מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מכתבים

מאת: חיים ארלוזורוב

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מכתבים / חיים ארלוזורוב

ברלין, 20.12.1914

[אל חברו זאלו קניגסברגר]

… אתמול הייתי נוכח בנשף המכבים של ההתאחדות הציונית. פשוטו כמשמעו. מדהים, שיא השיאים, הפלא ופלא. תחילה – נאום חגיגי שנשא האדון הסופר ד"ר מרטין בובר, נאום אשר לא הבינותיו ביותר. אלא שאדון אחד בעל צילינדר, אשר ישב לצדי, אמר כי זה היה נאום חגיגי נפלא. לו יהי כן! אחר-כך בא תור השירים היהודיים והדקלומים, שלא הגיעו ברור לאזני. אלא שבעל הצילינדר אמר כי גם הם היו נפלאים. לו יהי כן! אגב, עיין נא בספר המכבים: מקומות אחדים מצאו חן בעיני מאוד. ואז נוכל לרחיב את הדיבור… סליחה: את הכתוב, בענין זה. ובכלל הגיעה כבר השעה כי מכתבינו ילבשו רצינות-מה, השמעת? ולבסוף שר גולנין המפורסם ששה שירים יהודיים. זה היה באמת נפלא! ובגלל תשואות-החן אשר המטרנו עליו בצדק נאלץ לשיר שני שירים נוספים. על כל הנשף הזה אפשר לקרוא:

Ingenias didieisse fideliter artes

Emolit moves, nec sinit feros.

ברם, הציונות – היא, לפחות, לא תשקע לנצח, דבר זה נתחוור אמש מתוך העינים הלוהטות אשר לכל הקהל…

…. הריני מיעץ לך לקרוא בספרים החדשים אשר הופיעו זה עכשיו:

  1. רודולף הרצוג, הגעגועים הגדולים למולדת.

  2. בלם, המכורה האבודה.

  3. שירוקאואר, המעצמה השביעית (נמצא בידיך).

  4. הקר, בראש הפלוגה

  5. ויקטור הוגו, נוטרדאם.

ברלין, 10.11.1915

זאלו יקירי

את פגרת הקיץ ביליתי כאן, אמנם “לא מרצון שבלב, אלא בתוקף ההכרח”. כל ידידי-כביכול (מדי זכרי אותך כאן יהמה קולי בסנטימנטליות) נסעו כמובן. ואף-על-פי-כן ביליתי בנעימים. רחצתי מדי יום במקוה מים, הקרוי, לפי פקודת המשטרה “אגם”, שכל טיפה ממימיו מכילה מספר חידקים כמספר המארקים במלוה-המלחמה השלישי. ועל אף כל זאת “יצאתי מכלי” כשבאה הפגרה אל קצה, כמנהגה שנה שנה. כי שנה שנה בא העולם הגימנאסיאלי כולו ומעמיד פנים כאילו עוול נורא הוסב לו בזה שימי הפגרה מתקרבים לקצם. – הפרק אשר בין פגרת הקיץ ובין היום הזה אינו מכיל הרבה: רבע שנת לימודים, עשרים נצחונות, החגים הגדולים, דלקת הכליות וכמאה אלף חללי-מלחמה.

אך כל זה חלף עבר. כיום יש לי לחי נפוחה, מעמסת חיבור על נושא משונה, הרצאה בדברי-הימים, מאמר לעתון התלמידים ועוד כמה דברי הבאי. ואף-על-פי-כן הריני כותב לך. (אך זהו הגיבור! יכריז הקורא בלי משים..) כי על כן גליון משורטט נזדמן לי.

כקרן שמש, או כתפלה או… בדומה לזה מן הדברים הפיוטיים יחדור מכתבי זה אליך, אל נוך השאנן. והוא שיבשר לך, דבר שאולי איננו מתחוור מתוך השורות האלו, כי לא המוסמך השני של ה“הונוריה” 1דהשתא ערך אותו, אלא אדם אחר. “רבים הם, הוראציוס, הדברים בשמים ובארץ, אשר נעלמו מחכמת מוריך”. האף אתה תחשוב כמוני “אחי באמונה”? ההרגשת פעם גם אתה בסימן השאלה הגדול הניצב בינינו ובין האין-סוף? הגם שאול בנביאים?

מה בדבר תלמודך העברי? כלום הוא עדיין Vivit, crescit, floret? אני מצפה לתשובתך על שאלה זו כש“עיני האחת צוהלת והשניה דומעת”. השלום לציונותך? ולא – הריני מוכן לפתוח מיד שנית בעבודתי המיסיונרית.

אף כאן הריני עובד עבודה מיסיונרית…

בדרך כלל אני חי כאן בברלין, כפי שיתבטא כותב תולדותי בעתיד, “כשר וישר”. מן הנוחיות אשר תעניק ברלין לאוהבי המדע לא טעמתי מאומה מלבד הספריה, הממלכתית כמובן. יש וגם ביקרתי בתיאטרון ובנשפים יהודיים. אני מרבה לשבת אוהל, כותב מאמרים, מתפלסף.. ומפייט פיוטים! אם טובים הם – זוהי שאלה אחרת. אך אם יתקפך צורך דחוף, אמהר לשלוח לך משהו מפרי עטי, מובן – רק לשימוש-בית. בבקשה לנקוב לי את מספר הפואימות הנדרש, כי אין אני אץ להעתיק.

הנני עובד עבודה מרובה למדי בשביל בית-הספר וההנהלה העצמית. העתונים שבהם הופיעו מאמרי שלוח אשלח לך…

ברלין 16.11.1915

זאלו יקירי!

