מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[מֶנְדֶּלִי לְדוֹרֵנוּ]

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

[מֶנְדֶּלִי לְדוֹרֵנוּ] - / יוסף חיים ברנר

[כלפי י.רבינוביץ]

ב“הצפירה”, בפיליטון בשם “מעט ספקות” – המאמר הזה הועתק כולו ב“האור” – דן מר י. רבינוביץ בדבר השפעתו של מנדלי מו“ס על ספרותנו ומטיל ספק בערכה הרב של השפעה זו. הפיליטון הזה, בצירוף הערת – או יותר נכון קריאת מערכת “הצפירה” לאחרים, שיבואו ויבררו גם כן את דעתם בזה, תמוה הוא במקצת. שהרי כלום יש מקום להוכחות בדברים כמו אלה? ואם הסופר משליך לפנינו מיני מבטאים כמו: ”איזו שאיפות משותפות אתם מוצאים לבני דורנו ולו” (למנדלי)? “וכי היה לו איזה יחס לשאיפות הלאומיות והסוציאליות של דורנו” – אז מה הוא מוכיח בזה? אני, למשל, יכול גם אחר כך לחשוב, שהשאיפות לחיים יותר טובים, יותר מבוססים, יותר אמיתיים, יותר יפים – עיקר שאיפות בני דורנו וטובי בני כל הדורות – משותפים לנו ולאמן הגדול בעל “מסעות בנימין השלישי” ו“בעמק הבכא”; שלבעל “בימי הרעש”, “לא נחת ביעקב” ואפילו טיפוסו של שלמה וועקער יש “איזה יחס” לשאיפות הלאוּמיות והסוציאליות של דורנו. “איזה תהום בין מנדלי ופרץ!” – קורא המטיל ספק בוודאות. ובכן מה זה מוכיח? ה“תהום” הזה, אמנם, ישנו. פרץ, למשל, מסוגל לעת זקנתו לכתוב את הפיליטונים הבלתי-ברורים, הנפוחים הקוקטיים שלו בגליונות-ה“פריינד” האחרונים על ה“תוהו לא דרך” של המודרניים הדומים במדרגת מוסרם לבורחים מן הקאטוֹרגה, מבלי לחשוש כלל, פן ישאלוהו: ודרכך אתה, פרץ? היפוך כושי עורו?… מנדלי, לעומת זאת, לא כתב ולא יכתוב כך לעולם: אצל הסבא מאז ומעולם הכל ברור ופשוט ואמיתי. אבל מה זה נוגע? פרץ הוא סופר גדול על פי דרכו, ומנדלי, אליבא דידי, עוד יותר גדול על פי דרכו (עוד ב“החץ” קרא פרץ בעצמו למנדלי – “הנשר הגדול”; אגב, אז היה פרץ אחר קצת: לא כל כך “מיושב”, לא כל כך “יודע” דרך…). מר רבינוביץ מעיד על עצמו, שהוא לא קרא את יצירותיו הראשיות של מנדלי עד עכשיו, בימי היובל, ועכשיו כשקראן הוא “עומד ותוהה”. אבל גם זה מה מוכיח? מי שהיו צריכים לקרוא את הדברים בזמנם, אלה, כפי הנראה, קראו, הושפעו, ולבם מלא רגשי-הערצה ל“חיי שלמה” וליצירות החיים ההמה…

מר רבינוביץ מטיל ספק בטיב סגנונו של מנדלי, ומתוך כך גם בתועלתן של המלות “כאן” ו“עכשיו” וכיוצא בהן, ומתוך כך גם זה, אם מנדלי הוא באמת אבי הסגנון החדש, הואיל ולנו אין סגנון אלא דור-הפלגה בסגנון – הרבה ספיקות ופקפוקים… אבל מאריה דאברהם! אימתי יחדלו אצלנו להתיחס אל הידיעה “לכתוב לשון-קודש” כאל כשרון מיוחד? ואם זה נאוה לבעל “הפנקס הפתוח” (והריק), להתהדר כל היום ב“העולם” על ידיעתו ב“כתיבה וביושר-הכתיבה”, על “היופי וההידור והטעם הדק”, שהוא מקפיד בהם יותר מחבריו, על “הטיפוח והפינוק וניקוי מכל פסוק”, שהוא חרד עליהם באהבתו לספרותנו; אם ה“מעלה” הגדולה הזאת יאה מאוד לכל אותם בעלי-הגאוה על סגנונם “המזוקק והמלוטש עד היות לו ברק”, ועל כשרונם לתת גם לדברי סופרים אחרים סגנון עברי משובח וטוב, ביופי ובהידור ובטעם דק, ובכלל על העבודה המיגעת והנוראה שהם עובדים במערכת שלהם בדברי הסופרים הצעירים; אם כל הדיבורים הריקניים והמצחיקים שכגון אלה מתאימים לסוג הידוע של “טובי-הטעם” שלנו, הנה יתרים ולא במקומם הם אצל יעקב רבינוביץ. יעקב רבינוביץ, שכתב את המאמר הנכון “הרהורי-סופרים” ג' ב“הזמן”, צריך היה להבין, שכשם שאין “השבחה”, כך אין אבות לסגנונים, הסגנון הטוב או הרע אינו לא ב“תמיד” ולא ב“תדיר”, לא ב“עתה” ולא ב“עכשיו” (כמו שאינו לא ב «если »ולא ב- еҗели » « ובכלל לא במלים אלו או אחרות, אלא בצירוּף מלים ובמבטאים מיוחדים בהתאם לעולמו הפנימי של הסופר. העולם הפנימי, המיוחד, של הסופר הוא הוא העושה את סגנונו בצלמו כדמותו. סופר המרשה לאחרים לתקן ולהשביח את סגנונו, סופר שאנו יכולים להראות: הטון הזה שלו לקוח מפלוני-אלמוני, סופר שיש לו אב ידוע בסגנון, יכול הוא להיות מומחה גדול ב“כתיבה ויושר-הכתיבה”, אבל תוכן פנימי, עולם לעצמו אין לו. למנדלי (להבדיל מכל אלה “טובי-הטעם”!) לא היו אבות ולא היו משביחים, אלא דווקא עולם שלם בתוכו – כל חחי היהודים של דורו, הדור שחלף – ואל העולם הזה מתאים סגנונו, אשר נברא אצלו בחושו האמנותי, באופן שאין למעלה הימנו. ושבניו נכדיו, שעולמם אחר, יתחילו לכתוב בסגנונו – למה לנו לחפוץ בזה? יתאים סגנונם שלהם להמיית-נפשם הם!…

