מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דָּוִד וְיִשְׁבִּי

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַחֳבֹש דָּוִד אֶת-סוּסוֹ, וַיֵּצֵא בְּקַשְׁתּוֹ וּבְתִלְיוֹ הַיַּעְרָה אֲשֶר עִם גְּבוּל פְּלִשְׁתִּים לָצוּד צַיִד, וַיִּמְצָא צְבִי, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, וְחִצִּים שִׁלַּח בּוֹ, וְלֹא הִשִׂיגוֹ, כִּי נֶחֱלַץ הַצְּבִי מִיָּדוֹ פַּעַם בְּפַעַם וַיָּנֹס. וַיִּמָּשֵׁךְ דָּוִד אַחֲרָיו עַד לְמִחוּץ לִגְּבוּל וַיָּבֹא בִשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים בּגְבוּל גַּת, וְהוּא עָיֵף מְאֹד מִצֵּידוֹ. וְשָׁם בַּשָׂדֶה אֶחָד מִגִּבּוֹרֵי הַפְּלִשְׁתִּים, יִשְׁבִּי שְׁמוֹ, אֲחִי גָלְיַת, אֲשֶר הֲרָגוֹ דָוִד, מִילִידֵי הָרָפָה גַם הוּא, גָּדוֹל וְרָם כְּאָחִיו וּכְבַד-נֵשֶׁק כָּמֹהוּ. וַיְהִי כִּרְאוֹתוֹ אֶת-דָּוִד וַיֹּאמַר: “הַמְּצָאתִיךָ, הוֹרֵג אָחִי!” – וַיַּחֲזֵק-בּוֹ וַיַּפִּילֵהוּ מֵעַל סוּסוֹ אָרְצָה. וַיַּאַסְרֶהוּ, וַיַּנִּיחֵהוּ תַּחַת קוֹרָה עָבָה וּכְבֵדָה מְאֹד, קוֹרַת בֵּית-הַבַּד, וְהוּא יָשַׁב עַל הַקּוֹרָה. וַיַּעשׂ אֱלֹהִים מוֹפֵת לְדָוִד, וַתִּשְׁקַע הָאָרֶץ תַּחְתָּיו, וְלֹא נָגְעָה בוֹ הַקּוֹרָה וְלֹא הֵרֵעָה לוֹ. וְהַסּוּס אֲשֶר תַּחַת דָּוִד עָבַר, וַיָּטָשׁ כַּסַּעַר לָשׁוּב הַבַּיְתָה, מְדַלֵּג עַל הָרִים, מְקַפֵּץ עַל סְלָעִים, וְהוּא נִבְהָל וְסוֹעֵר וְרוֹתֵחַ כֻּלּוֹ.

וְהַיּוֹם יוֹם הַשִׁשִׁי, עֵת מְבוֹא הַשּׁבָּת, וַאֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה שַׂר צְבָא דָוִד בָּא בַּמַּיִם בָּעֵת הַהִיא וַיִּרְחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ. וַיִּתְבּוֹנֵן פִּתְאֹם וְהִנֵּה הֶעֱלוּ מֵי רַחֲצוֹ כִּתְמֵי דָם, וַיִּפָּלֵא בְּעֵינָיו. עוֹדֶנּוּ מִתְפַּלֵּא, וְהַנֵּה יוֹנָה בָאָה, וַתְּרַחֵף הֵנָּה וָהֵנָּה מֵעַל לְרֹאשׁוֹ וְהִיא סוֹפֶקֶת כָּנָף אֶל כָּנָף וְהוֹמִיָּה. עוֹד הוּא מִשְׁתָּאֶה לָדַּעַת מָה הַדָּבָר, וְהִנֵּה צָנַף סוּס הַמֶּלֶךְ צְנָפָה גְדוֹלָה וּמָרָה. וַיִּשָּׂא אֲבִישַׁי אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת סוּס הַמֶּלֶך, וְאֻכָּפוֹ שָׁמוּט, מִתְרוֹצֵץ אָנֶה וָאָנָה מֵעֵבֶר לַנָּהָר וְהוּא כִמְטֹרָף. וַיֶּחֱרַד אֲבִישַׁי וַיֹאמַר: אֵין זֹאת כִּי-אִם רָעָה גְדוֹלָה נֶגֶד פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיִּלְבַּש חֲלִיצָתוֹ וַיְמַהֵר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְהִנֵּה לֹא שָׁב עוֹד הַמֶּלֶךְ מִצֵּידוֹ, וּכְבָר רַד הַיּוֹם. וַיִּדְאַג מְאֹד, וַיַּבְהֶל אֶת עֲבָדָיו וַיֹּאמַר:

“מַהֲרוּ אֵלַי אֶת-סוּס הַמֶּלֶך!”

וַיְמַהֲרוּ אֵלָיו אֶת-הַסּוּס, וְהוּא קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָאִים, וַיַּעַל וַיִּרְכַּב עָלָיו וַיֵּצֵא הַשָּׂדֶה, וַיִּמְצָא עִקְבוֹת דָּוִד וְעִקְבוֹת צְבִי, וַיָּטָשׁ כַּנֶּשֶׁר, וַיְּקַפֵּץ עַל הָרִים וּגְבָעוֹת וַיְדַלִּג עַל עֲמָקִים וּבְקָעוֹת; וְלֹא עָבְרוּ רִגְעֵי מִסְפָּר וְהוּא נִשָּׂא עַל סוּסוֹ בִּשְׂדוֹת פְּּלִשְׁתִּים.