– – – – הריני מודה כי למכתבי הקודם שנכתב בסערת רגשות התגנבו כמה וכמה ביטויים בלתי-פרלמנטריים, אם לנקוט לשון נקיה, ובזה אני מביע לך את חרטתי, אלא שמקנן בי עדיין שמץ-מה מרוחם הלוהטת של אבותינו, שמץ-מה משנאתם לכל יסוד נכרי ולכל אדישות. “בת בבל השדודה!.. אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע” (תהילים קל"ז). איזו עמקות שברגש! האנשים אשר שרו את השיר הזה, גולי בבל ושרידי העברים אשר נאבקו בזירות רומא ביום הנצחון, – כל אלה היו אנשים אחרים, שונים מן היהודים שבזמננו, המתעלמים מעמם לטובת ענינים נכרים. אף אתה, ברוטוס בני!

ברם, רואה אני בעליל כי בהשתפכויות רגשניות לא אוכל להשקפותיך, ולפיכך יש את נפשי לעשות את הדבר בצורה אובייקטיבית טהורה, במעשיות ובקור-רוח.

אתה גורס: יהודי לאומי אנוכי, מכאן שהכינוי מתבולל אינו אלא מימרת-הוזה סתמית. אם כן איפוא – כיון שיהודי לאומי אתה, הרי שהכינוי מתבולל אינו כאן אלא ביטוי ריק. אך מה הראיה לכך? והיכן ההגיון שבדבר? אתה מודה ביהודים כבאומה אחידה ורצה לבל ידוכאו בשום מקום. חן חן לך! חבל רק כי אין הדבר תלוי בך, ועוד יסודות אחרים מכריעים כאן, מלבד התאחדויות היהודים הגרמנים, האוסטרים, הרוסים, אשר מנית במכתבך, והם – העמים אשר בקרבם אנו חיים. והללו כבר יעשו מעשה כדי שהאומה, זו שזכתה להכרה חביבה מצדך, לא יהא לה פתחון-פה להתאונן על שיווי-זכויות… ולהלן – שומה עליך בתורת יהודי לאומי, כפי שאתה מכנה את עצמך, לראות בעיניך את הסכנה הגדולה הנובעת ליהדות בתורת אומה מאותו שיווי-הזכויות, והיא סכנת שקיעה גמורה או חלקית. דוגמא לכך: צרפת ואנגליה.

ועוד כותב אתה, כי יש להקים בארץ-ישראל מקלט בטוח ליהודי רוסיה ורומניה. אך לא זוהי מטרתם העיקרית של הציונות. מטרתה היא יקיצת ההמונים היהודים הרחבים לפיתוח חיים לאומיים.

ואם מועטים הישגיה של הציונות בהתישבות בעקבות העיקרון הלאומי הזה – הרי תלוי הקולר לא בשאיפה כשהיא לעצמה, אלא באדישות היהודים וחוסר ההבנה שלהם.

“עתה שומה על היהדות לנקוט פוליטיקה עולמית, כפי שעשתה גרמניה החל משנת 1908”. משפט זה מתבסס על רחבות-לב מסוימת, המצויה לרוב בגילוי-הדעת מטעם המלכות הרוסית, רחבות לב המתעלמת מעובדות קיימות ורוקמת לה עובדות מדומות. האיך אפשר לדמות את היהדות, אלה שברירי החלקים של אומה קטנה, אל האומה הגרמנית הפורחת והמעורה בקרקע מולדתה? משל כאילו אמרת שמונטיניגרו 2חייבת לנקוט פוליטיקה עולמית. פוליטיקה עולמית מן ההכרח שתתבסס על כוח ומציאות.

ולהלן אתה נוגע במכתבך “ברצועת האדמה הקטנה הרחוקה מדרכי התחבורה” המסוגלת “לקלוט רק עשרה אחוזים ממספר היהודים”. אם רק זאת היא ארץ-ישראל בעיניך ותו לא, כי אז צר לי עליך באמת ובתמים. אך הדבר טיפוסי מאוד לגבי יהודי. שכן אפילו איש גרינלנדיה, ארץ המצדיקה בלי-ספק הערה מעין זו, אוהב ומכבד את מכורתו. אגב, תורכיה עצמה, אשר תחת שלטונה תבוצע ההתישבות המובטחת מבחינה משפטית, היא היא שתדאג למקום קליטה.

ואשר ל“יהדות העולמית” שלך! מלבד הסתירות המצויות בעצם דבריך, ומלבד מה שמגמת הגוף הפאן-שמי הזה (אם יורשה לי להתבטא כך) לא נהירה לי כלל, הנה כל הענין הזה אין בו משום מטרה ותועלת. “יש לסייע ליהדות העולם ולאחדה”, נאמר במכתבך. אך לשם כך נחוץ קודם כל כי גוף כזה יהא קיים במציאות. מה פירושה של יהדות העולם? יהדות – הריני מבין: זוהי הפזורה בעולם. אך ליחד את הדיבור על כיוון חדש “יהדות העולם”, – עורבא פרח הוא בעיני.

אתה כותב: “במושג יהדות העולם הריני כולל את כל היהודים הצרפתים, הרוסים וכו'”. משמע, היהודים בתורת כלל, בתורת לאום. ילמדני נא רבינו, מה חידוש יש כאן! הפעולה במובן “היהדות העולמית” האירציונלית הזאת פירושה לדעתך “להגדיל את השפעת היהודים בשטח הכלכלה והפוליטיקה”. כוונתך כמובן בתוך הארצות שבהן נחותים היהודים, כי על כן אתה מביא לדוגמה את גאליציה. רצונך להגדיל את שכבת האינטליגנציה בקרב היהודים (למען יגיעו לידי השפעה כזאת). הנה כאן הגעת להיפך הגמור של משאלתך אשר הבעת לעיל, היינו “שהאומה היהודית לא תדוכא בשום מקום”. כי דווקא האינטליגנציה הזאת, שייחודה המופרז כבר כיום ביחס למספר הנפשות, היא היא המשמשת שורש הדיכוי, מפני שהיא גוזלת עת עמדותיו של המעמד הבינוני בארצות שאנו נמצאים שם כאורחים. כל המוציא עובדה זו מכלל החיים הכלכליים כיום, חומד לו לצון בדברי היסטוריה. גם בשטח זה שואפת הציונות להכונה מסודרת לארץ-ישראל.

