מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לקוטי תורה

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לקוטי תורה / יוסף הלוי זליגר

1


בסֻכה (כ"ז.) “אמר בירא א”ר אמי חזר בו רבי אליעזר, ושם (לד:) “אמר ביראה א”ר אמי חזר בו רבי ישמעאל“, ובבכורות (י"ח:) א”ר אמי חזר בו ר' טרפון“. בכל ג' המקומות האלה רחוק הדבר, שר' אמי כִון על חזרה ממש, כי לשם מה הביאה המשנה, בתוך כ”ד, בשם ר' אליעזר, ר' ישמעאל ור' טרפון דעות סותרות זא"ז, ודי היה להביא רק את דעותיהם האחרונות.

ובבכורות חוזר ר' טרפון ג' פעמים באופנים שונים על דבריו, ואיך אפשר שהביאה המשנה ג' פעמים דעה דחויה? ונראה, שחזרה זאת היא כעין ספק וחֻמרא, שלכתחלה מצריך ר“א י”ד סעודות בסֻכה, ושכרה בצדה ובדיעבד מצריך להשלים ביו“ט האחרון בלא סֻכה, וא”כ עקר י“ד הסעֻדות לשמחת יו”ט ומצוה מן המובחר לאכלן בסֻכה. וכן ר' ישמעאל מצריך למצוה מן המובחר ג' הדסים ומ“מ אין הקטימה פוסלת כ”א באחד וב' האחרים אפילו קטומים. וכן ר' טרפון בבכורות, אע“פ שלפי דעתו יותר יש להחזיק את היפה לבכור מהטעמים הנזכרים שם בגמרא, גם הכחוש ספק בכור, ודברי המשנה “והשני ירעה עד שיסתאב” כר”ע, גם לדעת ר“ט, ובשביל זה אם מת אחד מהם, לדעת ר”ט יחלֹקו, שהוא איננו מודה בכללו של ר' עקיבא “והמוציא מחברו עליו הראיה”. דומה לזה (ב“מ ל”ז.) “מניח גזילה ביניהם ומסתלק” לדעת ר"ט.

ואע“פ שלפי זה היה ר' עקיבא צריך לפטר אותו מכֹל, מטעם “המוציא מחבירו עליו הראיה”, הוא מחמיר על הגזלן, משום שעשה אסור כדברי המשנה ביבמות (פט“ו מ”ז) וזה דיוק דבריו: “אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה”, שהגזלן והמקדש בביאה איננו מֻחזק, כי הוא מסור בידי העברה וצריך לעשות מעשה אף מספק כדי להשתחרר מידי העברה: “כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין”… “קשורה בו ככלב” (ע"ז ה'.), וא”כ הוא המוציא מחברו ועליו הראיה.

אבל בספק בכור, שאין הדבר ידוע, אם השמן או הכחוש הבכור, לא עשה אסור והכהן מוציא מחברו ועליו להביא ראיה שהשמן שלו ומכיון שאיננו יכול להביא ראיה אע“פ שהסברה נותנת כן כדעת ר”ט, אין הוא יכול להוציא מיד הבעלים בלא ראיה ברורה. ורק ר' טרפון שאין לו “המוציא מחברו עליו הראיה” מצריך לתת את השמן לכהן מצד הסברה.


החזרה, שדבר עליה ר' אמי, הנה אפוא רק “אין ולאו ורפיא בידיה”. והתוספות (בסכה כ“ז., ד”ה “חזר בו ר”א") הביאו בשם הירושלמי: “א”ר אחא למצוה חשובה“. ונראה שזהו אחד עם “חזר בו ר”א”. ואולי צריך להיות גם בירושלמי ר' אמי או גם בבבלי ר' אחא2.


