לוגו
בפעם המאה (מפרפורי נפש אחת)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(מפרפורי נפש אחת)


 

א    🔗

אדם מישראל, סופר מישראל, אשר כל ימיו, כל ימי עבודתו, מהתחלת ימי עבודתו, כל חייו, פיקפק בכוחות-החיים של עמו, פיקפק ועבד עם כל זה על שדהו, על שדה-ספרותו, עבד בבחינת “שלח לחמך על פני המים”, ולימים, מפני איזו סיבה או סיבות – נאמר, למשל, מפני מחלת ההיפּוֹכוֹנדריה, ש“נכנסה אצלו לפאזה חדשה”, או מפני שהיה איזה זמן בפלשתינה, במקום התקוָה האחרונה, וראה שם הכל – נתחוור לו –

– המתן… בפלשתינה… וראה שם?

– וראה שם הכל… ראה את השדות הנעבדים מכבר, ובידי לא-יהודים, וראה את הערבי ואת הבידואי הפראי יושבי הארץ; וראה את ירושלים המתה והמנוּולה בבטלניה ובחוֹליה וב“כתליה”, וראה את יפו, אשר לחוף ים תשכון, עם סרחונה המבהיל ועם האריסטוקרטיה היהודית שבתוכה, וראה את יתר הערים והכפרים, שיש, ויהודי נודד ינסה לבוא לתוכם ולחמו לא ימצא בהם; וראה את המשכילים הפועלים הבודדים במושבות, היושבים אל העקרבים במחסור ובעצלות מוכרחה ונמקים בשעמומם ובגעגועיהם על רוסיה ואמריקה; וראה את התגרנים היהודים, הסוחרים באיכרות, עם צביעוּתם המכוערה ורוחם הנדכה ויחוסם אל אחיהם ה“זר” ושעבודם אל ה“גוי” ועיורונם, עיורונם… וראה את נשותיהם הבעל-הביתיות של אלה, המתאוננות תמיד, עוד יותר מבעליהן, אם לנכון ואם שלא לנכון, ובלבן תרעומת תדירה על מאן-דהו, שאינו רוצה למלאות את החסר להן; וראה את הצעירים, בני הסוחרים-האיכרים והנשים המתאוננות, העוזבים אחד אחד את הארץ לבקש את מזלם בקנדה ובארגנטינה; וראה את הצעירות הבטלות, בנות המושבות, עם הסילוּד האינסטינקטיבי שבנפשותיהן מפני כל עבודה ממשית; וראה את “אחינו”, בני הארץ, “יהודי המזרח”, העניים והחלשים, הבזויים, החרדים, המגואלים, ואת טיבם של ה“חלוצים”, ילידי החוץ, המובאים שנַים-שנַים באניות הרוסיות והאוסטריות להיות לברוֹת לשיני הקדחת התמידית וכל תחלואי הארץ; וראה את כל יחוסי האינטריגות שבין האינטליגנציה העומדת בראש והחושבת עצמה למלח-הארץ ואת כל אי –הכשרון והעדר-היכולת לחיות כאנשים, שבתכונת ההמונים היהודים, העומדים מתחת; וראה שם –

– כתר זעיר…

– וראה והבין את כל מצב-הדבר כמו שהוא, את כל קשי התנאים החיצוניים כשהם לעצמם, ובעיקר, את כל אי-האפשרות שתהא אחרת, את כל אימת ה“אם לא תרצו”, את כל אי-האפשרות להיות רוצים ובונים, יען שאין כבר מי שירצה ויוכל לבנות, יען שבשביל ספק הצלחה דרושה התאמצות כל הכוחות של גיבורים, בעוד שלנו, לנו, למרות התאחדותם של גנראלינו החלכאים, סוציאליסטינו המיסכנים, באמריקה, למרות חקירות נשמת אומתנו של אידיאולוגינו, למרות העצות הטובות לחזק בנו את אמונתנו ודתנו של מתפלספינו, למרות הדיבורים על ישובים בתורכיה ובמיסופוטמיה של פילנטרופינו, למרות התרועות הידועות של עתונינו ועסקנינו הציוניים, למרות הקריאות על “כוחותינו החיוניים, העצמיים והמקוריים, ההולכים ומתכנסים” ועל “ניצני תחייתנו מרובי הגוָנים”, למרות התפארותנו כל הימים על האורות שגילינו לכל העולם, על ההיסטוריה שלנו ועל התנ"ך שלנו – למרות כל אלה, מפני כל אלה, אין לנו אלא שקר, שקר אחד, אין לנו אלא אפס, אפס מוחלט ואין לאל ידינו אלא עסק חשוך אחד: לנדוד לגיטאות מוכנים ולהרבות מספר השכונות בגיטאות מוכנים… וגם בכל “ארץ-הצבי” אין לנו ולא יהיה לנו אלא גיטו, גיטו התלוי בנס ומפרנס מנסים, גיטו לא-גדול בכמותו מכל גיטו בינוני, אבל הרבה יותר מכוער באיכותו, הרבה יותר מלא תפלוּת-מוֹרשה, בטלה, פשיטת-יד ודכדוך-אנוש…