ולבסוף עוד מלים מספר על ה“קידמה שלאחר מאה שנה”. השקפותיך כיום, לפי עדותך, ילידות המלחמה הן (הריני נוקט את לשונך אתה). הדבר ניכר מאליו. אתה נתפס להשליה על-ידי שיווי-הזכויות המדומה שבימי המלחמה, על-ידי הקצינים היהודים המועטים וצלבי הברזל שנתכבדו בהם יהודים, ואתה בא לכלל אמונה בקידמה. עוד תתמה ותשתאה למראה הריאקציה אשר תשתרר בכל מקום לאחר המלחמה. והיכן תהא אז הקידמה? לא! היהודים נשארו גוף זר, כפי שהיו למן היום בו קרע הרומאי באגרוף רשע את פרוכת הארגמן מעל קודש-הקודשים, וכן יישארו תמיד. ואף בכדי כל “היהדות העולמית” וה“התבוללות”. ואני אומר: “שבח לאל, על כי יישארו גוף זר”. וקיום זה של היחוד הלאומי, של ה“אני” הלאומי, אחידות החיים הלאומיים המשתקפת בספרות לאומית, ריכוז החיים הלאומיים מבחינה כלכלית ורוחנית, – אלה לדעתי הפתרון היחיד לשאלת היהודים, לטובתנו ולטובת האנושות כולה. כי הכונה שיטתית של האינטליגציה היהודית ושל המעמד הבינוני היהודי תקל עליהם עול יסוריהם הכבדים, ועם זאת תציל את המעמד הבינוני של ארצות פזורינו – מעול מתחרה קשה. משתתגשם התעודה הזאת – תתגשם מטרת הציונות. הציונות היא, כפי שהצליח אי-מי להגדיר – “האומה היהודית בדרך”. – ובזה נתערערו השקפותיך בקצרה, והשקפותי נתלבנו בקצרה. – ואשר לשירים ולענינים פרטיים עוד תימצא לנו שעת-כושר, לאחר שתתברר השאלה הזאת. אך בבקשה ממך – בלי תעתועי-דמיון שאין להם ערך.

ברלין 9.12.1915

זאלו יקירי,

– – – אצלי לא רבו החדשות. הריני עוסק עתה במחקר: “הקיימת אומה עברית?” קשה לענות על השאלה הזאת מכפי שתדמה. אם יש את נפשך כתוב לי מה הם רעיונותיך בנדון זה. ועלי להעיר כאן, כי השפה, הגזע, הארץ וכו' אינם אלא יסודות שלישיים בהגדרת ה“אומה”, הנובעים מתוך היסודות הראשוניים, והשניים. ולכן אסוף-נא ידיך מהן! ואשר לפיוטי הנה הם מתקדמים בצעדים גדולים, אף כי הנני עסוק מאוד: 1. בית-ספר, 2. עברית, 3. עבודה עצמית, 4. הנהלה עצמית שבבית-הספר….

ברלין, 26.2.1915

זאלו יקירי,

– – – – אסון גדול יהא זה בעיני אם במרוצת השנה יחול שינוי בהשקפת-עולמי, ביחוד בשאלות היהודים. המלחמה המביאה לידי מצב מיוחד ואכסטאטי בחיי העמים, הולידה שורה של תופעות המכונות בפינו דרך הכללה בשם “פסיכוזה של המלחמה”. ורק בתחומן של תופעות היפרטורופיות כאלו תיתכן התמורה אשר חלה בך, לפי כל האותות והסימנים. ומסקנת הנחמה מכאן היא, שיש כאן מאותות הזמן. אחרת לא אבינה באמת איזוהי הדרך באת אל השקפותיך. אינני תמים ואופטימסטי עד כדי להאמין שבעתיד אפשר יהיה להימנע ממלחמה. אדרבה, יודע אני היטב שהמלחמה היא גורם, מופרז אמנם, אך טבעי והכרחי אפילו בחיי התרבות. אך לעומת זה אינני רואה מהו ערכה של מלחמת העולם לגבי האנושות ולגבי היחיד, אם כי רבות הירהרתי בדבר, יותר מכפי שתדמה. באיזה שטח מן השטחים טמון ה“ערך” הזה? בשטח התרבותי? לא. בשטח הציויליזציה, האתוס? לא. המידות הטובות? – מודה אני כי תופעות מסוימות ילידות המלחמה, כגון אחדות, ויתור לטובת הכלל, שמחת ההקרבה וכו', יצרו ערכים מוסריים לגבי אנשי-אופי יחידים, אך לא לכל. אולם ברי ומחוור, כי הישג זה וכל כיוצא בו, בשטח זה או אחר, נמצא בסתירה איומה אל הקרבנות החמריים והרוחניים. ואם אתה בתורת יהודי, אשר חיי נפשו עשירים יותר מאלה של הגרמני, אינך מודה בכך או אז יש לקרוא לזה אוטוסוגסטיה או גם פסיכוזת המלחמה…. וכי מי זה כופר בדבר ש“המהות הגרמנית החסונה” יש בה משהו מופתי? אם יש בזה משום אידיאל אשר כדאי והגון הוא כי ישתלט בעולם – הרי זה עדיין בגדר שאלה: על כל פנים מוטב היה להם ליהודים אילו רכשו להם משהו מכוח זה ויהדות העתיד ודאי שהיתה אסירת תודה לך אילו באת להטיף לכך. ואף-על-פי-כן אינני יכול לרחוש אהבה למלחמה, ואינני מבין מדוע זה השקפתי “הפוכה” היא, אם מיצר אני על כי מספר מסוים של בני עמי, קרי יהודים, ירוצצו את גולגלתם; והרי דווקא בזה טפחת על פני.

