שמחה רבה.

תורה והשכלה

בישיבה למד בני בכל יום עד הצהרים, ואחר הצהרים למד לימודים כלליים אצל מורים פרטיים. מהם מר הוֹלביץ ז"ל, שהיה מורה למטימטיקה בגימנסיה העברית בירושלים29 ואצל עוד מורים מומחים. ובהיותו בן ארבע עשרה נתקבל אל הכתה השביעית של בית הספר לבנים למל. בן שש עשרה גמר את בית הספר הזה בתור התלמיד הראשון, כרשום בתעודת הגמר שלו, ונכנס לסמינר למורים מיסודה של חברת העזרה הגרמנית היהודית.

מלחמת השפה העברית

בהיותו בכתה השניה של הסמינר פרצה מלחמת השפות הידועה בבתי-הספר של העזרה, ורוב המורים והתלמידים שבתו מלמודיהם בדרשם את השפה העברית בתור שפת הלמודים הכללית. גם בני היה בתוך אותם התלמידים שעמדו בכל תקף על הדרישה הזאת, ומשכו אליהם את התלמידים שהיו פוסחים על שני הסעיפים. כל התחבולות וההתאמצויות של הנהלת הסמינר ובראשה המנהל הכללי של בתי הספר של העזרה מר אפרים כהן ביחד עם סגן ראש חברת העזרה בברלין הד"ר פאול נתן, שבא אז לירושלים בענין זה, לא הועילו.

פתויים

פעם הזמין הד“ר פ. נתן חבורת תלמידים מהמורדים, וגם את בני בתוכם, לביתו של ה' אפרים כהן, והתאמץ להשפיע עליהם שיחזרו ללמודיהם בסמינר בהבטחותיהם, שבגמרם את הסמינר, ישלחום להשתלם בגרמניה על חשבון חברת העזרה. אבל גם השדול הזה לא הועיל, התלמידים עמדו במרדם. פעם הזמין ה' א. כהן גם אותי לביתו, ובנוכחות הד”ר פ. נתן בקשני להשפיע על בני שיחזור לסמינר. אבל השבתי לו שהחנוך הלאומי של ילדינו עומד אצלי למעלה מהלמודים עצמם, ואנו עברים הננו, ולא נתן להכניע את שפתנו הלאומית לפני השפה הזרה. וככה עזב הרוב הגדול של התלמידים את הסמינר של העזרה, ונשארו בו רק מתי מספר של תלמידים שנקראו בפי חבריהם המתמרדים…30 בשם “בוגדים”.

יסוד בית המדרש למורים העברי

כידוע עלה בידי חבר המורים הלאומיים, ובראשם המנהל ר' דוד ילין ז"ל, ליסד כעבור שבועות אחדים סמינר חדש על טהרת השפה העברית, ובני נכנס תיכף לסמינר הזה.

במחלקה למסחר

בגמרו את הכתה השלישית נכנס אל המחלקה ללמודי המסחר, שנוסדה על יד הסמינר העברי31, וגמר אותה בשנת 1914 בציונים ברובם טובים מאד.

בימי המלחמה. “ותיקה”

כשפרצה המלחמה העולמית, היו מחבריו גומרי הסמינר שנתגייסו ונשלחו לקושטא ללמד שם בבית הספר הצבאי כדי להיות אח“כ לקצינים בצבא הטורקי. אבל בהיותו בן יחיד לי, שגדולו עלה לי בדמים תרתי משמע, והוא חלקי מכל עמלי, החלטתי להשתדל בכל האמצעים החוקיים, שבני יקיים את חובת עבודת הצבא שלו פה, על המקום. ובהוצאות מרובות השגתי עבורו “ותיקה” היינו תעודת השתתפות במאמץ המלחמתי אצל ה' שמעון רוקח ביפו, בתור עוזר להספקת עצים למסלת הברזל של הממשלה. אחר-כך כשנפסקה הספקת העצים ע”י הממשלה עבר לחיפה, ונכנס לעבודה בתור מנהל ספרים בבית החרושת לשמנים של המהנדס קלימקר, שהממשלה קבלה אותו לרשותה, והשאירה את ה' קלימקר בתור מנהל ביהח“ר. גם זה נחשב לפי החוק בתור עבודה בצבא בפועל. בני היה בא לירושלים לעתים קרובות בשליחות בית החרשת, וכשבא הנה פעם האחרונה בחדש חשון תרע”ז, והצבא האנגלי עמד כבר מאחורי הרי ירושלים, הרגשתי שגאולתנו קרובה, ולא נתתיו לחזור לחיפה, והוא נשאר פה והשגתי עבורו ותיקה חוקית בתור משגיח על עבודת חפירות ההגנה בסביבות ירושלים. וככה נשאר פה עד יום כ“ד כסלו תרע”ז, שבו נכנס הצבא האנגלי המנצח לירושלים ועירנו שוחררה מסבלותיה.

אחרי המלחמה נכנס בני לעבודה בבית מסחרי, שבו הוא ממשיך עד היום.

נשואי בני

ביום י“ג סיון שנת תרע”ט בא בברית הנשואין עם בחירת לבו העלמה חנה בתו של ר' יוסף ליפשיץ, מיוצאי קובנא שבליטא32, שבא ארצה עם משפחתו כעשר שנים לפני המלחמה והשתקע ביפו.

ר' יוסף ליפשיץ

ר' יוסף ליפשיץ היה ממיסדי הבנק קופת עם בתל אביב, ובהוסד סניף הבנק הזה בירושלים, עבר לירושלים בתור מנהל הסניף ועמד במשרתו זאת שתים עשרה שנה. בחריצותו ומסירותו הביא את סניף הבנק הזה למדרגה גבוהה, והקהל הירושלמי, בהכירו את ישרו ואת נאמנותו של המנהל רחש אמון לבנק. עסקיו גדלו והתרחבו עד שנחשב לבנק היהודי השני בעיר אחרי אנגלו פלשתינא בנק. אחרי עבודה של שתים עשרה שנה, בהיותו איש זקן, עבר לפנסיה ועזב את משרתו.

נכדי

מנשואים אלו נולדו להם הבת הבכירה עדינה שגמרה את הגימנסיה העברית פה, והנה עכשיו סטודנטית באוניברסיטה בפקולטה לחימיה, הבן אמציה והבת הדסה, הלומדים בביה"ס התיכוני “מעלה” בירושלים.

 

יג. מִפְעֲלַי רַבִּי משֶׁה וִיטֵנְבֶּרְג

בשנת תרנ"ה עלה בידי להיות גורם עיקרי ליסוד דבר גדול וחשוב לירושלים בכלל ולמוסדותיה ותושביה היהודים בפרט.

עשרו של ר"מ ויטנברג

כפי שהזכרתי לעיל בא לירושלים, מעיר ויטבסק שברוסיה בשנת תרמ“ב, דודי הגביר הר”ר משה ויטנברג והשתקע בה. עשרו של האיש הזה הגיע לסכום של חצי מיליון רובלים רוסיים, שזה נחשב לסכום עצום בעת ההיא. בהיות והאלהים מנע ממנו פרי בטן, שם לו למטרה להציב לו יד ושם בירושלם עיה“ק ע”י הקמת בתים ושכונות בתוכה, שיהיו לתפארת.

נחלאותיו בשכונת ויטנברג “שערי משה”

בשנת תרמ“ד קנה שני בתים גדולים בתוככי ירושלים קרוב לשער שכם, שהכילו כעשרים דירות בנות 3–2 חדרים בערך, בשנת תרמ”ה בנה שכונה בת 39 דירות על מגרש גבוה ויפה, למעלה משכונת מאה שערים, מצד מזרחית דרומית וקראה בשם “שערי משה”. הרחוב העובר על יד השכונה הזאת נקרא בזמן האחרון בשם “רחוב ויטנברג”.

שכונת “כוללים” “כרם אברהם” ו“פליטי רוסיה” ו“רחובות”

הוא קנה עוד בתים בעיר העתיקה ומחוץ לשער שכם, וגם קנה את ה“כרם” הידוע בצפון ירושלים החדשה מאת ה' משה בריינסקר33, שהיה נטוע עצי פרי שונים, ומכרו אחר-כך למטרת בנין. ואמנם נבנו על אדמת הכרם הזה בתי כולל הורודנא וכולל וילנא ובתי “פליטי רוסיה”, ע“י הממונים והגבאים של המוסדות האלה. כן קנה מערבים שטח קרקע גדול למעלה משכונת “בית ישראל”, שמכרה אח”כ לראשי עדת יהודי בוכרא להרחבת שכונתם הגדולה “רחובות” בירושלים.

בית עלמין חב"ד-וואלין

כן קנה מערבים שטח קרקע גדול במעלה הר הזיתים בשותפות עם הגביר ר' פנחס נימנסקי ז“ל34 מעיר אומאן פלך קיוב שבאוקריינא הרוסית, שהשתקע בירושלים, לשם בית קברות עבור החברה קדישא של כולל חב”ד וכולל וואלין. כידוע נפרדו כוללות החסידים מהחברה קדישא של הפרושים ויסדו להם בתי קברות כל כולל לבד. אבל במרחק לא גדול משטח הקרקע הזה נמצא בית של ערבי מחשובי האפנדים, וזה האחרון, בכח השפעתו, מנע מלתת רשיון הממשלה לבית קברות על הקרקע הזאת. לא הועילו כל ההשתדלויות והרשיון הדרוש לא נתקבל עד היום הזה.

חטה “שמורה”

ר' משה היה זורע חטה בכל שנה על הקרקע הזאת ע“י אריס ערבי, כי יהודים לא נמצאו בכל הסביבה ההיא ובכלל לא עסקו אז יהודי ירושלים בעבודת האדמה. בחוזה שהיה עושה בכל שנה עם הערבי היה סעיף מיוחד, שאסור לו לערבי לחרוש בשור ובחמור יחדו וכן אסור לו לזרוע כלאים. החטה היתה נשמרת לשם מצה שמורה, ואחרי הקציר היה מפריש מהתבואה תרומות ומעשרות כדת, והיה מקיים בה את כל המצות התלויות בארץ. את החטה היו טוחנים בכל הזהירות הדרושה לשם מצה שמורה35 וביום ערב פסח היו אופים מקמח זה את המצות. ר' משה היה בא אל אפית המצות, והיה מזמין לזה את הרה”ג ר' שמואל סלאנט זצ“ל, הרב הראשי של ירושלים בזמן ההוא, שהיה נוכח כל זמן האפיה, והיה משתתף בשמחה באמירת ההלל בעת האפיה, ור' משה היה מכבדו ב”מצות מצוה" ל“סדר”.

הרב מבריסק ו“בית היתומים”

כשבא הרה“ג ר' יהושע ליב דיסקין זצ”ל, הרב דבריסק, והשתקע בירושלים, יסד פה בשנת תרמ“א בית מחסה ליתומים עניים. לשם זה קנה בתוככי ירושלים חצר גדולה מידי ערבים, שלם חלק מסכום הקניה במזומנים ונשאר חייב אלף נאפוליון שנתן על זה שטרות בחתימת ידו לזמנים קבועים. הוא קוה להשיג את הסכום הזה מנדיבים מחו”ל, אבל תקותו לא נתקיימה וכספים לא באו לו. והנה התקרבו זמני הפרעון של השטרות, והרב ז"ל היה בצער גדול. בהתישבו בירושלים, התאזרח בתור נתין עותמני, ולפי החוק העותומני אפשר להושיב בבית האסורים בעד אי תשלום שטר, והערבים התובעים בטח לא היו נרתעים מלעשות זאת.

ר"מ ויטנברג מציל את הרב מבריסק ממאסר

בהתקרב זמן הפרעון יותר ועזרה אין, פנו עסקנים ירושלמיים שנים מידידיו של הרב ז“ל והם ר' אליעזר דן בהרלב”ג ז“ל36, ראש ישיבת עץ חיים והרב שאול חיים הורביץ ז”ל, רב דשכונת מאה שערים והסביבה וראש הישיבה שבה, אל ר' משה ויטנברג, שיציל את הרב מבריסק ז“ל מאימת בית האסורים. ר' משה נטה אזן להפצרתם, והסכים לשלם את הסך אלף נאפוליון זהב, בתנאי שהבית יועבר על שמו, והוא יקדישנו תיכף הקדש עולמי לטובת בית היתומים הזה ולטובת עוד מוסדות תורה וחסד בירושלים לפי ראות עיניו. וכך היה. ר' משה שלם את החוב של הרב מבריסק זצ”ל, החצר הועברה על שמו והוא הקדיש את החצר, באפן שהחדרים שבהם נמצאו היתומים וכל חדרי שמושיהם נשארו לשם בית היתומים ואת שאר החדרים שבחצר, ישכירו לדירות פרטיות ויחלקו את ההכנסה לארבעה חלקים, רבע לבית היתומים עצמו ושלשה רבעים לשלשה מוסדות תורה וחסד אחרים בירושלים הנקובים בשמותיהם בשטר ההקדש, רבע לכל מוסד. אחרי שבית היתומים גדל והתפתח במשך הזמן ועבר לבנינו הגדול שמחוץ לעיר, משכירים האפוטרופסים גם את החדרים שבהם גרו היתומים בבית הנזכר, ואת ההכנסה מוסרים מדי שנה בשנה להנהלת בית היתומים וליתר המוסדות כפי צואת המקדיש. ככה נוהגים עד היום הזה.

קניתו הראשונה של ר"מ ויטנברג

הקניה הראשונה שקנה ר' משה ויטנברג ז“ל בירושלם היתה קנית שני הבתים הגדולים הנזכרים, סמוך לשער שכם, מפנים לחומה. היה בקניה זו משום מעשה אבירות ממש. הבתים היו שייכים לערבי נוצרי. סרסורים הציעו לר' משה לקנות את הבתים, והיה משא ומתן בין ר' משה ובין הערבי בעל הבתים לשם קניתם. אבל בינתיים הקדים המנזר הלטיני הקתולי בירושלם, וקנה את הבתים מידי בעליהם. ר' משה הצטער מאד על שנשמטה הקניה הזאת מידו, כי היו הבתים האלה מהכי יפים שבעיר העתיקה, והוא החליט לעשות את כל הפעולות האפשריות והמאמצים הכספיים כדי לקנות את שני הבתים האלה מאת המנזר. ההחלטה הזאת היתה נועזה מאד, כי המנזר הלטיני בעל אמצעים כספיים מרובים. הבתים עומדים ברחוב היסורים (ויא דולורוזה) שיש לו קשר היסטורי עם הדת הנוצרית, והרעיון להוציא את הבתים מידי המנזר היה לגמרי בלתי ריאלי, אבל פה פעל הרצון העז, שאין לך דבר העומד בפניו. ר' משה מצא אנשים מקורבים אל מתורגמנו ויד ימינו של האפּטריארך הלטיני בירושלים, ועל ידם דרך להשגת מטרתו. המתורגמן היה ערבי-נוצרי שהחשיב מאד את הזהב, והוא נכנס בעובי הקורה בענין, והשתמש בכל כח השפעתו על האפּטריארך בהשכל ובמתינות פתח דרך של משא ומתן בין ר' משה ובין האפטריא[ר]ך, בדבר קנית הבתים מהמנזר. המשא והמתן הזה נמשך שנה שלמה עד שנסתיים בהצלחה, והבתים קמו למקנה לר' משה, עפ”י שטר מקנה של הממשלה, בשלמו את מחיר הבתים, בתוספת ריוח של חמש מאות נפוליונים זהב להמנזר, וסכום לא פחות מזה קבל גם המתורגמן.

אליעזר בן יהודה המליץ בין ר"מ ויטנברג והאפטריארך

באפן רשמי התנהל המשא והמתן על קנית הבתים האלה ע"י ר' משה ישר עם האפטריארך עצמו. ר' משה היה הולך בזמן המשא ומתן לעתים קרובות אל המנזר, אבל האפטריארך דבר רק צרפתית, ור' משה לא שמע את השפה הזאת וגם בין מכיריו לא נמצא איש שיכול לשמש כתורגמן. פנה ר' משה אל אליעזר בן יהודה, שידע היטב את השפה הצרפתית, לעזר לו בזה. בן יהודה הסכים. ר' משה היה גר בעיר העתיקה ובן-יהודה בריחוק מקום, בשכונת מחנה יהודה, ר' משה קנה חמור והיה שולחו על ידי שמשו לבן יהודה, והלה היה בא אליו רכוב על החמור, ויחדיו היו הולכים אל המנזר.

בן יהודה עוסק בגאולת-הארץ שלא על מנת לקבל פרס

ההליכות האלו היו כאמור תכופות. בהגמר הקניה והבתים הועברו על שמו של ר' משה במשרדי הממשלה, שאל ר' משה את בן-יהודה מה משכורתו בעד טרחתו הרבה בענין זה? ומה הופתע לשמוע ממנו כי כבר קבל את שכרו משלם. וכששאלו ר' משה במה? ענה: בזה שעלה בידי יהודי להוציא שני בתים גדולים בירושלם עיה"ק מידי המנזר הקטולי הגדול והעשיר, ולא רצה לקבל ממנו שום שכר.

ר"מ ויטנברג נעשה מנוי על “הצבי”

ר' משה התפעל מאד מהג’יסטה של בן יהודה, שהיה אז עני וחולה ומחוסר אמצעים לדברים הכי הכרחיים, ובאותו מעמד נמנה ר' משה על עתונו של בן יהודה “הצבי”, אעפ"י שהיה נגד רוחו של ר' משה, כי היו נדפסים בו לעתים קרובות מאמרי מינות. בקבלו את העתון היה מחביאו ולא נתן לבני ביתו לקרא בו. הוא גם הציע לפני בן-יהודה לבוא וללוות ממנו גמילות-חסד בכל עת שירצה ויצטרך.

“רק עברית”

בן יהודה דבר אליו רק עברית, גם בעת שהיה בא ללוות ממנו גמילות-חסד, אף כי ר' משה היה כמו שאר בני דורו האדוקים נגד הדיבור בלשון הקדש בעניני חול. פעם אמר לו ר' משה, שילוה לו פי שנים ושלש ממבוקשו, רק שידבר אליו בזרגון, אך בן יהודה ענה, שמוטב לו לא לקבל כלל את הגמילות-חסד הנחוץ לו מאד, ועל הדבור בעברית לא יותר.

ר' משה ושכניו

ר' משה קבע את דירתו בחדרים הכי טובים של אחד הבתים האלה, ואת שאר החדרים השכיר לדירות פרטיות. קבע שם בית כנסת, שהיו מתפללים בו שכניו בקביעות, וגם גרי הבתים שבסביבה הקרובה. והוא היה מגיד שעורים לפני המתפללים אחרי תפלת שחרית ובין מנחה למעריב.

גם הדירות שבשכונת “שערי משה” ויתר בתיו היה משכיר לדירים פרטיים, אך תמיד במחירים מוזלים.

ר' משה זקן בא בימים

עברו שנים ור' משה הזדקן, ולא עשה כלום למען הבטיח תועלת צבורית מההכנסה המרובה של בתיו, וילדים אין לו. כפי שהיה ידוע לי, דברו אתו אנשים שונים ממיודעיו על הענין הזה. אבל קשה היה להם להשפיע עליו, ולא פעלו כלום.

הרי“ד פרומקין דואג ל”עזבון" ר"מ ויטנברג

פעם, הדבר היה בשנת תרנ“ה, הזמין אותי העסקן הידוע ר' ישראל דוב פרומקין עורך “החבצלת” אליו, והעיר את תשומת לבי לזה, כי בהיות ר' משה איש זקן וחסוך בנים יש לדאוג לעתיד, כי נכסי דלא ניידי גם של נתיני חוץ, עומדים תחת החוק העותומני, ואין לקונסול של ממשלה זרה להתערב בזה. לפי החוק העותומני, איש שמת בלי ילדים והשאיר אחריו נכסי דלא ניידי, 25% מהם עוברים לרשות הממשלה הטורקית ועוד 20% לאשתו שנשא אחרי מות אשתו הראשונה, והוא אז כבן שבעים, והשאר לקרוביו. ובהיות ואני הנני קרובו היחידי הנמצא בירושלם החובה והמצוה עלי להשתדל, בכל האפשר, למנוע את הנזק הגדול מרכוש יהודי כל כך חשוב בעיה”ק, ולהציל את הרכוש הזה מנפול בידים זרות. הדבר היחידי שעל ידו אפשר היה לעשות זאת היה, שבעל הרכוש יקדיש את נכסיו הקדש עולמי לטובת מי שהוא רוצה בבית המשפט הדתי המושלמי בירושלם. הקדש כזה נקרא בערבית “ווקף”, דהיינו “עומד”, שאי אפשר לא למוכרו ולא למשכנו. על האפוטרופסים, שנמנו ע"י המקדיש על הרכוש המוקדש, לעשות הכל כפי רצונו של המקדיש המבואר בכתב ההקדש החתום בידי השופט הדתי. ואז אין הממשלה יכולה לקחת כלום מרכוש זה. וכן גם לא אשתו או קרובים אחרים שהמקדיש לא זיכה אותם בהנאה מהרכוש הזה.

דאגתי לסדור העזבון

בהיותי אז עוד צעיר לימים, לא מצאתי למועיל לגשת בעצמי לר' משה בענין זה, ואחרי שהרהרתי הרבה בדבר, בא רעיון במחשבתי: לר' משה היה אח בעיר ויטבסק שברוסיה בשם ר' זאב ויטנברג, קצת צעיר ממנו, גם הוא עשיר. כפי ששמעתי מר' משה בעצמו אחיו זה פקח ולמדן ות“ח גדול. החלטתי לפנות בענין דידן אל אחיו זה. במכתבי ששגרתי לר' זאב, בארתי לו באריכות את כל הענין, ואת כל הנזק הרב שיצא לרכוש אחיו בירושלם, אם לא ימהרו לסדר את הענין בעוד מועד. ולזה נחוץ שהוא עצמו יבוא לירושלם וישפיע על אחיו השפעה אישית למען הוציא את הדבר לפועל. ר' זאב שהיה בעל עסקים רבים בעירו ובעל משפחה גדולה, סירב לבא הנה, אבל אנכי הרביתי עליו דברים ע”י מכתבים רבים ששלחתי אליו והסברתי לו, כי אם לא ימהר לבוא הנה לסדר את הענין, יכל להיות אחר-כך מאוחר, ויהיה זה חסרון שלא יוכל להמנות, והקולר יהיה תלוי בצוארו, בהיות והון רב כל כך ובפרט נכסי דלא ניידי בירושלים עיה"ק יפלו לידי זרים, ויהיה זה חטא שאין לו כפרה.

ר' זאב ויטברג אחי ר' משה בירושלים

סוף סוף מצאו דברי אזן קשבת אצל ר' זאב, והוא הודיעני במכתב כי בזמן היותר קרוב יבוא לירושלם. וכן היה. בתמוז תרנ“ו בא ר' זאב לירושלם, באמתלא שהוא רוצה לבקר את אחיו ואת ירושלם עיה”ק. אחיו ר' משה קבלו בסבר פנים יפות, סדר לכבודו בשבת הראשונה לבואו קדושא רבא, שאליו הזמין רבים מחשובי ירושלים התורניים וגדוליה. האורח הרצה בפני הבאים הרצאה יפה בדברי תורה בבקיאות ובחריפות, ובזה קנה תיכף את לב אחיו לכבדהו יותר.

ר' זאב מסדר הענין

כעבור הימים הראשונים לבואו, התחיל ר' זאב להתקרב למטרתו. מתוך שיחות רבות הציע לפניו את הנחוץ לעשות כדי להנציח את שמו בשערי ירושלם במעשה צדקה גדולה כזו. בתוך דבריו שכנע את אחיו, כי לו לעצמו אין כל פניה בענין זה. כי הוא ובניו עשירים, ואינו דורש לעצמו ולא למשפחתו כלום, ורק טובת העניים ומוסדות הצדקה שבירושלם לנגד עיניו. מתוך כך נכנסו דבריו אל לבו של ר' משה והחליט לסדר את ה“ווקף” על כל נכסי דלא ניידי שלו בירושלם. לא עברו ימים מועטים וכל פרטי ההקדש סודרו בכתב, ונמסרו לבית המשפט הדתי המושלמי בירושלם, ואחרי ששלם סכום הגון בתור מס הממשלה, קבל את אישורו של בית המשפט הדתי המושלמי כחוק.

סדור העזבון

את נכסיו סדר בשלשה חלקים. חלק אחד הנקרא בשם ההקדש הראשון מכיל את השכונה “שערי משה” ואת שני הבתים שבעיר העתיקה מבפנים לשער שכם. חלק שני הנקרא ההקדש השני, מכיל חצר גדולה מחוץ לשער שכם, בשכונת מוצררה, ובה מספר דירות מסוים, וחלק שלישי הוא בית השייך לו בעיר העתיקה וחנות ברחוב הבטראק שבעיר העתיקה.

עזבון ר"מ ויטנברג

הוא מנה על ההקדשות הללו חמשה אפוטרופסים. בכל ימי חייו הכנסות כל הנכסים הנ“ל שייכות לו, והוא מנהל את הנכסים. אחר פטירתו על האפוטרופסים שמנה, להשכיר את כל הנכסים ואת ההכנסה הנקיה, אחרי תשלום מסי הממשלה והתיקונים הנחוצים לשלמות הנכסים, עליהם לחלק באחוזים באפן זה: מההקדש הראשון – 20% לעשרה תלמידי חכמים, שילמדו שעות קבועות בכל יום בבית מדרשו הפרטי, 5% לכל אחד ממוסדות התורה בירושלם והם ת”ת וישיבת עץ חיים, ת“ת וישיבת מאה שערים ותלמוד תורה בשכונת משכנות37, 5% לבית החולים “משגב לדך”, 5% עזר דירה לעניים מכולל חב”ד, 3% לעניים מכולל קרלין, 5% להכנסת כלה לכלות וחתנים עניים, 29% לבני ובנות אחיו ר' אבא ויטנברג ז“ל וליורשיהם אחריהם הנמצאים כיום ברוסיה הסוביטית, ו-10% לקרוביו שימצאו בארץ-ישראל וליורשיהם אחריהם. מההקדש השני תחולק ההכנסה הנקיה ע”י האפוטרופסים באופן זה: 30% יורמו בכל שנה לשם יסוד קופה לגמילות חסדים, להלוות ליהודים נצרכים בירושלם, נגד משכון של זהב או תכשיטים, למשך שלשה חדשים, מבלי לקחת מהלוה שום תשלום, גם לא להוצאות, 10% לחלק בכל ששנה בתור עזר נשואין לכלות וחתנים עניים, 30% למיכאל ובייניש בני אחיו ר' אבא ויטנברג ז"ל (כיום ברוסיה הסוביטית) וליורשיהם אחריהם, 30% לקרוביו בארץ ישראל ששמותיהם רשומים בשטר ההקדש, וליורשיהם אחריהם.

פטירת ר"מ ויטנברג

ביום י“ח ניסן שנת תרנ”ט נפטר ר' משה ויטנברג ז“ל בשיבה טובה ובשם טוב, ונקבר בבית הקברות של כולל חב”ד בירושלם.

האפוטרופסים

הנהלת הנכסים של שני ההקדשות הנ“ל עברו לידי האפוטרופסים והם ר' יהושע ור' מרדכי שלנק38, וי. יעקב בלומענטאהל39, ר' לוי יצחק איידילסוהן ז”ל ואבדל לחיים אנכי, ששמרנו בקפדנות על קיום צואתו. במשך השנים נעדרו שלשה מהאפוטרופסים והם ר' מרדכי שלאנק, ר“י בלומנטאל, ור' לוי יצחק איידלסוהן ז”ל ונשארנו רק שנים, ר' יהושע שלאנק ואנכי. כעבור זמן ראיתי שלשנינו קשה לנהל לבדנו וההקדשות סובלים מזה במובן ידוע, ודרשתי מר' יהושע שלאנק לצרף אלינו עד אנשים אחדים, כי עפ“י כתב ההקדש החוקי, אם נעדר מי מהאפוטרופסים, הזכות לאפוטרופסים הקימים לבחור באפוטרופוס אחר במקום הנעדר, לפי ראות עיניהם. אחר שקול דעת בחרנו בעוד חמשה אנשים, הידועים לאנשים ישרים ועסקנים טובים ונהנים מיגיע כפיהם והם ר' אליהו כהן40, הד”ר דוד קובנר41, ר' נפתלי פרוש42, ר' יעקב חיים מרגובסקי43 ור' יוחנן ב“ר מרדכי שלנק וצרפנום אלינו בתור אפוטרופסים חוקיים. זמן קצר אחרי זה נפטר לעולמו הר' דוד קובנר ונשארנו ששה אפוטרופסים, האפוטרופסים החדשים הנ”ל נכנסו לתפקידם יחד אתנו השנים, בדקו את הספרים והחשבונות ומצאום כנים ומסודרים, האפוטרופסים כלם נושאים בעול העבודה במסירות ונאמנות בלי שום קבלת פרס, חוץ מאחד, ר' יוחנן שלנק, שהוא בזמן הזה המשגיח על הבתים, משכירם, גובה את השכירות, מתקן את התקונים הדרושים וכו' ומקבל בעד טרחתו אחוז ידוע מההכנסה. לפני צרוף האפוטרופסים החדשים, היה המשגיח על הבתים בפועל האפוטרופוס ר' יהושע שלאנק ז“ל בשכר כנ”ל.

ישיבת “תורת משה”

הכספים הנכנסים מהשכרת ההקדשות מתחלקים בכל שנה ושנה כפי שכתוב בצואת המקדיש ז“ל. תיכף אחרי פטירתו יסדנו את הישיבה, שלה הקדיש את העשרים למאה מההקדש הראשון, בשם ישיבת “תורת משה”, כפי רצונו בחייו וקבענוה בבית מדרשו הפרטי, בחצרו שבעיר העתיקה, סמוך לשער שכם. הושבנו בו עשרה תלמידי חכמים, שילמדו יחד שעות קבועות ביום, ולהם חלקנו את הכסף המיועד למטרה זו. אחרי המאורעות הראשונים בירושלם בשנת תר”פ, העברנו את הישיבה לבית המדרש שלו שבשכונת “שערי משה”, ושם היא נמצאת עד היום. בין חברי הישיבה ישנו רב ידוע המגיד את השעור בכל יום. לומדי הישיבה שומרים על יום פטירתו בכל שנה, שבו לומדים כל היום לעלוי נשמתו ומבקרים על קברו, ורק בשנים האחרונות, מסבת המאורעות, נתבטלו הבקורים על קברו, ומקוים אנו שבקרוב אפשר יהיה לחדשם.

הכנסת כלה

הכספים המוקדשים להכנסת כלה מתחלקים לכלות וחתנים עניים מכל חוגי הצבור היהודי האשכנזי בירושלם, ואפשר לומר כי אין כמעט כלה או חתן עני, שלא יקבל את התמיכה מעזבון הר' משה ויטנברג ז"ל. כמובן, שלפי רבות הדורשים מתמעט סכום התמיכה הניתן לכל אחד ואחד.

קרובים

כספי הקרובים, שכמעט כולם נמצאים ברוסיה במצב דחוק מאד (אחדים מהם באמריקה), נשלחים לכלם בכל שנה ושנה, למקומות מושבותיהם.

גמילות חסדים

בכספים שנועדו לגמילות חסד, לא יכלנו להתחיל בפעולה בשנים הראשונות, כי הסכום היה קטן בערך ואי אפשר היה לספק אלא דרישות חלק קטן מתושבי העיר. וזה היה מביא לקושיים ולתערומות של רוב בני העיר הזקוקים לגמ“ח, ולכן היינו מכניסים את כספי הגמ”ח המתקבל משכר הדירות בכל שנה ושנה לאחד הבנקים הגדולים פה, וכאשר נתקבץ הסכום של אלף לא“י החלטנו להתחיל בפעולה. כפי הצואה צריך להלוות גמילות-חסד לכל דורש עד עשר לא”י למשך שלשה חדשים, נגד משכון זהב, מבלי לחשוב על הלוה שום הוצאות. בהיות האפוטרופסים אנשים טרודים בעסקיהם, ואין ביכלתם להתמסר לענין זה, הדורש הרבה טיפול וזהירות, לכן החלטנו למסור את הכסף להגמ“ח הכללי “שערי חסד” בירושלם, שזהו מוסד מאושר מהממשלה המקומית ומנהליו בקיאים ומוסמכים בזה משנים רבות, וסדרנו עמהם חוזה רשמי מאושר ע”י בית המשפט המחוזי בירושלם, שתחת חסותו העמדנו אנו האפוטרופסים את ההקדשות של הר' משה ויטנברג ז“ל. תנאי החוזה שבינינו ובין מנהלי הגמ”ח “שערי חסד” סודר בשנת תרצ“ג והם: הכנסנו לקופתם את כספי הגמ”ח שלנו, והם אחראים לנו בעד כל הסכום שהכנסנו להם ועליהם להלוות לכל יהודי הדורש הלואה עד סכום 10 לא“י לזמן של 3 חדשים, נגד משכון זהב, בלי שום הוצאות, נגד פקודה בכתב מאחד האפוטרופסים של ההקדש. האחריות בעד התשלום המלא מצד הלוים היא כלה על מנהלי הגמ”ח “שערי חסד”, ואין ההקדש שלנו סובל שום הפסד של אי תשלום מצד הלוים או שום הפסד אחר. תנאי מפורש הותנה, כי עפ“י דרישת האפוטרופסים מחויבים מנהלי הגמ”ח “שערי חסד” להחזיר להם את כל הכסף שמסרו להם בשלמות, ועל האפוטרופסים להודיע על דרישתם זאת למנהלי הגמ“ח ששה חדשים קודם, ברשותנו למסור להגמ”ח שערי חסד גם את ההכנסה העולה לחשבון הגמ"ח שלנו בשנים הבאות.

שכר דירה לעניים

הכספים שהוקצבו עפ“י הצואה לעזר שכר דירה לעניים מכולל חב”ד וקרלין, מתחלקים על ידינו לעניי שני הכוללים האלו, עפ“י רשימה הנשלחת לנו בכל שנה מאת ממוני הכוללים האלה שהם מסדרים אותה עפ”י הגורל. כן נמסרים הכספים למוסדות התורה ובתי החולים וכן לקרובים בא"י.

מכל האמור לעיל אפשר לראות עד כמה גדולה ומסונפה התועלת לדברים שבצדקה, כלליים ופרטיים, שמביא עזבונו הגדול והחשוב של הרה“ג הר”ר משה ויטנברג ז"ל בירושלם, שכמעט אין כמותו בעזבונות של אנשים פרטיים. חבל רק שהבתים שנבנו מלפני כששים שנה הם מטיפוס ישן ובלי הנוחיות הדרושות עכשיו, והם גם הולכים ומתקלקלים ועל ידי זה ההכנסה הולכת ומתמעטת.

זכרה לי אלוה לטובה, השתדלותי הרבה ביסוד הדבר הגדול הזה.

אשה, כתובה, וחליצה

ר' משה הניח אחריו כסף מזומן מסכום של 365 אלפים רובל, בשטרות ממשלתיים רוסיים, באחד הבנקים הגדולים בעיר פטרסבורג, וגם אלמנה צעירה, שנשאה כשלש שנים לפני פטירתו. בכתובתה שכתב לה הקציב לה חמשה אלפים רובל, מבלי שיהיה לה כל זכות בכספו, שישאר אחרי מותו. בהודע לה, שעפ“י החוק של הממשלה הרוסית, שר' משה היה נתינה, מגיע לאשתו רבע מכל הכסף שנשאר אחריו, מצאה לנכון לא להראות כלל את כתובתה, אלא לתבוע את חלקה בירושה, לפי החוק הרוסי. אז פנתה אל הרה”ג ר' שמואל סלאנט זצ“ל, שהיה אז הרב הראשי של עדת היהודים האשכנזים בירושלים, והוא היה מסדר הקדושין שלה עם ר' משה, שיתן לה תעודה שהיא אשתו החוקית של ר' משה, מבלי להגיד לו דבר על כונתה, אבל הרב ר' שמואל ז”ל הבין לערמתה, ואמר לה כי הוא מוכן לתת לה תעודה זו רק בתנאי, שתתחייב שלא תפנה בתעודתו זאת לערכאות, אלא תוכל להשתמש בה בתור איום נגד אחיו של ר' משה, שלא יכביד עליה בנתינת חליצה וגם נגד שאר היורשים החוקיים, שיסכימו להנותה במתנת כסף הגונה, חוץ מדמי כתובתה, מרצונם הטוב. אבל היא סרבה להתחייב בדרישת הרב ז“ל, והוא לא נתן לה את התעודה שבקשה, וגם התרה בה, שאם תפנה, באיזו דרך אחרת, לתבוע בערכאות חלק בירושה, שלא לפי חוק תורתנו הקדושה, לא תראה ברכה בכסף הזה וסופה להתחרט. היא לא שמעה לתוכחתו של הרב, פנתה לרב ספרדי ידוע וקבלה ממנו את התעודה, אשרה אותו אצל הקונסול הרוסי בירושלם, שכרה לה עסקן ירושלמי ידוע, שנסע אתה לעיר הבירה הרוסית פטרסבורג, הגישה את תעצומותיה לבית המשפט שם ע”י עורך דין גדול וזכתה בדין עפ“י החוק הרוסי וקבלה את חלקה בסכום של ערך תשעים אלף רובלים. היא שלמה לאחיו של ר' משה ר' זאב עשרת אלפים רובל בעד החליצה, עשרת אלפים להשתדלן שנסע עמה מפה, ועוד כסכום הזה עלה שכר העורך-דין בפטרסבורג והוצאות הנסיעה וכו', וחזרה לירושלם עם סכום של כששים אלף רובלים והתחתנה עם בנו של רב ידוע. היא רכשה נכסי דלא ניידי ונכנסה בעסקים כספיים שונים, אבל הסוף היה, כפי שניבא לה הרה”ג ר' שמואל סלאנט ז“ל, וכמעט שלא נשאר לה כלום מההון הרב שירשה עפ”י חוקי הערכאות, נגד חוק תורתנו.

 

יד. הַכּוֹלְלִים בִּירוּשָּׁלַיִם

הישוב האשכנזי בירושלים

כידוע, עפ“י סופרי ירושלם, התחדש הישוב היהודי האשכנזי בירושלם בשנת תקע”ב, עם חזרתם של תלמידי הגר“א מוילנא ז”ל מצפת וכן מעדות החסידים, שגרו בצפת והעתיקו את מושבם לירושלם, בברחם מפחד מגפת החולירע, ששררה באותה שנה בצפת והפילה שם חללים רבים44. הם התישבו ברובע היהודי בעיר העתיקה, בשכנות עם אחיהם היהודים הספרדים, שגרו בירושלם עוד מזמן הרמב“ן ז”ל. המתישבים החדשים האלה עסקו כל ימיהם בלמוד התורה ובתפלה, והיו מתפרנסים בדוחק מהכספים שהיו נשלחים להם מקופת הצדקה, שנקבעה ע“י גדולי הדור בוילנא, שקלוב ומקומות אחרים, שנקראה “קופת רמבעה”נ” על שם רבי מאיר בעל הנס, בקבעם קופסאות לצדקה זו בכל בית יהודי.

כולל וילנא

גבאי קופת רמבעה“נ בזמן ההוא ישבו בוילנא, ומשם מינו ועד מזקני המתישבים בירושלם, שנהל את עניני העדה שנקראה בשם כולל וילנא”45, ואנשי הועד נקראו בשם ממוני הכולל. הממונים שלחו שליחים לוילנא כדי לקבל את כספי רמבעה“נ, שנקבצו אצל הגבאים שם, כי לא היתה עדין אפשרות לשלח את הכסף ע”י דאר. השליחים נסעו בספינת תורן, כי אניות עוד לא היו בזמן ההוא. הנסיעה, הלוך ושוב, ארכה כמה חדשים, והיתה כרוכה בסכנת נפשות ממש, וכאשר הצליחו השליחים לחזור בשלום לירושלם מסרו את צרור הכסף לממוני הכולל, שחלקוהו, עפ"י רשימת הגבאים בוילנא, חלק “דמי נפש” בשוה, לפי מספר הנפשות, וחלק בתור “דמי קדימה”, לפי ערכו של כל-אחד מבני הכולל, לפי הוראות הגבאים.

סבלות הראשונים

על תולדותיהם ואורח חייהם של המתישבים האלה,על צרותיהם וסבלותיהם הרבים מאת היושבים הערבים, שהיו ממררים את חייהם, שדדום וחמסום, ובמדה ידועה גם מאת אחיהם הספרדים, להבדיל, שסבלו מהם בענינים כלכליים וחברותיים כמו השחיטה, הקבורה ועוד – כבר נכתב הרבה ע“י כותבי דברי הימים של אה”ק.

רבי ישעיה בורדקי מ"מ הקונסול האוסטרי

המנהיג הראשי של עדת האשכנזים באותו זמן היה הרה“ג ר' ישעי' בורדקי ז”ל, שנתמנה מטעם ממשלת אוסטריה בתור ממלא מקום הקונסול האוסטרי בירושלם. בהשתדלות ראש עדת היהודים בעיר וינה, הסכימה הממשלה האוסטרית, לקבל תחת חסותה את כל היהודים תושבי ירושלם, שבאו מרוסיה ושבידם פספורטים רוסיים, והרה“ג ר”י בורדקי היה מגן עליהם בשם ממשלת אוסטריה, נגד העריצות של הערבים, ונתן לכלם תעודות חסות אוסטריות.

הפרוד לכוללים

כעבור שנים אחדות החלו לבוא לירושלם להשתקע בה, יהודים פרושים וחסידים מארצות שונות כמו מפולין, גליציא, אוקריינא גרמניה וכו'. בתחלה השתייכו גם הם ל“כולל וילנא”, כי גם מארצות מוצאם נשלחו כספי רמבעה“נ לממוני כוללל וילנא. אך כעבור זמן מה נוכחו, כי ממוני כולל וילנא מקפחים אותם בחלקם בדמי החלוקה, וכי דמי הקדימה שנתנה להם אינם לפי ערך הכספים המתקבלים ממחוזות מוצאם, אז שלחו משולחים משלהם אל הרבנים והגבאים במחוזות מוצאם, ובהשתדלות רב עלה בידם להפרד מכולל וילנא. אז נוסד בראשונה כולל פולין בירושלם, והכספים שנאספו ע”י הגבאים בארץ ההיא, נשלחו להנאמנים שלהם. אחרי כן נפרדו מכולל וילנא ויסדו להם כוללים לעצמם גם אנשי הורודנא, וואהלין, גליציא ועוד, עד כי לעת בואי הנה היו ביורשלם יותר מעשרים כוללים נפרדים, ועוד הוסיפו להתפרד. אחדים מכוללי החסידים כמו וואהלין, גליציא, חב"ד ואחרים, נפרדו מכולל וילנא גם בענין הקבורה, וכל כולל יסד לו “חברה-קדישא” לחוד, וקנו להם כל אחד כברות אדמה על הר הזיתים לקבורת מתיהם.

 

טו. כּוֹלֵל חַבַּ"ד

ישוב החסידים בא"י

עוד בשנת תקנ“ו התישבו בעיה”ק צפת מספר משפחות “חסידים” הידועים בשם חסידי חב“ד מתלמידיו של האדמו”ר הזקן ר' זלמן מליאדי ז“ל בעל ה”תניא" והשו“ע, ומבני משפחתו, בראשותו של הרה”צ ר' מנחם מנדיל מויטבסק ז"ל.

ישוב האשכנזים בחברון

בשנת תק“צ בערך, עברו כל חסידי חב”ד, שישבו בצפת, לגור בחברון עיה“ק, בפקודת רבם האדמו”ר ר' דובער בהרב ר' משולם ז"ל, הנקרא “הרבי האמצעי”.

חסידי חב"ד מתבצרים בחברון

כל חסידי חב“ד שעלו לארץ עד שנת תרי”ב, התישבו בחברון, ומתחלת הוסדו ועד המאורעות בשנת תר“פ היה הישוב האשכנזי בחברון כמעט כלו מאנשי כולל חב”ד. האדמו“רים ברוסיה היו שולחים להם את מעות רמבעה”נ, שהיו מאספים מקהלות חב“ד. בית הכנסת העתיק בחברון, הנקרא על שמו של אברהם אבינו ע”ה, נקנה בכספו הפרטי של האדמו"ר האמצעי, והוא שייך עד היום ליורשיו.

“חצר היהודים”

מתישבי חב“ד בחברון היו רובם ככולם אנשים מצויינים בתורה ובמידות, וכל ימיהם עסקו בתורה ועבודת הבורא. כלם התישבו ברובע מיוחד, שנקרא “חצר היהודים”, מחולק בפנים ע”י סמטאות. כל החצר מוקפה חומה, למען הבטחון, ורק דרך שער קטן היו נכנסים ויוצאים, והשער הזה היה נסגר בלילה לבטחון מפני שודדים וגנבים.

“הרב השחור”

תושבי חברון היהודים חסו בצל השיך הגדול שבסביבה, השיך עבד אל רחמן הכושי, שהגן על נפשם ורכושם נגד כל מי שרצה להתנקם בהם, ובשכר זה היה נרשם ברשימת ה“חלוקה” של כולל חב“ד בשם “הרב השחור”, והיה מקבל סכום הגון בכל פעם ששלמו את מעות ה”חלוקה" לבני כולל חב“ד. כאשר התאחר כסף ה”חלוקה" לבוא, היו ה“ממונים” לוים ממנו כסף, ברבית קצוצה, לפרנסת בני הכולל. גם עדת היהודים הספרדים בחברון שלמה לעבד אל רחמן זה מס ידוע, והוא שמר עליהם לבל יאונה להם כל רע. אך סבל היהודים בחברון גדל מאד, בעת המרידה הגדולה של הערבים, כפי שמסופר בפרטיות, בספרי ההסטוריה של ארץ ישראל.

ראשית כולל חב"ד בירושלים

בשנת תרי“ב נוסדה גם בירושלם עדה חב”דית. מאז היה זקן האדמו“רים, הרבי מליבאוויץ ז”ל וכן יתר ה“רבי”ם“, שולחים את מעות רמבעה”נ להממונים בירושלם, והם היו מעבירים לממונים בחברון את כסף ה“חלוקה” בעד אנשי חברון וכן היו אנשי חב“ד שבשאר ערי הארץ ובמושבות מקבלים את חלקם בדמי ה”חלוקה" מהממונים בירושלם.

שרותי לכולל חב"ד

לרגל עבודתי במשך שנתים וחצי, מיום בואי הנה בשנת תרמ“ט, אצל דודי הרה”ג ר' משה ויטנברג ז"ל, שהיה נשיא הכולל הזה, עזרתי על ידו גם בעניני הכולל, בהתנדבות כמובן, ונהירין לי שבילי הכולל הנהגתו מעת בואי וגם מלפני הזמן הזה, כפי ששמעתי מאנשים מהימנים מזקני הכולל, ואת זה הנני מוסר בשורות דלקמן.

סדר איסוף הכספים בחו"ל

כספי רמבעה“נ מכל קהלות חסידי חב”ד, שהיו ברוב ערי רוסיה הלבנה, רוסיה הקטנה (אוקריינה) ובהרבה ערים ברוסיה המרכזית,היו נאספים על-ידי שדר“ים שנשלחו אליהם מאת האדמו”רים החב“דיים, כל אחד לקהל החסידים שלו. השד”רים היו מוסרים את הכספים, שאספו בקהלותיהם, כל אחד לה“רבי” שלו, בצירוף רשימת הנדיבים והגבאים של כל קהלה. בהאסף אצל ה“רבי”ים" סכומים הגונים, שלחו אותם לירושלם, להממונים של הכולל, שחלקום לבני הכולל עפ"י התקנות שתקנו מיסדי הכולל.

ר' משה ויטנברג נשיא כולל חב"ד

בשנת תרמ“ח, הציעו ה”רבי“ים” וחשובי גבאי רמבעה“נ בחו”ל להגביר ר' משה ויטנברג, שעלה בשנת תרמ“ב לירושלם מעיר מולדתו ויטבסק שברוסיה הלבנה, ושהיה ידוע בתור איש ישר ונאמן ותלמיד חכם הגון ומחשובי חסידי חב”ד, לקבל עליו את נשיאות הכולל באה“ק. ר' משה הסכים לקבל את ההתמנות הזאת בתנאי, שכל קהלה בחו”ל תשלח את כספי רמבעה“נ שלה ישר לירושלם ולא באמצעות השד”רים, מה שהיה גורם להוצאות מיותרות ולפעמים גם לבזבוזים. גבאי הקהלות, שעסקו בדבר זה ברובם לשם מצוה, מצאו את דרישת ר' משה לצודקת, והסכימו לה. ר' משה קבל עלו את נשיאות הכולל. מאז התחילו הגבאים של רוב הקהלות לשלוח את הכספים ישר לירושלם על שמו של ר' משה, ואחריהם החרו החזיקו גם הגבאים של שאר הקהלות, גם אלה, שמסבות ידועות לא היה הדבר רצוי להם. בהתקבץ סכום כדי חלוקה, עפ“י הרשימה של הכולל, היה ר' משה מוסר את הכסף לממוני הכולל, שחלקום לאנשים הרשומים בפנקסי הכולל וכן לעולים חדשים מחו”ל, שבידיהם תעודות מגבאי קהלותיהם, שהם שייכים לכולל זה.

סדר ה“חלוקה”

החלק הגדול של הכסף שנתקבל, היה מתחלק לפי מספר הנפשות בשוה, וזו היתה נקראת “החלוקה הרגילה” (או כסף לפי הנפשות), שעליה, עפ“י תקנת קדמונים, היתה הזכות לכל בני הכולל היושבים באה”ק, אפילו לאלה, שלפי מצבם החמרי לא היו זקוקים לה שבמדה ידועה לא היו ראויים לקבל תמיכה זו, אבל לא רצו לותר עליה ואפילו לאח, ושאר הכסף היה מתחלק בתור תוספת חלוקה או, כמו שקרו לזה “דמי קדימה”, לאותם מבני הכולל, שהיו ידועים בתור גדולי התורה בנגלה ובנסתר ושתורתם אומנותם, וכן לבני משפחות ה“רבי”ים" של חב“ד. גם נשים ממשפחות גדולי ה”רבי“ים” של חב“ד, אף כי בעליהם לא השתייכו לכולל זה, היו מקבלות חלוקה מכולל חב”ד46. גודל סכום דמי הקדימה לכאו“א היה לפי הוראות מיוחדות, שקבלו הממונים מירושלם מאת הרבי”ים או הגבאים בחו"ל.

“חלוקה גדולה” ו“חלוקה קטנה”

ה“חלוקה” היתה מתחלקת בזמנים קבועים, בערך פעמים בשנה. חוץ מזה היו מתקבלים לעתים קרובות, בהנהלת כולל חב“ד בירושלם, סכומים שונים מערים שונות, בהוראה לחלקם תיכף בין אנשי הכולל, מבלי לצרפם אל ה”חלוקה" הגדולה המתחלקת בזמן קבוע, וכן נהגו בסכומים שקבל הכולל מאת “ועד הכללי” בירושלם, בתור חלקו של כולל חב"ד, שחלקו גם כן תיכף בין בני הכולל. זו היתה נקראת “חלוקה קטנה”, שנתחלקה לפי מספר הנפשת, והגיעה לגרושים אחדים לכל נפש, אך בני הכולל לא נמנעו לבוא אל הממונה ולעמוד בתור לפעמים שעות שלמות, עד שיקבלו את הגרושים המועטים האלה.

פסיכולוגיה של “חלוקה”

כשראיתי פעם נפח אומן, עומד על יד בית הממונה ונדחק בין ההמון, כדי לקבל את חלקו בסכום של שמונה או עשרה גרושים שאלתיו: “איך זה כדאי לך להתבטל ממלאכתך לזמן כל-כך רב, שבו בטח היית מרויח מעבודתך יותר מאשר תקבל פה?” השיב לי: “ומה אעזוב את חלקי בשביל הממונה?” –

“מעות-יחיד”

בהנהלת הכולל היו מתקבלים גם הכספים מנדיבים שונים כדי לחלקם לאנשים ידועים הנקובים בשמותיהם, לפי רצון המנדבים. זה היה נקרא “מעות יחיד”. בשביל האנשים מכולל חב"ד, שהיו גרים בחברון, צפת וטבריה, היו הכספים מועברים מההנהלה שבירושלם אל ממוני הכולל שמה.

ראשי ישוב האשכנזים בחברון בזמני

בחברון היה ישוב של כמאה משפחות יהודים אשכנזים שהיו רובם ככולם מאנשי חב“ד. בעת בואי הנה, היה ראש הקהלה בחברון, ר' לוי יצחק סלונים ז”ל, נין האדמו“ר הזקן מליאדי, שנולד בחברון. ר' לוי יצחק שהיה יהודי למדן ופקח, היה ג”כ אדם חשוב ומכובד, עסקו בסחר עם הערבים שבעיר ועם האכרים הערבים שבכפרי הסביבה ועשו חיל בעסקיהם. היו עוד מתושבי חברון האשכנזים, שעסקו במסחר, כמו השותפים ר' אלטר ריבלין ור' אליעזר קלונסקי ז"ל, שעסקו שם בסחר האריגים במדה רחבה וגם בעסקי בנק ועוד סוחרים אחרים.

ישוב הספרדים ומשפחת “מני”

מאחינו הספרדים גרו בחברון כמאתים משפחות בערך, וחיו כלם על המסחר עם הערבים ועל המלאכה. היהודי הספרדי הנכבד ר' מלכיאל מני ז“ל, בנו של הרב המקובל חכם ר' אליהו מני ז”ל הרב הראשי בחברון, היה שופט שלום ממשלתי בחברון במשך כמה שנים. אחר-כך התפטר ממשרתו, והיה עורך-דין בחברון במשך שנים. רבות. כל עסקיו היו עם הערבים של חברון והסביבה, והם האמינו בו אמון שלם, כבדוהו והעריצוהו בעד ישרו ותבונתו. כעבור שנים העתיק ה' מלכיאל מני את דירתו לירושלם ועסק פה בתור עורך-דין כמה שנים47 אח"כ נתמנה לשופט בית המשפט המחוזי ביפו ושמש במשרה חשובה זו עד יום מותו. אחיו חכם ר' סלימן מני, היה החכם בשי בחברון.

