הַגַּן הַנָּטוּשׁ, כִּשְׁמֵךְ הַשָּׁכוּחַ,

שָׁב הַיּוֹם הִתְלַבְלֵב.

רֵיחוֹת-פְּרִיחָה שׁוּב עוֹלִים מִן הַרוּחַ

וּרְאִינִי, שֶׁאֲנִי כֹּה שָׁלֵו.

מְאֹד נַעֲלֵית, עֲבֻתַּת-הַצַּמֶּרֶת.

כְּמוֹ אָז, בִּבְרֵאשִׁית,

עֵת בְּשֶׁלֶג-לִבְנִים בַּחֻרְשָׁה הַבּוֹעֶרֶת

עַרְבֵּךְ אֶת יָדוֹ לִי הוֹשִׁיט.

דְּמוּמָה אַתְּ עוֹמֶדֶת. לְעֵינַי אַתְּ שׁוֹאֶלֶת? —

אַל עֵינַי תִּשְׁאֲלִי.

הֵן יוֹדְעוֹת לְהַחֲרִישׁ, לְהָגִיף אֶת הַדֶּלֶת

וּלְהַשְׁאִיר אַךְ צִלִּי — —

אדר תש"ג