– חכה… ולא שום ניצוצות של אור?…

– מה? “ניצני תחיה”… אולי… אולי יש לראות ניצני תחיה בבתי אבות אחדים שבמושבות, שקיומם מבוסס בזכות הבארון, שהיה עת ידועה במצב של נדבנות יתירה…. אולי ניצני תחיה בהסתדרות “האבטונומיות” של האיכרים, שלא חסרו בצדה כיעור ושפלות מכל המינים ושבטיחוּתה בה בעצמה רבה כל כך עד שאפילו שמו של הפועל היהודי לא רצתה להזכיר, למרות מה שאם אין העבודה יהודית, אז הכל הוא שחוק-אידיוטים…אולי ניצני תחיה ב“הפועל היהודי”, שבא לפני שנים אחדות “לכבוש” ארץ זרה וקשה לו בכל המובנים – במאותיו; ועכשיו, לאחר שנוכח מטיבו של האיכר היהודי נותן העבודה, ומטיבו של הפלח הערבי עושה-העבודה, הוא הולך ונמק באי-יכולתו לעמוד במערכה, הולך ומתחרט על אמונתו הקודמת, שיעבוד ויוכל, הולך ומתיאש – בעשרותיו… אולי ניצני תחיה באמרות בשפה העברית המצלצלות לפעמים באויר, למרות מה שׁהאמרות הללו בהכרח שׁישָׁכחו, שישתבשו ושלא יהא בהן כל תוכן חיוני על פי המצב הכללי… אולי ניצני תחיה במעשים ידועים ובמוסדות ידועים שבארץ, שיסודותם מראשית ועד אחרית "סוּבסידיה'', “חלוקה”, “תמיכה” מן החוץ, ושסביבתם – בלי כל יוצא מן הכלל – רקבון, רקבון…

–נו, בקיצור… בקיצור….

–בקיצור… אדם מישראל, שהסתכל בכל זה וביותר מזה, שראה מה שאין הפה יכול להביע, ושמפני נסיונותיו אלה הבין, נוכח, כי כבר אין תקוָה ואין תקנה ואין תקוָה לתקנה, כי כבר לא אנו, בעלי ההיסטוריה הגדולה, כביכול, נבנה נשַׁמות ולא אנו, יורשי התנ"ך, ננחל ארצות פנויות; כי כבר, באמת, אין ארץ-ישראל, אין ארץ-אם פנויה המחכה לנו זה אלפים שנה, ובעיקר, אין ישראל, אין ישראל חי, מלא כוח, מלא כוח הפשטות שבחיים, מוכשר לברוא חיים לעצמו, מוכשר לעמוד בפני אויביו, מוכשר לעשות איזה ישוב של אנשים חיים, אלא שיש “יוּדיליך” אומללים, מזוהמים, כל מום רע, העוסקים בתפילות ובקבלת נדבות ובגזילת נדבות ובתורה ובציצית ובמכירת תהילים בפחות משוה פרוטה ובמצות שמיטה ובחיבורים של דרשות לועזיות מחיי העם הנבחר ובכתיבת מאמרים רוסיים לכבוד גוֹגוֹל… בקיצור…. אין ישראל ואי-אפשר כבר שיהיה….. – אדם כזה, סופר כזה, שהשיג כל זה אחרי שנות עשר של עינויי-פקפוק, של נדודים בחרבות, של סער ודממה – היוכל לחיות בעצמו? היוכל להמשיך את הוָיתו הוא?

וכשהעיף הוא, שותפי במעון, לצעוק את הטיראדות המסוכסכות האלה, עמד ונעץ בי שתי עינים מטורפות.

– נוּ, ומה הגהר לפי דעתך אתה? נשתמטתי יכול?

– יכול! הרעים באזני איש-שיחי והוסיף לזה מין צחוק משונה, מטורף.

העיפותי עליו גם אני עין ואמרתי:

– וראיה לדבר?

– ראיה לדבר? ראיה לדבר? שמח הוא על שאלתי כמוצא שלל – ראיה לדבר: אני! אני בעצמי!

אמרתי:

– אתה?

– ומדוע לא? חה-חה…

– לא… כוָנתי לומר… אתה… אולי גם מקודם לא היה העם כל התוכן של חייך…ולפיכך גם כשבא היאוש הגמור, נשארה האפשרות לחיות…

אפשר, אפשר… מיהר גם הוא להסכים – אבל… על כל פנים…

– על כל פנים?