חרבן חברון

חיי היהודים בחברון היו שלוים ושקטים, הם חיו במשך הרבה שנים בשלום עם הערבים, ורק אחרי הפוגרום שנערך שם ע“י המסיתים הערבים בשנת תרפ”ט, שבו נרצחו 54 נפשות יהודים, הוכרחו היהודים לעזוב את חברון, והתישבו בירושלם. גם כאשר ניסו אחדים מהם, אחרי שנים אחדות לשוב לגור בחברון, הוכרחו במהרה לצאת משם, מחמת המסיתים הערבים (מכת המופתי) והישוב היהודי בחברון, החשוב כל-כך, נחרב לגמרי.

ממוני חב"ד בירושלים

הממונים של כולל חב“ד בירושלם וביתר ערי א”י היו מתמנים ע“י ה”רבי“ים” והגבאים בחו“ל. היו מהממונים, שעסקו בעניני הכולל שלא ע”מ לקבל פרס אבל רובם עבדו בשכר, בהיותם זקוקים לפרנסה. הרוב הגדול של בני הכולל היו אנשים הגונים ות"ח צנועים, אבל היו בין מקבלי החלוקה גם אנשים טרדנים, שהתנהגו כלפי הממונים בגסות והיו שחשבו את הממונים כפקידים שלהם האחראים בפניהם, מאחר שהכספים באים מעיר מולדתם ובמקצת אולי גם מקרוביהם והיו מציקום להם בכל עת מצוא.

ההמונה “החרסונאי” ו“בני-כוללו”

בבואי ירושלימה בשנת תרמ“ט היו שני ממונים בכולל חב”ד פה. הממונה הראשי היה יהודי מעיר חרסון שבנגב רוסיה והיה נקרא בפי בני הכולל בשם “החרסונאי” (את שמו הפרטי איני זוכר). הוא שמש בתור ממונה כבר מכמה שנים. אמרו עליו, שבבואו מחו“ל, היה אדם נוח וטוב, אלא שהטרדנים והגסים מבני הכולל בהתנהגותם הטרדנית, הספיקו במשך הזמן להפכו לאכזר. וספרו עליו, שהיו באים אליו הטרדנים הגדולים, ודרשו ממנו כספים על להבא, בעת שהיו כבר חיבים לקופת הכולל יותר מאשר יגיע להם מהחלוקה הבאה הראשונה ואפילו השניה. ממילא מובן שלא היה יכול למלא את דרישתם, אך הם הציקו לו מאד, בטענה שנחוץ להם כסף למחית ב”ב, הוא גר בעיר העתיקה במקום גבוה קרוב להר הבית, שמשם נשקף הר הזיתים, - ובמקרים כאלה היה פותח את חלון חדרו ומראה להם באצבע את בית הקברות שעל הר-הזיתים48,… הממונה הזה נפטר ביום הפורים, ואנשי זעמו לווהו לבית עולמו בכלי זמר…

רבי מיכאל ברוך רייזעס

אחריו נתמנה לממונה ראשון ר' מיכאל ברוך רייזעס וממונה שני ר' מרדכי שלאנק. ר' מיכאל ברוך בא לירושלם מעיר פולטאווא שבאוקריינה הרוסית. היה לו בעירו בית משרפות גדול ליי“ש, הסתבך קשה בעסקיו עם הממשלה שם, נאסר והיה צפוי לענש חמור. ידידיו הסוחרים הגדולים בעירו שחררוהו ע”י הוצאות מרובות מבית הסהר והעבירוהו לירושלם. הוא בא הנה עם אשתו ושני ילידים בעירום ובחסר כל, אבל תיכף נתמנה ע“י הרבי מקופוסט, שהואוא היה חסיד ותיק שלו, לממונה בכולל חב”ד. השכר שהוקצב לו בעד עבודתו בתור ממונה כולל היה עשרה פראנקים זהב שמונ השילינגים לשבוע, וסכום שוה לזה קבל בעד משרתו ב“ועד הכללי”, בתור מורשה של כולל חב“ד, כי היהודים בערי פנים רוסיה אמריקה ואפריקה הדרומית, היו שולחים את רכספי רמבעה”נ שאספו מכל הקהלות יחד ולועד הכללי בירושלם, שנוסד בשנת תרכ“ו, ע”י הרה“ג ר”מ אויערבאך49 ור“ש סלאנט ז”ל הרב הראשי פה, בהסכם ממוני הכוללים השונים, שנתיסדו בירושלם, והועד הכללי היה מוסר לכל כולל ע“י הממונה או המורשה של הכולל את חלקו באחוזים המגיע לו על-פי ההסכם שביניהם. כן הקציבו לו “חלוקה” ו”דמי קדימה" הגונים, אבל כל ההכנסות האלה יחד הספיקו לו בקושי למחית ביתו בצמצום רב ולשכר דירה קטנה, ששכר בחצרו של ר' משה ויטנברג, אבל הוא הסתפק והיה מרוצה ושרת את הכולל בנאמנות ובמסירות.

אנכי הכרתיו היטב50, כי גרנו בשכנות בחצר אחת במשך זמן מסוים, והיינו מתועדים שנינו בלילות הקיץ החמים על גג החצר הסגורה מכל צדדיה, כדי לנשום רוח קרירה, ומדיינים יחד בעניני עולמנו הקטן.

הד “העולם הגדול” בירושלים

היתה לי האפשרות לספר לו גם על עניני העולם הגדול. כאמור, עבדתי אצל דודי ר' משה ויטנברג בתור קורספונדנט של הבנק הפרטי שלו, ולצרך עסקיו עם הבורסה בפטרבורג, היה מקבל בתמידות את העתון היומי הרוסי הגדול “ידיעות הבורסה”, שיצא לאור בפטרבורג במספר של חצי מיליון אקזמפלרים בערך, מרובי עמודי, ויחד עם הידיעות הרחבות על עסקי הבורסה היה מטפל בכל הבעיות הפוליטיות והכלליות של רוסיה ושל העולם הגדול וטובי הסופרים היו משתתפים בו. (בזמן יותר מאוחר היה סופרו המיוחד בלונדון מר זאב ז’בוטינסקי, שהיה חותם בשם “ולדימיר זש”). יחד עם העתון נתקבלה, שלש פעמים בשבוע, הוספה מיוחדת, מדעית-ספרותית ועל נושא הבריאות, ערוכה בידי סופרים חשובי בעלי מקצוע.

פיליטונים של ב“הצבי”

מהעתון הזה הייתי מתרגם לפעמים פיליטונים בשביל עתונו של בן יהודה “הצבי”. ר' משה היה קורא את הידיעות הנוגעות לעסקי הבורסה ואני את הידיעות והמאמרים על הפוליטיקה העולמית ועל הנעשה בעולם הגדול ואת ההוספות הספרותיות והמדעיות. ר' מיכאל ברוך, שהיה אדם בעל תרבות, היה תאב מאד לשמוע את תמצית ידיעות העתון הזה. האיש הזה היה סמל הטוב. הוא השתדל בכל אפשרותו לעזר לבני הכולל ההגונים, החיים בדחקות. לפעמים היו מתקבלים בכולל כספים, לחלקם לבני הכולל העניים וההגונים ביותר, על דעת הנהלת הכולל. הוא היה טורח הרבה להודיע מי הם הנצרכים באמת, ושמח מאד כשעלה בידו לכוון אל דעת הנותנים, כי היו מבני הכולל שהציגו את עצמם כעניים מאד ובאמת היו מקבלים תמיכות הגונות ישר מקרוביהם בחו"ל, שהספיקו להם די מחייתם ויותר. לפעמים היה מבקש גם אותי לחקור מן המצד על מצבו של פלוני בן הכולל, ולעניים הצנועים היה שולח את התמיכה לבתיהם.

סבלותיו של “ממונה”

אך גם לאיש הזה היו מציקים הטרדנים שבבני הכולל ומררו את חייו עד כי לפעמים היתה פוקעת סבלנותו והיה מרחיקם מביתו. יום אחד ואני יושב בחדרי בקומה השלישית של הבית, שמעתי רעש וצעקות עולים מחדרו של ר' מיכאל ברוך. ירדתי תיכף, נכנסתי לחדרו וראיתי תמונה מבהילה: שני גברים חסונים, שמראם החיצוני אמנם של יהודים חרדים, שבאו לפני זמן לא רב מרוסיה, לפי דבריהם הם משתייכים לכולל חב“ד, אבל עדיין לא הגיע אשור מאת גבאי עירם, שהם נמנים על קהלת חב”ד בעיר זו, ושלהם הזכות לקבל חלוקה מכולל זה. הם נכנסו לביתו בלי נטילת רשות, בעת ישבו עם משפחתו לסעודת הצהרים הלא דשנה, ודרשו ממנו במפגיע, שיתן להם תיכף כסף על חשבון חלוקתם. כשהשיב להם, שאין לו רשות לתת להם כסף מקופת הכולל, עד שיביאו תעודה מתאימה מגבאי הכולל מעירם, דפק אחד מהם באגרופו על השלחן הרעוע, הצלחות נפלו ונשברו, אשתו שהיתה אשה חלשה כמעט שנתעלפה, הילדים רעדו מפחד. ראיתי שהם מוכנים להכות את רבי מיכאל ברוך ולהחריב את ביתו.

אני מצילו מיד תוקפיו

אז עלה רעיון במוחי להצילו. ירדתי במהירות ממדרגות החצר אל הרחוב, ועל יד פתח החצר פגשתי בשוטר ערבי ממדרגה נמוכה (שנקרא בזמן ממשלת תורקיה “זבטיה”), ספרתי לו שבחצר נמצאים אנשים בלתי רצויים, והבטחתי לו שכר של שני “בישליקים” (מטבע טורקית בזמן ההוא, העולה בערך שילינג אחד), שיוציא את האנשים מן הבית, ויובילם אל הסמטא הקרובה ושם יעזבם לנפשם. השוטר הסכים להצעתי, נכנס אל הבית, האנשים לא סרבו ללכת אחריו, ובסמטא השניה שלחם לחפשי, ואני שלמתי לו את שכרו. ככה עלה בידי להציל את הממונה ומשפחתו.

בני-הכולל הירושלמיים

גם מבני הכולל התושבים היו שהרבו להציק לו תמיד בדרישה בלתי צודקת לכספים. האנשים הטרדנים האלה (כמוהם היו בכוללים אחרים), היו באמת קרבן החנוך, שגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, בלתי מוכשרים להועיל לעצמם ולהחברה היו מתחתנים בצעירותם מבלי להבטיח לעצמם אפשרות של חיי משפחה, סבלו גם צער גידול בנים וחיו חיים מרים. ואולם רבים מבני הכולל היו שלמדו תורה בצעירותם, ובגדלם נתקבלו לישיבות המקומיות, ששלמו להם פרס חדשי, ומהכולל קבלו חלקוה ודמי קדימה הגונה ויכלו להתפרנס, לא בהרחבה כמובן. מהם יצאו אנשים גדולי תורה ובעלי מדות שהשפיעו השפעה רוחנית מעולה על הדור הצעיר. היו מאנשי הכולל, שקבלו תמיכה כספית מקרובים שברוסיה או אמריקה, ומצבם החמרי היה די טוב

“כולל עשיר” ו“כולל דל”

כספי החלוקה הרגילה של כולל חב“ד, ובדומה לזה בערך גם של הכוללים האחרים של מחוזות רוסיה ופולין, היו מספיקים לבני הכולל רק לשכר הדירה בערך, ובמקרים יוצאים מן הכלל גם לחלק מפרנסת ביתם. חלק מהם התפרנסו ממלאכה ואומנות אבל במדה זעומה, בהיות אז המלאכה והעבודה בארץ במצב שפל. היו כוללים מארצות אחרות, כמו כולל “הו”ד” (הולנד ודייטשלנד), הונגריה, זיבנברגין ועוד אחרים, שמשם היו נשלחים כספי רמבעה“נ בסכומים יותר גדולים, ובני הכולל בא”י היו במספר יותר מועט, לבני הכוללים האלה הספיקה החלוקה כדי מחיתן, ולפעמים גם יותר מכדי מחיתן.

אסור קופת רמבעה"נ בממשלת רוסיה

בזמן מלחמת רוסיה וטורקיה, בשנת 1878, מסרו לממשלת רוסיה, כי היהודים ברוסיה מאספים כספים ושולחים אותם לארץ ישראל ועל-ידי זה מחזקים את הממשלה התורקית. אז אסרה ממשלת רוסיה את משלוח הכספים לא“י. האיסור הזה לא נתבטל גם אחרי גמר המלחמה, אבל היה רק להלכה. למעשה לא הקפידה הממשלה, ולא מנעה את משלוח הכספים לא”י. ובכל זאת מצאו גבאי רמבעה"נ שם לנכון, כפי שידוע לי

“אתרוגים”

הגבאים שם הצהירו, שהכספים שהם שולחים לאה“ק הם תמורת אתרוגים, שיהודי א”י שולחים לבני קהלתם לרוסיה על-פי הזמנה לאנשים פרטיים או למכירה. להוכחה הביאו את עצם מסחר האתרוגים מא“י לרוסיה, שהיה קיים כבר אז במדה ידועה. בכל חליפת המכתבים, שיהיה בין הגבאים ברוסיה ובין ממוני כולל חב”ד בירושלם, היה המדובר רק על אתרוגים ותמורתם. הממונים היו שולחים להגבאים בכל חצי שנה רשימת שמות כל בני הכולל, ומפני שהחלוקה התחלקה לפי מספר נפשות, היה צריך לרשם ברשימה, לצד כל ראש משפחה, את מספר נפשות ביתו. אבל מכיון שמצד הפורמלי היה זה ענין של אתרוגים, התחכמו הממונים ורשמו בצד כל ראש משפחה את מספר האתרוגים שהוא שלח ומזה ידעו את מספר נפשות ביתו, העתקות מרשימות אלו היו מתקבלות בחזרה מאושרות מטעם גבאי רמבעה"נ ברוסיה, ולפיהן חשבו את סכום הכסף שנתחלק בין בני הכולל.

“שטרות”

עוד מזמן קדום, היתה נהוגה בכולל חב“ד, כמו ברוב הכוללים האחרים, הוצאת שטרות לבני הכולל על חשבון “חלוקתם” לזמנים הבאים, למשך לא יותר משנתים, וזה רק כאשר הוכיחו כי להם נחיצות מיוחדת בכסף, כגון כשצריך היה להשיא את בתו או בנו, או לנסיעה לחו”ל לשם רפוי תכוף וכדומה. בשנים כתקונן, כאשר הכספים מחו“ל היו מתקבלים בסדר וה”חלוקה" היתה מתחלקת מדי פעם בפעם בזמן הקבוע, היו השטרות משתלמים למלוים מכסף החלוקה של הלוים בזמני הפרעון בדיוק, ובהיות שהיו בירושלם גם יהודים בעלי הון, שלא היה להם במה להעסיק את כספם, היו רבים קופצים על השטרות האלה ומקבלים אותם בנכיון של 6 – 7 אחוזים לשנה.

“שעבוד”

בהיות ששטרות אפשר היה לקבל כאמור על זמן של לא יותר משנתים, ורק על חלק ידוע מהסכום שיגיע לחשבון הלוה, היה בן הכולל, כאשר היתה לו נחיצות יתירה בכסף, כותב למלוה שטר “שעבוד” על כסף ה“חלוקה”, שתגיע לו אחר תשלום שטרותיו שקבל, כלומר כעבור שנתים, ומתחיב שלא לדרוש מהממונים כסף או שטרות עד אחרי שישולם השעבוד הזה. הממונים היו מאשרים את השעבוד ורושמים אותו בפנקס הכולל. בעד הלואה כזו היו משלמים 10 או 12 אחוזים לשנה (אז לא היה עדין חוק האחוזים של הממשלה).

ירידת ערך השטרות והשעבודים

ברבות הימים, כאשר מפני סבות שונות פחתו כספי ה“חלוקה”, ולעומת זה רבו בני הכולל, וה“חלוקה” היתה מתחלקת פעם בתשעה או בעשרה חדשים או יותר ובסכומים יותר קטנים, ואי אפשר היה לממונים לשלם את השטרות בזמניהם, ירד ערך השטרות הלוך וירוד עד כי אחוז הנכיון של שטרות חדשים הגיע ל- 25 – 30 אחוז, והשעבודים הפסידו כמעט לגמרי את ערכם.

בטול “השטרות” והסכם עם “מלוי ברבית”

אז ראו הממונים ובראשם ר' משה ויטנברג וכן טובי בני הכולל, כי אם ימשך ענין השטרות הלאה יגיע הכולל לפשיטת הרגל והחליטו לעמוד בצר. ראשית כנסו את בני הכולל החשובים והנאמנים לאספה, ובה הוחלט לא להוציא יותר שום שטרות על כספי ה“חלוקה” להבא, ומסרו יפוי כח לר“מ ויטנברג והממונים, לבוא לידי הסכם עם המלוים בדבר תשלומי השטרות שבידיהם, באפן שימצאו לטוב בשביל שני הצדדים, ועל יפוי כח זה חתמו רוב בני הכולל. אז כנס ר' משה בביתו אספה של המלוים, שרוב השטרות בידיהם, בירר לפניהם את המצב, שלפיו עומדים הם לבסוף להפסיד את כל תמורת השטרות והציע לפניהם הצעה מעשית: לותר על 25% מהסכום הכללי של השטרות שבידיהם ואת הסכום של 75% מתחיב הכולל לשלם, והוא נותן את ערבותו הפרטית על ההתחייבות הזאת, לשלם להם בתשלומים חלקיים, החל מזמן הפרעון הראשון של השטרות, במשך שנתים היינו רבע הסכום בכל חצי שנה, בתוספת של 6% לשנה, בהיות כי יותר מ-25% אי אפשר לנכות מ”חלוקתו" של בן הכולל, אחרי ששטרות חדשים אינם מוציאים עוד. אחרי שקלא וטריא הסכימו רוב המלוים להצעה זו וחתמו על ההסכם, ואחריהם חתמו גם יתר המלוים. גם רוב בני הכולל קבלו ברצון את ההסכם הזה. התשלומים סולקו בדיוק, וענין השטרות בכולל חב“ד חוסל לגמרי. זה היה בשנת תרנ”ג, ומאז נעשה שוב מצב הכולל איתן למדי.

רבי לייב מנוחין 51

גם אחרי מותו של ר“מ ויטנברג זל, שנפטר בשנת תרנ”ט, התנהל הכולל באותו הסדר על-ידי שני הממונים הנ"ל בצירוף עוד ממונה ר' לייב מנוחין, שבא מעיר הומל פלך מוהליב, איש ישר ונכבד.

מחלקות בין ליבאויטש ובוברויסק

בתחלת שנת תרע“ד נפלה מחלוקת בין הצד של הרבי מליבאויטש ובין הצד של הרבי מבוברויסק, והכולל התפלג לשנים, והגבאים בחו”ל של כל צד שלחו את כספי רמבעה"נ להנאמנים שלהם בירושלם. המחלוקת הזאת היתה עלולה להחריב את הכולל. אז התעוררו טובי הגבאים ברוסיה, משני הצדדים, שלחו משלחת לירושלם, מורכבה מהרב מודיבסקי מעיר חורול, הרב רפאלוביץ מקרימינצוג והגביר ר' נתן גוראריה מקרימנצוג, כדי להשלים בין הצדדים פה על המקום, ולאחד שוב את הכוללחטיבה אחת. המשלחת הזאת שהתה בירושלם זמן מסוים, והשתדלה בכל המרץ אצל שני הצדדים כדי לאחדם, אבל כל מאמציהם היו לשוא. המחלוקת במקומה נשארה והם הוכרחו לשוב לרוסיה כלעומת שבאו.

“מלחמת העולם” וכוללי רוסיה

בחדש אב של השנה ההיא פרצה המלחמה העולמית ומשלוח הכספים מרוסיה לארץ ישראל הופסק ועם עלות הבולשביקים לשלטון, נאסר לגמרי משלוח כספים מרוסיה לארץ ישראל. גם זרם העולים ממחוזות רוסיה פסק.

דלדול הכוללים הרוסים אחרי מלחמת העולם

הכוללים נדלדלו ונשאר רק צל שלהם. הכנסתם היתה רק מעזבונות, שעזבו להם נדיבים לפני המלחמה בנכסי דלא ניידי בארץ ומכספים מועטים בערך, שהם מקבלים מנדיבים באמריקה ובאפריקה, יוצאי מחוזות רוסיה. הנהלת הכוללים האלה, מאחרי המלחמה, היא על הרוב בידי אנשים בלתי נבחרים על-ידי אנשיהכולל באופן ישר, שמנהלים את הענינים בלי בקורת צבורית. העניים בני הכוללים האלה הנמצאים בארץ, זקנים, אלמנות ויתומים, מקבלים רק תמיכה מועטה מאד, ואלה שאין להם תומכים פרטיים סובלים דחקות נוראה.

כוללי שאר הארצות

הכוללים מארצות אירופה אחרות, כמו הונגריה פולניה, אוסטריה, גרמניה ואחרים, מתנהלים באותו הסדר, אם כי במדה מצומצמת, כמו לפני המלחמה, אבל מאז נאסר משלוח כספים מארצות אלו לארצות חוץ, נהיה מצב הכוללים האלה דחוק מאד, והעזרה שהם נותנים לעניים תלמידי-חכמים אלמנות ויתומים הומעטה בהרבה. עם עלות היטלר לשלטון בגרמניה וכיבושן של אוסטריה, ציכוסלובקיה ופולניה, נהרסו לגמרי הכוללים של הארצות האלה, וסבלות ענייהם ומצוקתם גדלו מאד.

נכסי דלא ניידי של “כוללים”

הכוללים שמנהליהם השכילו בשנים שלפני המלחמה העולמית וגם לאחרי המלחמה, לרכוש להם בתים וחצרות, שנבנו על ידם ברובם הגדול בכספי נדיבים פרטיים ובחלקם מכספי ה“חלוקה”, הם:

כולל הורודנא

כולל הורודנא, לו שייכים מספר הגון שלבתים בשכונות שונות של ירושלם החדשה וגם בעיר-העתיקה. כל הבתים מושכרים והשכירות נכנסת לקופת הכולל ומתחלקת לעניי הכולל.

בתי דירה של כוללים אחרים

הכוללים וילנא, ורשא, זינבירגן והגדול שבהם כולל אונגרן, בנו שכונות שלמות של דירות, הנמסרות לעניי הכולל לגור בהן חליפות במשך שלש שנים עפ"י גורל.

אמריקה והכוללים

כספי רמבעה“נ מאמריקה היו נשלחים, עד המלחמה העולמית, ל”ועד הכללי כנסת ישראל" בירושלים, והיו מתחלקים, אחרי נכוי סכומים ידועים לצרכים דתיים וכלליים בירושלים, בין הכוללים השונים, לפי אחוזים, כפי ההסכם שבין הכוללים ו“הועד הכללי כנסת ישראל”.

כולל אמריקה

בשנת תרנ“ו יסדו אנשי אמריקה שהיו בירושלים במספר מצומצם, כולל מיוחד בשם “תפארת ירושלים”52. אחרי המלחמה העולמית החלו לבוא מאמריקה לירושלים, להשתקע בה, אנשים במספר הוגן מחשובי החרדים שם, רבנים, תלמידי חכמים, זקנים וגם צעירים וסתם עניים. בהשתדלות האנשים האלה אצל הרבנים וגבאי קופת רמבעה”נ בערי אמריקה הגדולות, נתגדל הכולל הזה, ומאז שולחים גבאי רמבעה“נ משם את רוב הכספים הנאספים בערי אמריקה להנהלת הכולל בירושלים, ורק חלק ידוע מהסכום הכללי הם מוסרים להנהלת הועד הכללי בירושלים, להוצאות לענינים דתיים כלליים. אנשי כולל אמריקה בוחרים בבחירה חשאית כללית ועד ממספר ידוע למשך תקופה ידועה בתור ועד כללי, והועד הזה בוחר מקרבו ועד פועל מצומצם או ממונים העוסקים בכל עניני הכולל וועדת בקרת המבקרת בכל שנה את חשבונות ההנהלה ומציעה אותם לאישור הועד הכללי של הכולל. עולי אמריקה הנצרכים מקבלים מקופת הכולל תמיכה פחות או יותר הגונה למחיתם. לכולל זה יש בית כנסת שלו בשכונת מאה שערים ובית בשכונת אחוה, שבו נמצא בית הועד, וגם דירות אחדות, הניתנות חנם לעניי הכולל עפ”י הגורל לגור בהן מספר שנים ידוע. כן שייכים לכולל זה בתים בירושלים, שנדיבים פרטיים הקדישו לטובת הכולל, והדירות נמסרות לעניי הכולל לגור בהן חנם מספר שנים.

“אגודת אחים אנשי אמריקה”

בשנת תרצ“ו התאגדו אנשים חשובים מאנשי אמריקה, שעלו לירושלים בשנים האחרונות, לאגודה בשם “אגודת אחים אנשי אמריקה”, לעשות למען בני ארצם. הם מצאו את הסדרים ב”חברה קדישא" של כוללות אשכנזים פרושים בירושלים לבלתי הוגנים לפי דעתם, נפרדו ממנה ויסדו חברה קדישא מיוחדת, ובמאמצים מאוחדים קנו חלקת אדמה על הר הזיתים ואחר דין ודברים עם מנהלי ח“ק הכללית, השיגו רשיון לקבור את מתיהם בחלקה שלהם. על פי תקנות האגודה הם מחויבים לעזור לחולים המשתייכים לאגודתם השוכבים על ערש דוי בטפול וברפוי ובהמצאת עזרה כספית, ופעולתם בשטח זה חשובה מאד. מספר אנשים מהאגודה הזאת השתתפו יחד ובנו להם בשכונת אחוה בירושלים בית משותף גדול המכיל כמה דירות, שבהן גרים המשתתפים עצמם או מי שברצונם להושיבו לגור בהן. הם ייחדו בבית הזה אולם גדול ויפה לבית הכנסת לתפלה ולימוד ומנו רב ידוע הלומד לפני באי הבית בכל יום שעור בגפ”ת.

 

טז. רַבִּי שְׁמוּאֵל סַלַּאנְט – רַבָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם

חמשים שנות רבנותו

בבואי לירושלים ישב על כסא הרבנות הראשית לעדת האשכנזים בירושלים, הרה“ג ר' שמואל סלאנט זצ”ל. השנה ההיא, שנת תרמ“ט, היתה שנת החמשים לכהונתו זאת פעיה”ק. יחד עם גדולתו בתורה היה פקח גדול ובקי בהויות העולם. הוא נתמנה לרב בירושלים בהיותו צעיר כבן עשרים ושלש, כשהישוב היהודי האשכנזי פה היה עדיין קטן ומקובץ כולו ברובע היהודי בעיר העתיקה. הוא גדל יחד עם הישוב והכיר את רוב בני הישוב ואת דרכי חייהם.

הגרש"ס כדיין ושופט

את כל עניני הצבור היו מביאים לפניו ודעתו היתה המכרעת בכל. גם הרבה ענינים של אנשים פרטיים וסכסוכים בין אדם לחברו היו מביאים לפניו, ואף כי היה לו בית דין קבוע, שישבו בכל יום בלשכה שבביהכ“נ בחורבת ר' יהודה החסיד ודנו בין איש לרעהו, הרי בענינים יותר חשובים ומסובכים, פנו אל הרב הגרש”ס ז“ל, כי היתה לו הבנה עמוקה וסגולה מיוחדת בחקירת הצדדים, ועפ”י רוב עלתה לו להוציא את הודאת בעלי הדין. כפי ששמעתי ממקורביו, הצליח בחכמתו הרבה גם במשפטים פליליים להשיג ע“י חקירה מחוכמת את הודאת החייבים, להוציא מידי גנבים את הגנבות ולהשיבם לבעליהם וכדומה. בנעם דבריו היתה לו השפעה רבה גם על חוג אנשים, שמוסריותם היתה לקויה ביותר. המלשינים וה”מוסרים" היו מפחדים מפניו ונשמעים לדבריו להמנע מרשע. רבים היו באים אליו לבקש ממנו עצה בעניניהם הפרטיים והוא היה מקבל את כלם בסבר פנים יפות ומשיב לכלם בנעימות.

כח בית-דינו של הגרש"ס

כל המשפטים של היהודים או היו נשפטים בבי“ד ופסק דינם היה מתקבל על המתדיינים. ראשית כל, משום שכמעט כל בני הישוב קבלו “חלוקה”, ומי שלא נשמע לפסק דינו של ביה”ד היה נקנס ב“חלוקתו”. ואולם גם אלה שלא היו תלויים ב“חלוקה”, קבלו ברצון את פסקי הדינים, בפרט אנשים נתיני הממשלה התורקית, באשר קשה מאד היה אז לפנות אל בית המשפט התורקי הערבי, מפני עוות הדין וקבלת השוחד ששררו שם. אפילו ערבים, בהיותם בטוחים, שפה יצא לצדק דינם.

יחסו של הר“מ ויטנברג להגרש”ס

דודי הגביר ר' משה ויטנברג ז“ל, שהיה בר אורין, אדם נבון ואיש המעשה, כבד מאד את הרב ר' שמואל סלאנט והעריצו עבור חכמתו, אף כי בתור חסיד חב”די מהדור ההוא, לא חבב את ה“מתנגדים” ואת גדוליהם. אבל הרש“ס עמד אצלו במעלה יותר עליונה, והיה נוהג לבקר אצלו בכל ראש חדש. הרבה פעמים בקשני ללוותו בבקוריו אלה, מה שמלאתי כמובן ברצון רב. ר' שמואל ז”ל היה מספר לר' משה על עניני דיומא המענינים, וגם מעשיות יפות מעולם החסידות, בפרט על גדולי ה“רבי”ים" החב"דיים.

יחסו של הגרש“ס ל”חסידים" ולחב"ד

ספור אחד שלו עודנו זכור אתי כיום: מקורביו של “הרבי הזקן” בעל ה“תניא” שאלו אותו: למה הרבי“ים של פולניה, אוסטריה ועוד, מראים, לפי דברי חסידיהם מופתים, ואילו ממנו אין רואים כלום מכגון זה?. השיב להם הרבי זצ”ל עפ“י הכתוב “אותות ומופתים באדמת בני חם”53, ולחסידי חב”ד בהיות רובם ככולם בני תורה אין צורך בזה.

דירת הגרש"ס

הרה“ג ר' שמואל ז”ל חי חיים פשוטים מאד. הוא גר בחצר חורבת ר' הודה החסיד בדירה של שני חדרים קטנים בקומה נמוכה שנראתה כמו מרתף. רק בשנת תרנ"א בנו בשבילו באותה חצר עליה בת שני חדרים מעל לחדרי התלמוד תורה “עץ חיים”. ובחדר שלו היו רק שלחן וכסאות פשוטים וארונות ספרים.

הגרש"ס נתין אוסטרי. יחס הקונסולים אליו

כמו כל היהודים יוצאי רוסיה; שהיו תושבי ירושלים, בעזרת המנהיג הידוע ר' ישעי' בורדקי ז“ל, שהיה ממלא מקום הקונסול האוסטרי בירושלים, השיג גם הרש”ס ז"ל את הנתינות האוסטרית, והיה מכובד מאד אצל הקונסול שלו. כן כבדוהו מאד גם קונסולי שאר הארצות ופקידים גבוהים של הממשלה המקומית, והיו מבקרים אצלו בחגים ובהזדמנויות שונות. ביחוד היה מבקר אצלו לעתים קרובות הקונסול האנגלי, והיה דן עמו על ענינים שונים.

הגרש"ס בראש המוסדות

הוא פעל הרבה להתבססות הת“ת והישיבה “עץ-חיים”, הראשונה לעדת האשכנזים בירושלים, שנוסדו על ידו ביחד עם הרה”ג ר“מ אויערבאך ז”ל הרב דקאליש, בשנת תרט“ו54. ביזמתו נוסד בירושלים “הועד הכללי כנסת ישראל” שמתפקידו היה לאחד את הכוללים בירושלים, שהיו מחולקים לפי ארצות ומחוזות שונים באירופה, שמהם יצאו המתישבים בירושלים, בענין הכנסת וסדור הכספים המתקבלים מארצות שונות כמו מערי פנים רוסיה, מאמריקה, מאפריקה וכו‘. הכספים האלו היו מתקבלים על שם ר’ שמואל סלאנט זצ”ל והוא היה מוסרם לועד הכללי. בכספים אלו משתמשים להחזקת הענינים הצבוריים והדתיים, כמו משכרת בית הדין, המו“צים של העיר העתיקה והשכונות ולענינים הנוגעים לממשלה וכו', ושאר הכסף התחלק בין הכוללים עפ”י אחוזים, לפי ההסכם בין ממוני הכוללים.

רבי יוסף ריבלין

הועד הכללי היה אז המרכז לכל הענינים הצבוריים של ירושלים ואליו פנו בכל צרה שהתרחשה על צבור וגם על אנשים פרטיים. אנכי הספקתי להכיר את המזכיר הראשי של הועד הכללי, הר“ר יוסף ריבלין ז”ל, שהיה בעל מדות תרומיות, אדם נבון, חרוץ ופעיל. הוא היה הרוח החיה של הועה"כ. – בפעל היה הוא המנהל העקרי של הועד והיה מסור מאד לכל עניני ירושלים.

אחרי פטירתו של הר“ר יוסף ריבלין ז”ל נתמנה מנהל אחר במוקומו בועה“כ55, אבל הנהלת הענינים העומדים על הפרק היו בידי ממוני הכוללים, שהשתתפו בועד הכללי. אז נפרדו כוללים אחדים מאת הועד הכללי ושלחו מעצמם שליחים לאמריקה, לאפריקה וכו' לקבץ את הכספים מאנשי שלומם יוצאי אותו המחוז באירופה, כדי לחלקם לאנשי כוללם, בעיקר גרם ירידה חומרית גדולה במצב הועד הכללי יסוד כולל אמריקה כמסופר לעיל, שנפרד לגמרי מועה”כ וקבל לרשותו את כספי רמבעה“נ מיהודי אמריקה, ורק חלק מכספי רמבעה”נ באמריקה נשלחים להנהלת הועד הכללי לטובת מוסדות הדת וכל העניים הכלליים בירושלים. כתוצאה מהאמור נתמעטו הרבה הכנסות הועד הכללי וממילא נצטמצמו גם פעולותיו הציבוריות.

פטירת הגרש"ס

הרה“ג ר' שמואל סלאנט זצ”ל נפטר ביום ער“ח אלול שנת תרס”ט, בגיל של תשעים ושלש שנים, אחרי ישבו על כסא הרבנות הראשית בירושלים שבעים שנה. לויה גדולה עשו לו, שבה השתתפו כמעט כל בני העיר מכל העדות השונות.

“אוצר החסד קרן שמואל”

מנהלי הועד הכללי הנציחו את שמו של מיסד המוסד הזה ביסדם בירושלים מפעל חשוב על שמו והוא קופת הגמילות חסד בשם “אוצר החסד קרן שמואל”56. המפעל הזה, בנשאו את שמו של הרה“ג ר' שמואל סלאנט זצ”ל, שהיה מפורסם בכל תפוצות הגולה, מצא לו תומכים רבים בעולם וסכומים הגונים נתקבלו לקופת הגמ“ח הזה. מנהלי “אוצר החסד קרון שמואל” נותנים הלואות גמ”ח נגד בטחונות מתאימים לבני העיר הפונים אליו לזמנים קבועים ובתנאים נוחים ומבלי כל הוצאות. אוצר החסד קרן שמואל יסד את השכונה “קרית שמואל” דרומית מזרחית לשכונת רחביה, בתנאי הלואות נוחים לבנין בתים לחברי השכונה. ברבות הימים גדלה ונתרחבה השכונה על ידי בנינים גדולים ויפים שבנו אנשים פרטיים על חשבונם.

 

יז. עַסְקְנֵי הַדּוֹר

עסקני הדור

העסקנים החשובים ביותר בזמנו של הרה“ג ר' שמואל סלאנט ז”ל, שעסקו בענינים הצבוריים של העיר, היו: ר' יוסף ריבלין, ר' יואל משה סלומון, ר' זלמן בהר"ן לוי57, ר' ניסן בק ועוד אחרים, וביזמתם ומרצם הרב נבנו רוב השכונות מחוץ לעיר העתיקה, החל משכונת “נחלת שבעה” עד שכונת “בית יעקב”, וכל השכונות שבסביבתן מצד מזרח ושכונות “מאה שערים”, “בית ישראל” וכו' מצד צפון של העיר.

כל העסקנים הנז' היו מעדת הפרושים, ורק ר' ניסן בק ז"ל היה מעדת החסידים. הוא היה הממונה של כולל ואהלין ויחד עם זה עסק בחריצות בהרבה ענינים צבוריים כלליים.

רבי יוסף ריבלין

העסקן הראשי והעקרי בבנין השכונות החדשות מחוץ לעיר העתיקה, החל משכונת “נחלת שבעה” וכו' היה מיסד ומנהל הועד הכללי העסקן הצבורי בה“א הידיעה הר”ר יוסף ריבלין ז"ל. בנין ירושלים החדשה והרחבת הישוב היתה מטרת חייו, ועבד בזה במסירות נפש ממש. אנשי ירושלים קראוהו בשם “ר' יוסי בונה השכונות”, וזכויותיו גדולות מאד בבנין ירושלים החדשה. אחרי כל עסקנותו הצבורית הגדולה ועבודתו המסורה לכל דבר טוב בירושלים, מת עני ולא עזב למשפחתו כל רכוש.

רבי ניסן בק ושכונת “ניסן בק”

ר' ניסן בק ז"ל בנה את השכונה הראשונה מחוץ לשער שכם, שנקראה על שמו “שכונת ניסן בק” ואת בית הכנסת הגדול והמרכזי לעדת החסידים בעיר העתיקה בשם “תפארת ישראל”. הוא התחיל בבנין בית הכנסת המפואר הזה באמצעים דלים וכשגמר את בנין הכתלים עד הכפה, מוכרח היה להפסיק את העבודה מחוסר אמצעים.

הקיסר פרנץ יוסף וביהכ"נ ניסן בק

באותו זמן – זה היה בשנת תר“ל, - בא לסייר את ירושלים, אחרי נוכחותו בחנוכת תעלת סואץ, הקיסר פרנץ יוסף הראשון, קיסר אוסטריה-אונגריה. הקונסול האוסטרי בירושלים הציג את ר' ניסן בק לפני הקיסר בתור ראש עדת יהודי אוסטריה בירושלים. בהשתדלותו ובחריצותו הרבה, בהדרת פניו ונועם דבריו, עלה הדבר בידי ר' ניסן בק, להשפיע שהקיסר בכבודו ובעצמו הלך לבקר במקום בנין בית הכנסת, התבונן לתכנית הבנין, שנערך בידי האדריכל המפורסם מר שיק, מצאה ליפה מאד ונדב מכיסו אלף גולדין (2000 קרונען) אוסטריים, וגם רשם בספר שהגיש לו ר”נ בק, כי בית הכנסת הזה היה לתפארת לעדת יהודי אוסטריה בירושלים. עם התעודה היפה הזאת מאת הקיסר פרנץ יוסף (שהיה לו התאר “מלך ירושלים”), נסע ר' ניסן בק לאוסטריה במטרה להשיג כספים מאת יהודי אוסטריה לבנין ביהכ“נ. הוא פנה לראשונה להאדמו”ר ר' אברהם יעקב מסדיגורה ז“ל, שלקח תחת חסותו את בנין הבית. הנדבות מחסידי הרבי באוסטריה וברוסיה זרמו בשפע, וביהכ”נ הנושא עליו את השם “תפארת ישראל”58 על שם האדמו“ר ר' ישראל מרוזין ז”ל אביו של הרבי ר' אברהם יעקב מסדיגורה ז“ל, הוקם בשנת תרל”ב בסגנון יפה הדומה לסגנונו של ביהכ“נ הגדול “בית יעקב” שבחורבת רבי יהודה החסיד, ומתנוסס לתפארת בתוככי עיה”ק ירושלים ת“ו, במקום גבוה, ומתוך חלונותיו שבצדו המזרחי יראה היטב הדר מקום המקדש, ונקרא בפי תושבי ירושלים בשם ביהכ”נ של ר' ניסן בק עד היום.

ר' ניסן בק, שעבד כל ימיו במסירות לטובת עדתו, מוכרח היה למכור את ביתו הפרטי, שהיה לו בשכונתו, שכונת ניסן בק, לרגל החוב שרבץ על הבית, ועבר לגור בדירה שכורה בעיר העתיקה. בן שבעים ושבע הסתלק ר' ניסן בק אחרי מחלה קשה בכסלו תר“ן ונספד כהלכה ע”י הרה“ג ר' עקיבא יוסף שלעזינגער בעה”מ “לב העברי” ורבנים אחרים. וכמו רבים אחרים מהעסקנים הירושלמיים החרוצים, שעמלו כל ימיהם לטובת הכלל, לא השאיר אחריו כל עזבון חומרי ובניו הוכרחו לנוד לחוץ לארץ לבקש להם מחיה.

נסים בכר ובי“ס כי”ח

העסקן הצבורי הראשי בעניני היהודים הכלליים וגם הפרטיים בירושלים, בינם ובין הממשלה המקומית, מלפני ששים שנה בערך ובמשך הרבה שנים אחר כך, היה מר נסים בכר ז“ל. הוא בא לירושלים בשנת תרמ”א בתור בא-כחה של חברת “כל ישראל חברים” בפריז, כדי ליסד פה את בית הספר לתורה ולמלאכה של החברה הזאת. הדבר עלה לו בקושי, כי נתגלתה התנגדות גדולה לפעולה זו מצד רבני עדת היהודים האשכנזים, שלפי דעתם יהיה בית הספר הזה פרץ ומכשול בחנוך היהודי החרדי בירושלים, כי בית ספר חילוני להשכלה נחשב לפי דעתם למקור הפצת הדעות החפשיות והאפיקורסות. למרות לבטים רבים עם הרבנים, שנגמרו בכשלון, פתח מר נסים בכר את בית הספר של חברת כי“ח בשנת תרמ”ב. רבני וחכמי עדת האשכנזים יצאו תיכף בחרם ושמתא נגדו ונגד בית ספרו, הציקו לו הרבה באופן אישי וגזרו על אנשי הישוב, שלא למסור את בניהם לבית ספר זה, ומי שיעבור על זה יוחרם מקהל עדת ישראל ויקנס ב“חלוקתו”. את החרם הזה קבלו עליהם בחתימת ידיהם הרוב הגדול של תושבי ירושלים האשכנזים אז. גם אחדים מרבני עדת הספרדים היו נגד פתיחת בית הספר, אבל חרם לא הכריזו עליו, וכמעט כל תלמידי בית הספרהיו מבני עדת הספרדים. בשנים הראשונות לקיומו של בית הספר שררה בו רוח של יהדות ולאומיות ישראלית, נמנו בו מורים מומחים למקצוע השפה העברית, הצרפתית והערבית וכן למדעים כלליים במדה רחבה, והתלמידים של המחזורים הראשונים היו מחונכים יפה ברוח יהודי לאומי וגדושים בידיעת השפות והמדעים. המפורסמים שבהם, הם הפרופסור דוד ילין ז“ל, ר' יוסף בר”נ מיוחס ז“ל, ויבדל לחיים מר אברהם אלמאליח ועוד. הרוב הגדול של התלמידים הראשונים, שהיו ידועים ג”כ בתור יהודים טובים ומשכילים נאמנים, כבר נעדרו מאתנו.

“בית המלאכה” לכי"ח

יחד עם יסוד בית הספר ללמודים מדעיים, יסדה חברת כי“ח פה גם בית ספר למלאכה, בהנהלת מר נסים בכר, שלמדו בו שבעה סוגי מלאכה שונים והם: נגרות, נפחות, התכת נחשת וברזל, מכונאות, עשית כלי נחשת, אריגה וצביעה על-ידי מורים מומחים. לבית ספר זה נתקבלו תלמידים גם מערים אחרות שבארצות המזרח, ובשבילם הוקמה בביה”ס פנימיה, שבה קבלו התלמידים האלה פנסיון מלא. תוצאת ביה"ס הזה היתה ידועה לשם בתור מלאכת אמנות סולידית ויפה.

ירידה ועליה בבתי ספר כי"ח

כעבור שנים עברה רוח אחרת על מנהלי חברת כי“ח בפריז, שהשפיעה הרבה על אופי בתי הספר של החברה, בהחלישה בהרבה את הרוח הדתית והלאומית בהם. רק בשנים האחרונות התקדמה שוב הרוח הלאומית בהם, הורחב הרבה לימוד השפה והספרות העברית, ע”י מורים ומחנכים לאומיים והלמודים האלה נלמדים עפ"י התכנית של ועד החנוך הלאומי. גם בית ספר לבנות יסדה חברת “כל ישראל חברים” בירושלים.

מר נסים בכר, בתור בא כח החברת “כיח” הגדולה שהיתה לה השפעה רבה בחוגי הממשלה העותומאנית בקונסטנטינופול, ושהיתה כידוע מראשית הוסדה כמגינה העקרית על זכויות היהודים בארצות המזרח, בהיותו בעל מרץ כביר, איש חרוץ ונבון ומכובד מאד על בעלי המשרה הממשלתים, פעל בהצלחה לטובת עניניה הכלליים של עדת ישראל בירושלים. לפעמים קרובות היה מר נסים בכר בא לביתו של ר' משה ויטנגברג, להתיעץ עמו בענינים צבוריים שונים שעמדו על הפרק.

אלברט ענתבי

ברבות הימים, העבירה חברת כי“ח המרכזית את מר נסים בכר מירושלים לאמריקה, לעסוק שם בעניניה, ולירושלים שלחה מנהל אחר לבית הספר ללימודים, ואת מר אלברט ענתבי, שהיה מנהל בית ספר של החברה בעיר אחרת שלחה לירושלים בתור מנהל בית הספר שלה למלאכה ובתור בא כחה לענינים האדמיניסטרטיביים והפוליטיים. גם מר ענתבי היה אדם חרוץ ובעל מרץ רב, ואף כי נהל את הענינים בקצת עריצות, עשה הרבה לטובת יהודי ירושלים. הוא היה בירושלים גם בא כחה של החברה הגדולה “יק”א”, ועל ידו ובהנהלתו יסדה חברה זו בירושלים, בשנת תרנ“ט, בית אריגה לסחורות פשוטות, והעסיקה בזה בתחלת הוסדו כשבעים פועלים יהודים. על ידו יסדה פה חברת יק”א גם קופת מלוה, בקרן של 150,000 פראנקים זהב, כדי להלוות ליהודי ירושלים, סוחרים אמנים ובעלי מלאכה, עפ"י שטרות בערבות אנשים בטוחים, בתשלומים לשיעורין וברבית מועטה.

שכונת “נחלת צדוק”

באותה שנה יסדה “יק”א" חברה לבנין שכונות עבור יהודי תימן, שהגרו לירושלים, בתשלומים קטנים.

כן בנתה את שכונת “צדוק הכהן” על שם הרב הראשי של צרפת ר' צדוק הכהן ז“ל, שבתיה נמכרו בתנאים נוחים ליהודים מהעדות השונות בירושלים59. בשנת תרס”ב בנתה ח' יק“א ע”י מר ענתבי בירושלים, 35 בתים עבור האומנים והפועלים, שעבדו במוסדות החברה, בתשלומים לזמנים ארוכים.

ענתבי בימי המלחמה העולמית

ביחוד פעל מר ענתבי הרבה למען יהודי ירושלים בזמן המלחמה העולמית, בהיותו איש אמיץ לב ועז רוח, לא נרתע אפילו מפני המפקד הכללי התורקי העריץ ג’מאל פחה, ועלה הדבר בידו לבטל הרבה מגזרותיו על היהודים. בשנה האחרונה של המלחמה מת מר ענתבי והוא עודנו במיטב שנותיו.

 

יח. אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה וּתְקוּפָתוֹ

על בן יהודה האיש, פעולתו ההיסטורית בתור מחיה השפה העברית ועל מפעלו הגדול, מלון הלשון העברית הישנה והחדשה, כבר כתבו סופרים גדולים וטובים, אולם בהיות שהכרתי אותו הכרה אישית, מראשית בואי ירושלימה ועדי יומו האחרון, מחובתי להזכיר את האיש ואת דרך חייו הפוריים, עד כמה שזה ידוע לי.

משפחת יונס בדיסנא

בתור בעל בית דפוס, מו“ל עתון מחבר ומדפיס המלון שלו, היה מזדמן בבית מסחר הניר שלי לעתים קרובות, ומתוך משא-ומתן מסחרי הייינו מדברים גם על ענינים כלליים ופרטיים, שעמדו אז על הפרק. הכרה יתירה היתה בינינו, בהיות אשתו הראשונה דברוה ז”ל ילידת עיר דיסנא כמוני, ואני עוד הכרתי את הסבא שלה, מר יונס שביתו היה מול ביתנו. אמנם בהיותי ילד היה הוא כבר זקן מופלג, אבל זוכר אני אותו היטב, בהיותו איש טוב, אוהב הבריות וחובב ילדים ביחוד. הוריה של דבורה ז“ל גרו אז במוסקוה, וכעבור שנים אחדות אחרי בואי הנה בא להשתקע בירושלים אביה, מר שנ”ה יונס ז"ל, איש נכבד וסופר ידוע. בתור בן עירי וידידי, היה מבקר אצלי לעתים קרובות, והיינו מחליפים בינינו זכרונות על עיר מולדתנו.

מצבו של בן-יהודה

א. בן יהודה היה איש חולני. בצעירותו סבל ממחלת הריאה וגם גנח דם, ונוסף לזה היה גם במצב דחוק במובן החומר, כי מסבת מצב בריאותו הרופף היה מוכרח להתפטר ממשרת מורה לעברית בביה“ס של האליאנס וחי רק על פנסיה מצומצמת, שהקציבה לו חברת כי”ח. בית הדפוס הקטן שהיה לו וגם עתונו השבועי “הצבי” הכניסו לו רק מעט מאד.

“רק עברית”

מטרת חייו היתה החיאת השפה העברית בפי יהודי ירושלים וארץ ישראל. כידוע היה ביתו הבית העברי הראשון בו דברו רק עברית, וילדיו ינקו את השפה העברית עם חלב אמם. בפגישותיו עם יהודים שונים, לא הסכים לדבר בשפה לועזית, אם הרגיש שהדובר אליו שומע עברית ולו גם בקושי. בהיות אז הרוב הגדול של היהודים האשכנזים תושבי ירושלים מהישוב הישן שהדבור בעברית בעניני חול היה זר לרוחם, שטמוהו ויציקו לו מאד. – פעם תפשוהו, בשכונת בית ישראל, חבורת צעירים קנאים קיצוניים, הכניסוהו לבית מדרש, סגרו עליו את הדלת, ודרשו ממנו לדבר אתם בז’רגון. אחרת – אימו עליו להכותו. אך הוא גם במצבו זה לא נענה להם, ולא ויתר על הדבור בעברית, והם אמנם חלקו לו מכות נאמנות. – הוא היה שנוא על ראשי הישוב הישן על כי בעתונו “הצבי” נלחם נגד ה“חלוקה” והבטלה ובעד השכלה ועבודה, והביע לפעמים דעות המתנגדות לדעותיהם, ובעד זה רדפוהו וגם החרימו אותו ואת עתונו.

באי ביתו של בן-יהודה

ביתו היה בית ועד לחכמים להמשכילים הירושלמיים הראשונים, אבל גם בחורי ישיבות, שנפשם חשקה בהשכלה ובידיעת השפה והספרות העברית, היו באים בחשאי לביתו, והוא היה מקבלם בסבר פנים יפות ועזר להם בהשגת מבוקשם. מטבעו היה ענותן וטוב לב ומתרועע בידידות עם כל מי שבא במגע עמו. היהודים הספרדים, גם מהחרדים, של הדור הקודם ובפרט הצעירים, הסכימו לו, קרבוהו ועזרו לו בתפקידו, ולכן היה מקורב יותר אל העדה הספרדית.

“בית-הספרים” ו“ועד-הלשון”

הוא היה היוזם הראשי בהתיסדות בית הספרים “מדרש אברבנאל”, שנוסד בירושלים בשנת תרנ"ב, יסד את “ועד הלשון”, שעמד בראשו, ושמטרתו היא חדוש המלים והמונחים שחסרו בלשוננו, ושמשום זה קשה היה להביע בלשון העברית לא רק את המחשבה והרעיונות בעבודה ספרותית, אלא גם את הדברים הנחוצים בחיי יום יום. הוא הוא שחדש הרבה מאד מלים בהעתקתם מהלשון הערבית והארמית, שידע על בורין, ועיבד אותן על משקל הלשון העברית. ואף כי היו לו מתנגדים בענין זה בין גדולי הסופרים והבלשנים, כמו אחד-העם ואחרים, הנה הצליח הוא, שכמעט כל המלים שחדש, נתקבלו על הסופרים החדישים ועל הקהל הרחב המדבר עברית, ולאחרונה גם על מתנגדיו עצמם.

השפעתו על יסוד גן-הילדים

הוא היה בין היוזמים והעסקנים הראשונים ליסוד גני הילדים העברים, וזכה לראות בחייו דור צעיר ההוגה ומדבר רק עברית בבית וברחוב, ילדים בשעשועם ומבוגרים בחיי יום יום שלהם. מכיון שהילדים לא שמעו שפה אחרת חוץ מעברית היו הוריהם והבאים אתם במגע, מוכרחים ללמוד גם הם את השפה העברית, ואנשים והרבה נשים באים בימים התחילו לבקר בשעורי ערב כדי ללמוד את השפה.

במלחמת השפה

כשפרצה המרידה נגד שלטון השפה הגרמנית ובעד השפה העברית בתור לשון הלמודים, בתחלה בטכניון בחיפה, שעמד תחת חסותה של חברת “העזרה” של יהודי גרמניה, ואח"כ בבית המדרש למורים ובשאר בתי הספר של חברה זו בירושלים ובערי הארץ, היה הוא הלוחם והעוזר במלחמה זו בעתונו ובכל כח השפעתו עד הנצחון הגמור.

