לוגו
הגט
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(משמועותיו דר' אלטר קונדס, איש-כל הכוללים)

 

א    🔗

ישחקו להם החתן והכלה, כדאמרי אינשי, בצרורות וחול – כלומר, ישב לו זה כל היום לפני רבו ולא ישתובב בשוק, ותשב לה זו בעיניה התרוטות אצל אמא ולא תלך בחמה, – ועד שיגיעו לפרקם, ברשותכם, רבותי, התוַדעו נא עם המחותנים שמשני הצדדים, ולחתונה, אי"ה, כידידים טובים תבואו בתוך שאר יקירי ירושלים.

אבי החתן – ר' חזקאלי הוא. ומי אינו מכיר את ר' חזקאלי? אומרים עליו, שבעודהו נער בחו“ל, זכה להסיק פעם את התנור לבֶלדזי, זי”ע, כשנתעכב הצדיק בכפר אחד, מחמת סופת-שלג ללון שם. ואזי כשגופו הטהור הרגיש בנעימותה של החמימות, הסביר הוא ז“ל את פניו והורה באצבעו הקדושה על חזקאל ואמר כהאי לישנא: “בחור זה – למדרגה גבוהה יגיע עוד…” וכך הוָה. משנעשה ר' חזקאלי אברך, נכנס מיד לכהונה בקודש וזכה לשמש בגבאות אצל יוצאי חלציו של ר' מוטילי, זצ”ל, פעם אצל זה ופעם אצל זה (הם, הרי חמשה חומשי-תורה היו בשעתם!) – עד שזכה ועלה לאה“ק ונתישב בעיה”ק בירושלם, תובב“א, ונעשה אצלנו משולח והצליח ממש שלא כדרך הטבע ונתעלה ונעשה ממונה, – כידוע ומפורסם בעולם מחמת המחלוקת שהקים עליו מוציא דבּה אחד מן המופקרים, ר”ל, בתוך הגזיטין, – בני קורח לא מתו; אך הוא ר' חזקאלי, זכות צדיקים עמדה לו, וכל מריביו לא חיסרו מכבודו אפילו ככלב המלקק מן הים, ועד היום, סעודת “מלוה מלכה” שלו – אשרי מי שזכה לישב בה במסבתן של ת"ח ולשמוע מעשיותיו של ר' חזקאלי המספר הכל בעד ראיה ועד שמיעה, והרבה ממה שבדידיה גופיה הוה עובדה, כשהיה משמש צדיקים יסודי עולם.

ומן הצד השני, אבי הכלה – ר' פייטל שמו. ר' פייטל השולחני – מה שקורין בנקיר בלע“ז. והבנק שלו – מי אינו יודע מקומו? לשִכנו תדרשו ויַראו לכם חנות אחת שברחובנו, חנות, לכאורה בין כל החנויות שם, שכל גדלה אינו אלא כתנורו של נחתום, – כשאר כל החנויות – אך בנק בה לכל פרטיו ולכל הדרישות של כל מיני לקוחות; הלואות על צד היתר עיסקא, חילוף שטרות בשער הבירזא של הכוללים, שטרי-פור, הוא הגורל שבמדינת גליציה ושאר גורלות שבארץ ובחו”ל; ואם להקפיד אתם רוצים כסף או שוה כסף – יהא לבכם נכון ובטוח, בין אם יכָּתב הפקדון ובין אם לא יכתב בפנקסאות – הדבר יהא נזכר, אי“ה, לכשתבואו ותזכירוהו בנתינת סימן… ושמא מכתב אתם רוצים לשגר ליפו? הרי כאן גם פוסטא סדורה, מטפחת פרושה שם לפניכם, ואי אתם זקוקים לא לבזבז על מעטפה ולא לטרוח ולחַזר אחרי מי שבקי לכתוב אדרס בלאטיין, ולא ארבעה מטליקין לגושפנקא – כנהוג בפוסטאות שלהם; אלא נוטל אדם קרע של נייר וכותב עליו כל צרכו, מקפלו ורושם על גבו: “נא למסור אגרת זו להנגיד ר' פלוני ביפו ת”ו” והרוצה מוסיף עוד: “נחוץ מאד ומאד”, והמהדר ומקפיד מוסיף גם: “בחדר”ג“, – ולאחר ששילמת מטליק אחד, הטל את האגרת למטפחת-הפוסטא דר' פייטל, ואל יהא לבך מהסס ונוקף שמא יאבד כבפוסטא דטֶרקילא, ימ”ש! – המכתב שלך כמו שהוא, ודאי שיגיע, בעזה"ש, ויתקבל באחד הימים ביפו לאחיו של ר' פייטל, שגם הוא אדם כשר הוא ואינו חשוד חלילה להאבידו בידים… והיוצא מזה, – בי-בנק ובי-דואר כאן והעולם אומד אותו את ר' פייטל, ברבבות ואפילו גם במאתים אלף ויותר, בלי עין-הרע. הוסף על זה גם חלוקה מכולל אונגארין, שר' פייטל מקבל בה חלק “מלכים” – וממילא תבין עד כמה גדול כבודו של יהודי זה בעיני הבריות, ושר' פייטל נאה לר' חזקאלי, ור' חזקאלי נאה לו, – וכלום תימה הוא שנתחתנו זה בזה?

נתחתנו – והקרן, המזומנים מה? ולואי על כל בני ישראל! נדוניא – חמשה ועשרים אלף גרוש ומזונות חמש שנים מלבד שעון ושרשרת של זהב טהור, טלית טורקית ושטריימיל של צובל ושאר מתנות – הכל מצד הכלה, ומצד החתן? שאלו לאנשי ירושלים והכל יאמרו לכם: ולואי שנזכה אנחנו לחלוקה דרבנן כזו שיש לו להאי ינוקא! – “ומעות יחיד” אינו כלום? בקיצור – מובטח הוא, ב“ה, החתן דנן ואי אתם זקוקים ח”ו לדאוג לפרנסתו!

והמחותנות? – בנשים מה נספר? הכל אצלן כאורח הנשים. זו אשת חבר ממונה, וזו אשת נגיד ובנקיר בעמיו, ואפילו הקצב שבאטליז נוהג בהן כבוד, בינן לבין עצמן – לא כל שכן… ברם, עתים כשהן נכנסות זו לזו, הן משתעות בלשון של חכמה וברמיזות דקת כחודה של מחט, הן במה שנוגע למתנות וסבלונות והן במה שנוגע לשלשלות היוחסין משני הצדדים – וסוף-סוף שתיהן, ת"ל, אין להם במה להתבייש זו בפני זו, – כל אחת במענה לשון שלה, והשיחה – תשעה קבין, כנהוג בנשים! ואם שהן מתפטרות לפעמים מתוך מקצת תרעומות, לימים, הן חוזרות ונפגשות בסבר פנים יפות וחיוניות בכדי לקבל שוב רוב נחת…

עכשיו, – החתן והכלה, שיחיו. אבל… הם עצמם עדיין לא נסתכלו זה בפני זו, ואין צריך לומר, זו בפני זה – ואנחנו מה שנשגיח בהם? יגדלו להם… זה – תינוק בר אבהן, וזו – תינוקת בת נגידים, והזיווּג מן השמים הוא…

ברם זה כדאי שיֵאמר: “בוצין בוצין מקטפיה יְדִיעַ” – זה הקטן, אברהמלי, חתן דנן, כבר בקי הוא לספר “עובדין” כאביו. לבו מושכו לאגדה. ינוקא – וכבר נטיה יש בו להציץ גם בנסתר… רבו – לא שהוא מתנגד חלילה, אלא זאמוט"י וחריף רתחן הוא, מאש של תורה – זה, לא פעם הוא תולש לאברהמיל בפאה, מצעק ואומר: “גמרא! גמרא, ראש מטומטם!” ור' חזקאלי, כדרכו של אב, מבטלו לבן ואומר: “קורקבן, – עזות דקדושה אין בו”… – וכי מה יאמרו לו לתינוק בפניו? – אף האם, כשהיא חופפת ראשו בערב-שבת ומסלסלת בפאותיו השחורות, אינה אלא נאנחת ואומרת: “הוי בני, בני! טול את עצמך לידים – הרי חתן אתה, בלי עין הרע!” – אך אני אומר לכם, שכלי יקר היה תינוק זה, ומשופרי דירושלם גם במראהו. לחייו – שושנים, פאותיו תלתלים, ואף-על-פי שלא היה זריז וממולח ביותר, אך “עסק” לא רע עשה ר' פייטל, – ממחותן נאה חתן נאה קנה לו.

ברם, אף שפרה’לי בתו כלה נאה וחסודה היתה מקטנותה ואף שעיניה, כאמור, רכות במקצת והיא מסתכלת מחמת כן בקמיטת החוטם… בנות ירושלים ברייתן כך, – בנות ישראל נאות הן, אך עיניהן עיני לאה אמנו. ומה בכך? – אלה מכיון ששפרה’לי בת יחידה היא, ראשע אמה מזהירה בה שלא תלך בחמה, ושפרה’לי שומעת – ופניה כפני לבנה… היא לבנה, שלא שזפתה השמש, אך ראשה – מותר לומר – כתם-פז: “עטרת זהב” – קורא לה ר' פייטל בשעת חדוה, כשהיא באה לפניו ומחלפותיה כרוכות לה ב' פעמים על ראשה, והריהו מסתכל בה לפעמים כאם ולא כאָב… ועוד מעלות טובות לה לקטנה, – מתוך ישיבה בבית “כבודה בת-מלך פנימה”, הריהי ממש כ“עקרת הבית”, זהירה בטהרות, בקיאה בכל הצרכים, ותפירה, סריגה ורקימה שלה, אפילו ב“בצלאל” דהאידנא אין דוגמתן! – כך, לפחות, אמה מעידה עליה.

ופעם אחת, בשחרית של שבת, הציצה הקטנה מן החלון וראתה בין ההולכים לכותל מערבי נער אחד קטן הלבוש כגדול בשטריימל נאה, מהלך בכבוד ובישוב-הדעת, – קפצה הבת ושאלה לאמה: “אמא! זהו החתן שלנו, אברהמילי?”… שחקה ראשע והבטיחה לה לכלה להביא את החתן לביתם בשבת-חנוכה, אי"ה.

והמעשה היה בשבת בראשית.

 

ב    🔗

וברוך שהחיינו! אברהמלי, החתן דנן, נעשה בר מצוה. ממילא מובן, שעשו סעודה גדולה והביאו למשתה את הכלה עם מתנות, כמדובר: שעון של זהב וקופסה של כסף לטבק (את השרשרת של זהב והדס של כסף הניחו למשלוח מנות, לפורים הבע"ל) ותיק של תפילין, כמובן, – סמט מרוקם בצבעוני משי, ושֵם החתן באותיות של זהב. וכשהתחילה ראשע לספר למחותנת דבוֹשה בשבחה של הרקמה וביחוד באותיות הזהב, נכנסה דבושה לדבריה ואמרה, שהחתן אמר היום “חידוש” אחד, עד שחזקאל שלה קפץ ממש מתוך כליו ואמר: “כפתור ופרח”, דבושה! וטוב ויקר מזהב!"… ומי יודע עד היכן היו מפליגות הנשים ומגיעות בדברים, אלמלי פתח החתן בדרשה: “איתא: למה אומרים בהנחת תפילין פסוקי “וארשתיך”? רמז לדשָנינו: האשה נקנית בשלשה דרכים וכו'” –

בקיצור, דרשה שהאריך בה החתן שעה ומחצה בשעון – בשעון הזהב שלו… והכלה – כמה שנתגברה כל אותו הזמן להציץ עיניה בגנבה לצדו, לא עלה לה הדבר, – המסובן עממוהו… בת-חוה סקרנית היא, – שמעה קולו, קול דק מסתלסל ומתפלפל, ומשָכה לבה לראות אותו, את בעל הקול. ומשחזרה ובאה לביתה, עדיין משיכה זו לא פסקה מלבה – לב אשה…

ואף החתן כן. כמה שמתגאה הוא בשעון הזהב ובקופסת-הכסף שלו ובתכריך הרקמה שעל צוארו – כל זה אינו שוה לו, כשעה שהוא מסתכל בתיק-התפילין שלו, מעשה ידיה של אותה ריבה, הכלה שתחיה… השערה רופסת במוחו, שתיק נאה כזה ודאי של ריבה נאה הוא… אך לבּיה לפומיה לא גלי חלילה. אלא בשעה שהוא כורך הרצועה על אצבעו הריהו מסתכל עדיין בתיק ואומר בכונה: “וארשתיך לי לעולם” – ולבו רותת מחולשה… “וארשתיך לי בצדק” – ועצמותיו תגלנה… “וארשתיך לי באמונה!” – הוא קורא וצועק בכווץ עינים מעוצם הכונה – בכדי לגרש, או בכדי למשוך מחשבות זרות?… חקקי לבו של בחור בר-מצוה – מי ידעם? ודאי אותו “מלך זקן וכסיל”, היצה“ר ר”ל, אינו מניח גם לילד מסכן אשר לא ידע להזהר עוד…

ובכן, עד מתי נחכה לו? – אברהמיל, ב“ה, בן י”ד, והיא הכלה, ת“ל, בת י”ג – בוגרת לכל הדעות, – ונמלכו וקבעו את החתונה לשבת שירה.

אברהמיל בשטריימל של צובל שנתן לו המחותן כמדובר – אבל צובל! עין לא ראתה! – וכל לבושיו מלכות (מאן מלכי? רבנן!). ומשחגרו כגבר חלציו באזור פסים של משי תכלת ולבן, הכניסוהו לחופה למז“ט עם שפרהלי, שגלחו ראשה וטבלוה כהלכה וכיסו פניה בהינומא. מספרים: בשעה שהכניסו השושבינין קטנה זו שעיניה מכוסות, עמד שם רופא צרפתי אחד – ממכריו של ר' פייטל היה זה – ושאל: “כלום ממשחקה בסנוֵרים הוציאוה לזו והביאוה לחופה?”… מילא, – הם אינם מבינים את זאת… אך היא הנה שלחה אצבעה קטנה – ו”הרי את מקודשת" בשעה טובה ומוצלחת, ולהורים שמחה וששון ונחת.