– ככה?… לא בזה הוא, סוף-סוף, קוטב השאלה… חי אני – מילא… לעזאזל… חי – יהא חי… יקח אופל! מה יש למהר בגמר?… הגמר יבוא מאליו… מיכ“ל, מאנה, פייאֶרברג, יש”ק, מיידאניק, בֶּרשׁאדסקי… ואם אני אחרתי קצת… אם אצלי נמשׁך הדבר קצת יותר… מילא… “סוף יבוא”, כמו שאומרים אצלנו… או יותר נכון: הפסק יבוא… ולא זהו הכל… נקודת הקושי היא… היא…

– במה?

הוא לא ענה. נפסק החשבון לרגע. רשמי עיפות גמורה עברו על פני כולו. מבלי משים הוציא בתנועה נחפזה, תנועה שאינה מבשרת שלום, איזה מכתב מחיקו והניחו משום-מה באחד הספרים, שהיה מונח על השולחן.

דממנו שעה קלה, ואחר התחיל הוא שוב:

– הה… “גם מקודם לא היה העם כל תוכן חיי”… העמַקת להעיר… נראה הדבר, שאצל אחרים: אצל בעלי הפרוֹיֶקט המיסופוטאמי, אצל המדברים על עבודה לאומית ב“דיאספורה”, אצל הטוענים, שהאמונה צריכה להתחיל לפעמנו שוב, אצל הנואמים מעל גדות הים השחור, כי אנו שבים לציון רק בכדי לחדש חזון-הנבואה, אצל הקוראים לקונגרס קולטורי, ל“קיבוץ-גלויות רוחני”, וביחוד אצל בעלי הקונגרס שלנו הפוליטי, וביחוד אצל חברי הועד הפועל המצומצם שלנו אצל כל אלו וכאלו ודאי, שהעם תופס יותר מקום בעולמם הפנימי… והראיה: עבודותיהם הרבות לטובת העם הזה…והראיה: יחוסיהם איש לרעהו… והראיה: קומיסיותיהם היקרות!… ואני… אמת… והראיה: עכשיו… עכשיו בשעה שאין לי עם כלל, בשעה שאיני דואג כבר לשום עם, בשעה שאיני מהרהר על גורלו של שום עם, בשעה שגורל העם היהודי, כמו שקורין לו, ברור לפני, בשעה שזה אצלי כבר בבחינת דבר שאינו תופס שום מקום, בשעה שלא לבד שאיני רואה כל עתידות ללאום העברי, אלא שגם לכל העבר שלו איני הוגה שום רגש של כבוד… ואף על פי כן חיי לא נשתנו… חיי לא נשתנו… אני חי כמקודם… כמקודם…

נתתי לו להמשיך הלאה.

– ולא עוד… ולא עוד… אלא שגם בעבודת הספרות לא חדלתי לעסוק… לא חדלתי… נפלא… זה הלא בודאי כבר משולל כל בינה… להיות כלי-שרת ביד ספרות, שאינה יכולה ולא תוכל לעולם להיות לספרות…מאחר שאין עם, מאחר שאין עם…מאחר שאצלנו אין איש, אין איש… מאחר שאין לנו אפילו רשות להתמרמר על איש-הרוח שנולד אצלנו, שאינו נשאר, בתוכנו… אדרבה, אדרבה… מאחר שאין לנו יכולת ליעץ אפילו לסופר הגון משלנו, גם אם היה יכול להיות שלנו, כי ייצר אצלנו, במחננו… להפך, להפך… מאחר שאין מחנה, אין מחנה… כשם שאין אנו יכולים לקרוא לגבר-עמיתנו, שיעזוב את עיר מגוריו בכל מקום שהוא, ששם יש לו איזו אפשרות להתקיים, ויבוא לארץ-הצבי… חלילה, וחלילה… מאחר שאין ארץ-צבי…. אין ארץ-צבי… ואמור מה שתאמר, אמור מה שתאמר: הספרות בעברית היתה תמיד תוכן-חיי בזה כבר לא אוכל להטיל ספק – כן, היא היתה תוכן-חיי… ועכשיו – רק אינרציה… רק אינרציה…

– רק?

רק!….זה, ואולי עוד גם החשבון של שתי פרוטות השורה… הן כל זמן שחיים, צריכים לזה… אתה לא תשלם בעדי חלקי בשכר-דירה…ולעסוק בהוראה, כמוך, איני מסוגל… לשום דבר אחר כבר איני מסוגל…

– ובן, זוהי נקודת הקושי? – התאכזרתי עליו.

