לוגו
מחלוקת נכבדה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מחלוקת נכבדה / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.


“– – – בלי לצטט לפעמים את ביאליק אי אפשר כלל ללהבין את הווית איש הדור הזה. פינסקר וביאליק, אחד העם, ברדיצ’בסקי וברנר, ויש לצרף אליהם גם את טשרניחובסקי – הם אשר נתנו את הדחיפות היסודיות העיקריות לדור העליה השניה. הם הוציאו את המחשבה היהודית וגם את המחשבה הציונית מהפשט, הם הוציאו אותה מרכרוכיותה. הם הציגו, כל אחד על פי דרכו, את שאלות ההווה והעתיד היהודי, בחריפות הגדולה ביותר”.

(ב. כצנלסון, כרך י"א, עמוד 34).


 

א    🔗

הויכוח בין ראש הממשלה, הח' דוד בן גוריון, ובין הסופרים בישראל על ערכה של הספרות היפה, איננו חדש. הוא מחלחל זמן רב ומפרכס לצאת, ואף יצא פעמים אחדות. יחסו זה של ראש הממשלה ליצירה הספרותית, שגרם וגורם צער גדול לכל מוקיריו, איננו סוג וכבר היו לו גילויים שונים, בכתב, בעל-פה ובמנהגו עם כינוסי סופרים. אך כל עוד התפק בן-גוריון בהבעת דעותיו דרך אגב, ולמקוטעין, אפשר היה לדחות ויכוח זה ולהסתפק בתגובות-אגב; אך משעה שבן גוּריון הביא לפני הציבור הרחב את הערכותיו בצורה סדורה וברורה, שוב אין להשתמט מן החובה להתווכח עם דעות אלו ולסתרן מנקודת-ראות אישית, אנושית ולאומית כאחת. שכן הטעות המונחת ביסודן, עם שהיא עתיקת ימים, היא כל ך שרשית וכל כך מזיקה שהמחריש לא יינקה.

ולפי שראש הממשלה מבקש לקצץ בכל אותו סוג של יצירה, בעשותו אותו ענין של מהיכא-תיתי, הואיל ו“לא איכפת לו הדבר אם טיבם של השירים המופיעים ב”מאזנים" או במקום אחר הוא משופרא דשופרט או לא" –– צורך הוא להתחיל מבראשית. ואל יאמר האומר: זוהי חכמה אלפא-ביתית.

מפני שבן-גוריון מערער על האלף בית של תרבות ישראל המתחדשת, יש הכרח לגונן עליה.

קיימא לן: תרבות בלי ספר, בלי שירה, בלי סיפור, בלי אגדה, בלי יפי-לשון, בלי ניגון, בלי צורות נאות ובלי סלסולי אמנות –– לאו שמה תרבות. עמים, העובדים את אדמתם ואוכלים ושותים, ושטים בימים, ועושים בסדנאות, ומייצרים ומייבאים, ואין להם מכל אלה –– אינם עמים תרבותיים. ואפילו כל אחד מהם עשיר כקורח, אין לנו ענין לא בעברם, ולא בהווה שלהם ולא בעתידם. בהיסטוריה האנושית היו רבים כאלה ונשכחו או שנזכרים דרך אגב ואינם אלא עומס על הזכרון. תרבותו החמרית, של עם, הציביליזציה שלו, עם היותה תנאי מתנאי הקיוּם, נעלמת ומניחה אחריה עקבות מעטים, ואין לנו אלא שיורו הספרותי, האמנותי והרוחני, אם יש לו שיור כזה.

אין אדם ואין עם בלי פיוט ובלי זימרה ובלי מדרש-אגדה. עולם פרטי או לאומי, שאין בו שירה, זהו עולם התוהו. הנוי הוא כורח-חיים לאדם ואין נוי בר-קיימא בלי ביטוי מוחשי בספר, באבן, בבד ובקול.

