מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[מֶנְדֶּלִי לְדוֹרֵנוּ]

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

[מֶנְדֶּלִי לְדוֹרֵנוּ] - / יוסף חיים ברנר

[כלפי י.רבינוביץ]

ב“הצפירה”, בפיליטון בשם “מעט ספקות” – המאמר הזה הועתק כולו ב“האור” – דן מר י. רבינוביץ בדבר השפעתו של מנדלי מו“ס על ספרותנו ומטיל ספק בערכה הרב של השפעה זו. הפיליטון הזה, בצירוף הערת – או יותר נכון קריאת מערכת “הצפירה” לאחרים, שיבואו ויבררו גם כן את דעתם בזה, תמוה הוא במקצת. שהרי כלום יש מקום להוכחות בדברים כמו אלה? ואם הסופר משליך לפנינו מיני מבטאים כמו: ”איזו שאיפות משותפות אתם מוצאים לבני דורנו ולו” (למנדלי)? “וכי היה לו איזה יחס לשאיפות הלאומיות והסוציאליות של דורנו” – אז מה הוא מוכיח בזה? אני, למשל, יכול גם אחר כך לחשוב, שהשאיפות לחיים יותר טובים, יותר מבוססים, יותר אמיתיים, יותר יפים – עיקר שאיפות בני דורנו וטובי בני כל הדורות – משותפים לנו ולאמן הגדול בעל “מסעות בנימין השלישי” ו“בעמק הבכא”; שלבעל “בימי הרעש”, “לא נחת ביעקב” ואפילו טיפוסו של שלמה וועקער יש “איזה יחס” לשאיפות הלאוּמיות והסוציאליות של דורנו. “איזה תהום בין מנדלי ופרץ!” – קורא המטיל ספק בוודאות. ובכן מה זה מוכיח? ה“תהום” הזה, אמנם, ישנו. פרץ, למשל, מסוגל לעת זקנתו לכתוב את הפיליטונים הבלתי-ברורים, הנפוחים הקוקטיים שלו בגליונות-ה“פריינד” האחרונים על ה“תוהו לא דרך” של המודרניים הדומים במדרגת מוסרם לבורחים מן הקאטוֹרגה, מבלי לחשוש כלל, פן ישאלוהו: ודרכך אתה, פרץ? היפוך כושי עורו?… מנדלי, לעומת זאת, לא כתב ולא יכתוב כך לעולם: אצל הסבא מאז ומעולם הכל ברור ופשוט ואמיתי. אבל מה זה נוגע? פרץ הוא סופר גדול על פי דרכו, ומנדלי, אליבא דידי, עוד יותר גדול על פי דרכו (עוד ב“החץ” קרא פרץ בעצמו למנדלי – “הנשר הגדול”; אגב, אז היה פרץ אחר קצת: לא כל כך “מיושב”, לא כל כך “יודע” דרך…). מר רבינוביץ מעיד על עצמו, שהוא לא קרא את יצירותיו הראשיות של מנדלי עד עכשיו, בימי היובל, ועכשיו כשקראן הוא “עומד ותוהה”. אבל גם זה מה מוכיח? מי שהיו צריכים לקרוא את הדברים בזמנם, אלה, כפי הנראה, קראו, הושפעו, ולבם מלא רגשי-הערצה ל“חיי שלמה” וליצירות החיים ההמה…

מר רבינוביץ מטיל ספק בטיב סגנונו של מנדלי, ומתוך כך גם בתועלתן של המלות “כאן” ו“עכשיו” וכיוצא בהן, ומתוך כך גם זה, אם מנדלי הוא באמת אבי הסגנון החדש, הואיל ולנו אין סגנון אלא דור-הפלגה בסגנון – הרבה ספיקות ופקפוקים… אבל מאריה דאברהם! אימתי יחדלו אצלנו להתיחס אל הידיעה “לכתוב לשון-קודש” כאל כשרון מיוחד? ואם זה נאוה לבעל “הפנקס הפתוח” (והריק), להתהדר כל היום ב“העולם” על ידיעתו ב“כתיבה וביושר-הכתיבה”, על “היופי וההידור והטעם הדק”, שהוא מקפיד בהם יותר מחבריו, על “הטיפוח והפינוק וניקוי מכל פסוק”, שהוא חרד עליהם באהבתו לספרותנו; אם ה“מעלה” הגדולה הזאת יאה מאוד לכל אותם בעלי-הגאוה על סגנונם “המזוקק והמלוטש עד היות לו ברק”, ועל כשרונם לתת גם לדברי סופרים אחרים סגנון עברי משובח וטוב, ביופי ובהידור ובטעם דק, ובכלל על העבודה המיגעת והנוראה שהם עובדים במערכת שלהם בדברי הסופרים הצעירים; אם כל הדיבורים הריקניים והמצחיקים שכגון אלה מתאימים לסוג הידוע של “טובי-הטעם” שלנו, הנה יתרים ולא במקומם הם אצל יעקב רבינוביץ. יעקב רבינוביץ, שכתב את המאמר הנכון “הרהורי-סופרים” ג' ב“הזמן”, צריך היה להבין, שכשם שאין “השבחה”, כך אין אבות לסגנונים, הסגנון הטוב או הרע אינו לא ב“תמיד” ולא ב“תדיר”, לא ב“עתה” ולא ב“עכשיו” (כמו שאינו לא ב «если »ולא ב- еҗели » « ובכלל לא במלים אלו או אחרות, אלא בצירוּף מלים ובמבטאים מיוחדים בהתאם לעולמו הפנימי של הסופר. העולם הפנימי, המיוחד, של הסופר הוא הוא העושה את סגנונו בצלמו כדמותו. סופר המרשה לאחרים לתקן ולהשביח את סגנונו, סופר שאנו יכולים להראות: הטון הזה שלו לקוח מפלוני-אלמוני, סופר שיש לו אב ידוע בסגנון, יכול הוא להיות מומחה גדול ב“כתיבה ויושר-הכתיבה”, אבל תוכן פנימי, עולם לעצמו אין לו. למנדלי (להבדיל מכל אלה “טובי-הטעם”!) לא היו אבות ולא היו משביחים, אלא דווקא עולם שלם בתוכו – כל חחי היהודים של דורו, הדור שחלף – ואל העולם הזה מתאים סגנונו, אשר נברא אצלו בחושו האמנותי, באופן שאין למעלה הימנו. ושבניו נכדיו, שעולמם אחר, יתחילו לכתוב בסגנונו – למה לנו לחפוץ בזה? יתאים סגנונם שלהם להמיית-נפשם הם!…