 

ב    🔗

אנכי, רושם הדברים האלה, הנני, כפי שאפשר ללמוד מסוף הפרק הקודם, איש העוסק בהוראה. המועד הנתון לי מטעם הנהלת בית-הספר לארוחת הצהרים הוא שעה וחצי, וההמתנה עם האכילה לא לקחו ממני הפעם אלא שעה אחת. לישון לא חפצתי, ולפיכך, בכדי להימלט מחמת השתיקה, הושטתי את ידי ופתחתי אחד הספרים מן המונחים על השולחן, אשר בו שם הוא – שותפי בחדר – לפני רגע את המכתב המוּצא מכיסו. הספר הזה היה הכרך הראשון מכתבי מנדלי מוכר ספרים העברים, אשר יצא זה לא כבר לאור, והמכתב, אשר הושם בו, היה אותו מכתב-ההזמנה מאת הועד המכין לקונגרס הקוּלטוּרי, שבו נתבקש הסופר בן-מעוני לחתום את שמו על קול-הקורא לעם, כי יתנער מאינדיפרֶנטיוּתוֹ הקולטורית… “שאיפות לחיים עבריים חדשים הולכות ומתגלות; הכל מרגישים, שאיזה תוכן חדש הולך ומתרקם, הולך ומתהוה” – כך היה כתוב באותו מכתב. ויחד את המכתב היו מונחים בספר גם איזו קטעים של התחלה מרשימה ביבליוגרפית בכתב-ידו של רעי הסופר, ששם היה כתוב ומחוק מעין זה:

"מקום ידוע ומקובל הוא במאמרי המבקרים: כל מחבר הגדול מחברו הריהו מאריך ימים יותר על פני האדמה. שקספיר חי במלוא תבל עד היום – זה יותר משלוש מאות שנים; סֶרואנטס חי עד היום – גם כן בכל הארצות. אצלנו אֶלגיותיו של ר' יהודה הלוי חיות עד היום. כמה תחיה “מגילת האש”? – מתפלפלים לפעמים מורי-קוראי-עברית; הללו אומרים: חמש מאות שנה – בדיוק; והללו: עד לאחר ימות המשיח.

“היחרידנו הדבר הזה? לא, בכל זאת! סרואנטס חי, “דון-קישוט” יצירתו חיה, אבל הגם נקראת? והאם לא זרה היא לנו באמת כשאנו מתחילים לקרוא בה כמו שהיא? האם לא זרים ורחוקים ממנו רוב הקלאסיקים, רוב סופרי העולם המהוללים והמקובלים? האם יש לנו איזו שייכות ל”איליאדה"?

ומעבר לדף:

“מנדלי מוכר ספרים. עבודתו הספרותית מתחילה לפני חמישים שנה, היינו, בעוד שרחוב היהודים עמד עדיין על תלו. הניגודים והקרעים, אשר הביאו עכשיו אל המשבר ואל המצב של אי-מוצא, היו אמנם, כבר אז, אבל רק בכוח, קבורים במעמקים, ונגד עיניו הפשוטות של הסופר המתחיל היה הכל או נלעג או נהדר, בכל אופן – קיים. היה מקום להראות חסרונות, צללים, פגימות, או יתרונות, אוֹרים, סגולות, ללעוג או לקלס, להתנפל או להמליץ, לבכות או לשחק – אבל חיים יהודיים עצמיים היו בכל אופן, בלי שום פקפוק. ומכאן מקום להרמוֹניה, לקלאסיות – הזרה והרחוקה כל כך! – שבכתבי מנדלי השוקטים, הפשוטים והבהירים. כי פשוטה ובהירה וגלויה היא הבאר אשר ממנה ישתה האמן הכותב שבו את מימיו”.

להלן נאמר:

“מנדלי. מהו בתור יחיד? מהי מהוּת נפשו העיקרית? מהו המוֹטיב היסודי שלו? את מה הוא אוהב ביחוד ואת מה הוא שונא ביחוד? – כל השאלות האלה אינן נוגעות לנו כל כך, מאחר שהוא, מנדלי מוכר-ספרים, הלא אינו בא לספר לנו – כאלה ממספרינו שבאו אחריו – על עצמו. רובי דבריו הנם, אמנם, בגוף ראשון, אבל זה הלא לא נעשה מפני שבעל הדברים רצה להבליט את נפשו הוא לפני זו של חברו, אלא “מאנירה” אצלו ולא יותר. כשׁהוא מתפלפל, למשׁל, כוֶרטר וכפֶּטשׁוֹרין להבדיל, בשעתם, על שני המנדלים המתרוצין וכו' או על מנדלי שפיקח הוא או שוטה וכו', הרי הוא אינו עושה זה לשמה, לשם גילוי נפשו, כי אם רק בכדי לתאר גם על ידי הדברים האלה את תכונתו של היהודי, של האבר הקטן המפרכס בגוף הציבורי של כסלון הישראלית”.

