מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על בן-עמי

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

(במסבת סופרים, אדר תרצ"ג)

רבותי, שנה עברה מיום שהלך מאתנו בן-עמי, ועדיין לא נספד כהלכה. אגודת הסופרים ראתה חובה לעצמה להזכיר את הסופר רב-ההשפעה ואת היהודי הנאמן, וזאת יעשו שנים מחברינו. רצוני להקדים רק מלים אחדות על אישיותו של בן-עמי. הוא כתב רוב דבריו רוסית ומקצתם אידית, אבל מחיצת הלשון כמעט שאינה מפסקת בינו ובין הקורא העברי. היינו מרגישים אותו תמיד כאחד הקרובים ביותר אפילו בלשון הזרה. זכויותיו מרובות וידועות לכולכם ואין צורך להטעימן. הוא היה ימים רבים המשוע היחידי, הצועק הגדול בתוך הספרות הרוסית-יהודית, בעוד שזו היתה כולה עומדת בתחום ההתבוללות והטמיעה. הוא פרסם את דבריו הראשונים ב“ווסחוד”, כלי מבטאם של המתבוללים – היה הראשון שפרץ את החומה הבצורה ברשות שלהם והרים את קולו כנגד ההתנכרות. הוא עשה זאת לא רק מתוך קנאה פנימית, קנאת עמו ואלהיו, כי-אם גם מתוך רגש בוז עמוק. הוא ירק בפניהם את כל הבוז הזה בלי מורך לב והם לא העזו לנעול את הדלת בפניו. היה כוח באיש הזה, שנתן לו את הרשות להגיד את האמת בפני כל. לא תמיד עשה זאת בצורה “מנומסת” ביותר. פעמים – גם בדברים שיש בהם משום עלבון – בכל-זאת שמעו לו בשים לב. הכונה כפרה על הצורה.

בן-עמי כתב דברי פובליציסטיקה. איני יודע אם סופרים פובליציסטיים טהורים ימצאו שם פובליציסטיקה אמתית. הוא כתב גם ספרות יפה, ספורים. וגם מצד זה איני יודע אם המספרים-האמנים ימצאו בהם אמנות נקיה. בכל-זאת מי שחי בתוך האויר הספרותי של הימים ההם זוכר איך היו קוראים, מטים אוזן לכל מה שכתב; איך דבריו היו פותחים את לב הקורא אליו בכל שעה, בכל צורה שהגיעו לידו. היה משהו באיש הזה שהבדיל אותו מיתר הסופרים, שהרים את ערך דבריו מעל לערכה של ספרות סתם. אין אנו צריכים להגזים בערכו הספרותי. בודאי ובודאי לא היה מספר אפילו כליבנדה, לא היה פובליציסט כטובי הפובליציסטים המובהקים שהיו בזמנו, כאורשנסקי, כרבינוביץ, בעלי ה“ראזסוויט” הרוסי. היו פובליציסטים, מספרים גדולים ממנו. אבל מה שהיה בו, לא היה בחבריו. הוא היה “כולו לב”. מתוך לב זה פרץ חום ושטף את דבריו. וחום זה פרץ כל מחיצה. ברית כרותה היא: דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. לבביות זו משפרת לפעמים דברים שצורתם החיצונית אינה שלמה ביותר. יש קסם מיוחד בלבביות זו, בנפשיות זו. בהן פתח פתחים, סלל לו דרך לאוזן וללב.

הוא היה דבק בטבע, אהב את הנגינה, בספריו חלק מקום הגון לתאורי הנוף. גם כאן אינכם מוצאים בטוי חדש, הרכב-צבעים חדש. אין כאן ההבחנה הדקה בקוים. אבל הכל נלכד בתפיסה לבבית, על הכל טבוע רגש של אמת. יש בעל-תפלה פשוט, “בעל שחרית” רגיל; ודאי ש“בעל-מוסף” בעל כשרון יותר גדול ממנו, אבל יש “בעל שחרית” שהוא כולו לב ונפש. קולו צרוד במקצת, בכל זאת, כשהוא נגש אל העמוד, הוא מחמם. ופעמים אנחה שלו וספיקת הכפים שלו מעוררות את הלבבות יותר מנגינה כהלכה, שהיא משפיעה עלינו מין קרירות… בעל-תפלה", בתרגומו של ספור זה טפלתי, וזוכר אני עד כמה הקסים אותי. מנקודת בקורת ספרותית יש בו כמה לקויים, ואף על פי כן כל עמוד ועמוד שלו החייני בנפשיותו האמתית.

הוא, שכתב רוסית, היה בעל נשמה יהודית לוהטת. הקדושה היהודית היא היא שחיזקה את לבו לצאת בגלוי כנגד ההתבוללות. בכל מקום שהיה שם השקר של ההתבוללות, שם היה מוכן ומזומן למלחמה. ראיתי אותו כמה פעמים במלחמתו במתבוללים באודיסה, באסיפות שונות. הכל ידעו, כי לשונו חרב פיפיות וכולו אש. ואיש לא שנא אותו גם אם נעלב על ידו, משום שהאמין בו, האמין בכאב שבדבריו.

הוא היה גם הראשון, בספרות הרוסית-היהודית לכל הפחות, שהכניס את העממיות לתוך ספוריו. את כל החן שבחיינו העממיים גילה בפני הקורא הרוסי. יודעים אתם, עד כמה ההוי שלנו היה נושא רק ללעג ולקלס ולבוז. הוא היה הראשון שהעלה את חיי העם והפך את הלעג ליחס של הערצה. פעמים הגדיש את הסאה ע"י רומנטיזציה מרובה. היה משום צורך השעה להרים, לזכות – לא לשם טנדנציה עשה זאת. הוא אהב את החיים הדלים הללו, ונטע גם בלבנו אהבה אליהם. ככה ידע לתפוס תפיסה לבבית גם אישים שונים, סופרים ומנהיגים שהכיר אותם ובא אתם במגע. זוכרים אתם את דברי ההערצה שלו על מנדלי ויתר חבריו. גם שם אפשר שהוא קצת מגזים בהתפעלותו, בכל זאת הוא נאמן עלינו, משום שבמקום הלב מדבר אין גוזמה.