הוּא בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא גִתָּה, וְהִנֵּה עָרְפָּה, אֵם יִשְׁבִּי הַזְּקֵנָה, אֵשֶׁת אֲבִי אֲבִי אָבִיו, יוֹשֶבֶת עַל אֵם הַדֶּרֶךְ בַּמְסִלָּה תַּחַת אֲשֵׁרָה וְטֹוָה פִשְׁתִּים. וַיְהִי בְּעָבְרוֹ עַל פָּנֶיהָ וַתִּצֶד לוֹ לְהֲמִיתוֹ, וַתִּיר אֶת-פִּלְכָּה לְעֻמַּת רַקָּתוֹ, אַךְ אֲבִישַׁי נִשְׁמַר וַיֵּט רֹאשׁוֹ וְאֶת-יָדוֹ שָׁלַח לְפָנָיו, וַיָּבֹא הַפֶּלֶךְ בְּכַפּוֹ, וַתֵּרֶא הַזְּקֵנָה כִּי הֶחֱטִיאָה אֶת הַמַּטָּרָה, וַתֵּיטֶב פָּנֶיהָ הַבָּלִים וַתֹּאמַר:

“בֶּן-חַיִל הַגִּישָׁה אֶת-הַפֶּלֶךְ, כִּי שָמַט מִיָּדִי בְלִי דָעַת.”

וַיִּתְמַרְמֵר לָהּ אֲבִישַׁי, וַיַּד בְּכֹחַ אֶת-הַפֶּלֶךְ וַיִּתְקָעֶנּוּ בְּקָדְקֳדָהּ וַיֹּאמַר:

“הִנֵּהוּ הַמְּבִישָׁה!”

וַתִּפֹּל מֵתָה עַל מַטְוֶהָ בַּמְסִלָּה וְהַַפֶּלֶךְ בְּקָדְקֳדָהּ, וַאֲבִישַׁי נֶחְפַּז לְדַרְכּוֹ, וַיְהִי כְּקָרְבוֹ גִתָּה, וַיִרְאֵהוּ יִשְׁבִּי מֵרָחוֹק וַיֹּאמַר: “עַתָּה שְׁנַיִם הֵם וַאֲנִי אֶחָד – הַאֶעֱמֹד בִּפְנֵיהֶם?” – וַיְמַהֵר וַיִּמְעַךְ רָמְחוֹ בָאָרֶץ וְאֶת-דָּוִד הָאָסוּר זָרַק הַשָּמַיְמָה, לְהַפִּילוֹ עַל הָרֹמַח. וַתִּצְלַח רוּחַ גְּבוּרָה עַל אֲבִישַׁי, וַיִּקְרָא: “יְיָ, הוֹשִׁיעָה אֶת-הַמֶּלֶךְ!” – וַיֻּתַּן דָּוִד בֵּין הַשָּמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְלֹא נָפַל עַל הָרֹמַח. וַיַּצֵּל אֲבִישַׁי בַּיוֹם הַהוּא אֶת דָּוִד מִיַּד יִשְׁבִּי, וַיַּרְכִּיבֵהוּ עַל סוּסוֹ וַיָּנוּסוּ, וְיִשְׁבִּי רוֹדֶף אַחֲרֵיהֶם עַל סוּסוֹ הָאַבִּיר בַּמְסִלָּה. וַיַּשִּׁיגֵם עִם הָאֲשֵׁרָה, וַיְהִי כְּפֶשַׁע בֵּינוֹ וּבֵינֵיהֶם, וַיָּרֶם יִשְׁבִּי אֶת-הַכִּידוֹן וַיֹּאמֶר לֵהַכּוֹת בַּאֲבִישַׁי וּבְדָוִד – וַיַּהֲפֹךְ פִּתְאֹם אֲבִישַׁי אֶל יִשְׁבִּי וַיֹּאמַר:

“רְאֶה פֶגֶר אִמֶּךָ …”

וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ לִפְנֵי יִשְׁבִּי אֶת-הָאֵם – וַיָּסַר כֹּחוֹ כְרֶגַע, וְהַכִּידוֹן נָפַל מִיָּדוֹ. וַיָּקָם עָלָיו אֲבִישַׁי וַיַּעֲרֹף רֹאשׁוֹ בֶּחָרֶב, וַיַּעֲזֹב אֶת-נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּמְסִלָּה עַל יַד נִבְלַת עָרְפָּה, וְהוּא וְדָוִד שָׁבוּ לְבֶיתָם בְּשָׁלוֹם בְּעוֹד יוֹם.

אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת-נֵר יִשְׂרָאֵל.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

יהודה ליב גורדון

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

…שבא כעין הקדמה לשירו הסיפורי הגדול ‘אהבת דוד ומיכל’ המוקדש לאד“ם, הוא מעיד בעצמו, כי בעבודתו הספרותית, שם לו את מורהו אד”ם ‘לסמל ולצלם’. עם לבנזון הצעיר עמד גורדון בברית אהבת אחים נאמנה כל ימי חייו הקצרים של מיכל, וכשמת זה בעצם ימי עלומיו נשא עליו גורדון מספד מר בשיר חזיון גדול ‘הוי אח!’ במשך כמה שנים אחרי כן נשא גורדון משרת מנהל ומורה ראשי לשפת רוסיה בבתי הספר של הממשלה בערי ליטא, מתחילה בפוניוויז ואחרי כן בשאוויל ובטילז. בשבתו בתוך אחיו בני עמו ובעבדו בתוכם את עבודת החנוך, פקח את עיניו על דרכי חייהם המקולקלים, על מקורות מחיתם הדלוחים, על שפלות ידיהם ודלותם המנַולת ועל כל העזובה והערבוביה הרבה השולטת בכל פנות חייהם, ובתלותו את כל הקלקלות ההן בבערות ראשי העם, רבניו ופרנסיו, בקנאותם הדתית הנפרזה, בצביעותם ובחסר-השכלתם, אסר על אלה בכח עטו…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.