לאחר זה:

“בקובץ אחר, בסיפור “לא נחת ביעקב”, למשל, מתאר מנדלי בחיבה יתירה את ר' בנימין היושב יומם וליל בחאלאטי”ל ומעיין בספר ודורש טוב לעמו ונותן עצות טובות ליהודים. בנו יצור כזה מעורר רגש לא-נעים; מנדלי גומר עליו את ההלל – ובכל לב. אבל זה לא איכפת לנו, כי, כאמור, יחוסו של מנדלי למתוֹאר אינו נוגע לנו. אותנו, קוראי הדור הזה, יכול לענין ביחוד יחוסה המתעמק של נשמה מורכבת ביותר אל העולם, האדם והחיים; אבל אצל מנדלי אפילו כשׁאיזה חזיון מעורר בו רגשׁות שׁונים, הרי גם אז אין זה תהִיה, ערבוב של רגשות, אלא מזיגה – פנים לכאן ולכאן".

ובראש עמוד אחר:

“עוד פעם: מנדלי הוא סופרו הטיפוסי של רחוב-היהודים לפני יובל שנים. אולם מה שאמת אמת היא: מנדלי, למרות מה שבדברים ובאמרים יש שהוא משתפך לפעמים ומקלס כנסת-ישראל, אין אצלו, בעצם, כשהוא חודר אל מהותו של רחוב-היהודים, אלא חיתוך גזר דין… מנדלי מן העת האחרונה הוא בן סביבתו של אותו הגדול, אשר לאחר הבנתו לפני רבות בשנים כל אימת “עם כי יחרב”, כתב עוד לפני זמן קצר, שכל חיי גלותנו היו המנון אחד לכוח-הרוח – כאילו לא באנו כיום הזה (עם ההמנון ביחד!) אל ירכתי הירידה היותר קיצונית לא לבד במחיה וכלכלה, כי אם גם בכל ענפי המחשבה והרוח; מנדלי הוא בן סביבתם של “תלמידי” אותו הגדול, שדעתם אינה נוחה מרבם, הריאלי יותר מדי, ושעכשיו התחילו להשליך אל התהום הריק מלים ומלים על הסוד שבאמונה ודת ולהפחידנו בקארלייל, רסקין ומטרלינק; מנדלי בחיים, בתוך סביבתו, אולי גם הוא יאמר מעין אותם הדברים המקובלים: שכינת האומה, אש-דת, אל-יחיד- התנ”ך, התלמוד, המדרשים, ספר-האגדה, שהוא צריך להיות למופת לאמנות העברית עד סוף כל הדורות… ואולם ספרו, שבו הוא מראה את יהדות-הגיטו, תוצאת הדורות הקודמים ה“גדולים”, כמו שהיא, מגיד אחרת. ספר הקבצנים!…"


ומה שאפשר היה לשער קודם בא ויאת: הסופר שבידידי בן-מעוני לא הבליג, סוף-סוף, על עצמו. עוד לא גמרתי לעבור בעיני על כל הכתוב-המחוק, והנה הוא נתעורר מדומייתו:

– מה, אינך מסכים?

– ומה איכפת לך?

– כיצד זה?… לא אבין לרעך…

– מילא – מאסתי בויכוחים ואצחק – הן בין כה וכה וגם אצלך גופא רוב הדברים מחוקים…

– לא קראת בעיון…

– לא!… אבל שמע את אשר אשאלך…

– למשל?…

– את המכתב מאת מכיני הקונגרס הקולטורי הלא קיבלת זה יותר –

– מחודש…

– ומה ענית?

בינתים, במשך השעה הקצרה של קריאתי (בלי עיון!) בשרטוטיו הבבליוגרפיים, נהיתה אתו, את רעי הסופר, רוח אחרת קצת, רוח יותר נוחה, ובתשובותיו כמו נתרכך ה“טוֹן”.

הוא ענה לי:

– הלא זוהי נקודת הקושי בשאלה… הלא זהו מה שכתוב כאן… בכתבי….

– האם גם תבאר דבריך?