מתלהטת דבושה ויוצאת “בחינגא דכשרות” לפני הכלה, מוחאה כף ומסתובבת – עוד מעט ותעוף! – ומנגנים בכלי זמר, שרים לה בפה: “מז”ט, מז“ט, מז”ט לחָם ולחָמות!" – ואשרי מי שבא לכאן; החתונה – כיד המלך! – כי מה שייך? חתונה של גביר אדיר כר' פייטל.

אך ביתר שׂאֵת צהלו ושמחו במשתה ליל שביעי. אומרין: שהעמידו שם דוּד של נחושת גדול מלא יין לבן – “סוטר’ן” ממש – ופתחו ואמרו “אז ישיר” על “הים” הזה והיו מרקדין כל אותו הלילה על סביבו, מרקדין וממלאים גרונם בגיחה ובגמיעה מן “הים” ממש, ולחסידים – שמחה וששון ויקר.

רק דבושה המחותנת, דבושה אֵם החתן – פניה לא היו לה. היא קולה צרוד, כדרך מחותנת בשעת חתונה, וקשה עליה הדבּוּר; אך רוצה היא, רוצה ללחוש לכלה, לדבר עמה בכדי שתבין, – אך זו הפתיה כובשת פניה ובורחת… והולכת דבושה שוב למחותנת ומלחשת לה בכל כוח, מלחשת ותוססת מתוך גרונה עד שהיא מסמיקה. והמחותנת ראשע, אדרבה, מבקשת להניח דעתה של מחותנתה דבושה ואומרת: “מאה ועשרים שנה תחיה לי המחותנת! מה הדאגה? גם בבן עשרים אפשר כך”… אך דבושה – ניצוצות נתזין מפיה מחמת תסיסה: “היאך? היאך? – היא מחכחכת בגרונה – לא פללתי עליו כזאת!”…

רק ביום התשיעי צהלו פני דבושה ושמחה גם היא. לשמחה מה זו עושה לה? שאלו את פיה ותספר לכם. היא עם כל הפרטים לאיש ואיש בגאוה תספר – ומכל-שכן לאשה!…

אשה צדקנית היא דבושה ואינה מתביישת חלילה בשום מצוה ו“דבר שבישראל” – –

בקיצור: גם דבושה צהלה ושמחה!

 

ג    🔗

ולאחר החתונה – הלואי אצל כל ישראל כך! – נחת להורים. ר' פייטל כבוד לו בחתנו, ור' חזקאלי עוז לו במחותנו. ראשע – כל הון דעלמא היתה נותנת בעד הזמירות היוצאות מפי אברהמילי: “מלא חסידות הוא האברך” – בכל שבת ניגון חדש הוא אומר על הקוגיל שלה. ודבושה – לבה בועט בה כששפרהלי כובשת פניה ואומרת לה בקול דק ורך: “חָמות”… היא דבושה, הרי כמה וכמה שנים המתינה לכך ועכשיו אין היא ממתינה אלא לבן-זכר – נכד, יו“ח של אברהמילי, לשנה הבע”ל.

– יש פנאי – אומרת ראשע ולבה רותת על בתה זו – יכולה היא שפרהלי לנוח עוד שנתים שלש עד לאותו צער…

אך דבושה נרתעת כנכוית בחמין:

– מה המחותנת מדברת ואומרת?! לא בנות-ישראל אנו, חלילה? – לא! בת ישראל אינה נשאת לשעשועים. “לא לתוהו בראה” – אמרה התוה"ק, מחותנת טובה שלי! –

דבושה יודעת גם לפסוק פסוק בלה“ק. ופסוק זה שגור בפיה מעין הקדמה למעשה החתונה ולסדר לידות שלה. היא בת י”ד היתה כשהפילה – לא עלינו… ושלשה – שלא על שום בת ישראל – קפחה עד שזכתה לאברהמילי זה – שיאריך ימים. ולאחריו – במרום ילמדו זכות – שכלה תאומים ובחור בן שלש, בחור מאיר כחמה… והרבה – הוי, כמה הרבה שׂבעה – שלא תחטא בשפתיה – עד שגידלה את אברהמילי זה ונתנה אותו לה, לראשע… ועכשיו לפחות רוצה היא דבושה, בפירוש היא מתנה ואומרת שהיא רוצה ומבקשת, לראות נחת באברהמילי שלה בעגלא ובזמן קריב ובזרעא חייא וקיימא, רבש“ע! – כי מה – הבנות שלה? שרקהלי, שהיא הגדולה שבשלשתן, אינה אלא בת ט'… “צער” – אומרת המחותנת, והרי היא, דבושה גופה, מוכנה היא ומזומנה ל”לצער" שכזה בשנה זו, רבש“ע! ולואי שתזכה היא, הסבתא, שתהא מינקת בן-זכר שלה ובן-זכר של שפרהלי, שתחיה, ביחד! היא, ב”ה, כבר היניקה בחייה תאומים – שילמדו עלינו זכות, וכו'. עד “ונזכה ונחיה, רבש”ע, ולשנה הבע“ל, כעת חיה, ושפרהלי חובקת בן! – שומעת אַת, שפרהלי? (או גם: “שומע אתה אברהמילי?”) שמעו כולכם ואמרו: אמן!” – – –

ושפרהלי ואברהמילי – מה הם אומרים?… שותקים. הם כדרך זוג צעיר וכשר יודעים שעדיין יפה להם השתיקה בפני אבות, וגם בינם לבין עצמם אין הם מדברים עוד – שנה ראשונה הרי לא עברה עדיין עליהם. – אבל, גם בשתיקה יפה להם… אברהמילי חי לו בבית חמיו כבן-מלכים, וגם ישן הוא כבן-מלכים עד שלש שעות ביום. וכשהוא בא נחפז לבית-המדרש באמצע תפילתו של המנין השלישי, אומרין לו: “מתוך “אהבה רבה” אתה מאחר ל”שמע ישראל“, אברהמיל”! – והוא מצטחק, מניח את שק הטלית והתפילין שלו ורץ לטבילה במקוה… חוזר, והריהו מרגיש את עצמו בין הבריות ממש כגדול לכל דבר. אברך כמה שנאמר. – חוזר הוא לבית חמיו, ו“היא”, אותה פלונית, שפניה – רוך וחטמה הקט מצומצם מתוך הבטה, מעמידה לפניו סדר יי“ש ודובשניות – ואין אומר ואין דברים, אלא שתיקה של בושה נאה וחסודה, – ומיד היא מסתלקת לצדה של אמה, העומדת ושומרת על הבת שתכבד לבעלה כהלכה… ומשהן שומעות את שתי ברכותיו של אברהמילי על “מיני מזונות” ו”שהכל נהיה" – שתיהן עונות “אמן” בחשאי ויוצאות להתקין לסעודה – ולואי, לכל בני ירושלם סעודות שכאלו!

ונחת בבית.

בשחרית של שבת – ר' פייטל וחתנו יוצאים יחדיו לבית-המדרש. הוא באדרת סמיט אדומה והחתן – בתכולה. שניהם בשטריימליהם שבראשיהם, ופוזמקאות צחים כשלג מלבינים מתוך סנדליהם המנוצצים על כל פסיעה ופסיעה.

– בתי שלי! – קוראת האם לשפרהלי שתגש אל החלון – בואי וראי, כיצד הם הולכים להם ביחד.

– מה יש לראות – קומדיה? – מצטחקת הבת ועונה בקול, מכיון שרק היא ואמא בבית; ומתוך סירוב מתכַונת היא להציץ עינה בחלון… ומשנראה לה אברהמילי, כיצד הוא מהלך ומשיח בתנועת ידים עם אבא – נפלה שוחקת ודומעת ורוטטת כאחת אל חיק אמה:

– אמא-נא, אמא! – מפני מה אין “הוא” מתבייש?… כלל וכלל אין “הוא” מתבייש!…

ראשע, רחמי אם נכמרים בה וכל בני מעיה ששים בקרבה ל“נחת” שכזו – ומשיבה:

– מפני שהוא חכם ממך, עז-הבר שלי! – – –

ובאמת הראה אברהמילי את “חכמתו” לתקופת השנה (כחלום של “נים ולא נים, תיר ולא תיר” עברה עליו השנה). לתקופת השנה ממש, בשבת שירה לסעודה השלישית, נתכון האברך בשעה זו שעם חשיכה ונתגבר על עצמו ואמר לה, לזוגתו, בפני חמיו וחמותו:

– תני מים אחרונים…

זו, כלה בוֹשה, נחפזה לצאת עם הכוס, ופייטל וראשע הציצו זה לזו מתוך האפלולית הקלושה בפנים של נחת – כלומר: “גבר חכם בעוז הוא זה שלנו”… אך הוא, הגבר עצמו, כתמי אש רפרפו לעיניו על המעשה שעשה! –

אך מאז התחילו בני הזוג מדברים.

מדברים, כמובן, למקוטעין: “אל תרבה שיחה” אמרו, ואפילו באשתו. הוא לה: “את”, או: “שמעי נא” – כדרך העולם. והיא לו: “אברהמיל” בלי יו"ד של חבּה לבסוף, – שאינו נאה שיאמר מאשה לבעלה “אברהמילי” בפני אחרים (כך הורתה אמא) – וראה פלא! דבּוּר לכאורה במשהו ורק של מה בכך, ואף-על-פי-כן, משיכה יתירה הוא נותן בלב… יושב הוא אברהמילי בבית-המדרש ושונה בחשק ובנעימה ופתאום “היא” צצה לנגדו, – למראית עין ממש נצנצה לפניו בעיניה הרכות המצמצמות את פניה הורודות: “וי, – הוא קופץ ממקומו ואומר לחברו הקרוב: – הקופסה עם הטבק שלי שכחתי בבית, וכל כך חשקה נפשי בציגרה!” – וכמעט בריצה הוא יוצא מבית-המדרש…

עודהו ברחוב ושפרהלי מכירה כבר מבית בקול סנדליו. הוא נכנס – והיא מזדמנת לפניו כשלא במתכַונת:

– באת? – היא אומרת בקצת תמיה, כשהיא מפנה פניה כנגדו מן הצד – תשתה כוס תה, אברהמיל?…

– מהיכא-תיתי, מהיכא-תיתי! – עונה הוא בנדנוד כל הגוף.

וכשהוא קם לצאת ולחזור לבית-המדרש, עדיין הוא מבקש אמתלא לשמוע שוב את קולה כבשעת כניסה, ואין הוא יודע במה יפתח…

– היתה אמא כאן? –

– היתה… – משיבה “היא” שלא ברצון.

וצער גדול יש לו לבעל ששאלה בכך. הוא הרי יודע במה ואיך אמו מסיחה בלחישה עם כלתה… היא הרי מביאה כבר סממנין שהתקינה לשפרהלי – סגוּלה לבנים

 

ד    🔗

נחת – אבל דבושה, הוי, לבה אמר לה! – עינא בישא, ר“ל, או שכך נגזרה גזירה על כלתה, בעוה”ר – אך הרי זה שלש שנים לחתונה – עד מאה ועשרים שנה – והיא עדיין לא נפקדה…

– מה אתה שותק? – היא באה בטענה חמורה על בנה.

ומה יעשה הוא? – אומר הוא פסוקי תהלים ותחינות עם קריאת-שמע שעל המיטה. ולא מפני שהוא געגועין יתירים יש לו על בנים, – אלא מתחנן הוא להשי“ת שיאסוף את חרפתה של עלובה זו, שפרהלי. אמא הרי ממררת את חייה בסממנין מרים או בדברים מתוקים שלה… ולא עוד, אלא אף הוא גופו לא נוח לו, – בריל הליצן, תדבק לשונו, בכל יום מקנטרו בהלצה אחרת, בסירוס פסוק או מאמר חז”ל, או סתם מנבל פה עליו ברבים…

התחיל אברהמילי דורש בספרי קדושים: סגולות על-פי קבלה מעשית הוא מבקש – והתחיל גם לבו מושכו לבנים… רואה הוא תינוק שבשוק – ולבו נכמר. ואם הוא כך – הרי קרוב לשער – שפרהלי, שאשה היא, לא כל שכן… “היא”, על כל ברכה שמברכין אותה בזרע של קיימא – הריהי עונה כבר אמן בכל פה ובאנחה מעומקא דליבא…

רק ברכותיה של חמותה אין היא יכולה לסבול עוד, – כטפּין של אֲבָר רותח הן נופלות על ראשה… ואף אברהמיל התחיל מוקיר רגליו מבית אבא, – אמא שם מנסרת את לבו בדבריה ביתר עוז: “עקרה, ר”ל! עקרה שאין לה תקנה, ישמרנו ה'!“… ואיך שותק הוא בנה? – והרי אש, אש בוערת, ר”ל, בעצמותיה של דבושה: “השנה החמישית! – היא צועקת בתמוז של השנה הרביעית – ומה אתה שותק, מופקר?!” – –

… והרי זה שבט של השנה החמישית… תם ונשלם זמן המזונות על שולחן חמיו. אך חמיו וחמותו אינם מבקשים כלל להפּרש מן הבנים. אדרבה, עוֹל בית צריך אברהמילי לטעון על צוארו? עסקים הוא מחוייב לעשות? מעותיו, ב"ה, “עובדות” מאליהן בבנק דר' פייטל “על צד היותר טוב”. והרי מוטב שישב לו הזוג בבית אבא ולא יוציא. והבנק כולו למי הוא, לאחר מאה ועשרים שנה – לא לשפרהלי, כלומר, לאברהמילי? ואברהמילי גופו, כלום אין כבודו חדש עמו, מצדו של ר' פייטל, כמו לאחר החתונה? – רצה אברהמיל “להלוות” לאביו חמשת אלפים גרוש, בכדי לנַדֵן את שרקהלי – ושתק ר' פייטל ולא התנגד, – בכדי שלא לעורר שוב הדינין על שפרהלי העלובה… עסק לא רע עשה ר' חזקאלי עם הבן שלו… והבית, הרי כגן-עדן הוא לפני אברהמילי. ראשע – מה שייך? – כאמה כבתה, שתיהן “מזג טוב” הן מטבען… ובדיעבד, טוב לו גם לאברהמיל שאין אמו נכנסת עוד לבית זה. היא היתה כאן בשבת פרשת החודש, ועשתה לכולם תשעה-באב:

– דעי! – צעקה על שפרהלי – רק עשר שנים מחויב הבעל להמתין לאשתו, – ומותר גם קודם לכן!… אלא אתה, מופקר שבמופקרים! – צעקה על בנה – רוצה להמתין? – נראה, איך שתמתין! – –

ובכך הגיפה אחריה את הדלת עד שהכתלים נזדעזעו…

ומאז, בכל ערב ראש-חודש, נוסעת שפרהלי בדרך בית-לחם, להשתטח על קברה של רחל אמנו. אם-הרחמים זו, היא הרי יודעת נפש האשה הצועקת: “הבה לי בנים!” – –

ואברהמיל יודע, יודע הוא בסוד אחד, – הוא יגע ומצא, “השבּעה” חמורה לבנים… אבל היאך מסתכנים בכך? – חס לו! השערות מסתמרות כשחושבים בכך; סכנה גדולה יש בכך גם לאשה… צריך לעשות כל התרופות שבעולם חוץ מזו!

