נהרסה ה“דומה”, הושקטו לאט-לאט המחאות המתפרצות, הושתקו הקוראים-תגר, נשתכחה גם הזעקה שהקיפה לרגע את הפרֵיסה האירופית, והממשׁלה הרוסית מושׁלת. ההמונים בפנים רוסיה שותקים. שתיקה זו בימים הראשונים להריסת הדומה נדרשה לכמה פנים. הללו דרשו אותה לשבח (מתכוננים…) והללו לגנאי (עם גולם!). בין כך וכך, והשתיקה גברה, סוף-סוף, על האמירות השונות של דרשנים שונים ועל קולות המחלוקת שבין מנהיגי-הכיתות השונים… נשמע בתוך השתיקה הגדולה והנוראה הזאת רק קול השחזת הסכין בשביל אלה, שהקדרוּת שבפניהם נעשתה עבה ביותר ומלאה-פחד ביותר…
ואלה – הן מבינים אתם מי אלה. יהודים! אחינו בני ישׂראל, אשׁר אם נשׁארים הם בחיים שָׁם, ואם נמלטים הם על נפשם לארץ מקיאה אחרת,יודעים הם, על כל פנים, לכוון לבם נגד ימי החופש הבאים ונגד האפשרות ליהנות מזכויות ושאר מילי מעליותא ולהתלהב באופן מיוחד…
התלהבות מיוחדת זו מצד אחינו-יהודינו זכינו לראות אנחנו, העברים הנותרים, גם בלונדון הבירה בשעת קבלת פני אחד הדפוטאטים הרוסים…
אניקין, אלאדין, אלאדין, אניקין… “אליהם אשא עיני!” – אמר ישראל.
ומחשבה עלתה על הלב: ישראל… יהודים… כן, מיני בני-אדם לא-אדם ששמם יהודים… ויש שסוברים, כי הם יוצאי גזע העם העברי, שחי לפני איזו אלפים שנה… ויש מתפארים עוד: שני אלפים גלות לא הכחידו אותנו מגוי…
ורעיון אחד בא באותו רגע והטריד: מה אתם רוצים, נותרים אומללים ומקטרגים? למה יהמה לבכם על בני גזעכם השפלים? הן עפר-ארץ הם אשר נשמה באפו ורוצים הם לחיות… חיי כלבים פצועים, אבל לחיות…
חיי כלבים פצועים – כן… אבל אם כן, למה זה לדבר עוד על עם-היהודים בזמן הזה? לא-פוגרמים, זכויות – כן, כן… אבל למה עוד לדבר על זכויות לאומיות ואבטונומיות רוחניות? למה עוד לשקר בנפש?
הן עם של יהודים אין בעולם, הן הגלות, סוף-סוף, יכול יכלה לנו. אין כבר עם. יש בהולים-מטומטמים ומופלגי-תורה בליטה, טיפשים ופראים בפולניה, הדיוטים ונבזים בגליציה, נרקבים ומעלי-באשה באונגריה ורומניה, גסים וקהים באנגליה ובאמריקה, שנוררים ומזוהמים בפלשתינה, צבועים-אנוסים ודשֵׁנים-כרסנים בגרמניה ובפרנציה ובאיטליה, וכולם, כולם ספחת הם לעצמם ולעם אשר בתוכם הם יושבים – אבל לא עם!
כי אלמלי היתה בתוך כל אלה אף מקצת ממה שרגילים לסמן בשם רגשי עם בריא, כי אז היה צף ועולה יחס אחר אל כל התופת הגופנית והנפשית, שאנו, השרידים, נמצאים בה.
אלמלי היתה בתוך אלה אף קצת ממה שצריך להיות לנבראים בצלם שמעון בן-גיורא ושמעון בר-כוכבא, היתה תנועת-השחרור שבקרבנו אחרת, לגמרי אחרת… לא היו בני-היהודים האלה מבטאים את השם,ציוניות" בזו הנגינה שהם מבטאים אותו כיום! לא היו הם מבטאים גם את השם " פוגרום" באותה הנגינה שהם מבטאים אותו כיום.