הוא קם ממקומו. אין מה לבאר. פשוט. מה היה אותו המכתב? אנשים הדואגים לקניני הרוח של אומתנו ולהתפתחותם – יש מהם, אולי, באמת, ועמהם, בודאי, מאותם האדונים הנספחים תמיד עם ועידות בעלמא, – פנו אליו בהצעה, שיחתום גם הוא את שמו בין שמות סופרי ישראל וחכמיו על קול-הקורא. כולם ביחד אולי ישפיעו על העם, כי… מה? כי יעשה מה? כי יחדל לכתוב ולקנות ספרים בכל הלשונות שהוא שומע וישים לב לקונטרסים האחדים בעברית, הנכתבים באיזה אורח-פלא, במקרה, ושאיננו שומע? שילמד פחות את בניו ובנותיו אותן השפות, שיש להן מהלכים בשוק וערך בספירות, ויקצה עת לעברית, שאין לה מהלכים וערך בשום מקום!…הן יחידי-העם הסופרים העושים כזה, כאילו לשם קוּריוֹז, גם עד עכשיו, הרי הם עושים זה בלי קול-קורא והם הם יהיו בודאי גם הלוקחים חלק בקונגרס הקולטורי שיהיה באמצע החורף, בירח דצמבר, כלומר, לפני או לאחר הקונגרס הציוני הפוליטי, אזכרה לכוח-החיים שבזה גופו ומהדורה חדשה לאותן האסיפות הידועות של “עבריה”, “סיני” – שעודן בזכרוננו!…

– בלי סארקסמוּס…

– סארקסמוס? הא מנלן? אדרבה, הן מצד אחד נהנה הוא, נהנה מאד, שׁהקונגרס הקולטורי העברי לא יכַלה ממונם שׁל אחדים מסופרי ישראל העניים, לנסוע אליו לכתחילה, לשמו, כמו שאירע, לא עלינו, אשתקד בבעלי הקונגרס של טשרנוביץ, אלא שיפטרו את עצמם בקונגרס הכללי, הציוני – התוצאות הלא לא תסבולנה מזה… – כן, טוב… אבל מה לכל זה ולעם-לא-עם? הן רואה אני מכתב-ההזמנה הלז – היכן הוא מונח…

דקדקתי ומצאתי. המכתב היה מונח בהקדמה מאת מוציאי הכרך הראשון של מנדלי מוכר ספרים.

– התבין? התבין? – המה איש-שיחי בנצחון גמור – בכדי להשיג באיזה אופן איזו מאות רובלים, בכדי ללוות באיזה מקום סכום כזה, עד שׁימָכרו מאות אחדות אכסמפלרים של הספר, בכדי להוציא איזו עשרות גליונות מכתבי סופרנו הישיש, החביב, המוסכם, המקובל, העממי, צריכים לפנות אצלנו לעם, לכל העם היהודי, שכנהוג וכמובן, לא ענה כלום!… התבין? הנשמע כדבר הזה, היש אפשרות שתהא עוּבדה כזאת בשום אומה ולשון, בשום עם, שהמלה “עם” אינה צריכה לצלצל ביחס אליו כלעג-בוז? הראינו מימינו כרוזי בקשה לעם או לחובבי הספרות שבעם, שיבואו ויעזרו להוציא לאור את איבאן טוּרגֶניב, את ויקטור הוגו, את טשׁארלס דיקנס?… בכל מקום הלא מתחרים בהוצאות כמו אלו, ובצרכי הרוח עוסקים כבר אנשי מעשה, המוציאים הכל לתועלת עצמם, והקהל כבר “נותן להרוויח”, יען שיש לו צורך בדבר… תאמר: אצלנו יש רק אחד מאלף, שספר עברי היה יכול להיות לצורך אמיתי לו: אבל הן אין אף אחד מעשרת אלפים, שהספר העברי נעשה לצורך אמיתי לו – ולמה הם כל הדברים?

– ובכן, מה ענית, סוף-סוף, לועד המכין?

אויה, חזָרת השׁאלה הזאת הקניטתהו – מצב-רוחו הקודם שב אליו; וכאילו דבריו הנוחים לפני זה היו רק בכדי להחליף כוח, התחיל הוא עכשיו צועק עוד ביתר עוז. מה ענה? מה היה לו לענות! אין לו מה לענות! אין לו אל מה לתת את שמו,אין הוא יכול לחתום על דברי כזב! מה? מה אני אומר? מכתב פרטי, לכל הפחות! מכתב מברר את יחוסו? למה? הן הוא כשלעצמו אינו מענין אותם, אינו יכול לענין אותם ואינו צריך לענין אותם… (אה? אותם – מי אותם? הוא – מי הוא?…) כן, כן, מענין אותם אולי רק יחסו אל העם, יחסו של סופר ידוע אל העם ואל תקוותיו… יתר על כן: גם יחסו אל העם יכול לענין אותם, אם היחס הזה הוא חיובי…. חיובי, המבין אני? ויחס כזה הלא אינו יכול להיות! אינו יכול!

