מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ניחומים

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

חנות-מכולת.

מעבר למפתן פנימה עומד אברך בעל זקן קטן ושחרחר-כהה ועיניו כלות לקונה.

אביב – והוא במלבושו העליון עם הצוארון של עורות-חתולים נקרחים. לרגעים הוא מזדעזע מבלי משים.

– קר למי שאין לו דמים – הוא מתלוצץ ב“תרתי משמע” לנוכח אחיו הנכנס.

אחיו צעיר ממנו והולך בטל. בסוף הקיץ העבר שב מאחת ערי רוסיה הפנימית, מקום אשר שם עבד בצבא כל ארבע השנים, כפי שהוא אוהב לסהוד על עצמו בקצת אנחה ובקצת גאוה, ועדיין לא מצא לו כל עסק.

– היה היום איזה פדיון?

– פדיון?.. מהיכן, אני שואל אותך. כלום נקוב כיסו של הפריץ, כי יפול הפדיון מתוכו?.. חֶה, וכלב שוטה כלום סר הוא לכאן?

ישראל, – כך הוא שמו של “החנוני החדש” – כשהוא משוֹחח את אחיו, הריהו משתדל ברטט-עצבים משונה להיראות כ“בריה” וכמומחה, הלעז, כי עוד לא “התחרץ” וכי עדיין בבחינת “אברך סמוך על שולחן-חותנו” הוא לגבי מסחר – קשה לו מכל.

– כוס מי-זֶלטר! – נדחף החנותה אחד מ“גויי”-הרחוב. ישראל שמח, לכאורה, על הסר; ברם בלבו, למרות רצונו, רותת רגש של פחד מפני ה“גוי” ששתה לשכרה. בתנועותיו, אמנם, ניכרת הכרת בחירתו עליו, בחירת יהודי צלול-ראש על גוי שיכור כלוט. ואולם מתהלך הוא אתו כל העת בזהירות מרובה וזריזות של פיוסים…

רגלי הנכנס מתמוטטות. בכל גופו הכבד והמדכא הוא נופל על הכסא שאצל השולחן הקטן ומשמיט לארץ את גליון העתון שהיה מונח שם.

– היכיתיה!.. – מתחיל הוא את פזמונו – היכיתיה, שׂרוּל, התשמע? היכיתיה… ואיך לא אַכֶּנה? הא, שׂרוּל… את מַריה שלי… איך לא אַכֶּנה? את מי היא מסובבת? אה? לבלתי אשתה? איך לא אשתה? הא, הגידה, איך לא אשתה? –

– מתאפקים… חייב אדם… למשול ביצרו…

– מה?.. אדם?.. וכלום איני אדם לבלתי אשתה? שׂרוּל, הגידה לי, כלום איני אדם? מה לו ולי? מדוע הוא מכּני?.. גריגוֹרי אינו ירא… גריגוֹרי אינו ירא, שׂרוּל… גריגוֹרי אינו ירא את השוטר… יכה לו…

הוא מתופף באגרופו של חזהו. החנוני האומלל מסתובב אצל אורחו בשפת חלקות ולשון רכה, מפייסו בכל מיני אמרים וחושש שמא יקניטו, אל יפָתח פה לשטן…

– נוּ, לך לביתך, גריגורי, לך לביתך, בשם ד'. די לשבת, די, לך לישון, לך. שלם ולך.

– גש-הלאה, שׂרוּל! – רוקע גריגוֹרי ברגליו – עד הפרוטה האחרונה… ניקיתי את בתי-המחראות בחצרו של איצקה שלכם… ניקיתי, שׂרוּל… ניקיתי, בזעת אפי ניקיתי, ואף חמש פרוטות לא הוסיף לי, אה?.. השתחוויתי לו, נפלתי אפים ארצה: הוסיפה, אדון!.. והוא… הוא… עד הפרוטה האחרונה…

הצלוחיות רועדות על השולחן הקטן מהלמות אגרוף כבד. פני ישראל נחוורים כסיד. עוד “הנס הגדול” שהאח פה בזו השעה..

– אֵי, חובש-בית-המדרש! – גוער בו פלוני – מה אתה עומד כבול עץ? ישלם הערל וילך לו, כפי הנראה, עדיין לא למדת לבוא במגע-ומשא את אלה ה“פּוֹדפּוֹלקוֹבניקים”!

– אנכי… בֶּה… – מתבייש הבכור כעלמה צעירה.

– גריגורי! – פונה בן-החיל אל השיכור בדיבור קשה – לך-לך! חוללת כבר שערוריה – ודי לך, איפוא, כהרף-עין – מאַרש!

– יהודי!..

– מה?! רוצה אתה בהובלת שוטר?