– – – – – – – –
על הדומה הנהרסה ועל המאורע בוויבּוֹרג ועל השביתה שלא הצליחה ועל מעשי סטוליפין נואמים הנואמים. ודאי גדול הכאב. ודאי נורא לראות את החזירים הנמאסים והאכזרים – המושלים הרוסים – דורסים בטלפיהם כל נסיון לשחרור ולתיקון. ודאי שמשחרור ותיקון ברוסיה תצמח איזו טובת-הנאה למספר ידוע של יהודים… אבל – יחד עם זה – העיקר, העיקר איכה אנו שוכחים?! כשיש סער בלבבות על טפל לחיינו, על צד אחד של חיינו, על דבר שיש לו רק יחס אלינו, על דבר שלעם היהודים כולו אין לו כל שייכות – כיצד מתו הלבבות האלה לגמרי לדָבר אשׁר בו התשׁועה היחידית, האפשרות היחידית להציל את עצמנו מאביונותנו ומגוויעתנו ולהמשיך את קיומנו בתור עם – הציוניות?!
פיקחים אתם! אינכם מאמינים בציוניות! אפילו המיטיבים את חסדם ומודים כבר בצורך זה אינם יכולים להודות באפשרות ה“קוֹנקרטיזציה”. הסדר האנרכי-הקוֹמוּני או אפילו הסוציאלי-המדיני קרוב יותר לדרך-הטבע… כי יתישב עם תלוי באויר על אדמה נשַׁמה – דבר זה יוצא לדידכו מגדר העולם… כך?! אם כן… אם כן… למה זה אתם? למה כל הדיבורים והתנועות?! חיי חרפה נצחת וכליה נמשכת – מה יש לדון בהם?
צאו וראו: בבורא יושב-שמים אין אנו מאמינים; לדת מסוּרה אין כל מקום בתוכנו; והנה גם אבותינו הקדושים רחוקים ממנו; והנה גם מסירות-הנפש שלהם זרה לנו; ושפה אין לנו; ויצירה לאומית כבר אבד זכרה; וכל משאת הנפש של “שדרותינו” בכל מדינה ובכל מקום – טשטוש-הנשמה והסתר-העצמיות; וילדינו שבויים בין הנכרים בלי כל חינוך עצמי, בלי כל צל של ספרות עצמית; וכל חיים, כל תוכן לחיי בני-הנעורים שבנו – אין; ופנינו זבים רוק, ודלותנו הגיעה עד הדיוטה האחרונה, והסַיף מעופף על כולנו בכל רגע ובכל מקום. ואם כל זה אינו כלום, אם כל זה ראוי וכשר שיהא כך – במה יש עוד לדון?!
ואולם אתם אינכם יוצאים ואינכם רואים, ולא לבבכם סוער, אלא פיכם, וכלואים אתם במסגרת הדיבורים המתהלכים ומשם אתם מיידים אבן.
– – – – – – – –
ממכתב פרטי: שואל אתה אותי: מפני מה אני שונא את המארכסיזם, מפני מה אני שונא את הסוציאליזם? עונה אני לך: איני שונא את המארכסיזם, איני שונא את הסוציאליזם. בקרירות-נפש אני מתיחס אליהם. שונא אני – ושנאת פתנים – את מארכס של רחוב-היהודים, את הסוציאליסטים ברחוב-היהודים. זה הסוציאליזם שאין בשבילו לא שדה-מלחמה ולא נושאים-עובדים ולא אחיזה כל-שהיא; זה הסוציאליזם של שבעי-רצון קהים ובני-בעלי-בתים למדנים; זה הסוציאליזם במקום כזה, שהמלים “פרוליטאריאט יוצר-הכל” ו“סוציאליזציה של הקרקעות ומכשירי הפרודוקציה” מצלצלות בו כאירוניה מרה עד מות –
– – – – – – – –
… ובמנוחה גמורה ובהכרה צלולה חוזר אני ואומר: אם בשעות כאלו, אם בימים כאלו אין לנו כל תנועה ציונית, הרי ראויים וכדאים אנו לכל מה שׁקָרנו ולכל מה שׁיקרנו!
גם גזירות-הרועים, גם מסעות-הצלב, גם הריגות-ת"ח היו בתקופות של מהפכות! גם אז היו מסיתים; בנו מסיתים; את מי להסית ימצאו תמיד… ועדיין לא שבנו!