בן-יהודה וחבולסון

פרט מענין למסירותו של בן יהודה לכל קניני העם היהודי כדאי להזכירו. מלומד יהודי רוסי, בשם חבולסון, הסכים להמיר את דתו בדת הפרבוסלאבית, כדי לקבל משרת פרופיסור באוניברסיטה שבעיר הבירה פטרסבורג, אם כי בלבו נשאר נאמן לעמו, לקח חלק בכל עניני היהודים, ובהשפעתו הרבה אצל הממשלה המרכזית פעל הרבה לטובת עמו בעניני כלל ישראל וגם בעניני יהודים פרטיים שפנו לעזרתו, והיה פופולרי מאד בין היהדות הרוסית. במלאת לפרופסור חבולסון שבעים שנה, התכוננו ראשי היהודים ברוסיה לחוג את חג יובלו ברוב פאר ובעתונים העברים, “המליץ” ו“הצפירה” ובפרט בעתוני היהודים הלועזיים, נעשתה תעמולה רחבה לחגיגת היובל הזה. אז יצא בן-יהודה, בעתונו הירושלמי ובעתונים העברים ברוסיה, במחאה חריפה נגד חגיגת היובל הזה, בהוכיחו כי בבגדו בדת היהודית, בגד פרופסור חבולסון גם בעם היהודי. דבריו של בן-יהודה מצאו הד חזק בלבותיהם של המנהיגים היהודים ברוסיה, וחגיגת יובלו של הפרופסור המומר, שכל כך התכוננו לה, נתבטלה.

אחרית ימיו

בפרוץ המלחמה העולמית, הוכרח בן-יהודה להגר עם משפחתו לאמריקה ושב אחרי כבוש הארץ ע"י האנגלים. בעלות סיר הרברט סמואל למשרת הנציב הראשון ליהודה, שמח בן-יהודה שמחה גדולה, בחשבו את העליה הזאת לעלית שלטון ממלכי בית דוד בארצנו. אך הוא מת בטרם הספיק להתאכזב מנציבנו זה.

 

יט. הַחַיִּים בִּירוּשָׁלַיִם

יהודי ירושלים

מספר היהודים שנמצאו בירושלים לפני חמשים שנה, היה בסך הכל כחמשה עשר אלף, מהם כשמונת אלפים אשכנזים והשאר ספרדים ומעדות המזרח השונות. המספר הזה היה מתרבה מעט מעט על־ידי עולים חדשים, שהיו רובם זקנים, שסמכו על ה“חלוקה” או על תמיכה שקבלו מבניהם או קרוביהם בחו“ל. אחדים מהם הביאו עמהם את בניהם או נכדיהם, למען יקימו להם דור באה”ק. היו ממוני הכוללים פה, שלא היו שבעי רצון מהעולים האלה מטעמים מובנים60, אבל במקרים רבים דרשו גבאי ה“חלוקה” בחו“ל במפגיע מאת הממונים לעזור לעולים החדשים מכספי ה”חלוקה".

היחס למלאכה, מסחר וחקלאות

הממונים אז ראו את המלאכה כדבר פחות ערך, וגם את המסחר לא עודדו, כי דברים אלה יכלו להפחית את משלוח ה“חלוקה” מחו“ל, באשר ירושלים תראה בעיניהם ככל הערים בעולם, שאנשיהם יכולים להתפרנס מעמל ידיהם וממסחרם. מאותו טעם התנגדו חלק מהממונים והמנהיגים הירושלמיים אז ליסוד המושבות החדשות ביהודה ובגליל, שהתבססו על עבודת האדמה, בחששם פן יפנו נדיבי העם בחו”ל את תרומותיהם לעזרת עובדי המושבות, ויגרע על־ידי זה מכספי ה“חלוקה”, שהם החזיקו זקנים תלמידי־חכמים, אלמנות ויתומים ואברכים לומדי הישיבות, ולכן פרסמו קריאות בחו"ל נגד המושבות, אופן חייהם והנהגתם של מתישביהם.

תנאי השכון

רוב תושבי ירושלים גרו בעיר העתיקה, בחצרות ששכרו מבעליהם הערבים, שהיו ידועות בשם “חצרות־חזקה”, כלומר חצר שיהודי החזיק בה בשכירות מאת ערבי במשך שלש שנים, קבל עליה המחזיק שטר חזקה מבית הדין המקומי, ואסור היה לשום יהודי לשכרה ולהוציא ממנה את המחזיק. רק מספר קטן של בתים בעיר העתיקה היו שייכים ליהודים, אבל היו כבר רבים, שעברו לגור בשכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומה. הדירות בשכונות אלו נבנו גם הן באופן פשוט, בשורות פחות או יותר ארוכות, עם כותל משותף בין דירה לדירה, וכל דירה הכילה על הרוב רק חדר פנימי אחד וחדר חיצוני ומרפסת, ומטבח עם כירה פרימיטיבית. לעשירים היתה דירה כפולה ממין זה ונחשבה כבר לפלטין.

מאור

החיים בירושלים היו פשוטים בתכלית הפשטות. נוחיות, כמו חדר אמבטיה, פרוזדורים וכו' – דברי “מותרות” כאלה לא היו, וגם לא דרשו כאלו. מהארה חשמלית לא היה לגרי עירנו מושג, האירו את הבתים במנורות נפט קטנות ופשוטות, על הרוב עד מספר 4 (11 נרות), וכשהביאו הסוחרים בפעם הראשונה בשנת תר"ן בערך מנורות נפט “בליץ”, מספר 30, שאורם עגול וגדול לפי ערכן של המנורות הקודמות, קנו אותן לראשונה רק בתי הכנסיות הגדולים, והמונים היו באים לראות את האור הנפלא הזה. ההסקה היתה בימי הקור היותר חריפים בפחמי עץ ערוכים בתוך כלי נחשת פתוח, שנקרא “מנגל”, והגחלים הלוחשות יחד עם החום היו מעלים עשן שהזיק לעינים ולראות. גם התושבים האמידים, לפי מושג העת ההיא, הסתפקו בחיים כאלה.

חיי משפחה

היהודים כלם חיו חיי משפחה. חיי רוקות לא היו אז כמעט לגמרי. אם בא מישהו לירושלים, יחידי, אלמן או גרוש או אלמנה וגרושה, הסתדרו מהר אצל קרובים או מכרים או אצל משפחה סתם, כי פנסיונים לא היו אז, ובהזדמנות הקרובה התחתנו וסדרו להם בית לעצמם.

מצרכי החיים

מצרכי החיים היו זולים מאד. משפחה בינונית יכלה לחיות לא רע בעשרה פרנקים זהב – 5 שילינגים, לשבוע. מחיר הקמח המקומי היה 3 גרוש הרוטל, שהם 22 מא"י, בשר 12 גרוש הרוטל, 10 ביצים בגרוש, וכן לפי ערך זה כל שאר המצרכים.

לחם

לקנות לחם מן המוכן לא היה נהוג. היתה רק מאפיה אחת של ברמן61 שבא מאודיסה שברוסיה והיה אופה גלוסקאות מקמח לבן, שהיה מביא מרוסיה ומוכרם בחנות קטנה ששכר ברחוב היהודים. קוניו היו מועטים והם איסטניסים או חולים. אחדים מבתי החולים שבעיר ומוסדות עזרה לעניים או ליתומים, שלא היו להם מאפיות משלהם, היו קונים ממנו ככרות לחם. כל משפחה בעיר היתה אופה לחם לעצמה. בכל רחוב או שכונה, היה תנור צבורי, שהחזיקו אופה פרטי. בעלת הבית היתה מכינה פעמים או שלש בשבוע62 את הבצק מקמח מקומי רגיל או מעורב עם קמח סלת או קמח רוסי, שסוחרים אחדים הביאו מרוסיה, בחול עשו ממנו ככרות ולשבת בצורת חלות, ובעל התנור היה שולח את פועלו לקחת את ככרות הבצק מן הבית ומחזירם כשהן אפויות. גם עוגות שונות היו אופים בתנורים אלו. בערב שבת היו שולחים גם את קדרות החמין לתנור להטמינן בו, ומקבלים אותן בשבת בבקר. לבעל התנור היו משלמים שכר חדשי, כל משפחה לפי מספר נפשות ביתה. ביום הפורים היה בעל התנור בלוית עוזריו ופועליו, מסובבים על בתי לקוחותיהם, ומקבלים את מתנת הפורים המסורתית לפי ערכו וחשיבותו של הלקוח, והיו שכבדו אותם גם ביין ומגדנות ביום חג זה.

כביסה

בתי כביסה צבוריים לא היו אז בעיר. כל בעלת בית היתה כובסת בעצמה מפעם לפעם בעזרת עוזרת מיוחדת בשכר, על־פי רוב מבנות עדות המזרח. יום הכביסה היה יום טרדה ועבודה קשה לבעלת הבית.

חלב וחמאה

התושבים הערבים הספיקו ליהודי ירושלים חלב. יהודים לא עסקו בגידול צאן ובקר. ערבים בעלי כבשים ועזים היו מביאים את עדריהם אל חצרות היהודים ומוכרים להם את החלב החם מתחת עטיני הכבשים והעזים. היו חלבנים יהודים, שהלכו אל כפרי הסביבה, קנו חלב מאת הפלחים מגדלי בהמה דקה ומובילים אל בתי היהודים. חלב חמוץ וחמאה היו הפלחיות הכפריות מביאות העירה בתוך נאדות עור קטנים ובכלי חרס של עבודה פרימיטיבית. החמאה נעשתה מחלב לא מסונן ולכן נתערבו בה משערות העזים, והיה נחוץ לרחץ היטב את החמאה כדי להוציא ממנה את השערות, עד כמה שזה היה אפשר, ואותה אכלו גם האמידים והעולים החדשים מחו“ל, שהיו רגילים במאכל נקי. תוצרת חלב עברית לא היתה בירושלים, וגם מחו”ל לא הביאו אז חמאה או תוצרת חלב אחרת. בחברון, צפת וטבריה עסקו יהודים בעשית גבינה, שהיתה טובת טעם והביאוה למכירה לירושלים63 . רק כעבור שנים החלו גם יהודים בירושלים בגידול צאן, הביאו גם פרות הולנדיות ומגזעים אחרים והספיקו לתושבים חלב ותוצרת חלב: חלב חמוץ, שמנת, גבינה וחמאה נקיה וטובה.

עופות וביצים

את תוצרת הלול: עופות וביצים, הספיקו לירושלים הכפרים הערבים, בעקר מסביבות חברון ועזה, עד שנתבססו המושבות העבריות ביהודה ובשרון, שהרחיבו את עסק הלול, והחלו להספיק גם לירושלים עופות וביצים.

תפוחי אדמה ותפוחי זהב

תפוחי אדמה לא גדלו בארץ והיו מביאים מרוסיה במחיר גבוה. הפרי הזה נחשב אז לדבר שבמותרות והיו עושים ממנו לפתן לקנוח סעודה. הפרי הטוב והזול ביותר היה תפוח הזהב הגדל בארץ. האכספורט של תפוחי הזהב לאירופה היה אז במדה זעומה. לא היו עדיין הסדורים הטכניים והכספיים הדרושים לאכספורט הפרי במדה גדולה, סוכנים של פירמות אירופיוֹת לא היו מרבים לבוא ארצה כדי לקנות את הפרי, וגם פה במקום לא היו אכספורטים בעלי מקצוע במדה הגונה. גם תוצרתו השנתית של ענף פרי ההדר היתה קטנה בהרבה מזו של השנים האחרונות. הפרדסנים היו מוכרחים למכור חלק גדול של תפוחי הזהב בארץ, וכמובן שמחירם היה זול ביותר.

מים ותחלואים

מסבת העניות של הרוב הגדול של התושבים, לרגל הדירות הגרועות והצפופות ושלוליות של מים עומדים סמוך למעונות, היה הנקיון לקוי מאד. ובהיות שאספקת מים ממעינות הרחוקים מהעיר לא היתה אז, היו מוכרחים לשתות ממי הגשמים שהצטברו בבורות שבחצרות, שהמים היו נקוים בתוכם מהגגות וגם מהרצפות וקרקע החצר, שלא היו נקיות. המים עמדו במשך כל השנה בבורות סגורים מבלי פקוח סניטרי, משום כך שררו בעיר מחלות שונות, ובפרט מחלת הקדחת והמלריה, שעשו שמות בעיקר בין החלשים – ואלה היו רבים, מכיון שגם הדור הצעיר, שברובו הגדול למד בבתי חינוך הישנים שההתעמלות והתפתחות הגוף היתה זרה להם לא התפתח ממילא גופם כראוי, – ובין הילדים הרכים, שבהם היתה התמותה גדולה. עוד יותר היה גרוע מצב הבריאות בשנה של מיעוט גשמים, כשהבורות היו מתרוקנים עוד בתחלת הקיץ. אז היו ערבים מביאים מים לשתיה ולבישול בנאדות עור ממקומות בלתי קבועים, שמצבם הסניטרי היה מסופק לגמרי, ובלי שום השגחה ומוכרים את המים לתושבים בכסף מלא. לפעמים כאשר “שר המשקים” הזה התאחר ולא הביא את המים בזמן, או שקפצו עליו קונים ולא הספיק למלא את דרישת כל לקוחותיו, היו סובלים מצמאון, והיו רצים אחריו ומבקשים אותו שימהר להביא את המים הדלוחים האלה כדי לרוות את הצמאון64 .

שנים של בצרת

בשנת חוסר או מיעוט גשמים היה היבול לקוי. כתוצאה מזה היו המצרכים החיוניים כמו חטה, קמח, ירקות ופירות מתיקרים, ומזה סבלו ביחוד העניים שלא היה באפשרותם לאגור מהמצרכים האלה בעוד מועד. כאשר אחרו הגשמים לרדת מאחרי י“ז חשון ואילך, היו הרבנים גוזרים על הקהל תעניות בה”ב עם אמירת סליחות והושענות ותקיעת שופר.

תחבורה

התחבורה משער יפו אל השכונות החדשות היתה רק ע"י עגלות רתומות לשני סוסים. בעל העגלה הכניס לתוך עגלתו 5–6 נוסעים, שכל אחד מהם שלם שתי עשיריות תורקיות, בערך 3 מיל, שהובילתם משער יפו עד השער הראשי של שכונת מאה שערים או השכונה מחנה יהודה שברחוב יפו, ושם היו הנוסעים יורדים מהעגלה והולכים רגלי אל משכנותיהם. האדוקים ביותר, או אלה שרצו להתראות כצנועים ביותר, לא הסכימו לשבת בעגלה על יד אשה והיו מחכים לעגלה, שתתמלא כלה נוסעים גברים, או שבחרו לשבת על הדוכן על יד העגלון65. היו מהאמידים ששכרו להם עגלה לעצמם שהובילתם עד בית דירתם בשכר של חצי פראנק בערך, וזה כמובן רק בדרכים פחות או יותר סלולים.

כבישים

כבישים ראוים כמעט לשם זה היו רק ברחוב יפו, שנמשך משער יפו בירושלים עד יפו העיר ומשער יפו עד שכונת מאה שערים, וכן ברחוב הנקרא כיום רחוב הנביאים, אבל גם הכבישים האלה היו עשויים רק מאבנים, חצץ וחול והיו בלתי מזופתים, באופן שבקיץ היו מעלים אבק חזק המסמא את העינים ומזיק הריאות, ובחרף היו מתקבצות ועומדות שלוליות של מים בהרבה מקומות של הכביש. בכל שאר הרחובות היו מסלולים בלתי כבושים. בתוך השכונות היהודיות לא היו גם כל מסלולים. בחורף עמדו שם בהרבה מקומות בצות, המים היו מתעפשים וצפרדעים קרקרו בהם, ובקיץ כשהמים יבשו מחום השמש, היו מעלים צחנה וחידקים, שהיו נכנסים לתוך הריאות ומחוללים קדחת ומלריה.

“תחנות העגלות” ו“ארוחת צהרים”

העגלות המובילות את האנשים היו עומדות כאמור רק אצל שער יפו ולפעמים גם אצל שער שכונת מאה שערים, אבל לא בשום מקום אחר, באופן שבחזרה מן הבית אל המשרד והחנות שברחוב יפו, הוא הרחוב העקרי או כמעט היחידי של העסקים, או בעיר העתיקה, לא יכול הסוחר או העובד לנסוע, כי אם היה מוכרח ללכת רגלי בקיץ בחום השמש הלוהטת ובחורף בשעת גשמים ורוחות. באופן זה היה על הסוחר לבחר אם ללכת בשרב הקיץ וברוחות וגשמים בחורף לסעוד בביתו, שהיה די רחוק מבית מסחרו, או לאכול בחנותו או משרדו את סעודת הצהרים, שסבלים מיוחדים קבלו עליהם בשכר להביא לכמה סוחרים מבתיהם, ואפשר לתאר את הטעם וההנאה שבסעודה שכזאת. גם במרכז בתי המסחר לא היתה אז אף מסעדה אחת הראויה לשמה, שאפשר יהיה לסעוד בה אף במחיר טוב וגם לא בית קפה הגון. היו רק בתי מרזח אחדים שנפש נקיה סלדה מהם.

“הדחק” ו“הקנאות”

בכלל היו החיים אז חיי סבל, ואף מי שהרויח די מחיתו ויותר לא היה באפשרותו, מפאת מחסור במצרכים הכי חיוניים, להנעים את חייו. נוסף לזה היתה הקנאות וההתנגדות לכל דבר חדש מצד אנשי הישוב הישן, שהיה אז הרוב המכריע בעיר, שוררת בכל ומפריעה לכל התקדמות, אף אם זו לא נגעה כלל בעניני דת.

“קנאים”

בחוג של חרדים קיצוניים שררה אדיקות מופרזת, שדעת חרדים מתונים לא היתה נוחה הימנה. כל מי שעבר על מנהג קל מקובל על החוג הנ"ל, היה נענש בקנס ולפעמים גם בקפוח דמי חלוקתו או בבידולו מהקהל. חזק ביותר היה שלטון הממונים והמנהלים של הכוללים העשירים, כמו כולל אונגרן, זיבנברגין ואחרים, שבני כוללות אלו היו מקבלים חלוקה המספיקה להם כדי מחיתם.

שער באשה

נשי בני הכוללים האלה, כצעירות כזקנות, היו מחויבות לגלח למשעי את שערות ראשן. נשים צדקניות היו מבקרות לפעמים קרובות אצל הנשים האלה, כדי להוכח אם התגלחת נעשתה בדיוק כפי פקודתם, ובמקרה שלילי היו המבקרות מודיעות להממונים, ואלה האחרונים לא הססו לקפח את חלוקתם של בעלי הנשים העבריניות ובני ביתם. גם חבישת פאה נכרית, שהיתה מקובלת על הנשים הכי חרדיות בכל תפוצות הגולה, היתה אסורה בירושלים. נשי ירושלים היו צונפות מטפחות על ראשן הנקראות “יזמה”66, שכסו בהן את כל הראש וגם חלק מהמצח.

“שטריימיל”

כל הגברים וגם ילדים, מחויבים היו לחבוש “שטריימל” לראשיהם בשבתות וימים טובים, לרבות גם מוצאי שבת ויו“ט, וכל מי שלא לבש את השטריימל היה נראה כעברין. אנכי שלא לקחתי “חלוקה” ולא עמדתי תחת פקודת הקנאים הנז' לא לבשתי שטריימל. זכורני, פעם כשעברתי במוצאי שבת בסמטא ברובע היהודים בעיר העתיקה וכובע רגיל על ראשי, נפגשתי בקבוצת “קנאים” שקראו עלי: “מי הוא ה”שייגעץ” שמרשה לעצמו ללכת במו“ש בלי שטריימל”. ורצו להתנפל עלי, אלא שעלה בידי להתחמק.

“הקפטן” והג’בה

הגברים לבשו “קפטנים” של בד או של משי עם פסים צבעוניים, תפורים עפ“י האופנה המזרחית הערבית. בשבת ויו”ט היו רבים מהחשובים ביותר לובשים קפטן לבן. לבשו מכנסים לבנים דקים. הקפטן היה בלתי פרוף ורק חגור בחגורה על המתנים. מעל הקפטן לבשו מעיל ארוך צבעוני על־פי רוב שחור, עם שרולים רחבים, תפור גם הוא על־פי האופנה הערבית ונקרא “ג’בה”. הנשים לבשו שמלות פשוטות ארוכות תפורות עפ"י הגזרה המזרחית.

שדוכין

אנשי הישוב הישן היו משיאים את בניהם ובנותיהם כמנהג אבותיהם בגיל צעיר מאד. השידוך נעשה על־ידי שדכנים או שדכניות בעלי מקצוע, שתווכו בין שני הצדדים וקבלו את שכרם מהם תיכף אחרי שעלה בידם לגמר את השדוך. ההחלטה היתה בידי ההורים, ולצעירים המתחתנים לא היתה כל רשות לחוות דעה. הגורמים לשידוך היו היחוס, סכום הנדוניא שכל צד התחיב, ידיעות החתן בתלמוד ובנושאי כליו וכו'. על־פי רוב פסק אבי הכלה מזונות על שלחנו להזוג למספר שנים ידוע, וכנגד זה קבל לעצמו במשך שנות המזונות את כסף החלוקה של החתן ואת הפרס שהוא קבל בישיבה שבה למד. החתן לא ראה את הכלה עד החופה ורק הורים “מתקדמים” הרשו לחתן ולכלה להתראות לרגעים אחדים בנוכחות בני משפחותיהם, במקום צדדי. על־פי רוב נפגשו במגרש הארמנים הסמוך לשער ציון בפנים העיר העתיקה, אבל הם לא העיזו לפצות פה ולהגיד מלה איש לרעהו בעת הפגישה.

“תנאים”

אחרי שהצדדים השתוו ביניהם על כל הפרטים, הועידו הורי הכלה את החתן ואת הוריו וקרוביו לביתם. הגברים ישבו לחוד והגברות לחוד ונכתבו התנאים67 הרשמיים, שבהם רשמו סכום הנדוניא שכל צד ישליש או השליש כבר לשם החתן והכלה, זמן המזונות שאבי הכלה ולפעמים אבי החתן פסק לזוג68, התכשיטים המתנות ההלבשה וכו', שכל צד התחיב לתת וקבעו בתנאים גם את זמן החתונה. הכותב הקריא בפני הנאספים את כתב התנאים שנסתיים בשבירת צלחת חרסינה פגומה (לא שלמה, כדי שלא לעבור על “בל תשחית”) ובברכת מז"ט להזוג המחותנים, על יד שלחן ערוך ביין ומגדנות לפי כבודם של המחותנים. באותה שעה מסרו הורי הכלה לחתן במתנה שעון זהב או כסף עם שרשרת, והורי החתן קשטו את הכלה בטבעות וצמידי זהב על ידיה. שאר התכשיטין, כפי שנרשמו בתנאים, נמסרו לה ביום החופה.

חתונה

ימים אחדים לפני החופה שלח אבי הכלה לחתן טלית ושטריימל, ואבי החתן שלח לכלה צעיפים מעשי רקמה, נעלים ועוד. החופה נערכה עפ“י רוב בבית הכנסת הסמוך, ואחריה נערך משתה בביתו ועל הוצאותיו של אבי החתן, שאליו הוזמנו המחותנים, קרובי ומכרי שני הצדדים וכובדו בבשר ודגים וכל מיני מטעמים, שרו שירים עליזים ובדיחות וגם עשו מעשי קונדס, על־ידי מומחים שהוזמנו במיוחד לשמח את החתן והכלה. רקדנים רקדו רקודים מזרחיים שונים ובעיקר ריקוד ה”הורה" המקובל שבו השתתפו יחד כל המסובים. הגברות רקדו עם המחותנות והכלה בחדר לבד. במשפחות חסידיות מחוגים ידועים (כמו אצל חוג ידוע של חסידי קרלין ואחרים) היו עורכים את ה“רקוד הכשר” לפי מסורתם הקדומה, והוא שהכלה שפניה היו מכוסים בצעיף עב, אחזה בקצה האחד של מטפחת משי וכל אחד מהנוכחים בקצה השני של המטפחת וככה סבבו סיבוב צנוע בחדר המשתה.

מתנות ה“דרשה”

כתום הרקודים חזרו כל אחד למקומו, ברכו ברכת המזון ואת שבע הברכות ואחר זה הכריזו, הסדרן או הבדחן שהוזמן לשם זה, על “מתנות הדרשה”69 לכבוד החתן וכלם או רובם של המסובים היו מוסרים את מתנותיהם להסדרן, שהיה מכריז על המתנה בשם נותנה בקול רם ולפעמים בעקיצות גסות על חשבון הנותן. המתנות שנתנו היו ברובן כלי זהב וכסף קלים, בעיקר כפיות, כוסות ליין ויי"ש וגם כלי בית ומטבח שונים, והיו כאלה שנתנו גם כסף מזומן, שאבי החתן יקנה בו חפץ בשביל הזוג כפי רצונו.

“כלי־זמר”

כלי זמר לא הוזמנו כלל לחתונות שנערכו בעיר מן החומה ולפנים, משום אבל על חרבן בית מקדשנו. בחתונות שבשכונות שמחוץ לחומה נהגו לפעמים שמנגנים נגנו בכלי זמר, אבל לא בעת ההליכה אל החופה אלא רק בשעת המשתה בערב שלאחר החופה.

“שבעת ימי המשתה”

בשבעת הימים שלאחר החופה, הנקראים שבעת ימי המשתה, היה אבי החתן עורך בכל יום סעודה הגונה לפי ערכו בשביל המחותנים ובני ביתם בצירוף פנים חדשות לכל סעודה, כפי הדין, לשם קריאת “שבע ברכות”. במשך השבוע הזה לא יצאו החתן והכלה מפתח ביתם החוצה משום שמירה מפני מזיקים ועין רעה. מהמנהגים הנ"ל מתקיימים עוד גם עכשיו אצל חלק מאנשי הישוב הישן בירושלים.

ר' חיים ששי ולהקתו

תזמורת מודרנית, עם מנגנים עפ“י תוים ועליהם מנצח מומחה, לא היתה בזמן ההוא בירושלים. היתה רק להקה של מנגנים חובבים, בראשות המנצח שלה ר' חיים חסיד המכונה “ר' חיים שישי” (סבת כנויו זה לא ידועה לי). ר' חיים זה, שידע קצת פרק בנגינה היה יהודי אדוק, חסיד קרלינאי, עני מדוכא אבל תמיד שמח וטוב לב. את הלהקה הזאת עם מנצחה היו מזמינים לפעמים בשמחת חתונה בשכונות שמחוץ לחומת העיר העתיקה לנגן בבית המשתה והרקודים. ר' חיים שישי ולהקתו היו מנגנים רק לפני הגברים אבל לא לפני נשים. למנגנים שלמו לא בעלי השמחה, כי אם אלה שיצאו לרקוד שלמו כל אחד בעד הניגון שהזמינו, על־פי הרוב היה זה נגון ה”הורה", ואולם היו גם נגונים אחרים. כן היו מזמינים את ר' חיים שישי וחבר מנגניו אל שמחות של מצוה אחרות, כגון אל שמחות בית השואבה, שהיו מסדרים בחול המועד סוכות בבתי כנסת שונים ובעוד שמחות כאלה. ביום הפורים, היו ר' חיים ולהקתו מסתובבים בשעת הסעודה על בתי העשירים בירושלים, היו משמחים אותם במיטב נגוניהם ומקבלים מהם מתנת פורים ביד רחבה.

תזמרת הצבא ותזמורת “בית חנוך עורים”

לחתונות של אנשים “מתקדמים” מהמשפחות היהודיות האריסטוקרטיות בירושלים, שהיו אז אמנם נדירות מאד, היו מזמינים את התזמורת היפה של הצבא התורקי שחנה בירושלים נגד תשלום ידוע, ברשיונו המיוחד של מפקח הצבא. לאחר שנוסד בירושלים “בית חנוך עורים לבני ישראל”, נקבעת בו מחלקה ללמוד נגינה לחניכים העורים. מנהלי המוסד הזה הזמינו מורה מדופלם לנגינה, שהעמיד תזמורת יפה מאד מבין חניכי המוסד, ואז היו מזמינים את התזמורת הזאת אל חתונות מודרניות ואל נשפים חברותיים חשובים, נגד תשלום לקופת המוסד.

 

יט. מִסְחָר וְתַעֲשִׂיָּה לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנָה

כבישים ומסילות

המסחר בירושלים בזמן ההוא היה דל ובלתי מפותח. מסלת ברזל עדיין לא היתה בארץ, התחבורה בשביל נוסעים בין ירושלים ויפו היתה בעגלות רתומות לסוסים, שעברו בכביש שנסלל ע“י הממשלה התורקית בשנת תר”ל, לרגלי ביקורו של פראנץ יוסף קיסר אוסטריה בארץ.

נמל יפו

הנמל ביפו היה פרימיטיבי, היה בו רק בנין פשוט של בית המכס ומחסן בשביל החסנת הסחורות שפורקו מהאניות. אניות סוחר אירופיות לא גדולות ביותר היו עוגנות בו לעתים לא קרובות ומהם גם לא בזמנים קבועים. הן הביאו נוסעים וסחורות המיועדות ליפו ופנים ארצנו, בעיקר המיועדות לירושלים. אולם בהיות שהמים קרוב לנמל אינם די עמוקים וגם זאת שבשטח מי החוף נמצאים סלעים גדולים צפופים זה לזה, עוגנות האניות בריחוק מקום מהחוף, והסחורות והנוסעים מועברים מהאניות אל החוף ע"י סירות שיט.

נמל חיפה

בחורף בעת רוחות וסערוֹת, אין האניות יכולות לגמרי לעגון בחוף יפו, הן עוברות עליו ועוגנות ופורקות בנמל חיפה שהוא יותר נוח לעיגון מצד טבעו. אבל גם כשעגנו בנמל חיפה, היה בימים ההם אפשר לפרק שם רק את המטענים שנועדו לחיפה והסביבה, כי להעבירם מחיפה ליפו או לירושלים ושאר הערים והמושבות ביהודה אי אפשר היה, משום שחיפה לא היתה קשורה עמהן לא על־ידי מסלת ברזל ולא על־ידי כבישים מתוקנים, והיה הכרח להעביר את המטענים המיועדים ליפו לאניה אחרת, או להשאירם באותה האניה עד מסעה חזרה, ואם גם בחזרתה סער הים בסביבת יפו ולא יכלה לעגן, היתה עוברת הלאה לאלכסנדריה של מצרים או לפורט־סעיד וחוזרת חלילה, ורק כששקט הים היו האניות עוגנות ופורקות ביפו. כך קרה שעברו ימים ושבועות, ולפעמים גם חדשים, והנוסעים לא יכלו להגיע ליפו וכן לא התקבלו מצרכים חיוניים, מה שגרם על הרוב נזק לסוחרים וקשיים לתושבים. מסבה זו נתעכבה גם קבלת הדאר מאירופה ואמריקה לזמנים פחות או יותר ארוכים.

מסלת הברזל בנין מסלת הברזל בין יפו וירושלים נשלם רק בשנת תרנ"ב. הזכיון לבנינה קבל מאת הממשלה התורקית בן עירנו מר יוסף נבון ביי70, שמכרה לחברה צרפתית דתית קטולית והיא שבנתה את המסלה. עיקר מטרתה של חברה זו היה להקל על הציילנים הקטולים הרבים, שהיו באים לסייר את המקומות הקדושים בירושלים ובארץ. ואולם למעשה שמשה המסלה בעיקר להעברת סתם נוסעים וסחורות.

נמלים

עד בנינה של מסלת הברזל הובילו את הסחורות מיפו לירושלים דרך הכביש שבין שתי הערים האלה, בעגלות משא רתומות לסוסים ולפרדות וברובן הגדול על־ידי גמלים, כי הוצאות ההובלה על־ידי אלה עלתה הרבה יותר בזול מאשר בעגלות. אולם בחורף, בעת הגשמים, לא יכלו הגמלים ללכת, כי היו רגליהם מחליקות ברפש ונופלים ללא קום, ולכן היוּ הגמלים משאירים את גמליהם עם הסחורה בכפריהם עד שתתיבש האדמה, ומשום זה קרה שהבאת הסחורה מיפו לירושלים ארכה כמה ימים.

יבוא יהודי וערבי

האימפורט של סחורות אירופה, שהובאו ברובם על־ידי בתי מסחר לקומיסיון אחדים שהתקיימו בירושלים, היה עד המלחמה העלמית ברובו הגדול בידי היהודים, פרט לסחורות מכלת כבדות, כגון סוכר, קפה, אורז וכדומה, שאת אלו היו מביאים גם סוחרים ערביים אחדים ומכרום בסיטונות. כן עסקו סוחרים ערביים בהבאת חטה, שתנובתה בארץ לא הספיקה לצרכי האוכלוסיה, מעבר הירדן מזרחה, שעורה מעזה וסביבותיה. וכן היתה ידם על העליונה בסחר שאר מיני תבואה, שגדלו בארץ או בעבר הירדן ובסוריה. כן היה סחר הירקות והפירות, העופות והביצים מרוכז בידי הערבים.

שוק הירקות ב“בזאר”

מרכז סחר הירקות והפירות בירושלים היה בעיר העתיקה, ברחוב הבזאר. המסחר הזה התנהג בתקיפות. יצרני כל מיני הירקות והפירות היו הפלחים מכפרי הסביבה של ירושלים עד חברון ועד סביבות יפו, עזה וכו'.

פלחים סוחרים ושומרי משמרת החוק

הפלחים של הכפרים האלה היו מביאים את תוצרתם בכל יום לירושלים. סרסורים ערבים היו יוצאים בכל יום, עוד לפני עלות השחר אל מחוץ לעיר, ובפגשם את הפלחים עם חמוריהם העמוסים, היו גומרים עמהם שם את העסק, מכניסים אותם העירה אל גדולי סוחרי הירקות, מריקים את הסחורה אל אסמי הסוחרים ומשלמים להם לא את המחירים שהשתוו עמהם בעת הפגישה מחוץ לעיר, אלא את המחירים שהסוחרים רצו לשלם, שהיה פחות מן המדובר. ולא הועילו לפלחים המסכנים כל טענות ותחנונים, כי לא היה להם למי לפנות לעזרה, כי אנשי המשטרה התורקית בעת ההיא, שומרי החוק ושופטי בית המשפט, שהיו כלם ערבים בני העיר, היו על־פי רוב קרוביהם של הסוחרים, והפלח ידע מראש כי אם יפנה אל אנשי הממשלה האלה ואפילו אם יצדק בכל דבריו, לא ימצא משפט צדק ויפסיד. עוות הדין שרר בכל מקום ולא פעם הייתי עד ראיה, כי כאשר הפלחים, בהיותם נגזלים לעין השמש, ההינו לעמוד על זכותם ולדרוש יותר ממה שהסוחר רצה לשלם, בהיות זה הרבה פחות ממחיר השוה, קבלו הפלחים מכות אכזריות, והיו מוכרחים לקבל כמה שנתנו להם ולהסתלק, בהיות הסוחרים והסרסורים הערבים כלם מאוחדים והאחד לא נגע במקחו של חברו. סוחרים יהודים לא עסקו במקצוע זה, כי לא ערבו נפשם לצאת להתחרות בסוחרים והסרסורים הערבים. היהודים היו מוכרחים לקנות את צרכיהם בסחורה זו מאותם הסוחרים הערביים, ולכן היו הפלחים מוכרחים, על אף התנהגותם הבלתי צודקת והאכזרית של הסוחרים הערבים כלפיהם, להביא את תוצרתם אל הסוחרים האלה מאין אפשרות למכרה לאחרים.

ראשית פרי המושבות היהודיות

בשנים האחרונות שלפני המלחמה העולמית, התחילו מושבות אחדות לשלוח לירושלים ירקות ופירות מתוצרתם למכירה לסוחרים יהודים, ואלה האחרונים הרחיבו את המסחר בענין זה, עד כי כעבור שנים אחדות ובפרט בשנים הראשונות אחרי המלחמה העולמית, הספיקו המושבות לסוחרי הירקות היהודים בירושלים את כל מצרכם, מבלי להזדקק כמעט לגמרי לשוק הערבי.

בדי אריג

סוחרים ערבים היו עוסקים גם ביבוא של בד ושל אריגים בשביל הפלחים והבידואים ושאר מצרכיהם המיוחדים, וכן כל מיני בשמים ותבלין המובאים על ידם מסוריה ומצרים. עד היום יש שוק מיוחד בעיר העתיקה הנקרא “שוק הבשמים”.

חמרי בנין

את האימפורט של חמרי בנין, שהתקים פה מלפני שנים במדה מצומצמת, הרחיבו והגדילו שני גרמנים נוצרים, מאלה שהגרו מגרמניה לא"י בשנות השבעים למאה שעברה, רובם חברי חברת “בני ההיכל” (טמפלר) הידועה שבמחוז וירטנברג.

הגרמנים ושכונתם בירושלים

חלק מהם התישבו בירושלים, ורובם של אלה היו אומנים ובעלי מלאכה, שידעו את מקצועם על בוריו, ומהם גם בעלי מקצועות חפשיים: רופא, רוקח, אדריכל וכו‘. הם קנו להם יחד שטח קרקע גדול מחוץ לחומת ירושלים, מצד דרום בשפלה קרוב למקום שעליו הוקמה אחרי שנים תחנת הרכבת של מסלת־הברזל יפו–ירושלים, בעזרת הלואה שקבלו מחברתם בגרמניה, הקימו להם, כל משפחה, בית דירה על המגרש שהוקצע לו וקראו לשכונתם “השכונה הגרמנית”. עם השתרשותם במקום ואחרי שבאו עוד מתישבים חדשים, הגדילו והרחיבו את שכונתם על־ידי תוספת בנינים יפים בסגנון חדיש ובנינים צבוריים בשביל עדתם, גנים יפים וכו’. השכונה הזאת היא אחת השכונות היפות בירושלים. בין האומנים הגרמנים הנז' היה אחד נגר, בשם הוגו וילנד והשני חרש ברזל ומסגר בשם פאול אברלה. שניהם כמו שאר האומנים הגרמנים היו מומחים במקצועם, וכל אחד מהם פתח לו בית מלאכה בעיר העתיקה בירושלים.

רוסים, יונים וארמנים

אחרי שנים מועטות החלו ראשי הכנסיות הנוצריות, הקטוליות האורטודוקסיות (הרוסית והיונית והארמנית) לבנות, בירושלים ובמקומות אחרים בארץ כנסיות חדשות, מנזרים גדולים ומפוארים ובתי איכסון בשביל הציילנים, שהחלו לבוא במספר רב לימי אידיהם, לסייר את המקומות הקדושים שלהם בארץ. הארדיכלים והקבלנים שלהם,שהובאו מחו"ל במיוחד בשביל הבנינים האלה, מסרו את עבודת הנגרות, הברזל והמסגרות לשני הגרמנים הנזכרים לעיל.

מ“בעלי־מלאכה ל”סוחרים"

בהיות שבבתי המסחר לחמרי בנין הקיימים, לא נמצאו החמרים השונים הדרושים לבנינים גדולים ויפים, החלו האומנים הגרמנים הנז' להביא את המצרכים מגרמניה ואירופה, הנגר וילנד את עצי הבנין למיניהם וכל המצרכים והכלים הדרושים לנגרות מודרנית וחרשת הברזל, והמסגר אברלה את הברזל הגלמי וכל הסחורות הדרושות לעבודת הברזל והמסגרות בבנינים. ועם רבות הבנינים של המוסדות הנוצריים ושל אנשים פרטיים עשירים וגם בנין השכונות היהודיות, שהיו גם הם מוכרחים לקנות את חמרי הבנין מהגרמנים הנוצרים הנז‘, בהיות שבבתי המסחר הקטנים של היהודים לא היה מלאי מספיק של הסחורות הדרושות, רחבו וגדלו עסקיהם של הגרמנים הנז’ ועשו עושר רב, וכעבור שנים מועטות עזבו את המלאכה לאומנים אחרים והם השתרשו במסחרם והוסיפו להתעשר.

אל מחוץ לעיר

כאשר נבנתה, בשנת תרנ"ב בערך ברחוב יפו סמוך לשער יפו, על־ידי המנזר הארמני, שורה של מחסנים גדולים ומרווחים עם הנוחיות הדרושות, העבירו הם את מחסניהם הבלתי נוחים מהעיר העתיקה אל המחסנים החדשים הגדולים האלה. אנכי הספקתי לראות את טופסי החשבונות של שני הסוחרים האלה, שעל האחד היה מודפס בגרמנית “טישלרמייסטר” (נגר) ועל השני “שלוסרמייסטר” (מסגר).

מסחר יהודי בחמרי בנין

באותו זמן פתחו גם יהודים בתי מסחר לעצי בנין, ברזל וכו', שגם הם גדלו והתפתחו, אבל לא באותה מדה כמו של הגרמנים הנוצרים ההם.

בית חרשת למרצפות

בשנת 1895 בערך, יסד סוחר העצים הגרמני הנגר מלפנים בית חרושת הראשון למרצפות של מלט, ומאז החלו לרצף את הבתים החדשים במרצפות של מלט במקום מרצפות של אבן שרצפו בהן קודם. בית החרשת הצליח מאד.

פעולים71 יהודים וערבים

מהראוי לציין ששני הגרמנים הנז' העסיקו רק פועלים ופקידים ערבים ואף לא יהודי אחד. לעומתם גרמני נוצרי אחר, בשם איילנדר, שפתח גם הוא, כעבור שנים אחדות, בית מסחר לחמרי בנין של ברזל ומסגרות, שהתחלתו היתה מצערה אבל גדל והתפתח במהירות, העסיק בבית מסחרו רק פקידים יהודים, שמצא אותם לנאמנים וישרים, והתנהג אתם באופן הגון מאד.

קץ המסחר הגרמני

בראשית כניסת האנגלים המנצחים לירושלים גזרה הממשלה החדשה על כל הסוחרים הגרמנים למכור את בתי מסחרם ללא גרמנים ולעזוב את הארץ. רק אחרי שהוקם השלום הכללי בעולם חזרו רבים מהם ארצה, אבל לא שבו לעסקיהם הקודמים.

בית־מסחר פרלמן 1880

מאז גדלו ורחבו בתי מסחר יהודים לענף חמרי הבנין ונוסדו חדשים של יהודים ושל ערבים ואירופאיים אחרים ורובם ככולם הצליחו בעסקיהם. בית המסחר היהודי הראשון בירושלים לחמרי בנין של ברזל היה של ה' פרלמן72, שנוסד בשנת 1880 ומתקיים גם כיום בירושלים ובת"א.

סחר המנופקטורא מבירות

סחר המנופקטורא בירושלים היה אז כלו בידי היהודים. כמעט את כל סחורות המנופקטורא היו מביאים לכאן מעיר בירות שבסוריה הקרובה, ששם היו סוחרים סיטונאיים גדולים עם מלאי גדול של כל מיני בד ואריגי פשתן וצמר, שהביאו מאנגליה ומארצות אחרות. סוחרי ירושלים היו נוסעים דרך יפו באניה לבירות וקונים שם את סחורותיהם או שהיו שולחים את הזמנותיהם ע"י קומיסיונרים יהודים בירותיים. רק סוחרים אחדים היו מביאים אריגי צמר יקרים מאנגליה.

מרכזי מסחר המנופקטורא

מחסני סחורות המנופקטורא היו מרוכזים בעיר העתיקה ברחוב הנקרא שוק הבטראק שברובע הנוצרים. היו מחסנים אחדים גם ברחוב היהודים, ואחר־כך נפתחו חנויות לסחורות מנופקטורא גם בשכונת מאה שערים.

בגדים מוכנים ונעלים מוכנות

בבואי לירושלים היתה פה רק חנות אחת למכירת בגדים מוכנים לגברים ולילדים וגם מעילים לגברות, של מר יואל וייט73 . את סחורתו היה מר וייט מביא מקונטנטינופול וגם מוינה, עפ"י רוב זו שכבר יצאה מהאפנה שם אלא שבירושלים לא השגיחו אז באפנה. לא היתה פה אף חנות אחת למכירת נעלים מוכנות. תושבי ירושלים לא נתנו אימון בנעלים מוכנות, אלא הזמינו להם נעלים אצל סנדלרים מקומיים. יהודי אחד שבא מלונדון, פתח פה חנות למכירת נעלים מוכנות שהביא מאנגליה, ואם כי הסחורה היתה טובה, לא נמצאו קונים עליה מפאת חוסר אימון בטיב נעלים מוכנות, והסוחר הוכרח כעבור זמן מה לסגור את חנותו.

המסחר בכלל

המסחר בירושלים בכלל התפתח באיטיות רבה. חסרו הגורמים העיקריים הדרושים להתפתחות המסחר. לא היו פה נציגים הגונים של בתי החרשת ובתי המסחר לאכספורט שבאירופה, שמתפקידם לפתח קשרים אמיצים בין בית החרשת והאקספורטר ובין הסוחרים המקומיים, וכן לא היו פה בנקים שיתענינו בהרחבת המסחר על־ידי מתן אשראי בתנאים נוחים לסוחרים המוכשרים להגדיל ולהרחיב את עסקיהם.

לשכת המסחר

התקיימה פה כעין לשכת מסחר, שעמדה תחת חסותה של הממשלה התורקית. בראשה עמד סוחר ערבי והשתתפו בה סוחרים אחדים נתיני תורקיה, אבל הלשכה הזאת לא הראתה כל התענינות וכל פעולה בעניני המסחר והסוחרים, והועילה רק לפעמים רחוקות בנתינת תעודות מסחריות רשמיות, כאשר היה בזה צורך לסוחר בענין שבינו ובין הממשלה.

בית מסחר לקומיסיון

בית מסחר לקומיסיון הראוי לשמו היה רק אחד בארץ, והיה שייך לגרמני נוצרי בשם “ברייש ושות'”, שעסק בעיקר באימפורט של מכלת ומעט גם ביבוא של סחורות אחרות, כמו חמרי בנין, סחורות סידקית וכדומה. היו עוד שנים־שלשה קומיסיונרים, שפעולתם היתה קטנה.

וילהלם גרוס אישיותו ומפעלו

בית מסחר יהודי ראשון לקומיסיון נוסד בירושלים וביפו על־ידי מר זאב (וילהלם) גרוס. מר גרוס היה יליד אונגריה, חניך ישיבת פרשבורג, שלמד גם השכלה כללית ומסחרית. היה חתנו של הרב ר' זלמן שפיצער ז“ל, רבה של “עדת ישראל” בוינה (אשתו היתה נכדת בעל ה“חתם סופר” ונינה של ר' עקיבא איגר ז"ל). הוא עזב בוינה בית מסחר גדול בשם “יעקב שרייבר ושות'”, שיסד יחד עם קרובי אשתו והיה מנהלו, ובא בתור יהודי לאומי לירושלים ויסד פה בשנת 1888 בית מסחר קומיסיון. בשנת 1889 פתח ביפו סניף לבית מסחרו והשתקע שם. הוא היה יהודי חרד וגם ציוני נלהב, ואחד מהיחידים שכתב מירושלים מכתב עידוד לד”ר הרצל עוד לפני הקונגרס הראשון. ד“ר הרצל מזכיר אותו כמה פעמים בזכרונותיו. הוא היה ציר לקונגרס הראשון בבזל ולכמה קונגרסים ציוניים אחרים. הוא היה אידיאליסטן מסור לטובת הכלל, עזר הרבה לסוחרים קטנים ולבעלי מלאכה ובפרט לחרשי כלי עצי זית היהודים בירושלים, והשקיע הרבה עמל כדי להפיץ את תוצרתם בחו”ל. הוא קבל למרדיו בירושלים וביפו עוזרים ופקידים צעירים דתיים ומשכילים מילידי הארץ, התענין הרבה בהתפתחותם המסחרית, וגם שלח אחדים מהם לאירופה המרכזית ולאנגליה כדי ללמד את מקצוע המסחר. בעזרתם וחריצותם של פקידיו ועוזריו אלה גדל והתפתח בית מסחרו, ואם כי בהתרחב הישוב נוסדו עוד כמה בתי מסחר לקומיסיון בארץ, היה בית מסחר הקומיסיון של ה' גרוס גדול וחשוב בארץ. את ימי המלחמה בלה ה' גרוס בוינה בתור נתין אונגרי, חזר לארץ בשנת 1921 זקן ושבור, ומת בתל אביב בשנת תרפ“ז. עוזריו ופקידיו הראשונים הנם סוחרים חשובים בארץ. מי שהיה עוזרו הראשון ומנהל בית מסחרו בירושלים במשך כל שנות קיומו, מר מרדכי כספי, הנהו בעל עמדה חשובה בארץ, סוחר חשוב, עסקן צבורי, סגן יושב ראש לשכת המסחר בירושלים וקונסול לטויה בא”י.

מסחר נתיני חוץ

רשות גמורה היתה לנתיני הארצות הזרות כמו לנתיני הארץ לסחור את הארץ באין מפריע, ולא עוד אלא שבשעה שסוחרים נתיני הארץ היו מחויבים בתשלום מס מסחר, – אם אמנם בסכום קטן בערך, בהיות היקף המסחר קטן בכללו בעת ההיא, – היו הסוחרים נתיני ארצות חוץ פטורים לגמרי ממס זה, בתוקף חוק הקפיטולציות, ששרר בתורקיה. הם עמדו תחת חסותם של קונסולי ממשלות הארצות שמשם יצאו.

מצב המשפט

כל ריב ומשפט אשר היה בין שני אנשים בני ארץ אחת, היה נחרץ משפטם על־ידי הקונסול על־פי חוקי הארץ ההיא. במשפט יותר חשוב, הושיב הקונסול שלשה מנכבדי נתיניו תחת ראשותו לדון ולפסוק באותו משפט, ואם המתדיינים היו נתיני ממשלות שונות, היה הדין מתברר אצל הקונסול של הנתבע. דיון בין נתין ארץ אחרת ונתין עותומני, היה נחרץ בבית המשפט הממשלתי העותומני, לפי דרגת המשפט עפ“י חוקי הארץ. בית המשפט העותומני לא יכל להזמין לדין את הנתין הזר באופן ישר, כי אם על ידי הקונסול שלו, והשוטר הממשלתי לא היה יכל לדרך על סף ביתו של הנתין הזר בלי רשות הקונסול שלו, וזה האחרון היה מזמין את נתינו לבית המשפט ע”י השוטר שלו, שנקרא בשם “קאוואס”. בעת בירור המשפט בביה"ד העותומני היה נוכח פקיד הקונסוליה, שעמד לימין נתינו, כדי לשמור על זכותו לבל יקופח במשהו.

רכישת קרקע של נתיני חו"ל ועמים אחרים

רק בעסקי בתים וקרקעות לא חל חוק הקפיטולציה, וגם הנתינים הזרים עמדו בזה תחת החוק העותומני. רשות היתה לכל נתיני ממשלות זרות לקנות בתים וקרקעות בתחומי הערים ככל רצונם, והיתה האפשרות לפני כשבעים–שמונים שנה, לקנות הרבה קרקעות ומגרשים במחירים פעוטים ממש, אלא שמנהיגי היהודים בעת ההיא לא ראו בעיני רוחם את עתידה הכלכלי של ירושלים ולא נצלו את האפשרויות האלה, הבינו את הענין החשוב הזה רק ראשי הדתות הנוצריות, הכנסיות והמנזרים שלהם: היוני, הרוסי, הארמני והלטיני, והם נצלו את ההזדמנות הבלתי רגילה הזאת, וקנו את רובן של הקרקעות בירושלים העתיקה וסביבותיה הקרובות, בעיקר מחוץ לשער יפו, מקרבת השער והלאה בשטחים ארוכים, על פני רחוב יפו משני צדדיו וברחובות הסמוכים. בתחלה עמדו כל הקרקעות האלה ריקות ועזובות, ורק במקומות אחדים ברחוב יפו עמדו אורוות סוסים וחמורים רעועות ואי אלה חנויות דלות ובתי מרזח. אך כאשר התחיל המסחר בירושלים להתפתח, בנין חנויות ומלונות מחוץ לחומה משנת 1890 בערך ואילך, התחילו מנהלי המנזרים בעלי הקרקעות לבנות ברחוב יפו בתחלה בנינים לא גדולים שהכילו ברובם חנויות ומשרדים ומחסנים רחבים וגבוהים, עם הנוחיות הדרושות למסחר ואז החלו בעלי העסקים, החנויות ובתי המסחר, שהיו כלם בפנים העיר העתיקה, להעביר את בתי מסחרם אל החנויות והמחסנים החדשים האלה, וברבות הכנסותיהם של המנזרים מהבנינים האלה ובעזרת הכספים שהיו מקבלים מבני דתם בחו“ל ומהציילנים שבאו הנה לסייר את מקומותיהם הקדושים ונדבו לטובת הכנסיות והמנזרים, הוסיפו קומות על הבנינים הקיימים והקימו עוד בנינים חדשים, גדולים ומודרניים יותר, שהכילו חנויות יפות, משרדים, בתי מלון נהדרים, כמו המלון שנקרא בתחלה בשם “הוורד הוטל” ואח”כ בשם “הוטל פאסט”, שנבנה על־ידי מנזר הארמנים ברחוב יפו, והמלון היפה “גרנד ניו הוטל” של המנזר היוני, שנבנה סמוך לשער יפו בנים החומה, עם פסאאז' יפה של חנויות בקומת הקרקע של הבנין הזה. ובשנים שלאחר כך נבנו עוד בתי מלון יפים ונהדרים, שבהם התאכסנו התירים הרבים, שבאו מאמריקה, אנגליה ומארצות אחרות, לסייר את המקומות ההיסטוריים בארץ.

בנינים של העיריה

גם לעיריה המקומית היו שייכים מגרשים ברחוב יפו, שעליהם בנו חנויות, בתי מלון ומשרדים, שמביאים הכנסה הגונה לעיריה. גם גן קטן לה עם אילני נוי ופרחים במרכז רחוב יפו להנאת תושבי העיר.

מלון קמיניץ

המלון היהודי הראשון, פחות או יותר מודרני, נוסד ע"י ה' ליפא קמיניץ74 בשנות השמונים למאה שעברה, שהלך והשתכלל. ובו התאכסנו הברון והברונית אדמונד די רוטשילד בבקוריהם בירושלים.