מר רבינוביץ מטעים וחוזר ומטעים ש“מנדלי הוא בלי שום ספק אחד הסופרים היותר גדולים של זמננו”, “אחד העמודים היותר חזקים של ספרותנו” אבל פלוני עוד הגדיל לעשות ואלמוני הוא יותר קרוב אלינו, ונקודת מגע בין מנדלי ושניאור ויעקב כהן אין(מה תאמרו על זה!),והיה אצלנו זמן שמנדלי לא היה כמעט ניכּר (מי? מה? אימתי?) ושום יחס לשאיפותיו של דורנו אין לו – ולזה הוא קורא “ספיקות”!…

מנדלי מוכר ספרים אינו דבר שבקדושה. ודאי יש לכל אחד מאתנו רשות להעריך את זקננו לפי טעמו ולפי הבנתו של המעריך. אני, למשל, חושב – כרוב קוראי עברית – את הסבא לאמן הכי גדול בספרותנו גם בדורנו, למרות אי-שביעת רצוני לפעמים מהניתוח הפסיכולוגי של הפרט אצל מנדלי. יכול לבוא מי שהוא ולחלוק עלי ועל רוב קוראי עברית. אבל לבוא ולטעון: איך אתם נותנים את זקננו לזקן-ספרותנו, בעוד שהוא בן-דורו ולא בן-דורנו – האם אין טענה שכזו תמוהה במקצת?

[מתוך העזבון, תרע"א]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  3. שכול וכשלון (פרוזה)
  4. בחורף (פרוזה)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

הפקדון

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)


בקהלת-הקודש טוּרוֹבּין היה סַבּל ושמו טוּביה.

והיה אותו טוביה איש עני ואביון ומטופל. ועמד ביום החמישי בשוק, כנפי בגדיו תחובות בחבל שעל מתניו, מוכן ומזומן לשׂאת משׂא, להשׂתכר ליום השבת – ואַיִן. פונה טוביה כה וכה, מאין יבוא עזרו – והחנויות מסביב ריקות, הבעלים יושבים בפנים ומפהקים על השולחנות, או הולכים בטלים ומטיילים על פתחי החנויות. והשמש עלתה ותיקד מעל לראשו – חצות יום ועוד אמתחתו ריקה. ונשׂא טוביה עיניו השמימה והתפלל בלבו תפלה קצרה:

– רבונו-של-עולם, עשׂה למען סריל שלי והתינוקות. אל תעשׂה שבּתּי חול, ואל תצריכני למתנת בשׂר-ודם…

עודנו מדבר והנה יד אוחזת במעילו מאחוריו. ופנה טוביה, ולפניו אשכנזי, איש-ציד: מדים ירוקים, נוצה מבריקה מרחפת מעל לכובעו…

– מה חפצך, אדוני הצייד, ובמה אוכל לשרתך?

והצייד מאיר פנים ואומר לו אשכנזית צחה:

– הוה יודע, טוביה, שנכונו לך שבע שנים טובות, שבע שנות ברכה והצלחה, ותוכל לקנות לך לצמיתות את כל העיר, עם השוק והחנויות ועם כל הסביבה. והברירה בידך: מאימתי! ברצותך תתעשר עוד היום, וטרם תשקע השמש מעל לראשך, יזרח לך מזלך כשמש בצהרים, אבל כעבור השנים הטובות תעני, ותשוב ככלות כוחך, להיות סבּל כמקודם… וברצותך תבואנה השנים הטובות בסוף, ובהגיע התור, תסתלק מן העולם בעושר וכבוד כאחד הגבירים הגדולים אנשי-השם.

איני צריך להגיד לכם, שאותו הצייד היה התשבי, זכור לטוב, אבל טוביה לא הרגיש בזה, וחשד אותו ללץ לועג לרש, ושמא הוא מכשף, ורוצה הוא להפטר ממנו בשלום, ועונה לו בניחותא:

– הרפה ממני, אשכנזי חביב, ולך לך לדרכך; רש אני אין כּול, ואין לי לגמלך בעד הטוב, שאתה רוצה לעשׂות עמדי…

אבל כשהצייד מפציר בו, נכנסים הדברים, שהוא שונה ומשלש, ללבו של טוביה, וחושב הוא: שמא ואולי, ואם לא יועיל לא יזיק, ועונה בתמימות:

– הוה יודע, אשכנזי אהוב, שדרכי תמיד לשאול בעצת סריל שלי. הבה ואלך, ואשאל את פיה; תגביל היא את הזמן.

– מנהג כשר – עונה הצייד – לך ושוב ואני אחכה לך.

והוציא טוביה את כנפי-מעילו מבעד החבל ויצא את העיר אל השׂדה, ששם ביתו, בית-חומר, להמלך באשתו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.