יש אומרים, הרחיצה בים תרופה היא מדרך הטבע – ונסעה שפרהלי ליפו. בא הדוד מיפו ונסעה עמו יחד.

היא נסעה – ורק עכשיו הכיר אברהמיל עד כמה חביבה עליו, זו שלו – “היא” כשהיא לעצמה… ממש חייו אינם חיים זולתה. שנתו נסתלקה הימנו. כמה מוראות, שלא יעלו, מבהילין אותו עליה: העגלה נתהפכה בדרך, כלב שוטה התנפל עליה שם, או ערבי תפס בה, או – אוי וי! – הגל, חלילה, סחפה בשעת רחיצה… מה שכוח המדמה עושה בו יום ולילה. רוצה היה לרוץ אחריה ליפו, – והרי זה שבעה ימים והוא לא החליט עדיין אפילו לומר שגם הוא רוצה לנסוע לשם… ולא מתוך פחד, חלילה, מפני שמעולם לא יצא עוד משערי ירושלם – אלא מפני הבושה. הבושה מעכבתו לומר לחמיו ולחמותו. כי מה יאמר אם ישאלוהו: “למה?”… צריך למצוא אמתלא של “עסק”… אך עד שמצא – באה פתאום “היא”!

– היאך? מה לך, בתי? – שואלת ראשע קפואה ונדהמה, שמא חלילה אירע מה – הפסקת את הרחיצה?…

– מה בכך? – משיבה הבת בקול חיוני – ברכבת – היום כאן ומחר שוב שם…

– אבל למה?! –

– כך. נתגעגעתי… רציתי לראותכם – השיבה זו והציצה דרך אמירה לצדו של אברהמיל באלכסון.

“נשמה שלי! עד מאה ועשרים שנה תחיי לי! אהיה כפרת אצבע קטנה שלך!” – צעק לבו של אברהמיל, ופיו רק נצטחק ואמר:

– טפשה… שטיא כזו!…

ולאחר שעה חזר ואמר:

– אשה ותינוק – היינו הך…

אלא מאי – אומרת היא לאמה: “איני רוצה להיות שם יחידה, ואם את אינך יכולה לעזוב את הבית, אזי יסע, לפחות, אברהמיל”… והחמות, שתחיה, שוחקת, – ובכן אומר הוא:

– מילא… נראה, מה מרי חמי יאמר…

אבל היא – ממש “קוזק” נעשתה שם ביפו! – למחרת הוציאה אותו מירושלם. ואף-על-פי שאביו, ר' חזקאלי, אמר: “זה למה? ספר לא יקח שם ביד!” – הוא, הריהו נוסע ברכבת!…

נוסע, וכמעט שדעתו מתבלבלת עליו; הוא הרי מעולם לא ראה כל זאת… אותו הושיבה היא אצל החלון, בכדי שיסתכל… והיא ישבה מקצה מזה של הספסל – והחבילה הגדולה ביניהם… איש “מהם” – כלומר, מן “האחרים” שבנו – ודאי היה אומר: זרים הם זה לזה. אך היא – כמה נוחה לה דרך זו עם אברהמיל ובשביל אברהמיל שלה! ועד כמה שאפשר בפני הבריות, היא מורה לו למקוטעין סדרי נסיעה וטכסיסי רכבת, קוראה לו בשם את התחנות ושאר מקומות, – והוא אך משתאה וחושב: מניין לה כל הידיעות הללו? – רואה הוא בחוש עד כמה גדולים דברי חז“ל שאמרו: “בינה יתירה נתן הקב”ה באשה מבאיש”!… רוצה הוא לומר לה זאת – וחושש, שמא ישמעו אחרים, אך משנתקרבו אחר-כך לעיר אחת, נפנה פתאום אליה ואמר לה את זאת בקצרה:

– שטיא…

– עדיין אין זו יפו – משיבה היא ואינה גומרת, בכדי שישאל וידבר עוד…

– ומה זאת?

– רמלה.

– ובאמת! – מסכים הוא – הסברה נותנת כך…

ומתוך התפעלות הוא מצטדד אל החלון ומתחיל – להתפלל מנחה – – –

משגמר ובאו עד כרמי לוד גחנה היא אל החבילה כנגדו ושאלה:

– נטלת עמך מעות?

– הו-וואַ! – נתבהל הוא – הרי שכחתי! – ומיד נזדרז להוציא את כיסו ולמנות כמה מעות קטנות יש לו, חוץ מן הנפוליון ושתי המג’ידיות שזכר…

– לא צריך – אמרה היא – לי יש…

וכאן האהילה בפיסת-ידה על פיה והתחילה לוחשת כנגדו בכובד ראש, כמעט כמצוה על כך:

– אל תהא מסכים להתאכסן אצל הדוד, אברהמיל… יבקשו – ואל תסכים…

– ולמה כך? – נרתע הוא ושאל בפחד –

– כך… שם ילדים… רחוק לילך אל הים… לא צריך.

– וכיצד? והיכן נהיה בעיר נכריה?

– אני – השיבה היא בשחקה של בושת-פנים – אני חכרתי כבר חדר מיוחד… מיוחד באכסניה שאצל הים…

– חדר מיוחד?! ובאכסניה?! – שאל נבהל לדבר – וכיצד כך? בלי משפחה בלי קרובים נהיה שם?…

ומיד קפצה עליו שמחה שאינה מצויה – שהם לבדם יהיו… ובהלצה שלא כהרגלו אמר:

– כך?… כאצל ריסטוקראַטין שבחו“ל, שטיא? – אַ וויש די נאָז”1 אַת רוצה – האַ?!

וזו נפלה וכבשה פניה ורצצה השחוק שבפיה אל תוך החבילה שביניהם, – עד היום לא ידעה כלל כמה מחוכם הוא אברהמילי: חי-חי! – מיד תפס את הענין: “אַ וויש די נאָז” – חי-חי-חי!…

והוא גופו תמה על עצמו, – שיחה ארוכה ושיחה כזו בפני הבריות – ולא כלום…

 

ה    🔗

בחצי אלול חזרו. כשני חדשים שהו ביפו, וכשובם – “ותהום כל העיר”: הזה אבהרמילי? הזאת שפרהלי? – תמהו ושאלו קרובות ושכנות. ודבושה אף היא (הבנים, כמובן, פייסוה קודם לנסיעה) אך נכנסה וראתה אותם – רקקה ג' פעמים: טפו-טפו! – לעינא בישא שלא תשלוט, ואמרה בנעימות: “היו לכם שם מזונות טובים מבכאן, ילדים?”… שמעה ראשע, או לא שמעה בכך – מי יבחן בנשים? – אך היא כולה חדוה רצה ואמרה ברינה לדבושה: “ורואה המחותנת? רואה היא מה הים עושה?”

– רואה אני מה חדר מיוחד שבאכסניה של יפו עושה…

כך השיבה דבושה כשהיא מתכַונת במבטה כדי נזיפה בבנה, שהוא רץ והביא כוס מים לה, לשפרהלי שתשתה –

– ומאימתי, בני, נעשית ריסטוקרט שכזה?…

אך אברהמיל כאילו התירו לו את הלשון ביפו, והריהו ממליץ הלצות שרק שפרהלי מבינה כונתן, והיא: חִי-חִי-חַי לה, – בפני הבריות, ולא יתבוששו… ודבושה מה? נכריה היא כאן, שלא תבין? – –

השערה אחת מבצבצת ורוצה לשמח לבבה, אך לבה לב חמות, מתמלא פתאום קנאָה, קנאת שמים גדולה:

– מה חוכא זו לכם?! לא חודש אלול בעולם? – ומתוך שאלה זו משכה את כלתה אל הצד ומשכתה שם בלשון משיכה כזו, עד שהצעירה הגידה לה מיד מה שאמא הקדימה וציותה עליה בבל תגיד עוד, ואפילו לחמותה…

– ולואי, אבינו שבשמים! ולואי – כי בא עת לחננה, כי בא מועד, רבש“ע! – ככה תענה אז דבושה באנחה נוחה כלפי שמיא, וחזרה ונתנה עינה בכלתה ואמרה: “אבל – אַל צחוק וקלות-ראש, שזה אינו משחק לך, בתי! מוטב שתשבי בצנעא, מפני עין הרע, ח”ו, – תשבי ותאמרי תחינות נאות שאביא לך. אמא שלך אינה בקיאה, במחילה. היא לא היתה עשר פעמים באותו מעשה, כמותי. ובכן שמעי, בתי, לי – שומעת אַת?”…

אך דבושה בכדִי טרחה בכל אזהרותיה: אותו מעשה – עורבא פרח… טעות ותו לא. ולמחרת, משעמדה הצעירה על טעותה, התחילה עלובה זו בוכה כתינוק שהונוהו במתנה טובה ונטלוה הימנו… ודבושה – כלום לא אמר לה לבה שכך יהיה? יודעת ומכירה היא בימה של יפו שאינו אלא אחיזת-עינים בלבד. אלא רצתה “זו” להתענג, לחדר מיוחד נתאַותה – והרי לכם תענוג!… וראשע – מה תאמר ומה תדבר? אין זה מדרכה לדבר הרבה כהמחותנת, – אבל, כלום לא ראתה תמול היאך נעצה דבושה את עינה בכרסה של שפרהלי? – יש בריות שעין כזו יש להן, והכל נעשה אך מפח נפש…

מילא – נשים מקנטרות זו את זו. אך אברהמיל הרי גבר הוא – ומתחזק. לא עברו עליו ימים מועטים והוא שוב דייהו לכאורה בשפרהלי כמו שהיא. אבל שפרהלי – הרי אשה היא…

– שטיא, חוסי על עצמך ואל תקלקלי את עיניך! – טוען הוא ומדבר על לבה בלילות כשהוא מוצא דמעות טופחות על הכר שמתחת לראשה. – לנחמה הוא משתדל, ולבסוף, הוא גופו פורש ובוכה על כרו שלו בחשאי, שלא תשמע היא…

ואיך לא יבכה, ואמא שלו שוב תוססת ומלחשת עליו בשלה: “עד מתי? עד מתי תחכה לה עוד?” – – –

שולחים פתקאות עם פדיונות לצדיקי עולם. וכשם שדורשים בצדיקים המפורסמים שבחוץ-לארץ, כך, להבדיל אלף הבדלות, דורשת ראשע בשייכים מפורסמים ובמטילי גורלות שבארץ, – ובסגולות והבטחות חדשים עוברים. ודבושה – הוי, צועקה היא דבושה: “עד מתי, עד אימתי, מופקר, תחכה לה עוד!?” – אך הוא, אזנים לו, ולא ישמע. הלב מתפקע לשתיקתו. הוא, רק תשובה אחת יש לו: “צריך שוב לנסוע!” אמונה יתירה לו בנסיעה, – עדיין זוכר הוא טעמה של יפו…

– אבל אם לנסוע – טוענת דבושה – נוסעים על-כל-פנים למקום שיש בו ממש ולא לחדר מיוחד ולימה של יפו, מופקר!

ובכן, קמו לאחר פסח ונסעו לטבריא, לקברו של ר' מאיר-בעל-נס, ומשם – אל קבריהם של שאר צדיקים בצפת, ומשם – להילולא דרשב"י שבמירון. – השתטחה הצעירה על כל הקברים, והיא ובעלה יחד בקשו רחמים, חלקו צדקות, נדבו שמנים וקבּלו סגולות – עד שחזרו לביתם שזופי שמש… בפיהם אמונה ובטחון, אך בלבם דכּוּי של מרדות. ששון ושמחה דאשתקד, “פני-יפו”, לא היו להם עוד.