מלון אמדורסקי

המלון המודרני היהודי השני היה של ה' ירחמיאל אמדורסקי. אחריהם נוסדו עוד בתי מלון, ואחרי הכבוש האנגלי נוסדו בירושלים בתי מלון ממדרגה ראשונה. כן נוסדו בתי מסחר גדולים ויפים עם מלאי גדול של סחורות שונות, לפי דרישת הזמן.

ממשלת תורכיה והתעשיה

תעשיה לא היתה כלל בארץ בעת בואי. הממשלה התורקית של העת ההיא, לא רק שלא עודדה את התעשיה, אלא להיפך שמה מכשולים רבים על דרכה. היא היתה מעונינת בהגדלת האימפורט מחו"ל, כי על הסחורות המובאות היתה מקבלת מכס של 8% משווי הסחורות, שהעלתה אחר־כן בהסכמת המדינות הזרות הגדולות, אחרי לבטים רבים עמהן, ל־10%. כנגד זה בתוקף חוק הקפיטולציה לא יכלה לגבות שום מכס מסחורות מיוצרות בארץ. גם הממשלות הזרות היו מעונינות לטובת האכספורט שלהן, שלא להנהיג תעשיה בארץ. מכיון שהמכס על הסחורות – גם מחפצים משומשים שהוכנסו לנמלי הארץ גבתה מכס – היה אחד הסעיפים העיקריים של ההכנסות, מתוך כך אפשר להבין מדוע הפריעה הממשלה לכל יזמה של תוצרת מקומית.

בית חרשת לגפרורים של שמואלזהן ורם

זכורני בשנת תרנ“א, התאחדו שני יהודים שבאו מרוסיה, מר שמואלזוהן ומר נחמן רם, – שניהם היו אח”כ מראשוני האכרים בחדרה, – ויסדו ביפו בית חרשת לגפרורים, בעזרת בית חרשת גדול לתוצרת זו באחת הערים הגדולות ברוסיה. הם הבטיחו לממשלה חלק ידוע מהריוח והשיגו רשיון לפתיחת בית־החרשת, כמובן בעזרת “אותו הכח”, שהיה נפוץ מאד בין פקידי הממשלה התורקית הישנה. הם הביאו מרוסיה את המכונות והכלים הדרושים, מנהל ועובדים בעלי מקצוע, והחמר הגלמי וכן את החמרים החימיים הדרושים לתוצרת זו. לפי דבריהם היו סכויים להצלחה במפעל זה, בעיקר מפני ששכר העבודה עלה אז פה בזול מאד. אך כאשר אזלו החמרים החימיים, שהובאו בפעם הראשונה, והזמינו חמרים חדשים והגיעו לנמל יפו, לא הרשו שלטונות המכס להכניסם, כי ברשיונם שקבלו לא היה ברור דבר הכנסת החמרים החימיים האלה. אחרי לבטים רבים והוצאות מרובות, עלה בידם להכניס הפעם את החמרים לבית החרשת שלהם ולהוציא את התוצרת, אבל להבא נאסרה עליהם לגמרי הבאת החמרים, והם נאלצו לסגור את בית החרשת, וסבלו על־ידי כך נזק רב, ונסתם כל נסיון נוסף ליסוד בית חרשת בארץ.

תעשית מי סודה

רק כעבור שנים הצליחו אחדים בקושי רב לפתוח פה בתי תעשיה למי סודה, ואי אילו תעשיות ביתיות. רק אחרי הכבוש האנגלי החלה התעשיה של מצרכים שונים להתפתח בארץ, שהלכה והתרחבה ע“י היזמה והמרץ של בעלי מקצוע שבאו מחו”ל.

 

כ. בַּנְקִים וְדֹאַר

חיים אהרן ולירו והבנק שלו

שלשה בנקים התקיימו בירושלים בעת בואי לפני חמשים שנה. אחד של ה' חיים אהרן ולירו, שנוסד עוד לפני כמה שנים ע“י אביו ר' יעקב ולירו ז”ל בשם בנק “יעקב ולירו ושות'”75 . הבנק הזה היה המספק הכספי של הקיסר פרנץ יוסף בעת נסיעתו במזרח הקרוב וסוכנה של הקונסוליה האוסטרית בירושלים. היה גם סוכן של הבנק הידוע ש. מונטגיו בלונדון, שעשה על ידו טראנסאקציות כספיות בארץ־ישראל וסוריה. עסקו העיקרי של בנק ולירו היה קנית ומכירת קרקעות, מגרשים ובתים בירושלים והסביבה. הוא השקיע הון רב בקנית קרקעות, גם במקומות שוממים בעת ההיא, שהבטיחו לפי ראות עינו החדה בענין זה, להיות במשך הזמן מקומות מרכזיים, ששוים יעלה בהרבה. וכך היה. בהתפתחות רחוב יפו ופתיחת רחוב המלך ג’ורג' החמישי אחרי הכבוש האנגלי, מהוים מגרשיו שבחלקם הוקמו עליהם מחסנים, משרדים ודירות, אחד המרכזים העיקריים של המסחר הירושלמי. הוא היה מכובד גם על חברי הקורפוס הקונסולרי בעיר ועל חשובי האזרחים האירופיים פה. הוא היה נתין עותומני והיה מלוה לעתים קרובות כספים להנהלה הממשלתית פה.

ולירו והפחה התרכי

פעם דרש ממנו הפחה הירושלמי הלואה גדולה מדי, ובהיות שלא היה בטוח שישולם לו סכום גדול כזה, השתמט מתת את ההלואה. הפחה רגז עליו ובתור עונש שם עליו מאסר בית. תיכף נועצו כל הקונסולים של המדינות הזרות, ושלחו מחאה נמרצת לפחה נגד מאסרו הבלתי חוקי של מר ולירו והוא שוחרר מיד.

בנק ולירו עסק גם בנתינת הלואות על משכנתאות של נכסי דלא ניידי ובמדה מצומצמת גם במתן אשראי לסוחרים מקומיים. בנק ולירו נסגר עם כניסת תורקיה למלחמה העולמית.

רבי משה יצחק גולדשמיד

מנהלו של הבנק הזה, כמעט במשך כל שנות קיומו, היה מר משה יצחק גולדשמיד76 , מתושבי ירושלים יוצאי הולנד, שהיה גם עסקן צבורי חשוב. ראש עדת יהודי גרמניה והולנד בירושלים, מנהל ועד הצדקות של יהודי פרנקפורט בירושלים, וממונה ראשי של כולל הו"ד, וכן חבר הועד של בנין בית החולים “שערי צדק”. הוא היה הרוח החיה של הועד הזה.

בנק פרוטיגר

הבנק השני בירושלים היה אז של ה' פרוטיגר, גרמני נוצרי. גם הבנק הזה עסק בעיקר בקנית ומכירת קרקעות בגבולות ירושלים החדשה. הוא בנה על־ידי עוזרים וקבלנים יהודים את השכונות “מחנה יהודה”, “סוכת שלום” ו“בתי פרלמן”77 , ואת הבתים של השכונות האלה מכר ליהודים בתשלומים לזמנים ארוכים בתנאים נוחים. הבנק הזה נתבטל עם מותו של בעליו הנז'.

בנק המבורגר

היה עוד בנק שלישי – של האחים המבורגר. באמת היה זה רק “שלחנות” במובן הפשוט של מלה זאת. בעליו – האחים נטע צבי ופנחס המבורגר78 היו מבני הדור הישן ילידי ירושלים מבלי השכלה מסחרית וכללית. משכנו של הבנק הזה היה בחנות קטנה ברחוב הבאזר בעיר העתיקה ורהיטיו – קופת ברזל מהטפוס הישן, שלחן וספסלים אחדים פשוטים. הונו היסודי של הבנק היה פעוט, אבל בהיות בעליו אנשים דתיים וישרים ומעורבים עם הבריות, רכשו להם מהר את אימונם של מנהלי מוסדות התורה והחסד וכן של כוללים שונים בירושלים, והיו לסוכניהם. מנהלי המוסדות היו מוכרים את כל השיקים וכסף הניר שקבלו מתומכיהם הרבים באירופה ואמריקה לבנק האחים המבורגר, ואת תמורתם היו מפקידים בבנק זה והיו מושכים עליו שיקים לפי הצרך. עסקיו של הבנק הזה גדלו. הם היו הקונים העיקריים בעיר של כל מיני שיקים של בנקים מחו“ל וכן היה גדול אז המסחר ברובלים ניר רוסיים, כי למרות שהיה כתוב עליהם שוים בזהב אי אפשר היה, לפי החוק הרוסי, לדרש מאת האוצר הממשלתי הרוסי את תמורתם בזהב, ולכן היה הקורס של הרובלים פה, כמו בכל הארצות שמחוץ לרוסיה, מתחלף לעתים קרובות מאד, והיה במסחר זה הרבה ספקולציה. היה לבנק המבורגר קשרים עם בנקים גדולים בערים הגדולות של אירופה ואמריקה, ורבים מסוחרי ירושלים היו קונים ממנו שיקים של הבנקים בחו”ל. כן עסקו בדיסקונטו של שטרות מסוחרים ידועים ובטראנסאקציות בנקאיות שונות.

האחים המבורגר סוכני הדאר הרוסי

נוסף לזה היו האחים המבורגר הסוכנים של הדאר הרוסי. האניות של “החברה הרוסית לספנות ומסחר” מאודיסה, היו מביאות ליפו את הדאר מרוסיה, מכתבי כסף, ערך ואחריות ומכתבים פשוטים בשביל א“י ומוסרות אותם לסוכנות החברה ביפו. מקבלי המכתבים והמשלוחים מירושלים ומיתר ערי א”י, היו צריכים לקבלם בעצמם מאת הסוכנות הנזכרת ביפו נגד תעודת זהות. המוסדות ואנשים פרטיים היהודים, שהיו מקבלים עם כל אניה כספים ומכתבים, אי אפשר היה להם לנסע בכל פעם או לשלח שליח מיוחד ליפו, שכן היתה אז גם סכנת דרכים בהעברת כספים מיפו לירושלים. רק משרד הדאר האוסטרי היה מעביר בעצמו את כל מה שנתקבל בדאר שלו ביפו ע“י פקיד הקונסוליה האוסטרית בלוית חיל מזוין, האחים המבורגר שהיו נתינים אוסטריים וידידים של מנהל הדאר האוסטרי בירושלים, השיגו רשיון שמעבירי הדאר האוסטרי יעבירו להם את מה שנתקבל במשרד הרוסי ביפו עבור ירושלים. כל המוסדות הירושלמיים וכן אנשים פרטיים רבים מסרו הרשאה לאחים המבורגר, לקבל את כל מה שבא עבורם בסוכנות חברת הספנות הרוסית ביפו והם, באמצעות הדאר האוסטרי, העבירו לירושלים נגד תשלום קבוע, דבר שהכניס להם הכנסה הגונה. הבנק של האחים המבורגר עשה כאמור עסקים טובים, והיו כל הסכויים לבנק זה להתפתח במדה הגונה מאד, אלא שהנהלתו לא עמדה כלל על הגובה. בעלי הבנק היו חניכי החדר הישן בלי כל השכלה מסחרית. האח הגדול ר' נטע צבי היה המוהל העיקרי בירושלים ובלה במצוה הזאת הרבה מזמנו וגם עסק בעניני כולל אונגרן, שהשתיך אליו. גם האח השותף השני ר' פנחס המבורגר היה עסקן במצות. השגחת הממשלה על בנקים לא היתה אז, ובקורת של רואה חשבון מוסמך לא היתה נחוצה עפ”י החוק, וכך הוזנחו עסקי הבנק, וגם הסתבכו במתן הלואות לעסקים לא בטוחים ואף גם בנתינת “שטרות טובה” לאנשים שונים, עד כי כעבור שנים אחדות פשט הבנק את הרגל ובעליו האחים המבורגר נשארו עניים מרודים עד סוף ימיהם.

חלפנים ומטבעות חוץ

היו אז בירושלים חלפנים, שעסקו גם הם בקנית ומכירת רובלי ניר רוסיים, בנקנוטים של ממשלות ומטבעות זהב וכסף. בהיות אז עפ"י רוב מחסור במטבעות קטנות טורקיות, כמו העשיריה והבישליק, היו החלפנים מביאים את המטבעות הקטנות האלה לירושלים מערים אחרות בממלכת תורקיה, והיו מקבלים בעד פירוט של לירה זהב לעשיריות, לפי הדרישה על המטבעות הקטנות ובעיקר לפני החגים, עד חמשה אחוזים למאה.

סרסורי שטרות

סרסורים פרטיים היו גם הם אז בירושלים שעסקו בנכיון שטרות אצל מלוים ברבית שמספרם היה די גדול בירושלים, ביחוד מחוגי הסוחרים שהאשראי שלהם בבנקים לא הספיק להם. וכמובן היה שער הרבית על שטרות אלו די גבוה, כי לא היה מוגבל על־ידי חוק ממשלתי.

הבנק הגרמני וסניפיו

בשנת 1891 יסד בנק גרמני נוצרי בברלין בנק בירושלים בשם “דוטשע פלשתינא בנק”. מנהל הבנק הזה, מומחה ובעל מקצוע, נשלח מברלין, וגם פקידים אחדים באו מגרמניה. רובם של הפקידים היו מבני הגרמנים בארץ, שלמדו בגרמניה והיתה להם ידיעה בהנהלת ספרים ועסקי בנק, וגם ערבים מחניכי בית היתומים הסורי הגרמני בירושלים הנקרא בית היתומים “שנלר” על שם מנהלו. מר יוסף חכמישוילי, המנהל הנוכחי של ברקליס בנק בת"א, היה גזבר הבנק הגרמני הזה במשך כמה שנים עד סגירתו אחרי הכיבוש האנגלי. כעבור זמן מועט אחרי התיסדותו בירושלים פתח הבנק הגרמני הפלשתינאי הזה סניפים ביפו ובחיפה. הבנק הזה שעסק בכל עסקי בנק, עזר הרבה לפיתוח המסחר בארץ, ואם כי הונו היסודי של הבנק לא היה גדול, הצליח לרכוש לו את אימונם של רוב הסוחרים ובעלי הממון, שהפקידו בו סכומים הגונים, והבנק מצדו נתן אשראי לסוחרים מקומיים לפי מדת בטחונם. על פי המלצותיו של הבנק הזה נתנו גם בתי החרשת והאכספורטרים הגרמניים סחורות בהקפה לסוחרים מקומיים. הבנק הזה נסגר כאמור עם כיבוש האנגלים את הארץ.

בנק קרדיט ליונאיס

בשנת 1900 בערך פתח הבנק הצרפתי הגדול “קרדיט ליונאיס” סניפים בירושלים וביפו. הבנק הזה עסק פה בטראנסאקציות מסחריות במדה מצומצמת, היה מקבל לגוביינא מפירמות צרפתיות או אחרות שטרי מטען של סחורות שנשלחו לסוחרים פה, וכן שטרי חוב של סוחרים מקומיים לפקודת פירמות אירופיות, ונתן אשראי על בטחונות ממדרגה ראשונה. מטרתו העיקרית היתה לקבל פה כספים בתורת פקדונות, כי בהיותו סניף של אחד הבנקים הכי גדולים באירופה, האמינו בו בעלי הכסף הגדולים ביותר בא"י, כגון האפנדים הערבים העשירים, ראשי מנזרים ומוסדות אירופיים ועשירים אחרים, שלא היה להם במה להעסיק את כספם, והיו מוסרים את כספיהם לפקדון בבנק זה ברבית פעוטה לזמנים פחות או יותר ארוכים. הסניף הירושלמי היה שולח את הכספים האלה לבנק המרכזי בצרפת, שהיה מעסיק את הכספים ברוחים הגונים.

ירידת הבנק הצרפתי

שנים אחדות אחרי כבוש הארץ על־ידי האנגלים, כשנפתחו פה עוד בנקים גדולים והמפקידים יכלו להפקיד את כספיהם אצל הבנקים החדשים בתנאים יותר נוחים, או גם היתה להם האפשרות להשקיע את כספיהם בבנינים או במסחר ותעשיה, שהביאו להם רוחים יותר גדולים, הוקטנו בהרבה הפקדונות אצל הבנק הצרפתי הנזכר, והרוחים לא כיסו את הוצאות המנגנון הבנקאי. אז נסגרו הסניפים של הבנק הצרפתי הזה פה וביפו, ואחדים מהפקידים הועברו לסניפי הבנק הזה במצרים.

בנק אפ"ק ומנהלו ז. ד. ליבונטין

בשנת תרס“ג נוסד ביפו הבנק הלאומי העברי בשם “חברת אנגליה פלשתינה בע”מ”. בתור מנהל נשלח מלונדון, מהבנק הקולוניאלי הציוני שם, הבנקאי המשכיל והחרוץ הידוע בתור ציוני מובהק מר ז. ד. ליבונטין, שהיה ממיסדי המושבה “ראשון לציון” והכיר היטב את הארץ ותנאיה. כעבור שנה בערך נפתח סניף לבנק זה בירושלים ואח"כ ביתר ערי הארץ ואחדות ממושבותיה. למנהלי הסניפים בחר מר ליבונטין אנשים מתאימים מתושבי הארץ והוא היה המנהל הראשי של הבנק וסניפיו ומושבו ביפו. הבנק הזה עזר הרבה להתפתחות המושבות העבריות וכן בבנין העיר תל־אביב ושכונות חדשות בירושלים, על־ידי יסוד קואפרטיבים מחברי הבונים ומתן אשראי להם בתנאים נוחים, בערבות הדדית. אבל המטרה העקרית של הבנק הזה היתה התפתחות המסחר בארץ. הבנק עזר לסוחרים מקומיים לסוגיהם בנתינת אשראי לכל אחד לפי מצבו המסחרי, והקפיד מאד על דיקנות הלוים בתשלומיהם, כדי שהבנק יחד עם הסוחרים יוכלו להתפתח ולהתקדם, אם כי הונו היסודי היה קטן לפי ערך הדרישה. הבנק הזה הציל רבים מהסוחרים, שנוצלו על־ידי המלוים ברבית וסרסוריהם, ועזר הרבה להתבססות עסקיהם. על אף תעלוליהם של הסרסורים, שידם היתה תקיפה בימים ההם וראו בבנק את מתחרם הגדול הצליח הבנק למשוך את הסוחרים החשובים וכן רכש את אימונם של רבים מבעלי הכסף, שהפקידו בו את פקדונותיהם.

יצירת קשר מסחרי עם חו"ל

הבנק אפ"ק עזר הרבה בהתפתחות הקשרים בין סוחרי הארץ ובתי החרשת והאקספורטרים באירופה. הפקידים החרוצים של הבנק עמדו תמיד לימין לקוחותיהם במקום, במתן עצה וידיעות נחוצות, כפי נסיונם, שרכשו להם בשנות עבודתם.

ערך אפ"ק לישוב

הבנק היה ביחסים טובים עם פקידי הממשלה הגבוהים, ועל־ידי זה עלה בידו לעזור הרבה לבני הישוב היהודים בענינים כלליים ופרטיים. הבנק עזר הרבה במתן אשראי גם למוסדות היסד המבוססים בירושלים.

הופין באפ"ק

כאשר התרחבו מאד עסקי הבנק, נשלח ארצה מר הופין מהולנד, בעל השכלה גבוהה, בתור יועץ ועוזר ראשי למר ליבונטין.

אפ"ק בזמן מלחמת העולם

עם כניסת תורקיה למלחמה העולמית בצד גרמניה, הוכרח הבנק בתור מוסד אנגלי, לצמצם את עסקיו עד למינימום ואח“כ נסגר לגמרי. מנהליו עברו למצרים ומשם עזרו, עד כמה שזה עלה בידם, לסוחרים יהודים שבארץ ובעיקר לפליטים הרבים שהגרו מהארץ למצרים. עם כבוש א”י על־ידי האנגלים, שבו מנהלי הבנק למקומותיהם בארץ והמשיכו ביתר מרץ בעבודתם.

אפ"ק בימינו

כשזקן מר ליבונטין, המנהל הכללי הראשון, התפטר ממשרתו ואת מקומו, בתור מנהל כללי של הבנק וכל סנפיו, תפס מר הופין, שבחריצותו והבנתו העמוקה בעסקי בנק, הגדיל והרחיב הרבה את פעולותיו הרב־צדדיות של הבנק, ובעזרת סגניו ופקידיו החרוצים, הגיע למדרגת אחד משני הבנקים הראשונים בארץ.

הבנק הלאומי המצרי

אחרי כניסת האנגלים לארץ ישראל, נפתחו בירושלים וביפו סניפים של הבנק הלאומי המצרי. הבנק הזה היה סוכנה של הממשלה האנגלית המקומית וכן עסק בכל עסקי בנק הרגילים. המטבע החוקית בארץ היתה אז המטבע המצרית.

ברקליס בנק

כעבור שנים אחדות נסגרו סניפי הבנק הזה ובמקומו נפתח בירושלים, ביפו וביתר הערים בארץ וכן בעיר הראשית של עבר הירדן – עמאן, סניפים של הבנק הלונדוני הידוע “ברקליס בנק”, שלו סניפים רבים בהרבה ערים גדולות שמעבר לימים, בדומיניונים ובמושבות האנגליות בעולם. הבנק הזה, שנהיה לסוכנה של הממשלה המקומית, במקום הבנק המצרי הלאומי, נעשה על־ידי תמיכת הממשלה, לבנק הראשי בארץ, וכמובן שעשה עסקים רבים ורכש לו את אימונו של הקהל הרחב.

הלירה הארץ־ישראלית

בשנת 1927 בטלה הממשלה הפלשתינאית את המטבע המצרית בתור מטבע חוקית בארץ והנהיגה במקומו את הלירה הפלשתינאית, שמחירה שוה למחיר לירה שטרלינג אנגלית, אלא שנחלקה, לא לשילינגים, כמו הלירה האנגלית, כי אם למילים. כל לירה פלשתינאית מתחלקת לאלף מילים. (הלירה וחצי הלירה הם של ניר, מטבעות של מתכת לבנה בני מאה, חמשים, עשרים, עשרה וחמשה מיל, ושל נחשת בני שני מיל ומיל אחד). המטבע הזאת היא חוקית בארץ־ישראל ובעבר הירדן. את החליפין של הלירה המצרית וחלקיה בלירה הפלשתינאית, בהוספת ההפרש שבקורס (שויה של הלירה המצרית היא בערך ב־2/1/2% יותר גבוה מהלירה הפלשתינאית), מסרה הממשלה לברקליס בנק ולבנק הזה הזכיון היחידי של הפצת המטבע הפלשתינאי. כן עושה הממשלה את כל הטראנסאקציות הכספיות שלה באמצעות בנק זה.

סניף תל־אביב

במשך הזמן פתח בנק ברקליס, תחילה בדירה שכורה ואח"כ בבנינו הפרטי שבנה שם, סניף בתל־אביב. כן פתח גם סניפים מסונפים לו ברבעים שונים של העיר וכן בשכונת רמת גן.

בנק עותומאן ובנקו די רומא והבנק הגרמני

גם בנק “עותומן” והבנק האיטלקי “בנקו די רומא”, שהיו קיימים בארץ גם מלפני המלחמה, הרחיבו את עסקיהם אחרי המלחמה העולמית עם התפתחות הבנין, המסחר והתעשיה בארץ, ופתחו גם הם סניפים חדשים בתל־אביב. כן נפתח גם בנק גרמני בשם “בנק דר טמפלרגעזעלשאפט” (של חברת בני ההיכל), בירושלים, יפו וחיפה. ברבות השנים נפתחו בארץ עוד בנקים כלליים ופרטיים ועסקי בנק שונים.

הדאר התרכי והדאר האוסטרי

באופן רשמי התקיים בארץ דאר ממשלתי תורקי, אבל דאר זה פעל ברשלנות, בחוסר סדר ובטחון, ולכן לא רכש לו את אימונו של קהל הסוחרים וכן של מוסדות התורה והחסד של יהודים ושל לא יהודים, הרבים בארץ, שהשתמשו בדאר התורקי רק למשלוח מכתבים פשוטים לערי פנים המדינה. למשלוח כספים ודבר ערך, מכתבים באחריות וגם מכתבים רגילים מפה לחו“ל ומשם לכאן, השתמשו בדאר האוסטרי, שהיה קיים בירושלים ובערי החוף עוד מזמן ביקורו של הקיסר האוסטרי פרנץ יוסף בשנת תר”ל. ע"י הדאר האוסטרי אפשר היה לשלוח לכאן מכל ארצות אירופה, חוץ מרוסיה, מצרים ואמריקה, גם שטרי המחאה עד סך 1200 פרנקים זהב והכסף היה משתלם במשרד הדאר בירושלים. כן אפשר היה לשלוח מפה, על־ידי הדאר האוסטרי, שטרי המחאה עד הסכום הזה למקומות הנזכרים.

משרד הדאר האוסטרי וסדריו

משרד הדאר האוסטרי נמצא, במשך הרבה שנים, בעיר העתיקה בבית צר של 2–3 חדרים. לקהל המבקרים את משרד הדאר לרגל עניניהם, לא נתן להכנס בפנים הבית, אלא מוכרחים היו כולם לעמוד בחוץ. קנית בולים ומסירת וקבלת מכתבים פשוטים ובאחריות וכן חבילות נעשה דרך חלון חיצוני. גם בעת רוחות וגשמים מוכרח היה הקהל לעמוד בחוץ בלי מחסה מקרה ומגשם שוטף. בעת מסירת המכתב דרך החלון, דלפו טפות גשם על המעטפה ונטשטשה הכתבת. מובן שלא היה בבית הדאר מקום שם אפשר היה לחתום קבלות עבור מכתבים באחריות או חבילות שנתקבלו, והיה הכרח ללכת הביתה או למצא מקום אחר לחתום שם ולחזור שוב אל חלון הדאר כדי לקבל את המכתב או החבילה. שליחי דאר בשביל להוביל את המכתבים אל מקבליהם לא היו כלל. שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה העולמית עבר משרד הדאר האוסטרי לבית יותר נרחב, מול מגדל דוד, ופה סודרו קצת סדורים מודרניים ואח"כ גם נקבעו תיבות דאר להשכרה.

מכתבים מרוסיה

מרוסיה היו מתקבלים מכתבים וחבילות וכסף במשרד של “חברת האניות הרוסית” ביפו ומשם הועברו לירושלים, למקבליהם היהודים, ע"י המשרד הידוע של האחים המבורגר הנזכר79 ובאחריותו ונמסרו לבעליהם נגד תשלום מיוחד.

בתי הדאר הגרמני, הצרפתי והרוסי

אחרי בקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ, בשנת 1898, נוסד בירושלים וביפו דאר גרמני וגם דאר צרפתי, וכעבור זמן מה גם דאר רוסי רשמי, שמנהלו בירושלים, בכל זמן קיומו, היה בן עמנו מר אברהם סולומיאק, ששמש מקודם במשך שנים רבות מתורגמן בקונסוליה הרוסית בירושלים. בהיות שבתי החסד היהודים וכן הכנסיה והמנזרים הנוצריים האורטודוקסים (הרוסים והיונים), היו נתמכים בעיקר מנדיבים בני דתם ברוסיה, לכן היה ההיקף של הדאר הרוסי בירושלים הכי גדול וחשוב. עם כניסת תורקיה למלחמה העולמית נסגרו הדאר הרוסי והצרפתי בארץ ונשארו קיימים הדאר האוסטרי והגרמני. אחרי כבוש הארץ ע"י האנגלים נסגרו גם אלה יחד עם הדאר התורקי, ונוסד דאר אנגלי בארץ מסודר היטב. הפקידים של בתי הדאר הזרים שנסגרו, עברו כמעט כולם לשרות הדאר האנגלי.

טיליפון

כעבור שנים אחדות סודרה שרות טלפון בארץ שלא היה כלל בזמן הממשלה התורקית.

המטבעות בארץ בזמן ממשלת התורקים

אחרי בטולו של ניר הערך התורקי, בגמר מלחמת רוסיה ותורקיה לא היה יותר כסף ניר תורקי עובר בארץ, כתוצאה מפשיטת רגל ממשלתית. בתור מטבעות תורקיות התקבלו בארץ רק לירה תורקית זהב, ששויה היה בערך 23 פרנקים זהב. המחיר הנומינלי של מטבע זאת היה מאה גרוש, אבל בשוק המסחר היה ערכה בעיר אחת שונה מערכה בעיר אחרת. למשל, בירושלים, בירות וערי הגליל, היה ערך לירת הזהב התורכית 124 גרושים. לעומת זה ביפו וסביבותיה היה ערכה 141 גרושים. מטבעת כסף תורקית היתה בשם “מג’ידי”, ערכה הנומינלי 20 גרושים, בירושלים 23 גרושים, ביפו וסביבותיה 26 גרושים. ממטבע זאת היו גם חצאים ורבעים, מטבעות כסף סיגים היתה בשם “בישליק”. ערכה הנומינלי שנים וחצי גרוש, בירושלים 3 גרוש, ביפו וסביבותיה 15/40 3 גרוש. בישליק כפול היה בשם “ווזארי” ומחירו כפלים. “מטליק” – בירושלים ערכו 1/2 12 פרוטות (הגרוש מכיל 40 פרוטות) ושונה בכל גליל אחר של הממלכה העותומנית. כן היו מהלכים בארץ באופן חוקי למטבעות של ארצות שונות, כמו: נפוליון זהב (20 פרנקים), לירה שטרלינג זהב וניר, דולרים אמריקניים, שילינגים ופרנקים כסף וערכם בגרושים שונה בכל עיר ומחוז.

 

כא. מִסִּים

המסים

הכנסות הממשלה הטורקית היו בעיקר מהמסים הישירים וחלק לא גדול גם ממסים בלתי ישירים. הסעיפים העקריים של המסים היו שלשה: מס המכס, מס המעשר ומס הרכוש. בתור מס המכס היה נגבה: אחוז אחד מכל היצוא, שהיה בעיקר מיבול הארץ, כגון שעורה ותבואות אחרות, תפוחי זהב ולימונים, יין צמוקים וכו' ושמונה למאה מכל הסחורות והחפצים וגם מחפצים משומשים הנכנסים מחוץ לארץ בנמלי הארץ. ההכנסה ממס זה היתה העיקרית, בהיות וכל המצרכים הובאו מחו“ל, כי בארץ גופא לא היתה אז כל תעשיה. מס המכס השתלם בתחלה בשיעור של שמונה למאה משווי הסחורה מכל המינים בלי הבדל. שיעור המס הזה נקבע ע”י הממשלה העותומאנית בהסכמת ממשלות חוץ, בתקף חוק הקפטולציה. בהיות והמסים האלה לא הספיקו לאזן את תקציב הממשלה, השתדלה האחרונה אצל הממשלות האירופיות להתיר לה להעלות את גובה מס המכס, אבל הדבר נתקל במיאונם של הממשלות, ורק בשנת 1910 בערך עלה בידה, אחרי לבטים רבים, להעלות את גובה מס המכס ל-11%.

בתי המכס ושמאים

פקידות בתי המכס בארץ לא נתנה אימון בחשבונותיהם של בתי החרשת והמשלחים מחו“ל, שהאימפורטרים בארץ הגישו למשרדי בתי המכס, בחשדם, שמא נמצא בתיבות או בחבילות סחורה יותר ממה שרשום בחשבון המשלח או שמא נרשמו בחשבונות מחירים פחותים ממחירם האמתי, ולכן היו הרבה מהתיבות נפתחות ונבדקות בבית המכס ושמאים ממשלתיים נקבעו בבתי המכס, שהיו מעריכים את מחירי הסחורות, ולפיהם הקציבו את סכום המכס שצריך לשלם על-פי האחוז הקבוע. אמנם אם הערכת השמאים לא ישרה בעיני מקבל הסחורה, היתה לו הזכות החוקית לשלם את המכס לא בכסף מזומן אלא בסחורה בעין באותה הסחורה שנתקבלה. אבל הדבר הזה לא היה על-פי רוב לרצון למנהל בית המכס, והוא השתדל באופנים שונים ללחוץ על מקבל הסחורה שיסכים להערכת השמאי וישלם במזומנים בדרך זו: בהיות שלפי החוק יכולה הנהלת המכס לקחת את האחוזים המגיעים לה מכל מין ומין של הסחורות ולבחור לעצמה את היותר טובים ויפים ובלתי פגומים, היו פותחים את התיבות ומריקים את כל הנמצא בהם כדי לקבל את האחוזים מכל המינים, ומפני שלא שבו וארזו את הסחורות בתיבותיהן בזהירות הדרושה, עלול היה לבוא הפסד של קלקול ושבירת בסחורות בהובלתן מבית המכס למחסני הסוחרים, בפרט כשאלה היו מיועדות לערי פנים הארץ. דבר זה גרם על הרוב גם לאיחור בהוצאת הסחורות מבית המכס, וע”י זה לתשלום דמי מחסנאות. הסוחרים היו מסכימים לשלם בכסף מזומן על-פי ההערכה הגבוהה של שמאי המכס כדי להמנע מהפסד והוצאות מיותרות. במקרים שהסחורה נתקבלה בכמות כזו שאפשר היה לתת את אחוז המכס בחבילה או בחבילות שלמות, היה מנהל המכס מסכים להפחית מסכום ההערכה של השמאי, כאשר זאת היתה למעלה מהרשום בחשבון המשלוח, כדי לקבל את מס המכס בכסף, מה שהיה יותר רצוי להנהלת בית המכס.

מס המעשר מהיבול וגביתו

האכרים, הפרדסנים והכורמים, בלי הבדל נתינות, חייבים היו לשלם מס מהכנסות יבולם, שהיה מלכתחילה בגובה של עשרה למאה. אבל צורפו לו עוד מס הדרכים, מס החנוך ועוד מסים אחרים, עד שהגיע לפעמים עד לסכום של 20% ויותר. את המס הזה לא היתה הממשלה גובה בעצמה על-ידי משרד הגביה שלה, אלא היתה מחכירה אותו לקבלנים, לכל המרבה במחירו, והחוכרים האלה, רובם ככולם האפנדים העשירים בעלי ההשפעה במשרדי הממשלה, היו מקבלים מאת הממשלה עזרה משטרתית וגם צבאית כדי לגבות את המס המוטל על כל בני הכפר על-פי שומת מומחים מצד הממשלה והחוכר. לפי החוק אסור היה לאכר, לפרדסן ולכורם לאסוף את התבואה או הפירות מהגרן, הפרדס או הכרם לפני ששלם את מס היבול, ונקל לתאר כמה קשה היה מצב משלמי המס הזה, בהיותם תלוים ברצונו של החוכר, שהיה בא אל הגרן עם שוטרים וחילים, על הוצאות חייבי המס, מכריחם בכח השלטון לשלם סכום מופרז. כמה צער וקשיים עלה להם להשתוות עם החוכר. בפרט מופרזה היתה שומת הפירות, עד שרבים מהפלחים היו עוקרים את אילנותיהם כדי להפטר מהמס, אף כי עקירת עצים היתה אסורה על-פי החוק, והיתה קשורה בענשים קשים. מושבות היהודים הגדולות, היו מתאמצות לחכור את מס המעשר ישר מאת הממשלה על-ידי ועדיהן, והיו מחלקים אותו על-פי הערכה בין חקלאי המושבה.

מס נכסי דלא ניידי

מב הרכוש שנקרא “וירקו”, מבתים וקרקעות, שלמו ג"כ בלי הבדל נתינות, בשעור של עשרה לאלף לשנה משויו של הבית והקרקע. וחמשה לאלף משויו של בית שבעליו היו גרים בו בעצמם. הערכת הבתים היתה נעשית פעם לשלש שנים על-ידי מעריכים רשמיים מטעם הממשלה והעיריות. גם בזה ידעו האפנדים המיוחסים להשתמש בהשפעתם. את בתיהם העריכו במחירים נמוכים ביותר, והיו בתים שלהם שהיו רשומים בספרי הוירקו בתור בתים בלי ערך, ומאלה כמובן לא שלמו כל מס. מפני קדושת ירושלים העתיקה שבפנים החומה, היו בתיה פטורים ממס הוירקו.

מס המסחר

מס המסחר היה נגבה בשיעור קטן בערך ורק מסוחרים נתיני תורקיה. סוחרים נתיני חוץ היו פטורים ממס זה בתקף חוק הקפיטולציה.

מס תוצרת היין

יצרני היין מענבי הארץ היו משלמים מס של 19 גרושים על כל מאה קילוגרם ענבים. לכל בית אב היתה הזכות לקחת 600 קילוגרם ענבים בלי מס לעשות יין לצרך ביתו.

מס כופר עבודת הצבא

לעבודת הצבא בפועל היו נלקחים רק מושלמים. נוצרים ויהודים עותומנים היו פטורים מעבודת הצבא בפעל, אבל היו משלמים מס כופר עבודת הצבא בסכום של 38 גרוש לשנה לכל זכר מבן שנה עד יום מותו. כעבור שנים הועלה המס הזה לסך 50 גרוש לשנה.80 נתיני חוץ שגרו בארץ גם בקביעות היו פטורים ממס זה. חוץ מהמסים הישרים הנ"ל היו גם מסים בלתי ישרים כגון מס החותמת (בולים) על שטרות, המחאות וכל מיני תעודות בגובה לפי חוק קבוע.

 

כב. הַמְּלָאכָה בִּירוּשָׁלַיִם

מלאכת עצי הזית

בעת בואי ירושלימה, היו בה מספר בעלי מלאכה יהודים, רובם חרשי עץ וחרטים, שהיו עושים כלים וחפצים שונים גדולים וקטנים, מעץ הזית הנהדר בנתוח גידיו ועורקיו והמקבל זהר וצחצוח יפה. מלאכתם היתה יפה מאד, אלא שכלם היו אנשים מחוסרי אמצעים כספיים, ולא יכלו להכין מלאי חשוב מהחפצים השונים לעונת התירים, שהיו באים לירושלים בעיקר בימות החרף מאנגליה, מאמריקה ומארצות אחרות אחרי תיורם במצרים, והם היו הקונים העקריים לסחורה זו בתור מזכרת יפה מהארץ הקדושה.

אומני בית-לחם ואומני היהודים

לעומתם היו ערבים נוצרים אומנים ובעלי בתי חרשת חשובים וגם סוחרים גדולים בכלי עץ הזית, שפתחו חנויות גדולות ומסודרות יפה במקומות מרכזיים בעיר עם מלאי גדול של כלי הזית וכן כלים וחפצים יפים מאד מצדף ואבן, שהיו נעשים בבתי מלאכה ערביים בבית לחם, - בבית לחם לא נמצא אז אף יהודי חוץ מחובש אחד שהיה גר שם בארעי ועוסק ברפוי דלת העם-בית-הלחמי והסביבה – ואף כי עבדו שם בכלים פרימיטיביים, בלי מכונות, נעשו שם חפצם רבים שונים בעבודת אמנות לתפארת. רוב אומי עץ הזית היהודים עבדו בבתיהם בשביל בתי המסחר של הערבים הנוצרים, ורק לאחדים מהם היו חנויות בסמטאות או ברחובות צדדיים עם מלאי מצומצם של סחורה.

תיירים התירים היו באים ברובם על-ידי חברת הנסיעות של “קוק ובנו”, או על-ידי חברות אחרות אנגליות ואמריקאיות, והיו מלווים אותם מתורגמנים קבועים של החברה, שכלם היו ערבים נוצרים. הם הובילו את התירים לחנויות הערבים הנוצרים, שמהם היו המתורגמנים מקבלים אחוזים גבוהים בתורת קומיסיון. ופוסחים על חנויות היהודים, אף כי בין התירים היו גם יהודים רבים. אלה האחרונים, שהיו ברובם בגדול מתבוללים, נמנעו מלהבליט את יהדותם ולא התענינו בענינים יהודיים לא בכלליים ולא בפרטיים.

דלדול האמנות היהודית

המצב הזה דלדל את חרשי עץ הזית היהודים, ורבים מהם נסעו לארצות עבר הים למצוא שם את לחמם, עד כי לא נשאר מהם בירושלים כי אם מספר מועט. לאחדים מהסוחרים הערבים הגדולים היו מחסנים או סוכנים לסחורות אלו בערים הגדולות באירופה ובאמריקה, ועשו עסקים טובים, ואילו סוחרים יהודים לא נתנו את ידם למסחר זה. גם חברות הצדקה והנדיבים היהודים בחו“ל לא התענינו בדבר זה, כדי להרים את מצב האומנים היהודים, אף כי טובי העסקנים הלאומיים בארץ כמו הסופר והעסקן החרוץ מר יהושע ברזילי אייזנשטדט ז”ל ואחרים התריעו על הדבר בעתונים ובחוברות מיוחדות, כי יש בזה כדי לבסס את מעמדם של אחינו האומנים בירושלים ולהרבות את מספרם. קריאתם לא מצאה אזן קשבת.

קץ האמנות בבית-לחם וראשית “בצלאל”

בזמן המלחמה העולמית נתבטלו כמעט כל בתי החרשת והמלאכה לעבודת צדף בבית לחם, ולא הוקמו שוב גם בגמר המלחמה. בירושלים המשיכו האומנים ובתי המסחר של הסחורות הנ“ל בעבודתם. ועם התיסדות בית הספר לאמנות “בצלאל” ע”י הפרופסור בוריס שץ בשנת תרס"ד למדו יהודים את המלאכה הזאת, וכן עוד מלאכות אמנות שונות כפי שיסופר להלן, ומספר משפחות מתפרנסות בזה גם היום בפתחם חנויות לממכר תוצרתם בירושלים ובת-אביב ועוד.

בתי הדפוס

בשנת תרמ“ט התקיימו בירושלם שמונה בתי דפוס קטנים והם: של ר' יצחק גשציני,81 שקנהו מיורשי ר' ישראל בק ז”ל, שהיה בעל הדפוס הראשון בצפת והעבירו לירושלים אחרי מאורעות צפת, של הר' ישראל דוב פרומקין, עורך ומו“ל עתון “החבצלת”, של אליעזר בן יהודה, עורך ומו”ל עתון “הצבי” ומחבר המלון העברי הגדול, של רא“מ לונץ, עורך ומו”ל הלוח הידוע “לוח ארץ ישראל” וספר המחקר השנתי “ירושלים” ועוד ספרים חשובים על חקירת אה"ק ותולדותיה. של ר' משה סולומון, העסקן הארצישראלי הידוע, שלמד בעצמו את מלאכת ההדפסה בהיותו ברוסיה בעניני כולל וילנא של ר' שמואל צוקרמן,82 של ר' יצחק נחום לעווי,83 ושל ר' משה ליליענטהאל.84

מכונות ההדפסה

הם הדפיסו במכונות מכבש פשוטות, ואחדים מהם הביאו גם מכונות מניע ביד (חשמל לא היה אז בארץ), בגדל לא יותר מ-70 על 50 צ"מ.

דברי הדפוס

בבתי הדפוס האלו נדפסו, חוץ מהעתונים, הירחונים וספריהם של המו“לים הנ”ל, גם ספרים תורניים ומחקריים של מחברים שונים וכן צרכי ההדפסה של מוסדות התורה והחסד שבירושלים.

דפוסים חדשים

ברבות הימים נוספו בתי דפוס חדשים, שהביאו מכונות יותר גדולות וחדישות, גם מבחר יותר גדול של אותיות וציורים, והוציאו עבודות פחות או יותר מודרניות. רובם של בתי הדפוס הראשונים בטלו, ובשנים שלאחרי המלחמה העולמית, אחרי כבוש הארץ ע"י האנגלים והתקנת חשמל בעיר, העמידו בעלי בתי הדפוס מניעים חשמליים למכונותיהם. בתי הדפוס היותר חשובים הביאו מכונות לינוטייפ ומבחר גדול של ציורים הכי חדישים. מאז גדלה והתפתחה מלאכת ההדפסה בירושלים עד כי הגיעה למדרגת אמנות מפוארה.

 

כג. הַצַּיְלָנִים בִּירוּשָׁלַיִם

ראשוני הצילנים

להרמת המצב הכלכלי של ירושלים עזרו בהרבה הציילנים. עוד משנים קדמוניות היו באים לירושלים ציילנים נוצרים רבים לבקר בכנסית הקבר של מחוקק דתם בכנסית הלידה בבית לחם ובמקומות קדושים שונים שלהם בארץ.

הרוסים בירושלים

מתחלת ממשלתו של הצר הרוסי אלכסנדר השלישי התרבה מאד מספר הציילנים מרוסיה. כידוע התחנך הצר הזה על ברכי הדת האורטודוקסית. הוא ראה את חוסן הממשלה הרוסית בחנוך ההמון הרוסי חנוך דתי עמוק, ולמטרה זו חזק את השפעת הכנסיה האורטודוכסית על ההמון הרחב, והעניק לכנסיה אמצעים חומריים גדולים. מחוץ להענקה הישרה מצד הממשלה זרמו כספים למרבה בתור התנדבות מאת האדוקים הרוסים העשירים. אז נוסדה ברוסיה החברה הגדולה בשם “החברה המלכותית האורטודוכסית הפלשתינאית”, שבראשה עמד דוד הצר. החברה הזאת פתחה והרחיבה את המנזרים השונים הרוסיים שהתקיימו מקודם בירושלים, וקנתה עוד קרקעות ובתים בירושלים ובשר מקומות בארץ כמו בנצרת, בבית לחם, בטבריה, בחברון, ועוד אחרים שהיה להם איזה קשר דתי היסטורי, ובנו עליהם כנסיות ומנזרים חדשים.

כנסיות הרוסים הצילנים

בירושלים בנו כנסיה נהדרה לרגלי הר הזיתים, לשם מרים האם, כנסיה גדולה על המגרש הרוסי, קנו מידי בעליה הערבים את המערה של נביאינו חגי זכריה ומלאכי, בנו כנסיה גדולה ומגדל גבוה הידוע לשם בכפר טור שלמעלה מהר הזיתים, וכן עוד כמה כנסיות ומנזרים, מהם בעיר האתיקה בירושלים, ובכפר עין כרם שעל יד ירושלים, ומהם בנצרת, בטבריה, בחברון ובמקומות אחרים ביהודה ובגליל. הציילנים היו מבקרים בכלם ומנדבים לטובת הכנסיות והמנזרים האלה. החברה הנז' בנתה בנין מפואר, על שטח גדול שקנתה, למעלה ממגרש הרוסים בירושלים, למעון בשביל הארכימנדריט וגדולי הכנסיה הרוסית וגם מלון נהדר בשביל ציילנים רוסיים עשירים, וסמוך לו בנין ענקי ועוד בנינים בתוך המגרש הרוסי לאכסון הציילנים שהיו באים מדי שנה בשנה בהמונים גדולים.

הציילנים בירושלים

הם היו באים לירושלים בשיירות גדולות בכל שבוע ושבוע, החל בזמן שלפני חג המולד בחדש דצמבר וגמור בחג הפסחא בחדש אפריל. מהם היו שוהים כאן שבועות או חדשים מספר וחוזרים לרוסיה, ומהם היו נשארים כאן כל הזמן מלפני חג המולד עד אחרי חג הפסחא.

חג הפסחא בירושלים

כל הציילנים הרוסים וכמוהם ציילנים אורטודוקסים רבים, שהיו באים הנה בזמן הזה מארצות הבלקן ומארצות אחרות האירופה, שהיו נמצאים בעיר בליל חג הפסחא, היו נוכחים בכנסית הקבר בעת הדלקת האש הקדושה, שהיתה נדלקת בחצות הלילה ע“י מכונה אוטומתית מסתורית. הציילנים האדוקים האמינו בתמימותם ובהשפעת הכמרים שהאש ירדה כביכול מן השמים, והיו מדליקים להם מן האש הזאת פתילים במנורות שמן, שהכינו להם מבעוד מועד ושמים אותם בתוך פנסים, בהוסיפם תמיד שמן בתוך המנורות, והיו מובילים אותם אתם למקומות מושבותיהם ברוסיה להיות להם ל”נר תמיד".

השפעת הצילנים על חיי הכלכלה

מספר הציילנים שנמצא במשך 5–4 החדשים נאמד ב-10,000 איש ואשה בערך. הם היו גרים פה בבתים של החברה הנזכרת. אבל היו גם ששכרו להם דירות פרטיות. כלם חיו על חשבונם הפרטי, היו קונים את כל צרכי מחיתם בעיר. חוץ מזה היו קונים פה הרבה תשמישי קדושה ותמונות מלאכת ציירים ירושלמיים, שהיו מובילים אתם למתנה לכנסיות במקומות מגוריהם. כן קנו פה הרבה חפצים ומתנות עבור משפחותיהם ברוסיה, וכן כרטיסי צלומים ממראות המקומות הקדושים שלהם. סכום הכסף שהיו משאירים הציילנים בירושלים במשך העונה היה נאמד בערך למיליון רובל, והסכום הענקי הזה, שנפוץ באופן ישר ובעקיפין לידי רוב תושבי ירושלים, הגדיל את המסחר ואת המצב הכלכלי בעיר.

שאר הצילנים

כן היו באים במשך השנה בשיירות פחות או יותר גדולות ציילנים קטולים מצרפת, מאיטליה ומארצות אחרות, שנשארו פה אמנם לזמנים קצרים, אבל גם הם השאירו הרבה כספים בירושלים.

מגרש הרוסים ומוסדותיו

במגרש הרוסים בירושלים הגדור בחומת בנינים מארבע רוחותיו שעשה רושם של מושב מיוחד, נמצאה גם הקונסוליה הכללית הרוסית, כנסיה קטדרלית מפוארה, מנזר וכן בית חולים גדול ומסודר, שבו שמש רופא מומחה שהובא מרוסיה, ןשהיה מקבל בקליניקה שלו גם חולים פרטיים. חלק המגרש הרוסי הזה, שהיה שייך לכנסיה הפרבוסלאבית על כל מוסדותיו והמנזרים שבו, היה מתנהל על-ידי ראש המנזר – הארכימנדריט. המלון והבתים שנבנו על-ידי החברה המלכותית הפרובוסלבית – היה מתנהל על-ידי הנהלה מיוחדת של מנהלים אזרחיים וכמרים, שנשלחו הנה מטעם החברה המלכותית הפרבוסלאבית מרוסיה. ההנהלה הזאת היתה ברובה אנטישמית מובהקת.

אנטישמיות

תושבי ירושלים כלם היו עוברים דרך שערי המגרש הרוסי מרחוב יפו לרחוב הנביאים, לרחוב מאה שערים וכו' שעל-ידי כך נתקצרה הדרך בהרבה. אך בשנים האחרונות שלפני המלחמה התגברה מאד האנטישמיות בחוג הכנסיה הרוסית פה, והנהלת המגרש העמידה שומרים ליד שערי המגרש לבלי תת ליהודים לעבור דרכו.

דלדול מוסדות הרוסים

בזמן המלחמה העולמית נפסק משלוח הכספים מרוסיה למוסדותיהם הדתיים והאזרחיים פה. הציילנים פסקו לבוא הנה לגמרי, המנזרים נדלדלו, הכמרים, הנזירים והנזירות, בתור נתינים אויבים הוכרחו לצאת מן הארץ. רובם שבו לרוסיה או מצאו להם מקלט במצרים ובארצות השכנות, ורק מעטים מהם מצאו אפשרות להשאר בירולשים וחיו בדוחק גדול.

המגרש ברשות ממשלת אנגליה

ובהוסד ברוסיה הממשלה הבולשביסטית האפיקורסית, נפסקו לגמרי כל הפעולות הכספיות והמשקיות של הכנסיה הרוסית פה, והכל עבר לידי הנהלת הממשלה האנגלית בירושלים, שיסדה פה ועד לעניני הרכוש של הכנסיה הרוסית. הממשלה המקומית העבירה את בית החולים שבמגרש הרוסי תחת רשותה, וסדרה אותו בתחלה בתור בית-חולים צבאי ואחר-כך לבית חולים אזרחי ממשלתי. את הבנינים הגדולים, ששמשו קודם בתוך מנזרים, מלון ובתי אכסון לציילנים, שכרה הממשלה בשביל בתי המשפט שלה, וגם לבית סהר.85 את שאר הבנינים השייכים לחברה המלכותית הרוסית ולכנסיה, השכירה. רק את הכנסיה מסרה להחזקת המנזרים והכמרים הרוסיים הנמצאים בארץ. הממשלה המנדטורית נתנה זכיונות לאנשים פרטיים לבנות על המגרש הרוסי, הפונה לצד רחוב יפו, בתים חדשים המכילים חנויות ומשרדים, לתקופת שנים ידועה, ההכנסה נמסרת לקופת הועד של נכסי הרוסים, וככה הדבר נוהג עד היום הזה.

 

כד. עַרְבִים מֻשְׂלִמִים וְעַרְבִים נוֹצְרִים

הערבים המושלמים בירושלים היו משני סוגים אפנדים והמון העם.

האפנדים

הסוג האחד הוא אפנדים, שעיקר פרנסותיהם על ההכנסות מנכסיהם בארץ. לרבים מהם היו שדות וכרמים, ולמשפחות ידועות גם כפרים שלמים. הם היו מוסרים את עבוד אדמותיהם לפלחי הסביבה באריסות. את בתיהם ומחסניהם בעיר, היו משכירים ליהודים וגם לערבים מהשכבות הבינוניות והעניות. בני המשפחות המיוחסות, אחרי גמרם את בית הספר התיכוני הממשלתי בירושלים והשתלמותם בבתי הספר הגבוהים בקושטא במדע, בחוקים ובשפה התורקית, תפסו את המשרות הממשלתיות מידי הנציבים התורקים ומהממשלה העליונה שבקונסטנטינופול.

“בקשיש”

אם כי המשכרת שהממשלה התורקית היתה משלמת לפקידיה היתה מצערה, הנה ידעו הפקידים האלה להשיג הכנסות הגונות ע“י בקשיש (שחד), שהיה נפוץ מאד בכל בתי המשפט והמוסדות הממשלתיים בזמן ממשלת תורקיה. ה”בקשיש" היה מצדיק את הרשע ומרשיע את הצדיק. במקרים שונים היו לוקחים השופטים שוחד משני הצדדים גם יחד ואת פסק הדין היו נותנים על-פי הרוב לא באפן החלטי, אלא הניחו בו פתח פתוח להמפסיד כדי שיקל עליו לערער ולזכות על-ידי מתן שוחד מצדו.