***

הדבור באור החיים בתחלת אחרי (ויקרא ט"ז) הנהו עמֹק וקשה לבארו על רגל אחת, ומ“מ ננסה לדבר עליו דברים אחדים. בראשונה הוא מסביר, כי מיתת בני אהרן היתה מיתת נשיקה; כי מרֹב הדבקות בחי העולמים דבק הניצוץ במקור האורה והנשמה עזבה את בית כלאה” ושבה אל בית אביה." כזאת אומר גם ר' לוי במדרש (מד“ר ויקרא פ”כ): “על שהיו שתויי יין”, וכונתו, שהיו שכורי אהבת ד' ודבקות בצור מחצבתם. ובמקום אחר מפרש ר' לוי את דבריו: “נדב ואביהו זנו עיניהם מן השכינה” וכמעט הדבר מפֹרש בתורה “בקרבתם לפני ד' וימותו”. אחרי כן אומר בעל אה"ח, כי הרגש הזה אי אפשר להרגיש, כל עוד שהנשמה קשורה בגשם, ולו הרגיש אותו בן אדם, אז נשרף גם הוא בדבקות (“שרפת נשמה וגוף קים”). ולכן אי אפשר לבארו בפה וכל שכן בכתב; והגוף הרוצה להתחזק, ונלחם מלחמת הקיום, דוחה את המצב הזה מהנפש ומונע אותה מלבא לידי השגה כזו אף במקצת. ומי שזכתה נפשו אל חלק ממנה, היא מתגברת על גופו ורבה בו, אף אם איננה עוזבת אותו, ולכן עושים הנביאים הוללות והעויות; זאת היא מלחמת הנפש עם הגוף.

ולבל נשאל, איך הנשמה מורדת בגוף, אם תגדל השגתה, הלא כל השגת השכל בנויה על יסודות הציורים, אשר הגוף מביא אל הנשמה דרך החושים מעולם הגופות? על זה עונה ר' חיים בן עטר, כי המתבונן בפנימיות ההשכלה מכיר, כי השכל איננו שואב את דעותיו מהחוץ כי אם הוא מוליד אותן בפנימיותו ומעתיק אותן אל החמרים, אשר יראה בעיניו וישמע באזניו, ואם ישכיל איש דבר מעולם הגופות, לא נמושכל פועל עליו והמשכיל או השכל מקבל מהמושכל, כי אם להפך, המושכל לעצמו בלתי מושכל ורק המשכיל עושה את המושכל (בכח) למושכל (בפעל).

בדבר שכל, משכיל ומושכל עי' במורה נבוכים (מאמר ראשון פ' ס"ח). הדעה אשר הביע פה בעל אה“ח, הנה דומה לדעת פלטון היוני, ובדורות האחרונים הגו בה ברקלי האנגלי ופיכטה האשכנזי. ולפי פרוש המלבי”ם הנה גם שטת אליהו בן ברכאל בספר איוב (ל"ב): “אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם”.


***

במאמר יהודה בן טבַי (מכות ה:) (בטעות יש שם ר' יהודה בן טבי, ובאמת לא היה עוד התאר “רבי” בימים ההם, בסוף המאה השביעית לאלף הרביעי, עד אשר בא רבן גמליאל הזקן, אחרי ארבעה דורות, וינהג את התאר “רבן” לנשיאים ו“רבי” ליתר החכמים; כמו כן יש במנחות (ק"ט:) ר' יהושע בן פרחיה בטעות) ושם אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים: אין עדים זוממים נהרגים, עד שיהרג הנדון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממים נהרגין עד שיזומו שניהם… מיד קבל עליו יהודה בן טבאי, שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח". ועל מאמר זה שואלים: "ממה נפשך, אם היתה דעת יהודה בן טבי, שגם עד זומן אחד נהרג, למה הוא אומר: “להוציא מלבן של צדוקים”? ואם היה סובר גם הוא, כשמעון בן שטח, שאין דיו עד זומם נוהג אלא בשנים ורק בפעם הזאת ענש את האחד שלא כדין, להוציא מלבם של צדוקים, אם כן למה נשבר לבבו בקרבו לקבל על עצמו, שלא להורות אלא לפני שמעון בן שטח?

אפשר לאמר. כי “להוציא מלבן של צדוקים” לא היתה סבה להרגת העד כי אם להזכרת המעשה בבית המדרש, שלולא כן לא היה יהודה בן טבי מזכיר את הדבר, שהנהו לחרפה לבית דינו כידוע, אבל זה הוא קצת דֹחק, ומפשט הדברים נראה, שבאמת הרג את העד להוציא מלבם של צדוקים, ומה שהצטער על זה, הוא בשביל שהיתה קבלה בידם, שלא להרֹג אף את החיה זולת לצֹרך גדול, “למען ישמעו וייראו”. ולשם זה היו מחבלים תחבולות שונות לבטל משפט מות וכן הוא במשנה (מכות פ“א מ”י): “סנהדרין ההורגת אחד בשבוע, נקראת קטלנית, ר' אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה, ר' טרפון ור' עקיבא אומרים: אלו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם”. וכל ענשי מיתה הרבים הכתובים בתורה היו לפי דעת חז“ל בעקרם רק איומים על מנת שלא לקימם. וענין התראה וקבלת התראה (שהחוטא יתרה עצמו למיתה) לבד, מבטל את רב הענשים. עצה כזאת היה מוצא לו יהודה בן טבי בעד זומם, אשר נדון לפני בית דינו, לפטר אותו, והוא לא עשה זאת, “כדי להוציא מלבן של צדוקים”. ואע”פ שהדין (יבמות צ:) שלעשות סיג לתורה בית דין מכים ועונשים שלא מן התורה, זה הוא רק, אם החוטא בעצמו הרים יד בתורה בשאט נפש להרֹס את אשיותיה, אף אם אין על הדבר הזה משפט מות בתורה; אבל להוציא מלבם של צדוקים, לא היה יהודה בן טבי הורג את העד, לולא היה על פי סברתו באמת חיב מיתה, “כי יפל הנופל” “וגברא קטילא קטיל”.