ודבושה – כלום לא אמר לה לבה שכך יהיה? חדשים עוברים ולא כלום: “זרוק קטנית לכותל –ומה אתה מועיל?” – כך דבושה מלחשת לנשים באנחות – “לא הועילה הצעירה אלא שעל-ידי הצדיקים לא באה חלילה לאותה טעות של בושה שהביא עליה בשעתו ימה זה של יפו – האש תשרפו! – אבל הסוף, אוי ואבוי – הסוף מה יהיה!?”…

– ועד מתי, עד אימתי מופקר!? – אמור, אפיקורס! יש לך אלוה? יש דת יהודית בלבך? – מת! הרוס! שופך דמים! צֵירנית אחת מצא לו, ומשתעשע אמה, – ומה לו עוד? –

שוב אין הבן בא לבית אבא…

הוא לא בא ולא נכנס לשם עד ליום החופה של שרקהלי אחותו –

ובסימן טוב! – יודעים אתם? מעוברת היא:

– במשפחתנו. ברוך השם – אומרת דבושה – אין עקר ועקרה. ילדה בת ט"ו שרקהלי שלי וכבר זכתה. ואוי לאמה! כלום לא יכלה תינוקת כזו להמתין עוד שנה שנתיים? – –

– – – – – – – –

– מתה אני, מתה! – כן צעקה שפרהלי ונפלה על הרצפה ממש, לאחר שחזרו הביתה מן ה“גפאַטרשאַפט”, שניתן לה ולבעלה בבנה של שרקהלי… אשה! כל אותו היום טפּלה שם בשמחה של מצוה עם היולדת ועם הרך הנמול, – הכל לה: “מזל טוב, דודה!” – “העמידי יין, דודה!” והיא גם העמידה השתיה כדת, והכל לה ב“לחיים, דודה!” ובברכות מאליפות שיזכו לברית בשנה הבאה אצלה. והיא, הצעירה, כל כך בטוחה היתה בו ביום על הברכות שיתקיימו, – ופתאום, אך נכנסה לביתה, וקפץ עליה מין צער משונה, צער אשה המתקנאת בירך חברתה, וכאילו רוח רעה, ר"ל, אחזתה – והריהי מתחבטת על הרצפה, כובשת לבה באבנים הקרות, וצעקה אחת מפיה, קלא דלא פסיק: “מתה אני, מתה!”… ויללה ובהלה בבית, ואברהמיל – דעתו מִטרפת. הוא זה גחן עליה והתחיל מגמגם לה ברעדה של בכיה, – כמעט שגילה לה את הסוד, שהשבעה אחת יש לו, ובה תוָשע; אך מיד נרתע וקפץ פה… הוא הבין, שזו מיד תהא תובעת אותו לכך, – והיאך יעמידנה בסכנה שכזו?

השבּעה – דבּוּר אחד, ניע אחד שלא כהוגן, מחשבה אחת זרה, ח"ו, ונאבד האדם – אל תפתח פה לשטן – משני העולמות! – את עצמו הוא מוכן להעמיד בכל נסיון שהוא, אבל זו הרי אשה היא ודומה לתינוק דלא חכים…

ובאמת, לאחר ג' ימים, הוא העמיד את עצמו בנסיון של סכנת-נפשות – ועמד בו! נסיון זה במה היה? בשילוח הקן. ולמה? זקן אחד, “חכם” ספרדי, מסר לו סגולה כזו. אמר, שהוא עצמו בָדקה בנערותו בשתי נשיו, והיא – “בן פורת יוסף” – בשתיהן פעלה לטובה. שכן בדוק ומנוסה, שאם הבעל עצמו, לא על-ידי שליח, משלח את הקן ונוטל את “הבנים” ושוחטם ונותן לאשתו את הבשר שתאכלו חי –מיד היא נפקדת. שכן הכתוב עצמו בפירוש אומר: אם “שלח תשלח את האם”, מיד “ואת הבנים תקח לך!”… ומיד פסק אברהמיל שלא להחמיץ את הדבר ושלא לשאול בעצות – ויצא לבקש אחרי קן. אך קנים בירושלם היכן תמצא? שאל בנער והראה לו זה בגובה חומתו של מגדל-דוד. נתגבר אברהמיל ואמר: שילוח הקן מצוה הוא, ושליחי מצוה אינן ניזקין! – ולא פקפק הרבה ואמר: “בידך אפקיד רוחי” והלך ונתן “בקשיש” הגון לשומרים שם, ונטלו וקשרו לו סולם בסולם, – והוא, שמעולם לא דרכה רגלו על שלבו של סולם המטולטל, הרי זה מטפס ועולה בסולם מקושר זה הגבוה חמישים, או אפשר מאה וחמישים אמה – ולעיני קהל עם ועדה שבשוק! –

אמרו: שכֵנה אחת שנזדמנה שם וראתה את האברך, את אברהמיל הרועד ומלבין, שתחב את שולי הקפוטא באזורו והוא מטפס ומתנשא בפיק ברכים לחללא דעלמא, ועל סולם דק שערביאים מחזיקין בו מלמטה ומביטים למעלה ומלעיגין – נפלה שם ונתעלפה… ולא טוב עשה אברהמיל שלא ספּר קודם בבית חמיו? מוטב שלא ראו ולא שמעו – ולא מחו בידו. שהרי גם עכשיו, כשהוא עומד לפניהם והסגולה בידו, הם כמוכי תמהון וממללים: “כיצד? איך? למה?”… אך אבהמיל מצטחק כבר, ואם שפניו כפני מת, הוא מתנשם ומספר מבאמצע בזה הלשון:

– לא הרגשתי ולא ראיתי כלום… רק חור שקש נעוץ בו ראיתי – והוא הקן… לא למעלה ולא למטה אלא בו, רק בו היו עיני נתונות… ראיתי ממש שהוא מתקרב ויורד אלי… רגלי, במשמע, מאליהן נתנשאו משלב אל שלב… אני למעלה ולמעלה, ורוח מנשב דוחפני כמעט בידים… אך הוא, כלומר הקן, הרי זה כנגדי… נזדקפתי – והרוח דוחפני… ואני רק ביד אחת מתאחז בראש הסולם ויד השמאל פשטתי – כך… ופרחה פתאום “האם” על ראשי כמו להזיקני!… זו על ראשי צווחת ומטפחת, אך ידי במשמע כבר בתוך הקן היתה – ומיד הרגשתי מיני נפשות חמות וערומות מפרכסות ומצפצפות בכפי – ונתּק בי הלב!… אך דעתי, ברוך השם, לא נתבלבלה עדיין עלי… והספקתי ליתן את ה“בנים” (בו ברגע נדמו לי באדמומית שלהם כגחלי אש…), ליתן את האפרוחים כאן – לתוך חיקי… אך משהרגשתי כאן – על לבי, בחיטוטן ובצפצופן של הנפשות הרופסות הללו – נדמה לי שהכל נד… והסולם והמגדל כופפין ונופלין… תפסתי את הסולם בשתי ידי, – ואלמלי נחנק קולי בגרון, ודאי שהייתי צועק צעקה: “געוואלד”! – – והיאך ירדתי מגבהי מרומים? – איני זוכר… אך מלאכים על כפּים נשאוני! – אבל דומה הייתי שאני שוקע, שאין לדבר סוף… עד שהגעתי, כנראה, לסולם התחתון – ושמעתי הערבים קורין: “שַטר' יַא גֶ’דא! (בן חיל!) – ופקחתי את עיני ושָבַת עלי רוחי” – – –

אברך כזה ומסירת נפש כזו – מי פילל ומי מילל?… אך שפרהלי אף היא נתגברה בשעה זו על נפשה, על גועל-נפשה, – ממש נתאכזרה הצעירה (כי “מה אין אדם עושה בשביל בנים?”) – ואכלה את הסגולה עד תומה!… והיא המפונקה, כל הלילה התלבטה באנינות דעתה: “הוי אמא!” צעקה מתהפכת, לא עליכם, בציריה ומקיאה, במחילה, מחמת סגולה זו כמורעלה…

ליל זועה היה הלילה. ובבוקר – אך נכנס אברהמיל לבית-המדרש, ובריל ליצן – תמק לשונו – עומד ומסיח כלפי תומו ואומר: "טלגרף בלי חוטין – מה הפלא? בזמן הזה הכל אפשר, ואפילו “שיעלה חמור בסולם " – לא כך, אברהמיל?”…

 

ו    🔗

הנגינה מתנת חן וחסד היא לבריות. ובשביל מה היא משמשת להן? בשאר אומות איני יודע, אך אם לישראל בנגינתם תשמע, בתפילה שבצבּוּר או באמירת תהלים בנעימתה, בזמר “שטֵייגֶרל” שעל הגמרא או בזמר של חייט, להבדיל, על התפירה, בזמירות לשבת-קודש או אפילו בניגון שבשמחת תורה – על כרחך תאמר: לא נתּנה נגינה אלא בכדי שישיח בה אדם את הצער שבלב שאינו מתפרש בשום דבּוּר שבלשון… ובכולל רומניא שמעתי אומרים משל מפי הגויים שבמדינתם: “אימתי היהודי מזמר? בשעה שהוא רעב”; כלומר, ישיר ישראל, כי לא ישמח אלי גיל – –

והישראלית?

האשה – מאמרם על קולה הרי ידוע הוא… ולפיכך בת-ישראל כשרה – צערה עמה ילין, אטום סתום הוא בנפשה ואינו נאצל ומצטלל במשהו נגינה ואפילו לא על-ידי נעימה כל-שהיא שבתפילה. האשה, גם בדבּרה לפני בוראה בתחינות שלה על עסקי לבה, רק שפתיה ולשונה נעות, אך קול נגינתה בקהל לא יבוא וגם ביחידות לא ישָמע. – ועדיין תמה אני על כוחן של צדקניות היאך הן עומדות בגזירה זו?…

ברם, “ורחמיו על כל מעשיו” כתיב, וכל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, וכשם שבשר-בחלב בא היתרו בכחל, כך חסד-נגינה הותר לאשה בשעה שהיא מיישנת את התינוק… שהה אברך עם בת-ישראל צנועה שנה, שנתים, שלוש, – ופתאום, בלילה אחד נודע לו, שזו לא רק בינה יתירה יש בה על הכירה ועל הקדירה, אלא גם נגינה יתירה נתּנה בלבה, לב אם על בניה:

הָהּ-הָהּ-הָהּ-אֲהָהּ – –

תַּחַת עֲרִיסַת בְּנִי הָרַךְ

עוֹמֵד גְּדִי לָבָן, צַח…

וכמה רחמים, תחנונים וגעגועין בנגינה תמה זו! – מעיד אני עלי שמים וארץ! בשבת שעבר זלגו עיני דמעות לזמירה זו, שעלתה מן החלון שכנגד בית-המדרש, מפי אֵם בישראל על בנה החולה, שיישן… צער של רחמים משתחרר ועולה, עולה ומושך את הנפש ומקרבה אל גאָלה – –

ואשר אין לה ולד צערה אימתי הוא נגאל?…

אברהמיל שלנו, שבע שנים שהה עם בת-זוגו ואפילו מחשבה לא עלתה לפניו לשאול, היש בה קול נגינה אם אין. והנה, פעם אחת ביום של חול סתם, בא הוא מבית-המדרש לבית חמיו – ואי מזה קול נחמד ונעים יוצא? קול מושך ומתגבר לעומתו בעגמת-נפש צנועה עד שלבו פג… פג – וחזר ונעור פתאום לדפוק בחזקה!… בלאט, כמתגנב לדבר עבירה, ח"ו, נכנס אברהמיל לבית – ואין איש… הקול מחדר המשכב שלהם הוא עולה… על בהונות רגליו חרש הוא מתקרב. הדלת פתוחה למחצית, – ועמד אברהמיל אחרי הדלת והמזוזה להסתכל… שפרה שלו יושבת, ועל זרועותיה צדוקיל, בר-סנדק זה שלהם, בנה של שרקהלי שנגמל בימים אלו, והיא מנענעת אותו אל לבה, אל שדיה תדביקנו, וכעין חליל קובל ועונה מתוך פיה:

נְעָלוֹת תִּקְנֶה אִמָּא לוֹ,

לַחֲדַר רַבּוֹ יָרוּץ כֹּה – –

עומד אברהמיל בעכּוּב נשימה, וכעין אור, זיו המעורב לעיניו סובב, מקיף את האשה, אותה עם התינוק המתנמנם בחיקה – וכשפרה חדשה מאירה לעיניו, שפרה היקרה שבעתים לעיניו וללבבו גם יחד… הס… הנה היא קמה בלאט. בלאט כחלום חזון תנומה תצעד, מצומצמת וכפופת-זהירות וכאינה נוגעת בקרקע היא זזה… קרבה אל המיטה, גוחנת, פושטת זרועותיה אט ולאט… ראשו של הילד בתלתליו הרכרכים, הבוצצים מתוך הכפּה הלבנה, מקדים ונוטה אל הכר המצוחצח – הניחתהו – והריהו מוטל מרושל ברשותו הרכה של מלאך השינה… אך עוד שפרהלי גחונה עליו. רגע פנים אל פנים עוד תביט בו, והנה נע ראשה – תנועה לימין, תנועה לשמאל, ועל כל תנועה תפּח קלילות בשפתיה על פניו שנתאדמו והעלו טללי זיעה של תפנוקים… לחש כרחש דשאים מפני רוח יעבור ומזדקפת גויתה כשידיה פרושות כלברכת כוהנים – נצבה – – ו“הוא” אצלה עומד. נפקחו עיניה על בעלה:

– בכית? – אומרת היא לו בלחישה של מנוחה, ומרושלת היא מסמיכה כפות ידיה וראשה על כתפו…

מעולם, ואפילו בחדר המיוחד שביפו, לא עשתה כן לבעלה בעצם היום… אך הוא אינו תמֵה לכך וימינו בלאט תחבקנה, תתמכנה… נשמט ראשה על לבו ובכיה חשאית כרוח חמימה נשפכת לתוך תוכו…

– אל תבכי, שטיא… – הוא לוחש כששפתיו נוגעות אל אזנה ממש… מעולם לא נגעו עוד במקום מפונק זה. ובכונה למגע, הריהו לוחש לה עוד:

– אמרי מה…

– בקשה יש לי…

– מה? מה? – הוא נזדעזע ושאל בלחישה.

– נסע לווין…

– לווין? – למה?…

– הרופאה החדשה, שבאה לכאן, מיעצתני…

– מה אמרה? – מה?!…

– שאפשר זקוקה אני… לנתּוּח…

– השם ישמרנו! – נ-תו-ח? – –

– אל תפחד… שב…

ישבו זו אצל זו על הספה וידיו מכונסות לתוך ידיה.