מר רבינוביץ מטעים וחוזר ומטעים ש“מנדלי הוא בלי שום ספק אחד הסופרים היותר גדולים של זמננו”, “אחד העמודים היותר חזקים של ספרותנו” אבל פלוני עוד הגדיל לעשות ואלמוני הוא יותר קרוב אלינו, ונקודת מגע בין מנדלי ושניאור ויעקב כהן אין(מה תאמרו על זה!),והיה אצלנו זמן שמנדלי לא היה כמעט ניכּר (מי? מה? אימתי?) ושום יחס לשאיפותיו של דורנו אין לו – ולזה הוא קורא “ספיקות”!…

מנדלי מוכר ספרים אינו דבר שבקדושה. ודאי יש לכל אחד מאתנו רשות להעריך את זקננו לפי טעמו ולפי הבנתו של המעריך. אני, למשל, חושב – כרוב קוראי עברית – את הסבא לאמן הכי גדול בספרותנו גם בדורנו, למרות אי-שביעת רצוני לפעמים מהניתוח הפסיכולוגי של הפרט אצל מנדלי. יכול לבוא מי שהוא ולחלוק עלי ועל רוב קוראי עברית. אבל לבוא ולטעון: איך אתם נותנים את זקננו לזקן-ספרותנו, בעוד שהוא בן-דורו ולא בן-דורנו – האם אין טענה שכזו תמוהה במקצת?

[מתוך העזבון, תרע"א]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. שכול וכשלון (פרוזה)
  3. בחורף (פרוזה)
  4. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

הגיעה השעה!

מאת אחד העם (מכתבים)

מכתב ראשון1

כן דברתם, חברים נכבדים: “עכשיו הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו בארץ מולדתה, במקום חיותה”2. אלא שהנחה זו יש לה, כמדומה לי, יסוד רחב ועמוק יותר מזה שנתתם לה בהודעתכם. לא מפני זה בלבד הגיעה השעה לכך עכשיו, “שמספר הגון של יהודים כבר ישנו בארץ וסביבותיה, והרי עבודה קולטורית לאומית כאן לפני הספרות העברית, ששפתה משותפת ליהודים השונים שבארץ”3. אלו היתה כאן רק סבה זו בלבד, היינו אנחנו סופרי הגולה, אמנם שמחים מרחוק על החזיון ונהנים מפרי הארץ בחפץ לב, אבל לא היינו מרגישים בחובתנו להשתתף בפועל בספרות מקומית זו, שלא נוצרה אלא לצרכי “היהודים השונים שבארץ”, אשר תנאי חייהם ידועים לנו אך מפי השמועה או מתוך ראיה אַרְעִית. ואם בכל זאת מרגיש אני – ומובטחני שירגישו גם יתר חברינו – את החובה לקחת חלק בְמִפְעָלְכם, אין זה אלא מפני שבאמת לא אך מצב היהודים בארץ ישראל, כי אם מצב עמנו בכלל מביאנו עכשו לידי הכרת הצורך, לחזור ולחבר את הדבקים שנתפרדו, את שני עמודי התוך של חיינו הלאומיים, ששניהם קרובים לנו כל כך ורחוקים מאתנו כל כך: – את ארצנו ולשוננו – ולעשותם שניהם יחד, על ידי יסוד מרכז ספרותי הגון בארץ, לְצִנוֹר אחד גדול של שֶפַע לאומי, אשר יצא וישתפך אל כל ארצות פזורינו.

“מביאנו עכשו " – אמרתי, אע”פ שעוד לפני הרבה שנים נצנצה בנו ההכרה, שהרוח העברי אל מקומו שואף, מפני שחייו בגולה אינם חיים בריאים ושלמים. אלא שגם הכרתנו זו עצמה לא יכלה להשתחרר בבת אחת מכבלי הגלות ולא מנעה אותנו מלחלום כל אותן השנים על דבר תחית לשוננו וספרותנו בגולה. עכשו באו החיים ועשו את חלומנו דברים בטלים, ואנו למדים באונס מפי הנסיון מה שלא חפצנו ללמוד ברצון מפי ההגיון: שכשם שאין הרוח העברי יכול להתפתח די צרכו בלי מרכז חפשי “במקום חיותו”, כן לא יוכלו גם לבושי הרוח: הלשון והספרות, וכל עמלנו לעוררן לתחיה בארץ נכריה לא יועיל אלא לשעה, עד שזיק יצא מתחת הפטיש של החיים הנכרים, הסובבים אותנו, ויחריב בזמן קצר מה שבנינו שנים רבות בשארית כחנו4 .


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

  3. ftn3  ↩

  4. ftn4  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.