הנתינים

היהודים יכלו להחזיק מעמד בעסקם ומסחרם בארץ נגד העלילות של הערבים ונגד עוות הדין מצד המשטרה ובתי המשפט המקומיים, רק בזכות היותם רובם ככולם נתינים של ממשלות זרות. הקונסולים של המדינות האלו פה, בהכירם היטב את “צדקת” בתי הדין האלו ושופטיהם, עמדו תמיד בתוקף לימין נתיניהם היהודים, בתוקף חוק הקפיטולציה, ולא נתנו לעשות להם כל עוול. הקונסול היה שולח את בא-כחו אל בית המשפט, שעמד בכל תוקף על זכותו של נתינו. כן אסור היה לשופט תורכי לדרוך על מפתן ביתו או חנותו של נתין חוץ, בלי נוכחותו של ה“קוואס” (השמש) של הקונסוליה שלו. ואם קרה שהשוטר התחצף בלי רשות, היה הנתין מגרש אותו בחרפה. בעד כל אי נמוסיות של השוטר נגד נתין זר היה הקונסול דורש את פטורו של השוטר.

האפנדים ומס המעשר

עוד הכנסה גדולה היתה לרבים מהאפנדים הגדולים מחכירת מס המעשר, שהיו חוכרים מאת הממשלה התורקית, זה היה מס שהממשלה היתה מקבלת מאת האכרים, הכורמים והפרדסנים הערבים והיהודים, גם מהנתינים הזרים, כי בעניני קרקעות לא היה להקונסול, עפ"י החוק, כל אפשרות להתערב. בעיקרו היה זה כאמור לעיל מס של עשרה למאה משוים הנקי של התבואות והפירות, אבל על זה נוספו עוד אחוזים בתור מס החנוך, מס הדרכים וכו' וכו' עד שסכום המס הזה הגיע לחלק גדול, ולפעמים עד החצי משויה של התוצרת.

גבית המסים על-ידי האפנדים

את המס הזה לא היתה הממשלה גובה בעצמה, ע"י משרד הגביה שלה, אלא מחכירה אותו לאפנדים לכל המרבה במחירו. האפנדים ידעו איך להשיג את החכירה במחיר מתאים, והם היו גובים מאת כל אכר וכורם ופרדסן. לפי החוק לא היו משלמי המס הזה רשאים לאסוף את התבואה והפירות לפני ששלמו את המס לחוכר. החוכרים היו באים עם חילים ושוטרים לשמור על התבואה בשדה ובגורן על פירות ועל האילנות והאכרים היו מוכרחים להשתוות עם החוכר ולשלם לו, על הרוב, לפי רצונו, הוא. לפעמים היה המס על הפירות עולה אפילו על השוי של כל התוצרת, עד כי במקרים רבים היו הפלחים כאמור לעיל עוקרים את אילנותיהם, למען יפטרו מתשלום המס, אף כי עקירה כזו היתה יכולה לגרר אחריה וענש חמש. המושבות היהודיות הגדולות כאמור לעיל, היו מתאמצות שועדיהם יחכרו את מס המעשר מאת הממשלה כדי להנצל מהחוכרים הזרים.

שאר התושבים הערבים

הסוג השני של הערבים בירושלים היה של סוחרים זעירים, בעלי חנויות מכלת בכל רחוב ושכונה ערבית, בעלי מלאכה ופועלים. היו מהם אומנים מומחים בבנין האבן, בטיח, ברצוף ועוד, נפחים ונגרים מומחים. אלה היו ערבים נוצרים וארמנים.

אומני בנין יהודים

בשנות השמונים למאה העברה, התחילו גם יהודים עושים בכל המלאכות האלה בירולים, והם הלכו והתפתחו והיו מומחים באומנותם, והעמידו תלמידים מומחים מצוינים.86

הבנין בירושלים

הבנין בירושלים בכלל לא היה משוכלל בעת ההיא, בנינים יפים וגם מהודרים בנו רק המנזרים הנוצריים והמוסדות האירופיים, שהביאו בשביל בניניהם ארדיכלים ומהנדסים מאירופה, וכן הביאו מכונות שונות לעבודות הבנין כמוּ מכונות לטחינת אבנים לחצץ, מכונות לערבוב הביטון, לסתות אבנים וכדומה. על-ידי כך הצטיינו בניניהם באופי יפה ונהדר. סתם בעלי הבתים בירושלים בנו אז את בתיהם בסגנון ישן. את היסודות חפרו אמנם בעמק עד הסלע, אבל מלאו אותם רק באבני גבש ועפר מעורב עם סיד בלי ביטון, כי מעבודת ביטון לא ידעו אז תושבי ירושלים בכלל. את הכתלים בנו בעבי של 75 ס"מ משני אבנים, מבחוץ ומבפנים, ובאמצעיתם אבני גבש עם טיט. את התקרות בנו עגולות בצורת כפה מאבנים קלות הנקראות אבני נארי. בזמן יותר מאוחר בנו תקרות ישרות מפסי ברזל ובין פס לפס מלאו באבני נארי.

האדריכלים

בוני הבתים בתקופה ההיא לא נזקקו כלל לארדיכלים ולמהנדסים בעלי מקצוע, אלא בנו לפי תכניות של סתם מומחים בלתי מוסמכים. ארדיכלים ומהנדסים יהודים מדופלמים לא היו לפני מהלחמה בירושלים. היו רק ארדיכלים נוצרים אירופיים, מהם ידוע ביותר הארדיכל ההולנדי ה' שיק, שחי הרבה שנים עם משפחתו בירושלים והתפרסם על-ידי המודל המצוין של בית המקדש, שהכין על-פי המבואר בכתבי הקדש. בעד עבודתו זאת נתכבר בתאר יועץ הבנין מאת ממשלת הולנד. הוא בנה בנינים מפוארים למנזרים ומוסדות וחברות אירופיות גדולות. הארדיכל הגרמני הנוצרי סנדלר היה ג"כ ידוע בתור מומחה גדול במקצועו. לפי תכניתו ובהשגחתו נבנו בית החולים שערי צדק, בית הספר להאציל לבית למל,87 בית החולים בקור חולים ועוד.

הערבים הנוצרים

מספר הערבים הנוצרים היה בערך כשליש ממספר הערבים המושלמים בירושלים. רובם היה כאמור בעלי מלאכה, פועלים וחנונים. בהיותם נתינים עותומנים סבלו גם הם מלחץ האפנדים המושלמים, ואולם הם הכירו היטב את טבע והליכות המושלמים, וידעו להסתגל להם לחיות אתם בידידות אם כי בהכנעה. רוב בני הערבים הנוצרים למדו בבתי הספר העממיים של המנזרים הנוצריים לעדותיהם, והמוכשרים שבהם עברו לבתי הספר התיכוניים שלהם ולמדו שפות ומדעים, והיו פקידים ומתורגמנים במשרדי הקונסוליות של ממשלות חוץ, פקידים בבנקים, בבתי מסחר וכדומה. אחדים גם השיגו משרות בפקידות הממשלה. מהם נסעו גם לבירות ונתקבלו שם לבתי הספר הגבוהים הצרפתי או האמריקאי, ובגמרם היו לרופאים עורכי דין ובעלי אומניות חפשיות אחרות.

 

כה. הָרְפוּאָה בִּירוּשָׁלַיִם

הרופאים

בשנים הראשונות לבואי הנה שמשו פה רק משה רופאים, כולם רופאים כלליים, שנדרשו לכל סוגי המחלות הפנימיות וכן למחלות אף, אזן וגרון וגם למחלות עינים, שינים ושאר מחלות. רופאים מקצועיים לא היו כלל בארץ.

ד"ר פופעלעס

הרופא היהודים המדופלם הראשון היה הד“ר שרגא פייבל פופעלעס, שגמר את חוק למודיו בפקולטה הרפואית של האונברסיטה הוינאית והיהת לו פרקטיקה גדולה בין יהודים וערבים. הוא השתמש בשיטות רפואיות של הזמן ההוא, אבל גם הצליח במדה מרובה. הוא היה יהודי חרד על דת ונאמן למסורת ושמר על מצוה קלה כחמורה, וזה הרים את ערכו בעיני הקהל היהודי שהיה רובו ככולו דתי. הוא היה הרופא הראשון של ח' בקור חולים, במשך שנתים, וענה גם לחולים עניים על חשבון הועד הפרנק פורטי לצדקות באה”ק.

רופאים נוצרים

שאר הרופאים היו נוצרים אירופיים. מהם: ד“ר סנדרצקי, פולני, שהיו לו דורשים רבים, ד”ר מאזאראקי יוני, שהיה ידוע למומחה גדול, והיו מזמינים אותו רק במקרי מחלה קשים, מפני המחיר הגבוה שהיה מקבל בעד ביקור. הוא היה הרופא הראשי של בית החולים “משגב לדך”, והיה עונה שם לחולים עניים, על חשבון בית-החולים, חנם או בתשלומים קטנים. ד“ר הופמן, גרמני, ד”ר איינסלר, גרמני, ששמש רופא בבית החולים “ביקור חולים” הרבה שנים עד יום מותו. אשתו, הולנדית-נוצרית בתו של האירדיכל המפורסם ד“ר שיק, שמשה עד יום מותה88 מפקחת ראשית ב”בקור חולים" שלא על מנת לקבל פרס. חוץ מאלה היה מבקר בבתים פרטיים יהודיים רופא אנגלי, ששמש בבית החולים של המיסיון האנגלי. הוא היה מבקר את החולים חנם, וגם לבית החולים שלהם היו מקבלים חנם. אבל בעלי נפש יפה היו נמנעים מלהשתמש בעזרתו הרפואית ובעיקר לא היו רוצים לשכב בבית החולים של המיסיון, כי שם היו מוכרחים לשמוע דרשות מיסיונריות.89

בית החולים רוטשילד בעיר העתיקה

בית החולים היהודי הראשון בירושלים היה זה של מפחת רוטשילד, שנקרא על שם מאיר רוטשילד. נוסד בשנת תרי"ד, בעיר העתיקה, בחצר שקנה שליח הברון מר אלברט כהן, נאמן בית רוטשילד, שעשה הרבה מאד לטובת יהודי ירושלים. הוא היה מראשי העדה הספרדית. בהוסד בית חולים זה היו בו רק 18 מטות – 9 לגברים ו-9 לנשים, בית רפואות וחדרי שמוש. בו נתקבלו חנם חולים יהודים עניים מכל העדות, ושלש פעמים בשבוע ענה רופא הבית לכל דורשי עצתו חנם. גם רפואות נתנו לעניים חנם. הברון רוטשילד הפקיד קרן של רבע מיליון פרנקים זהב, שפירותיו היו קדש לכלכלת בית החולים.

בית החולים-רוטשילד מחוץ לעיר

בשנת תרמ“ח הוקם ע”י משפחת רוטשילד בית מרווח לשם בית החולים, מחוץ לעיר העתיקה, סמוך למגרש הרוסים, ואז הגדיל בית רוטשילד את הקרן להחזקת הבית, והוסיפו עוד מספר מטות בשנת תרנ“ז נוסדה בבית החולים הזה מחלקה לילדים ובשנת תר”ס הופקד גם רופא מיוחד למחלות העינים.

בית-החולים האנגלי לעינים

היה פה בית חולים מיוחד לעינים אנגלי, ורופא אנגלי מומחה שמש בו וענה לחולי עינים מכל העדות והדתות. אבל מפני הרבוי הגדול של החולים שהיו מבקרים אצלו, בעיקר פלחים מהכפרים של הסביבה, שסבלו ביותר ממחלה זו, היה הביקור אצלו קשור בקשיים גדולים ובבטול זמן הרבה. מחלת העינים ובעיקר הגרענת היתה נפוצה מאד מפני האקלים החם בארץ והמצב הסניטרי הגרוע מאד.

חברת “למען-ציון”

בשנת תר“ן יסדה החברה היהודית הגרמנית “למען ציון”,90 קליניקה לרפוי עינים והפקידה בה ברבות הימים רופא מומחה מגרמניה, הד”ר ארלנגר, שהיה עונה חנם לחולים באי הקליניקה שלשה ימים בשבוע. בשנת תרפ"ח פתחה החברה הנז' בית חולים לעינים עם מספר מטות, שבו מתקבלים חולים הזקוקים לנתוח ולרפוי ממושך.

תמיכת יולדות

על יד בית החולים רוטשילד נוסד, עוד בתחלת הוסד בית החולים, ע"י מר אלברט כהן, בשם משפחת רוטשילד, מוסד לתמיכת יולדות עניות, שהיו מקבלות תמיכת כסף וגם לבנים ושמיכות עבור הרך הנולד. בעיר העתיקה ובשכונות החדשות נתמנו על-ידי המוסד גבאים וגבאיות מנכבדי המקום, ולפי המלצתם נתנו התמיכות ליולדות העניות ביותר. תופרות מיוחדות הושבו לתפירת הלבנים בשביל הנולדים.

הפצת המלאכה

כך נוסדה ע“י מר אל. כהן זה קרן לעזרת ילדים לומדי מלאכה, קופת גמ”ח לסוחרים קטנים ולבעלי מלאכה בהלואות בלי רבית וקופה לחלוקת לחם לעניים מחוסרי עבודה ופרנסה. שלש הקופות האלה נתבטלו בשנת תרל"ז עם מותו של נ' אלברט כהן.

בית-החולים רוטשילד ברשות “יק”א"

בשנת תרס“ד נמסרה הנהלת ביה”ח רוטשילד לחברת יק"א.

בית-החולים רוטשילד בימי המלחמה

בזמן המלחמה העולמית שמש בית-החולים רוטשילד כבית חולים צבאי תורקי, אך בהכנס האנגלים לירושלים סודר מחדש ונמסר לתפקידו הקודם, והברון ג’מס רוטשילד, שנמצא בזמן המלחמה בארץ בשרות של קצין בצבא האנגלי, מינה בו רופאים חדשים, ואת מר שמואל רפאלי91 מנה למנהל כללי של בית החולים. עם פתיחת ביה"ח מחדש סדר הברון ג’מס “חנוכת הבית” יפה, שאליה הזמין את נכבדי ירושלים וגם מהפקידות הצבאית האנגלית.

בית-החולים “בקור-חולים” והתפתחותו

עזרה רפואית חשובה מאד נתן בית החולים הכללי לעדת האשכנזים “ביקור חולים”, שנוסד ע“י טובי העסקנים מכוללות פרושים בירושלים. בית-החולים הזה התחיל את קיומו עוד בשנת תר”ל, בבית קטן שקנה בעיר העתיקה. ברבות הזמן התרחב וגדל על-ידי בנין חדרים נוספים וקומה עליונה עליהם בעזרת נדיבי עמנו עד שהכיל כבר יותר מחמשים מטות. גם הגביר ר' משה ויטנברג ז“ל בנה מכספו, בשנת תר”ן. אולם גדול על גג הבית הזה. הנדיב רצטדורפר מאונגריה בנה אולם כזה. ע"י הבנינים הנוספים האלה הוגדל מספר המטות. מטות מהחדרים הישנים הועברו אל האולמים האלה, שהיה בהם שמש ואויר צח, נעשו תקונים בכל הבית והוכנסו סדורים חדשים והבית קבל צורה של בית חולים מודרני.

חנוכת בנין העליה

בהגמר בנין העליה מנדבת ר“מ ויטנברג, סדרו גבאי ביה”ח בעת ההיא – ר' זלמן בר“ן וייספיש,92 ר' אברהם פרוסט,93 ור' זליג הויזדורף94 - מסבה יפה לכבוד חנוכת הבית. הזמינו אליה את כל גדולי ירושלים (הנדיב הר"מ ויטנברג לקח אותי אתו אל המסבה). כן היו נוכחים הקונסול הגרמני, באשר היב”ח עמד אז תחת חסות הממשלה הגרמנית, רופא הבית, הגרמני הנוצרי, ד“ר איינסלר ועוד אורחים חשובים מעדות הנוצרים האירופיים. הרב מאדא (אונגריה) ז”ל95 הרצה הרצאה תורנית והרה“ג ר' יוסף חיים זוננפלד ז”ל, הרב הראשי בירושלים של עדת אונגריה-גרמניה ועוד, נאם נאום יפה מאד בגרמנית צחה, ובו הביע רעיונות נשגבים על מצות הצדקה בכלל ועזרה לחולים בפרט. גם הקונסול הגרמני נאם לכבוד המאורע, והפליד בשבח אהבת החסד של היהודים. בגמר הנאומים ישבו המוזמנים ליד שלחנות ערוכים והיטיבו את לבם בפירות ומגדנות וברחו את ר' משה ויטנברג על נדבתו היפה לצרכי הרבים.

מקורות ההכנסה של “בקור-חולים”

בית החולים ביקור חולים התקיים מאז וגם כיום על כספי נדבה, שנתקבלו מנדיבי עמנו בחו"ל, בעיקר מרוסיה, אמריקה, גרמניה, אוסטריה, אונגריה וכו' גם תושבי ירושלים תמכו בו בנדבותיהם הפרטיות ובעיקר הושיטו לו בראשונה עזרה חשובה כוללות האשכנזים-פרושים בסכומים שנתיים קצובים.

“פרושים” “חסידים” ו“חב”ד"

בשכר זה היו חולים עניים מהכוללים האלה, בשכבם בביה“ח, משלמים רק עשרה גרושים תורקיים (ובערך 60 מיל) ליום. לעומת זה היו החולים מכוללות החסידים משלמים עשרים גרושים ליום, באשר הכוללים האלה לא השתתפו בתקציב בית החולים. חולים עניים מכולל חב”ד היו משלמים חמשה עשר גרושים ליום, בזכות נדיבותו של הגביר ר' משה ויטנברג, נשיא כולל חב“ד, שהיה נותן תמיכה חדשית הגונה לבית החולים. כן היתה לביה”ח הזה הכנסה ממכירת תכריכים, שהיתה המונופולין שלו, בעד הנפטרים מכוללות הפרושים.

סדרי “בקור-חולים” ועזרתו הרפואית

השירות והטפול בחולים בביה“ח הזה היה מצוין. ואם כי אחיות מוסמכות לא היו אז כלל בארץ, הרי היו אנשים ונשים, שהתמחו במקצוע זה עפ”י הדרכת הרופאים עד כי ידעו היטב את העזרה הדרושה לחולים, והיו עושים כל מיני זריקות ותחבושות, לא רק לחולי הבית, אלא גם לחולים הבאים מן החוץ. נתנה עזרה רפואית לחולים רבים, שבאו מן החוץ לדרוש בעצת רופא הבית המומחה ד"ר איינסלר, וגם סמי מרפא קבלו בבית המרקחת של בית החולים, עניים בחנם או במחיר מצער.

רבי אברהם רוקח ז"ל

תצוין בזה האישיות הנעלה של רוקח בית החולים “בקור חולים”, הר' אברהם רוקח ז“ל,96 ששמש במשרתו זו בבית הזה הרבה שנים. הוא שמש גם בתור עוזר להרופא ד”ר איינסלר, לוהו תמיד בשעת בקוריו אצל החולים השוכבים בביה“ח ובחריצותו ובכשרונו נהיה למומחה גדול בעניני רפואה, ותמיד היו עצותיו קולעות אל המטרה, עד שרבים מבני ירושלים העדיפו את עצתו על עצת הרופאים המדופלמים. ידיו היו מלאות עבודה יום ולילה, גם בעצה לחולים וגם ברוקחות, והיה הולך לבקר חולים גם בבתיהם והכל לשם מצוה בלי שום קבלת שכר. כשהד”ר איינסלר, רופא הבית, היה נעדר מן העיר לימים אחדים, היה מוסר לר' אברהם רוקח את הטפול בחוליו בבית החולים, בסמכו עליו ועל ידיעותיו הרבות.

“בקור-חולים” בחסות גרמניה

ביה“ח ביקור חולים עמד כאמור תחת חסותו של הקונסול הגרמני בירושלים, מיום הוסדו עד פרוץ המלחמה העולמית. בשנת תר”ס בערך נתקבל לביה“ח הד”ר מזיא ז"ל.

בנין “בקור-חולים” מחוץ לעיר

כאשר גדלה ירושלים והמקום בבית שבעיר העתיקה נעשה צר מלהכיל את כל החולים שפנו אליו מירושלים וגם מיפו והמושבות, קנו גבאי ביה"ח מגרש גדול ברחוב הנביאים, ובנו עליו בנין גדול המכיל הרבה מטות וכל השמושים המודרניים ושרות מקצועית מוסמכת. בו משמשים כעת מספר רופאים מומחים למחלקות השונות ובראשם הפופיסור צונדק המפורסם.

בי"ח לחשוכי מרפא

העברת בית החולים אל הבית החדש שברחוב הנביאים, סודר הבית שבעיר העתיקה לבית חולים לחשוכי מרפא, שבו משמש רופא מיוחד ותוקנה שאות טובה והוא מביא תועלת רבה לחולים לזקוקים לבית הזה.

בית-החולים “משגב-לדך”

אחרי שבית החולים רוטשילד עבר מביתו שבעיר העתיקה לבנינו החדש סמוך למגרש הרוסים, קנתה חברת “פקוח חולים” של עדת הספרדים, את הבית שבעיר העתיקה, ופתחו בו בשנת תרמ“ט בית חולים בשם “משגב לדך”, שבו נתקבלו חולים עניים מעדת הספרדים ומעדות המזרח וגם חולים מעדת האשכנזים, בעיקר חולים מהעיר העתיקה. גם חולים מבחוץ קבלו עצה רפואית בשעות קבועות ביום מפי רופא הבית הקבוע הד”ר מאזאראקי, שהיה מפורסם לתהלה. גם בית החולים הזה התקיים על נדבות אחינו בתפוצות הגולה ומאנשי ירושלים.

“יום משגב-לדך”

פעם בשנה, באחד מימי חול המעד פסח, היו גבאי הבית מסדרים “יום ביה”ח משגב לדך“, הזמינו את רוב אנשי ירושלים, סדרו טכס יפה של נאומים ותפלוות, מסרו דו”ח מפעולות השנה והנאספים הרבו להתנדב לטובת בית החולים. טכס זה נמשך עד למלחמה העולמית.

הד“ר משה ולך הי”ו ומפעליו

בשנת תר“ן נשלח לירושלים, מטעם ועד הצדקה היהודי למען ירושלים שבהולנד וגרמניה, הרופא הצעיר ד”ר משה ולך מפרנקפורט. הוא עסק בעיקר ברפוי חולים עניים חנם בקליניקה שלו ובביקורים בבתיהם, והשתדל הרבה למנוע את החולים היהודים העניים מלהשתמש ברופא המיסיון האנגלי, בפרט מבני עדות המזרח וגם מעדת האשכנזים, שהרבו קודם להשתמש בו, שכן גם סמי המרפא נתנו להם בחנם או במחיר מצער מאד מביה"ח של המיסיון.

בית-החולים “שערי-צדק”

עיקר מטרת שולחיו היתה לבנות בירושלים בית חולים גדול שבו יתקבלו חולים עניים מכל עדות היהודים. למטרה זו מנה הד“ר ולך בשם שולחיו ועד פועל בירושלים, מורכב מהרה”ג ר' זוננפלד, ר' משה יצחק גולדשמיד,97 המורשה הירושלמי של פקוא“מ ועד הצדקה באמשטרדם, והגביר ר' משה ויטנברג. ביזמתו של הועד, יחד עם הד”ר ולך נקנה מגרש גדול ויפה על דרך יפו, בקצה השכונות היהודיות וכעבור שנים אחדות נהנה על המגרש הזה בית החולים הגדול “שערי צדק”, שהוקם מכספי נדיבי היהודים מהולנד ומגרמניה ונתכלכל על ידם ועל ידי נדיבים מאמריקה וגם מירושלים.

ערך בית-החולים “שערי-צדק”

בית החולים הזה והרופא הקבוע מיום הוסדו ועד היום – הד“ר מ. ולך, בעזרת עוד רופאים אחרים, עושים הרבה לטובת חולי ירושלים ושאר ערי הארץ. ברבות הימים הותקנו בו כל המכשירים המודרניים. הוא מוקף גן גדול נהדר. בקצהו האחד נמצא בית מיוחד עבור חולים במחלות מדבקות. כן הותקנה בו גם מחלקה ליולדות ולנתוחים הנעשים ע”י רופאים מומחים בעלי מקצוע המוזמנים בכל עת הצרך.

בית “מושב זקנים וזקנות” באותה סביבה ובאותו זמן בקירוב, נקנה מגרש, הרבה יותר גדול, ע"י גבאי בית מושב זקנים וזקנות – ר' ישראל דוב פרומקין, ר' אברהם זקש98 ור' אייזיק בן-טובים.99 מושב הזקנים והזקנות היה קים שנים אחדות לפני כן בעיר העתיקה.

ד"ר ש. סנדרס מיסד בית “מושב זקנים”

בשנת תר“מ בא לירושלים מאוסטרליה ד”ר שמואל סנדרס, יהודי חרד וטוב לב. הוא ראה את סבל היהודים העניים הגלמודים והחליט לעזור להם במיטב יכלתו. באמצעיו הפרטיים שכר חרדים אחדים בעיר העתיקה ויסד בית תבשיל לתה, בו שתה תה חם כל מי שפנה לבית, וגם קבלו מים רתוחים חמים הביתה. אח“כ שכר את הבית כלו והכניס בו זקנים אחדים עניים גלמודים לכלכלם בשארית ימי חייהם, מבלי להפסיק את אספקת התה ומים חמים לכל דורש במשך עוד כמה שנים. להחזקת הבית נתן מכספו וגם בניו, שהיו אמידים באוסטרליה, וגם מכיריו שם שלחו לו כספים. הוא גם יסד חברה בירושלים, ובעלי יכלת שונים התנדבו בתשלומים חדשיים. למען קמץ בהוצאות, היה הוא עצמו, איש זקן, מסתובב על בתי המנדבים ומקבל מהם את תרומותיהם. ככל אשר גדלה ההכנסה, הוסיף על מספר הזקנים החוסים בבית ודאג לכלכלתם ולמנוחתם. המוסד התפרסם גם בחו”ל ותמיכות כספיות הגיעו מנדיבים שונים בעקר מרוסיה.

בית ל“בית מושב זקנים” בעיר

אז הצטרף אל הד“ר סנדרס, העסקן הירושלמי הידוע רי”ד פרומקין, עורך “החבצלת”, בתור גבאי, ובשנת תרמ"ט קנו, בנדבת הנדיב הידוע מר פרידלנדר מפטרבורג ועוד נדיבים אחרים, בית גדול בעיר העתיקה.

מחלקה לנשים

בשנת תרנ“ג יסדו מחלקה בשביל נשים זקנות, בבית ששכרו סמוך לבית הזקנים. בשנת תרנ”ד החלו בבנין הגדול על המגרש שקנו מחוץ לעיר בדרך יפו, כאמור לעיל, ונגמר בשנת תרס"א ונחנך והזקנים והזקנות הועברו לשם. נדיבים שונים בנו על המגרש הגדול עוד בנינים גדולים ומרווחים וגם בתי כנסיות לתפלה וכן בית חולים וקבעו בו רופא. הבית הלך וגדל עד שהוא מכיל היום מאות אחדות זקנים וזקנות.

“בית חולי הרוח”

ממול מושב הזקנים נבנה בש' תרס“ב בנדבת הנדיב רבי ישעיהו ניישטאדט בית מרפא לחולי רוח ע”י חב' “עזרת נשים בירושלים, שבראשה עמדה במשך כל ימי חייה, מיסדת החברה מרת חיה ציפא אשת רבי מ100יכל פינס ז”ל, יחד עם עוד גבאיות חשובות, כמו מרת רייזל פיינשטיין ז“ל ועוד. בו מתקבלים חולי רוח יהודים מכל הארץ לפי מספר המטות והאמצעים. כיום עומדת בראש חברת “עזרת נשים” בתה של המיסדת ז”ל, הגברת איטא ילין101 אשת הפרופ' ר' דוד ילין, ועוזרות לה שאר גבאיות חברת “עזרת נשים” בירושלים.

 

כו. בָּתֵּי הַמִּרְקַחַת בִּירוּשָׁלַיִם

בתי-חולים ובתי-מרקחת

בכל בית חולים שבירושלים היה מסודר בית מרקחת, שבהם עבדו רוקחים מדופלמים וגם בלתי מדופלמים שהתמחו בעבודה זו בתור תלמידים אצל הרוקחים המדופלמים.

רבי אברהם פריסט ז"ל

בבית החולים בקור חולים עבד בתור רוקח ראשי ר' אברהם פרוסט (נקרא ר' אברהם מקורפו),102 שהיה גם אחד מהגבאים. הוא למד את המלאכה הזאת בצעירותו באירופה וידעה באפן מספיק, אם כי לא היה מדופלם. הוא העמיד תלמידים במלאכת הרוקחות. גם ר' אברהם רוקח הנזכר לעיל היה תלמידו הותיק ועוזרו בבית המרקחת שבבקו“ח. כשהתמחה ר' אברהם רוקח היטב במלאכתו, התפטר ר”א פרוסט ממשרתו כי זקן,103 ולר"א רוקח נתן עוזר בעבודתו. בבתי המרקחת של בתי החולים היו מוכרים רפואות גם על-פי רצפטים של רופאים פרטיים במחירים מוזלים.

בתי-מרקחת נוצרים

בעת בואי הנה היה רק בית מרקחת פרטי אחד של גרמני נוצרי רוקח מדופלם. כעבור שתים-שלש שנים נפתח עוד בית מרקחת של יוני נוצרי אחד.

בתי-המרקחת והכוללים

בתי מרקח יהודיים היו שנים, בעיר העתיקה ברחוב היהודים. האחד של ר' יחזקאל מנדלמאן,104 שהיה גן רוקח בבית החולים “משגב לדך” לפני שנתמנה בו רוקח מדופלם, והשני של ר' ליב גבריאלוביץ בן ר' אליעזר דן רלב"ג, ראש ישיבת עץ חיים.105 סניפים היו להם בשכונות מאה שערים ובית ישראל. הם העמידו תלמידים אף כי לא היו מדופלמים. היהודים האשכנזים היו עושים חוזים עם בעלי בתי המרקחת שימכרו רפואות לבני הכוללים במחירים מוזלים. הכוללים העשירים היו משלמים מקופתם את כל מחירי הרפואות, והיו גם כוללים שהתקשרו בחוזים עם רופא מיוחד לענות לחולים מאנשי כוללם בקליניקה שלו וגם לבקרם בבתיהם בשכר מצער וגם בחנם על חשבון הכולל.

רוקח מומחה ורוקח “מדופלם”

גם בבתי המרקחת הפרטיים שנפתחו אחרי כן לא היה אז אף רוקח אחד מדופלם. כולם היו רק “מומחים”, שהכינו את הרפואות עפ“י רצפטים של הרופאים עפ”י הפרקטיקה שלהם, שלמדו מרבותיהם ה“מומחים”. רפואות המובאות מחו“ל, הנקראות פריפרטים, לא היו אז פה. שנים אחדות אחרי כן התחילה הממשלה המקומית, עפ”י דרישת טובי הרופאים ובעיקר רופאים חדשים שהתשקעו בירושלים, לדרוש שבתי המרקחת יתנהלו ע"י רוקחים מדופלמים מבתי הספר המקצועיים שבקונסטנטינופול או מערי אירופה האחרות. נוסדו בתי ספר כאלה בעיר הקרובה בירות בירת הלבנון, על יד האניבסיטאות הצרפתית והאמריקאית שם.

“גזרת” ה“דיפלום”

הממשלה הקציבה לבעלי בתי המרקחת זמן מסוים כדי להשיג רוקחים מדופלמים וכעבור הזמן הזה, אם לא ימלאו דרישתה זאת, תסגר הממשלה את בתי המרקחת שלהם. בשנת 1892 בערך נסעו ר' יחזקאל מנדלמן ור' ליב גבריאלוביץ, מבעלי בתי המרקחת שבעיר העתיקה, חניכי בית המדרש הישן, לקונסטנטינופול, ללמוד את חכמת הרוקחות. כעבור שנה אחת חזרו משם מדופלמים בתואר רוקח מוסמך. מובן כי יותר ממה שהועיל להם הלמוד שם הועיל להם הבקשיש להשיג את הדיפלום. למרות כל זאת עוד נשארו בעיר כמה בתי מרקחת שלא היו בהם רוקחים מדופלמים. הממשלה אמנם היתה מציקה להם מזמן לזמן, אבל הם ידעו להסתגל אל המצב ולהמשיך את קיומם. כעבור שנים נסעו צעירים ירושלמים לאירופה וכן לבירות, ולמדו שם את מלאכת הרוקחות כדבעי וחזרו לירושלים ופתחו בה בתי מרקחת מודרניים. אלה התאחדו ודרשו מהממשלה לסגור את בתי המרקחת שלא היו בהם רוקחים מדופלמים. בעלי בתי מרקחת אחדים השיגו להם רוקחים מדופלמים ואחרים נסגרו לגמרי. מאז הועמד גבר הכנת הרפואות על הגובה הדרוש.

המילדות

גם מלידות היו אז בירושלים רק “מומחיות” ולא מדופלמות. בשנת 1900 בערך באה לירושלים המילדת המדופלמת הראשונה, שלמדה בוינה, מרת פרומע קעסטלמאן, ילידת צפת. כעבור שנים אחדות באו עוד אחדות מדופלמות. הלידות היו בבתי היולדות, כי בתי חולים מסודרים ליולדות לא היו אז. רק אחרי המלחמה העולמית סודרו מחלקות מיוחדות לילודות בבתי החולים “שערי צדק”, “ביקור חולים” ו“משגב לדך”. כן נוסדו בתי חולים מיוחדים ליולדות בהנהלת רופאים בעלי מקצוע.

אחיות רחמניות

גם אחיות רחמניות מוסמכות לא היו. בבתי החולים עבדו גברים או נשים שהתמחו בעבודה מתוך הנסיון בלבד. רק אחרי גמר המלחמה העולמית יסדה חברת “הדסה”, בתוך שאר פעולותיה הרבות להבראת ירושלים היהודית, גם בית ספר מקצועי לאחריות רחמינות, ומאז יצא בכל שנתיים מחזור של אחיות מלומדות שנתקבלו לעבודה בבתי החולים וכן לטפול בחולים בבתים פרטיים.

 

כז. לַ"ג בָּעֹמֶר

מירון וירושלים

לל“ג בעומר, יום ההילולא של התנא ר' שמעון בר יוחאי, היו רבים מבני ירושלים, בפרט מאחינו הספרדים ועדות המזרח וכן מהאשכנזים החסידים לסוגיהם, נוסעים לכפר מירון שעל יד צפת, להשטתח על קברו של רשב”י ולהשתתף בשמחת ההילולא הגדולה שהיתה נערכת בליל יום זה בביהכ"נ שעל קברו ובמגרש הגדול סביבו.

ה“הדלקה” גם אלפים מאחינו משאר ארצות המזרח היו באים ומבלים את הלילה בתפלה ובזמירות בריקודים ובנגינות בכלי זמר רבים, במשתה ובשמחה. תושבי צפת היו יוצאים עם ספרי תורה ובראשם הרב הראשי וחשובי העדה ואחריהם כל ההמון הגדול, מי ברגל ומי ברכיבה על סוסים וחמורים, בערב ל"ג בעומר אחר הצהרים. הדרך היתה בלתי סלולה ורבו בה עליות ומדרונים. בהגיע לשם התהלוכה עם ספרי התורה הגיעה השמחה לתקפה ונמשכה כל הלילה. על גג הקבר הותקן כעין משפך גדול מברזל, שנתמלא שמן ובחצות הלילה הודלק.

“חזקת” ההדלקה

זכות ההדלקה היתה שייכת, עפ“י חזקה, לאחד הרבי”ים שבגליציה ובא כחו בצפת היה מדליק בשמו בנוכחות הקהל הגדול שבא למירון. ה“הדלקה” היתה נמשכת עד אור הבקר, כי הוסיפו מדי פעם עוד שמן על המדורה. רבים מבני עדות המזרח, עפ"י מסורת שבידיהם, היו משליכים לתוך האש בגדים יקרים ומטפחות ואריגים. היו רבים שהביאו את ילדיהם לגזז את שער ראשם בפעם הראשונה ולהשאיר להם פאות ביום זה במקום הזה בשמחה גדולה שנערכה בבקר במשתה ובכלי זמר.

ההדלקות בירושלים

בירושלים היו עורכים את ההלולא דרשב“י גם כן ע”י “הדלקות” על מגרשים ריקים במקומות שונים שבעיר, והיו רוקדים מסביב ומזמרים שירים שחוברו ע“י קדמונים לכבוד התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי. בבתי הכנסת של הספרדים וכן של האשכנזים החסידים, היו מדליקים נרות שמן בתוך קערות של זכוכית הקבועות במסגרות של נחשת ותלויות בחוט ברזל בתקרה. על כל מנורה היתה פתקה עם שם אחד התנאים של רשב”י ותלמידיו ותנאים אחרים. גבאי ביהכ"נ היו מכבדים את הנוכחים בהדלקת הנרות, ואלה היו מנדבים לטובת המשתה הנערך לכבוד ההילולא.

במגרש שמעון הצדיק

במשך כל יום ל"ג בעומר ובעיקר בשעות אחר הצהרים, זרמו המוני ירושלים, בהם משפחות שלמות, זקנים ונערים, ביחוד ספרדים או חסידים, אל המגרש שלפני המערה, אשר לפי המסורה בה קברו של שמעון הצדיק, בצפון העיר. כל המגרש מתמלא המון חוגג, רבים הביאו אתם אכל ותבשילים, ערכו שם את סעודותיהם ובלו שם כל היום. היו נכנסים לפנים המערה והתפללו שם וקראו תהלים. גם שעשועים שונים הותקנו על המגרש בשביל הילדים, ומוכרי משקאות קרים ועוגות ומגדנות עמדו במקומות שונים או הסתובבו במגרש בין החוגגים שקנום מהם כדי לרוות את צמאונם ולסעד את לבם. גם חתנים וכלות היו בים לשם בלוית בני משפחתם לראות ולהראות. באי כח מוסדות החסד היו מאספים שם לטובת מוסדותיהם וסתם עניים פשטו יד וקבלו גם הם את חלקם בשעת חדותא. בערב זרמו קהל החוגגים חזרה לבתיהם ברגל ובעגלות במלאם את הרחובות המובילים אל העיר.

הד פוגרום קישינוב במגרש שמעון הצדיק

זכורני, בזמן הפוגרום הנורא על אחינו יהודי העיר קישינוב שבבסרביה, בשנת תרס“ד, באה הידיעה המעציבה לירושלים ימים אחדים לפני ל”ג בעומר. אז העמידו על במת עץ במרכז המגרש, נואם חשוב, ובדברים חוצבים עורר את הנאספים לעשות, למען הסובלים מתגרת יד הזדונים, והקהל נענה בעין יפה, וסכום הגון נאסף במקום ונמסר לידי הנאמנים שעסקו בדבר.

במלחמה ובמאורעות

בשנות המלחמה וכן בשנות המאורעות השונות שהיו אחריה, הופרעו הבקורים על יד מערת שמעון הצדיק בהרבה ושוב אין הבקורים כה מרובים כמאז.

אסרו חג של שבועות

גם באסרו חג של שבועות נוהגים, ביחוד אחינו הספרדים, לבקר על יד המערה הזאת.106

 

כח. חֲמֵשׁ שְׁנוֹת הִתְפַּתְּחוּת

(תרנ“ה – תרנ”ט)

ריצוף הסימטאות של הכתל המערבי

שנת תרנ"ה היתה ברוכה בפעולות למען ירושלים העברית. בשנה זו רצפה העיריה את המשעולים הצרים המובילים אל הכתל המערבי, שריד בית מקדשנו, שהיו מלאים בוץ ורפש בימות החורף, וכן את המבוי אשר על פני הכתל באבנים גדולות וחלקות, לשמר על הנקיון במקום הקדוש הזה.

שכונת הבוכרים רחובות

בשנה ההיא נוסדה השכונה הגדולה היפה “רחובות” ע"י עדת הבוכארים בירושלים.

“בית התבשיל” הכללי

ראשי עדת היהודים האשכנזים בירושלים יסדו בית תבשיל כללי בו יקבלו העניים, בלי הבדל עדה, תבשיל חם בעד חצי גרוש תורקי.

חברת “עזרת נשים”

כן נוסדה בשנה זו חברת “עזרת נשים” ע“י הגברת חיה ציפא אשת הרה”ח ר' מיכל פינס ז“ל. מטרתה הראשונה היתה לעזר ליולדות עניות ורבות מנשי העיר נתנו את ידן לחברה, בשנת תרנ”ו פתחה החברה “בית חולים לחולי רוח וחשוכי מרפא”, מוסד שנחיצותו היתה גדולה מאד.

“בני ברית” מיסדת את “מוצא”

ובאותה שנה קנתה לשכת ירושלים של אגודת “בני ברית”, כמאתים דונם אדמה, במקום שעמדה לפנים העיר העתיקה “מוצא”, הרחוקה כשבעה קילומטרים מירושלים ויסדה שם את המושבה בשם “מוצא”. לשכת ירושלים הושיבה במקום בתחלה שלשה פועלים ונתנה לכל אחד מהם 40 דונם אדמה, ותמיכה חדשית בסכום של עשרים פראנק, עד הזמן שכרמיהם, שנטעו במקום, ישאו פרי. כעבור זמן קצר נקנתה שמה עוד אדמה והתישבו פועלים חדשים והנה כיום מושבה גדולה וחשובה, הקרובה ביותר לירושלים.

הצלמניה היהודית הראשונה

באותה שנה נוסדה בירושלים הצלמניה היהודית הראשונה ע"י שני צעירים, שלמדו את המלאכה באירופה.

“חברת ישוב ארץ-הקדש”

בשנת תרנ"ו נוסדה בירושלים חברה בשם “חברת ישוב ארץ-הקדש”, שבה השתתפו רבים מבני ירושלים. מטרתה היתה להפיץ רעיון ישוב הארץ בין בני ירושלים, ועזרה להרבה צעירים לעבור לעבודה במושבות ולהסתדר שם בתור פועלים קבועים אצל פקידות הנדיב או אצל אכרים פרטיים.

בי"ס אולינה די רוטשילד

באותה שנה קנתה “אגודת אחים” מלונדון, בית גדול עם גן גדול עבור בית הספר לבנות ע"ש אולין די רוטשילד, העומד תחת חסותה. המחיר עלה ל-120 אלף פראנק זהב.

מכונה להרבצת הרחובות ושמירה

העיריה הירושלמית הביאה בשנה ההיא, בפעם הראשונה מכונת טאטוא והרבצה, שהיתה מטאטאת ומרביצה את רחוב יפו, שהיה בלתי מזופת ומלא בעיקר בימות הקיץ אבק רב, שלש פעמים ביום. גם העמידה שומרים בלילות סובבים בעיר כדי למנוע גנבות.

סנף יהודי לדאר התורקי

בשנה ההיא פתח הדאר התורקי סניף ברובע היהודים, הושיב בו פקיד יהודי ובחותם השם “ירושלים” חקוק באותיות עבריות.

ועד גשמי לעדת הספרדים

בשנת תרנ"ח בחרה עדת הספרדים בירושלים ועד גשמי בבחירות נעלמות. לראש הועד נבחר מר נסים בכר. הוד עסק בשקידה רבה בעניני העדה.

תקון בעניני נשואין

מהתקונים הטובים שתקן הועד יש לציין את התקנה, שכל הנושא אשה, מחויב להודיע את חפצו ט"ו יום לפני הנשואין להועד, וזה מודיע מדי שבוע בשבוע, בעתונים ובהודעות גלויות, את שמות האיש והאשה, כנהוג בכל הקהלות המסודרות שבאירופה. כמו כן יהיה שטר הכתובה חתום בחתימת ראשי הרבנים.

פקודי העדה

על ידם נעשתה גם ספירה מדויקת של כל בני עדת הספרדים ומולדתם, מפלגתם משלוח ידם ועוד.

התעוררות האשכנזים

גם בני עדת האשכנזים התעוררו אז ויבינו את הצרך בבחירת ועד לעדה ונגשו לבחירות.

ר' יהושע ילין במועצת העיריה

באותה שנה נבחר מר יהושע ילין לחבר במועצת בעיריה.

הרצאות בבית-הספרים

בבית הספרים “מדרש אברבנל וגנזי יוסף”, הונהגו הרצאות בכל שבת בשפה העברית על ענינים שונים, וכן שעורים בספרי חכמי ישראל. ראשוני המרצים היו הרי“מ פינס, שקרא שעורים מספר הכוזרי, ור”ד ילין, שהרצה על תולדות הרמב"ם. באסרו חג של פסח בשנה ההיא, הרצה שם אחד מחכמי עמנו מלונדון, מר אברמס, שבא אז לבקר את הארץ, על דבר הנוסעים היהודים בימי הבינים. להרצאה זו הוזמנו כל חכמי וראשי העיר ונכבדי העדות ורבים מהם היו נוכחים.

ועד עדה לאשכנזים

בשנת תרנ"ט בחרה עדת האשכנזים בירושלים, בדעות נעלמות, ועד אשר ינהל את עניני העיר, בפרט בענינים שבין העדה וממשלה. הועד התקשר בחוזה עם העורך דין הידוע מר מלכיאל מני, שיהיה בא כחה, אצל הרשות המקומית ובבתי המשפט, בכל עניני העדה בכלל וליחידי העדה בפרט. אבל הועד עמד בתפקידו רק שנה או שנתים ונתבטל.

בנין כי"ח בירושלים

חברת כל ישראל חברים קנתה בשנת תרנ“ט מגרש גדול בן 10,000 אמות מרובעות, ובנתה עליו בית בן שלש קומות ושלשים חדרים שיכילו אלף תלמידים, שישלחו אליו מכל ארצות תורקיה. בבית ספר זה התחילו מחדש ללמד את מלאכת חציבת האבנים וסתותן, וכחמשים איש נתקבלו מיד לשם כך. כן עזרה החברה לכמה תלמידים שילמדו את מלאכת הבניה, אשר מספר היהודים במלאכה זו היה אז מועט. כן התקינה החברה, בכספי חברת “יק”א”, בית מלאכה לאריגה בצמר גפן והעמידה 51 כסאות אריגה תחת פקודת חמשה אומנים שהובאו מדמשק. ביה"ס למלאכה של החברה הועמד תחת הנהלתו של ה' א. ענתבי.

 

כט. בִּקּוּרָם שֶׁל קֵיסַר גֶּרְמַנְיָה וִילְהֶלֶם הַשֵּׁנִי וְהֶרְצֶל בִּירוּשָׁלַיִם תרנ"ט 1898

מטרת הבקור הרשמית

המטרה הרשמית של בקור הקיסר בירושלים, היתה חנוכת הכנסיה “כנסית הגואל”, שנבנתה ע"י הממשלה הגרמנית, על הככר היפה והרחב בפנים העיר העתיקה, שנקראה בשם “אחוזת היוהנים” על שם “אגודת היוהנים”, שלהם היתה שייכת האחוזה עוד מלפני מאות בשנים, על אחוזה זו עמד בית הכנסת אורחים גדול עבור הציילנים הנוצרים, שבאו לבקר בירושלים וכן בית חולים גדול לחולים עניים, שנחרבו כמעט ברבות הימים.

מתנת השולטן עבד-אל-עזיז לוילהלם הראשון

האחוזה נתנה במתנה מאת השולטן התורקי עבד אל עזיז לוילהלם הראשון מלך פרוסיה עוד בשנת 1869, ועוד בשנה ההיא החזיק בה יורש העצר הפרוסי פרידריך וילהלם, אשר בקר אז בירושלים לרגל בואו למצרים להיות נוכח בטכס פתיחת תעלת סואץ. אז נמסר לו על-ידי פחת ירושלים הככר בשטר מתנה בטכס רשמי, והדגל הגרמני הונף עליו.

פנוי המגרש

ימים אחדים אחרי החזקה החלו לעסוק בפינוי העפר והזבל, שנצטברו במשך מאות בשנים במקום, ומעט מעט נגלו שרידי הכנסיה, שפארו לפנים את המקום הזה. העבודה הזאת נמשכה זמן רב, כי נמצאו עכובים שונים. התכנית היתה לבנות כנסיה מפוארת גרמנית פרוטסטנתית ועוד בנינים שונים במגרש הגדול הזה. בשנת 1898 נגמר בנין הכנסיה הזאת והקיסר וילהלם השני החליט לבוא ירושלימה לחנך אותה.

ההכנות לבקור הקיסר. פרץ בחומת ירושלים

עוד כמה חדשים לפני מועד בואו של הקיסר התחילה ממשלת תורקיה להתכונן לקבלת פניו. נשלחו מהנדסים מיוחדים מקונסטנטינופול לתקן את הכבישים שבין יפו לירושלים, ירושלים-חברון וירושלים-יריחו. כביש חדש נסלל בין חיפה ליפו. כן התחילו בבדק כל הבנינים ההיסטוריים העומדים על מקום המקדש ובמקומות אחרים בארץ, לנקותם וליפותם. בחומת העיר פרצו פרץ רחב, אצל שער יפו, שדרכו יוכלו לעבור עגלות להכנס ולצאת מהעיר העתיקה. כן נוקו הרחובות וסוידו הבתים בעיר העתיקה מבחוץ. בכמה מקומות קלקלו את האפי ההיסטורי של המקומות, כאשר תקנו אותם באבנים חדשות, או כשכסו בסיד כתבות עתיקות שונות, אשר גם הקיסר בעצמו הביע צערו על כך בבואו.

שערי כבוד

העיר ירושלים התכוננה לקבלת פני הזוג הקיסרי כפי רצונו של השולטן עבד אל חמיד. שני שערי כבוד יפים הוקמו מטעם העיריה ברחוב יפו, אחד לרוחב הרחוב, לצד גן העיר והשני אצל מעון פחת העיר שגר ברחוב יפו ונשען מצדו השני לשכונת “אבן ישראל”, אחד נבנה בסגנון בניני אירופה והשני בסגנון בניני ארץ הקדם; שניהם כוסו בפרחים יפים ודגלי תורקיה וגרמניה התנופפו עליהם. עדת הגרמנים הקימה אצל שער יפו יציע גדולה בעלת מעלות רבות למעמד כל בני עדתם.

שער היהודים

גם עדת היהודים בירושלים החליטה לערך קבלת פנים יפה לקיסר, ובהסכמת שר הטכסים של הקיסר, שהגיעה ע"י הקונסול הגרמני בירושלים, הקימו שער כבוד פשוט אבל יפה, אשר בו יקבלו רבני העדה וראשיה את פני הקיסר והקיסרית. מעל עמודי השער התנשאה כפה ובאמצעה מגדל קטן ומשני עבריו שלטים עם כתבות “ברוך הבא” בעברית ובגרמנית ודגלי תורקיה וגרמניה. כל משרדי הממשלה וכל בתי העיר היו מקושטים על פי פקודת הממשלה בדגלי תורקיה וגרמניה.

מקום חנית הקיסר

לתחנת הזוג הקיסרי ובני לויתם בירושלים נועד המגרש הנרחב אשר בקצה רחוב מוסררה סמוך לרחוב שנקרא אחרי הכבוש האנגלי בשם רחוב הנביאים והשייך לעדת הגרמנים פה. המגרש הוגדר יפה והועמדו עליו שני אהלי עץ גדולים ונהדרים שהובאו מגרמניה, בשביל הקיסר והקיסרית ועוד אהלים רבים ויפים למעון לשרים הגדולים, שבאו בלוית הקיסר, ולכן לפּחוֹת אשר שלח השולטן ללוותם.

הקיסר בחיפה

ביום השלישי 25 לאוקטובר 1898, ירדו הקיסר והקיסרית ובני לויתם בחוף חיפה. את פניהם קבלו הפּחות של בירות ודמשק. אחרי בקרו את העיר חיפה ובהר הכרמל, שב לאניתו וילן בה ולמחרתו ירד שנית לחיפה ובקר את מושבות הגרמנים “בני ההיכל” שבקרבת העיר וקבל את פני ראשי העדה.

ביפו

אח"כ יצא לדרכו וילן באהלים אשר הועמדו אצל העיר העתיקה “קיסריה”. למחרת נסעו על הסוסים ליפו והתעכב במושבה הגרמנית “שרונה” ויקבל בה את פני ראשי המושבה. ביפו לן במלון בשכונת הגרמנים אשר בה, וביום הששי בבקר נסעו מיפו בכביש העולה ירושלימה. הקיסר ובני לויתו רכבו על סוסים והקיסרית במרכבה.

ב“מקוה ישראל”

על יד בית הספר “מקוה ישראל” סודרה קבלת פנים נהדרה לכבוד הקיסר. ליד שער מקושט יפה לכבוד הקיסר, עמד מנהל בית הספר מר ניגו וראשי המושבות הסמוכות.

הרצל והקיסר

פה גם חכה לו הד“ר הרצל ז”ל שנועדה לו פגישה עם הקיסר. בהגיע הקיסר למקום, שרה מקהלת הילדים של בית הספר את ההמנון המלכותי. הרצל עמד ליד אחת המחרשות. הקיסר הכירו מרחוק, עצר פתאם בסוסו ועמד, ויעמד כל המסע, הקיסר התקרב ושלח את ידו להרצל, שעמד לפניו גלוי ראש ושאל לשלומו. הרצל הודה לו ושאל: “איך עלתה להוד מלכותו הנסיעה עד כה?” הקיסר ענה “חם מאד. אבל לארץ הזאת נצפו עתידות. לפי שעה עודנה חולה, מים דרושים לה, מים רבים”. – “כן, הוד מלכותו!” – ענה הרצל, “תעלות באמת מדה גדולה”. – “ארץ העתיד היא”, אמר הקיסר שנית, הושיט את ידו להרצל לפרידה, ומתוך שירת ההמנון הגרמני הפליג המסע הלאה לדרכו ירושלימה. המחזה עשה רושם גדול על הקהל הנוכח וגם על הרצל עצמו. היה בזה אות לטובה לראיון שהיה צריך להתקיים בירושלים.