ופתאום השפיל את קולו וסיכם:

– – וזהו הסוד. אנשים רואים אותו עובד בספרות.. בין מחפשי הדרך, בין העמלים להרחיב ולהעמיק את המחשבה, לקרוא לכל דבר בשמו הנכון, לטהר את האויר… חושבים: בין תקוה ויאוש הוא, בין יאוש ותקוה, שהרי אלמלא שכן, לא היה יכול לעבוד… אבל הוא הלא אמנם אינו יכול כבר לעבוד, אינו יכול! הגדת האמת כשהיא לעצמה? אבל מה מקום להגדה זו, אם אין תקוה, כי היללה והצעקה יחרידו את המתים ויעלום מקבריהם? ותקוָה כזו הלא אין לו. שד משחת! הוא אינו מאשים, אינו מחייב, אינו מפריז בכדי לעורר… היהודים חיים כמו שהם יכולים – מאין תהיה להם נשמה יתירה, מאין?… איכה תהיה להם נשמה לאומית, איכה?… הוא מציין רק מה שברור לו, את העובדה הברורה. פלשתינה, מיסופוטמיה, שפה אחת, קולטורה יוצרת – מה כל אלה, אם אין כבר בלאומנו, בתור לאום, מתוֹם? מה כל זה? אם המקום שאומתנו תופסת בעולם אינו כבר אלא עד כדי להיות לחומר למאמרים “מדעיים” על מספר היהודים בעבר ובהוה, על מצב היהודים בכל הארצות, על הסטאטיסטיקה של המוּמרים היהודים במערב ובמזרח?… מה הצלצולים על מה שׁנתַנו לאנושׁיות ומה שׁניתֵן, על סגולותינו השׂפוּנות, הטמונות – אם ניטל, ניטל כוחנו להוציא לחם מן הארץ, וכל אוצר-רוחנו – יתוש מת! זהו מה שברור לו, ברור כמו זה שעתה שמש-צהרים בוער בחוץ… הס.. איש לאהליך, לא-ישראל!.

 

ג    🔗

מחצית השעה עברה, עלי היה לשוב לעבודתי ונחפזתי לדרכי. ובכל זה, בטרם קומי לא התאפקתי ואמרתי לו:

– נוּ, וכאן? מה אתה אומר למה שכתוב כאן?

– דברים בטלים… היכן?

באצבע הוריתי לו מקום אחד בכתב-ידו, ששם היה כתוב: “הספרות העברית הצעירה של עכשיו הרי היא מבינה את כל הדברים האלה עוד ביותר עמקות, ביתר טרגיות, אבל היא כבר אינה יכולה להתעסק בזה באותו האופן של מנדלי. לעגה בהכרח הוא יותר דק, וגם יותר מרפרף, מאחר שהאוביקט של לעגה-אסונה נעשה עוד יותר קלוש, יותר מרפרף… הסופר העברי מן השעה הזאת, אף אם מתחיל הוא ללכת בעקבות מנדלי, סופו להסיר את פניו מעל הרחוב ולהתכנס לתוך נפשו; רק לתוך נפשו”.

– נוּ, ומה יוצא מזה?