***

בנין ביה“מ של עתיד ע”י אש, המֻזכר בדברי ר' יצחק נפחא (ב"ק ס:), ולפניו בתפלת ת“ב, מיֻסד על נבואת זכרי' (ב' ח-ט) פרזות תשב ירושלם… ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש”, המפֹרשת עוד יותר בנבואת ישעי' (כ"ו, ב-ה) “פתחו שערים ויבא גוי צדק… יצר סמוך תצר שלום שלום כי בך בטוח”… קריה נשגבה ישפילנה…" ע"ש כל הענין ותֹכן נבואתו, כי לעתיד יבֻטלו כל המבצרים והחומות והמסגרים, שכל תכליתם אינה אלא לשמֹר את האדם וקניניו מפני רעהו, פן יבלענו (כבר היום המנהג פשוט במושבותינו בא"י, שאין סוגרים את הבתים ולא את הדירות בלילה, מפני שאין שם חשש גנבה).

כשיצר האדם מעבט את דרכו ומסיתו להציק, הנה אש של גיהנם שורפת את בה“מ, ואם ישוב היצר להיות “יצר סמוך” ובטוח בד' יהיה הוא בעצמו הסבה לבנין בה”מ ולא עוד אלא שישכלל את כל העולם בשלהבת יה ויכוננו להיות כלו “הר הקֹדש " (כן קורא ישעיה הנביא ע“ה את כדור הארץ לע”ל). זהו בנין של אש, שנעשה ברגע אחד בקלעים, לפי קבלת ר' אליעזר (מגלה י'). והקלעים מֻתר לפרֹש גם בשבת ויו”ט. מפני שהמקדש כשר גם בלעדיהם והם אינם אלא לצניעות, כדברי הגמ' שם, שאלו היתה מחיצה מֻתרת, היה אסור לעשותה בשבת ויו“ט (ע' ערובין צ“ד. ובש”ע ס' שט“ו ס”א) ומיֻשבים דברי רש”י ז“ל (בסכה מ“א. ובר”ה ל'. ד"ה אי נמי): ואם תאמר היכי משכחת לה… ודאיבני בליליא, והא קיימא לן… דאין בנין בית המקדש לא בי”ט ולא בלילה, הני מילי בנין בידי אדם אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא".

פה נקראת הקדֻשה “אש”, מפני שהיא מתגלה בתור זריזות לעשות טוב, ובמ“א היא נקראת “מים” אם היא מתגלה במדת הזהירות, שלא לעשות רע בכבותה את אש התאוה. כן בישעי' (נ"ה א'): “הוי כל צמא לכו למים”, ובגמר' (ב“ק פ”ב. ובעוד כמה מקומות), וזהו ענין הנחל היוצא מבה”מ (יחזקאל מ"ז). ובשעה שהכין דוד המלך ע"ה את יסודות המקדש, בקש לכרות מעין גדול, אשר ישקה את כל באי המקדש קדֻשה וטהרה בשפע רב. אבל הדור ההוא לא היה עוד ראוי לזה והיה יוצא מזה חֻרבן העולם ולכן השפיל את אשיות המקדש ויפח בו רוח קדֻשה במדה קטנה לפי מצב העם, למען יעמֹד תמיד לעֻמתו, בעלותו ירום וברדתו ישפל. זאת היא מדת “השוכן אתם בתוך טמאתם”.

ואם תחטא אשה בבגדה בבעלה או איש בקנאתו היתרה לחברתו, ימחה שם הקּדש להראות כי נפגם המקדש הרוחני.