סדר הדברים שקובע בן-גוּריון: “ייעשו המעשים הגדולים – והספרים כתוב ייכתבו” –– מוטעה הוא ביסודו. זהו סדר מדומה. העולם נברא בעשרה מאמרות. הדיבור, השיר והקול קדמו לכל בריאה. הסדר הוא הפוך: השירה של קודמינו וקודמי-קודמינו, שהיא פרי חוויות, מאורעות ומעשים גדולים, נבלעה בנפשנו בצאתנו לאויר העולם, בהיותנו בחיק אמנו, בגן ובבית הספר, בבית וברחוב. וכשאנו עומדים על דעתנו, דוחפת אותונ שירת-עולם זו למעשים, ליצירה, לכיבושי ים ואויר, לאמצאות ותגליות. כל דור הוא הדום לרגלי הדור הבא. לא רק אלה שעלו לישראל מארצות- מוצא שונות באו לפי קול צלול או עמום של שיר או ספר עברי מקורי, בגלגולו או בגלגולי-גלגולו, אלא אף ילידי הארץ נסתפגו ברוח היצירה העברית בגן ובבית הספר ובתנועות הנוער, ובין שהם מודים או אינם מודים –– בענין זה לא מפיהם אנו חיים –– הם קלטוּ את הספרוּת העברית, שהגיעה אליהם בתמציתה דרך מסננות שונות. ואותם צעירים “כגוליבר, ג’ימי, בניה של רבקה גובר או בניו של שלמה לביא” ורבים אחרים –– דוקא הם מעידים על טעוּתו הגדולה של בן-גוּריון. שכן הם היו מלאי שירה, נהנו מן הנוי, ציטטו משוררים, ונשמתם עלתה השמימה בשירה. זאת למדתי משני כרכי “גוילי אש”. ולא עוד אלא שבין החיילים כיום הזה רבים המשוררים, בכוח או בפועל, הכותבים ואף משגרים שירים ורשימות , שנכתבו לאחר תרגילי אש. וכל עורך בישראל יודע זאת. מכל שכן רבים מהם קוראים ונהנים מספר עברי ורואים בו צורך חיוּני. השירה (במובן הרחב) היא נשמת אפם של בני אדם, היא סודם, היא בת-לוויה שלהם. מובן שמצויות מדרגות שונות בהבנת שירה, אבל אנו מדברים כאן בבחינה עקרונית.

יתרה מזו: כדי לדעת את כל זה וכדי לעמוד על סודם הפנימי של החיילים והנוער בכלל, לא די להיות שר-בטחון או רמטכ"ל או קצין-מבצעים, אלא יש צורך לקרוא סיפוּרים, פשוטו כמשמעו. אמן-הסיפור משכיל לחשוף את נסתרות הנפש והתרחשויותיה הדקות, שעינו של אדם אחר איננה רואה אותן. גם את חיילי האויב ונפשיותם אפשר להכיר מתוך סיפוּרים אמנותיים. נמצא שכדאי לקרוא ספרים גם מבחינה מעשית, משום שהם מכלי-תשמישיה העיקריים של הרוח החוקרת.


 

ב    🔗

בן-גוריון מאמין, שאנו נהיה כאן עם-סגולה, ואף כותב טורים אלה שותף לו באמונתו. אולם בעל כרחי אני שואל: עם סגוּלה זה במה יוּכר? מה יהיו סגולותיו? האם רק בזה שיתישב על האדמה, יקים תעשיה, יטוס באויר, ייצר טילים, יבנה כור-אטום, יילחם בגבוּרה עם אויבים? ודיא, כל אלה דרושים לנו לקיומנו ועלינו לעשות כל מה שביכלתנו, כדי להשיגם ולהתקדם בהם בלי הרף. אולם כל העולם מלא עמי-סגולה כאלה. מה רבותא בכך, שיהיה עוד עם קטן אחד בקדמת-אסיה, העוסק בטיס, בשיט ובמלחמה? ואל נא יטעוּ בדברי: איני מבקש “תעודה” לעם ישראל, ואיני מתנה את קיומו בתעודה כזאת; עם ככל הגויים –– אף הוא בשבילנו אידיאל, שראוּי להקריב למענו קרבנות. אולם היכן כאן הסגוליות או היחוּדיוּת? ומהו החזון המיוחד המפעם את המצב הזה? סוף סוף כבר התרגלו קצת לקיומה של מדינת ישראל, ועוד מעט יחדלו להתפעל ממעשינו, שמצויים כמותם, ואף גדולים מהם, בארצות הרבה. בן-גוּריון עצמו התפעל ממעשי-הייבוּש המופלאים בהולאנד והעלה אותם על נס, ומבקש לעשות כמתכונתם בישראל.