תודה רבה לך על דבריך בענין שירי. הקראת את כולם באזני אמך, ומה אמרה? לפי שעה עודני להוט אחרי פרסום כצפרדע אחרי זבובים. – בהצעות התיקונים הירהרתי, ואחדות מהן גם קיבלתי….

ברלין, 1.3.1916

זאלו יקירי,

היום רוצה אני לספר לך אגדה. אגדה פשוטה ותמימה לכאורה, אך כוונה עמוקה צפונה בה, עמוקה כל כך עד כי בכיתי ועלזתי כאחת כשירדתי לסופה. ואפשר שעדיין לא תפסתיה כל צרכה… אלא שחש אני כי אמת בה:

בעודי ילד ישבתי פעם לרגלי אבי-זקני וקראתי בספר והגעתי למקום בו יסופר, כיצד יושב המשיח בודד בשערי רומי ומצפה. ניגשתי אל סבי ושאלתי: “למי מצפה שם המשיח?” סבי נתן בי לשעה את עיניו ואמר: “לך, בני!”

אל נא תלעג לי, כי על כן אגדה נאה היא זו, וכוונתי תתברר לך להלן. תמה אתה על כי מיהרתי כל כך ליטול את העט בידי על מנת לענות לך. דחיפה לכך שימשו לי מסקנותיך על הציונות שלי (וזהו הצד המשעשע שבדבר), הריני חוזר ומטעים, על הציונות שלי.

אך מלבד זאת, נעברה-נא לפרטי הדברים. אני אין לי הרושם כי הרגשתך בעניני היהודים נתעדנה ונתעמקה, כפי שסבור אתה. אך בראש ובראשונה עלי לציין, כי (אם אמנם כה עמוקה הרגשתך) זה עשר שנים לפחות לא נתת כנראה את דעתך על הזרמים שבציונות. נשארת עומד ליד מונטיפיורי, אופנהיימר, ואפילו ליד הרצל, ולדעתך בקי אתה למדי. טעות היא בידך. הציונות מתקדמת, מתפתחת בדרך השתלשלות טבעית. והרי לא תעלה על דעתך כי מכיר אתה את גיתה המשורר רק משום שראית אותו בחיתוליו. מתוך הציונות המעשית, כפי שהיתה בחיתוליה, צפה-עלתה ציונות תרבותית. ציונות ההתהוות היתה תנועה פילנטרופית, שהתכוונה לשחרר את היהודים הרוסים מהדוכאים; ציונות ההתבגרות (זו של היום) היא רנסנס לאומי של העם היהודי. וציונות זו של היום, הציונות המתבגרת, התרבותית, מציגה בראשונה את תחיית הלבבות, שינוי-הערכין בכל רחבי הגולה. והנה כאן הגיע תור האגדה הקטנה אשר סיפרתי לך בהתחלה. אין הציונות רוצה להסיע לארץ-ישראל את “אחינו האומללים שברוסיה” הנזכרים תכופות, על מנת ליצור שם בארץ-ישראל גלות חדשה. לא, להתישבות בארץ-ישראל יש להקדים עבודת-הכשרה קשה וממושכת. יש לנטוע שוב בלב היהודים הרגשת ליכוד אורגני, אהבה לעם, לדברי-ימיו, למכורתו, לשפתו, בטרם יטעו אותם – את היהודים האלה – בעם, בדברי-הימים, במכורה, בשפה. אכן, הנקל לנקות את אורוות אוגיאס מאשר את לבות היהודים אשר שקעו ביוון המשפטים הקדומים של תקופת הגיטו והאמנציפציה. כל יחיד שומה עליו לתת דין-וחשבון יסודי לנפשו. ולעזאזל מעמסת הירושה של המאה הי"ח, דרור ייקרא ללב, עד אם ישוב יגיע אל אותן הגאוה, העילאיות והטבעיות אשר העניקו לעולם את מזמורי התהילים. כל לבב יהודי חייב לחזור שמה. לך מצפה המשיח בשבתו בודד ועני בשערי רומי. ואין כאן מקום לפלפולים ולסלסולים. או שתהיה יהודי מסוג זה, או שלא תהיה יהודי כל-עיקר. עד כאן הסכמנו כולנו. כל מי שקיפח את הקשר ההדדי הפנימי עם האומה, כיהודי האמנציפציה – ילך באשר ילך. האמנציפציה סיימה את תפקידה. וכל מי ששמר עוד על קשר הדדי עם האומה, אם קשר אורתודוכסי ואם לאומי חייב לשאוף להתחדשות. וכל השואף לכך, לו מצפה המשיח…

מכל זה נובע השאר, ואידך זיל גמור. דומני כי תוכל כבר בעצמך לסתור את דבריך:

  1. היהודי הלאומי חובה עליו לשאוף להתחדשות לא רק למען היהודים הרוסים אלא למענו הוא ולמען הכל.

  2. יוצא איפוא כי היהדות עומדת מעל לכל, ובפני שאלות היהדות חייב להיאלם הפרטיוטיזם הלוקאלי.

  3. בסדר-המלים שבתכנית באזל יש להדגיש לא את המלה “מקלט בטוח” אלא את המלה “לאום” – ואז יתחוור הכל.

אין זאת שכל מה שאנו מוכרחים לכבוש לנו במחיר אהבתנו לגרמניה ייהפך כבר לדבר מובן מאליו בעיני בנינו אחרינו.

המשיח מצפה לך. ואני מצפה למכתבך.

ברלין, 4.4.1916

זאלו יקירי,

בחרוזיו של ריקרט נמצא המכתב הבא:

בבואה בראי תחלוף –

תרווה רק לבב הקוף.

פעל! כי רק בפעולה

יראה אדם נפשו כולה.