לא שבנו. ויודעי שירת הזעם מעטים. והמקום שתופסות במציאותנו ה“אורגניזציות” הציוניות והטריטוריאליות גם יחדו, ערך מנהיגיהן ועניניהן והכוח אשר להן וההשפעה אשר להן הלא ראינו לפני איזה זמן בנסותם מגודל-הבלבול ונגיעת-החרב להתקרב אשה אל אחותה…
מֵתות יצאו על הבמה! ומתות בלי הדרת-לבנים, בלי קולות מרעידים ומפילים אימה וחתת; מתות בעלות-קטטה וכבדות-פה…
מכתב אחד דל בערכו, בסגנונו ובתוכנו, הוציאו ביחד, וגם על צעד כזה נבהלו תיכף משני הצדדים. היתכן?! לעשות “מעשים” ביחד בשעה שצריך רק להשליך שיקוצים אשה על רעותה?!
מתות! ולמאן דאמר: “גשר בין הציונות והארציות אי-אפשר לבנות” – בת-קול עטופה שחורים יוצאת ומכרזת: “אין מה לבנות”…
– – – – – – – –
אמר מר: “גשר בין הציונות והארציות אי-אפשר לבנות” (“הקרע”, א.ציוני): “תורותינו יונקות ממקורות אחרים לגמרי”.
הוראה זו, לפי שיש לשער, נאמרה, אמנם לפני הרבה ירחים, לפני הירחים הידועים של השנה הזאת,לפני האימות שלאחרי הקונגרס, טרם היו גם בעלי חום-הנוער שבתוכנו, הרואים תהומות גם במקום שאינם, ליהודים זקנים; אבל – וגם כן כפי שיש לשער – אינו חוזר אחינו זה מדבריו אלה ולבו לא נהפך עליו גם כיום. הציונות במהותה – הוא מהרהר – הלא הכירה, למן יומה הראשון, את המאורעות המתרגשים לבוא, ואם לא בכל התגלמותן שעברה כל גבול; התוכל, אפוא, להשתנות על ידיהם?
ופוסק אחינו זה את פסוקו לא להלכה בלבד אלא גם למעשה. השלום, הוא אומר, לא היה מביא אלא לידי קטטות שבפנים. ועכשיו? אבל כאמור לעיל, מוכרח אני להניח את הצד המעשי-הפוליטי, שהרי באמת אין למי להתאחד ועם מי להתאחד, ולהעיר מה שיש לי להעיר רק בנוגע ל“התורות היונקות”.
קצתי בחיי מפני מלאכת הדיסקוסיה… אבל לבי לא ינוח בי והוא קובל; קובל הוא גם על הטובים שבנו, הטרגיים שבנו, הציוניים שבנו. לכאורה הן מכירים הם בערכם האמיתי של הפרוגרסיסטים ובעלי הנפש היפה מכל המינים ובלגלוג הם עוברים על היוּז’אַקוֹבים של לפני עשר שנים ושל היום, על היוּז’אקוֹבים משלהם ומשלנו, ולבסוף אינם נמלטים בעצמם מהמושגים “תנועה פרוגרסיבית” ו“לא-פרוגרסיבית” והציונות הטהורה שלהם היא, סוף-סוף, איזה מין “ודלא כיוּז’אקוֹב”. “הארציות היא פילאנטרופית ויונקת מצרת הרגע”. אל שדי! אם אפילו נכון הדבר, שהיט“איות במערב-אירופה שרשה ברחמנות גבירית, או יותר נכון: ביראה בל יבואו האחים העניים לערי מגוריהם “להשחיר את עיניהם” ולערער על אזרחיותם – מה בכך? אם להתגלמות,לעבודה ממשית הדורשת כסף ועזר – הרי זה גורם חיובי, אבל, בכל אופן, כלום יכולים אנו ללמוד מזה על מהותו של הצורך הטריטוריאלי לנו כשהוא לעצמו? “צרת-הרגע”… אבל, הוי, כלום לא באה העת להכיר, שצרת-רגע זו צרה עולמית היא, שצרת-רגע זו לא פסקה ולא תיפסק לעולם, לא תוכל להיפסק, שפוגרומים, ואם לא בהמון ומאורגנים, אינם חזיון עובר כלל וכלל, שהאנטישמיזם אינו דבר, שעוברים עליו בקריאת “חרפה!” ויוצאים בזה, שהשנאה לנו והשפטים שעושים בנו הנם חזיונות נורמליים ובלתי משתנים? למה הדבר דומה: לקריאת-הגנאי