הַסּוּס הַמִּתְנַקֵּם / יהודה ליב גורדון

בַּאֲבִיב הַתֵּבֵל בַּעֲלוּמֵי הָאָרֶץ

עֵת הִיא עוֹד לֹא מָלְאָה מֻטֶּה וָפֶרֶק,

הָאָדָם לֹא אָכַל רַק עֵשֶׂב יֶרֶק

וּבַהֲמוֹת שָׂדַי לֹא יָדְעוּ כָּל פָּרֶץ,

גָּמָל וַחֲמוֹר וָסוּס בַּיְּעָרִים רָעוּ,

מֶתֶג וָרֶסֶן לֹא שָׁמְעוּ לֹא רָאוּ.

כִּרְכָּרוֹת וַעֲגָלוֹת לֹא עוֹד מָשָׁכוּ

וּבְנֵי הָאָדָם בְּרַגְלֵיהֶם הָלָכוּ;

אָז שָׂטַם הַסּוּס מַשְׂטֵמָה

אֶת הַצְּבִי קַל הָרַגְלַיִם,

וַיַּחְפֹּץ לִשְׁפּוֹךְ עָלָיו חֵמָה

וֶעֱזוּז עֶבְרָתוֹ כַּמַּיִם,

אֶפֶס כִּי לֹא יָכֹל תָּפְשֵׂהוּ

כָּל עֵת אֲשֶׁר רָדַף אַחֲרֵיהוּ

וַיִּוָּעֵץ וַיִּגְמָר-אֹמֶר

וַיָּבֹא אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר:

„הֵן אֲנִי מִתְנַחֵם לִנְקוֹם בַּצֶּבִי,

אַךְ לֹא אוּכַל לִשְׁבּוֹתוֹ שֶׁבִי,

כִּי מִיָּדִי יִבְרַח בָּרֹחַ;

אַתָּה אִישׁ תַּחְבֻּלוֹת, רַב כֹּחַ

הָבָה-לִי עֵצָה הֲלֹם וִישׁוּעַת חֹסֶן ”,

וַיֵּעָתֶר-לוֹ הָאִישׁ וַיִּקַּח רֶסֶן

וַיִּבְלֹם אֶת פִּיו וַיִּרְכַּב עָלֵיהוּ.

וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי הַצְּבִי וַיַּשִּׂיגֶנּוּ

וַיִּנְקֹם אֶת נִקְמַת הַסּוּס מִמֶּנּוּ.

אָז אָמַר הַסּוּס: „הִנֵּה אֲבָרֲכֶךָ

עַל רִיבְךָ אֶת רִיבִי, עַל טוּב לִבֶּךָ,

עַתָּה לִמְקוֹמִי אָשׁוּבָה אֵלֵכָה! ”

לֹא! – עָנָה הָאִישׁ, וַיַּחֲזֵק רִסְנֵהוּ –

פֹּה תֵשֵׁב עִמָּדִי כִּי אִוִּיתִיךָ,

עַתָּה יָדַעְתִּי בַּמָּה לִבְלוֹם פִּיךָ,

וּכְבָר אֻרְוָה בָּנִיתִי,

גַּם אֵבוּס לָךְ קָנִיתִי. –

מִנִּי אָז בָּא הַסּוּס תַּחַת הַשָּׁבֶט

וַיְהִי לָאָדָם לִצְמִיתוּת לָעָבֶד.

לְסוּסִי בִּמְשָׁלִי, הֻרְקְנוֹס, דִּמִּיתִיךָ

בְּיוֹם הִלָּחֶמְךָ בַּאֲרִיסְטוֹבְלוֹס אָחִיךָ

וּלְעֶזְרָה קָרָאתָ אֶת הָרוֹמָאִים –

מִן הַיּוֹם הַהוּא יָרַדְנוּ פְּלָאִים.

בְּכֶפֶל רִסְנָם בָּאנוּ

וּמֵעַבְדוּת לֹא יָצָאנוּ.