מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

האחווה (אגדה)

מאת: אירה יאן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

פורסם במקור ב“הפועל הצעיר”, 3 יוני 1909


היה היו שני שודדים. וישבו השודדים ביער עב, אפל ומסובך אשר אך בדי-עמל חדרו קוי השמש מבעד לקווצות-תלתליו הירוקים, אבל בינות לעפאיו פרחו וישוטטו בעלי-כנף שונים, שהתנוססו בשלל צבעיהם וינעימו לזמן שירים מתוקים ובלתי-מובנים, שגִווני השמש והשמים היו משתפכים מתוכם.

הם התנועעו במרום ענפי הצמרות, ומלמטה, מעֹמֶק אפלת עֲבִי היער, היתה יכולה עין השודדים לשלוט בדליות העצים ולראות, כמה דקות ורכות הן, כמה נוחות הן להשבר ובאיזו שפעת אור-יקרות שטופות הן הדליות הללו. לעתים היתה מתעוררת תשוּקה גם בלב השודדים לטפס ולעלות שמה, אלא שאיזו יראה ומֹרֶךְ-לב לא נתנום למלאות את מחשבתם וככה הורגלו השודדים באפלת היער וכל-כך דבקה נפשם בה, עד שגם קרני הירח, בחדרם אליהם, הבהילום וידריכו אותם מנוחה.

ויהי אחד השודדים כביר-כח, חזק ומאמץ בעצמו, כי שלשה אלים – ואולי גם יותר – הגינו עליו, והשני היה קצר-קומה ורך-לב ורזה, כי חסה רק בצל אל אחד, ואף גם הוא חושך-גשם ותבנית.

רבות בשנים בלו שני השודדים ביער, והוי ואבוי היה לאותו ההלך, אשר קרה מקרהו לעבור יחידי בגבולות ממשלתם.

ובלילה, ברחף הירח מאחרי מפלש העבים השקופים ובשלחו את מבטו המעורפל מבעד לעלים, שהתלחשו באיזה סוד-שיח טמיר, אהבו שני השודדים לשוחח על דא ועל הא, לטיל ארוכות וקצרות על הצפרים המזמרות שירים סתומים ונשגבים מבינה, על העלים המלחשים רזים בלתי-נפתרים, ואפילו על האלהים, על האל היחיד ועל המשולש ביחידותו, וגם על אלהים רבים אהבו הם לדבר. אבל ביותר אהבו שני השודדים להוציא ממקומות-מטמוניהם את הבזה, אשר שללו, ולהסתכל בה לאור הירח הכהה בתאוה עזה ורעבתנית.

-ראה-נא, - אמר פעם אחת השודד החזק בשקלו על ידו ענק יקר וקונטר: - ראה, באיזה שלל-גִווּנים מרהיבי עין משתפכות ומבריקות אבני-החן! הענק הזה עלה לי בזול, אני הסירותיו מעל צואר אחד, צואר יפה ומלא, צואר לבן וזקוף! אבל תמורת הענק הזה ענדתי לו ענק אחר תחתיו, ענק צר ואדום, אשר ירד ונזל בפניני אלמוגיו הגדולים על השָדַיִם הרכות והענוגות. – ותברקנה דמעות בעיני השודד החזק, אבל על שפתיו רחף צחוק, ויהי מלא תעלומה ואיום כברק עיניו, ויהי כולו אומר ג’דֶל וח’סֶן

ויתכוץ מפחד-פתאם השודד החלש, אפס כי הביט, הביט מתוך התרפסות, בחרדת-כבוד ובהתפעלות על רעהו האדיר, וברתעו מפניו כמעט קט לאחוריו, פזר משקו את כל הונו וידובב בדממה כמו עלצמו: הנה גם אני אינני מהטפשים! איך מברקת השרשרת הזאת לאור הירח! והטבעות האלה והעגילים! כשמשות קטנות מתנוצצים הדינרים והמתגלגלים ומצלצלים בהתגוללם! אני מסובבם וחוזר וזורקם, והם עונים לי באלפי גווּניהם כמבעד איזה חלום-קסם ועוברים דרך אצבעותי כזרם של זהב קלוח! כל זה גזלתי מיד אחד, אחרי אשר חנקתיו, והלז, אף הוא חלקו לקח זה מאחר, שנחנק על ידו. הוא קרא אלי: “אחי!”. כפי הנראה, כל השודדים אחים הם… שמע, איזו מחשבה נצנצה במוחי: לוּ חיו כל השודדים בשלום ורעות כמונו שנינו, כי עתה אפסו השודדים כליל מן הארץ.