הפגם הזה הנהו מום בבית ד' מצד אחד אבל גם רפואה מצד אחר כעין “מי שנשכו כלב שוטה, מאכילין אותו מחצר כבדו”.

ולכן לקח דוד את אחיתֹפל הנוכל ליועץ תחת בניהו בן יהוידע הצדיק, ואע“פ שבסופו נחנק, כי “אחרית רשעים נכרתה”, ראוי היה למשרתו בשעתו יותר מצדיק גמור ועל פיו עשה דוד את בה”מ על יסוד, שיהיה בו מקום למחית שמות ולחלול ש“ש. זהו תֹכן אגדת ר' יוחנן בכרית שיתין (סכה נ"ג.) ובראיה ממחיקת השם בפרשת סוטה, דומה לזה ברא”ש ור"א בנו (שבת לג:) “להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם”.

ובמדרש (שה“ש פ”ה) “אבל עזרא, ע”י שהיה אדם צדיק, לא היה ראוי לשמש בכהֻנה גדולה כמותו" (כיהושע בן יהוצדק).


  1. הקטעים הבאים הם חלק משורת באורים והערות בענינים תורניים ומדעיים שהופיעו בעתון “בת קול”, היומי והשבועי, קראקה–לבוב, תרע“ב–תרע”ג, בצורת שאלות ותשובות; ואך מפני שהשאלות לא נדפסו בזמנן במלואן, לכן אין אנו מפרסמים אותן, יתר הקטעים, קטנים בכמותם, נתן באחד המדורות הבאים בקבץ הזה, – המו"ל.  ↩

  2. מתוך כתב–יד.  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
רקע
יוסף זליגר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף זליגר

  1. כדברך (שירה)
  2. אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב (מכתבים)
  3. יַחְדָו (שירה)
  4. הארנבת והשפן (מאמרים ומסות)
  5. דרישה אל המתים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף זליגר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף זליגר

יצירה בהפתעה
רקע

רִפְרוּפִים סִפְרוּתִיִּים

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

בעיקר-הדבר צריך היה לכתוב בשביל “המעורר”, אורגן ספרותי חדש, המתכוון לומר דבר-מה, לא “רפרופים”, ואפילו לא “נסיונות”, אלא מאמרים גמורים, שלמים ומקיפים, על ספרותנו העברית; שהרי למרות הפזמון המקובל: “כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר-האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה”, הנה יש ומחשבה תקיפה עולה על הלב, שאיך שיהיה, ובאוצר ספרותנו כעת יש כבר נשמות גדולת, מצויינות. יש פרץ, הריאליסט החד והרומטיקן המעולה בחדא מחתא, הריאליסט – שאינו מחטט בפרטים וקטנות, אלא הולך ומעלה צדדים שלמים מן החיים בתמונות קטנות, נפלאות, והרומנטיקן – שאינו מושכנו אל העבר, אלא יוצר לנו חדשות,יצירות ההווה והעתיד מ“שיחותיו של ר' נחמן’קה”; יצחק-ליבוש פרץ, משורר “העוגב” ו“מנגינות הזמן” ו“חורבן-בית-צדיק” וי ל. פ. ובן-תמר ולצפ“ר והל”ץ והפרצ“י של תקופת “החץ”; זאת אומרת, פרץ הידען החריף של נשמת-האדם, פרץ החשבן הנוגה ופרץ המהתל, המבקר, המפיץ השכלה, הכותב-הכל. יש מנדלי, הנשר הגדול והזקן, עם עיניו הפקוחות על עצם מהותה של כנסת-ישראל, עם שפתיו הלועגות-המרירות ועם הרחמנות המתיאשת שלו, אשר כתביו ביהודית, לפי מה ששמע “בעל-מחשבות” באחד מפיליטוניו ב”דער וועג“, מקשטים את כלי-ביתו של כל פועל יהודי בלונדון (הלונדוים גופא הלא יודעים עד כמה יש אפילו מקצת אמת בשמועה זו!…) ואשר כל כתביו הבטיחו משכילי-אודיסה קודם החורבן, כמובן…) לתת לנו ליום-חגנו, שהיה צריך להיות, ואנחנו השיבלים הבודדות, כה שמחנו… יש ברדיצ’בסקי, תלמיד-חכם ומשורר זה, ששנה ופרש ונכנס לפרדס ואינו פוסק עד היום הזה מלהפליאנו בגילויי-נפשו, שכולם פיוּט קרוע ומשונה והעצב הישראלי שבהם עורג תמיד אל עולמות שאינם שלו, והוא נכנס וחוזר, חוזר ונכנס… יש, לאחרונה, ביאליק – גולת-הכותרת; ירמיהו ויחזקאל בהתפתחותם הנשגבה… והנה – דוד פרישמאן, האירופי היהודי, שבצחוקו המיוחד ממוזג שלנו ושלהם באופן יפה למאד והספקנות המרירה עוד סוככת עליו בכנפיה… יש גם הלל צייטלין, טהר-הלבב וגדל-הצער, יש… בקיצור, אילו היו לנו מאירים, אילו היו לנו רוצים-להבין, אילו היו לנו בֶּלינסקים, ישׁ, סוף-סוף, אצלנו מה להאיר ומה להבין! ובמחשבתם של קומץ האנשים העברים העובדים כבר ב”המעורר" אכן תתנוסס התקוה, כי לעתיד יעלה בידם לעשות איזה דבר במקצוע זה, אלא שלעת-עתה הן עולה בחלקם של אלה רק להצטער ולבלתי הסתפק…