הרצל בירושלים

הרצל עם חבריו במשלחת שלו נסעו באותו יום ו' אחרי הצהרים ברכבת לירושלים, הרכבת התאחרה והגיעו לירושלים עם קבלת השבת. הם הלכו ברגל מתחנת הרכבת עד מלון קמיניץ שבו התאכסנו.

הקיסר בירושלים

בשבת, 29 באוקטובר, בשעה אחת עשרה לפני הצהרים, הגיע הקיסר, דרך המושבה הגרמנית שבדרום ירושלים, לעיר הקודש. הקיסר היה רכוב על סוס לבן והמלכה לצדו, ואחריהם כל הפמליה שלו. פרשים תורקים משומרי ראשו של השולטן, שנקראו בשם “יניטשרים”, לבושם ירוק ומצנפת ירוקה להם מסביב התרבושים שעל ראשיהם, רכבו בעיגול ברובים מכודנים מסביב לקיסר וחבורתו. אחריהם רכבו פרשים גרמנים אבירים.

קבלת פני הקיסר בשער הכבוד של היהודים

לפני שער הכבוד של היהודים, אשר דרכו היה הקיסר צריך לעבור ראשונה, עמדו תלמידי בית הספר למל וחניכי בית היתומים ליהודי גרמניה, כלם מלובשים בתלבושת אחידה. ממולם, בעברו השני של השער, עמדו בשורה תלמידי בית הספר לתורה ולמלאכה של חברת כי“ח. בתא מיוחד שנבנה בתוך השער מימין עמדו החכם באשי הרה”ג ר' יעקב שאול אלישר והרב הראשי לעדת האשכנזים הרה“ג ר' שמואל סלאנט. ובתא שבצדו השמאלי של השער עמדו עוד רבנים וראשי העדה היהודית. בהתקרב הקיסר אל השער פתחו תלמידי בתי הספר הנ”ל בשיר שחובר לכבוד הקיסר, והרבנים הראשיים עם ספרי תורה בידיהם קבלו את פניו בברכת המלך, והגישו לו ברכה בעברית בכתב על קלף יפה בתבנית מגלה. ה' אפרים כהן, מנהל ביה"ס למל, שהיה גם חבר הועד לקבלת פני הקיסר, תרגם את כתב הברכה העברי לגרמנית, הקונסול הגרמני הקריא לפני הקיסר את הברכה וגם תרגם לפניו את דברי הרבנים הראשיים שברכוהו בעל פה. הקיסר שמע את דברי הרבנים בעמידה, הביע את תודתו לעדה ולרבנים על קבלת הפנים שסדרה לו עדת היהודים ובקש להביא את המגלה אל אהלו.

לפני בית מועצת העיריה

הקיסר והקיסרית עברו הלאה עם כל הכבודה עד שער הכבוד שהכינה מועצת העיריה. שם קבל את ברכת ראש העיריה, והביע לו את תודתו ואת רגשי ידידותו לשולטן ולממשלת תורקיה.

בכנסית הקבר הקדוש

משם הלכו לכנסית “הקבר הקדוש”, שם קבלו את פניהם ראשי הכנסיות הנוצריות. משם עברו לאחוזת היוהנים, שם קדמו את פניהם בברכה ראשי עדת הגרמנים.

בקונסוליה הגרמנית

משם חזרו אל בית הקונסוליה הגרמנית ושם קבלו את פני הפחה הירושלמי, את צירי הממשלות השונות ואת ראשי העדות וביניהם את שני הרבנים הראשיים, ונפרד מכל אחד מהם בהושטת יד ובברכה, ומשם הלכו לאהליהם.

הרצל אינו מופיע בשער היהודים

ד"ר הרצל חשב תחלה לקדם את פני הקיסר במקום קבלת הפנים שערכו לו יהודי ירושלים, אבל מפני התנגדותם של החרדים ומאימת האחראים לקבלת הפנים כלפי השלטונות, נמנע מזאת. כן חשש שמא על ידי זה לא יצא לפועל הראיון הרשמי עם הקיסר, ולכן דחה את בקורו ליום אחר. במוצאי שבת שלח העתקה מנאומו לפני הקיסר על-ידי דוד וולפסון אל הגרף אוילנבורג, שר הטכסים של הקיסר עם מכתב שבו בקש, שיודיעו את המועד הנכון לקבלת המשלחת שלו.

הרצל בבית יונה מרכוס

במוצאי שבת עבר הד"ר הרצל לגור בביתו של מר יונה מרכוס שהיתה ברחוב ממילא. בהשתדלותו של הסוחר מר וילהלם גרוס נמסרה לו הקומה הראשונה של הבית הזה, ובמשך כל היום בקרו אצלו אנשים מכל החוגים, ציונים וסתם יהודים שהציעו לפניו הצעות שונות.

ליד הכתל המערבי

בערב הלך בחברת מר משה דוד שוב אל הכתל המערבי וסייר בעיר העתיקה. למחרתו הלך שנית את כתל המערבי, שעשה עליו רושם כביר, והביע את צערו על הסחי והמאוס שבסימטאות הסמוכות לכתל והרגש העגום המתמלא למראה קבוץ גדול של קבצנים היושבים לאורך הכניסה אל הכתל ומטרידים את המבקרים אצל הכתל. כן בקר ב“מגדל דוד” וממחרת שוב בקר בעיר העתיקה ועלה על גג בית הכנסת “תפארת ישראל” וראה משם את מקום המקדש, הר הזיתים ואת כל הנוף היפה המעורר רגשי קדש וגעגועים. הוא ראה אז בחזונו את יפוי העיר הקדושה ובנין ירושלים חדשה.

חבלי ראיון

על מכתבו לשר הטכסים של הקיסר, הרוזן אוילנבורג בדבר קביעת הראיון עם הקיסר, לא קבל תשובה. אז שלח את מר דוד וולפסון ואת הכשר אל מחנה האהלים של הקיסר, ושם אמר להם אוילנבורג, כי הראיון יתקיים אחרי יום או יומים. ד“ר הרצל שלח לאוילנבורג אלבום עם תמונות מהמושבות העבריות בארץ, ובהזדמנות זו הזכירו את דבר הראיון. סוף סוף נקרא ד”ר הרצל אל הקונסוליה הגרמנית ושם הודיעו לו שעליו לפנות אל יועץ הצירות, מר קמט, באהלי הקיסר. זה החזיר לו את העתקת נאומו שהכין לנאמו בפני הקיסר אחרי מחיקות, הערות ותקונים. נמחק כל מה שנאמר על מטרת התנועה הציונית, על סבל היהודים בעולם וכן הצעת החסות הגרמנית לחברת ההתישבות היהודית בא"י ובסוריה. היטב חרה לו להרצל על המחיקות אבל הבליג, חזר לביתו, תיקן את כתב היד ושלחו שנית על ידי מר בודנהיימר. יועץ הצירות קבל את כתב היד והעיר שהממשלה הגרמנית מקוה, שלעת עתה לא יפרסמו כל ידיעה על אודות הראיון.

הרצל לפני הקיסר

ביום שני, השני לנובמבר, נתקבלו הרצל וחבריו לפני הקיסר. השעות שלפני הצהרים עברו בהכנות שונות, הרצל בדק ובחן את תלבשת מלויו ונתן להם הוראות בדבר התנהגותם בשעת הראיון. בשעת הצהרים הגיעו אל מחנה האהלים של הקיסר, עברו על פני משמרות השומרים והובאו ע“י הגרף פן קסל אל אהל ההמתנה. בעבור עשרה רגעים נקראו אל אהלו של הקיסר. הקיסר הושיט את ידו אל הרצל בחביבות. הרצל הציג לפני הקיסר את חבריו – הד”ר בודנהיימר, דוד ולפסון, ד“ר שנידר וה' זיידנר, וקרא לפניו את נאומו, בו תאר את שממת הארץ ואת מצוקת עם העברי, אשר בבואם לעבוד את אדמתה יביאו ברכה רבה גם להם וגם לארץ. הדבר הטוב הזה ראוי לעזרת הנדיבים באדם ולכן הוא מחלה את פני הוד רוממות הקיסר להושיט למפעל את עזרתו הנעלה. הקיסר הודה לד”ר הרצל על ידיעותיו שמסר לו, שעוררו בו ענין רב והטעים שהענין עוד טעון חקירה מפורטת, נכנס בסקירה על ההתישבות שנעשתה עד עתה, ואמר כי המושבות של הגרמנים ושל היהודים יכולות לשמש מופת למה שאפשר לעשות מן הארץ הזאת כאשר יביאו בה מים וצל. גם לתושבים הערביים תשמש העבודה במושבות לתועלת ועידוד. מתוך הבטחה לשוב ולהתענין בדבר, הושיט את ידו לד"ר הרצל והמשיך את השיחה עמו, ביחד עם המיניסטר בילוב, על אופני הבראת הארץ, על הגדולות שאפשר לעשות בכח מי הירדן, על שיפור הבריאות ועל בנין ירושלים חדשה. השיחה נסתיימה בהושטת יד נוספת.

תוצאות הראיון

תוצאות השיחה לא היו ברורות להרצל. על “החסות הגרמנית” לא הושמעה כאן אף מלה אחת והרגשת ד"ר הרצל אחרי השיחה היתה כי הענין לא יתקדם בכוון הרצוי.

“ארז הרצל”

אחר הצהרים נסע הד"ר הרצל, יחד עם בודנהיימר וולפסון בלוית האכר ברוזה, למוצא ונטע שם, על אדמתו של ברוזה, ארז צעיר, שגדל והתפתח יפה, אך נגדע בזמן המלחמה העולמית בפקודת ג’מל פחה בשעתו. בחשכת לילה חזרו לירושלים ובבקר נסעו ליפו.

השלטונות התורכים והרצל

הרצל חפץ לעזוב את הארץ עוד לפני שיתפרסם ענין הראיון. עוד לפני בואו ארצה הזהירו אליעזר בן יהודה מפני יחס הממשלה התורקית אליו ואף בקש למנעו מנסיעה זו. והנה הרגיש הרצל בעצמו כי אינו בטוח כל צרכו על אדמת תורקיה. כל יחס הפקידות התורקית עורר בו חשד. ביפו ובירושלים נלוה אליו שוטר חרש יהודי, שספר בעצמו, שהיתה לו פקודה מוכנה בכיסו לאסור את הרצל אם ימצאהו חשוד בדבר מה. לכן מהר ונסע מיפו באנית משא לאלכסנדריה ומשם באנית לוקסוס איטלקית לאירופה.

הד הראיון

עוד באלכסנדריה קבל ידיעה טלגרפית מאביו, כי דבר הראיון כבר נתפרסם בעתונים ובבואו לניאפולי מצאו את הידיעה הגרמנית הרשמית, שנתפרסמה ע"י הקורוספונדנץ ביורו הגרמני. ידיעה זו מחתה את כל שארית המדיניות שעוד נשתיירה מן הראיון ועשתה אותו לענין של מה בכך. הידיעה הרשמית ספרה על בקורו של הקיסר במסגד עומר, בבתי האפטריארכים וקבלו את פני הקונסול הצרפתי ואחריו משלחת יהודית, שהגישה לו אלבום עם תמונות מהמושבות היהודיות. על נאומו של ראש המשלחת הזאת (מבלי להזכיר את שמו), השיב הקיסר, שהתענינותו הטובה נתונה לכל השאיפות, שמטרתן להרים את חקלאותה של ארץ ישראל ולתועלתה ולאשרה של הממלכה התורקית מתוך שמירה מעולה על הסוברניות של השולטן. חברי המשלחת היו מדוכדכים מאד מהידיעה הזאת, אך הרצל נשאר תקיף ולא נפל ברוחו. הוא הביע את דעתו כי העובדה שהקיסר לא קבל בירושלים את החסות היא לטובת הענין בעתיד. ואמנם כאשר במשך השנים הלכה גרמניה והתרחקה ממעצמות המערב ומרוסיה, היתה החסות הגרמנית גורמת לקשיים ומכשולים רבים מכל הבחינות.

הקיסר בבית לחם ובטור-מלכא

ביום הראשון 30 לנובמבר, בקרו הקיסר והקיסרית ובני לויתם בעיר בית לחם ובקרו את עתיקותיה וחנכו שם בית יתומים גרמני, ובשובם בקרו את שכונת הגרמנים של בני ההיכל בירושלים ובו ביום נסעו לכפר טור שבראש הר הזיתים ובקרו את כנסית הרוסים שבראש ההר ואת המגדל שממנו נשקף חלק גדול מהארץ הקדושה.

חנוכת הכנסיה הגרמנית

ביום השני 31 לנובמבר, היתה חנוכת הכנסיה האיונגלית הגרמנית, שנבנתה באחוזת היוהנים שבעיר העתיקה. הקיסר והקיסרית הלכו ואחריהם בשורה כהנים איונגליים רבים שבאו מגרמניה ומכל ערי אה"ק, כמאה מלחים גרמנים ואחריהם פרשי “אגודת היוהנים” בבגדי השרד שלהם, ובני לויתו של הקיסר, לבושים במדי הכבוד שלהם ועל ראשיהם כובעי כסף וזהב.

על הר ציון ובמגדל דוד

באותו יום אחר הצהרים הלכו הקיסר והקיסרית ובני לויתם להר ציון להחזיק שם בחלקה שנתן לו במתנה השולטן עבד אל חמיד. החלקה הזאת אמנם קטנה, רק 800 אמות מרובעות, אך היסטורית מנקודת מבט נוצרית, כי עוד במאה החמישית לספיה“נ עמדה בה כנסיה שנבנתה ע”י הקיסר יוסטיניאן. את החלקה הזאת מסר הקיסר באותו מעמד לראשי כנסית הקתולים הגרמנים שבנו עליה אחר-כך מנזר וכנסיה קתוליים. בחזירתו בקר הקיסר במצודת הצבא במקום הנקרא “מגדל דוד” ומשם במנזר הארמינים ויתבונן אל העתיקות הנמצאות שם. האפריארך הארמני וחבר כהניו קבלו את פניו. במשך שלשת הימים אחרי כן בקר את מקום המקדש ושאר מקומות עתיקים הארץ ואת המוסדות הגרמנים בארץ.

שי עירית ירושלים

עירית ירושלים הגישה לו למזכרת אלבום יפה מכורך בלוחות עצי זית המכיל תמונות המקומות הקדושים.

בסוריה

ביום הששי 4 לדצמבר נסעו הזוג הקיסרי ובני לויתם ליפו ומשם באניתם לבירות ומשם לדמשק ולחרבות בעל ביק. משם חזרו לבירות וממנה לברלין.

אותות כבוד ליהודים

בהיותו בירושלים קבלו בין אחרים גם ארבעה מהיהודים אותות כבוד של הקיסר והם: החכם באשי רי“ש אלישר, ד”ר מ. וואלך, מר זליג הויזדורף וה' עמיל פראנק בבירות.

מקום חנית הקיסר

אחרי נסיעת הקיסר נבנה על המגרש, שבו עמדו אהליו, בית גדול לגמנסיה בשביל ילדי הגרמנים בארץ, במשך הזמן נתקבלו אליה גם ילדים יהודים וערבים, שהוריהם רצו לתת להם חנוך גרמני.

 

ל. תַּרַ“ס – תַּרְסַ”ט

שחפת ומנג’יטוס

בשנת תרס"א נראתה בפעם הראשונה מחלת השחפת בירושלים, שלא היתה כלל עד כה. כמה צעירים מתו ממחלה זו, והמחלה נתפשטה ביותר מפני האבק הרב שהיה ממלא את הרחובות, וגם מפני שלא ידעו להזהר שלא תדביק אחרים. כן פרצה באותה שנה מחלת דלקת קרום המח (מננגיטוס) מחלה קשה ומסוכנת, שגם היא לא נראתה כאן קודם לכן. הרופאים המקומיים לא עמדו מיד על טיב המחלה, ולכן היתה התמותה ממחלה זו גדולה מאד. כאשר נודע אופן רפוייה הוטב המצב בהרבה כעבור חדשים אחדים, אחרי שנספו מספר מסוים של קרבנות. במקרים בודדים הגיעו עד לריפוי שלם.

חלי-רע בארץ

בקיץ תרס"ב פרצה במצרים מגפת חלי-רע. מטעם שלטונות ארצנו הופסקה התחבורה עם מצרים, ונגזר הסגר על האניות הבאות לחופי ארצנו, וכן על הדרכים הפנימיות שבארץ. אך למרות זאת עברה המגפה, בחדשי החרף של השנה השניה, דרך עזה, גם לארצנו ופשטה באוכלוסיה העירונית שבדרום הארץ ובעיקר בין האכרים הערביים בכפרים, שלא ידעו לשמור עצמם ולהבדל מהחולים שנפגעו במחלה ארורה הזאת. בעיקר סבלו יושבי הערים עזה, לוד ויפו וכל הכפרים שבסביבתן, וכן סבלה העיר טבריה והכפרים שבסביבתה. כפרים אחדים לא נשאר בהם איש.

החלי-רע בירושלים

בהתקבל הידיעה בירושלים על ראשית התפרצותה של המגפה בארץ, נתעוררו רבים מתושבי ירושלים היהודים והחליטו לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע בעד המחלה הזאת מלהכנס לעירנו. ביזמת קבוצת אנשים בעלי מרץ, נקראה אספה רבה מכל חוגי התושבים היהודים, שנתקיימה ב“בית התבשיל הכללי” שבעיר העתיקה, ובה דנו על האמצעים התכופים שיש לאחוז בהם. באותו מקום בחרו בועד של שלשה, שעליהם תהיה עבודת העזרה התכופה. שלשת הנבחרים היו: הרה"ג ר' זרח ברורמן107 – מחוג מוסדות התורה, ר' יחיאל צבי צימירינסקי108 – מחוג האומנים ובעלי המלאכה ואנכי מחוג הסוחרים.

עזרת “הועד הכללי כנסת ישראל”

עוד באותו ערב הלכנו שלשתנו אל הרי“מ סלומון, שהיה אחד ממנהלי “הועד הכללי כנסת ישראל”, להשיג ממנו את האמצעים הכספיים להתחלת ההכנות הנחוצות. בתחלה הקציב הועד רק עזרה כספית מצערה, אבל עם התקבל ידיעות על התפשטות המגפה בסביבה הקרובה, גברה ההתעוררות אצל ממוני “ועד הכללי כנסת ישראל”, וגם שלחו טלגרמות לנדיבים שבחו”ל בדרישת עזרה כספית למלחמה במגפה. הללו נענו מיד והריצו כספים שהגיעו בזמן הדרוש.

ועדים לעזרה ואמצעי שמירה

מיד נוסדו ועדי עזרה ממתנדבים צעירים במקומות שונים בעיר, סדרו תחנות עזרה בחדרים מיוחדים שהוכנו בהם אמבטיות, פחמים, סיד וצרכי רפואה, ואנשים מיוחדים הועמדו בתחנות יום ולילה שקבלו את ההוראות מאת הרופאים. הרחובות והסימטאות נוקו מהזבלים והאשפתות וכן החצרות המלוכלכות נוקו וסוידו. כן פתחו בתי משתה לתה חנם לעניים והביאו קמח מחו"ל ופחמים ומכרו בחצי המחיר ולעניים ביותר בחנם. למנהל ומרכז כל העבודה נתמנה העסקן הותיק ר' שלמה אליאך109 והכל היה מסודר על הצד היותר טוב. בעיקר היה מועיל הנקיון המחלט שהושרר בעיר. הודות למאמצים אלה שיצאו מן הכלל פסחה המחלה על ירושלים ורק שנים או שלשה אנשים נפגעו ממנה.

החלי-רע ביפו ובעזה

בערים האחרות שבארץ, בעיקר ביפו ועזה ועוד, מתו במגפה הזאת כארבעת אלפים נפש, מחצי ספטמבר עד סוף דצמבר.

החלי-רע והמסחר

לרגלי המחלה הנוראה שבתו כל העסקים במשך חדשים רבים עקב הפסקת התחבורה בין הכפרים והערים, ושער המצרכים עלה מאד. הסבל היה רב וההפסד נערך במאות אלפי לירות. ביפו ובעזה היה המצב הכלכלי בכל רע, כי האכרים שבסביבה נתדלדלו. האקספורט של שעורה ותבואה אחרת, שבשנים רגילות היה מגיע למדה הגונה, נפסק כמעט לגמרי לרגלי ההסגר על חופי הארץ. מפני ההסגר לא באו גם התירים, שהיו נוהגים לבוא מדי שנה בשנה לארץ והשפיעו הרבה טובה על המצב הכלכלי בארץ.

יפו היהודית והמושבות. טבריה

גם ביפו היהודית וכן במושבות העבריות נקטו אחינו באמצעים נמרצים נגד בוא המחלה. ואמנם הועילה השמירה וסבלו רק מעט, רק בעיר טבריה נספו במחלה הזאת כשלש מאות מאחינו.

רב לפרושים

בשנת תרס“א הגיע לירושלים הרה”ג ר' אליהו רבינוביץ תאומים ז“ל, עפ”י בקשת הרה“ג ר”ש סלאנט זצ"ל, שהיה לעזר לו בהנהגת הרבנות הראשית ועניני עדות הפרושים, וכל בני כוללות אשכנזים פרושים קבלוהו בכבוד גדול.

רב לחסידים

כוללות החסידים קבלו עליהם באותה שנה את הרה“ג ר' שניאור זלמן לאידיער, שהתגורר עוד מכמה שנים בירושלים, לרב ואב”ד לכל כוללות החסידים בירושלים110.

חנוכת בית של “מושב זקנים”

ביום ח"י אייר באותה שנה חגגו את חנוכת הבית של מושב זקנים וזקנות לעדת האשכנזית על החלקה הגדולה שנקנתה ברחוב יפו.

בנין ראשון לספריה

בשנת תרס“ב עבר בית הספרים “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף” לבנין מיוחד שנבנה למענו. באותה שנה שלח הד”ר חזנוביץ כ-3000 ספרים ומהם יקרי ערך רב.

רעש

בליל ב' ניסן תרס"ד בשעה 12.45 רעשה הארץ. הרעש הורגש בכל ארץ-ישראל, ובירושלים נבקעו כששים בתים.

גן-הילדים הראשון

בשנת תרס"ד נוסד גן הילדים העברי הראשון בירושלים.

חברת העזרה גורם פוליטי גרמני

החברה הזאת שנוסדה בזמנה ע“י יהודי גרמניה בארצם, שמה לה למטרה לעזור ליהודי תורקיה בעיקר בעניני החינוך. ממשלת וילהלם קיסר הביטה בעין יפה על פעולת החברה הזאת, בהוכחה כי ממשלת צרפת קבלה השפעה רבה על ההמונים בתורקיה ע”י יסוד בתי ספר של הנזירים הקתולים, וכן ע"י בתי הספר ליהודים של חברת כל ישראל חברים, שהפיצו את הלשון והתרבות הצרפתית בארץ הקדם.

גרמנית בתורכיה

עוד בראשית הוסדה החלה חברת העזרה להכניס בבתי הספר של העדה היהודית בקונסטנטינופול, פוליפופול ובערים אחרות של תורקיה את למוד השפה הגרמנית, בשלמה את שכר המורים לשפה זו. אבל בעיקר שמה את לבה לחנוך והשכלה של ילדי ארץ הקדש.

רשת בתי-ספר “עזרה”

עוד בשנת תרס“ד יסדה חברה זו על יד בית הספר למל, בית מדרש למורים, שהעמיד מורים לבתי הספר היהודיים בערי הארץ ובמושבות. בשנת תרס”ו יסדה גם בית ספר למסחר בן שתי מחלקות. בשני בתי הספר האלה למדו את למודי היהדות בלשון עברית ואת המדעים בלשון הגרמנית. החברה הזאת לקחה תחת חסותה גם את גני הילדים שנוסדו בארץ ע“י יחידים מטובי העם. הגנים האלה גדלו והתרחבו ע”י עזרתה הכספית של החברה והפעוטים פטפטו ושחקו ביניהם רק בעברית. כעבור שנים אחדות יסדה בירושלים בית ספר לבנות ובתי ספר אחרים בשאר ערי הארץ, וכן עזרה בסיוע כספי לבית הספר למל ולבתי ספר אחרים בארץ, והוציאה סכומים גדולים לשם כל אלה. ד"ר פאול נתן, אחד מראשי החברה, היה מבקר לעתים קרובות את בתי הספר בארץ, והיה מכניס בהם שכלולים דרושים.

עצים, פנסים וזבלים

בשנת תרס"ח תקנה מועצת עירית ירושלים שלשה תקונים בעיר. נטעו עצים משני עברי רחוב יפו, קבעו פנסים כדי להאיר את רחובות ושכונות העיר, והופקדו אנשים מיוחדים להוצאת הזבל מכל הדרכים והשכונות. אבל כדרכם של השלטונות בימים ההם הוצאו לפועל הדברים ברשלנות רבה.

שכונת “זכרון-משה”

באותה שנה נבנתה השכונה “זכרון משה”, בעזרת הלואה ממוסד “מזכרת משה מונטפיורי”, לאלה שנגשו לבנות על מגרשיהם אשר קנו בשכונה הזאת. השכונה נבנתה עפ"י תכנית אחידה לכל הבתים, ככל השכונות הקודמות לה, רק לא בשורות ארוכות, אלא שני בתים מחוברים בקיר משותף, בקומה אחת או שתים שבכל אחת היו כארבעה חדרים ומטבח אבל עדין בלי חדר אמבטיה וכו'. שכונה זו נחשבה בשעתה לשכונה המודרנית ביותר שבעיר.

“בית-יתומות”

בשנת תרס"ה נוסד בית יתומות כללי בירושלים שנתקבלו אליו יתומות בלי הבדל עדה.

בית-חרושת

באותה שנה נוסד בירושלים בית החרשת הראשון לקרח, שחסרונו היה מורגש מאד בימות החמה וכן עבור חולים כל ימות השנה.

יק"א בונה במוצא

במושבה מוצא נבנו אז עשרה בתים בעזרת הלואה שהשיגו מחברת יק“א וכן נבנו בתים אחדים ע”י אנשים פרטיים שהתישבו במושבה.

“בצלאל”

בשנת תרס“ו נוסד בירושלים בית הספר לאמנות “בצלאל”. ע”י הציוני הותיק והמסור פרופסור בוריס שץ, חטב ופסל מומחה, שהיה פרופסור באקדמיה לאמנות הממשלתית בסופיה בירת בולגריה.

פרופ' שץ ו“ועד בצלאל”

הפרופ' המהולל הזה הגה עוד שנים אחדות לפני כן את הרעיון על יסוד בית ספר למלאכת אמנות וחרשת ביתית בירושלים. למען למד את בני הארץ הקדושה מלאכה ועבודה, שיוכלו להתפרנס ממנה בכבוד, והציע את רעיונו גם לד“ר הרצל, שמצא אותו לנכון מאד והכניסו לתוך תכניותיו. פרופ' שץ נסע גם לגרמניה לענין ברעיונו זה את גדולי היהודים אשר שם, ובראשם את העסקנים הידועים הפרופ' ורבורג וד”ר אופנהיימר, והם יסדו שם ועד בשם “בצלאל” על שם אמננו הראשון, בצלאל בן אורי. לועד זה נכנסו באי כח החברות הגדולות כמו הקונגרס הציוני, חברת העזרה, בני ברית ועוד. נשיא הועד היה הפרופ' ורבורג.

“פרופ' שץ פותח ביה”ס “בצלאל”

אחרי התיסדות הועד עזב הפרופ' שץ את משרתו באקדמיה לאמנות בבולגריה, בא ירושלימה והתחיל בהגשמת מטרתו הלאומית הגדולה. הוא פתח את בית הספר לאמנות בבית שכור בירושלים וכונן בו שתי מחלקות ראשיות, אחת לאמנות והשניה למלאכה. מחלקת האמנות הכילה שלש כיתות, בכתה הראשונה עסקו בהכנת מורים וצירי תכניות עפ“י מודלים חיים. בהשתלם התלמידים במחלקה זו, במשך שלש שנים, קבלו משרות מורים וצירי תכניות. בכתה השניה למדו תלמידים צעירים את מלאכת הציור עפ”י מודלים ומלאכת נוי בצבעים עפ"י הטבע. הכתה השלישית היתה כתת שעורי ערב, שבה בקרו בעלי מלאכה מבוגרים שרצו ללמוד את מלאכת הציור והרשום הדרושים לשכלול עבודתם. המורה הראשי לכל עבודות האמנות, הכיור והציור, מלאכת הנוי ויציקת הגבס, היה הפרופ' שץ בעצמו. במחלקה השניה למדו את מלאכת אריגת שטיחים, וכבר בראשית הוסדה נתקבלו בה כארבעים וחמש תלמידות, נשים ונערות. השפה השלטת בבית הספר בצלאל היתה, מראשית הוסדו השפה העברית.

בית נכות “בצלאל”

פרופ' שץ החל גם לסדר בית נכות, לאסוף בו כל עתיקות א"י וכל יצירות האמנים הגדולים היהודים ומטבעות יהודיות קדמוניות.

עגלת מונטיפיורי

הוא הצליח להביא אל בית נכות זה את עגלתו של השר משה מונטיפיורי, שבה נסע בפעם הראשונה בבואו לא"י והעגלה הועמדה לראוה באחד החדרים.

חרשת עץ ואבן

פרופ' שץ עשה הרבה למען העמיד מורים בבתי הספר בא"י ללמוד אמנות הציור ולהרחיב את ידיעותיהם של המורים האלה שכבר עבדו בבית הספר. במשך הזמן הכניסו לבית הספר גם את למוד חרשת עץ ואבן, סתות אבנים ועוד.

בנין בצלאל

בשנת תרס"ח נרכש עבור בית הספר, בהשתדלות הפרופ' ורבורג, בית גדול ונוספו בו מלאכת פתוח כסף ומסגרות עץ. גם בית הנכות של הבית הלך והתפתח במדה חשובה.

האגודה הציונית הראשונה בירושלים

בשנת תרס“ד נוסדה בירושלים האגודה הציונית הראשונה. חברי ועד האגודה הזאת היו: המורה מרדכי אזרחי-קרישבסקי, יושב ראש, רופא השנים סוסניצקי111 סגן, ואנכי גזבר, ועוד שלשה צעירים ירושלמיים חברים בועד. מטרת האגודה היתה להפיץ את הרעיון הציוני המדיני בין יהודי ירושלים. רבים מתושבי ירושלם נספחו לאגודה הזאת ועזרו לבסוסה והתרחבותה. האגודה הפיצה כאן את המניות של הבנק הקולוניאלי בלונדון, ועמדה בחליפת מכתבים עם הלשכה הציונית בוינה, ומכתבים רבים הגיעו אלינו בחתימת ידו של הד”ר הרצל בעצמו. מהלשכה הראשית בוינה שלחו לנו לעתים קרובות חומר תעמולה שהפצנוהו בירושלים, ובשאר ערי ומושבות ארצנו מה שעזר ביסוד אגודות ציוניות במקומות שונים בארץ. האגודה בירושלים התקיימה שנים אחדות, ונתבטלה אחרי שהיושב ראש מר מרדכי קרישבסקי112 עבר לגור בתל-אביב וששה אחרים מחברי הועד נסעו לארצות הברית.

יעקב שיף ותוצאות בקורו

בשנת תרס"ח בקר בירושלים מר יעקב שיף מאמריקה. הוא פזר הרבה כסף למוסדות החסד והצדקה בעיר, אבל פעולתו החשובה ביותר היתה אחרי שעזב את הארץ, כי שלח לכאן את הפרופ' ליונס, מי שהיה ראש המכון הארכיאולוגי כאן, לחקר עתיקות הארץ. זה החל בחפירות בשומרון בחורבת סבסטיה, והעבודה הזאת נשאה אופי יהודי לאומי, מה שהעלה את כבוד ישראל. כי עד העת ההיא עסקו רק חבורות נוצריות, וגרמניות בעבודות ארכיאולוגיות בארצנו.

שכונת “גבעת שאול”

באותה שנה נבנתה שכונת “גבעת שאול”, השכונה המרוחקת ביותר במערב ירושלים, על שם החכם באשי רבי יעקב שאול אלישר ז“ל. בתחלה נבנו בה רק בתים אחדים קטנים ע”י תימנים עניים, אבל אח"כ נתרחבה השכונה ונוספו בה גם בנינים יפים.

שכונת “שערי חסד”

גם שכונת “שערי חסד”, נבנתה בשנה ההיא, ע“י הלואות בלי רבית מחברת גמ”ח “שערי חסד”.

בית מרפא לעינים

מוסד חשוב, שחסרונו היה מורגש מאד בירושלים, בית מרפא לעינים, נוסד בשנה ההיא, ע“י החברה “למען ציון”, החברה שלחה רופא עינים מומחה, הד”ר ארלנגר וארבע פעמים בשבוע היה עונה לחולי עינים מאחינו חנם. כן נקבעו עשרים מטות לחולים הזקוקים לנתוח.

הקונסטיטוציה בתורכיה

ביום 24 ביולי תרס"ח הכריז השולטן עבד אל חמיד על מתן קונסטיטוציה בארצו. שנים אחדות לפני כן נוסדה בקושטא חברה חשאית מטובי הצעירים התורקים בשם “אחדות וקדמה”, וסניפים לה בערים שונות בתורקיה. מתוך לחץ שלחצה החברה הזאת על השולטן באיומים למגרו מכסאו, נאלץ לתת סוף סוף קונסטיטוציה לעם התורקי, וכונן פרלמנט עם זכויות מוגבלות, וצירים מכל מחוזות הארץ נבחרו לו. מובן שמהיהודים תושבי הארץ, שהיו ברובם נתיני חוץ, לא נבחר אף אחד.

חוקת הקונסטיטוציה

השולטן הכריז על חרות לכל העמים הגרים בכל ממלכתו וזכויות שוות לכל האזרחים בלי הבדל גזע ודת, על שלטון החוק וחופש המסחר והתנועה, בטול הצנזורה המוקדמת על עתונים וספרים, ושאין הפקידים חייבים לשמע ולמלאות פקודות המתנגדות לחקים, והם רשאים להתפטר בכל עת שהם רוצים. הויזיר הגדול, ראש השרים, בוחר במיניסטרים, מלבד שיך אל אשלם (ראש הדת המושלמית), שר צבא היבשה ושר הימיה הנבחרים ע"י המלך בעצמו. בחירת המיניסטרים טעונה אישור השולטן. ראש המיניסטרים בוחר גם את הצירים לממשלות חוץ, בהסכמה עם שר הענינים החיצונים, וכן בוחר ראש הממשלה את שרי המחוזות והפלכים ואת חברי מועצת הממלכה ונשיא המועצה. התקציב של ההכנסות וההוצאות מתפרסמות בתחלת כל שנה. עניני הצבא נשארים תחת פקוחו המיוחד של השולטן.

חק עבודת צבא כללית

הפקודה הראשונה שהוציא המורשון התורקי היה חוק עבודת צבא כללי לכל הנתינים העותומנים בלי הבדל גזע ודת. וע"י זה נתבטל המס של כופר עבודת הצבא, שהיו היהודים והנוצרים משלמים, וגם הם היו מוכרחים למלא את חוק עבודת הצבא בגופם.

המצב כקדם

יסוד המורשון לא השפיע על המצב הכלכלי בארץ, כי ראו גם בו המשך לאי הצדק ששרר מקודם בארץ, ולא הביעו לו כל אימון. מקח השוחד התרבה עוד יותר וכן רבתה המלשינות שהחריבה רבים. ההגירה לארץ לא גדלה כי אם הופחתה ולא באה שום התעוררות לתעשיה או להשקעות כספים.

“צבא” ו“כופר צבא”

בשנת תרע“א התחילה הממשלה התורקית לקחת לעבודת הצבא גם מהיהודים והנוצרים. בתחלה לקחו את הצעירים בני כ”א לעבודה של שלש שנים בערים שונות שבממלכה התורקית. אך אפשר היה לצעירים לפדות עצמם מעבודה זו בכופר של 50 לירות תורקיות ולעבוד שלשה חדשים עבודת צבא באותה העיר שהם גרים בה. רוב הצעירים עשו כך.

 

לא. תְּקוּפַת תרע“א – תרע”ד

החברים היהודים במועצת העיריה

בשנת תרע"א נבחרו למועצת עירית ירושלים שלשה מטובי אחינו: האדונים נסים אלישר113, דוד ילין ורחמים מזרחי114. לראש העיריה נבחר אז חוסין אפנדי אל חוסיני, אדם נבון וחרוץ. אז הוחלט להאיר חלק מהעיר במנורות “לוקס”.

בקור הרב חיים נחום ועסקי “חכם באשי”

בשנה הזאת בא לירושלים ראש רבני תורקיה, החכם באשי ר' חיים נחום, בלוית עסקנים ידועים מקושטא ומסלוניקי. מטרת בואו היתה לעשות שלום בעדת הספרדים בעיר, בענין החכם באשי, אחרי פטירתו של החכם באשי ר' יעקב שאול אלישר זצ"ל. העדה נחלקה אז לשתי מפלגות. אחרי עמל רב עלה בידי ר' חיים נחום להשכין שלום בין שתי המפלגות, ואז הובא חכם יעקב מאיר, שכהן אז כחכם באשי בסלוניקי, לשוב לכהן כחכם באשי בירושלים.

שמיטה

שנת תרע"א היתה שנת השמיטה ומחלוקת גדולה פרצה אז בין רבני האשכנזים בענין פרות שביעית ולא באו לכלל איחוד.

“העליה השניה”

בשנת תרע"ד החלה “העליה השניה” ובאו הרבה בעלי הון. עשרות אניות עגנו ביפו ובחיפה, והמסחר פרח. רוב העולים פנו לתל-אביב ולמושבות אבל חלק גדול מהם הגיע גם לירושלים והתישב בה.

זכיון למים חיים וחשמל בירושלים

באותה שנה קבלה חברה צרפתית אחת בשם “פריה” זכיון מאת הממשלה התורקית להאיר את ירושלים בחשמל ולהביא מים לעיר מעין טיריא. בזכיון זה נכללה גם סלילת מסלות חשמל בירושלים החדשה ובסביבותיה עד בית לחם, רמאללה ועוד. תושבי ירושלים שמחו מאד על כך כי יפטרו מצרת מחסור המים בסוף ימי הקיץ ויקבלו מי מעין זכים במקום מי הבורות הדלוחים, וכן יהיה אור להם בלילות במקום האור החלש של הפנסים והמסלות החשמליות תקלנה בהרבה על התנועה.

חשש האפנדים ובעלי העגלות

שני הדברים לא מצאו חן בעיני האפנדים בעלי הבורות, שהיו מרויחים מהספקת המים לתושבי העיר עד כה, וכן היו העגלונים יראים כי סדור החשמליות יקפח את פרנסתם, אחרי שכבר קופחה בהרבה עקב מסלת הברזל בין ירושלים ויפו. הם אמנם הרויחו בעונת התירות, כשהובילו תירים ליריחו ולירדן ולים המלח וכן לנצרת ולחברון ועוד, אבל עונת התירות הרי נמשכה רק חדשים אחדים בשנה, ואם כי בשנה ההיא אמנם רבו התירים שבאו לארץ, גם הברון רוטשילד, הנדיב הידוע, בא לבקר בארץ, והעגלונים הרויחו בה הרבה. על כל פנים היו נגד סדור החשמליות. אך בינתים פרצה מלחמת העולם ודאגות וצרות אחרות נפלו על כל תושבי הארץ.

 

לב. בִּימֵי הַמִּלְחָמָה הָעוֹלָמִית

העליה

עוד משנת תר“ס התחילה עליה חשובה בישוב העברי בא”י בכלל ובירושלים בפרט. ירושלים גדלה והתפתחה כאשר רבו בה מתישבים חדשים מארצות שונות, ביחוד מרוסיה שרבו בה הגזרות, הרדיפות והפוגרומים על היהודים. פה בארץ החיים היו שקטים ונחים. נתיני ארצות חוץ נהנו פה מהפריבילגיות הרבות של הקפיטולציה, לא שלמו כל מסים ולא ידעו כל עול מלכות וכל שעבוד. מעבודת הצבא היו פטורים כל היהודים בארץ, ורבים מרוסיה, שלא רצו לעבוד בה את עבודת הצבא, באו להשתקע כאן. כן באו הרבה משפחות של חרדים אשר לא חפצו כי בניהם יהגרו לארצות אמריקה, למען לא יבואו שם לידי עבודה בשבת וכדומה.

הבנין והתעשיה

ההתישבות המוגברת הזאת השפיעה הרבה על בנין ירושלים. נבנו בה בתים חדשים ושכונות חדשות, וכן התרחב המסחר והחלה התענינות בהקמת מפעלי תעשיה שונים, שאלו לא דחקה והצרה להם הממשלה התורקית, שפחדה שמא תפסיד את הכנסותיה ממכס היבוא לארץ, ושמה כל מיני מכשולים על דרכם של אלה שהחלו בפתוח תעשיה בארץ, היו יכולים לעלות יפה.

ראשית המלחמה

אבל אחרי שנים אחדות של שגשוג ופריחה, שנים אחדות שלפני המלחמה העולמית, התחוללה המהפכה בתורקיה ע“י התורקים הצעירים מאגודת “אחוה וקדמה”, שהורידה את ממשלת העריצות של השולטן והנהיגה כביכול ממשלה דימוקרטית. הממשלה החדשה הנהיגה את חוק עבודת הצבא על כל הנתינים העותומנים וגם על היהודים והנוצרים. ביום ו' אב תרע”ד פרצה המלחמה בין אוסטריה וסרביה וביום י"א הוכרז על מצב מלחמה בירושלים ועל גיוס כללי של הנתינים העותומנים, מה שעורר מבוכה רבה בקרב הישוב.

תורכיה במלחמה וגרוש יהודים

ביום כ“ה חשון תרע”ה נצטרפה ממשלת טורקיה אל ממשלות גרמניה ואוסטריה שהיו נגד ממשלות ההסכמה והחלה הרעה הרבה בארץ אשר כבר נכתב עליה הרבה. היהודים נתיני הממשלות הלוחמות נגד גרמניה, אוסטריה, ותורקיה, שלא רצו להתעתמן, הוכרחו לעזוב את הארץ. הם גורשו בחפזון, בירושלים העבירום במסלת הברזל ליפו בגסות ובאכזריות. ביפו חטפו אותם ברחובות העיר ובשכונות והובילום ישר לנמל והורידום באניות למצרים.

במצרים

רוב הגולים הועלו לאלכסנדריה, ושם נוסד מיד ועד של עסקנים מיהודי אלכסנדריה לסדר בעבודה ופרנסה את אלה שבאו בלי מחיה ולתת להם סיוע בכסף, שנאסף מאת יהודי מצרים ומזה שנשלח מאמריקה.

התעתמנות

רבים מאלה שלא יכלו לעזוב את הארץ היו מוכרחים לקבל על עצמם את הנתינות העותומנית, ועם זה את כל הסבלות והענויים הנוראים מאת המושלים התורקים והפקידים הערביים, אשר מאין עליהם מוראן של ממלכות ההסכמה ונעזרים ע"י בני בריתם הגרמנים, הרבו מאד להרע לאלה שנמסרו לשבט אפם.

חובת צבא, יוקר מחיה, מסים וארנוניות

עם הכרזת המלחמה מצד תורקיה חדלו האניות מלבוא לחופי הארץ ומחירי המצרכים החיוניים החלו להאמיר. המפקדה הצבאית החלה להטיל ארנוניות על התושבים שגדלו מיום ליום, והחרימו את כל הסוסים והפרדות של העגלונים וכל מי שהיו להם כאלה. עם המשכת המלחמה נתדלדל מאד הישוב בארץ, ובאו עליו פגעים ומחלות.

בצבא

הצעירים בני 18 עד בני 25 נלקחו לעבודת הצבא בפועל, ולא יכלו לפדות את עצמם בכסף לפי החוק, ואנשים בגיל גבוה מזה עד 45 יכלו אמנם לפדות עצמם בסכומי כסף הגונים עד לתקופה ידועה, אך לא היה הכסף הדרוש, כי הרעב הציק מאד ועזרה לא היתה, ורבים מבני ירושלים מתו מעוני ברעב ממש, אחרי שמכרו כל מה שהיה בבתיהם, רהיטים, לבנים, ספרים וכל כלי בית בפרוטות כי לא היה קונה. אנשים חלשים ותשושי כח, שלא הצליחו לעבודה צבאית, לקחה הממשלה לעבודות צבוריות כגון תקון דרכים, טאטוא הרחובות וכדומה, ושמה עליהם שוטרים ונוגשים שמררו את חייהם, וגם אוכל לא נתנו להם או שנתנו להם עוגת לחם דלה “פתה” אחת ליום. משום זה השתדל כל אחד להשיג את סכום הכסף הדרוש לכופר, בכדי להפטר מעבודות אלו. ואלה שלא השיגו עבדו עד שהתנונו. אמנם גם פה עמדה להם לאחינו האומללים שעבדו בנקוי הרחובות הסגולה הידועה בשם “בקשיש”.

מטאטאי הרחובות

אנשי גדוד המטאטאים, שנקרא “עמליה” “עובדי העבודה”, היו מחויבים ללון בקסרקטין המיועד להם. – בירושלים היה זה בבנין בית הממשלה הישן, שנקרא הסריה הישנה, בנין ישן ורעוע וישנו שם על מחצלאות על הרצפה. אך בשכר ותורם על ה“פתות” שלהם לטובת הקצין הממונה עליהם, עפ“י רוב בתווכו של ראש המטאטאים היהודי, היה הקצין מתיר להם ללכת הביתה לישון, בתנאי שלמחר בשעה שש בבוקר יהיו כולם על משמרתם, לשם בקרת, שנעשתה לפעמים ע”י קצין גבוה יותר. בזמנים שהקצין ידע כי לא תהיה בקרת כזאת, היה מרשה להם גם בשעות היום ללכת לבתיהם, בעד תשלום נוסף. כן הקל עליהם את העבודה בשכר דומה לזה. קצין גדוד המטאטאים עמד באופן פורמלי תחת פקודת העיריה המקומית, ולכן אפשר היה לעשות לטובת העובדים גם ע"י הפקידים הגבוהים שבעיריה, שהיתה להם השפעה ישרה על הקצין.

ירושלים והמושבות

הלחץ מצד הממשלה התורקית על היהודים בנוגע לעבודת הצבא ולתשלום ארנוניות שונות למען החזקת הצבא וציודו, היה יותר חזק בירושלים מאשר בשאר ערי הארץ ובמושבותיה. כי שם נמצאו עסקנים רבים שמסרו את נפשם להגנה על אחיהם הסובלים, ועל אלה שלא יכלו למסור את עצמם לעבודת הצבא התורקית115

“פררים”

מירושלים ברחו רבים ליפו ולמושבות ובפרט לפתח-תקוה, הבורחים האלה נקראו “פררים”. שם היו מוגנים היטב ע"י עסקני המקום וגם מזון נתנו להם.

מלשינים ומוסרים

בירושלים לא היו כמעט עסקנים כאלה ולהפך, מצאו קן להם אנשים מלשינים אשר נצלו צרות אחיהם, וסחטו מהם כספים באיימם עליהם למסרם לשלטונות. כמו כן עזרו המלשינים לשלטונות להוציא מיהודי ירושלים כספים, כלי-בית ועוד לשם ארנוניות שהטילו השלטונות הצבאיים על היהודים חדשים לבקרים. המלשינים היו מסתובבים עם פקידי הממשלה בבתי היהודים לחפש אחרי ה“פררים” ולגבות את כספי האנוסים, ולא נרתעו להרע בפומבי ליהודים בני עמם.

מלשין מציק לי

אחד מראשי המלשינים בירושלים היה מציק לי בכל פעם לדעת, איך סודר בני בענין עבודת הצבא, כי לא ידע מה נעשה עמו, בהיותו רשום בספרי העיר חברון ומלשיני ירושלים לא יכלו להתחקות על עניניו. הייתי משיב למלשין כי אם יש בידו לתפוס את בני יתפסהו נא, וימסרהו לרשות. פעם נשלח בני ממשרד המפקדה הצבאית בחיפה אל המפקדה הראשית בירושלים כדי לסדר העברת מכונה לעשית השמן, שנמצאה במוצא, לבית החרשת בחיפה. בבואו הנה הלך מתחנת הרכבת בירושלים ישר למפקדה הצבאית העליונה פה, בדבר סדור הענין שנמסר לו. המלשין הנ"ל נמצא גם הוא באותה שעה במשרד המפקדה, ובראותו את בני שנכנס ישר אל המשרד, הרפה ממני מאז ולא שאל עוד על אודות בני.

מכת הארבה

בימי השבוע השני של חדש ניסן תרע"ה, עלו מחנות כבדים של ארבה בארץ שכסה את עין הארץ. הארבה התנפל על השדות והכרמים הפרדסים והגנות שבמושבות וגם בערים וכרסם חיש מהר את כל הירק והפרי והנטעים בכל מקום בואו והשאיר את השדות חרבים והאילנות חשופים. צר היה לראות בירושלים את מעט הגנות היפות שהיו מסביב לבתים אחדים, שבין רגע נהפכו לקרקעות שוממות וחרבות.

הממשלה והארבה

הממשלה הוציאה מיד פקודה שחייבה את כל התושבים העותומנים, כאכרים, כסוחרים וכפועלים, מבני חמש עשרה ועד בני ששים שנה, לצאת למקומות שונים בארץ לאסוף את ביצי הארבה לתוך פחים ולמסרן לפקידי הממשלה. על כל אחד היה לאסוף חמשה קילו או לשלם תמורת העבודה הזאת לירה תורקית אחת. גם הרבנים וה“חכמים”, שהיו פטורים עפ"י החוק מעבודת הצבא, לא היו פטורים מעבודת השמדת הארבה.

תענית-ציבור

עפ"י פקודת ראשי הרבנים הוכרז יום י' ניסן לתענית צבור באמירת “סליחות” למען יסיר ה' את נגע הארבה מקרבנו.

דור שני לארבה

ביום ז' סיון כסה הארבה שנית את שמי ירושלים. זה היה כבר הדור החדש שגדלו הביצים שהטילו הראשונים. כעבור ימים אחדים באו עוד מחנות עצומים מסביבות ירושלים וכל הרחובות מלאו מהם. הממשלה פקדה אז על כל אחד מבני חמש עשרה ועד בני ששים לשבות מכל עבודה ומלאכה חמשה ימים רצופים ולהלחם בארבה משעה חמש בבקר עד שש לפנות ערב. גם פה היה מקום למלשינים להכביד על היהודים העניים ולטלטלם למקומות רחוקים להלחם בארבה. כדי לגרש את הארבה השתמשו בכל מיני פחים שהיו מקשקשים עליהם ומפחידים אותו. אז לקחו פחים גם מעל הצריפים והקירות, וכמובן שגם אחרי שהשתמשו בהם לא החזירו אותם.

עזרה מאמריקה

רק כעבור שנה וחצי בערך למלחמה באה עזרה הגונה מאחינו שבאמריקה. ה“ג’וינט” שלח לכאן אניה בשם “וולקאן” עם קמח וסוכר ושאר צרכי אוכל וגם מלבושים, שנתחלקו בין אחינו במחיר מצער, ונתנו לעניים ביותר בחנם. מה שהפיג במקצת את רעבון העם. “ועד העזרה של יהודי אמריקה” יסד בסוף שנת 1915 “ועד מרכזי לעזרת היהודים נפגעי המלחמה”. הועד המרכזי הזה, בהסכם עם ועד העזרה הכללי, בישיבתו בניו יורק ביום 29 בנובמבר 1915 החליט לשלוח עזרה כספית לארץ-ישראל. לפי הסכם בין הועד המרכזי ובין הועד הציוני הזמני, צריכה היתה העזרה הכללית להתחלק, באופן שירושלים תקבל 50% מהסכום הכללי ו-50% לשאר ערי ומושבות א“י. הכסף ישלח לירושלים אל הקונסול האמריקאי, הד”ר גלאזברוק. רק חלקן של צפת וטבריה ישלח לקונסול האמריקאי שבבירות, בהיות בירות קרובה אליהן יותר. ועד העזרה שבניו יורק בחר שם בועד מאנשי ארץ ישראל, שהם יקבלו את הכספים מידי הקונסולים ויחלקו אותם לנצרכים. בירושלים נבחר ועד של 27 אנשים, וגם אני הייתי אחד מהם, הועד המרכזי בניו יורק שלח מכתבים מיוחדים לכל אחד מהנבחרים עם הוראות איך להתנהג בחלוקת הכספים, אגב בקשה לקבל את המנוי ולהשתדל ככל האפשר לפעול למען הקל את הסבל מעל יהודי ארץ ישראל. עפ“י השדלות גדולי אמריקה נתנה ממשלת תורקיה את הסכמתה להעביר את הכספים למען יהודי הארץ בדולרים אמריקאיים. הד”ר גלאזברוק, אוהב היהודים, עזר בענין בכל יכלתו. במהרה התחילו כספים להתקבל אצל הקונסול פה, והוא מסרם לידי הועד הנבחר, שבראשו עמדו ר' דוד ילין ור' בער אפשטיין.

אספת 27 הנבחרים

האספה הראשונה של 27 הנבחרים בירושלים, היתה בביתו של הקונסול, שקבל אותם בסבר פנים יפות ובחבה יתרה. בנאומו הבטיח לעמוד לימין הועד בכל עת ולעזר בכל יכלתו להשגת מטרתו הנעלה. הועד הירושלמי, נקרא “הועד המאוחד”, שכר משרד והחל בעבודת העזרה במדה רחבה, להחיות את עם ירושלים היהודים, שנמצאו אז במצב של עוני נורא והתנוונות.

ועדי משנה

הועד הגדול מנה ועדי משנה מתוך חבריו לבצוע פעולות עזרה שונות: 1) ועד עזרה לעניים צנועים, שהיו אמידים מקודם והתפרנסו ממסחרם ומעמל ידיהם. להם היו שולחים הביתה עזרה כספית בכל שבוע. 2) ועדה להלואות נגד משכונות או שטרות בטוחים, 3) ועדה לבתי תבשיל, שנוסדו במקומות שונים בעיר, בהם קבלו נצרכים מזון ותבשיל בחנם, 4) ועדת רפואה, לאלה שהיו זקוקים לרופא ורפואות בחנם ועוד ועדות שונות לסעיפי עזרה אחרים. הועד המאוחד בירושלים וכן הועדים בשאר המקומות בארץ פעלו הרבה להצלת הישוב והצילו ממש רבים מאד ממות בטוח ברעב וממחלות וכדומה.

