ימות גשמים קשים היו אז, בשנת תרס"ו, עת בואי לארץ, ומעיר חוף אחת לשניה טולטלתי בעגלה שלושה ימים. העגלון, יהודי רומיני מראשוני המתישבים במושבה שומרונית אחת, הושיבני על ידו וכל הדרך לא פסק פיו מן הדבור, שהיה חציו מוקדש לסוסים, שיהיו טורחים ומושכים את העגלה ברפש, וחציו לי, החדש, שזה עתה בא לארץ.
– לשם מה אתם באים עתה הנה, והיכן הייתם “אותם הימים”?" – שאל – מביט אני עליך, על צוארונך המגוהץ, שאינו מעיד על כוח יתר, ושואל את עצמי: מה יעשה ברנש כזה כאן? אז, בימי הפקידות של הברון, היו מביאים בכל יום שישי מהעיר למושבתנו עגלה טעונה ארגזים מלאים מג’ידיות ומחלקים לכל. אילו באתם אז, הייתם יכולים גם אתם “לעשות חיים”. מי דרש אז עבודה? פקידי הברון, כ“אנשים מלומדים”, הבינו יפה שיהודי לא נוצר לעבודה קשה. עבודת אדמה היא ענין לפלחים ולא ליהודים. ומי שידע להתהלך עם הפקידות כראוי, הצליח לצבור הון. הפקידות דאגה גם לדור הצעיר והשתדלה שבנינו לא ישארו כאן. ובאמת שלח אלוהים את בנינו למחיה לפנינו: הם התפזרו לכל ארבע כנפות העולם ושם הצליחו ו“עשו חיים”. ועתה, כשהברון התחיל לקמץ בתמיכה ופרנסתנו העיקרית נשארה תלויה בחסדי ה“חרתים” הערבים, אנה היינו באים, לולא התמיכה שאנו מקבלים מבנינו אשר במרחקים.
עתה צא וחשוב: בנינו שנולדו כאן, שהורגלו באקלימה של הארץ ובדרכי חייה, לא ראו לפניהם אפשרות להשאר בה, ואתם, בני אקלים אחר והרגלי חיים אחרים, ונוסף לזה עוד “חכמים ונבונים” כולכם, דורשי דרשות בעברית ו“מתקני עולם” – אתם מאמינים שתוכלו להסתדר בארץ?
מה תעשו כאן? האמנם תעבדו כל עבודת פרך כמו הערבי ותתקנו בזה את העולם? אתה צוחק, ורואה אני בך, שהנך מבטל את כל דברי בלבך. אין דבר. אם נפגש בעוד שנה, תהיה אתה מדבר ואני אשתוק. אך מובטחני בך, שלא נפגש עוד. שלא יעבור זמן רב ואתה, וכל אלה מחבריך הבאים עכשיו בהתלהבות רבה לעבוד, תבינו, סוף-סוף, שמקומכם לא כאן. באמריקה, באוסטרליה, או באפריקה – שם, אפילו בעלי חלומות כמוכם, שאינם מוכשרים לכלום, יכולים “לעשות חיים”, ולא רק בעברית שלכם, כי הרי שם הכל “סחורה”. אבל פה, מי צריך לכם ולחכמתכם.
חשוב, חשוב, איפוא, את דרכך – ובעוד מועד.