“ספרותנו שָׁמם עליה עולמה”, “תלויה היא בנס”,“פרוצה היא ואין חומה”, “אינה כלום נגד הספרויות של כל עם ועם הגדֵלות ומתפתחות על פי דרכן” – מי לא ידע כל אלה? מי לא יראה כל זאת? למי סוד, שאין כל קהל עברי? מי תם לבלי להכיר את חזון-הגוויעה? מי עיור לבלי לחזות, שהכל הולך לבאר-שחת… אלא על מה יש לדון? על דא יש לדון, מדוע אין רואה גם את כל כובד-המלחמה, ששארית חיינו הלאומיים זו שופכת מול כל הפרוצסים השונים, שיש בהם חשובים ויש בהם רק מדומים, הבאים כולם לבלעה חיים? מדוע אין רואה ואין מתאושש להרים מאשפות את “הדלה והראשה”? מדוע לא יבואו לעזרתה הגואלים, הסמולנסקינים, אשׁר אליהם תשַׂבֵּר, תחת בניה, הרוזנפלדים השׁונים, אשׁר עזבוה ובנחת-רוח?


כי, יאמרו מה שיאמרו וספרותנו העברית, על אף אויביה ולמרות שויון-הנפש המחפיר של בניה, נכונה עדיין להילחם על קיומה, לפרנס את רוחו של העברי בן-הדור, ליצור מתוכה, להכניס “מן החוצה האוהלה” ולבלי היכנע. אמנם, כל אורגני-חייה בכבדות יתנהלו; אמנם, “הוצאותיה” נתונות במצור ובמצוק. “אחיאסף” הרי היא כאילו אינה; “השילוח” אינו מתקבל, ול“הברכה” שׁהיתה צריכה לבוא בו, כבר כלו עינינו מיחל…ובכל זאת… ובכל זאת!" – יאמרו הבונים.


… בעת האחרונה יצאו לאור קובצי מאמריו הדעתנים של אחד-העם והיהדותיים-האנושיים של יוסף קלוזנר תלמידו. זלמן אפשטין הוציא לאור את הכרך הראשון של כתביו העדינים; כתבים אלו, אומנם, מִסִפריהם של בינונים הם, ויש שהנם גם זרים לנו קצת, אבל חביבים-חביבים הם גם בזרותם ובקולם של לפני עשרים שנה… נדפסו גם כתביהם של האדונים: נ.סוקולוב, בוקי בן יגלי ומרדכי בן הלל הכהן. הוצאות “תושיה”, “הספר”, “יבנה” ו“האור” חזרו והדפיסו את פייאֶרברג, יעקב כהן, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, נומברג. נאספו גם ציוריו הנלבבים של א. ז. רבינוביץ, זה בעל הכשׁרון לא-הגדול, אך היהודי הרַגָשׁ, הישׁר, הקרוב, הפשוט; א.ז.רבינוביץ – בן פלך מוהליב, בן רוסיה הלבנה, מקום היהדות הממוזגה, בן ארצם של צדיקי חב“ד ושל עודרי ספרותנו החדשה כסמולנסקין ז”ל וראובן בריינין יחיה. הוצאת “חברים” בווארשה התחילה לתת קונטרסים פופולאריים ונאים להמון-קוראינו. וכשרונותיהם של שניאור, ברקוביץ, שופמאן, גנסיון והירשביין הולכים וטובים לעינינו, למרות הכל, למרות הכל… סוף דבר: לא דעכו עוד כל הניצוצות, לא תמו!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.