בן-גוּריון מעריץ את התנ“ך ויש לשבחו על פעולתו הברוכה להפיצו ולהעמיק חקר בו. אולם האמנם נחבק את הספר היקר הזה על כדי יציאת נשמת היצירה העצמית שלנו. האין עמדתו מביאה לידי פרשנות חדשה, מודרנית, כדוגמת זו העתיקה, שהוא סולד מפניה? ומפני מה נעשה בן-גוריון, זה המאמין הגדול בעתידנו, קטן אמונה ביחס לדור הזה ולדור הבא? שמא מוכשר גם גם הוא ליצור משהו חדש? והלא אמונה בכוח יצירתו של הדור החי וקיים צריכה להסתייע גם בהכשרת תנאים ליצירה חדשה, במתן אפשרות לנסיונות-יצירה, בעידוד הכשרונות ובחיבוב הספרות, כלומר, בנטיעת ההרכה, שסוג-יצירה זה דרוש וחיוני לעם. דוקא אלה, שתופסים את מהוּת התנ”ך כיצירה אנושית נעלה, שהבשילה במשך תקופות, מבינים, שספר-בראשית איננו ספר ראשון, אלא קדמו לו בלי ספר רישומי ספרות ואולי ספרים אחרים, שהיו פחותים בערכם אך סללוּ את הדרך ל“בראשית”. וגם בימינו, מופיע אמן גאוני לאחר שדורות ריצפו את דרכו ביצירות קטנות ובינוניות. שבט פראי לא ייצור תנ"ך. יחס של לא-איכפת לכך, אם הספרים “לא יבוששו לבוא” –– איננו “סגולה” ליצירה גדולה. על כל פנים, אין תכונה זו מייחדת עם-סגוּלה.

ברי: עם-סגולה אין משמעו אלא עם בעל יחוֻּד רוחני, שכוח-יצירה לו, שצדק ויושר באורח חייו, שמידות נאות לו, שערכי מוסר ויופי לו, שמפרה את העולם בשירתו, בהגותו ובתרבותו הרוחנית. אך כל אלה יכולים לשגשג רק באוירה של מוקירי סופרים ואמנים ומתוך חיבת-עם לערכי ספרות ואמנות. ואילו מתפיסתו של בן-גוּריון, כפי שנחקקה בתשובתו לשמיר ובמקומות אחרים, נמצאנו למדים, שהשיר, הסיפור והמסה, ואולי גם סוגי אמנות אחרים, הם בחזקת מותרות בחינת “ישחקו נא הנערים לפנינו”. כבר אמרתי ולא אמנע מלחזור: זוהי אי-הבנה גמורה ביסודות האימפונדריאביליים, הזנים ומפרנסים את נפש האדם, כדרך שהלחם הגשמי מפרנס את גופו.