– אל תפחד… נתּוּח קטן… נתּוּח קל הוא… ואפשר תרופה אחרת יתנו לי שם… לא בָרי לה גם לרופאה.

– לא! – משיב הוא בהחלטה – אם עד כאן הגיע זה… אם עד לסכין… עד כדי סכנת נפש… אזי – – יש לי סגולה אחרת!

– סגולה… ומה היא זו?

הוא גחן ולחש לה שוב לתוך אזנה:

– הש-בּ-עה…

– זו, מה היא? – שאלה היא ועיניה משתאות לדעת.

התחיל אברהמיל מפרש לה את הדבר בלחש. כך וכך הוא אומר, השבעה חמורה היא ועל קברו של קדוש היא נעשית. בפני שני עדים ושבעה נרות היא נאמרת… ושבע הקפות הוא צריך לעשות על הקבר ועל סביבה כאחד – עד שיעמוד עליה וישביע… ישביע את המלאך הממונה על ההריון, ואחר-כך את המלאך הממונה על הלידה, – שמות הקודש שאין להגות בהם יבטא בהשבעה… ואת המזיקין – בר-מינן – הוא צריך להשביע… וצריך להסתגף, להתקדש ולהטהר תחילה בשבע תעניות רצופות לפני ההשבעה ולאחריה… לאחר שלשה לילות… שוב תעניות וסיגופין וכו'.

– והסכנה במה? –

– כיצד? כלום אינך מבינה, שטיא? – ומסביר לה אברהמיל שהעסק עם שרי מעלה מצד זה, ולהבדיל ולהפליג, עם מזיקין, רחמנא ליצלן, מסטרא אחרא – סכנה חמורה היא…

ושתיקה… במנוחה גמורה ישבה האשה והרהרה, אחר-כך זזה הימנו כל שהוא ואמרה:

– איני מסכימה עדיין לכך…

– ולנתּוּח?… נתּוּח בסכין…

– זה – אינו כך…

ופתחה שפרהלי פיה בחכמה ובשיקול הדעת, והיוצא מדבריה: ראשית, הרופא שליחו של מקום הוא, וברשות הוא עושה כל נתּוּח שהוא, ונמצא הנתּוּח סכנה שאין בה חטא, וההשבעה סכנה, שכנראה, יש בה מעין זה… ושנית, צריך לנסות קודם כל מה שבדרך הטבע, ולא להטריח פמליא של מעלה בעל כרחה, ח"ו…

שמע אברהמיל ויחרד, שׂשׂ וירעד על תבונת פיה, והפעם נשמט ראשו שלו ונח על לבה שלה בבכיה עד שנפל הקפליוש שלו ונשאר בירמולקה. התחילה היא מחליקה לו על פניו ועל מצחו, עד שנחה דעתו, והתחילו מספרים ומתכנים עצה על הנסיעה לווינא.

מעולם לא דבּרו יחד שעה ארוכה כזו, ואפילו בחדר המיוחד שבאכסניה דיפו, – אשה על מה ובמה תרבה עמה שיחה? אך הפעם לאחר ששוחחו, קמו שניהם כאחרים, כאילו שניהם חכמו בשעה אחת זו, כאילו עברו בטיסה על כמה שנים ושערי בינה נפתחו לפניהם… ומפי שניהם כאחד יצאה החלטה מתונה ומפורשת:

– לווין, בלי נדר.

– לווין, בעזרת השם!

אבל הנקל לומר ווין, – ודבושה מה תאמר?

“לא! – היא אומרת – היה לא תהיה!” כי מה? שום דעה אין לה כבר על בנה? או שמא סבורים אתם שבכלל אין דעה בה? היא מבינה ומבינה! אם אותה העלובה רוצה לנסות את מזלה גם בכך ולנסוע – תסע לה לשלום. יש, ברוך השם, כסף לאביה… תסע היא עם אמה. אך הוא, אברהמיל, למה הוא לה שם? הוא צריך להתעבר? הוא צריך לילד? – ומי טפּש לא יבין את כונתם שלהם, של אותו בית? כונה בדבר! מערימין הם עליו להביא אותו לרופא, אותו לבדיקה, רוצים הם להביאו לאיזו פרופיסור הנוטל בקשיש, ולהוציא עליו שם רע כי הוא לא יצלח, כי בו הדבר תלוי, – תריס בפני הגט הם רוצים! אבל לא ולא ובאלף! שמים וארץ יתהפכו והיה לא תהיה!

ואף ר' חזקאלי אמר: “קורקבן זה, מה יעשה שם בווין? “השכלה” יביא לי משם? או אפשר “לאומיות” הוא חסר? – ישב במקום שמכירין אותו!”

ועתה לך והווי טוען עוד. דבושה – בפני פיה עתה מי יעמוד, אם גם הסכמת בעלה עמה? “אבא אמר לאו – היא אומרת – ואני אמרתי ואומרת ואָמור אומַר עוד: לאו ולאו ולאו! – עכשיו נראה אם עדיין מודה הוא אברהמיל בכבוד אב ואם, או לאו”.

בקיצור: הרבה דמיונות השתעשעו לפני אברהמיל על העולם החדש שיתגלה לפניו בנסיעה זו, רבות מחשבות בלבו היו, ועצת דבושה – היא קמה, –

שפרהלי עם אמה נסעה לווינא, ופלג גוף נשאר כאן אברהמיל…

פלג גוף – כהרגשה ממש יש בגופו שחתוך הוא. נחתך חציו והחתך הוא מן הצואר והלב ולמטה… ונמשך הלב, גם כל הגוף כולו מבקש את פלגו החסר… והנפש – תינוק שנגמל מן הדד אינו מתגעגע וקובל כך. מרגיש הוא אברהמיל עד כמה נשמה עלובה זו מתחבטת ביתמותה, בתוך לבו ממש מתחבטת ותובעת מה באלמותה… ורוצה הוא להזכיר לעצמו היאך היה בחיים בילדותו, היאך היה חי אז כבריה בפני עצמה – ואין הוא יכול… אין כלל בכוח המדמה שבו לראות את עצמו מבלי “זאת” – וזאת, אוי, כמה מורחקה ומופלגה היא הימנו!…

מה יעשה? – הולך הוא לבית-המדרש, יושב לגמרא, קורא – ואין המלים, אין דבּוּר הפה מגיע ונוגע במחשבה כלל. עוצם הוא את עיניו ומתחיל לנגן לעצמו ב“שטיגרל” שלו. בקול דממה דקה הוא מושך לשם דביקות בתורה, בקול ענות חלושה נפשו תענה וכל עורו רופס עליו. נתפנק עליו עורו מחמת עגמת-נפש והוא מרגיש בצמיחתה של כל שערה דקה שבו… וקולו נובע ועובר בחולשה, שלא מדעת הוא עולה ומתעלה מניגון לניגון. נפשו המרושלה תועה היא ביתמותה ומבקשת ניגון שלה, תועה והנה – שפרהלי יושבת… יושבת היא בתוך אותו הזיו המעורב וילד על זרועותיה תנענע בלאט… שבי, שבי לך, נשמה כשרה ותמימה, שבי לך כך ונוחי בנגינתך…

"נְעָלוֹת תִּקְנֶה אִמָּא לוֹ,

לַחֲדַר רַבּוֹ יָרוּץ כֹּה"

עונה פתאום עמו איזה קול משונה ומבטא מלים בהתאמה לנגינתו, – ברלי ליצן ממולו ענה כך בקול עֵז…

משמע, נגינת-העריסה השמיע אברהמיל מתוך שכחה – ותפסו הלץ… וכנחשול של חימה הכה הכאה בתוך גלגולתו, מרגיש אברהמיל שפניו נתלהטו מחרפה. והריהו מרכין ראש וכובש פנים בגמרא, עושה את עצמו כאינו מרגיש בשחוק המרחף על פיות הלמדנים מסביב – והריהו כמעיין במהרש"א… ומתוך חשכת סנוֵרים של כתמי אש שוב צצה שפרהלי – אבוי! מה עמה שם? – “עקידת יצחק” עושים בה… מעלים אותה על השולחן לנתחה, ועומד פרופיסור והמאכלת בידו, ובמשקפיו גלוי-עינים יביט בסוד ראיה הכמוס וצנוע שכתלי הבית לא ראוהו – וי! – הולך הוא הפרופיסור ומתקרב אל הגוף שהבעל עצמו לא ראה מראהו לאורה – – וקפץ אברהמיל ממקומו כנמלג ברותחין… עיניו מגודלות כמבקשות מה מתוך הראש הנטוי לפנים, שפתיו פתוחות ושיניו עצומות כמתוך נשיכה בעוצר הנשימה, וכמתוך טיסה עבר הוא מלפני בריל ליצן – ותקע לו, סטר לו בלחי – אחת! – ונמלט החוצה, בורח כהורג נפש – – –

תקופת תמוז בעולם – והכל סברו שנשתגע האברך… אך הוא למשכב נפל. חמה אחזתהו וקדחת רביעית, ר"ל, עינתה כוחו מאז.

ודבושה, אוי דבושה, כמה וכמה מתנודדת היא על בנה על יחידה:

– ועתה אמרו נא, אדרבה, ראו ואמרו כולכם, – אין כשפים בעולם?… ידוע, ידוע הוא ומפורסם שכך דרכן של העקרות – השם ישמרנו, – כשפים הן עושות לבעליהן, שלא ישליכון, ומציתות אש בלבותיהם… רבונו-של-עולם! ראה הביטה, מה היה לי ולאברך זה!

 

ז    🔗

ימים נוראים, כהמות יערות ביום הסער, כשאון הים למשברי גליו, אז בקול רעש גדול הרינה והבכי מבתי-כנסיות יענו, – אל המלך, היושב לכסא דין, איש ישראל בחזקה רחמים יקרא…

“ויהי בנסוע הארון” – ושני ספרי-תורה, עוטפי משי רך, בכתרי-כסף וצליל-זוגין דק על הקהל יעברו, עבור ונשוא חסר לעם, הלוך והרגיעו מן הצעקה… אך כבכי נהרות עוד מלמעלה יענה, מן החלונים מעזרת-הנשים ישטוף, – בנות ישראל שם מַתנות ב“תחינות”, מענה לשון הנוסף להן בעברי-טייטש. ובשעה שכל הנשים בנוסח הקבוע תבכינה ועל בניהן שיחיו תתחננה, – שפרהלי בנוסח מיוחד “על בנים”, בתחינה של עקרות תוריד דמעות… בחשאי תבכה, ונדמה לה לעניה זו שכל העינים מביטות בה – שהרי השנה העשירית קרבה ובאה לה…

וראשע – יושבת האם אצל בתה העלובה ואף מלה אחת של נחמה לא תמצא להגיד לה… תבכה הבת, תבכה ויראה אלהים את דמעתה, יראה מה עולל לה לרחל נאלמה זו… ואף האם על בתה תבכה – יראה אלהים וידע…

קורין בצבּוּר “ה' פקד את שרה” – זכרונות קדומים בתומת ישרים עם נעימתה של קריאה זו יבואו. נעימה חסודה וחנונה ללבבות תדבר באפשרות של נחמה, – וכעדר צאן על מרעה דשן, שכל אחת הַשְקט לנפשה תרעה, בשעה שחליל הרועה עליהן ירון, – כך הנשים, כל אחת ב“צאינה וראינה” שלה לעצמה ולהנאתה תקרא, ונפשה – באנחתה נוח לה… מפטירין בשמואל, במעשה חנה, – והנשים כל אחת אל לבה שלה בדברי חנה תדבר, בעברי-טייטש את מתק אמרתה תטעים:

"אמרה חנה: רבונו של עולם! כל מה שבראת באשה,

"לא בראת דבר אחד לבטלה… דדים אלו, שנתת על

“לבי – למה? תן לי בן ואניק בהן!”

ותהי הבהלה – – אחת אחור אל הקיר נפלה כגוועת:

– שפרהלי! – בת ר' פייטל מתעלפת!! – – –

– – – – – –

אמהות הראשונות – הן לקחו עמהן דברים ולאלהים משפטים דבּרוּ, אשת-חיל לפני מלך-מלכי-המלכים התיצבה ואת עלבונה דרשה; ברם “שעשני כרצונו” – בת ישראל שבזמן בזה – אין כוחה בדין אלא להתעלף, ועל כן תתעלפנה הנשים ביום-הכפּוּרים, כידוע… ולמה הקדימה בת ר' פייטל ונתעלפה ביום ראשון של ראש-השנה? – בלחישה באה התשובה: חלש לבה מן הצומות… הצומות הללו למה? – ונודע הדבר: השבעה עשה בעלה עליה…

היאך נודע דבר זה שנעשה בהסתר ובסוד גמור ומחוץ לעיר, על קבר שמעון הצדיק? – אל נא תשאלו. כי היאך יודעים אנו – ואף אני אלטר קונדס בתוככם – לספר ספּוּרי מעשיות על אחרים לכל הפרטים עם כל הנעשה בחדרי חדרים ובחדרי הלבבות? – אזנים לכותל ועינים לשכנות, וקרובים ומקורבים לכל אדם יש, ולשון נתנה לאדם וגם שכל טוב נתּן בו לשער השערות גם בשאינו נראה, עד שמצטרף המעשה לכל פרטיו כתיקונו, ואם גם לא כך היה זה בפועל, הרי כך נאה וכך יאה לו שיהיה – וכל הנאה להיות כהווה דומה עלינו – ובכן, בת-קול מכריזה על כל העשוי והראוי להעשות בשכונות ישראל, ומעשיך ומחשבותיך יחד על כל פה ועל כל לשון יעלו.

