על-פי הַיְנֶה
יֵש שֶׁיִּתְגַּעְגֵּעַ הַלֵּב עַל הַשּׁנִים
הַשְּׁקֵטוֹת, הַשּׁלֵווֹת, שֶׁהָיוּ מִלְּפָנִים,
עֵת יָשֵׁן בִּדְמָמָה הַיְקוּם, וְהָאָדָם
הִתְנַמְנֵם שְׂבַע שַׁלְוָה וָרֹךְ וַיֵרָדַם.
וְעַתָּה מֶה עָצְמוּ הַטְּרָדוֹת, מָה רַבּוּ!הֵן כָּל הָעִנְיָנִים כֹּה רָחֲבוּ נָסַבּוּ,
כְּאִלּוּ אֵין אֵל בַּשָּׁמַיִם מִלְמָעְלָה
וְאַשְׁמְדַי מֵת בְּמֶמְשֶׁלֶת הַלָּיְלָה.
וַאֲסִירֵי הָעַצְלָה כֻּלָּנוּ מִטֹּרַח,אֵשׁ תֹּאכַל הַדָּמִים, הָעוֹר יֹאכַל קֶרַח.
וּכְבָר מִשּׁמָּמוֹן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ
לוּלֵא מְעַט אַהֲבָה שֶהָיָה לָנוּ.
כתב יד. נדפס בחלקו בספר “ביאליק, חייו ויצירתו” מאת פ' לחובר, עמ' 142, ובמלואו ב“כתבים גנוזים” בהוצאת בית ביאליק ודביר