הנהוגה בין שדרות ידועות: “פאָגראָם-ציוניסטן!” מבלי לתפוס שכל דברי ימי עמנו אינם אלא כפוגרום ארוך ושכל העמים שאינם סובלים אותנו – ובצדק! – עוסקים בהשמדתנו בתכיפות… ובורחים וגולים אנו ממקום למקום… והציוניות צריכה, אפוא, להיות תנועה לבנות בית-ישראל בשביל הנדידה התדירית שלו ועל-ידי הנדידה התדירית שלו. ומי שאינו מאמין בבנין בית כזה, מי שרואה שאנו היהודים כבר איננו בני-אדם ופליטי הזביחות שבתוכנו יברחו מארץ-עתידם מיד כשתיראה איזו אפשרות לשוב מצרימה – אז בכלל אין כבר על מה לדבר. אבל, בכל אופן, אין הארציות של זנגביל ההפך מן ההכרה הציונית של הרצל רוח-אפנו! ותמה אני, כיצד נפתח פיו של יהודי נלבב לדבר על ציוניות של ציון דוקא, על ציוניות של תחיה דוקא, של תחיה ולא של הצלה?! ודאי! ודאי היה חטא נורא לשאת עיננו אל ארצות בעלמא, אילו היינו רואים שפלשתינה קרובה יותר להיות בזמן הזמנים לארץ-ישראל, אילו היינו רואים שיש בה באמת כוח-משיכה גדול, שאוירה מהפך באמת את בני הגלות לבני-חורין. ואולם הן כל זה – לא מניה ולא מקצתיה! את יהודי פתח-תקוה הלא יודע אתה כמוני, אחי, ואת ה”תחיה" שבציוניות ה“מעשית” בימים האלה הלא יודע אתה גם כן כמוני, אחי, ומה, אפוא, העוז והגדולה שאתה רואה בפוליטיקה הפרייבוּרגית עם העסקן הבריא שלה, בראשה, מ. אוסישקין, שבריאות אמנם יש לו, אך גאולה אין אתו… אינה דרושה לו?!…
– – – – – – – –
מענין לענין באותו ענין.
מהותם של היהודים בזמן הזה.
ב“המעורר”, קונטרס ו' נדפסו טורים אחדים מאת א. מ. גוֹנצר בשם “זכוֹר!” בחוברת זו 1ימצא הקורא מכתב מאת חבר אחר, בן-בג-בג, הדן באותו דבר ומעלה שׁהדֵביז “זכור את אשר עשה לך העם הנוצרי” אינו מעשי, שדגל “אַנטי-נוצריות” אינו דגל, ששנאה אינה פרוגראמה כל עיקר, וש“זכור!” אחר עלינו לזכור –
נעניתי לו למעיר ולמזכיר זה, וצער גדול הוא, אמנם, שגם מקראות שהשיגו במקצת את התהום החשוך, לא מצאו בכל זאת את ביטויים הנכון, והאסון האפל לא הבריח מהם את ה“אין כדאי” ואת “האנושיות הנוצרית” ואת ה“על חַרבנוּ” –
אבל הן לא זה העיקר, לא בזה, כמדומני, היא נקודת-הכובד. הן לא בהם, השותים את דמינו כמים, אנו עסוקים. הם, מצד אחד, הלא אינם שותים אלא את דמיהם של הצנינים בצדיהם, של הפגעים הרעים, של אלה שאינם נחוצים להם כלל, ומצד שני יחרקו שן ויבוזו לחלוטין לנפשם ול“חרבם” גם יחד של אלה הקבצנים הזרים התלושים מן הקרקע ומכל עבודה יצירתית.
העיקר הוא – אנחנו, אנחנו. העיקר הוא הטעות הנוראה, כי אנחנו אובדים בצדקתנו, כביכול, ש“אנחנו תמיד סולחים תמיד מוחלים”, שהם, הרשעים, “העדה הרעה”, עושים תמיד אכספלואטציה בנו…
מבין אני שנאה בלי חשבונות. שנאה לכל בני אדם אשר על פני האדמה. טירור נורא – בלי תיאוריות ודברים הרבה… פשוט: להעלות מתהום-האבדון את שירת החרבן, לשאתה בגוים, לזרוע כליה מסביב, סביב…
אבל אם מבינים אנו, היחידים והמעטים, את הרגש הזה, ורגש אחר, באמת ובעצם, אינו מקנן בלבותינו בימים האלה – לא לכל בית-ישראל נטיפו, לא לכל בית-ישראל!