ומשעלו הדברים על לשונה של דבושה – ותהום כל השכונה בראש-השנה זה… כיצד? היא אֵם ולא ידעה כלל באותו מעשה… ועכשיו, אם אחרים משתאים ומשתוממים ושורקים שפה למעשה בנה אשר עשה “ובעֶטיה של האשה, כידוע”, – היא דבושה, ש“הטפּש שלה הוא”, איך תחשה, איך תידום ואיך תתאפק!?… “רבונו של עולם! – צעקה דבושה – ימי הדין בעולם, ואין אני רוצה לקטרג חלילה” – אבל לבה לב אֵם איך יתן דמי לה “ואותה האשה לא באה אלא לאבד, חלילה, את אברהמיל משני העולמות?” –אוי, לבה, לב אם, אלמלי היו משליכין אותו לכלבים שבשוק, היו אוכלין ומשתטין הימנו"… אלא – “השור לשונו ארוכה, ולתקוע שופר אינו יכול”, – לא עכשיו הזמן לדבר; אך לאחר ימי הדין “לאחר כתיבה וחתימה טובה מידך, אבינו שבשמים”, עוד ספר תספר לכם דבושה, אם ירצה השם, את כל לבה – ושמעתם…

ואפילו ר' חזקאלי, שדברי דבושה וטענותיה כלא הם באזניו, – אף הוא נרתע לשמועה זו, וכל אותו היום, יום ב' דר“ה, הרהר בדבר ולבו היה נוקפו על בנו:”קורקבן שכזה, השבעות הוא עושה ואינו חושש… היאך?…" ולאחר מעריב, בבית-המדרש, רמז לו האב לאברהמיל שיקרב…

רֶמז גלוי היה זה וכהכרזה בלי קול עבר, – ומיד, הכל הבינו כי על אותו ענין מעמיד עכשיו ר' חזקאלי את בנו למשפט בפני הקהל למען יראו…

והכל רואים: האב פני שררה לו המאַים בדין, והבן מלפניו עומד באימת הדין ופניו כבושות למטה, מושפלות עד שכפּת השטריימל שלו בלבד נראית לכל המביטים בו…

– השבעה עשית, אברהמיל?

– כן, אבא…

– של צירופי שמות הקדושים ויחודים?

שתיקה כהודאה…

– ולא יראת? – אמור!

– יראתי, אבא… ואף-על-פי-כן…

– התקנת את עצמך לדבר?

– כמו שמצאתי כתוב…

– ופירשת את השמות בפה?

– תחילה במחשבה, אחרי-כך בפה…

– ומחשבות זרות לא היו לך?… אמור!

– הללו… המחשבות… הללו…

– מה אתה מהלהל לי? אמור ברור: מחשבות זרות היו?

– הללו… ככסלא לאוגיא, אבא… מסביב היו…

– איני מבין. דבר ברור אמור!

– בי, בתוכי לא היו… אך מחוצי… מחוץ למוחין היו נדחקות להזיק… אלא עיגול אחד… כעין עיגול עכּב אותן מבחוץ לכונה… כאש מן הכונה יצתה ולהטתן מסביבי… אבא…

– ננוּ… – נהם האב לתוך לבו בחצי אנחה כפורק משא, נענע בראשו – והשקיעו במחשבה…

והכל מסביב תמהים בנפש סולדת… הנה שוב נותן האב את עיניו בבן… מגביה הוא בית-זרוע ימין ביד שמאל – פשוטה ימינו ועומדת – תנועה מחליטה, טפחה פס-ידה בבת-קול על לחי הבן:

– כלך! –

ונדחף הבן לקרן מזרחית דרומית, כבש ראשו בין שני הכתלים – וכל גופו רועד שם מגניחות של בכיה חשאית…

תלונה עוברת בין כל הנצבים. “מכה את בנו הגדול”… אך ר' חזקאלי, מתגאה על המעשה, מסתכל הוא על סביבו בראש נישא, – נסתלקו הדינין מעל פניו והריהו אומר:

– תהא חרפתו כפרתו, ויזכה לזרע של קיימא מזוגתו שפרה בת ראשע, בשנה זו הבאה עלינו לטובה!

– אמן! – נענו קולות נכמרים אחדים בבת-אחת –

ונסלח לו ברגע זה לאברהמיל – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – –

אפילו טענותיה של דבושה נסתתמו במעשה זה…

בשני הבתים, בית ר' חזקאלי ובית ר' פייטל, הכל ממתינים בצפיה שהלב רותת בה… ואברהמיל ושפרהלי כבשנה הראשונה שלחתונתם הם, – בושים להביט פנים אל פנים, וכמעט שאין שום דבּוּר ביניהם…

מצפים…

 

ח    🔗

ושוב אני אומר לכם: אשרי הגבר!

אשרי הגבר ועלובה האשה. הוא אם דאגה בלבו תקנן, אם צרה, שלא תבוא, בביתו תהיה – עסקו מבחוץ יסיחנה, תורתו בבית-המדרש תנחמהו, עניני קהל ועסקי כוללים במסבּת רעים, או פוליטיקא בעלמא, ישעשעוהו – ורוַח לו לפי שעה; מה שאין כן היא, האשה. זו כל עולמה אינו אלא ביתה ובעלה, או רק נפשה וחסרונה בלבד, על כן עמלה ודאגתה לפניה תמיד ומנחם לנפשה אין. מים אם חסרו מן הבור ואינם נתּנים כדי הדחת הרצפה, אם תחת בשר עצמות נתן הקצב ליום השבת, או דבר קטן, משחה, למשל, אם תחסר והכפּה דָבקה, במחילה, לראשו של הקטן – האשה צרתה צרה וכל היום כעש את נפשה תארל, אם אשה בעלת-נפש היא – ה' ישמרנו!… ואם בדבר קטן כך, בגדול – על אחת כמה וכמה. על כן אָלה ויללה מלא פיה, אם אשה בעלת-פה היא, רחמנא ליצלן!

וכלפי מי דברים אלו אמורים? כלפי הגברים והנשים שבמגילת ספּוּר זה שלנו. אלו ואלו שבשני הבתים מצפים איש כצפייתו, וגם הגברים וגם השים שבהם זוכרים ונזכרים משעה לשעה כי השנה הזאת השנה העשירית היא… ואף-על-פי-כן, הגבר – גבר ועולמו – עולם, והאשה – אשה וכל עולמה ונצחה אך ורק “השנה העשירית” בלבד.

פוגש אתה בר' חזקאלי, והוא – כשהיה. עדיין הוא הולך ורושם אדרסין, ובא ומוסיפם על אלו שבתוך פנקס גדול שלו ומשגר לפיהם מכתבים לחוץ-לארץ (בתו השלישית פראדיל הגיעה כבר לחופה); הוא – עדיין אין כולל נסתר מנגד עיניו השוחקות תמיד בניצוץ זה של “אני חכמה שכנתי ערמה”, ועדיין בין חסידים ובין אנשי-מעשה מיקירי ירושלם יבוא, והם אף הם לשכנו ידרשו, לטכס עצה ולעשות פליליה, וביומא דפגרא – גם לשמח לב ונפש; ב“מנין” שלו בשחרית, כנהוג מאז, אין “לחיים” חסר, ברוך ה‘, יום יום, כי זכר כל היאהר-צייטין לפניו בא – בקיצור, ר’ חזקאלי בהוָיתו הוא. סבורים אתם שזֵכר בנו אינו בא לפניו? לא, רבותי; דואג הוא ודואג לאברהמיל ולסופו ושוקל כבר בדעתו גם את ה“שידוכין” העתידים לבוא לפניו… ולא עוד אלא שלבו דואב גם לכלתו העלובה, רחמיו נכמרים לזכרה של אותה “יונה דוממה”, צנועה טהורה זו שאינה כלל כדבושה שלו, ועד היום לא שפרה סתם היא בפיו אלא בחבּה יתירה “שפרהלי” יאמר, ולפעמים הריהו גם מתכון שתהא דבושה שומעת זאת למען הרעימה… ולא זו בלבד, אלא שמכיר הוא גם בערכו של מחותן כר' פייטל, – מכיר ומוקיר; אבל, הן “לא לתוהו בראה, לשבת יצרה”. דין תורה תובע והבריות מרננות – ומה לעשות?… אנחה וטפיחת כף לכף – ו“לחיים, אחים, זכות הצדיק תעמוד לנו!”…

אף ר' פייטל בצרתו – עסקיו לפניו הם, ואם שביטל כבר את הפוסטא שלו, שסוף-סוף אין זה אלא עסק של פרוטות, אבל הבנק שלו הרי מתפשט, ברוך השם, ב“אופרציות” מיום ליום – וצריך לזכור… ואם שהוא מטבעו, ר' פייטל, אינו “איש רֵעים להתרועע” ואינו מחזר אחרי שיחות סתם, אבל רבים הם המשכימים ובאים לפתחו, איש ושיחו, איש ועסקו עמו, ואת כולם שומע הוא ר' פייטל כלאחר אזנו ולכולם ישיב, כדרכו, בשפה רפה, אבל כולם יחד על כל עסקיהם הרי צריכים זכירה – והריהו יושב וזוכר… יושב הוא בבי-בנק שלו במלוא גופו הקצר על הכסא המרופד שנתמעך מרוב שנים ואצל שולחן הקונטורא שאלפי ידים רִבבוהו במגע עד שכל הנסמך עליו נדבק בו… המעיל והקפליוש על המסמר שבפינה, ור' פייטל גופו עטוף קפטן של משי מפוספס צהוב ושחום, כפּתו הלבנה בראש ומצחו מתקמט בשעה שידו מהפכת בפנקס שנשתמן ונתמרטט מרוב משמוש, מתקמט מזכר רב ומחשבונות שאין להם סוף – עסוק הוא… נחה דעתו – ושוב הנרגילה פי-צינורה בתוך פיו ובעבועין מבקבקין בתוך הצלוחית שלמטה והטומבק מעלה עשן וריח כל שהוא – וצרת הבת? – האמינו, צרה זו לא רק בביתו תשכון, אלא גם מן החשבונות תציץ לעומתו, אבל “עסק הוא עסק”, – וחשבון שבראש מאפיל על הדאגה שבלב…

ואברהמיל? – הוא, אמנם, רבות מחשבות בלבו תמיד, מחשבות מרות מסתערות כגלגל מפני רוח ובראשו יסתובבו, וברוח זה, כשוכה שבורה המדולדלת בגזעה, מלה אחת משברון כעס תמיד עליו תחרוק: גט, גט, גט… אך כתינוק זה שאי-אפשר לו להאמין במיתתו וביטול הויתו ואם כי שמוע שמע וגם ראה שסוף אדם למות, – כך אברהמיל עדיין אינו משיג לדַמות לו שמציאותו של גט תתהוה בינו ובין זוגתו. יודעת מחשבתו אך חושו כופר ואינו סופג כלל כוחו ופעולתו של ספר-כריתות זה אשר יבוא להפריד בין הדבקים… ואם כי יודע הוא אברהמיל כי בוא יבוא זה וכמלאך-המות יהיה, שאין להשיבו מעל קרבנו, – עדיין מנסה הוא למרוד ולכפור בו, בגט, גם בכל מאמצי המחשבה שבראשו: גט זה במה כוחו? והרי הגהה מפורשת היא ב“אבן העזר” “דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל” על גט שכזה! יאמרו: לא על הגט גופו, אלא על כבּוּד אב ואם, המצַוין כך, כופין אותו לגירושין, – יאמר הוא: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו” כתיב! יאמרו: הני מילי בשאינו מתבטל על ידה מפריה ורביה, – יאמר הוא (כן, גם את זה יאמר להם!): כלום גט אבא ואמא רוצים – בני-בנים הם מבקשים, אם כן תבוא מצות כבּוּד אב ואם מדאוריתא ותבוא מצות פריה ורביה מדאוריתא, ותבוא מידת הרחמנות הגדולה שעל אשת בת-ישראל עלובה – ויכריעו חרם דרבנו גרשום זה, שלא החרים אלא עד סוף האלף החמישי ואין חובו חל עוד עכשיו, באלף הששי; כלומר, יתירו לו לאברהמיל, כמנהג ספרד ותימן, לישא אחרת על אשתו לבנים! – כן! גם את זה יאמר “להם”, וברי לו ששפרהלי גם היא, כאמהות בשעתן, היתה מסכימה לכך בתקוה של “אולי אבָנה” וברצון ובכדי שלא תתגרש. כך יאמר – ואדרבה, אם כוחה של מצות כבּוּד אב ואם יפה, יהיו כופין אותו לכך, להכניס “צרה” לתוך ביתו על-ידי נשואין ולא להיות אכזר על ברכה זו שעמו ולהוציאה בגט! כך יאמר! ויאמרו “הם”: נשתגע אברהמיל, כשם שאמרו כך כל חכמי ירושלם על גאון שבתוכם2 בשעה שעמד להתיר חרם עובר ובטל זה – ובכן, יאמרו להם! אך הוא באמת ובפה מלא יאמר: אהבתי את אשתי וקונם שלא אוציאנה!… אבל מה לעשות עם הבושה?… ומכיון שאברהמיל בא לכלל בושה מיד הכנעה גמורה באה עליו, הכנעה זו של חולה בגסיסתו האומר למָות: יבוא ויקרב את הקץ… אין עצה! – – – מידת הבושה, כמה גדולה היא בישראל! (ולואי שהיו כך רחמנים וגומלי חסדים כשם שביישנים הם) וכלום לא במידה זו התורה כולה מתקיימת בבני אברהם יצחק ויעקב? וכי שוטרים אחרים יש לשופטים שבישראל? – – – ואברהמיל בושה לו גם להרהר בדבר, ואף-על-פי-כן בעוד שעה שוב הוא חוזר, שלא מדעת, או גם תוקע את עצמו לדעת, לעיין בדינו. לבו נוקפו וסולד על-כך, אך הוא מעיין ומעיין שוב – וחוזר חלילה; שוב כל מחשבותיו אך במעגל זה ירוצון ולא יצאו… אך פתאום יש שתחגור האחת בהרהורים אחרים לגמרי ובמעגל לפנים ממעגל כסוּפה תהיה עד שהיא עומדת על נקודת תוהו זו – אל תפתח פה לשטן – שכל באיה לא ישובון, וכל הרעיונות על סביבה מתחבטין מתוך הטירוף כדגים שנאחזו במצודה – וגדולה הסכנה! כל רעיון המציץ נפגע בה… כן! רבות מחשבות בלב אברהמיל, ואף-על-פי-כן הרי גבר הוא, לכן יעמיד פנים מפני הבושה ובא לו בין הבריות – גבר לכאורה, בין כל הגברים שבחוץ ובשאר מקומות: בבית-המדרש תורה ותפילה וחדשות מ“החבצלת” לפניו, בבנק – ב“פרוצנט-רכנוּנג” וב“חילוף מטבע” עוד יתאמן; ולא עוד אלא שחמיו, כמו בכונה, התחיל מעסיקו עכשיו ביותר ומשתדל לחבב עליו עסקי ממונות… והנה עוסק אברהמיל, שואל ומשיב, נושא ונותן עם בעלי-חובות הבאים לתוך הבנק, יוצא ועובר גם בחנויות להפרע משטרות, מחשב חשבונות ורושם רשימות ומסיח במה שכל העולם משוחח, ומשיב לפעמים גם בהלצה להלצה, כאילו אינו נידון כלל לגט… ואם שלפעמים אנחה נעקרת פתאום ממעמקי לבו – דומה היא לאנחה יהודית סתם הבאה על צרות ישראל, על עצירת גשמים, על קלקול הדור, או על השמועות הבאות ממלכות הרשעה, מרוסיה – גבר הוא, וכך הם הגברים…