אם המכתם הזה הריני מביא כאן לשם סניגוריה עלי. אמנם כתיבת מכתבים, וביחוד אם היא באה לשמש גשר בין שתי נשמות מפורדות בחלל, הריהי מלאכה נעימה וחביבה (הגוזלת אמנם זמן רב!); ולאלה הנוקטים נקודת-השקפה של תועלתיות יתירה אוכל גם להוסיף – מלאכה מועילה, שכן היא מפתחת את הסגנון ואת ההגיון ואת חוש הנוי; ואף-על-פי-כן – כתיבת המכתבים אינה בגדר יצירה, בגדר “בראשית”, אינה חויה נובעת מתוכה, אינה עילה ראשונית – כי אם השפעה, השפעת הלך-הנפש על הרגש המקנן בקרבי ביחס לאיש שאליו אני עורך את המכתב. – הכלל, המכתב אינו אלא ראי, ורק ראי שבו משתקף הלך-נפש, וכוונתי בזה לא למכתבים המסחריים, ולא למכתבי ברכה או תנחומים. והרי אמר ריקרט בצדק במכתמו שהובא לעיל, כי רק הקוף מוצא את סיפוקו בהתקפו בלי-הרף בראי. מכאן שרק קוף (מבחינה מוסרית) מסוגל לכתוב מכתבים בלי-הרף. ואילו home sapiens חייב ליצור מתוך ה“אני” שלו, ממעמקי אישיותו, את היצירה שיש בה תועלת לכל – ורק מפקידה לפקידה, בשעת חג ומועד, רשאי הוא להציץ לראי נשמתו ולשתף בכך את חברו…

הנה כי כן זוהי ההצדקה היחידה בשלמה לא כתבתי לך עד כה. שירתי התפתחה יפה בינתים, ובזאת אקווה תיוכח בעצמך בקרוב. לפי דעתי הייתי עד עתה בבחינת מלחך-פינכה, ופייטתי רק מתוך שתליתי עצמי באחרים, באילנות גדולים, ואילו ביצירותי האחרונות מתבלטת כבר אישיות, ודבר זה בלבד משמש קידמה רבה. מלבד זאת כתבתי מחקר על המוניזם (ע"ה עמודים) ומאמר על “הריפורמה האבולוציונית של ההנהלה העצמית”. נוסף על כך התחלתי במסה “גרמניות ויהדות, מחקר בדברי-ימיה של פסיכוזה המלחמה”, אלא שאין הוא משביעני נחת, כמו גם הדרמה שלי שאינה זזה ממקומה, וכנראה שאאסוף ידי ממנה עד אם ישקטו שמריה בקרבי. ולפיכך אין אני כותב לך נוספות על התכנית וביצועה.

לשאלה הציונית נניח הפעם עד בואכה הנה (מתי יחול המאורע המופלא הזה, או שמא scire nefas?f כמו שאומר הוראץ). רצוני רק לומר בקשר להערותיך האחרונות, כי שגית לגמרי בתפיסת התלהבותי בראשית המלחמה. לא מתוך פטריוטיזם מופרז (ולדידי – פרדוכסלי מאוד) נכספתי לשגרה-הקרב, לא! רציתי לחזות במחזה גדול, לבוא לידי חויה אדירה, להיות עד-ראיה למלחמה שבין מיעוט נגד רוב מכריע פסבדו-תרבותי; רציתי לשתף עצמי במעשה אשר יעצב את דמות העתיד – ולכך הריני נכסף גם כיום, אף כי כל הרשע הזועק אל השמים נתקרב אלינו ביותר. המלחמה היא משהו נעלה, ככל חוק מחוקי הטבע, נעלה בצורה מתימטית ודינמית כמפל השלג הגולש מפסגת-ההר האדירה, כסערה המשדדת מערכות תהום רבה – וביחס אליו האדם אינו אלא אפס = 0. כלום אין את נפשך לחזות בסופה, כלום אין את נפשך לראות בגלוש מפל שלג, וכל זה מתוך תקוה כי בך לא תפגע השואה? כך נכספתי אני למלחמה….

ברלין, 1 בדצמבר, 1915

[אל ידידו כלב דוגילאצקי]

…. רואה אני בך כי הלך-מחשבתי היהודי אינו נאמן עליך כל צרכו – זה נתברר לי מתוך מימרות שונות שנפלטו מפיך. בנדון זה רשאי אני להרגיע את רוחך בלי שיהא לבי נוקפני על כך. “אף-על-פי שנכנסתי לפרדס..” – אף-על-פי שטרחתי וביקשתי לחדור לתוך הפילוסופיה של אומות-העולם, לא אבדה לי מעולם הויתי הלאומית. לא, “עם ישראל חי!” – גם בלי שמץ פאתטיות. רק דבר אחד נוסף עוד מאז נפרדנו לפני כמה שנים: במידה שחדרתי לתוך חיי הרוח והתרבות היהודיים, לתוך השקפות היהדות ולתוך האופי העממי של ישראל – בה במידה גדלה בי האהבה אל הדבר. אינני רוצה כי יהיו דברי פאתטיים, משום הרושם של בלתי-אמיתי הכרוך בזה, אבל אנוכי אוהב אותם כולם, את היהודים השחוחים והצמאים של המזרח, ואת היהודים הזקופים והתועים של המערב, אוהב אני את רוחם, אוהב אני כל דבר שבהם, גם את חסרונותיהם, וסובל אני יחד עמם.

מה שהעליתי כאן היום על הנייר – לקוי בחוסר-בהירות ומעורפל. אני יודע זאת. אבל אולי תוכל בכל-זאת להכיר אותי גם מתוך השורות הללו – והרי זאת בלבד היא המטרה.