והרעיון הזה מלא פאתם את לב השודד החלש בהרגשה-עצמית כל-כך רכה ומענגת, עד שהתדפק באהבה ובאמון על שכם השודד החזק… “כל השודדים – אחים – וחדלו השודדים מן הארץ!” שנה הוא ושלש תפוש דמיונות ניצימים.

הירח הסתתר מאחרי העבים, אפלת הלילה נעשתה יותר ויותר עבה. איש תועה בודד בא אל עבי היער, - ולפתע פתאם נשמעה צעקתו של מאן דהוא ואנקת-מות. אחרי-כן סחבו גויה מתה ואיזה איש נגזר לנצח מארץ-החיים.

-הבה, תנהו נא לי, לי תן את זה, אם באמת אח הנך, - אמר השודד החזק לחלש בצחוק, שאם תמצא לומא – יש בו הרבה גם מן הרצינות, - הבה … הרואה אותה, כמה כביר-כח הנני וחסון… הבה נתאבק וננסה כוחותינו – ה? היכאב לך – ה? ח-ח! אל תירא ואל תפחד, הן אני הוא אחיך, אני הנני לך אחיך האדיר. הן אני לא אתנך לנפול, לא אהרגך – האף אין זאת?

ויחלוף הליל. ויתחיל היער להתנועע כאגדה ירוקה מלמעלה וכחול גבורים-ענקים נקפא מלמטה, מקום ששרר עוד חושך, אבל חושך הלילה, מקום שהיה אור זרוע, אבל לא אור היום. סרוחים על העשב הרך והטלול ישנו שני השודדים ויחזו חלומות בשנתם. צחוק בטוח של שׂבַע-רצון רחף על השפתים המתולעות, כמו בדם, של השודד החזק, אבל בת-צחוק של בהלה ומשתנית לרגעים רעדה על פני שפתיו החורות של השודד החלש.

-אחי הגדול, לך הגבורה ולך הנצח והעוז, אין לך אלא לקרוץ בעיניך, וכבר הנני נכון למשמעתך בכל לבי ונפשי; הן אתה הוא אחי, אתה רק מתהולל ולא תהרגני נפש, כל השודדים אחים, ואחרי-כן, אחרי-כן – אולי יחדלו כליל השודדים מן הארץ.

החזיון הזה נקלט עמוק במוחו של השודד החלש. עיניו היו עצומות בחזקה. כל גוו רעד כאלו אחזהו השבץ, והשפתים החורות הצטחקו בבת-צחוק, של אמון ומסירות-נפש, כאלו הצטחק זה עתה לא שודד, אלא רק-נולד, שרק עתיד הוא להיות שוד באחרית הימים, ואולי גם היה לא יהיה…

ובמרום הדליות הקטנות התנועעו בעלי-כנף מרובי-הצבעים ויזמרו בקולותיהם המצלצלים שירים, שהשמש והשמים היו חרוזים בהם, ויהפך הכל מלמעלה לשירה, ברק, בושם ותנועה. ומלמטה היה הכל חבור בזרועות התרדמה. שם שררה ערבוביה, לא יון ולא לילה. שנת השודד החזק ערבה עליו ויצטחק בבטחה ובחשיבות. בעותי חלומות הבהילו את שנת השודד הקטן והחלש. פעם הצטחקו שפתיו מתוך בהלה וערמה, ופעם בתמימות ואמון, בדממה התלחשו העצים על צפונות נעלמות. מבעד לחלום דובב הקול שכור-החזיון: “הן אחים אנחנו, אחים כלנו… כל השודדים אחים … ואחרי-כן, אחרי-כן לא יהיו כלל שודדים … קח לך, הכל קח, כל השלל קח לך… הן אתה הוא הגבור, אתה האדיר, אתה הנאפר קצף…. אבל רחמני… אל נא תהרגני נפש…. התעולל בי ועזבני … התהולל מעט והרפני… הן אחים אנחנו…. קח לך, קח, הכל קח!”