אך הנשים – שפרהלי ואמה וחמותה מרת דבושה, – שלש אלה, אוי ואבוי, אצלן אין תכלה ואין תמורה ואין היסח הדעת כלל מן “השנה העשירית”… זו כחבּוּרה קבועה תמיד בלבן של שפרה ואמה, ככאב אטום בתוך מחשבתן תעיק וממעינן לא תסור. שפרהלי מביתה לא תצא, פניה לאדם בחוץ לא ירָאו, וקולה גם בבית כמעט שאינו נשמע; וראשע אמה, אֵם לבת עלובה זו, גם היא בצפייתה אך תשתוק, – שתיהן לסוף השנה תמיד תצפינה, וחושך אין שחר שם יתעלם…

– “כלום אפשר?” תשאל לפעמים ראשע לעצמה בבטוי פה… ומהו זה שאפשר? – גם המחשבה סולדת מלירד לאותה תהום… ושפרהלי – אין החולה מרגיש לכאורה באימת המיתה כמה שמרגישים בה קרוביו הסובבים עליו – לדעתה, הכל אפשר במזלה העלוב… אבל היאך יהא נעשה זה? אין בכוחה לדַמות מה שהוא מאיכות זו, והיא גם אינה מכריחה את עצמה לכך… אלא מבקשת היא לידע רק, מה “הוא”, אברהמיל, חושב בדבר זה? רוצה היתה שיאמר מה לפניה, אך קשה קשה לו לעלוב לפתוח עמה פה, והוא שותק – ואף היא שותקת; שותקת גם בפניו וגם שלא בפניו… אך לפעמים ככוִית-פתאום תצרבֶנה מתוך תוכה – כוִית-כאב עד כדי לרוץ כמטורפת, או כדי להתנפל ארצה ולהטיח ראש בקרקע: עינים פקוחות ושחורות שלאותה האחרת, זו המתעלמת בלי שום דמות הגוף בתהום החושך שלאחר “השנה העשירית” – עיניה של הנשואה, שאינן מצומצמות ורכות, אלא דוקא פקוחות ושחורות, הטילו הצצה אחת, – ורגע כאש שוּלח בעצמותיה של הגרושה… ואז אלמלי בעזרת-נשים בקהילת נשים היתה שפרה – מיד היתה מתעלפת, אך ביחידות בתוך חדרה, אינה אלא טופחת שתי ידיה על ראשה מתוך געיה אטומה, אנקת רחל נאלמה בנפלה לטבח…

ראשע ובתה פה להן ולא תדברנה, – הבושה חסמה פיהן, והכאב – אוי, מי יוכל ומי ישיח את הכאב הזה של “השנה העשירית?” זה אך פיה של דבושה ישיחהו, והוא גם עשה יעשה זאת – והריהו משיח ומשיח בכל החוצות…

דבושה, כדרכה בכפל הדבר במלים שונות ובכפל המלים באותו הדבר ובאזנים שונות וגם באתן האזנים של תמול, שלשום והיום, באזני שכנים ובאזני שכנות ובאזני חברות שבעזרת-נשים ושבאטליז, להבדיל – תדבר ותדבר ומנוח אין לה, כי איך תחשה, איך תשקוט, איך תתאפק? אדרבה, אִמרו אתם: היש עוד מכאוב כמכאובה? שלש פעמים הרתה ושלש פעמים ילדה ושלש פעמים קברה עד שהרתה באברהמיל שלה, – והכל יודעים וזוכרים שבחבלי לידה כקריעת ים-סוף, רחמנא ליצלן, ילדתּוּ, – ילדה והיניקה וטפּלה וטפּחה וגידלה וחינכה ורוממה בן-יחיד זה שלה; מאבעבועות, מאדֶמת, מקדחת רביעית ומכל מרעין בישין, שלא יבואו בילדי ישראל, הצילתהו, בצלותא ובעותא מלפני ה“כותל” מידי מלאך המות הוציאתהו, ושוב טפּלה ושוב טפּחה ושוב גידלה וחינכה ורוממה בן לחן ולחסד בעיני אלהים ואדם, והוא – פשע בה! אל ביתה לא יבוא, תפגשהו ברחוב ולא יראנה, תקרא אחריו, והוא כמפני ה“עפּוּש” – ה' ישמרנו – מסתלק ובורח לסימטא אחרת… והכל בשביל מה ובשביל מי? הכל בשביל האשה – אשה כביכול שגם עיקר מטרון אין בה!… ומה לא עשתה עמו אשה זו? “בוא עמי ליפו, לאכסניה ולחדר מיוחד” – והוא עמה ביפו ובאכסניה ובחדר מיוחד; “טפס על הכתלים, צוד לי צפרים, קערת השמים הבא לי” – והוא מטפס והוא צד והוא מביא; “עשה לי השבעה שכל השומע תצילינה שתי אזניו” והוא עושה מה ששום בעל בישראל לא יעשה כן לאשתו. השבעה – מבינים אתם? – שמים וארץ להרעיש בשביל צירנית אחת, בשביל אשה כביכול שעיקר מטרון אפילו אין בה! זו, משני העולמות היא רוצה לאבדו והעבירתהו כבר על דעתו, שיהא בורח מפני אמו, מפני יולדתו, כמפני העפּוּש – ואתם תאמרו עוד שאין כשפים בעולם? לא! יש דין ויש בית-דין בישראל! – גט, גט וגט יהיה! השנה העשירית, ברוך השם, כבר הגיעה – –

– – – – – – – –

וחלפה השנה העשירית, עברה – והכל, לכאורה, כשהיה…

בשבת-שירה הלך אברהמיל עם חמיו לבית-המדרש כדרכם, שבו הביתה כדרכם וקידשו על היי"ש כדרכם: “לחיים, מארי חמי” – “לחיים טובים ולשלום, בני” – ורואה ראשע אברהמיל דמה הוא כמי שנעור מחלוֹם רע ומביט מתוך שמחה באור היום… מה מצא זה בכל מחשבותיו ומה גמר ברעיונו לעשות?… וראה פלא: לאחר הסעודה הוא מתכון להקדים את חמיו ואמר:

הביאי מים אחרונים, שפרהלי

שומעים אתם: “שפרהלי”, בשם של חבּה ובפני החם והחמות… יהא זה לסימן טוב, רבונו של עולם! –

מה מיצה זה בכל מחשבותיו ומה גמר ברעיונו לעשות?…

ושומעת ראשע את הזוג שהם שוב מספרים ביניהם, שם בתוך חדרם המיוחד… ברוך הוא וברוך שמו!

ואולם עדיין משהו עֵר ולא ינום בלב, חושש, ומאזין למה, שלא יבוא חלילה…

אך הכל כשורה… ליל טבילה, ומחוֹר המנעול הציצה אז ראשע ובעיניה ראתה שהוא כופף וחולץ לה נעליה ושולף הפוזמקאות מעל רגליה, בעוד שבתה הצנועה שתחיה, מסרבת מחמת בושה בלחישה: “מה לך? עם-הארץ אתה?” – –

בפעם אחרת, אפשר שגם ראשע היתה מתרעמת בלבה על הנהגה שכזו, – הן לא חייט או סנדלר הוא אברהמיל – אך עכשיו – ברוך הוא וברוך שמו, שנטע אהבה כזו בלבו של האברך!

 

ט    🔗

הכל כשורה והכל בסדר ביום אחר יום, ומזג-אוירה של ירושלם החרפית מאיר ומאפיל שבע ביום. הימים ביציאת שבט, ובחמישי לשבת דפרשת-שקלים נס מן השמים היה לעיר הקודש ומלואה – יום השלג בירושלם!

שלג! וילדים, בפרט בני-חורין הללו שבבתי-הספר של “הלאומיים”, או מאלו שברחוב יפו, שׂשׂים אצים בחוצות לתפוס פתי השמים ביד. “הקרה המרה” כאלו ניטלה אימתה מאנשי ירושלם, ורחובות בקדרותם מאדם יצהלו. זקנים וזקנות, אפילו הם, יוצאים בקרה ומתכונים לילך בתוך השלג הנופל בנחת, מביטים למעלה, לגגות המלבינים ולשמים הנמלחים, ופיהם שוחק למעשי אלהינו… נוצות, נוצות קלות נושרות מכנפי המלאכים – ופתאום רוח עברה ותפוררן, וגריסין גריסין נזרקים בערבוביה, שברירים דוקרים כזכוכית – סופת שלג חדה מתחוללת! כנפי בגדים תתחבטנה, קפליוש שחור על שלג במרמס רפש מתגלגל וזקן בכפּתו הלבנה מתלבט ברוח ובברכים כושלות אחריו ירדוף – “תפסוהו!”… הניס הרוח אדם מן הרחובות, עבים בשמים קרע, וצרורות צרורות את סחבותם ישא, ומבין הטלאים – זרחה השמש, והבל של חמה מפעפע בעולם… זרחה – וטבעה בערפל, ורעם מרחוק על הטובעת יענה – ויהי הגשם… חלף – ועוד יום מעונן וקודר על הרפש. אין זכר לכל הלובן. חתימת שלג גם בין אבני גדרות יבקש ילד ולא ימצא, ואד קר מתאבך, חודר עצמות ומחלחל בריאות – ומתעטשים ירושלמים ומשתעלים כמתוך העשן, ונעלותם במי מדמנה תצפצפנה…

ובאותה שעה עבר אברהמיל שלנו מלפני שער יפו כשהוא מתכוץ בתוך אדרתו, מבקש עגלה שנתמלאה, ליסע בה ל“מאה שערים” לבית חמיו, ומתכון להרגיש בצדו את המאה ושלשים וארבעה נפוליון שקבּל עכשיו על שטר-חוב שנפרע, – והנה שליח בד"צ מאחוריו בא, ומודיעו שקוראין לו לבוא מיד לבית-הדין:

– מיד? – שואל אברהמיל בתמיה גדולה, מבקש לזכור עם מי אפשר שיהא לו דין ודברים עכשיו – ומי שם?

– איני יודע… יהודי אחד ויהודית אחת שם ממתינים… אפשר לעדותך צריכים – מסיים השמש ונחפז ועובר כשהוא מפנה ראשו לאחוריו, וכמדומה, במעין צחוק, וחוזר ומזרזו: אבל מיד, מיד – ממתינים!…

נדחף מתוך התמיה והקרירה נחפז אברמיל לילך. בא לבית-הדין שבחורבת החסיד, נכנס – ואביו ואמו שם הם – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – –

מי שראה את אברהמיל יוצא משער הברזל של החורבה, אביו מצד זה ואמו מצד זה ושליח בית-דין מלפניהם מהלך – ראה אדם מובל לגרדום… פניו עתים מחוירות, עתים מתלהטות, עתים נשאות פתע בעינים תועות, כמבקש לברוח, ועתים כבושות למטה, שקועות בצרה וביאוש; צמרמורת לרגעים תרעידנו, והוא בידים מרושלות בתוך אדרתו המרושלת עליו ילך ולא יתעטף מפני הקרה, – נגזרה גזירה, שיציית לאבא ואמא וילך לישב בביתם תשעים יום עד שיתברר דינו – והריהו הולך…

ואוי לדינו; הוא הרי כבר ברור לו, לאברהמיל: אַרכה זו של תשעים יום לא נתּנה אלא בכדי שיתברר שעדיין לא נתעברה שפרה, ובינתים – “כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני”…

– ראה, האדרת שלך מתלכלכת בטיט, אברהמיל – אומרת לו דבושה בדאגת אֵם – התעטף מפני הרוח והרם קצת את הכנפות…

אברהמיל, אם כי לא שמע מה אמו אומרת לו, אך מקול הדבּוּר בלבד נזדעזע וענה:

– אם לא תשתקי – אברח…

– מה? – נרתעה דבושה בצפצוף צרוד.

– החרישי! – נזף בה גם בעלה ברוגז – בבית תדברי… הניחי לו!

עלו ויצאו עד לפני מגדל דוד, עמד פתאום אברהמיל והתחיל מגמגם בקול אטום ומרוסק לאביו:

– אבא… טלית ותפילין שלי שם

– טוב. נשלח את השמש – ויביא.

– אבל… אבא… הרי לא במחלוקת חלילה… לא מחמת מחלוקת עמהם… וצריך… סבורתני, שצריך לומר… לומר להם מה…

– אני אלך ואני אומר! – פוסק ר' חזקאלי בנזיפה, ומעמיד עליו עיניו בתמיה, שזה עדיין הוא מעיז ועומד לדבר עוד…

– אבל גם חשבון… וחשבון, אבא יש לי עכשיו עם חמי…

אני זה אעשה חשבונותיך עמו!