יכול אתה לשער בעצמך, כי דעותי אלה לא נשארו בלי השפעה על עבודתי הספרותית (עד כמה שאפר כבר לדבר על כגון זו). ואמנם בכל שירי וסיפורי הולכים יד ביד החומר היהודי עם התפיסה וההרגשה היהודית (אולי שלא מדעת). מה כתבתי בזמן האחרון? מעט ליריקה, סונטים אחדים (על הרצל), אפיגראמות על נושאים יהודיים, תרגומים (למשל, “המשיח” של דויד פרישמן), ואפילו קצת דברים אפיים (“יהודה השבויה”, “בירניקי”, ועוד); בפרוזה: “פוגרום”, “האגדה”, ועוד ועוד. עתה עומד אני בכתיבת מאמר: “הקיימת אומה יהודית במציאות?” הנושא נראה קל מאוד, לכאורה. אבל קשה למדי הוא לבטא את מציאותה של האומה היהודית, את חייה האורגניים מתוך אובייקטיביות טהורה, בלי ויתורים לצד הרגשי. שמא תכתוב לי אתה משהו על נושא זה?

כמעט אותו גוון תכלת-לבן עצמו, כמו לכתיבתי, יש גם לקריאתי (כלומר, לחומר הקריאה שלי). כמובן מאליו – תולדות-ישראל, פילוסופיה של הדתות, ספרות. בעברית קורא אני עכשיו את “הצופה לבית ישראל” מאת ארטר ואת “המתמיד” לביאליק. בגרמנית קורא אני מעט בשפינוזה (אבל במידה של זהירות!), מעט בהקל, מעט במתתיהו אחר, מעט באחד-העם…

ברלין, 3 ביאנואר, 1916

[אל הנ"ל]

… אשר לי – חיי כאן שקטים, כמעט ללא חליפות. פעמים אחדות הייתי בתיאטרון. לעתים קרובות בהרצאות, כוונתי – על נושאים יהודיים. כל השאר – למשל, כל המרקחת הפוליטית – אינו מעניין אותי. בכלל למדתי ברך השם לראות את כל הדברים מנקודת-ראות יהודית תחילה, ונעשיתי מין שוביניסט יהודי. וגם סבור אני כי השוביניזם, מנקודת-ההשקפה הלאומית, אינו כלל שיקוץ משומם. חוץ מאלה, עובד אני עכשיו לא-מעט. בשביל בית-הספר – לא כלום, רק בשביל עצמי. בפסח 1917 אעמוד לבחינות-הבגרות – אינשאללה! ורק אז תתחיל העבודה האמיתית, – במטרה-שבהכרה לעבוד לטובת היהדות. זהו האידיאל אשר לי וראש שמחותי. מה אומר אתה, בעצם, לעשות אחרי שתשלים את חוק-לימודיך? אנוכי חושב להתחיל ללמוד רפואה, למען יהיה לי קרדום לחפור בו, ואחר – ללכת לארץ-ישראל. רוב מכרי הגדולים בשנם, האבהיים חושבים אותי למשוגע, אבל – שמע-נא, נחמה אחת: הנוער, אפילו כאן בברלין, לנו הוא. שמחה אמיתית היא לראות מה גדולה התקדמותה של התנועה. אבל הרי הכרח היה שיבוא הדבר. היהודים רוצים לחיות! וגם חיה יחיו! אכן צדקת: “אנכי רוצה, ובכן – אנכי קיים”.

ברם, לא צדקת בסברתך, כי “אוהב-הכל” אני וכי מהותי כבר “נצטללה”. לא ירדת לסוף דעתי. בשם “התועים אשר במערב” לא התכוונתי לאלה המקריבים עצמם מהכרה על מזבחות נכרים. אך לאמיתו של דבר, גם את אלה איני שונא, אלא בז אני להם. ולפי דעתי, זה יותר משנאה. שאין אדם בז אלא למי שנראה לו בלתי-ראוי לשנאה. ועוד דבר: אומרים תמיד, ביחוד בתקופת “שטורם אונד דראנג”, כי המתבוללים, כיון שהם “עלים רקובים” או “ענפים יבשים” וכן הלאה, אין ביציאתם מקרבנו משום סכנה ליהדות. גם דעתך היתה כי זהו תהליך בריא (ולכן גם מועיל). ואולם לפי דעתי צריך שלא לתת גם למתבולל הקיצוני ביותר להינתק מעל גוף היהדות, אלא להחזיק בו, ולו אך מצד הצורה החיצונית בלבד, כי, ראשית-כל, המתבוללים הם לא תמיד הגרועים שבבני-עמנו, לדוגמה – ד. וישטאטר, א. ליסויאר, י. לאוונברג, – והשנית – בהינתקם הולכים לאיבוד כל אותם הערכים שצאצאיהם יכלו אולי להביא ליהדות.

שואל אתה לנושאי מחשבותי ולמהותן. אלי שבשמים! מובן מאליו כי בלעתי אל קרבי, כדת וכדין, את הכמות הדרושה של הפלילוסופיה המבלבלת את המוחין והיוצרת, ביחוד בפרק-חיים זה שאנו עומדים בו, את השקפת-העולם באופן סינתטי. את אפלטון, אריסטו, יום, לוק, קאנט, הקל, אוסטואלד, מילר-ליהר, פצולד ואחרים “חרשתי” בחלקם, דליתי פנינים מתוך ים-הפילוסופיה, ואת השאר שבתי והקאתי מקרבי כחזיר כפוי-טובה זה. וטוב כך. עכשיו עובד אנוכי, כאמור, רק על ענינים יהודיים. אם מיטיב אני לעשות – אין אני יודע. בפעם ה“איקסי”ת" קורא אני בגרץ הגדול, 3וכבר הגעתי שנית למנדלסון; כהשלמה לזאת אני קורא בספר “יצחק בר לוינזון ותקופתו”. חוץ מזה עובר אני על ספרו של פיליפסון “נויסטע געשיכטע דעס יודישען פאלקעס”. בלבד זאת – את כתבי דויד פרישמן (כמובן, בעברית), ולבסוף – כל מה שנכתב בשעה זו על היהודים, שאלת היהודים, הפרובלימה היהודית בפולין, וכן הלאה. מן הסתם גם אתה עושה כיוצא בזה – – –

[תאריך בלתי ידוע]

[אל הנ"ל]

לפי מצות רייכטר 4הנני שולח לך רצוף לזה מאמר על הפועל הצעיר ומבקש אותך להשתמש בו או להרצאה או להדפסה לפי ההזמנות.