אירה יאן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של אירה יאן
רקע
אירה יאן

יצירותיה הנקראות ביותר של אירה יאן

  1. אֲגָדַת הַהֵיכָל (מאמרים ומסות)
  2. מיומונה של ירושלמית (זכרונות ויומנים)

לכל יצירות אירה יאן בסוגה פרוזה

לכל יצירות אירה יאן

יצירה בהפתעה
רקע

פרח תכלת

מאת ראובן ברינין (פרוזה)

היא היתה ילדה קטנה, ואני ילד קטן. שכנים היינו. יחד שלחנו אניותינו במי מדמנה, יחד קבצנו פזורי חלומותינו הבהירים ויחד ארגנו חוט-הילדות השני ביריעת חיינו הכהים.

לפעמים הייתי “חתן”, והיא – “כלה” ולפעמים הייתי מורה, מורה קפדן, והיא – תלמידה מקשיבה.

עיניה היו גדולות, פיה קטן וצר. שערותיה היו שחורות, ולחייה לבנות, חוורות, כמעט שקופות. היא היתה רצה ומדלגת הרבה, ומדברת אך מעט. בשמחת לב היתה נותנת לרעיותיה הקטנות כל אשר היה לה, אך מהן לא היתה מקבלת כלום: אף לא כפתור נוצץ, אף לא שבר זכוכית. נוחה היתה לרצות וקשה לכעוס.

פעם שחקנו.

אני מתחפש בצורת מלמד. הנני מחזיק ספר גדול ועב בידי, ואסתר יושבת לפני כתלמידה ומתנהגת בדרך-ארץ. אני קורא, כלומר, מעל הספר הפתוח לפני, דברים שאינם כתובים שם כלל, מסביר לה, כלומר, בדברים, שאין להם כל חבור, ובעזרת אגודלי הקטן.

ופתאום תלמידתי מפסיקה אותי בשאלה כזו:

– היש אלהים בשמים?

– גויה, – הנני צועק עליה בקצף עשוי – האינך יודעת כלל, כי יש אלהים בשמים ובארץ?

– ומה עושה אלהים כל הימים?

– עיניו משגיחות בכל, הוא רואה הכל, הוא יודע הכל, הוא שומע גם את שאלתך הטפשית…

– ואם הוא רואה הכל ויודע הכל, – ובבות עיניה מתרחבות, – מדוע אין הוא רואה, כי ירוחמ’קה נכה רגלים הוא, ואין ביכולתו לדלג ולכרכר כמוני, כמוך? מדוע אין הוא יודע, ששרה’קה היא עורת ואין היא רואה לא את הוריה ולא את בובותיה? אדרבה, הגד נא לי! מה כתוב שם בספרך העב?

– מח-אשה לך! – הייתי עונה לה בגאון ובכעס גם יחד, ואני מפסיק את משנתי אתה.

אני שב להוללותי, והיא, אסתר, צוללת במחשבותיה. יושבת לה בפנה עגומה ומהרהרת וחולמת בהקיץ…

                                                            ***

אני נער, והיא כבר נערה. שנינו גודלנו ושנינו כבר יודעים גם עברית וגם רוסית. אין עוד אותה קרבת ילדות שהיתה בינינו לפי שנים אחדות, אף כי עוד רעים ומקורבים אנחנו זה לזו. שנינו נזהרים מעט יותר בלשוננו ובנימוסינו. בשיחתנו – יש אשר אני מתאדם לפעמים, ויש אשר היא לחייה החוורות מעלות פתאום קרום הורד.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.