אמריקה במלחמה

אבל אחרי עבודה במסירות של שנה בערך, גברה המלחמה, ואמריקה גם היא נכנסה למלחמה לצד ממשלות ההסכמה. אז החלה יד הממשלה התורקית להיות קשה על הועד ועל העזרה בכלל. היא דרשה שהדולרים שהיו עוברים בדרכם מאמריקה דרך קושטא, יוחלפו בקושטא דוקא בנירות תורקיים, מה שהוריד את ערכם עד לעשרים אחוז משוים הנומינלי וגם לפחות מזה. אחר כך היו הקונסולים האמריקאיים מוכרחים לעזוב את הארץ והקונסול הספרדי בירושלים קבל את הענין לידו, שאמנם פעל אף הוא במסירות רבה לטובת היהודים, אבל מפני ההכרח להחליף את הדולרים בנירות הכסף התורקיים, היו הסכומים שנתקבלו פחות מהחלק החמישי ממה שנשלח. משום כך היה הועד מוכרח לצמצם בהרבה את מדת העזרה לסוגיה. לבסוף גבר לחץ הממשלה על הועד עד שסגרה אותו וחתמה את קופתו, ואי אפשר היה לעשות שום דבר. את ראשי הועד הביאה במשפט על עלילות שונות, ורק אחרי טרדות רבות יצאו זכאים. רבים מחברי הועד ושאר עסקנים מירושלים ושאר מקומות בארץ הוגלו לערי סוריה ותורקיה, והמצב הורע מאד. וכך נסתם הצנור היחידי שהשפיע עזרה מאמריקה לארץ ישראל.

ירושלים והמושבות

חשובי העסקנים היהודים שהוגלו למצרים בראשית המלחמה, כמו מר הופיין ומר ז.ד. ליבונטין ואחרים, הצליחו לפעמים להכניס לארץ, ע"י תחבולות שונות, כספים מאמריקה. אבל הכספים נתנו בעיקר לעזרת המושבות אשר המפקדה הצבאית התורקית לקחה מהם את כל יבולם, וגם כרתה את כרמיהם ואת פרדסיהם לעצי הסקה. היה הכרח לעזור להן להחזיק מעמד ולשמור על הקים עד כמה שאפשר. למען ירושלים הגיע מהכספים האלה רק מעט, ורבים מתושביה, שכבר מכרו את יתר מטלטליהם ובגדיהם ולא יכלו להשיג כל אמצעים למחיה, מתו מרעב וממחלות.

גרוש נתיני אמריקה

אחרי שאמריקה התחברה לממשלות ההסכמה במלחמתם נגד ממשלות הברית, גזר ג’מאל פחה, מפקד המחנה הרביעי של הצבא התורקי, שפעל בסוריה ובא“י, על כל נתיני אמריקה היהודים, שישבו עד כה בא”י באין מפריע, שיעזבו את הארץ במשך זמן קצר. ומכיון שנמלי הארץ היו סגורים ולא יכלו לנסוע לאמריקה, גזר עליהם גלות לדמשק ולמקומות אחרים בסוריה ובתורקיה. ביום המיועד להם מאת הממשלה התאספו כל נתיני אמריקה במשרדי המשטרה שבירושלים, ומשם נשלחו כלם ברכבות ובאוטומובילים לדמשק. לפי הרשימות שהיו בידי הממשלה, נמצאו אחדים חסרים, שלא באו למשטרה ביום המיועד ולא עזבו את הארץ. ג’מאל פחה צוה לחפש אחרי אלה. ובאמת היו כאלה שלא יכלו לעזוב את הארץ, והתחבאו במקומות שונים בארץ. החפוש אחריהם היה נמרץ והממשלה הודיעה כי מי שיתפש מהם ישפט משפט מות. כן אימה המשטרה על מוכתרי המושבות, שאם לא ימסרו את המתחבאים, יענשו ענשים קשים מאד.

ג’מאל פחה בארץ

ג’מאל פחה היה מבקר לעתים תכופות בארץ והיה גוזר גזרות קשות על תושביה. אח"כ העביר את מפקדתו לירושלים אל הבנין הגרמני על שם אוגוסטה ויקטוריה שבראש הר הזיתים ומפה משל ביד רמה.

חפוש “פררים” ותליתם

בהודע לו על המספר הגדול של ה“פררים”, רגז מאד וגיס את כל המשטרה הצבאית והאזרחית בארץ לחפש אחרי ה“פררים” בכל הארץ ולהביאם לפניו. נתפסו מספר “פררים” מוסלמים נוצרים ויהודים. ג’מאל פחה צוה לתלות שלה מהם, אחד מוסלמי, אחד נוצרי ואחד יהודי. פקודתו נתמלאה מיד, הם נתלו ממחרת יום התפשם, ושאר ה“פררים” שנתפסו נדונו בענשים צבאיים חמורים.

יהודי שנתלה

היהודי שנתפס לא היה אפילו “פראר”. הוא עבד במחנה הצבא בבאר שבע כחיט בבית המלאכה הצבאי לחיטות שם. מפקדו שלחו ירושלימה לקנות כמה דברים לצרכי החיטות, אבל לא נתן לו שום תעודה ולא דרכיה, ונתפס בדרכו ירושלימה. לא נתנו לו רשות לפתוח את פיו ולהצטדק, ודנוהו מיד למיתה, וממחרת נתלה. כשנודע בלילה לועד המאוחד כי יצא גזר דינו להתלות, התאספו כמה מהם וטכסו עצה להצילו אבל נוכחו כי לא היתה כל אפשרות. היהודי היה בן יחיד לאמו האלמנה. האם הלכה אל ארמון הפחה להתחנן ולבקש על בנה יחידה, אך לא נתנוה לגשת וגם את מכתבה לא רצו לקבל. רק אחרי שתלוהו מסרו לה את הגויה שנקברה על הר הזיתים.

אֵם שכולה

אחרי הכבוש האנגלי הציג אחד הסוחרים בתמונות בירושלים את תמונתו של אותו היהודי בחלון הראוה שבחנותו. והנה עברה במקרה אמו השכולה, ובראותה את התמונה התעלפה. אז אסרה הממשלה להציג את התמונה בחלון והחרימה את התמונות.

ג’מאל פחה והערבים

ג’מאל פחה התאכזר מאד על התושבים הערביים, אף כי היו שקטים מאד ומלאו תמיד אחר פקודותיה של המפקדה הצבאית. הוא חשד אותם באי נאמנות ועל כל חשד קל הענישם באכזריות. רשת של בלשים ומרגלים היתה פרושה על ידו בארץ. פעם הלשינו לפניו על המופתי של עזה כי ברצונו לברוח אל המדבר ולעבור לצד האנגלים. ג’מאל פחה צוה לאסרו ולהביאו לפניו ודן אותו בראשונה למאסר עולם, אח"כ שב ודן אותו לתליה, ונתלה בבית הסוהר בירושלים. כן צוה להמית את בנו של המופתי הזה, שהיה קצין בצבא התורקי, יחד עם עוד קצינים אחדים, ימים אחדים אחרי תליתו של אביו המופתי.

גזרת פנוי יפו ומושבות יהודה

בשנה השלישית למלחמה, גזר ג’מאל פחה על כל היהודים מיפו, תל-אביב, פתח-תקוה ומושבות אחרות ביהודה, שבהם מצאו מקלט גם רבים מיהודי ירושלים, שיעזבו את מקומותיהם וילכו אל ערי ומושבות הגליל. אז נתמלאה סאת הצרות של יהודי ארץ ישראל. בין הגולים האלה היו רבים מחשובי היהדות הא"י ועסקניה כמו מר מאיר דיזינגוף116 ואחרים, שעשו מאמצים רבים כדי לספק לגולים במקומותיהם החדשים את צרכי מחיתם.

 

לג. הַכִּבּוּשׁ הָאַנְגְלִי

המפקדה הגרמנית בירושלים

תיכף אחרי כניסת תורקיה למלחמה והצטרפותה אל ממשלות הברית נגד ממשלות ההסכמה, החלו זורמים לכאן פלוגות צבא מגרמניה ומאוסטריה עם תותחים כבדים וקלים ופלוגות של מכונות יריה ועוד מיני תחמשת שחנו במקומות שונים בארץ. מפקדתם הראשית היתה בירושלים.

“גשר” לתעלת סואץ

בעצם הפעולות המוצלחות של צבאות הברית נגד צבאות ההסכמה, החליטה כידוע המפקדה המשותפת של גרמניה ותורקיה לכבוש את תעלת סואץ, לסגרה בפני האניות האנגליות ולהתנפל על הצבא האנגלי ולכבוש את מצרים. כדי לאפשר את העברת הצבא והתחמשת על פני התעלה, בנו בארץ גשר ארוך ורחב מעץ ומתכת שמתפרק לחלקים. בכדי להעביר את הגשר אל התעלה דרך המדבר, באין מסלת ברזל ובאין דרכים מתוקנים, העמיסו את חלקי הגשר על גבי גמלים. חלקים כבדים הועמסו על שנים או גם ארבעה גמלים יחד. ביום המיועד יצאה שיירת הגמלים הגדולה עם הגשר ממקום חניתה דרך רחוב יפו שבירושלים בדרך לחברון דרך באר שבע אל המדבר. אחרי שיירת הגמלים עבר מחנה צבא רגלי גדול וכן פרשים, תותחים, מכונות יריה ועוד בכוון אל התעלה. תהלוכת המחנה הזה ארכה כמה שעות וכל הזמן הזה עמד ג’מאל פחה רכוב על סוסו האביר בפנת רחוב יפו ורחוב חברון. המחנות כלם עברו על פניו בכבוד צבאי. הצבאות יחד עם הגשר הגיעו לתעודתם, ואחרי שסדרו את הגשר החלו לעבור עליו לצד מצרים. אבל כידוע נחל שם הצבא הזה מפלה גדולה וג’מאל פחה בעצמו נמלט על נפשו ושב לירושלים בפחי נפש.

האנגלים לארץ-ישראל

אז עברו הגדודים האנגלים בפקודו של המצביא אלנבי את התעלה והחלו במסע נצחון לצד ארץ-ישראל. המסע היה די ארוך. כדי לעבור את המדבר בנה הצבא האנגלי מסלת ברזל זמנית מקנטרה, שהמשיכוה אח"כ עד ללוד. אחרי שנגמר בנין המסלה עד עזה  עבר עליה הצבא האנגלי. לפני העיר עזה נפגש הצבא האנגלי בהתנגדות חזקה מצד הצבא התורקי, היו קרבות חזקים בין שני המחנות ונפלו חללים רבים משני הצדדים. עד שנצחו האנגלים והדפו את התורקים והמשיכו את דרכם בקשיים רבים עד הגיעם לרמלה ולוד. פה נתחדשו הקרבות והחזית הגיעה עד המושבה פתח תקוה וסביבותיה. פתח תקוה עברה פעמים אחדות מידי התורקים לידי האנגלים וחזרה. בסוף הכריעו האנגלים את התורקים והמשיכו את דרכם לאט לירושלים.

בסביבות ירושלים

בהרי הקסטל שלפני ירושלים עמדו והתעכבו כחדשים, כי צבא תורקיה הגיח מחפירות ההגנה שלהם, שחפרו בסביבה ההררית הזאת ועצרו, בעזרת הגרמנים והאוסטרים, בעד התקדמות האנגלים. אנשי הצבא התורקי עמדו במלחמתם בגבורה רבה רעבים וערומים למחצה, כי הממשלה התורקית לא יכלה לספק להם את מצרכיהם הכלכליים. סוף סוף היו מוכרחים לסגת מפני הצבא האנגלי, שהיה מצויד היטב ושבע, שהתקדם לצד ירושלים. גם בסביבות “מוצא” הוכרח הצבא האנגלי להתעכב עקב התנגדותם הנמרצה של חיילי תורקיה. בתחלת דצמבר 1917 נשמעו בירושלים יריות התותחים האנגלים שנשלחו מול העמדות המבוצרות של התורקים, ובימים שביעי ושמיני לדצמבר ראו את רמוני התותחים האנגלים שהועפו אל צד הכפר “בית צפפה” ששם עמד הצבא התורקי.

מסירת ירושלים לאנגלים

בתשיעי בדצמבר בבקר השכם, יצא ראש עירית ירושלים, חסין אפנדי אל חוסיני בלוית חברי העיריה וכמה מנכבדי ירושלים אל מחוץ לעיר, למקום שעמד חיל החלוץ של הצבא האנגלי, ודגל לבן בידיו ומסר לראש הצבא האנגלי את מפתח העיר ירושלים. באותו היום שהיה ערב חנוכה תרע"ז נכנסו צבאות אנגליה כמנצחים בשערי ירושלים.

כניסת האנגלים

בראשונה נכנס רק מספר קטן של חיל רוכבים שתפסו את משרדי הדאר והטלגרף, והעמידו בהם משמרות, וחלק מהם שב אל מחנה הצבא, שעמד עוד במרחק מה מן העיר. בצהרים של אותו היום התחיל הצבא האנגלי זורם לתוך ירושלים מצדדים שונים של העיר.

חנוכה

הנר הראשון של חנכה האיר כאבוקה באותו ערב בכל פנות העיר, ושמחת תושביה היתה רבה מאד. אנשים רבים שהיו נחבאים במרתפים ובעליות גג מפחד עבודת הצבא וממוראם של המלשינים, נראו באותו היום בפנים צוהלים, והביעו את תודתם לה' על גאותם ועל פדות נפשם. כל תושבי ירושלים יצאו לקראת הצבא המנצח בששון ובשמחה מתוך תקוה, כי מעתה תבוא להם הישועה, כי עוד זמן מה לפני כן נודעה לנו בעקיפין הבשורה על דבר הצהרת בלפור וקריאת אנגליה לעמנו לבוא ולבנות פה את ביתנו הלאומי.

רעב

אבל המצב החומרי בירושלים היה קשה מאד בראשונה. הצבא התורקי והגרמני, בנסיגתם מפה, לקחו אתם את כל מה שעוד נשאר לפליטה בערים ובכפרים, את התבואה והקמח, הצאן והבקר וכל דבר מאכל, וירושלים נשארה בלי מזון. היו אמנם בעיר עוד כמויות ידועות של חטה, קמח, סוכר וקפה ועוד, שבוחרים אחדים החביאו במקומות נסתרים, אך עם כניסת האנגלים הוציאו אותם למכירה במחירים גבוהים. יהודים עניים אפו לחם ועוגות, והיו מסתובבים בין החילים האנגלים כדי למכור להם, ואלה, אחרי ששהו זמן רב במדבר ונזונו רק בצנימים יבשים, היו קונים את הלחם והעוגות, והיו משלמים עבורם מחירים מופרזים, שהתושבים לא יכלו לקנות במחירים כאלה. הממשלה הצבאית ראתה זאת, ואסרה את מכירת הלחם לחיילים, אבל המכירה נמשכה גם אחר כך. לעומת זאת נתנו החילים הבאים הרבה צנימים משלהם לחלקם חנם לעניי העיר.

סדר חדש

השלטונות האנגלים התחילו לדאג לעיר ולתקומתה. מצביא אנגלי, ישר וטוב לב, נתמנה למושל העיר, ומסביב לו פקידים אנגלים מוכשרים, והם לקחו בידיהם את היזמה להרים את מצב העיר ותושביה. מספר היהודים בעיר היה אז קטן בערך, אחרי שרוב נתיני החוץ שהיו בה עזבו אותה בראשית המלחמה ורבים נספו בשנות המלחמה. נשארו בעיר רק כחמשה ועשרים אלף יהודים.

 

לד. מוֹעֲצַת הָעִירִיָּה וּפְעוּלוֹתֶיהָ

יצחק אלישר ואני, חברים במועצת העיריה

המושל הוציא פקודה לבחור במועצת עיריה חדשה שתכיל ששה חברים: שני מושלמים, שני ערבים נוצרים, ושני יהודים. מהיהודים נבחרו ה' יצחק אלישר ז"ל מעדת הספרדים ואנכי מעדת האשכנזים.

חסין אפנדי אלחוסיני ראש העיריה

לראש העיריה נתמנה ע"י המושל אחד מהחברים המושלמים והוא חסין אפנדי אלחוסיני, ממשפחה ערבית מיוחסת, שהיה כאמור למעלה, ראש העיריה הירושלמית גם לפני הכבוש האנגלי, וגם אביו, סלים אפנדי אלחוסיני, שרת במשך שנים רבות כראש עירית ירושלים. ביום 17 בדצמבר 1917 חונכה העיריה החדשה.

חסין אפנדי ומוסה קאזם

ראש העיריה, חסין אפנדי, היה אדם חרוץ ופקח ומשכיל, שלמד בצעירותו באמריקה והיה מכובד על כל בני העיר, כערבים כיהודים. אבל הוא שרת במשרתו החדשה רק חדשים אחדים כי מת, ובמקומו נתמנה אחיו הגדול ממנו, מוסה קאזם אלחוסיני, שהיה לפני המלחמה מושל אחד המחוזות שבארץ תימן שהיתה תחת ממשלת תורקיה.

פעולת מועצת העיריה החדשה

מיד בהתיסד מועצת העיריה החדשה התחילה בפעולות תכופות. הדבר הראשון שעמד על הפרק היה להמציא מזון ומחיה לתושבי העיר שסבלו ממחסור בכל. המלחמה בין הצבא האנגלי ובין צבאות תורקיה וגרמניה עוד נמשכה בסביבות ירושלים ובדרך לסוריא, בירושלים גופה עמדו במקומות שונים תותחים אנגליים והשליכו פצצות על הכפרים הסמוכים, שהתבצרו בהם התורקים, ובסגת הצבא התורקי היה הצבא האנגלי רודף אחריו. משום כך היו כל הדרכים שבסביבה משובשות, ואי אפשר היה להביא שום דבר אף מהמקומות הקרובים. האכרים הערבים גם נמנעו במצב הזה מלחרש ומלזרע ולעבוד כל עבודה בבית בושדה. גם דרכי הים היו סגורות עדיין, ולא היה שום קשר כלכלי לא עם אירופה ולא עם אמריקה. נשאר רק הקשר עם מצרים על ידי מסלת הברזל הזמנית, שבנה הצבא האנגלי בעת התקדמותו משם אל ארצנו. העיריה החדשה החלה בסדור הבאת המצרכים הראשוניים ממצרים, אבל משם היה אפשר לקבל רק כמויות קטנות. העיריה דרשה מהמושל הצבאי, שהממשלה תביא כמויות גדולות של צרכי אוכל מהדומיניונים והמושבות האנגליות שמעבר לים. דרישת העיריה נתמלאה וכעבור זמן לא רק נתקבלו פה כמויות הגונות של קמח מאוסטרליה, סוכר וקפה מאיי יאוה וכן ארז ועוד. העיריה שכרה מחסנים שבהם הוחסנו כל הסחורות, והיות והדרישה היתה רבה, סודרה המכירה עפ"י פתקאות של העיריה, בכדי שכל תושבי העיר יוכלו להשיג את המצרכים במדה שוה.

ירושלים מנותקת מיתר חבלי הארץ

זמן מסוים עבר עד אשר נכבשו שאר החלקים של הארץ, ובינתים סבלה ירושלים באופן מיוחד בהיותה מנותקת מכל חלקי הארץ.

המושל סטורס בעיריה

בשנת 1918 נתמנה המפקד סטורס למושל ירושלים. למחרת בואו לעיר והכנסו לתפקידו, סודרה לו קבלת פנים יפה בעיריה. הוא פנה אל חברי העיריה היהודים בברכת “שלום” בעברית. לעתים קרובות היה מבקר בעיריה ועזר הרבה בפעולותיו המאומצות להרמת המצב הכלכלי בעיר.

קשר בין השלטונות והעיריה

המקשר הרשמי בין הממשלה והעיריה בענינים כלכליים ואדמיניסטרטיביים היה מיור חדאר ביק, ערבי סורי, שהיה פקיד גבוה בהנהלה הצבאית במצרים, והועבר לכאן בפקודת מושל העיר. בעניינים כספיים היה מקשר הקפיטן סימונס. שניהם היו משתתפים לעתים קרובות באספות מועצת העיריה, והיו עוזרים בעצותיהם ובהשפעתם אצל המושל.

כסף נייר אנגלי וספסרות

בבוא הצבא האנגלי הנה הביא עמו כסף ניר אנגלי, פונטים לבנים. הקורס של אלה התחיל, מסבה בלתי ברורה, לרדת עד כי שלמו בעד פונט ניר רק 14 שילינגים כסף. הספסרות אז בכסף האנגלי גרמה נזקים רבים לסוחרים ולתושבים. מועצת העיריה בקשה מהממשלה לאחוז באמצעים נמרצים נגד זה, אך בא כח הממשלה השיב כי אין צורך באמצעים, כי הכסף האנגלי הוא די מבוסס, וכי החיים בעצמם יעשו את הנצרך. ובאמת כאשר נתקבלו סחורות המכלת שהזמינה הממשלה מארצות שונות, והחלה מכירתם במחסני העיריה נגד תשלום בפונטים של ניר, החל הקורס של הפונט לעלות ובמהרה שב לשויו המלא.

המטבעות המצריות והמטבעות הארץ-ישראליות

הממשלה האנגלית הנהיגה אז בארץ בתור מטבע חוקית את לירת הניר המצרית, ששויה היה בערך ב-%½2 יותר מהפונט האנגלי. היא היתה מתחלקת למאה גרשים וכל גרש לעשרה מילים. שטרות הניר המצריים היו של חצי לירא, של לירא, של חמש לירות, של עשר, של חמשים ושל מאה. מטבעות כסף היו של חמשה ושל עשרה גרשים ומטבעות ניקל של עשרים, עשרה וחמשה מילים ושל נחשת של שני מילים ושל מיל אחד. שיטת הכסף הזאת היתה נהוגה עד שנת 1927, עד אשר הממשלה הנהיגה במקומה כסף ארצי-ישראלי הנהוג עד היום.

הקשר עם מצרים

מלבד סחורות המכלת העיקריות שהובאו אז על ידי הממשלה חסרו עוד הרבה מיני מכלת וכן חסרו בכלל סחורות להלבשה והנעלה וסדקית וכדומה שהיו נחוצים מאד. השוק האירופי היה סגור עדיין ורק ממצרים היו יכולים להביא מעט, כי לשם עוד נתקבל מהארצות הניטרליות. כדי לנסע למצרים דרוש היה רשיון מיוחד מהמפקדה האנגלית בקהיר מה שהיה קשה מאד להשיג. לכן פנתה העיריה אל הממשלה המקומית, להרשות לסוחרים אחדים הידועים לאנשים ישרים ושומרי חוק לנסוע למצרים, כדי להביא משם את הסחורות החסרות הנחוצות. אחרי משא ומתן ארוך בין העיריה והממשלה בירושלים ובין המפקדה הצבאית הראשית בקהיר, הסכימה הממשלה המרכזית לתת מפעם לפעם רשיונות לנסיעה והבאת סחורות ממצרים. בפעם הראשונה נתנו רשיונות כאלה לשלשה סוחרים ירושלמיים, לאחד בשביל הבאת סחורות מכלת, לשני סחורות מנופקטורא, הלבשה והנעלה ולשלישי בשביל כלי סדקית, כלים, צרכי כתיבה, טואלט וכו'. הנהלת מסלת הברזל הצבאית הזמנית נתנה לשלשת הסוחרים האלה כרטיסי נסיעה ברכבת חנם לקהיר או לאלכסנדריה. בקהיר הוצרכו הסוחרים לפנות אל המפקדה בדבר קבלת קרונות להעברת הסחורות לארץ ישראל, מה שהיה כרוך בקשיים רבים, והוכרחו לחכות זמן מסוים עד שקבלו, כי הקרונות כלם היו נחוצים בשביל הסעת הצבא ותחמושתו. בכל זאת השיגו הסוחרים מספר קרונות לצרכיהם, והביאו את הסחורות לארץ ומכרון במחירים טובים. אחרי כן סודרו נסיעות נוספות של סוחרים אחרים עפ"י תור, וכלם עשו עסקים טובים, כי בארץ היתה הרוחה לרגל המצא בה מספר גדול של אנשי צבא. רוב בני העיר עסקו אז במסחר ובכל דבר היתה הברכה מצויה.

החיים שבים למסלולם

ע“י עבודה מאומצת של מועצת העיריה במשך השנה הראשונה אחרי כבוש האנגלים, השתפר המצב הכלכלי בהרבה. עקבות המלחמה החלו להמחק, והחיים נכנסו מעט מעט למסלול בריא וטוב. גם הבנק הציוני, בנק אנגלו פלשתינה, שהיה סגור בשנתים האחרונות של המלחמה, נפתח בירושלים וביתר ערי הארץ זמן קצר אחרי כניסת האנגלים, והעסקים החלו להתפתח באופן רצוי. באותו הזמן נפתח פה גם סניף של הבנק האנגלו מצרי, שהיה לסוכנה של הממשלה האנגלית בארץ ישראל. ביזמת קבוצת סוחרים עבריים בתל אביב נוסד שם בנק עממי בשם בנק “קופת עם”, שמניותיו נקנו ע”י מספר רב של סוחרים. כעבור זמן קצר נפתח סניף לבנק הזה בירושלים. קשרי המסחר של הבנקים האלה היו בתחלה רק עם מצרים, ואח“כ התרחבו גם עם אירופה, אשר בזמן הראשון עוד היתה קשה התחבורה אתה, כי המלחמה עוד נמשכה שמה. רק בשנת 1920 הרשתה ממשלת א”י לסוחרים מספר לנסוע לאירופה בעניני מסחר. מחירי הסחורות באירופה היו אז נוחים מאד. בעיקר מפני מיעוט הדרישה שם כתוצאה ממחסור בכספים בארצות המנוצחות וגם מפני הדיואליזציה של הכסף שם, ופה בארץ היתה דרישה גדולה לכל מיני סחורות וגם לסחורות לוקסוס, מפני רבוי בכסף. משום כך הצליחו האימפורטרים ועשו עסקים טובים למדי.

ישיבות העיריה ודרישה לעברית

הישיבות והפרטיכלים של העיריה החדשה התנהלו בערבית. באחת הישיבות הראשונות של מועצת העיריה הכניסו חברי המועצה היהודים דרישה למנות מזכיר עברי, שירשם את ההחלטות ואת הפרטיכלים של הישיבות גם בעברית. אז טרם הוכרה השפה העברית ע“י הממשלה כשפה רשמית. אבל מכיון שהחברים היהודים היו רק שנים והערבים היו ארבעה, נתקבלה עפ”י רוב דעות החלטה שלילית לצערנו הגדול.

מזכיר עברי

אז דרשנו לפחות שירשמו את דרישתנו בדבר המזכיר העברי בספר הפרטיכלים וכך נעשה. בכלל היה קשה מצבם של החברים היהודים בעיריה בהיותם שנים נגד ארבעה, ורק ביחסים ידידותיים עם החברים הערביים וביחוד עם ראש העיריה מוסה קאזם פשה, יכלנו להשיג זכויות והנחות שונות לטובת הישוב היהודי בעיר בענינים כלליים ופרטיים.

אבדן פרוטיכלי העיריה של אותה תקופה

אפשר היה ללמד הרבה על מה שנעשה ע“י העיריה בימים ההם מתוך הפרוט יכלים של הימים ההם, בפרט ע”י חבריה היהודים לטובת עניני היהודים בעיר. אבל לדאבוננו נאבדו כנראה הפרטיכלים, כאשר הודיעו לי ממזכירות העיריה, כאשר פניתי לפני שנים אחדות אל ראש העיריה מר מוסטפה ביק אלחלדי בבקשה למסר לי העתקה מהפרטיכלים ההם. אבדן תעודה רשמית כזאת מתוך ארכיון העיריה היא אבדה גדולה מאד בשביל ההסטוריון שיבא ללמד ולכתב את ההיסטוריה של ירושלים בראשית השלטון האנגלי בארץ ושל הפעולות החשובות שנעשו אז ע"י מועצת ירושלים.

מוסה קאזם פשה אלחוסיני

ראש העיריה, מר מוסה קאזם פאשא אלחוסיני, שהיה בדרך כלל אדם שקט וצנוע, לא יכל בכל זאת לעמד נגד ההשפעה הרבה של המסיתים מבני משפחתו, משפחת החוסינים, ונצטרף אל חוג התועמלנים הערביים הלאומיים, ובשנה השלישית למשרתו בתור ראש העיריה העמיד את עצמו בגלוי בתור מנהיג התנועה הערבית הא"י, מבלי להתחשב בזה שהוא, בתור ראש העיריה, מיצג את כל תושבי העיר, כערבים וכיהודים. בעת הפוגרום הראשון בירושלים אף עמד על גזוזטרת בית העיריה ונאם בגלוי לטובת התנועה הלאומנית הערבית ונגד היהודים. אבל מושל ירולשים, מר סטורס, אף כי גם הוא נטה לצד הערבים, מצא בכל זאת את פעולת ראש העיריה לבלתי הוגנת, והחליט, כמובן בהסכמת הממשלה העליונה, לסלק את מוסה קאזם ממשרתו. מוסה קאזם פאשה, בתור ראש למשפחת החוסינים, משפחה נכבדה מאד אצל הערבים בירושלים, נבחר אז לראש הועד הפועל הערבי ונהל את כל עניניהם.

מועצת העיריה של ראג’ב ביק נששיבי

העיריה הראשונה פעלה במשך שלש שנים ואז התפטרה ונבחרה מועצה חדשה באותו מספר החברים. לראש העיריה נבחר אז ראג’ב ביק נששיבי. החברים היהודים היו ר' דוד ילין, שנמנה לסגן ראש העיריה וה' יצחק לוי, מנהל בנק אנגלו פלשתינא בירושלים.

סטורס על עבודת מועצת העיריה

בערב היום בו היו צריכים חברי העיריה להכנס לתפקידם, סדר המושל סטורס נשף יפה במלון פסט, לחברים היוצאים ולחברים החדשים. המושל נשא נאום יפה לכבוד החברים היוצאים, והודה להם במלים חמות על עבודתם המסורה והקשה במשך שלש שנות תפקידם, וברך בהצלחה את החברים החדשים הנכנסים לעבודת העיר. הוא ציין בנאומו את ההרמוניה ששררה בין כל חברי העיריה שעמלו כלם יחד לטובת העיר כלה, תקנו הרבה דברים נחוצים, כגון ביוב בכמה חלקים בעיר ותקון דרכים, עד כמה שמצב הקופה של הימים ההם היה מרשה, ועוד דברים רבים שתועלתם לעיר היתה רבה מאד, וביחוד התאמצותם הרבה בהספקת המזונות והמצרכים השונים, שחסרו כמעט לגמרי בעיר במשך זמן מסוים אחרי כניסת הצבא האנגלי, ואחל לחברים החדשים הצלחה בעבודתם החדשה. גם החברים היוצאים אחלו כדברים האלה לחברים החדשים בידידות.

 

לה. הֶרְבֶּרְט סַמוּאֵל וּזְמַנּוֹ

הרברט סמואל בירושלים

ביום י“ד בתמוז שנת תר”פ בא לירושלים הנציב העליון הראשון ליהודה, בן עמנו, סיר הרברט סמואל. הוא נתקבל בכבוד מלכים מאת הפקידות הגבוהה שבארץ ומאת תושבי ירושלים היהודים, שראו בו את גואל ישראל ומושיעו על יסוד הכרזת הממשלה האנגלית, הצהרת בלפור, שנתאשרה ע“י 42 ממלכות. הוא התאכסן בבנין הממשלה הגרמנית הגדול שעל הר הזיתים. ביום כ”א בתמוז הכריז במעמד שרי ונכבדי א"י את מאמר המלך על הקמת בית לאומי לישראל בארץ ישראל.

בחורבת רבי יהודה החסיד

לשבת נחמו הקרובה הוזמן לתפלה חגיגית שנערכה לכבודו בבית הכנסת הגדול שבחורבת רבי יהודה החסיד, שהוזמנו אליה כל ראשי ונכבדי העדות היהודיות וגדולי נכבדי שאר העדות בירושלים. הכינו עבורו כסא הדור עם אפריון יפה. הוא בא לבית הכנסת בלוית שלישו, המושל סטורס ופקידים גבוהים אחדים אחרים. כבדוהו ב“מפטיר” והוא קרא בהתרגשות גדולה את הפסוק הראשון של ההפטרה, “נחמו נחמו עמי” וגו' ובברכות ההפטרה הדגיש את המלים “על כסאו לא ישב זר” וגו'. אחר התפלה הוזמן ל“קידושא רבא” במלון אמדורסקי, שהיה אז מבפנים לשער יפו, ושם הביע את קורת רוחו והוקרתו ליהדות הירושלמית והארץ ישראלית על הכבוד הרב שהנחילוהו. הוא בא ברגל מבית משכנו שבראש הר הזיתים עד בית הכנסת וחזר ברגל, וכן שמר תמיד על קדושת השבת. אשתו הכבודה היתה ידועה לשומרת דת בצנעא כבפומבי.

תקוה שנתאכזבה

היהדות הארצי-ישראלית השתעשעה בתקוה כי בתור נציב עליון יעשה סיר הרברט סמואל את הכל כדי להגדיל ולהאדיר את הבית הלאומי היהודי כפי ההכרזה ההיסטורית של “כורש” האנגלי. אבל כאן נתגלתה אכזבה מרה. רבים מהפקידים הגבוהים האנגלים בארץ ראו בעין צרה את השתלשלות הענינים ליסוד הבית הלאומי, והחלו לחרחר ריב ולהביא את דבת היהודים רעה אל המקומות הגבוהים באנגליה, וגם ארגנו קנאה גדולה והתנגדות חזקה בין ראשי הערבים נגד הבית הלאומי ונגד התישבות יהודים בארץ. פעולותיהם השטניות נשאו פרי, והערבים, אשר בתחלה קבלו בשקט את דבר הבית הלאומי היהודי, החלו לצאת בפומבי במחאות ובהתמרמרות נגד הדבר הזה ובהסתה גלויה בין ההמונים הערבים.

הפוגרום בירושלים

ביום מן הימים פרץ הפוגרום האיום הראשון בירושלים ונהרגו בו נפשות יקרות ביהודי ירושלים. המסיתים העקריים, שהסיתו בפומבי, היו חג' אמין אל חוסיני, אחיו של המופתי הירושלמי בזמן ההוא ועוד ערבי, פקיד ממשלתי, עארף אל עראף. גם פקידי ממשלה אנגלים עזרו לא מעט להתפרצות הפוגרום הנורא הזה, והיו שטענו בזה גם נגד המושל סטורס בעצמו. כעבור הפוגרום דנו את חג' אמין ואת עארף אל עארף לחמש עשרה שנות מאסר בעבודת פרך, אבל הם ברחו והסתתרו בעבר הירדן מזרחה. אבל כעבור זמן מה קבלו חנינה מאת הנציב העליון, וגם כאשר נתפנתה משרת המופתי בירושלים במותו של המופתי שהיה אחיו של חג' אמין, מנה הנציב את חג' אמין הפושע למשרת המופתי הגדול לארץ ישראל, ואח"כ גם לראש המועצה המושלמית העליונה. גם הפושע השני, עארף אל עארף, קבל משרה גבוהה בממשלה, והוא כיום מושל מחוז באר שבע.

אכזבה מרה

העם היהודי בארץ ישראל התאכזב אם כן מנציבו הראשון, אשר לא רק שלא עמד בפרץ לטובת עמו, אלא עוד העלה את צורריו ואח"כ גם גזר על קצוץ העליה היהודית לארץ ישראל.

פלומר איש הצבא

בגמר משך שרותו של הנציב הרברט סמואל, שנמשך ארבע שנים, עזב את המשרה וחזר לאנגליה. במקומו בא נציב עליון אנגלי נוצרי הפלדמרשל פלומר, אשר בתור איש צבא נהג במשרתו בתקיפות. ובימיו שקטה הארץ ושלום שרר בה, עד שנת תר"פ.

מהומות תר"פ וז’בוטינסקי

הפורעים התחילו את מלאכתם בעיר העתיקה. כאשר נשמע הדבר בשכונות החדשות התחילו רבים, זקנים וצעירים לרוץ בבהלה אל העיר העתיקה במטרה להציל את אחיהם. בחצר אליאך117 נתאספו כחמש מאות איש מכל העדות שנתארגנו בפקודו של מר זאב ז’בוטינסקי, לבוא על העיר העתיקה, אבל המשטרה סגרה את השערים ולא נתנה לצאת ולבוא. לפני בית הדאר ברחוב יפו עמדה שורה של חילים אנגלים מזוינים ברובים ובמכונות יריה ולא נתנה לקהל לעבור. האנשים היו מוכנים לעבור אפילו תחת מטר יריות, אבל ניתנה להם הפקודה לעמד. ז’בוטינסקי נהל משא ומתן עם הרשות הצבאית וקבל רשות להכניס פלוגה קטנה אל העיר העתיקה. אלה עזרו לנפצעים והעבירו במכוניות את הנפצעים ואת ההרוגים אל בית החולים רוטשילד. לעת ערב שקטו המהומות בעזרת הצבא לפי פקודת המושל הצבאי.

 

לו. הִתְפַּתְּחוּת הַיִּשׁוּב אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה

ועד הצירים ואספת הנבחרים

בתחלת שנת תר“פ נתיסדה ההנהלה הציונית בירושלים שנקראה אז בשם “ועד הצירים”. זמן קצר אחרי כן נתקימו בחירות לאספת הנבחרים הראשונה ליהודי ארץ ישראל, שנפתחה רשמית בירושלים ביום כ”ה תשרי תרפ"א.

עברית

באותו זמן הוכרה השפה העברית ע"י הממשלה לשפה רשמית כמו השפה האנגלית והשפה הערבית.

הסתדרות המזרחי

בשנת תרע“ח נוסד בירושלים סניף להסתדרות המזרחי מיסודו של הרב ריינס ז”ל. הייתי חבר הועד של המזרחי פה וגזבר ואח“כ נבחרתי לסגן היושב ראש. ועד המזרחי היה פעיל מאד. עלה בידו להכניס להסתדרות הרבה מחשובי הצבור החרדי בירושלים ועסקניו, שהשתדלו להרחיב את הרעיון הדתי הלאומי בין השדרות הרחבות של תושבי ירושלים. רבים מגדולי ירושלים נספחו אל ההסתדרות למרות שרבים מהעומדים בראש היהדות החרדית התנגדו לכל הרעיון הציוני וגם להסתדרות המזרחי. במשך שנים היה היושב ראש של ועד המזרחי בירושלים הרה”ג ר' יוסף גרשון הורביץ, מו“צ של מאה שערים וסביבותיה ור”מ ומנהל ישיבת מאה שערים, ועוד אישים מגדולי התורה ובעלי השפעה בעיר היו חברי הועד. ועד הסתדרות המזרחי לקח חלק גדול ופעל הרבה בהזמנת הרב הגאון הגדול ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ“ל, שנתקבל בשנת תרפ”א לרב ראשי לירושלים עיה“ק ולכל ארץ ישראל. בתור מ”מ יו“ר ועד המזרחי היתה לי הזכיה להיות חתום על כתב הרבנות של הרה”ג ראי“ה קוק זצ”ל יחד עם חבר הועד ר' יודא אהרן ווייס118 והמזכיר הר' אברהם חיים צובנר119.

רבנות רשמית

במאמר המלך במועצתו נוסדה בשנה ההיא רבנות רשמית בארץ ישראל. בימים י“א–י”ד אדר תרפ“א היתה אספה כללית לסדור הרבנות הראשית שנפתחה בנאם הנציב העליון והרה”ג ר' אברהם יצחק הכהן קוק ז“ל הוכתר בתור רב ראשי לכל ארץ ישראל ובכל הארץ נוסדו משרדי רבנות עם זכויות רשמיות שנקבעו עפ”י חוק מיוחד.

ביום י“א מנחם אב תרפ”א הונח אבן היסוד ל“בית הרב” אשר הנדיב האמריקאי מר הרי פישל בנה עבור הרב קוק ז"ל120, בנוכחות פקידים גבוהים של הממשלה, קונסולים, רבנים ונכבדי היהודים בירושלים.

בנין ירושלים

אחרי המלחמה והמאורעות נפתחה הארץ לכניסת אנשים חדשים מאירופה ומאמריקה שבאו בעליה השלישית. יהודים רבים החלו לזרום לארץ בעקר מפולניה. רובם פנו לתל אביב ולחיפה, אבל גם לירושלים הגיעו רבים מהם והתישבו בה. בעלי היכולת שבהם נגשו לבנין שכונות חדשות בסביבות ירושלים ולהרחבת השכונות הקימות. אז החלו להבנות בטימפו השכונות היפות רחביה, רוממה, קרית משה, בית הכרם, תלפיות ועוד. בכמה מקומות בעיר נהרסו בתים ישנים ובתים חדשים נבנו במקומם מודרניים ויפים. כן נפתחו דרכים חדשות בעיר ובסביבותיה. צבור הפועלים גדל בארץ כי היתה העבודה רבה ועל כל צעד ושעל היתה מורגשת ההתקדמות אל המטרה הלאומית והתגשמות התקוה הישנה ל“ושבו בנים לגבולם”.

שכונת “בית וגן”

פעולה ישובית בעלת חשיבות גדולה נעשתה ע“י אגודת המזרחי בירושלים. זוהי יסוד חברת “בית וגן” בירושלים, בשנת תרע”ט. החברה התקשרה עם בעלי קרקעות ערבים במערבה של ירושלים וקנתה מהם שטחים נרחבים על גבעות מרהיבי עין. רבים מבני ירושלים נרשמו בתור חברים בחברה והכניסו כספים לבנק אנגלו פלשתינא בירושלים לשם קנית הקרקעות האלה. הכספים נרשמו בבנק על שמות שלשה מחברי ועד החברה והם: ה' בנימין קוקיא, האחים אברהם וזלמן לעווי ואנכי. הקרקעות נתחלקו למגרשים, שנמסרו בגורל לקונים מחברי האגודה והחלו לבנות בתים יפים. נסללו כבישים רחבים ויפים, והשכונה נהיתה לאחת השכונות היפות שבסביבות ירושלים. היא מתנהלת ע"י ועד נבחר מבעלי הבתים והמגרשים של השכונה. כעבור שנים אחדות נבנה ביזמת הועד על מגרש צבורי בית כנסת גדול ויפה.

שכונת “בני-ברית”

האגודה מכרה גם חלק הגון מקרקעותיה לאגודת “בני ברית” בירושלים, שיסדה שם שכונת “בני ברית”, במכרה מגרשים לחברי אגודת ב“ב ולאחרים ועזרה להם לבנות בתים ע”י מתן הלואות לזמנים ארוכים בתנאים נוחים מקרן “בני ברית”. גם שכונה זאת מתנוססת לתפארת על יד שכונת בית וגן.

חשמל

לפני הכבוש האנגלי לא היה חשמל בארץ. השתמשו במנורות נפט למאור וכן השתמשו בנפט להנעת המוטורים בפרדסים ובבתי החרשת. רק אחרי הכיבוש העמידו להם אחדים מתושבי ירושלים מכונות דינמו בבתיהם הפרטיים והמשיכו מהן זרם חשמלי לבתים, משרדים וחנויות שבסביבתם וגם לסביבות מרוחקות יותר, נגד תשלום. באותן שנים מסרה הממשלה קונצסיה על סדור החשמל בארץ ישראל לאור ולכח לחברת החשמל הא“י בהנהלת המהנדס מר פנחס רוטנברג. הקונצסיה היתה על כל ארץ ישראל מלבד ירושלים, כי נמצא מהנדס יוני אחד שערער ואמר, כי נמסר לו זכיון לסדור חשמל בירושלים עוד לפני המלחמה ע”י הממשלה התורקית. הערעור בא לפני בית הדין הבינלאומי העליון בהאג והמהנדס היוני זכה בערעורו. לאחר כמה שנים מכר זה את זכותו לחברה אנגלית מלונדון, שסדרה את רשת החשמל בעיר באופן נפרד ומקבלת מחיר גבוה ביחס למחיר החשמל שבכל הארץ.

טיליפון

אחרי שהיה חשמל בארץ סדרה הממשלה גם רשת טלפונים, שעד המלחמה לא היו כלל בארץ. בזמן המלחמה היה רק קשר טלפוני בין תחנות המשטרה בארץ וכן לצבאות תורקיה וגרמניה. שרות הטלפון האזרחי החל רק אחרי המלחמה. בראשונה סודרו טלפונים למוסדות הממשלה, לקונסולים ולבנקים, אח“כ למספר סוחרים גדולים. חדשים עברו מהגשת הבקשה לטלפון עד אשר באו וסדרוהו. מכשירי הטלפון בימים ההם היו לפי שטה ישנה. עד לפני שנים אחדות היו צריכים לפנות אל הפקידות שישבו במרכז הטלפונים בכדי להתקשר עם טלפון אחר. לפני שנים אחדות נפתח בתל-אביב ואח”כ בשאר ערי הארץ הגדולות, מרכז הטלפונים האוטומטי, אחרי שהשמוש בטלפון רב עד למאד.

רדיו

באפריל 1936 נחנכה בירושלים תחנת הרדיו לגלים ארוכים וקצרים. התחנה הוקמה בעיר רמאללה ומשרד השדור בעיר ירושלים. מהר נפוצו מכשירי רדיו בארץ וההאזנה לתכניות נעשתה לדבר חיוני.

 

לז. תַּחְבּוּרָה חֲדָשָׁה

רוקפלר והמכונית שלו

עד המלחמה העולמית לא נראה בארץ ישראל אוטומוביל ולא אוירון, ולאלה שלא היו בחוץ לארץ לא היה כל מושג מכלי התחבורה האלה. בשנת 1912 בא לירושלים המיליונר האמריקאי הידוע רוקפלר. הוא הביא עמו אוטומוביל לצרכי סיוריו בארץ. יצא הקול בעיר כי רוקפלר הביא עמו מין מכונה הנוסעת במהירות גדולה על פני הכביש בלי סוסים אלא בכח המוטור שבה, שמסיקים אותו בנוזל הנקרא בנזין, וכי רוקפלר יצא למסעו במכונה זו מן המלון “גרנד ניו הוטל”, שברחוב דוד סמוך לשער יפו, שבו התאכסן, ביום השבת אחרי הצהרים. כמובן שכל אחד השתוקק לראות את המכונה הפלאית הזאת, וקהל רב מאד התקבץ עוד משעות הבקר על יד הרחבה שלפני המלון וגם מחוץ לשער יפו בצפיפות גדולה לאורך רחוב יפו. אבל כאשר המכונית יצאה בשעה הקבועה לא עלתה דרך רחוב יפו כי אם נטתה ונסעה בדרך בית לחם, באופן שרק חלק מהקהל יכול היה לראות בנסיעתה.

המכונית בזמן המלחמה

בזמן המלחמה, עם בוא צבאות גרמניה ואוסטריה ארצה, הגיעו עמהם הרבה מכוניות גדולות וקטנות, שבהם עשו את דרכם גדולי הצבא מקונסטנטינופול דרך חלב וסוריה לכאן, ומכוניות משא, שהובילו את התחמשת, המזון ויתר צרכי הצבא וגם אופנועים הרבה.

אוירון בירושלים

כן הגיע באחד מימות הקיץ של שנת 1915 אוירון צבאי תורקי, שבא מקושטא וירד באוירודרום ארעי שהותקן סמוך למושבה הגרמנית בירושלים. בערב באותו יום נתקהלו הרבה מתושבי ירושלים אל מקום תחנת האוירון, לראות את הצפור הנפלאה הזאת. הטיס ועוזריו היו תורקים. הם נסעו באוירונם לסוריה ולעיראק, ובדרך נפל האוירון ונשרף והטיסים נהרגו. אח"כ היו עוברים בארצנו מדי פעם בפעם אוירונים צבאיים גרמניים.

כבישים

בין פעולותיה הכי חשובות של ממשלת אנגליה בארץ בשנים הראשונות אחרי הכבוש, היה סדור התחבורה בין כל חלקי הארץ. נוסדה מחלקה ממשלתית לעבודות צבוריות, שהזמינה מהנדסים טובים מאנגליה וגם השתמשה במקומיים, והתעסקה בעיקר בתקון יסודי של הכבישים הקיימים, שהיו עוד אז בלתי מזופתרים, וכן בסלילת רשת גדולה של כבישים חדשים רחבים ומשוכללים.

רבוי עגלות ואגודת עגלונים

בשנים הראשונות שלאחרי המלחמה עוד היתה נמשכת הנסיעה משער יפו אל השכונות השונות בעגלות. הפרוטה היתה מצויה, וגם אלה שמקודם לא היו רגילים בנסיעות החלו להשתמש במרכבות, אם ביחד עם נוסעים אחרים או אפילו לבדם. בפרט היו מרבים העולים החדשים להשתמש בהן. אז נתרבה מספר העגלות וגם צורתן נשתפרה, והעגלונים היו מרויחים יפה. בהיות מצבם טוב התאחדו העגלונים לאגודה, מאושרת ע"י הממשלה, כדי למנוע התחרות. בתקנות האגודה היה גם סעיף על שמירת בריאות הסוסים ולכן היה אסור להעלות לעגלה יותר מארבעה נוסעים.

אוטומובילים

עם סלילת הכבישים החדשים הטובים בעיר וסביבותיה וכן בין רוב ערי הארץ, התחילו תושבים ירושלמים וכן תושבי ערים אחרות להתענין בשמוש באוטומובילים, בנסיעות בין עיר לעיר וכן בתוך תחומי העיר. אבל אוטומובילים אזרחיים עוד לא היו בארץ וגם אימפורטרים או סוכני בתי חרשת לאוטומובילים לא היו, וכן לא היו נהגים מומחים.

האוטובוס הראשון

מר דימיטרי סלאמה, מנהל חברת קוק בירושלים, היה הראשון שהביא מבירות אוטובוס בין שנים עשר מקומות ישיבה. חיצוניותו היתה יפה אבל מכוניתו היתה משומשת. את הנהג הביא יחד עם המכונית מבירות.

חברי מועצת העיריה מטילים במכונית…

בתור חבר במועצת העיריה הירושלמית הראשונה, הזמין את חברי העיריה ובתוכם גם אותי לנסיעה הראשונה במכוניתו, נסיעת טיול לרמאללה. כל אלה שראו אותנו קנאו בנו מאד על טיול נהדר כזה. המכונית התנהלה בכבדות, אבל הספיקה להגיע עד רמאללה, שם שתינו תה בבית קפה ערבי ונחנו. לפנות ערב ישבנו באוטובוס הזה על מנת לחזור ירושלימה. אבל המכונית לא יכלה לעצר כח ונשארה עומדת לבלי נוע עוד בתחלת הדרך. הוכרחנו להזמין לנו עגלות מירושלים, ע"י שליח מיוחד, שבאו והובילו אותנו לבתינו.

אוטובוס יהודי

זמן קצר אחרי כן התקשרו ביניהם יהודים אחדים מירושלים והביאו אוטובוס במטרה להוביל בו נוסעים משער יפו אל השכונות היהודיות. אבל גם זו היתה משומשה ואחרי נסיעות מספר נתקלקלה והוצאה מן השמוש.

באותו זמן קבל יהודי אנגלי רשיון להובלת נוסעים באוטובוס משער יפו עד שכונת הבוכרים. גם זה היה “פורד” ישן. אבל המכונה היתה יותר טובה והצליח להוביל נוסעים הלוך וחזור, ותושבי שכונת הבוכרים שמחו עליו מאד.

האוטובוס והעגלונים

אבל הדבר גרם רגז לעגלונים אשר חששו כי יכרת מטה לחמם. הם נסו להפריע, אבל המשטרה לא נתנה להם. בינתים הובאו עוד מכוניות שהחלו להוביל נוסעים משער יפו למחנה יהודה ולמאה שערים. העגלונים התחילו להוריד את מחירי הנסיעות בכדי להתחרות באוטומובילים, אבל לא הצליחו והשמוש בעגלות נשאר רק למקומות שלא היה בהם קשר על ידי אוטומוביל.

עגלונים ונהגים

הרעיון על יסוד תחבורה צבורית של אוטומובילים בין ירושלים וסביבותיה ובינה ובין שאר ערי הארץ, בתור עסק שיוכל להביא רוחים הגונים, הכה שרשים. צעירים בעלי מרץ התחילו ללמוד את מלאכת הנהגות, ביניהם מאלה שהיו להם עגלות וסוסים להובלת נוסעים או עגלונים שכירים, שנוכחו כי עתידה המכונית לשבור לגמרי את פרנסתם. אחדים מאלה, בלמדם את מלאכת הנהגות, הביאו מכוניות “פורד” קטנות בעלות כח מצומצם, והתחילו להוביל נוסעים מירושלים ליפו ותל אביב וחזרה. כל נסיעה לשם או חזרה עלתה במחיר לירה מצרית אחת. אם כי המחיר היה גבוה בכל זאת היו מרשים לעצמם רבים, שהפרוטה היתה מצויה בכיסם בימים ההם, לנסוע באוטומובילים, במקום לנסוע בעגלות שהנסיעה בהן היתה נמשכת כל הלילה, והיו צריכים כמה פעמים לרדת מן העגלה כדי להקל על הסוסים במשיכת העגלה. הנסיעה באוטומובילים היתה נמשכת כשעה וחצי או שעתים. אבל גם במכוניות היה חסרון בימים הראשונים. המכוניות לא היו ממדרגה ראשונה ואחרי איזה זמן שהמכונית היתה בשמוש נתגלו בה קלקולים, ועכובים רבים היו נגרמים לפעמים באמצע הדרך עד שהנסיעות בהן לא היו נעימות יותר.