לא-אחת שמנו לב, שבן-גוריון מעלה על נס את כיבושי המדע בישראל ו“שוכח” את הספרות והאמנות. כאילו אין יוצרים חשובים בתוכנו וכאילו עמידתנו הרוחנית דלה וריקה. אף על כך ראוי לומר דברים ברורים. אולם כיוון שכבר אמרתי אותם במאסף הספרותי, שלא רבים קוראיו, ארשה לעצמי לצטט קטע משם:

"אנו יודעים את ערכם של המדע והטכניקה בימינו בכלל ובשביל מדינתנו הקטנה והעניה באוצרות טבע בפרט. הכל מודים, שיש לעשות מה שאפשר כדי להשיג התקדמות בשדה העבודה, הכלכלה, המלחמה והציוד. וכל מי שמקדיש עצמו למדע וכל מי שממציא משהוּ בתחום החקלאוּת או התעשיה, או משכלל משהו, או רוכש לו יכולת בייצור כלי-נשק ובשימושם –– הריהו משרת את העם ותורם תרומה גדולה לבטחונו ולעתידו, ואמנם, בשמחה רבה אנו חונכים מכוני מדע ותחנות-נסיונות ובתי אולפנה מקצועיים, ומקדמים בברכה כל מחזור קצינים, טייסים, רופאים, כלכלנים, כימאים, מכונאים, מהנדסים וכו', ורואים בהם אתמנהלי המשק ומתקיני המשטר הכלכלי, שבידם מופקד גורל המדינה ונמצב תושביה. אפשר להבין את להיטותם של מנהיגי המדינה והצבא אחרי כיבושי טכניקה ואבזריה, וכן מוסברת יפה חדוות ההתקדמות של העם בייצור נכסי חומר וחפצי תצרוכת. אלה הם תוארי מדינה וסימני עצמאות, שדורות רבים רעבנו להם כל כך.

ברם, יש להזהיר בכל לשון של אזהרה לבל יצפוּ מן המדע והטכניקה את מה שאין הם מסוגלים לתת, כדך שיש צורך להתריע על פולחן המדע והטכניקה. הללו מושתתים על מושכלי הטבע והמתימטיקה. אמיתם היא אמת-חוץ. אך האמת האנושית, המוסרית, הנפשית מקורות אחרים לה! התקדמות טכנית מעניקה נוחות חמרית, אמצעי-הנאה, פנאי אך אינה מחנכת להומאניזם דוקא; אמצאת כלי-נשק חדש ויעיל היא חשובה בלי ספק בקרב, אך אין הוא אלא מכשיר בידי רוחו של החייל; אי אפשר, למשל, לעשות נוסחה מאתימטית סיסמא בפי צבא לוחם. נוסחה כזאת, תהי ברכתה המעשית במעבדה מה שתהיה, אינה אלא ענין ליחידים באוהליהם. הימנון מושר בפי חיילים ולא נוסחה מדעית ; השקפת-עולם מניעה את הלוחם. תמצית של חינוך רוחני ואמנוּתי, חיה בלב העם. הרגשה מוסרית קובעת את התנהגות האדם בביתו, בשדה-הקרב או בבית-החרושת. טעם החיים נותן כוח וטעם לסבל. בדיבור אחד: הסופרים והאמנים וההוגים הם מחנכי הדור במישרין ובעקיפין. המומחה, איש-המדע, בעל המקצוע, גם בשעה שהם גדולי באומנותם אינם על רוב אלא אנשי קרן-זוית, חד-צדדיים, הרואים את העולם ראייה בלתי-פרסונלית, אלמונית, תלוּשה מן האקלים הכללי. לפיכך מתנגדת האנושות הנאורה לשלטונם של טכנוקראטים ומומחים למיניהם, מתיראת מפניהם ומסרבת למסור גורלה בידם. עצם מאבקם לשלטון ולהנהגה. מעיד על יהירותם ועל קוצר המשיג. דוקא דור הטכנאים זקוּק להנהגה רוחנית, ששם המפורש בחובה. העתיד איננו תהליך מוכני, המתרחש מאליו; הוא אף איננו נוצר ע“י אנשי ברזל ועשת, הבטוחים שכבר הדבירו את הטבע תחת רגלם. העתיד נוצר על ידי בעלי-חרדה, המשתדלים להפוך המית-לב למציאוּת חיה ורוטטת. רק היוצר, הסופר, איש-הרוח, רוא את האדם ראייה מקפת, סינתטית, אל תוכו יביט ומתוכו ייצור. לפיכך נתונה לו עם כל חולשותיו ומגרעותיו, הרשות לחנך את העם. כך הי, כך הווה וכך יהיה. כתר זה לא יינטל ממנו, שכן אינו מתאים לראשו של שום מעמד אחר באומה. (מובן, שאישים מחנכים יכול שיימצאו גם בין אנשי מדע וטכניקה, אבל זה בחינת מקרה ולא עצם)”.