– מה אתה? – נבעת ישראל מחדש – שוכח אתה, כי הננו בגלות…

– אתה מלמדני! – לועג לו הצעיר – נוּ, גריגוֹרי!

– שוטר?.. – מתרומם גריגוֹרי מעל מושבו – נוּ, יכני, נוּ… נוּ, יכני, יהודים. גריגוֹרי אינו ירא…

והוא מוציא ברוב עמל את כיסו המעוך ומושיט מטבע לישראל, כשזה תומך בו באותה שעה לבל יפול על המפתן…

– נו, מי? – פונה מי שהיה איש-צבא אל אחיו בקול מנצח, אחרי צאת גריגוֹרי – אני או אתה? “יהודי”… חה-חה… זה הלא נוגע לו… ואתה – חכם! אין מה לדבר! לשיכור כזה נותנים מחמש פרוטות ארבע נכיון!.. חנוני בר-דעת!..

– אוי, אוי, – נקוט ישראל בפניו – היודע אנכי? ואגב… כלום מדמה אתה, שלהם, לכאלה, טוב? אֶט… אמנם, על אדמתו הוא יושב, מצבו אינה שוה למצבנו, ברם כלום עליו אין רחמנות!.. עובד כחמור יומם ולילה – ולשם מה? גם לו תרעומת… לי דרוש מחר לשלם שכר-חנות ליצחק, ואַין, והוא ניקה את בתי-המחראות של זה גופא. כולנו בגלות, כולנו… בגלות… אֶה אֶה…

– נוּ, נוּ, די לך, חקרן, די לך! – מפסיקו הצעיר באי-רצון…

ובתוך כדי דיבור הוא מוסיף בקול של נחומים:

– עדיין טירון אתה לחנונוּת, ישראל, יעברו הימים – תתרגל!

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  3. שכול וכשלון (פרוזה)
  4. בחורף (פרוזה)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה פרוזה

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

הבקורת, המבקר והמבוקר

מאת ישראל כהן (מאמרים ומסות)

על הבקורת. אין לך סוג-כתיבה שנוי במחלוקת ככתיבת בקורת ספרותית. מעולם לא שמענו קטרוג של זעם של הסוֹנטה, או על הבאלאדה או על הסיפור הקצר או על המאמר הפובליציסטי, קל וחומר ששום איש לא חשב לעקור אחד מאלה מן השורש. מה שאין כן הבקורת; זו מתנודדת בין מעמד של גבירה למעמד של שפחה, או של סרח העוֹדף. הללו אומרים, שאין לבקורת חיים עצמיים ותפקידה תפקיד משרת, המפרכס את אדוניו, מגדיל את כבודו ותפארתו ומפרסם את מעשי-יצירתו בעם ובעולם. הללו מתעלמים מכך, שגם הספרות עצמה נתבעת לא פעם למלא רק תפקיד של משרת הציבור, או המדינה או המפלגה, ומפשיטים מעליה ומתוכה את עצמיותה ואת חירות היצירה. משוררים או מספּרים, הרואים בבקורת ובמבקרים נושאי-כלים או שוּליות, חותרים גם תחת עצמאות יצירתם. אם ניתנה רשות להפוך את הבקורת לכלי-שרת, מפני מה לא תהיה גם השירה והסיפור שוֹפרן של אידיאולוגיות ותעמולה של השליטים? לפיכך אנו באים ואומרים, לא כי, הבקורת היא סוג-יצירה כּשירה וכסיפּורת, והיא קיימת בזכות עצמה ואין ערכה מוּתנה בהסכמת חיצוני, ובודאי שלא בהסכמת המבוקר.

היצירה והבקורת כרוכות ירדו. משעה שסופר מוציא כתב-יד מן המגירה ומפרסמו בצורת ספר ברשות הרבים, הריהו מוֹסרוֹ לבקורת. מצויים שלושה סוגי בקורת: בקורת עצמית, בקורת הקוראים ובקורת המבקר. הבקורת העצמית של היוצר מתעוררת בשעה שהוא רואה את פרי רוחו לפניו ומוצא בו פגמים או טעויות, המציקים לו ומביאים אותו לידי תיקון היצירה החדשה. ואולם לא תמיד יוצאת בקורת זו לאור, ולרוב אין הקהל הרחב מכּיר אותה אלא לאחר זמן, כשמתפרסמים מכתביו של הסופר או יומניו או שיחותיו האינטימיות, ולפיכך אין היא משפיעה אלא על בעליה בלב. בקורת הקוראים היא של “הרוב הדומם”, וסימניה מתגלים רק בשוק, במיעוט הקנייה או בריבויה ולא בספרות, לכן קשה לסמוך עליה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.