סוכנות למכוניות

כעבור זמן לא רב קבל בית המסחר של המושבה האמריקאית בירושלים את הסוכנות של בית החרשת האמריקאי הגדול למכוניות “סטודביקר” שהיו יפות וחזקות. הסוכנות הזאת התחילה למכור את מכוניותיה גם בתשלומים לזמנים ארוכים. האנשים המעונינים קנו את המכוניות והכניסון בשמוש להעברת נוסעים למקומות שונים בארץ. אחרי כן נפתחו בירושלים וביתר ערי הארץ, סוכנויות של בתי חרשת אחדים למכוניות, בעיקר אמריקאיות, שהביאו לכאן מכוניות ממודלים שונים, של 4 ושל 6 מקומות ישיבה ומכונות עבור אוטובוסים להעברת נוסעים ולמכוניות משא. הסוכנויות של בתי החרשת למכוניות היו בשנים הראשונות רובן ככולן בידי ערבים נוצרים, שהיו להם קשרים עם הסוכנויות הגדולות במצרים ועל ידי אלה האחרונים קבלו הם את הסוכנויות עבור ארץ ישראל ועבר הירדן. המסחר במכוניות מכל המינים פרץ בארץ והסוכנים עשו חיל רב. ערבים אמידים הביאו מכוניות יפות וחזקות במספר הגון, והיו משכירים אותן לחברות התירות בארץ בזמן העונה של התירות כדי להוביל בהם את התירים לסיוריהם במקומות שונים בארץ.

הקשר בעיר

יהודים ירושלמים אחדים קנו להם אוטובוסים, שמכונותיהם היו כבר חזקות כפי הצרך והתחילו בהסעת נוסעים משער יפו למאה שערים, לשכונת הבוכרים, למחנה יהודה ועוד. בראשונה, היו המכוניות שייכות לאנשים פרטיים והיתה התחרות ביניהם. ראשית מעשיה של מחלקת הדרכים של המשטרה היה לקבע לכל בעל אוטובוס קו, שרק בו היתה מותרת לו הסעת נוסעים, ואסרה עליו הסעת נוסעים בקו אחר. אחר כך הכריחה המשטרה את בעלי האוטובוסים להחליף במשך זמן קצר קבוע את האוטובוסים, שהיתה להם צורה חיצונית בלתי נאה באוטובוסים חדשים מודרניים עם הנוחיות הדרושה. מזמן לזמן נוספו עוד בעלי אוטובוסים ובעזרת ועדי השכונות קבלו רשיונות למספר אוטובוסים נוספים ולנסיעות בקוים חדשים.

“המקשר”

עם רבוי בעלי האוטובוסים גדלה ההתחרות ביניהם ואז ראו הכרח להתאחד ויסדו חברה קואופרטיבית בשם “המקשר”, שאליה נכנסו בעלי האוטובוסים הקיימים ולפי שויו של האוטובוס קבל כל חבר את מניות החברה. גם רבים מנהגי האוטובוסים נתקבלו כחברים לאגודה, וקבלו מניות בתשלומים נוחים. החברה גדלה והצליחה. עם בנין השכונות החדשות, כמו רחביה א, ב, ג, וד, גאולה, כרם אברהם ועוד, קבלה החברה רשיונות לאוטובוסים חדשים, שמספרם הלך ורב והחברה התחילה לעשות עסקים טובים.

“אגד”

גם לנסיעות בין ירושלים ושאר ערי הארץ הובאו מכוניות מודרניות, נוחות וחזקות של 6–4 מקומות ישיבה, שעושות את דרכן במהירות. גם כאן היתה התחרות בתחלה ומחירי הנסיעה ירדו עד למאד. גם הרכבת הורידה מאד את מחירי הנסיעה מפני ההתחרות. אז נתאגדו אנשים בעלי מעוף ומרץ ויסדו את חברת “אגד”, שהביאה אוטובוסים גדולים של 20–30 מקומות וקבעו את המחיר הזול ביותר לנסיעות בין עיר לעיר. אז עבר הרוב הגדול של הנוסעים להשתמש באוטובוסים של החברה הזאת שהתחילה לעשות עסקים טובים. במשך הזמן נוסדו עוד חברות לנסיעות מכוניות קטנות בין כל חלקי הארץ מלבד חברת “אגד” והן החברות “אביב”, “קשר”, “ציון” ועוד. כן נתרבו במשך הזמן מכוניות קטנות בעיר לנסוע בהן ממקום למקום בתוך העיר, העומדות בכל פנה ובכל רחוב לשמוש הצבור.

 

לח. הַסָּתָה וְטִירוֹר וּנְמַל תֵּל-אָבִיב

עליה ופריחה

שנת 1935 היתה שנת השיא של העליה היהודית לארץ ישראל. בשנה זו באו למעלה מששים אלף יהודים מארצות שונות שבגולה ובעיקר מפולניה ומגרמניה. בשנה הזאת נקנו הרבה קרקעות, נטעו פרדסים על שטחים נרחבים, נוסדו בתי חרשת למיני תוצרת שונים, בהם תוצרת של מיני מכלת שונים, חמרי בנין, הלבשה וכו', שהספיקה חלק גדול לצרכי הארץ, וחלק גדול שמש לאקספורט לארצות השכנות וגם לארצות רחוקות. המצב הזה נמשך עד שנת 1936 והשנים האחדות לפני כן נקראו בצדק שנות הפריחה הכלכלית בארץ, פרוספריטי בלע"ז.

הסתה וטירור

בתחלת שנת 1936 התחילו מסיתים ערבים ובראשם המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסיני, להסית את המוניהם ביהודים. בתחלת אפריל של השנה ההיא נרצחו יהודים עוברי אורח בסביבות חיפה על ידי ערבים שהתכנסו בכנופיה במטרה לרצח יהודים מן המארב. הם עמדו תחת פקודתו של שיך ערבים קנאי בשם שיך קאסם וביום 19 באפריל נרצחו יהודים שעברו לתומם ברחובות יפו. מיום זה החלו מאורעות הדמים של הערבים נגד היהודים ביפו, בחיפה, בצפת, בטבריה ובירושלים ובכל פנות הארץ. הערבים ארבו ליהודים בסמטאות ובצדי הדרכים, ירו בהם באקדחים או דקרום בסכינים. המשטרה התערבה אבל כמעט בכל המקרים לא יכלה למצוא את הרוצחים. הטירור התפשט בינתיים גם נגד האנגלים ונגד הממשלה עצמה, ויחד עם רציחת יהודים וחבלת רכושם, בעיקר במושבות המרוחקות והבודדות, רצחו גם אנגלים אזרחים ופקידי הממשלה, חילים ושוטרים, וחבלו חבלות גדולות ברכוש הממשלה וחברות אנגליות, כגון במסלות הברזל שבארץ, בצנורות הנפט ובבניני הממשלה וכו'. ואף כי הגדילה הממשלה בהרבה את הצבא ואת השוטרים, בהביאה גדודים רבים ארצה עד שהגיעו למספר של עשרים אלף איש ויותר, בכל זאת הלכו והתגברו הרציחות והחבלות מצד הערבים הטרוריסטים, שהסתדרו בכנופיות עם מפקדים בראשיהם, והן מזוינות בכל מיני נשק ותחמשת. מנהיגי הכנופיות היו מקבלים תמיכה, באנשים, בנשק, בצרכי חבלה ובכסף רב מארצות ערביות-שכנות ומארצות אירופיות ידועות, שמטרתם היתה לגרם צרות וטרדות לממשלה האנגלית שנואת נפשם. תחלת מעשיהם של מנהיגי הבלבולים בארץ היתה להשבית את התחבורה בארץ, ושליחים של הכנופיות היו יורים בדרכים באוטובוסים יהודים של נוסעים ובמכוניות משא, משליכים פצצות, שורפים ומחריבים והורגים. אבל הנהגים היהודים עמדו בגבורה נגדם ולא עזבו את ההגה עם כל הסכנה שארבה לחייהם, ובנפול האחד בא משנהו והמשיך את העבודה, והתחבורה לא הופסקה אפילו במקומות המרוחקים ביותר בארץ. החובלים חבלו חבלות רבות גם במסלות הברזל, בהסירם את פסי הרכבת במקומות שונים, וע“י זה הורדו קטרים וקרונות רבים מהמסלה שנשרפו, ונחרבו יחד עם הסחורות, ונגרמו נזקים עצומים. יחד עם זה עלה בידי המהרסים לארגן את ספני ופועלי הנמל ביפו, שהיו כלם ערבים, לשבות מעבודתם בנמל, לא להוריד נוסעים יהודים ולא לפרוק מהאניות העוגנות בנמל, שום סחורה המיועדה בשביל יהודים. כונתם היתה להרעיב את יהודי ארץ ישראל. אז סגרה הממשלה את הנמל ביפו לגמרי וכל הסחורות פורקו בנמל חיפה המשוכלל. הטרוריסטים ומנהלי הבלבולים רצו להשבית גם את נמל חיפה והשקיעו בזה עבודה רבה ע”י ארגוניהם השונים להסית את הספנים והפועלים הערבים, אבל מזימתם זאת לא עלתה בידיהם כי בנמל חיפה עבדו גם פועלים יהודים רבים, ובעקר עמדה הממשלה פה בתקיפות, ולא נתנה להם להפיק את זממם.

חשש להפסקת התחבורה

אבל נמל חיפה לבדו לא יכול היה להספיק את כל צרכי היהודים לעריהם ולמושבותיהם בארץ, הן בהספקת חמרי המזון והן בהספקת חמרי הגלם בשביל התעשיה, והמצב היה יכל לגרם קשיים רבים מאד. כן היה חשש גדול, שסוף סוף יעלה בידי המסיתים, הנעזרים בכחות מן החוץ, להשבית את פעולת נמל חיפה, ואז יכול היה לבוא כליון חלילה על כל הישוב העברי בארץ, כי גם מסלת הברזל המחברת את ארץ ישראל למצרים הפסיקה כמעט את כל תנועתה מפני החבלות הרבות, שנעשו ע“י הטרוריסטים גם במסלה זו, ע”י הורדת הפסים ושריפת הקטרים והקרונות, באפן שאי אפשר היה להביא סחורות ממצרים. כמו כן מנעו את הבאת צרכי אכל מסוריה ומהארצות השכנות האחרות.

נמל תל-אביב

אז עלה במחם של ראשי העסקנים היהודים בתל-אביב רעיון הצלה שהיה עוד לפני שנים רעיונו של אבי תל-אביב, המנוח מר מאיר דיזנגוף ז"ל, והם נגשו תיכף במרץ ובכחו ובכספו של העם היהודי בארץ, לבנות נמל בתל אביב, בלי שום עזרה מצד הממשלה. הפעם, למזלנו, לא הכשילה ולא עכבה את היזמה של העם היהודי היושב בארץ במעשהו הנועז.

בנין הנמל

ראשית מעשיהם היה לבנות גשר וחומות של ביטון ברזל בתוך הים ומקום מגן לסירות לשמור עליהן מן הסערות. מפני מיעוט מי הים על יד החוף, לא יכלו האניות לעגן על יד החוף, והיה צרך להשתמש בסירות כדי להגיע מחוף הים אל האניות. העבודה היתה קשה ורבת אחריות, אבל המהנדסים והפועלים היהודים עבדו בכל עוז, ולא נרתעו מפני כל קשי, והדבר עלה בידם. כאשר לא עמד הגשר המוביל לתוך הים, שנבנה מעץ, בתפקידו בימי החרף, בשל הסערות החזקות בים, נבנה במקומו גשר של ברזל חזק מאד וכל הרוחות והסערות הכי חזקות לא הזיזוהו אף כל שהוא.

ספנים ופעלים מסלוניקי

היטב חרה הדבר לספנים הערבים ולמסיתיהם, כי עלה בידי היהודים לבנות להם נמל לעצמם, ולא יצטרכו עוד לשירות הערבים, שמלאו את אוצרותיהם זהב רב מאד מהיהודים האימפורטרים העקריים של הארץ ומהעולים והתירים היהודים, ששלמו להם במיטב כספם בעד הורדת הסחורות והאנשים מהאניות אל החוף, והשתעשעו בתקוה כי לא ימצאו ליהודים ספנים ועובדי ים מקצועיים לעבודת הים וגם פועלים מנוסים. אבל גם תקותם זאת נופצה אל הסלע, כי פה נמצאו יהודים רבים סלוניקאים, עובדי הים, שעבדו במקצוע זה בסלוניקי עיר מולדתם במשך שנים והם, בצירוף פועלים חרוצים מקומיים, מלאו את כל עבודות הים באופן מצוין.

מניות לנמל תל-אביב

הנהלת הנמל העברי פנתה אל הקהל היהודי בארץ לקנות מניות חברת הנמל תל אביב, כדי להוציא לפועל את עבודת הנמל בכחות העם היהודי הארצי-ישראלי עצמו. כל חוגי העם, לכל שדרותיו, נענו ברצון לדרישת ההנהלה, וקנו מניות במספר רב עד שסכום הכסף שהושג ממכירת המניות הגיע לסכום גדול. אז גדלה ורחבה העבודה בנמל, נבנו הבנינים הנחוצים וגם מחסנים רבים וגדולים להחסנת הסחורות הנכנסות והיוצאות, בעיקר בשביל החסנת פרי ההדרים לעונת המשלוח, כדי לאפשר משלוח גדול מנמל זה.

סביב הנמל

בשטח הנמל ובסביבתו נוסדו בתי מלאכה לבנין סירות רגילות וגם סירות מוטור לפריקת וטעינת הסחורות באניות. גם מנופים הוקמו במקום ונבנה מעגן גדול וחזק, בין הירקון והים, בשביל עגון בטוח של הסירות בימות החרף, שבהן מנתקות הסערות החזקות את הסירות ממעגנן.

משרדי מכס ופקידות

העבודה בכל סעיפיה התקדמה יפה, ואחרי שנבנו הבנינים עבור משרדי המכס והפקידות והסדורים האדמיניסטרטיביים, נתנה הממשלה את רשיונה לפרק בנמל תל-אביב סחורות. בראשונה רק סוגי סחורות מועטים. מזמן לזמן הרשתה לפרק עוד סוג סחורות, וכתום השנה השניה לבנין הנמל, ואחרי שהשתכלל יפה בכל המובנים, הרשתה לפרק את כל מיני הסחורות. כעבור זמן מסוים נתנה הממשלה את רשיונה גם להורדת נוסעים בנמל תל-אביב, ומה גדולה ורבה היתה שמחתם של היהודים שבאו ארצה, לרדת בנמל הלאומי של עם ישראל על ידי ספנים אחים המקבלים אותם באהבה, ולהכנס אל הארץ דרך “שער ציון” זה.


(סוף)


  1. רבי יצחק וינוגראד בן רבי חיים מתמיד, ראש ישיבת “תורת חיים”, שהיתה במעלה שניה בישוב בזמנה אחר ישיבת “עץ–חיים”, היה ידוע מלבד גדולתו בתורה, כחריף גדול, והיה גם “חזן” מפורסם בזמנו, ומחבר בעצמו כמה נגונים לתפלות ימים נוראים. כמו כן היו מפורסמים בתורה אחיו הרה“ג רבי יוסף אליהו וינוגראד ורבי שמחה וגיסו הרה”ג רבי זרח עפשטיין ששימשו אחרי פטירתו כראשי–ישיבה של ישבת “תורת חיים”. משפחת וינוגראד ידועה עד היום הירושלים. (י. ר.)  ↩

  2. נפטר לפני שנה וחצי בת"א.  ↩

  3. על בית יוסף צוקרמן, חתנו של רבי שמריהו לוריא במוהליב ובית חנה בת רבי הלל ריבלין אשת רבי שמריהו, כתבה מרת איטה ילין ז“ל בספר זיכרונותיה ”לצאצאי", חלק א‘ פרק ב’. (י.ר.)  ↩

  4. אביו של רבי ישעיה הרב ר‘ אורי בורנשטיין ב“ר משה וואלאברניך מסלונים, נולד בשנת תקס”ו. היה חתן הגאון רבי יצחק רב בקרלין בעל “קרן אורה”. בן כ"ח שנה עלה עם אביו הזקן ר’ משה לא“י להתישב בצפת, בשנת תקצ”ד בשנת הבזה נהרג אביו רבי משה ושנים מילדיו. בשנת תקצ“ו שנת הרעש נהרגה בתו הבכורה. אשתו ובנו רבי ישעיה שהיה אז בן חמשה חדשים, שכבו ימים אחדים תחת המפלת ונצלו בדרך נס. בשנת תר”א עלה לירושלים. ומשפחתו ישבה זמן קצר בחברון, כשנסע לחו“ל בשליחות ראשי חב”ד. בתר“ו שב לירושלים. רבי ישעיה היה חתן ר' משה ריבלין המגיד משקלאוו. והיה אחד מתלמידי הרב רבי משה יהודה לייב זצ”ל הרב מקוטנא בעל “זית–רענן”. רבו מזכירו הרבה פעמים בספר “זית רענן”. וחלק גדול מספרו של הרב מקוטנא “תפארת–ירושלים”, נכתב על ידו. בנו היה הרב רבי יעקב אורינשטיין ראש ישיבת “אהל–משה” ואחד הקרובים ביותר לרב מבריסק ז"ל (ראה תולדות חכמי ירושלים לפרומקין–רבלין חלק ג' 263 ומלואים 69, 74) (י.ר.).  ↩

  5. משפחת סלונים החב“דית היתה אחת המשפחות החשובות ממיסדי הישוב האשכנזים בחברון, והיו בה מראשי המדברים עד שנת 1929. ראה להלן פרק כולל חב”ד. (י.ר.).  ↩

  6. על דבר רבי יוסף מנחם אשבל ראה מאמרי ב“הד–החנוך” שנה י"ג (תרצ"ט) גליון ג' הוצאה מיוחדת (י.ר.).  ↩

  7. לוח ארץ–ישראל אמנם התחיל להופיע בשנת תרנ“ה, ואולם ”ירושלים“ יצא מכרך ב' בשנת תרמ”ז בירושלים (י.ר.)  ↩

  8. רבי אברהם אלקנה זקס היה יהודי ממשפחה גרמנית חשובה. אביו היה הרב המפורסם מו“ה ר' משה בהרב מו”ה מרדכי זאקס. עלה מגרמניה לארץ בשנת תק“ץ וישב ”על התורה ועבודה“. נפטר ו' תמוז תר”ל. והיה חתנו של הר“ר צדוק הלוי שעל שמו נקראה חצר בעיר העתיקה ”ר‘ צדוק’ס האש“, בקצה רחוב חב”ד. ר‘ צדוק הלוי ממוהליב עלה בשנת תקפ“ב, הרבה צדקה בירושלים ובנה בחצרו בית כנסת לאנשי הו”ד, כנראה בהשפעת חתנו ר’ משה זאקס. נפטר ה‘ ניסן תרכ“א. מקום קברו בשדה הקברות הספרדי (תולדות חכמי ירושלים” פרומקין–ריבלין ח"ג עמ’ 260, 261. ר' אברהם אלקנה היה אדם יקר ממנהיגי כולל הו"ד ומעסקני הצבור בירושלים (י.ר.)  ↩

  9. מר אברהם סולומיאק היה מראשוני הבילו"יים ועסקן גדול בירושלים בזמנו לשם שמים, מעורב עם הישוב הישן כמו עם החדש. חי עד היום הזה בירושלים. (י.ר.)  ↩

  10. הוא הרב ישעיה רפילוביץ הי“ו חתנו של הרי”ד פרומקין ואחיו של ר' שמואל רפאלי הידוע, שהיה אח"כ רב בקהלת ליברפול והמשמש כיום במשרת רב–צבאי בארץ–ישראל (י.ר.).  ↩

  11. רוקח ממשפחת רלב“ג, היינו מבני ר' אליעזר דן רלב”ג, אחד מגדולי התורה בירושלים וראש הישיבה בישיבת עץ–חיים בזמנו של רבי משה נחמיה כהנוב. ראה להלן עמוד 52 הערה 33. (י.ר.)  ↩

  12. נפטר בצעירותו. בן ר אברהם אלקנה זקס הנזכר לעיל, והוא אבי מר פישל זקס מנהל הדואר בת"א. (י.ר.)  ↩

  13. סוחר חשוב מראשי העסקנים ביפו לפני מלחמת העולם בשנת תרע"ד, וממניחי היסוד לישובה, חי כיום בתל–אביב. (י.ר.)  ↩

  14. הרב היקר ר' יצחק נחום לעווי ז“ל ממשפחת לעווי הידועה בירושלים, בעל בית–דפוס ועסקן צבורי ובעל מדות נעלות מאד. ממיסדי שכונה ”זכרון משה" בירושלים. בשכונה זו נקרא גם רחוב על שמו שנים רבות אחרי פטירתו. (י.ר.)  ↩

  15. רבי חיים המבורגר היו“ו בן הר' רבי נטע הערש ז”ל, אחד הבנקאים הראשונים בירושלים הנזכר להלן. רבי חיים המבורגר הי“ו חבר גם הוא ספר זכרונות ”שלשה עולמות“ חלק א' נדפס בשנת תרצ”ט, וחצי החלק השני נדפס. חציו השני וחלק ג' נמצאים בכתב–יד. (י.ר.)  ↩

  16. ר‘ זלמן סולוביציק רוקח, יקר רוח ומיטיב לרבים, ובסוף ימיו מנהל “ועד–כל–הכוללים הועד–הכללי כנסת ישראל”, מבני בניו של רבי חיים מולוז’ין, נפטר בירושלים בשנת תש"ב. (י.ר.)  ↩

  17. סוחר נכבד, נכד רבי אלימלך פרלמן מראשי הועד הכללי בזמנו, ועסקן בחוגי המזרחי. (י.ר.)  ↩

  18. בן רבי יעקב מן אחד מגדולי התורה והמעשה בירושלים בדור הקודם, הרי"ד מן סוחר ועסקן ירושלמי מפורסם כיום. (י.ר.)  ↩

  19. רבי אלתר ריבלין ז“ל, ממשפחה חסידת מקידינוב, נשא לאשה את בת רבי דוד ריבלין מחברון, בן הגאון רבי אליהו יוסף ריבלין ז”ל מדריבין (ר' אלתר נקרא ריבלין על שם אשתו, וכן בניו אחריו). היה סוחר, אחר–כך שד“ר ועד כל הכוללים ”הועד הכללי כנסת ישראל“, ובסוף ימיו גזבר האפ”ק בירושלים. עסקן גם באגודת בני–ברית ואחד מ“נשיאיה”, בעל–זכרון נפלא, שידע גם את כל הפיוטים ואת ספר “הזוהר” בעל–פה. (י.ר.)  ↩

  20. נזכר לעיל.  ↩

  21. נזכר לעיל.  ↩

  22. הוא הרמן בנטויץ אביו של נורמן בנטויץ. (י.ר.)  ↩

  23. אחיו של הרב ר' ישעיה רפילוביץ הנזכר לעיל. (י.ר.)  ↩

  24. ישיבה זו נקראה בירושלים בשם “בית המוסר” והיתה במשך שנים המרכז ל“בעלי המוסר” עפ“י שיטת רבי ישראל סלנטר ותלמידיו. אחר שעלה הגאון רבי יצחק בלאזער זצ”ל רב פעטערבורג ותלמיד ר' ישראל סלנטר לירושלים, קבע ישיבתו באותה חצר, שהיתה ביתר שאת המרכז לשיטת המוסר. (י.ר.)  ↩

  25. הבית הזה נמצא בחצר מיוחדה ליד מקום מאפית ברמן, ושם גר הרב מלובלין עד שנתסלק. (י.ר.)  ↩

  26. הטעם הוא שהדרך עוברת בדרך גיא–בן–הנם, ולפי האגדה שם פתחו של גיהנם. (י.ר.)  ↩

  27. ר‘ יוסף שאולסון מחסידי חב"ד חתן ר’ משה ריבלין ז“ל וגיסו של הרה”ג רבי חיים מן ברבי יעקב מן ראש מלמדי תלמוד–תורה, ר' יוסף שאולזוהן היה רב באחת הקהלות באמריקה ונפטר שם לפני כמה שנים (י.ר.). בישיבת “בית המוסר” למדו באותו זמן גם הרב רבי צבי פסח פרנק שליט“א אב”ד ירושלים כיום, הרב חיים ברוך שרלין זצ“ל, ומחותנו רבי דוד שותק זצ”ל ששתק ולא דבר מעולם דברים מלבד בתורה ומוסר. מורי הרב הדרשן המצוין רבי ישעיה חשין הי“ו, זה שמלא את מקומו של רבי שבתי אנגלמן כמלמד בתלמוד תורה ”עץ חיים“ ועדיין הוא מלמד בתלמוד–תורה עץ–חיים עד היום. גם מורי הרה”ג רבי חיים ברבי יעקב מן הנזכר לעיל, היה ממרביצי התורה ב“בית–המוסר” זמן קצר, עד שעבר לתלמוד–תורה “עץ חיים”. (י.ר.)  ↩

  28. הרב הצדיק והגדול בתורה רבי דוד קובנר זצ“ל היה אחד מעמודי התורה והיראה בדורו. בהיותו חסוך בנים אמץ לו וגדל בביתו את הסופר אליעזר מלאכי (אנגלמן), כיום אחד מעורכי ה”מורגן–זורנל“ והביבליאוגרפים לספרות העברית, אחרי שנשאר יתום קטן מאביו ידידו של ר' דוד, רבי שבתי זצ”ל הנזכר לעיל גדול בתורה ואחד המלמדים המצויינים לכתות העליונות בתלמוד–תורה “עץ–חיים” (י.ר.)  ↩

  29. ר' יהודה הולביץ אחד המורים הראשונים ללמודים כלליים בירושלים. היה גם ירא שמים ונפטר בדמי ימיו. (י.ר.)  ↩

  30. את העוזבים בתי הספר עזרה כנו אז חוגי העזרה בשם “מורדים”. ו“המורדים” כנו את הנשארים בשם “בוגדים” (י.ר.)  ↩

  31. גם מחלקה זו נוסדה אחר–כך כהקבלה לכתות למסחר שהיו לצד הסמינר למורים של חברת העזרה. (י.ר.)  ↩

  32. משפחת ליפשיץ מוצאה מביליסטוק. אם המשפחה הינדה באה לירושלים אחרי שנתאלמנה, עוד לפני כחמשים שנה. היא היתה אשה חכמנית והצטיינה במעשי צדקה בירושלים. אחד מבניה הוא ר‘ דב (בעריל) ליפשיץ ז“ל מראשוני המתישים בפתח–תקוה, היה ידוע בפעלותיו לעניני דת וטובת הכלל בפתח–תקוה. הוא עלה עם דודו אחי אמו רבי לייב נוסבוים, יהודי מצויין מכמה בחינות. פרטים עליו ראה ”לצאצאי“ לאטה ילין ח”א עמ’ 92 – ח“ב עמ‘ 17 וספר היובל לפתח–תקוה עמ’ רגז. יתר האחים עלו גם הם לארץ: ר' קלמן ליפשיץ שהיה מנהל ”כרמל מזרחי" בירושלים ור' מיכאל שעלה אחריהם. כולם הצטיינו בתורה ובמעשים טובים (י.ר.)  ↩

  33. היה אחד מגואלי אדמת “מוצא” הראשונים (י.ר.)  ↩

  34. היה מפורסם בירושלים עוד זמן רב לפני פטירתו בשם “הגביר רבי פנחסל” (י.ר.)  ↩

  35. הקצירה היתה נעשית ע“י יהודים, כן היו זורעים חטה למצה שמורה על אדמת שכונת ”משכנות ישראל" שיסד ר' יוסף ריבלין (ראה מאמר “שמחה בקציר” לר“י ריבלין בעתון ”יהודה וירושלים" שנה א' גליון ח) (י.ר.)  ↩

  36. הרה“ג רבי משה אליעזר דן המכונה ר' לישקה ז”ל, היה כבר דור שלישי בא“י. אבי אביו רבי גבריאל שטאקלישקאווער ”הרב אשר שם לילות כימים ויגע בתו“ע הרב גבריאל בהר”ר דן נפטר כ“ב טבת תרי”ז“. אבי ר‘ אליעזר דן הוא הרב ר’ אריה ליב נזכר בסוף מכתב ר”מ צורף, על שמו נקרא ר' אליעזר דן רלב"ג (רבי לייב בן גבריאל) (“תולדות חכמי ירושלים” לפרומקין–ריבלין ח"ג עמ' 255 ). (י.ר.)  ↩

  37. הכוונה לת“ת שעומד בשכונת ”מזכרת משה“ הקיים עוד היום הזה כסניף לת”ת וישיבת “עץ חיים”. ת“ת זה נקרא בכתב ה”הקדש“ ת”ת “משכנות” על שם השכונה “משכנות ישראל”, שבאפן רשמי היתה כנראה שייכת לה גם “מזכרת משה” שנבנתה אחריה (י.ר.)  ↩

  38. דורשלישי בא“י. אבי אביהם רבי מרדכי שלאנק, ”הרב הזקן שעסק בתורה יומם ולילה“, מתלמידי חתם–סופר, נפטר בירושלים ער”ח אלול שנת תרכ“א. אביהם ר' חיים יוחנן צבי הירש ”הרב הג' המובהק, איש ירושלים, גבאי דח“ק, שקדן בתורה, צדיק וענו בנש”ק נפטר י“ב תמוז שנת תרמ”ד (תולדות חכמי ירושלים פרומקין–ריבלין ח"ג עמו' 244, 254, 256, 260). רבי יהושע היה גם מגבאי התלמוד–תורה וישיבת “עץ חיים”, וממונה כולל הו“ד. וכן על השכונה שעל ”הר ציון“ ”בתי מחסה“ דייטשער פלטץ. אחיו רבי מרדכי היה ממונה כולל חב”ד, אם כי היה מכולל הו“ד, היות שאשתו היתה ממשפחה מיוחסת מכולל חב”ד, שניהם נפטרו בשם טוב בירושלים (י.ר.)  ↩

  39. רבי יעקב בלומנטאל היה מראשוני מיסדי פתח–תקוה, גמילות חסדים “שערי חסד”, שכונת “פליטי רוסיה” ו“בתי ההונגרים”, ועסקן ירושלמי חשוב (ראה ספר היובל לפתח–תקוה עמ' קמד). (י.ר.)  ↩

  40. קבלן ובעל–בית נכבד בירושלים עד היום הזה. (י.ר.)  ↩

  41. נזכר לעיל.  ↩

  42. ממשפחת פרוש המפורסמת, חתן ר' משה ריבלין ז“ל ומסופריו של הגרש”ס זצ“ל, עסקן ומשתתף ביסוד שכונות שונות, ביחוד בשכונת ”שערי–חסד“ וגבאי ”גמילות–חסדים" ובית היתומים דיסקין. (י.ר.)  ↩

  43. מעסקני ירושלים ומחבריה האקטיביים של אגודת “אחוה” (י.ר.)  ↩

  44. חזרתם של אלו היתה רק בתקצ“ז וכו'. מתקע”ב עד ת“ר בערך היו רק יחידים מעלית הגר”א (י. ר.)  ↩

  45. נקרא גם “כולל הפרושים”, (י. ר.).  ↩

  46. “חלוקה”זו היתה ידועה בירושלים בשם “חלוקה רבנית” (ראבונישע חלוקה), היינו לקרובים קרבת משפחה ל“רב בעל התניא” (י. ר.)  ↩

  47. הוא היה עורך–דין של “ועד כל–הכוללים” בשנות שרותו של אבא ז"ל. (י. ר.)  ↩

  48. הכוונה “תבעו מן המתים”, היינו “אין לי”. (י. ר.)  ↩

  49. רבי מאיר אויערבאך הנודע בשם הרב מקאליש היה הרב הרשמי לאשכנזים במאה השביעית.עלה לירושלים בשנת תרך ומאז עמד בראש האשכנזים עד יום פטירתו, והיה מראשי הבונים של הישוב והמעוררים לישוב חקלאי.ונפטר ח' אייר תרל"ח (ירחון “הדביר” תרע“ט – תר”פ, מאמר ר‘ אליעזר ריבלין ז“ל. תולדות חכמי ירושלים פרומקין ריבלין ח”ג עמו’ 269). (י.ר.)  ↩

  50. אף אני הכרתי היטב את רבי מיכאל ברוך רייז‘ם ז"ל, שהיה ידיד נפש לאבי המנוח ר’ ראובן ריבלין ז“ל ששמש במשרת מזכיר הועד–הכללי אחרי פטירת רבי יוסף ריבלין ז”ל. רבי מיכאל ברוך רייזס היה טפוס נאה של חסידות חב“ד, שלבו עֵר גם ל”השכלה“ טהורה. וכנאמנותו לכולל חב”ד שרת באמונה ובישר לבב כאחד ממנהלי “הועד–הכללי כנסת–ישראל”. רבי מיכאל ברוך רייזיס היה אחד האישים היקרים שעשו עלי בילדותי רושם כביר. (י. ר.).  ↩

  51. גם רבי לייב מנוחין, יהודי בר–אורין ויקר–רוח, היה ממנהלי “הועד” הכללי כנסת–ישראל“. בימי שרותו של אבא ז”ל ומידידיו הקרובים, והיה מצויין בתום דרכו וביושר הליכותיו בעניני הצבור (י. ר.).  ↩

  52. יסוד כולל אמריקא ופרודו מהועד הכללי נעשה ביזמת הרה“ג רבי יעקב ברבי ישעיה בורנשטיין (ראה לעיל עמ' 19) בתמיכת הרב מבריסק, מתוך התנגדות לגרש”ס ורבי יוסף ריבלין. ביסוד כולל אמריקא נפרץ הפרץ הראשון, ביחוד “הכוללים”, שנוצר בעמלו של רבי יוסף ריבלין “מיסד ומנהל הועד הכללי” (ראה להלן עמ' 85). פרוד זה גרם, לפי מה שידוע בירושלים,למותו של רבי יוסף ריבלין, שראה כל עמלו עולה בתהו (י. ר.).  ↩

  53. בני חם הכוונה ל“עמי הארץ” (י. ר.).  ↩

  54. רבי מאיר אויערבאך לא עלה לארץ אלא בשנת תר“ך (תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמ' 269), בשעה שת”ת עץ חיים נוסדה הרבה קדם בראשותו של ר' משה מגיד ריבלין (האסיף שנה ג‘ תרמ"ז עמ’ 86). למעשה היה הרב רבי אברהם בנינמין ריבלין בנו של רבי משה מגיד המנהל הראשון של תלמוד–תורה זה. אחריו ירש משרתו בנו הרב רבי זלמן חיים ריבלין שעמד במשרה זו שנים רבות (ראה שם עמ' 243, 265) (י. ר.).  ↩

  55. אחרי פטירתו של רבי יוסף ריבלין, היה הרי“מ פינס קנדידט למלא מקומו. ואולם מפני התנגדות חוגי הקנאים, לא נתמנה (ראה “הצבי” גליון א' שנת תרנ"ז). אז נתמנה אבא ז”ל רבי ראובן ריבלין שהיה רך בשנים, כבן שלשים למשרה זו ששמש בה עד שנת פטירתו בתרפ"ט. (י. ר.).  ↩

  56. מוסד זה נוסד בימי שרותו של אבא ז“ל, בהשתתפות רבי דב וישנצקי הי”ו חתן רבי יוסף ריבליון ז"ל (י. ר.).  ↩

  57. הרב הגאון ר' שלמה זלמן לעוזי בהר"ן ברבי נחום משאדיק היה גדול בתורה ובחסידות ובמדות טובות ורב פעלים, (תולדות חכמי ירושלים פרומקין ריבלין ח"ג עמו‘ 273 ושם מלואים עמו’ 75). (י. ר.).  ↩

  58. ביכ“נ זה ידוע יותר בשם ביכנ”ס של ניסן (נישס שול) מאשר בשם “תפארת ישראל”. כנראה שבשם “תפארת ישראל”, נתכון רבי ניסן בק ז"ל גם להעמיד מצבת זכרון לאביו המדפיס רבי ישראל בק הידוע (י. ר.).  ↩

  59. שכונת “נחלת צדוק” היתה ידועה בירושלים שניםרבות גם היא כמו שורת הבתים שנבנתה לתימנים מאחרי “שכונת כנסת ישראל” שנבנתה ע“י הועד הכללי בשם ”בתי ענתבי".  ↩

  60. כי על־ידי כך היתה מכסת החלוקה יורדת עד לידי פרוטות, שלא הועילו עוד כלום.על טרדנותם של העולים החדשים האלה ראה לעיל.(י.ד.).  ↩

  61. היא מאפיתו של רבי יהושע ברמן ז“ל, שהיה מכונה ”האופה מאודסה“, והידועה בשם ”מאפית ברמן“ עד היום. בילדותי היו משתמשים סתם בעלי־בתים בתוצרת מאפיתו רק בשעת ”מחלה" על־פי פקודת הרופאים, שכן היתה מסודרה לפי תנאי ההיגינה, טיב הקמח שלה מיוחד במינו ודרך אפיתה מצוינה (י. ר.).  ↩

  62. ימי “התנור” היו אז יום ב‘ ג’ ה‘ ו’ לשבוע. ביום א‘ וביום ד’ לא היו האופים מסיקים התנורים. היו אופים שנהגו ל“עשר” את הלחם, בהסירם מכל ככר קצת. בערב שבת היו גם לוקחים לעצמם ממעשה האופה עגה או חלה וכדומה (י. ר.).  ↩

  63. כתוצאה מזה היתה החמאה, רק חמאת צאן.חמאת־בקר לא היתה במציאות.וכן היו חמאה וגבינה בפסח בבחינת “בל יראה ובל ימצא”. “מתנה חשובה” זו היתה מתקבלת בביתנו לפסח ממשפחת אמי, משפחת שפירא בפתח־תקוה (י.ר.).  ↩

  64. מפורסמים היו אז מי מעין הכפר ליפתה, ומי המעין ש“בבית־המקדש” שהיו הערבים מביאים בנאדות, ומחירם עלה מאד בימים ההם (י. ר.).  ↩

  65. ככה אפשר היה לראות את הרב חיים זוננפלד זצ“ל בימים אלה נוסע על הדוכן ליד העגלון. ”מדקדקים“ לא נסעו בעגלה, לפי ששמעתי בילדותי, מחשש ”שעטנז" (י. ר.).  ↩

  66. את ה“יאזמה (מטפחת־הראש) היו לובשות הנשים הספרדיות הצעירות באופן שקצות קווצות צמותיהן היו גלויות, וכן שער הרקות מעל למצח. נשי האשכנזים המתקדמים כבר היו לובשות גם הן כך. כנגד זה היו הזקנות מכסות כל ראשן במטפחת ומהדקות אותה במטפחת כעין מצנפת. הנשים האשכנזיות היו מכסות ראשן עפה”ר בדרך האשה הרוסית בימים ההם. (ראה לצאצאי ח“א עמ' 30 וח”ב עמ‘ 50 וכו’) (י. ר.).  ↩

  67. לזאת נקראה חגיגה זו בשם “תנאים” (י.ר.).  ↩

  68. לפעמים פסקו מזונות גם שני הצדדים יחד, ואחרי שכלה הזוג מזונותיו על שלחן החותן חזר ואכל שנות המזונות שפסקו על שלחן האב.בתקופות האחרונות היו שמים המזונות בממון, וההורים היו משלמים לזוג מזונותיהם בתשלומים חדשיים (י. ר.).  ↩

  69. מתנות אלו נקראו כך משום שנהוג היה שהחתן ידרש בשבת שאחרי החתונה, עפיה“ר בשעת ”הסעודה השלישית“. ואף אחרי שבטלו ”הדרשות“ ”מתנות הדרשה" לא בטלו, וכן נקראו (י. ר.).  ↩

  70. יליד ירושלים ממשפחת נבון הידועה.פרטים עליו ראה “יהודי המזרח בא”י“ ח”ב למ. ד. גאון עמ‘ 454 וכו’. שכונת “בית יוסף” שנקראה על שמו ו“מחנה יהודה” שנקראה על שם אחיו, נוסדו בסיועו. קבוצת הבתים מול מגרשי שמעון הצדיק נודעו גם בשם “בתי נבון”. יוסף נבון היה גיסו של הרי"ד פרומקין. (י. ר.).  ↩

  71. “פעולים”בטקסט המקורי: צ"ל כנראה – פועלים [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  72. מיסדיו היו בני הר"ר אלימלך פרלמן רבי שלמה ורבי ברוך, רבי שלמה היו כאביו גם הוא עסקן צבורי חשוב. בנו הוא ר‘ אליעזר פרלמן הנזכר לעיל עמ’ 38 (י. ר.).  ↩

  73. מר יואל וייט ז“ל היה מוצאו מאמריקה, והיה ידוע כירא־שמים ובעל צדקה גדול. בית מסחרו החשוב התקיים בירושלים ביד בנו מר יצחק וייט, וחתנו הרב רבי יצחק ספיר בן רבי בנימין זאב ונכדו של רבי יעקב ספיר בעל ”אבן ספיר". אחרי שנפטרו הגיסים בדמי ימיהם נתבטל בית המסחר (י. ר.).  ↩

  74. רבי ליפא קמיניץ ז“ל יהודי נאה ואנין הדעת, היה נכדו של רבי מנדיל מקמיניץ בעל ”קורות־העתים“ וחותנו של רבי אפרים כהן ז”ל, מיסד ומנהל בתי־ספר חברת העזרה בא"י (י. ר.).  ↩

  75. משפחת ואלירו שמוצאה מארץ המוריאה היתה בירושלים כבר לפני מאתים שנה.“החכם השלם הכולל ר' יעקב וואלירו”“אדם שקדן בתורה עובד אלקים” נפטר כ“ו אדר תקכ”ח. קברו אותו בחלקת הקברות הנקרא “באראק”. נכדו הרב הגביר יעקב ואלירו ואביו של רבי אהרן חיים ואלירו יסד הבנק. מקודם היה שו“ב דמתא, ואח”כ נמנה לראש העדה וגזברה. רבי אהרן חיים ואלירו ידוע בירושלים. (תולדות חכמי ירושלים פרומקין־ריבלין ח"ג עמ' 39, 83, 301, 311) (י. ר.).  ↩

  76. איש יקר ורב פעלים זה שלקח חלק גם ביסוד שכונות שונות נשכח לדאבוננו.ומן הראוי היה להקדיש לו מאמר מיוחד (י.ר.).  ↩

  77. על שם רבי אלימלך פרלמן הנזכר לעיל עמ' 38 ובפרק זה, שיסד שכונה זו (י. ר.).  ↩

  78. בענין זה ראה באריכות “שלשה עולמות” לרבי חיים המבורגר בן רבי נטע צבי ז“ל. רבי נטע צבי ואחיו היו גם ממיסדי שכונות שונות מחוץ לעיר, ועל־ידו נבנו ”בתי נייטין". היה בזמנו בעל צדקה ומרבה להיטיב (ראה לעיל עמ' 37). י. ר.).  ↩

  79. שותפם היה אחיהם רבי מאיר המבורגר ז“ל, רב פעלים ”סופר קהל עדת יפו" שפרסם גם מאמרים בעתונות זמנו וממיסדי הישוב ביפו (י. ר..).  ↩

  80. את המס הזה לא היו האשכנזים משלמים כל פרט לעצמו, אלא “הועד הכללי כנסת ישראל” מכספיו. ביד הועד הכללי היו ספרי הפקודים (נפוס) שהעתקה אחת היתה בועד הכללי והעתקה בידי הממשלה. בימי שרותו של אבא ז“ל, אחיו של העסקן הצבורי ביפו הר”ר בצלאל לפין ז“ל ובנו של הגביר רבי פישל לפין ז”ל (י.ר.).  ↩

  81. הוציא לאור את העתון “שערי ציון” שעורכו היה “החכם רבי חיים פרס ז”ל מראשוני המשכילים בירולשים“, אביו של החכם והמורה מורי מר ישעיה פרס הי”ו (תולדות חכמי ירולשים פרומקין–ריבלין כ"ג עמ' 265) (י.ר.).  ↩

  82. בבית דפוסו נמצא היה המכבש שנתן מונטיפיורי במתנה בזמנו לר' ישראל בק ז“ל. ר”ש צוקרמן הו“ל את הירחון התורני ”תורה מציון". (י.ר.).  ↩

  83. ראה לעיל עמ' 35 (י.ר.).  ↩

  84. ר‘ משה לילי ענטהאל ז"ל היה ממניחי היסוד הראשונים למלאכת הדפוס בירושלים. אביו ר’ בנימין ב“ר אברהם, עלה מבואריה לא”י בשנת תק“ס בערך, והיה אחד מפעילי הישוב בירושלים בזמנו. חינך את בניו להתפרנס מיגיע כפיהם. חתנו ר‘ יחזקאל מנדלמאן, היה אחד הרוקחים הראשונים בירושלים (ראה עליו להלן עמו' 156). ר’ משה ליליענטהאל היה ידוע בכנויו ”המדפיס הירושלמי“, ואת מלאכתו זו הוריש לחתנו הר' יודא אהרן ווייס הי”ו, בעל בית דפוס ועסקן צבורי פעיל בצבור הירושלמי (י.ר.).  ↩

  85. בימי המלחמה העולמית כבר סדרה הממשלה תהורכית “בית–הסהר” במקום שהוא גם כיום. כל האסירים הפוליטים רוכזו בבית–סוהר זה, ומשם הגלו למקומות גלותם. ואף אני זכיתי להיות אסיר בו חדש ימים מחשון עד כסלו תרע“ח בתוך כל צעירי ישראל ועסקנים שונים שהובאו מכל קצות ארץ–ישראל אחרי גלוי פעולת ני”לי מיסודו של אלכסנדר אהרנסון ז"ל (י.ר.).  ↩

  86. ברם זכרו לטוב הרה“ג מהור”ר יעקב מן זצ"ל (ראה לעיל עמ' 38), שהיה ראשון להפית עבודת הסתות והבנין בין יהודי ירושלים תימנים וגם אשכנזים. פרק זה ראוי לציון מיוחד (י.ר.)  ↩

  87. בנינים אלה נסנו בפקוחו של הרה“ג רבי יעקב מן זצ”ל הנזכר, והרבה מן האדריכליות נזקפה על חשבון כשרונו (י.ר.).  ↩

  88. טעות היא כאן. היא חיה עד היום והנה זקנה מופלגת ועד היום היא שומרת ידידותה למשפחות היהודים הותיקות בירושלים (י.ר.).  ↩

  89. ראה לעיל עמ' 40 (י.ר.).  ↩

  90. מורשה למען ציון היה הרה“ח מרדכי אדלמן ז”ל, אחד המשכילים הראשונים בירושלים ועוזרו של פרץ סמולנסקין ב“שחר” בזמנו. ר"מ אדלמן היה מצוין בפקחותו הרבה, והרבה הרבה, דברי חכמה שלו מהלכות בעל–פה בקרב ותיקי ירושלים (י.ר.).  ↩

  91. ראה לעיל עמ‘ 37 ועמ’ 41 (י.ר.).  ↩

  92. הוא הרב רבי שלמה זלמן לעווי הנזכר לעיל. (י.ר.).  ↩

  93. הוא הרב ר' אברהם פראסט מקארפו בן אחיהם של הגאונים האחים רבי נחום משאדיק ורבי יעקב לייב לעווי וחתן הרב משה ריבלין המגיד משקאלאוו. עלה בילדותו עם דודיו, היה גדול בתורה מתלמידי הרב מקונטא ז“ל, הרביץ תורה ברבים ובעל צדקה גדול. היה ממיסדי שכונות ”מאה שערים“ ו”בית דוד“, חברת ”נחלת ישראל רמה“, גבאי ראשי לח”ק גחש“א, ועמד שנים רבות בראש ה”בקור חולים", שמיסדו היה באמת הרב רבי שלמה זלמן לעווי בן רבי יעקב לייב הנזכר. (ראה תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמ' 263, ועדויות זקני ירושלים) (י.ר.).  ↩

  94. מעולי גרמניה ומהעסקנים העקריים בבנין “בתי–מחסה” ומראשי כולל הו“ד הוא אבי משפחת הויזדורף בא”י (י.ר.).  ↩

  95. הוא אבי משפחת וובר הידועה בירושלים. מפי רי"א ווייס (י.ר.).  ↩

  96. הטוב והמיטיב רבי אברהם רוקח כנתין אמריקא הגלה עם הנתינים האמריקאיים ע"י הממשלה התורכית בימי מלחמת העולם לדמשק, ונפטר שם ושם קברו. (י.ר.).  ↩

  97. עיין לעיל עמ' 32 (י.ר.).  ↩

  98. [98] הוא רבי אברהם אלקנה זקס הנזכר לעיל עמ' 32 (י.ר.).  ↩

  99. רבי אייזיק בן–טובים ז“ל, מביליסטוק אחד משלשת מורשי ”חובבי ציון“ בא”י בשנת תרנ"א ועסקן גדול בחנוך ביפו (י.ר.).  ↩

  100. היא רייזל פיינשטיין ז“ל אשת הרה”ח המשכיל היקר רבי דוד פיינשטיין ז"ל, אחד נקיי הדעת בעסקני ירושלים בדור שעבר. הוא היה פקיד בקונסוליה האמריקנית. כל ימיו וימי אשתו שהלכו ערירים היו שורה ארוכה של צדקה ומעשים–טובים לשם שמים (י.ר.).  ↩

  101. נפטרה השנה בירושלים בכ"ו ניסן. (י.ר.).  ↩

  102. עיין לעיל עמ' 149 (י.ר.).  ↩

  103. זקן לא דוקא. ר‘ אברהם פראסט נפטר פתאם בן נ"ד שנה ביום ד’ חנכה תרנ“ו (תולדות חכמי ירושלים, פרומקין–ריבלין ח"ג עמ' 263). ואולם חתנו רבי פייבל לעבעל מנדלסון ז”ל (נכדו של הרב הגאון רבי משה נחמיה כהנוב הרב מחאסלאוויץ נתמנה אז, והיה רוקח שני בבית החולים בזמן רבי אברהם רוקח ז"ל הנזכר, בבית מרקחת שני שפתח בית–החולים בקור–חולים, ביחוד לעזרה רפואית לקהל מחוץ לבית–החולים (י.ר.).  ↩

  104. חתנו של ר' בנימין ליליענטהאל הנזכר לעיל בהערה 73א (י.ר.).  ↩

  105. ראה לעיל עמ' 52. ומשפחת רלב"ג העמידה מאז שורה של רוקחים בירושלים (י.ר.).  ↩

  106. באסרו חג של שבועות היו בעיקר נוהגים לבקר את קבר דוד שבהר–ציון, שלפי המסורת מת דוד בחג–השבועות (י.ר.).  ↩

  107. מראשי ישיבת “מאה שערים” בזמנו. גדול בתורה ובמדות (י.ר.)  ↩

  108. אחד האומנים הותיקים בירושלים באמנות עצי הזית, מפעילי אגודת בני–ברית. ומהעסקנים הותיקים בדורו מחוגי בעלי–המלאכה (י.רי)  ↩

  109. עסקן בעל מרץ רב בזמנו, זה שהיה בראשית ימיו שד“ר ”הועד הכללי“ באמריקא. ובאחרית ימיו מנהל ”בית–התבשיל" (י.ר.)  ↩

  110. כל עוד שמש רבי מואל סלאנט ברבנות, לא היה רב שני לאשכנזים, ואולם כאשר זקן מאד, והביא את רבי אליהו דוד רבינוביץ, מנו החסידים את הרב מלובלין (י.ר.)  ↩

  111. מנחם מנדיל סוסניצקי ז“ל היה אדם יקר נוח לבריות ומעורב בתוכם וגם עוסק בצרכי צבור. הוא היה כעין חוליה עוברת בין המשכילים הירושלמים הותיקים ובין ”חלוצי התנועה הציונית“. היה חותנו של המורה בביהמ”ד למורים לחברת העזרה ד“ר ישראל וינברג ז”ל ברבי מרדכי וינברג ז“ל סופר כולל הורודנא, אחד ממשכילי ירושלים ומותיקי אגודת ”בני ברית" בירושלים (י.ר.)  ↩

  112. מר מרדכי קרישבסקי שמש תחלה כמורה לעברית בבי“ס כי:ח בירושלים אחר–כך עבר לבית–הספר לבנות ביפו מיסוד ”חובבי–ציון" (י.ר.)  ↩

  113. רבי נסים אלישר בנו השלישי של החכם באי הגאון רב יעקב שאול אלישר זצ“ל (יש"א ברכה), היה אחד מגדולי התורה הספרדים בירושלים, שגם גדולי האשכנזים הכירו בגדלתו בתורה. וכן היה אחד ”הסוחרים" ואנשי המעשה המובהקים ועוסק בצרכי צבור באמונה. (ראה יהודי המזרח בא“י למ.ד. גאון ח”ב עמ‘ 71 וכו’) (י.ר.)  ↩

  114. יהודי נכבד מבעלי הנכסים בירושלים (י.ר.)  ↩

  115. הסבה להפלית ירושלים לרעה היתה בעיקר זו שירושלים היתה מרכז הצבא והבירה ומרכז הרמת הצבא.כן לא היה ישובה יהודי באותה מדה במושבות (י.ר.)  ↩

  116. זכור יהיה לטוב מאיר דיזנגוף שהיה אז ממש “ראש גלותא” ונתן אונו ונפשו על הגולה, במסירות נפש ממש, בלי כל הנאה לעצמו ובלי שום קבלת פרס. בגלותי בדמשק הייתי עד ראיה למסירות נפשו בנשיאת עול בטוב לב והסברת פנים למעלה מדרך הטבע (י.ר.)  ↩

  117. הכוונה לחצר “בית תבשיל הכללי” שיסד בזמנו “הועד הכללי כנסת ישראל” (י. ר.).  ↩

  118. ראה לעיל עמ' 136, הערה 73א. (י. ר.).  ↩

  119. כיום מנהל “חנוך עורים” והוא ממשפחת צובנר הידועה מצאצאי רבי אברהם שאג זצ"ל, תלמיד החתם–סופר, ושהיה אחד ממבשרי התחיה הלאומית שעלה לארץ. (י. ר.).  ↩

  120. נבנה ליד בנין “הועד הכללי” על שכונת “בית–דוד” שהקדיש לפנים רבי דוד מיאנובה ז“ל ל”ועד הכללי כנסת ישראל" לשכון עניים (י. ר.).  ↩

יצירות על אודות יצירה זו
המלצות קוראים
תגיות