קיצורו של דבר: עם-סגולה איננו עם-מדע או עם-טכניקה, אף לא עם-התישבות; כל אלה תארים הם, אך לא עצם.

השם ישמרנו ממדינת-ישראל, שמומחים וטכנאים יהיהו מנהיגיה!


 

ג    🔗

ויש עוד בחינה אחת, שדוקא מנהיג כבן-גוריון חייב להביאה במנין.

הדת פקע כוחה מעלינו לרצוננו או לאסוננו. אין ליהודי בן-זמננו אורח-חיים הכפוּי עליו ע"י מצוות דתיות, הנותן לו תוכן ושומרו מפני נליזות ומעידות. ביתו של אדם הוא מצודתו, ורשאי הוא לעשות בו כטוב בעיניו. ואם אתה נוטל מאנשים, שאינם דתיים ולא יהיו דתיים, את האמונה בערכים ספרותיים ואֶסתטיים ואת החינוך להבנתם ולהנאה מהם, הרי אתה מקעקע את כל מסד חייהם ואולי את החברה כולה. יכול אדם כבן-גוריון לומר “אם הספרים יבוששו לבוא – לא אשתעמם”, אבל המוני העם, זקנים וצעירים, אינם אומרים כן. הם בפירוש משתעממים ומחפשים להם פורקן בספרות בלשית, בבידוּר זול, בחיי תפנוקים ובפריקת עול. אלה עתידים להבשיל לנו טיפוס ליבאנטיני, ולכל היותר סנוב, הקורא רק תרגומים. תרגומים אלה אינם דורשים, כמובן, כל עידוד וכל טיפוח, אלא נוטלים בתכלית הפשטות מן המוכן אצל אחרים – ומעתיקים. זה הכלל: אפילו הפחות שבפחוּתים איננו מוותר על השראה הבאה ממקור ספרותי או בימתי, אלא שאם איננו מוצא השראה אמיתית, הוא נהנה מתחליף גרוע. הנתן בן-גוריון את דעתו על כך?

והרי דברי ב. כצנלסון על נושא זה:

“– – – מה יהיה בכלל עלינו? איך נגדל? איך נצמח? האמנם מזה שנעסיק אתה סופרים העברים בתרגומים תקום תרבות עברית? האפשר לפתור שאלות תרבות עברית על ידי מספר תרגומים? יהיה זה מצחיק אם תעשו אותי לאויב של תרגומים. אבל אם בנו לא תהיה אותה אהבת עצמנו ואותו כבוד לעצמנו ואותה חרדתה ליצירתנו, אם אנחנו לא נעשה – לנו מה יהיה? אולי יתרגמו לנו את כל כתבי סטאלין, ואולי יהיה לנו קבצים של שירה אירופית, כמה דברים כשהם לעצמם חשובים או לא חשובים, אבל האם יהיה לנו לשם מה לומר לילד העברי שיהיה קשור לספרות העברי? – – אם אין מקור – תרגום למה לי?”