בן-עמי לא כתב עברית, אבל תורגם עברית על ידי מקצת חבריו. והוא עצמו, כשקרא את הדברים בעברית, אמר: “נדמה לי, כאילו אני כתבתים רק בלשון זו. איני מכיר, שזה תרגום; נדמה לי, להיפך – כי כתבתים ראשונה בעברית ואח”כ העתיקום לרוסית“. גם כאן תפס את הדבר בעיקר תפיסת לב. הוא, שלא ידע לכתוב עברית, הרגיש בקרבו את נגינתה וידע להבחין בין סגנון אמת לכוזב, כשם שידע להבחין בין סופר אמיתי לכוזב. וכמה הרגיש את קדושת התנ”ך ורוממותו! בכל האמצעים שהיו בידו השתמש כדי להבליט לפני הקורא הרוסי את ערכי הקדומים שלנו. גם את זאת עשה מתוך ההרגשה שבלב. על-ידי כך הזכיר עוד פעם למתבוללים שהתכחשו לגמרי לתרבות העברית, על פסגות הרוח שלנו, על נקודות הרוממות שלנו. והוא עשה זאת בימי נצחונה של הטמיעה, כשהכל היו נזקקים לתרבות הרוסית. תקיף היה בדעתו, ובמובן זה הקדים רבים מהסופרים העברים, שהיו ממשיכים עוד את המסורת של ההשכלה, הוא היה המבשר הראשון של התנועה העממית והציונית. הרגשה עממית זו היא המבטלת את המחיצה של הלשון הזרה ועושה אותו לבעל ערך והשפעה כאחד מסופרי ישראל. מה שכתב בלשון לועזית, היה רק דבר שבמקרה. אחד משלנו הוא לכל דבר, וכזה יהיה זכרו חרות בלבנו ימים רבים. ההיסטוריה של הספרות העברית תזכיר גם את שמו בין אלה, שעקרו מלבנו שרשים זרים ונטעו בתוכו נטיעות עם חדשות – תזכירהו כאחד המבשרים של תקופת התחיה בישראל.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

שמה

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

– מי? חיים מָתּי?

– הוא!

– ה“עובר-ובטל” הלז?

– הוא! הוא!

– נו, נו… מקרה משונה; אדרבה, מה, מה עשה?

– מה עשה! מה שסיפרתי לכם…

– בשגגה?

– מי יֵדָענו! יוצאים אליו ושואלים: “מה זה? מי מנפץ הזכוכיות?” – והוא אינו משיב. – “אתה?” – והוא – כאבן דומם…

– הרי לך שומר!

– אבל אני איני מבין… מה זה היה לו? וכי מדעתו יצא?… ומה ענה הגביר?

– הגביר!… הגביר הרי אינו בביתו… מנהל-העסק הוא עתה גרוסמן הצעיר. אָה, אילו היה שומע ר' גדליה בעצמו את כל דיבוריו של זה אז – בוודאי שוב לא היה מניחו על סף ביתו, על סף ביתו לא היה מניחו…

– מעשה יפה…

– מילתא דבדיחותא…

– אבל אימתי היה זה? אימתי?

– אתמול בערב.

– ולדעתי, אין זה אלא בשגגה…

– איזה “בשגגה”! לא, לא בשגגה… פשוט, פג טעמו לעת זקנתו… ודבר זה כלום לא נאמר בגמרא? הכל נאמר בגמרא. “זקני עם-הארץ כל מה שמזקינין דעתם נטרפת עליהם”…

א

הוא – יהודי שתקן. מעולם לא נשמע שיאריך בדיבורו, שיספר בגנותו של בעליו, שיטיל דופי במי שיהיה, שיחדד לשונו בביקורת או בהתפלספות, שסופה אנחה. אפילו ב“ימים נוראים” לא היה מראה חיים-מָתּי רגשנות יתירה: עומד היה מאחורי ה“בימה”, מעוטף כולו בטליתו הישנה והמלוכלכת (לרכוש לו “קיטל” לא מצאה ידו מעולם), ואומר “פיוט” בחשאי, אפשר, בכדי שלא תגענה שגיאותיו ב“עברי” לאזני אחרים. ביחוד ניכרה מידת-שתקנותו בימות החורף. גם רגשותיו, גם מאווייו, גם לשונו, הוא עצמו – הכל כמו נקפא בתקופה הזאת. בלילות היה עומד על משמרתו, שחוח ואילם, ומשמיע “תַּך תַּך” במקלו, ובימים – היה ישֵׁן. השבת היתה מוקדשת אצלו לאמירת-תהילים, וגם אמירה זו, כאמירת-“מחזור”, היתה של עם-הארץ, בלי צווחות, בלי סלסולים, – מלמול בשגיאות, בלי הבנת “פירוש-המלות” – מַשַׁק אגמי-מים…

“שכירותו” – שקל לשבוע; ואת השקל הזה, כמו את כל מצבו בחיים וכל מה שהיה עובר עליו: לעג הבריות, דירתו בבית ראובן בעל-עגלה, עלייתו לתורה לעתים רחוקות מאוד, – קיבל בלי שום חקירות, בהכנעה, לכל היותר בגמגום של “מה שייך”…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.