– לא… לא זה… מאה ושלשים נפוליון קבּלתי עכשיו…

– ואתה רוצה להביאם אליו? – משתומם ר' חזקאלי – תן לי! – לא רק זה בלבד הוא חייב לך… תן – ואחר תלך.

מיד הוציא אבהרמיל את צרור הזהב ומסר לאביו, עומד ומצפה לרשות שתנתן… אך עדיין ר' חזקאלי מחשב בדבר, פתח ואמר בפה רך:

– יודע אתה מה שאומר לך, בני? – קח עגלה וסע לפי שעה עם אמא הביתה…

פנה אל השמש ואמר: “אתה יכול לחזור לך”, ופנה שוב לאברהמיל:

– תן לחשוב עוד מעט. עכשיו אני צריך לסור אל הפוסטה, – פוסטה גדולה נתקבלה היום מחוץ-לארץ – אבוא הביתה ונעיין בדבר… כלומר תלך, אבל לאחר עיון – מבין אתה?… עכשיו, קח עגלה וסע עם אמא הביתה ואל תהיו נגררים ברפש ומזג רע זה.

ורוח לבשה את אברהמיל פתאום, כאילו נתפייס לגמרי בדברי אביו ונתאושש, נזדרז וחפז אל העגלה הקרובה, – מרכבה רפודה הרתומה לשני סוסים המצלצלים בחרוזי הזוגין, והעגלון בחור מוג’רבי מדבר בלשון-קודש, – עגלה המוזמנת על-ידי משרתי הוטלין בשביל דורשי ציון, לאורחים ציוניים העוברים בארץ. קוראה דבושה אחרי בנה: “ביוקר, ביוקר היא זו!”. אולם אברהמיל אינו עומד עכשיו על המקח – יושב וישבה גם אמו עמו – והריהו נוסע לבית אבא, לאותה הדירה שחכר אבא בשנה זו במעלה רחוב יפו, – נוכח בית האדמו“ר, שבא מחו”ל ונתישב כאן מדאשתקד – הדירה שאברהמיל עדיין לא נכנס בה אף פעם עד היום…

– אויה לי – נאנחה דבושה משהרגישה את עצמה בתענוג ישיבה על הרפידה הרכה ומתחת לסוכך הפרוש עליה – עדיין לא התקנתי כלום לשבת-קודש… עסקים נתת לנו, רבונו של עולם…

– עוד היום גדול, אמא – אמר לה אברהמיל בניחותא…

התחיל רועד, ושיניו נוקשות…

– אוי ואבוי! – נתחלחלה דבושה – מה לך, אברהמיל?

– לא כלום אמא – משיב הוא כשהוא מתכוץ ומצחיק שפתיו – נבוא הביתה, ועד שאתפלל מנחה תכיני לי, אמא, כוס תה…

– תיכף ומיד! – הסכימה דבושה ומששה במצחו – אין לך חלילה חום?

– תיכף ומיד! – חזרה ואמרה ברדתה מן העגלה – מיד אומה לה לפראדיל שתעמיד את הקומקום, ועד שתתפלל מנחה – ירתח; ואני בינתים, אלך לשוק – עסקים נתת לנו, רבונו של עולם, ועדיין אין כלום לכבוד שבת… ומה אתה יושב כאן עוד? –

פשפש אברהמיל בכיסו, ירד ונתן לעגלון בידו ואמר לו מה בלשון-הקודש, נכנס לבית, וירד העגלון מדוכנו ותלה את הטרסקל לפי סוסיו – וגשם דק התחיל מתחשר כמתוך נָפה.

לא עכּב הגשם את דבושה בתוך ביתה ויצאה חפוזה וירדה אל השוק. היא לא הפליגה הרבה – ויצא אברהמיל כששפתיו נעות בתפילת מנחה, נבהל ועלה אל העגלה:

– מהר למאה שערים! – קרא אל העגלון – – –

– – – – – – – –

– מהרי קחי טלית ותפילין – ונסע מכאן! – קרא אברהמיל בלחש-חפזון לשפרהלי הנבהלה ומשתאה לקראתו – בלי שאלות – לנסוע תיכף ומיד!…

– לאן? למה? –

– גט! – גט הם רוצים! צריך לנוס מכאן, מירושלים… הלאה, – הלאה מירושלים! פליטה מירושלים!

– הבית איך נשאיר?… אמא בשוק… אבא עוד לא בא – פקפקה שפרהלי כשהיא בהולה ומטורפת ומתעטפת לדרך…

יצאו, סגרו ולא נעלו את הדלת וישבו בתוך העגלה מתחת לסוכך –

– יאלא! – קרא אברהמיל לעגלון –

– לאיפה?

– לתל-אביב! לתל-אביב!

– מה? – ליפו?… לא רוצה

– חמשים, ששים פרנק אני נותן – יאלא!

– מאה… מאה ועשרים תתן…

– לך, אומרין לך! – אתן… קל כנשר – יאלא! – טלגרמה יש – סבתא בסכנה!!

מסביב הררי ירושלים מוריקים, צלעי הסלעים מוזהבים והדשאים מנצנצים כמנופי אבני אקדח, לאור החמה השוקעת בין ענני אודם, פטדה וברקת, ספיר וארגמן… זוֹגין בבלבול של ששון ושמחה מצלצלים, ונשמת אביב רענן בפני הנוסעים תבוא…

– בתל-אביב אין כופין… לוחש אברהמיל לשפרהלי…

והיא – נופל ראשה על שכם בעלה בבכי, – בכי ילד נכלם, בכי שוטף מעקת לב נענה המבקש רחמים…

נכמר גם לב המוג’רבי, העגלון, הפנה ראשו ואמר לנחמה:

– השם ירחם… ישלח רפואה לסבתא שלך, גברת…

בקיצור – מה אאריך ומה אספר לכם עוד, מורי ורבותי? – בושה וכלימה

שני בתים שלכבוד ולתפארת בירושלים עה"ק, בית ר' חזקאלי ובית ר' פייטל, ובושה גדולה כזו עליהם, – ועל-ידי מי? על-ידי בן ועל-ידי אברך נחמד לבריות כאברהמיל… אברך תכשיט כזה ומעשה שכזה… נטל את אשתו וברח עמה מפני אבא ואמא, מעשה גוי להבדיל הבורח עם אהובתו.

אחרי הבורח רודפין. אך חס לו לר' חזקאלי שירדוף אחרי בנו; ראשית, לא לפי כבודו בכך; שנית, חכם הוא ר' חזקאלי ומבין כי לאחר שעשה הבן מעשה שכזה, מה יועיל ממנו עוד? ושלישית, מוטב שלא לפרסם ביותר ולעשות מכן הלצה בלבד, או לומר: לדרוש במומחה אחד נסעו. כך סובר הוא, אבל דבושה – אי אפשר לעצור בעדה עוד, וברכבת הראשונה שלמחרת, בערב-שבת, באה דבושה “בטיסה” ליפו, ומיד – לבית-הדוד שם, אחיו של ר' פייטל והנה – לא הוא ולא היא שם…

– שוב לאכסניה ולחדר מיוחד הביאה אותו מופקרת זו! – צעקה דבושה במרי כעסה, בנרות תחפשם ותמצאם.

חפש היום חפש מחר – אינם. כלום תעלה על הדעת שבתל-אביב הם, במקום הפקרות זה? ובמוצאי-שבת כשעלתה כן על דעתה, או שאחר אמר לה השערה כזו, באו לתל-אביב – והם כבר יצאו לפתח-תקוה!… תרדוף אחריהם עוד? – והיא אינה אלא אשה, וגם להוצאת הדרך אין לה, וגם הבריות שביפו אומרות: למה?

חזרה דבושה בפחי נפש ובבושה גדולה. בושה כזאת. בכל רחובות דבושה על שברה תְתַנה, וכל השומע – סוף-סוף – יצחק לה…

גם ראשע מתביישת. אפילו היא מורידה ראשה בהכנעה של כלימה, מבקשת להמליץ ואינה אלא אומרת: “ומה יכלו לעשות? את ימותיו של האברך ביקשו לקצר”… וכשמסיחים את הדברים הללו לדבושה, אז – ה' ישמרנו – על כל המדבריות בטוי פיה יפול… וה' ימחל לה. אין לב-אם נתפס על צערו.

התחילו רודפים שלום. משדלים את אברהמיל בדברים ובמכתבים לחזור עם זוגתו לבית הורים, לירושלים; אך הוא באחת: לאו… בא ר' פייטל בכבודו ובעצמו, אמר: “הרי גלמודים נשארנו, שובו ונשב בשלום, שכבר נתפשרתי גם עם המחותנים, הם משיאים כבר את בת-הזקונים שלהם, את פראדיל”… ואברהמיל באחת: “בעד כל הון דעלמא לא אשוב לירושלים”. – “ומה? בתל-אביב תשב?” – “לא – הוא אומר – בפתח-תקוה”. – “ומה תעשה שם, בתוך כפר?” – “כבר נשתתפתי עם אריה (בן הדוד מיפו) בפרדסו ונוסיף ונטע פרדס אחד גדול”. וכמעט שבעל כרחו הסכים ר' פייטל לעסק זה – ונתן מעות.

ואברהמיל – אפילו לחתונתה של פראדיל לא בא לירושלים.

בקיצור – אברהמיל אחר היה. מספרים לר' חזקאלי: בנך מאריך בתחתונים ומקצר בעליונים, פידג’ק הוא לובש המגיע לו רק עד הברכים, קיצר גם פאותיו וכל היום כאחד האכרים הריהו עוסק ב“בחר” ואינו נוטל ספר ביד, ומדבר עברית עם הפועלים – ור' חזקאלי מה יענה? כלום אינו מבין ש“קורקבן” זה נעשה “לאומי”לכל חוקותיו ומשפטיו? והרי גם דמי-חלוקה שלו, אלמלי קבּלם ר' חזקאלי, היו מונחים עד שיבוא אליהו… ואל יזָכר שמו של אותו מופקר לפני דבושה! הוא הלך בעצת אשתו ואין היא רוצה אפילו שידברו בו לפניה: “לא הריתי ולא חלתי ולא ילדתי – היא אומרת – דבר שלא בא לעולם הוא” ואין היא מספרת בדבר, אלא בכדי שידעו מה עשתה אשה כביכול, שעיקר מטרון אין בה, וקלקלה תכשיט שכזה!…

… ואף-על-פי-כן לב אֵם מי יערכנו? – לאחר שנתים כששלחה ראשע מפתח-תקוה טלגרמה לבעלה בבשורה טובה, ששפרהלי למזל-טוב ילדה בת – כסבורים אתם שלא באה דבושה לפתח-תקוה? היא באה, ולשום מה? – כיצד? יותר משתים עשרה שנה המתינה ועיניה כלו לשעה זו, עכשיו לא תקים שֵם לאמה טולצי, במרום תמליץ עלינו, בבית בנה?… באמת ועל-פי-דין, ולד ראשון זכות שמו לצד האם, אבל מצד היושר – הרי יותר משתים-עשרה המתינה ועיניה כלו לשעה זו – צריך לשתף שני הצדדים יחד בשם זה:

– מחותנתי שתחיי – אומרת דבושה לראשע – איך קראו לאמה, עליה השלום?

– בילא – משיבה ראשע ומסכימה מטוב לב: – ויהא שם הילדה למזל בילא-טולצי.

– לא! – מדגישה דבושה – טולצי-בילא!

ושומע אברהמיל ואינו מכריע עדיין אלא מחייך, – הוא בכלל רק מחייך עתה כל היום…

חולצת היולדת שד לבתה ומדברת לה בקול חלש מאחורי הוילון: מה את מסתכלת בי, בילא-טולצי?

– טולצי-בילא! – מתקנת לה דבושה – ורואה את? כולה אברהמיל, אברהמיל בכל התגין תהא טולצי-בילא זו!

ושומע אברהמיל ושוחק, שוחק ומזדקר כתינוק; כך הוא רוצה להשתובב, אבא זה.

ובשבת כשבא אברהמיל מבית הכנסת עם הקרואים לקידוש ואמר “מזל-טוב עם השם”, קפצה דבושה ושאלה:

– טולצי-בילא?

– לא, אמא, – גיטה.

– רעם הממני! שם זה מנין לך? גיטה – על שם מי?

– על שם הגט, אמא.

ושחוק בכל הקרואים. ובאמת אמר כן אברהמיל רק לשם הלצה בלבד, כי שם הילדה – תָמר

שפרהלי בחרה בשם זה.

– אבל מי שמע ומי ראה שם שכזה?

– כאן, חמותי, שמות אחרים נהוגים – מנחמת אותה כלתה – כאן יהודים אחרים, יהודים שבין האילנות.

– אילנות-שמילנות… הלב מתפקע מחמת בושה והיא באילנות שלה!…

בקיצור, ברוגז דבושה ואלמלי שבת-קודש היתה בורחת מיד לירושלים. מבקשים בני פתח-תקוה לפייסה והיא מסרבת, אלמלי זקן אחד שעמד, בֶּסַרַבּי מגושם וטוב לב, כטוב לבו עוד יותר במשקה, והתחיל מרנן כלפי דבושה:

אָט אַזוי, אָט אַזוי

מאַכט מען חתונה קינדער!

אָט אַזוי, אָט אַזוי

מאַכט מען אָן אַשוויגער!

מיד התחילה כל החבריא חוזרת בקהל על פזמון זה. קוניאק ויין ועופות מתובלים היו שם כיד המלך! “יהודים שבין האילנות” מנגנים פה אחד ומוחאים כפים, עד שיצאה דבושה במחול! – – –

ולא בכדִי כתבו אחר-כך מאמר בעתון אחד, על פתח-תקוה המשוררת ז’רגונית… אי אפשר לשום מעשה שיעבור בלי רוגז כל שהוא, אך – העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו: אמן!


  1. Voyage de nôce – מסע הזוג לאחר חתונתם.  ↩

  2. בעל “לב העברי” ו“בית יוסף חדש”.  ↩