(ב. כצנלסון, כרך י"ב, עמוד 170)

תרבות אמיתית, וספרות בכללה, אינה נקנית אלא ביסורים, בחינוך מתמיד. מנהיגי העם חייבים לשקוד על שיפור הטעם הטוב ועל טיפוח המידות, שהם פרי חינוך להבנת ערכי ספרות ונוי. אין לך דבר חמור מזה, שבעל סמכות כבן-גוריון פוסק, כי ספרות ואמנות הן ענינים של מה בכך.

המונים יושפעוּ מזה. כי כוח מפתה להטפת בן-גוריון, ולפיכך הוא חייב לנפות ניפוּי בתר ניפוי את דבריו על סופרים וספרות. ודאי, אין סכנה צפויה מדבריו ליוצרים עצמם; הם לא יפסיקו את יצירתם, מפני שהיא תמצית הווייתם ותעודת חייהם. אך העם יתרגל לנהוג זלזול במוריו וביוצריו, וזוהי סכנה גדולה לקיומה הרוחני של האומה. אין מקבלים תורה אלא מפי מורים וסופרים נערצים ונכבדים. ביחס זה יבחן כל עם.


 

ד    🔗

לגודל התמיהה מצרף בן-גוריון לדעתו הפרטית על ערך הספרות היפה בחיי אדם ובחיי העם, גם דעתו על מקומה ועל זכותה של הספרות העברית בתחיה הלאומית ובשיבת ציון. כלומר, הוא ממעט את דמותה בעבר וכופר בכוח השפעתה על דור התחייה ועל בוני התישבותנו. הערכה שלילית כזאת אינה יכולה להסתפק בכך, שאיש אחד, יהי מי שיהיה, יעיד על עצמו, כי עליו לא השפיעה הספרות העברית ולא היא שהניעה אותו לחלוציות ולעליה. מפני שבמקרה זה מדובר על הערכה היסטורית והיא איננה יכולה להיות שרירותית. המעריך כך, חייב להוכיח, שגם אישים אחרים לא נתבשמו מן הספרות העברית וגם על רבים מבני דורו היא לא עשתה כל רושם בביוגרפיה הרוחנית שלהם. אולם ראיות כאלו לא הובאו, וקשה להביאן; להיפך, יש שפע של ראיות-שכנגד. א.ד.גורדון, ויתקין, אהרונוביץ, ב. כצנלסון, שלמה שילר, בוסל, שפרינצק, ורבים רבים אחרים סיפרו לנו על כוח-הקסמים של השירה העברית ועל משקלה בהכרעתם האישית.

הרי לדוגמה, מה שאמר ב. כצנלסון:

“באותה חוברת של “העומר” שהגיעה אלי מצאתי סיפור שני של סופר משונה בתכלית, שאין דומה לו בספרות העברית – מעשיה משונה, חצי דתית, עם ישוב ישן, עם ארון קודש. לכאורה, אם לנתח את הדבר, לא היתה לזה כל אחיזה בחיים. – – – שבארץ ישראל נוצרה אגדה עברית חדשה, שנוצר בכלל יחס לגמרי חדש לעולם הרוחני היהודי – לא ידעתי. – – תארתי לעצמי את עגנון בתור איש שנולד בירושלים, שספג לרוחו את צפת ואת העיר ## העתיקה – – – ומתוך זה גדל אמן עברי חדש לגמרי. אבל העובדה, שיכולתי לקבל מהחוברת הבלה הזאת מבחינה ספרותית בשורה כזאת מא”י – מאיר וילקנסקי, עגנון – זה קבע בשבילי יותר מדברים תיאורטיים על ארץ ישראל ועל צ’רטר ועל הרצל".

(ב. כצנלסון, “דרכי לארץ”).

ובמקום אחר הוא אומר:

"הספרות העברית החדשה מילאה תפקיד גדול בעיצוּב של איש העליה השניה.