– היאך! “לתוך נפשו”…יוצא, שעדיין יש מקום… מקום… ל…

– לשירה אינדיבידואלית, אתה רוצה לומר? – התנער הוא, שוב, בכל זאת – כן, שפיל לסיפא דקרא ותראה, שאני מגֵן על זה עוד ביתר הרחב הביאור… הנה פה אני אומר: “עכשיו, כשחיי הגיטו היהודיים בכל הארצות נתפוררו, היינו עוד לא פסקו לגמרי, אלא טושטשו, איבדו צורתם, מהלכם הרגיל ואָפים מדור-דור; עכשׁיו, כשׁמֵעָם קדמוני יוצר וראוי לחייו נשארו רק יהודים שונים ומשונים, חסרי צורה, והללו הבודדים, שנפש להם, אינם אלא כקיסמים קלים – מן המשבר – הצפים בין גלים, גלי היאוש; עכשיו יכולה הבלטריסטיקה הצעירה שלנו לקבל צורה של השתפכות-נפש, רק של השתפכות-נפש. כוָנתי היא: ליצירות עממיות אין מקום אצל הבלטריסט של תקופתנו, היינו, שיבוא ויתאר את החיים העצמיים של העם היהודי כהוויתם, מאחר שחיים כאלו, שיהיו עומדים וקיימים בצורה קבועה אין הוא רואה מסביב. הוא אינו יכול להוציא מתוך השברים האלה גם איזו נגינות לאומיות כלליות, צלילי חזון העתיד – מאחר שחזון כזה אין לו. ומהו עושה? כך. מכיון שלתאר את הציבור היהודי בתור חטיבה אחת מסויימה, הרי זו עבודה שמתן שכרה היצירתי אינו בצדה, הולך הוא ושם על כרחו כל פניו אל היחיד, רק אל היחיד, אל הלך-נפשו, אל חיי-נפשו, אל צערו ויגונו, אל חוסר הקרקעיות שתחת רגליו… אמנם, אין כל צורך לחזור על זה, ששום יחיד אינו גידולו של המידבר, וכשהספרות באה לתאר את היחיד העברי, היא נוגעת על ידי זה בהכרח, אם מדעת ואם שלא מדעת, אם באופן ישר ואם שלא באופן ישר, גם בפרובלימות הלאומיות כשהן לעצמן, שעל רוב חייהם של יחידינו היו להן, לאותן הפרובלימות, השפעה מכריעה; אבל ההבדל בכל זאת גדול הוא”… לא, עוד לא זה… שמע הלאה… כן, פה… “ואציין רק זה. כשעוסקת הספרות, בעיקר, בפרובלימות-האומה, אזי האיש החושב, כי מסיבות היסטוריות וממהלך-החיים ההכרחי אין עתיד לאומה ידועה, שנחלשה ונתנוונה, הרי, כתוצאה מזה, שאין גם שום מקום לספרות כזו. לא כן שירת הנשמה היחידה. לה יש תמיד מקום, כל זמן שהנשמה חיה בקרב היחיד השר… – מה אתם רוצים? – יוכל לטעון הסופר העברי – אין אנו רואים עתידות לעמנו?… ובכן אין מקום ליציאות לאומיות? אפשר שאני מודה בזה… מה עוד? השפה העברית, זו המזרחית המוזרה, אינה שפתם אפילו של היהודים ולא תסכון להיות לספרותם?… – יהא שגם זה אמת… אולם אנכי הלא חי אני… ושפתי אני – היא אותה המוזרה…ועל הוויתי שלי אני רוצה לשיר, ובשפתי, מוכרח לשיר – ובשפתי… שומע אתה?…” “ומזה נובע עוד דבר אחד: סופרינו העממיים, כלומר, אלה שכל העם היהודי היה התוכן שלהם, מטיפוסו של מנדלי, הנם בהירים, ברורים ומוּבנים לכל אלה שיודעים אם מעט ואם הרבה את חיי הרחוב היהודי; לא כן הבלטריסטיקה הצעירה, שעוסקת ביחידי היהודים; בה בהכרח יש הרבה סתומות, יען שכל נפש ונפש לבדה היא עולם בפני עצמו (“נפשו של הזר – חושך ואפלה בשבילנו” – אומר הרוסי!), וכשם שמנדלי, למשל, אינו יכול להיות מובן כהוגן מתוך תרגומים לאומות אחרות, יען שהן רחוקות מהעצם שביהדות, כך אין הנסתרות של הבלטריסטים שלנו האחרונים יכולים להיות מוארים כל צרכם אפילו לפני היחידים האחרים מתוך בני גילם גופא, יען שסודותיהם היותר כמוסים של היחידים – זהו ענינם שלהם ואין לזרים חלק במו”. – לא, עוד לא זה… לא זה…. כאן, שמע…

פני המקריא העידו כולם בי: שמע! אסור לבלי לשמוע! חיי אדם תלויים בזה! אבל מה היה לי לעשות, ואני ידעתי, כי שתי כיתות של תלמידים מחכות לי שם בבית-הספר… ולפיכך ניסיתי:

– כן, כן, זה מוּכח למדי… והן אקרא כל זה כשיודפס… כוָנתי לומר" רואה אתה… נוּ, ובכן מה אתה רוצה?

ויותר לא היה צריךְ! הפסָקתי ושׁאלתי היו, כנראה, בזמנן ובמקומן, מיד אחריהן אירע מה שהיה עלול לארע. ההתעוררות הרגעית, המחַבּרית, פסקה; את פיסת הניר מלל באצבעותיו עד כמעט ליד השמדה, ואת כל המענה שלו הבא הוציא בקול מלחשים של גוסס מתוַדה:

– כך… כך… מה אני רוצה… השמעת… הלא זוהי נקודת הקושי… חה-חה… באמת, כל זה – התבין, לא נוגע לי… כלל וכלל… התבין?… דברים… דברים… אינרציה. ולא נוגע… משונה… למה מדבר?… למה כותב?… הן כלום איני רוצה… הן כל החיים – – – שמע-נא: מה אני רוצה?… הלא זהו הדבר: איני רוצה… ולמרות זה… למרות אי-רצוני… יוצא… כאילו הייתי רוצה… כאילו… לא נסתם הגולל –

העינים והצחוק – טירוף היה בהם כמקודם; אמנם, הבריקה בטירוף הזה גם מעין איזו מנוחה; אבל המנוחה הזאת בטלה בששים של אַפּאטיה, הבאה מחולשת הדעת, שאחרי בכי וחירוק שינים.

ובמצב כזה עזבתיו בחדרנו המשותף והלכתי לי. ההמשך בא בערב.