כי אין בית-ישראל בימים האלה אלא חתיכת עץ רקוב, שריד ופליט נבזה מארזים בלבנון. וחתיכת עץ רקוב לא תשנא…
כי בהתאסף בני ישראל הללו להיוועץ על הגנה, ראשית מחשבתם היא לבל יחשדו בהם, חלילה, שאינם “מתקדמים” כדבעי, רחמנא ליצלן, שמודים הם, אל תפתח פה לשטן, בקיומו של עם יהודי, שאינם מכירים, חס ושלום, כי רק בממשלה צריך להילחם בממשלה…
מצדיק בן-בג-בג את חברו, כי אחרי הטבח בביאליסטוק כתב את דבריו, אבל דא עקא! דא עקא שזקוקים אנו לטביחות כאלה, שמוכשרים אנו לקבל טביחות כאלה – ולדון בהן! דא עקא, שאנחנו הננו עם-הפוגרמים, עם שעושים בו פוגרמים מאז ומעולם. דא עקא, שלכוס-היגונים אנו אומרים: “לאט, הרפי מעט!” דא עקא, שגם ליאוש הגון, ליאוש עושה-שַׁמות איננו מוכשׁרים! דא עקא, שׁ“עלילות-הדם שׁמחפשׂים עלינו” אינן, להוותנו, אלא עלילות!
ושפיל לסיפא דקרא: " וכברת ארץ הבה ונרכוש לנו" – מי?! יהודי הזמן הזה? זוחלי הגיטאות ומתקני העולם? נושאי האבוקה של הסוציאלדימוקריה? – – –
– – – – – – – –
דיסקוסיה גוררת דיסקוסיה.
והענין אחר לגמרי.
מר. י.ליוֹן יושב ותוהה במקום זה “על המשבר בספרותנו”. ומחכה הוא לקריאה המרעידה: “אני מאשים!”. ומאשים הוא לא רק את הסופרים העברים על אשר פרשו איש איש לעברו, על אשר נבהלו מפני מיעוט-קהלם, על אשר עזבו את הבמה או על אשר לא שמו נפשם בכפם להילחם בעד במתם. אלא גם את הספרות העברית בכלל על ש“לא התחזתה אחרי עקבות החזיונות החדשים”.
ובכן, יודעים אתם מפני מה מתה הספרות העברית? מפני שלא הלכה יד ביד עם התפתחות-החיים.. יודעים אתם, מפני מה נתכּווצה ונתבטלה ספרותנו? – מפני שהחיים הלכו הלאה – והיא לא הלכה…
“גורדון וסמולנסקין ניבאו להשקפות חדשות ולמושגים חדשים”, ואנחנו… בקיצור: אנחנו איננו מבני-הפרוגרס; איננו מקיימיים מצוַת-קידמה…
אבל, מאריה דאברהם! מצוָה זו מה היא? מה זה המושג הערפלי “התפתחות-החיים”? מה זו ההתבטלות השטותית בפני השקפות חדשות ומושגים חדשים, יהיו מה שיהיו?!
אנחנו, הסופרים העברים הנשארים, אין לנו להתפעל כל עיקר לא מפניהם ואף לא מפני מדליות ותארי-כבוד: “סופרים מתקדמים” ו“ספרות ריבולוציונית”. אנחנו מתקוממים בכל עוז נגד כל ממשלות הכיעור והזדון ונגד כל שוררות השומן והשפלות שבחיים, אבל לא לשם התקוממות בעלמא. עיקר אחד לנו והוא – התקדשות האדם בכל גילוייה, מילוי הוויתו, עושר נפשו. מזה נובעת גם הכרתנו הציונית, ציונית פשוטה ותמה, בלי כל תעודות וריקודים לפני מהלך-ההתפתחות; מזה יוצא גם יחוסנו השלילי אל האוסישקינים ושאר מנהיגי הציוניות בהווה; בהבחנה זו אנו ניגשים גם אל כל המושגים החדשים המצלצלים.