הנה למשל, הספר “אהבת ציון”. – – –הספר הזה, אולי בלי דעת המחבר, אשר מחדש התחיל לטוות את החוט של שיבה למולדת ושל אהבת החירות – – – והיה סיפור אחר אשר בשעתו מילא תפקיד גדול: “שירת הזמיר” מאת בוקי בן יגלי. סיפור זה שילב אהבת הלשון העברית עם אהבת האדמה, עם חלום החקלאות היהודית. – – – אותו סיפור, אשר נחשב כעת לסיפור לילדים, הניע בשעתו הרבה מאוד לבבות של צעירים ומבוגרים".

– –ביאליק אין עליו כל גושפנקא של ספרות העבודה. ודאי לא התכוון לכך. אך אם יבוא היסטוריון ויבקש לחקור תולדות תנועתו, לא יוכל להתעלם מן השיר “בשדה”, שנכתב לפני ארבעים שנה והצמיח בתוכנו זרע יותר מכל הטפה פרוגרמתית. וכן המאמר “הלכה ואגדה” של ביאליק, עומד לכאורה מחוץ לדברי הלכה המקובלים בתנועת הפועלים. ואף על פי כן מי הסביר לנו את דרך הרוח של תנועתנו. – – – אמרתי: ביאליק . יכולתי לומר: תנ“ך, אגדה, ספרות ישנה וחדשה, ספרות עולם ומאורות עולם אשר אינם נכנסים באפיק המקובל”.

(ב. כצנלסון כרך ששי עמ' 272)

מפני זה הדאיבו דברי בן-גוריון בכנרת, כי “לא בכוח ספרות, אלא בכוח אנשי עלילה נועזים נוצר הארמן המכושף הזה.”

אף כאן משולשת טעותו החמורה של בן-גוריון: ראשית כיצד נוצרים “אנשי עלילה נועזים?” כלום לא הביאו שירי ביאליק את הנוער היהודי ברוסיה לידי הגנה עצמית נועזת? כלום אין לשירי יעקב כהן וצ’רניחובסקי חלק בחידוש ההעזה היהודית?

שנית, מי שיקע בנפש אנשים אלה את דמותו של “ארמון מכושף” זה? מי שיווה לנגד עיניהם תבנית מאירה זו? כלום אין הוא בבואה של “אהבת ציון” למאפו, ולוּ בסוד הצירופים והגלגולים?

שלישית, כדי לומר מה שבן גוריון אמר יש צורך בניתוח כימי של יסודות הנפש, כלומר, בהפרדת המטען הרוחני לחלקיקיו. אולם ניתוח כזה היה מוכיח כמה מן הויאטמינים של הספרות העברית מובלעים בדמם של “אנשי עלילה נועזים” אלה, ואז יתכן שודאוּתו של בן-גוריון בענין זה תינקב על ידי ספקות גדולים. על כן אמירה סתמית על ענינים העומדים ברומו של עולם, בלא הוכחות בצדה, עלולה לשבש את האמת.

מעציב הדבר, שבן-גוריון, אשר הבין את סוד הגידול בתחם הממלכתי, וטיפח כל גרעין וכל שתיל באהבה ובמסירות תוך אמונה, שמהם עתידה להצטרף ולהשתגשג עצמאות ישראל – נתקפחה בו גישה זו בדונו את ספרות ישראל. כאן קנה-המידה שלו התנ"ך. כאילו חוקי הגידול אינם חלים, במידה מסויימת, גם על היצירה הספרותית של היחיד ושל העם. שום עם איננו מסתפק בשיא שזכה בו אי-פעם, אלא שואף להמשך, ואפילו המשך זה נעשה על ידי יוצרים בינוניים. אמת-מידה זו, שבן-גוריון מבין אותה בכל שדות החיים, פקע משום-מה ערכה בעיניו בשדה היצירה הספרותית.

בלכ הענווה אני אומר: בן-גוריון ראש ממשלת ישראל, חייב לחזור ולבדוק באומץ לב את משפטו על הספרות בכלל ואת גישתו לספרות העברית וליוצריה בפרט, למענו ולמענם.


תשרי תשכ"א