עוד הפעם: שלח נא לי כל ספרות שתוכל להשיג כדי לשבור את צמאוני למלה יהודית חיה 5.

ברחעוף (?), 1917

[אל מורהו לספרות גרמנית, גריקה]

אדוני, פרופסור מאוד נכבד,

בכוונה שמתי רחוו כל כך גדול בין בחינת-הבגרות שלי ובין הדברים הראשונים שבהם אנוכי פונה אל כבודו. היה עלי תחילה להגיע אל הריחוק הדרוש מכל עניני בית-ספר, צריך היה שכל הקשור בחיי בית-הספר יהיה לי תחילה לכעין מיתוס, למשהו שעל אודותיו אנו נזכרים לפעמים – כמעט שלא ברצוננו – מתוך געגועים, כדי להבין היטב את מה שקיבלתי במשך שנות-הילדות הארוכות. מצד שני, צריך היה שכל החדש, המשתער על האדם היוצא לתוך החיים כמו לתוך האביב, יקבל תואר מסוים, שכל המעומעם יקבל צורה בהירה, כדי לעורר את התרכזות הנפש, את המנוחה הפנימית, שהיא בלבד נותנת לנו את האפשרות האמיתית להביט לאחורינו. זוהי הסיבה, שמכתב זה, הנושא תודה – לא מכתב-תודה – לא נכתב בלתי אם היום, כאשר כלה כבר הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה והלך בדרך כל הארץ..

בכל היותי תמיד נרתע מפני התודה המבוטאת בדבר-שפתים, רב היום בטחוני כי רשאי אני להביא את תודתי, ולא רק משום שסבור אני כי אין לו למורה תגמול יפה יותר מאשר הידיעה שתלמידו מבין אותו, ומכיר לו טובה על כל הזרע אשר זרע בלבבות, כי אם משום שנדמה לי ברגע זה, כי המלה היא האמצעי היחיד שביד התלמיד להראות בכלל, כי הבין את המורה וירד לסוף דעתו. אמנם יש עוד מדרגה גבוהה מזו: המעשה ברוחו של המורה. ואת זה אנוכי מבקש מאת כבודו לרשום בספר חשבון; אבל לפי שעה הואילה-נא, אדוני, והסתפק במלה המדוברת בלבד.

זכורני שעה אחת ב“פרימה הנמוכה”, כשקראנו בגיתה (אלה היו שעות-הגרמניות הנהדרות ביותר של ימי-חיי), ובאנו לדבר, כמו שאירע לנו לאחר-מכן עוד כמה פעמים, על אודות מושג החובה. כבודו שאל אותנו לפשרו של איזה פתגם – כמדומני:

In necessaries unitas, in dublo Libertas in omni caritas” "

אנוכי לא הצבעתי. עשרה מחברי אמרו משהו, נתנו פירושים. אנוכי הרגשתי כי דעתי בנדון זה כדעת כבודו. ואז הסביר כבודו: בדברים שבחברה – אחדות, בדברים המסורים ללב – חופש, אבל על הכל – אהבה. ואז נתגלה לי בפעם הראשונה הדבר שכיום הוא לי המטרה העיקרית: הכלל. אז הבקעתי לי דרך בתוך הכרתי אל הבטחון, כי אך ורק בחיים מוקדשים לשירות הכלל, במילוי החובות שהוא מטיל עלינו, בהכרה שהנך חלק יוצר של עולם יוצר, אבן בין האבנים של היכל-האנושות – רק בזה יש שחר לחיינו. כל מה שבא אחר-כך, כל חיבור שכתבנו ושהכניס לתוך מוחנו את הציווי המוחלט, תלמוד העיקרים של תורת קאנט ושילר, “פרידריך פון הומבורג” של קלייסט – כל זה יכול אך לחזק בקרבי את אשר כבר היה בי. כיום מוכן ומזומן אני להקריב את הויתי על מה שהכרתי כענין הכלל, אלא שייתכן כי הדבר הוא מחוץ לחוג הענינים של כבודו.

ואחר-הדבר הגדול השני שקיבלתי מכבודו: אהבתי אל הספרות הגרמנית. כאן עלי להקדים הערה אחת. יהודי אנוכי ומרגיש אני את עצמי חזק וגאה ביהדותי. חש אני כי עצמותי שונה היא מן העצמות הגרמנית, ולעולם אין בדעתי להאפיל על הדבר. מרגיש אני כמה מן המזרח יש בי וכמה מן הקרע הנפשי שבחוסר-שרשיות, כמה געגועים על השלם והמסוים, שאינם ידועים לגרמני הגזעי. לעומת זאת מכיר איני בי הרבה דברים אחרים, שהגרמני חושבם לקנינו בלבד (הדברים הפוליטיים אין להם חשיבות לגבי זה). נפשי יוצאת אל התרבות העצמית, הקדומה, העברית, אשר לי, אבל אוהב אני גם את התרבות הגרמנית – ואולי מתירא אני לעמוד על כל גודל אהבתי אליה. ונדמה לי כי מתוך כך יש לי הזכות לאהוב אותה (אילולא מגוחך היה לרצות ללמד זכות על אהבה שבאדם). מליו של המשורר ויל וספר על הליריקה הגרמנית אומרות, כמדומה לי, בנדון זה את העמוק ביותר:

,,Das sah ich heut auf abendlichen Hohn

In meinem Herzen brannte alle Glut): )