ודאי! נשתתק קולה של ספרותנו. ורוב צעירינו רואים בזה אות לטובה. וגם אלה שלכאורה אינם שבעים רצון מזה אינם נוקפים באצבע. הסופרים נאלמו, ספרים אינם יוצאים; יודעי-עברית שנים בעיר, שוכחי-עברית – קצת יותר מזה; רוב היודעים ממהר לעזוב את ה" еврейский -Древие "2לבל ימָנו חס ושלום, על הנחשלים… כי הפורענויות איומות והמוחות מבולבלים והלבבות נתמעטו וכוח היצירה שלנו עומד להיפסק לגמרי וקלות-הדעת בכל ומחניפי השוק יוצאים דחופים ומבוהלים והקונקורנציה בפרוגרס גדולה. ידנו רוממה! רוח-הזמן! כל מי שאינו אתנו, תגרפהו העת!
העת… העת… היא תגרוף את כולנו… אבל אנו, בני-האדם המועטים, כסלעים איתנים עומדים הננו בתוכה, בתוך המגרפת הזאת, ומגלמים את עצמוּתנו… הם, בני הקידמה, ילעגו לנו, הריאקציונרים, ייֵסדו מאה כיתות, יוציאו אלף עתונים וישָׁארו מה שהנם… ואנו, הנחשלים, ברצותנו להיות מה שהננו, ברצותנו להרחיב ולגדל ולקדש את חוסן נפשותינו, נשאף ליצירה אנושית-לאומית בשפתנו האנושית-הלאומית. כי קצרה ידנו – לא נעלים מזה עין: לא לנו להעלים עין משום דבר. לא נכסה על ירידותינו, על דלדולנו, אך גם לא ניסחף בשביל זה אחרי התוף שלהם המכה ברמה. נשיר את שירת צערנו ומותנו – וניעלם!…
“המנהיגים הלאומיים התיחסו עוד אל הספרות העברית באיזה יחס-הכבוד שמתיחסים לאם זקנה”, אבל החיים הלכו עוד הלאה וַיקומו גם לא-לאומיים…
מה לעשות? עם לא-הלאומיים שלנו איננו יכולים ללכת… יתר על כן: יש שמעיזים אנו להטיל ספק, אם גם הפרוגרס בעצמו על צדם הוא… והמנהיגים ה“לאומיים” ויחוסם אל ספרותנו, אמנם, ידוע לנו – איני יודע מי עירבב פה את המושגים: השפה העברית (האם הזקנה) עם הספרות העברית (שאינה אם זקנה כלל וכלל): מר ליוֹן או המנהיגים הלאומיים – ויחס אחר, אמנם, אי-אפשר לצפות מצדם, מאחר שמנהיגים הם, ובשפה העברית, זו האם הזקנה, אפשר לפעמים רק לעשות מעין ריקלמה או תכסיס של התנפלות על הצד שכנגד (“הוי, הטריטוריאליסטים פנו עורף אל שארית-מחמדינו!”) אך לא לנהוג… תוצאה מפלגתית בלשון-הקודש – מה תושיעם זו?
“סמולנסקין וגורדון נלחמו נגד הבערות” – כן, אבל הלא הם הגנו על הקדוש להם נגד אחי-מלחמתם גופא; הם נלחמו נגד הבערות וכתבו עברית למרות מה שגם אז נחשבו, מפני זה, ובמחנם גופא, למבלי-עולם.
“סמולנסקין וגורדון ניבאו להשקפות חדשות” – יהי זכרם היקר ברוך ומבורך! ביאליק וברדיצ’בסקי נותנים לנו את כתביהם הם ואותם נשמור להגות בהם ולהרחיבם וליצור מחדש בדמותם ובצלמם…
ואם לא “כוח עצום” אנחנו בשוק, הנה בנינו העברים שאינם מתפעלים מן השוק לא יעזבו את ספרותנו העברית, לא יעזבו את יצירתנו המקורית המקיימת את נפשותינו הישראליות – עולמותינו המלאים, העמוקים. ואם לא “שלמים” אנו – כי מי שלם בעת הזאת? מי יכול להיות שלם? הנה גם נשמותינו הפצועות גדולות הן. ואם לא " רב ים" אנו, אם גם אין לנו התקוה להיות לרבים – מי מתוכנו נוטה אחרי הרבים?
[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ז‘-ח’, יולי-אוגוסט 1906; החתימה: בר-יוחאי]