מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַגַּן הַנָּטוּשׁ

מאת: משה בסוק

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הַגַּן הַנָּטוּשׁ, כִּשְׁמֵךְ הַשָּׁכוּחַ,

שָׁב הַיּוֹם הִתְלַבְלֵב.

רֵיחוֹת-פְּרִיחָה שׁוּב עוֹלִים מִן הַרוּחַ

וּרְאִינִי, שֶׁאֲנִי כֹּה שָׁלֵו.

מְאֹד נַעֲלֵית, עֲבֻתַּת-הַצַּמֶּרֶת.

כְּמוֹ אָז, בִּבְרֵאשִׁית,

עֵת בְּשֶׁלֶג-לִבְנִים בַּחֻרְשָׁה הַבּוֹעֶרֶת

עַרְבֵּךְ אֶת יָדוֹ לִי הוֹשִׁיט.

דְּמוּמָה אַתְּ עוֹמֶדֶת. לְעֵינַי אַתְּ שׁוֹאֶלֶת? —

אַל עֵינַי תִּשְׁאֲלִי.

הֵן יוֹדְעוֹת לְהַחֲרִישׁ, לְהָגִיף אֶת הַדֶּלֶת

וּלְהַשְׁאִיר אַךְ צִלִּי — —


אדר תש"ג

משה בסוק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של משה בסוק
יצירה בהפתעה
רקע

שניהם יצאו בגולה

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

הקהל התאסף בין אסרו-חג לסוכות בבוקר אל בית-הכנסת. כיתות כיתות מתאחדות, מתפרדות ומתאחדות שוב לצוותות חדשות, הכל מתלחשים ומתווכחים בחשאי. המסיח מסיח במלים מקוטעות וברמזי עינים, והשומע מקמט פנים בתמהון ובסימנים של גועל-נפש. הכל מזדעזעים ומתעוררים כשואפי נקמות.

“למי מחכים?”

“להרב דמתא.”

“מדוע הוא מתמהמה?”

“בודאי הוא מלמד זכות על אותו הזובח המפוגל. כלום אינך יודע כמה קשה על רבי שניאור-זלמן התכשיט, שיחיה, לדחות אדם מפרנסתו? פרנסה…”

“לא, אלא מפני שהוא עוד צעיר ומתבייש לעסוק בדין כזה.”

“גופא דעובדא היכי הוי?”

“פשוט. ישבנו בליל שני של סוכות בסוכתו של הרב ועסקנו בשמחת בית-השואבה. הרב שיחיה, כידוע, הוא קצת חלש, ולא יכול לשבת אתנו הרבה, והלך לנוח קצת. ואנחנו ישבנו ישיבת קבע ושתינו שמחים. וכבר היינו ב”מעלה עליונה." פתאום קול צועק. אבל הקול יוצא מחדר-המבשלות, וניכר בו קול אשה. ובחדר חושך. זילא מילתא1 להיכנס שם. בינתיים עמדנו על הדבר והתחלנו בודקים, מי חסר. נמצא, ששלמה שו"ב חסר. עוד אנו מסתכלים איש בפני חברו, והוא נכנס, צדיק תמים, כבא מן החוץ, ונוטל ידיו. ולא עוד אלא שמברך “אשר יצר” בשם ומלכות…

“שחיטתו אסורה כנבלה.”

“מן החובה להעבירו.”

“ראוי לנהוג בו בזיון וזלזול. יובא הנה, וישפוט הקהל.”

“אבל הרב מעכב.”

“במקום שיש חילול-השם אין חולקין כבוד לרב.”

“אבל פרנסה?”

“פרנסה!? האי מאי? וכי מה אשמים בזה בני ביתו? שכרו אין לקפח, אך את חלפיו מצוה לקחת ממנו, כדי שלא ישחוט אפילו לעצמו.”

“אבל איה רבי שניאור-זלמן?”

והרב ר' שניאור-זלמן יושב בביתו שקוע במחשבות.

יודע ר' שניאור-זלמן, שהעולם קורא לו “תכשיט” ונוהג בו כבוד גדול, אבל הוא אינו מתגאה בזה, אדרבה, צער הרבה גורם לו הדבר, ירא הוא שמא ינכו לו מזכויותיו.

ה“עולם” אומר עליו שהוא “סיני ועוקר הרים” אף-על-פי שהוא עוד צעיר. יודע הוא שזה אמת, כשהיה עוד רווק, היללו אותו בעירו, ויצא לו שם גאון. הוא קיבל סמיכה קודם שמלאו שנותיו.

ה“עולם”, אומר, שהוא ותיק וירא חטא. במקצת גם זה הוא אמת, אבל אוי להם לבני אדם ביראת חטא שלהם. היראה באה להם תמיד אחר החטא.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.