Es ist doch alles nur aus liebe schon,

Es ist doch alles nur aus Liebe gut” 6

ולא זו אף זו: לעתים כבר נדמה לי אפילו, כי אנחנו, היהודים הצעירים המבינים מה זאת תרבות לאומית ומה זאת אומרת להיות נושאי תרבות זו, מיטיבים יותר מהרבה גרמנים להבין איזה אוצרות גנוזים בתוך הספרות הגרמנית. לעתים מאוד רחוקות מצאתי עלם גרמני אשר תהיה לו חיבה, למשל, לליריקה גרמנית, לא כל שכן – התלהבות, את זו מצאתי רק אצל צעירים יהודים לאומיים. לפעמים עלה על לבי זכר היפריון של הלדרלין ומרירותו, באמרו: “מעשים גדולים, אם אין עם אציל השומע אותם, אינם אלא כעין מכה עצומה על מצח אטום, ואמרות נעלות, אם אין להן הד בלבבות נעלים, אינך אלא כעלה נובל, הנושר ונופל לתוך טיט-היוון”. הגרמני, אמרתי אז אל לבי, אינו מבין את אשר יש לו בספרותו. עומד הוא בלב גן נהדר ואינו נהנה מיופיו. ולפעמים חשבתי: הסתיו קרוב, הגן כבר מתחיל לקמול. כי “מעשה ידיו” של הדור הצעיר האחרון בספרות, הריהו – בלי שנעריך אותו מבחינה אמנותית – קר, חסר-חיים, חסר-לב.

אך אז חזרתי את הקודמים איני יודע למה: גיתה ושילר לא נגעו מעולם אל לבי, נגיעה קרובה ממש. אני מתפלא עליהם, אני מתפעל מהם כממחזה-טבע עצום ונורא-הוד, המתגלה לפני בכל רוממותו. אבל אין אני יכול לחיות אותם ואתם יחד. ייתכן כי הם יותר מדי גדולים בשבילי. להיינה אנוכי מרגיש עצמי לפעמים קרוב יותר; אבל לעתים עוד יותר קרובות – רחוק אני ממנו עד לאין-קצה, שהרי כבר מבדילים בינינו דורות של רוח יהודית אמיתית, רוח יהודית לאומית מתעוררת. אבל החיבה הגדוה ביותר נודעת ממני – ראה זה פלא! הקיצוניות משתלבת זו בזו – דווקא לגרמנים הצפוניים. שטרום, דיהמל, פאלקי. הם נפלאים. אולי גדוים הם מליליינקרון, אבל את ליליינקרון אנוכי אוהב באמת. וכסבור אני כי לא הגדולה האובייקטיבית, כפי שנחתמה על-ידי הביקורת הפומבית, היא המכריעה בערכו של המשורר, כי אם הרגש. ליליינקרון הוא “משורר אשר אהבתי ואשר אוהב עד קץ חיי”. הלשון, התמונות, ההרגשה – הכל כה קרוב לי ומודע, יותר משאני יכול לבטא. ייתכן, שדווקא זה מוכיח על טעמי שאינו משובח. אבל הרגש הוא עיור.

Satis superque! – ואם גם יכולתי לכתוב עוד כרכים שלמים בנדון זה.

אל-נא תחשוב לי לעוון, מר פרופסור מאוד נכבד, לא את אריכות מכתבי זה ולא את אריכות שתיקתי, וקבל-נא ברצון את ברכותי.

ברלין 29.5.1918

[אל ידידו כלב דוגילאצקי]

השעה שהקדשתי היום לכתוב לך, חביבי, אינה שעה מוצלחת. עד היום העיקה עלי עבודה כל-כך גדושה, שלא מצאתי פנאי אפילו למלא אחרי בקשותיך הקטנות שהבעת במכתבך. היום הוא הרגע הראשון של חופש ומרגוע. וטעמו פשוט: לא הלכתי אל אולם הקריאה ובאופן כזה “חשבתי” חצי יום. והנה – לא נתן לי הגורל אפילו ליהנות ממנו, כי דווקא כעת מצב-נפשי ומהלך-נפשי רע ומדוכא עד מאוד, אין ביאור ואין ברירה. זה עתה קמתי מקריאת “עיר ההריגה” לביאליק, והרושם שהשפיע עלי השיר היום הוא נורא ומדכא כפליים.

“סלחו לי, וכו'…”

ונוסף על כל זה הנך בא לצייר לי את חיי היהודים ב“יהופיץ” שחור על גבי שחור. באמת, פיזור הכוחות נורא ומזיק. עם מנוון ומדולדל כעמנו, עם שחייו תלויים תמיד מנגדו, העומד עכשיו לפני משבר מכריע. עם שצריך לענות בעוד מעט רגעים על שאלת השאלות: להיות או לחדול! ועם כזה נחלק ונפרד ונבקע לכמה אלפי גזרים ובתרים וחלקים וחלקי חלקים. אלוהים שבשמים! כמה מפלגות, כמה “קלייזלאך”?! וצרה גוררת צרה – כמה רבנים, כמה רעיונות, כמה “אידיאות” וכמה “אידיאלים” – ואין רצון מאחד, אין חפץ כביר המנצח של ריבוא רבבות המכשולים שעוד מונחים בדרכנו…

ואם מצב תנועתנו הוא כך – ולפי ציורך זה ודאי – שם במדינות שאליהן היו נשואות עינינו, אצלכם בקיוב – מה אדבר על מצבנו כאן בברלין, מה תקוה לשמוע מפי? הלא פה הכל קטן וטראגיקומי על אחת כמה וכמה. “הפועל הצעיר” 7איננו מתקדם. העבודה – “”חציר, יבש עד אין קץ", כידוע לך. אף הועד איננו חי, איננו עובד. הכל גוסס גסיסה קשה וארוכה… פועלים – אין. לעומת זה הנשים הולכות הלוך ורב. רוח “הפועל הצעיר” – אין. לעומת זה הטיולים וכיוצא בהם הולכים הלוך ורב. ולית דין ולית דיין. לפני שבועים הרציתי על הפרוגרמה התרבותית אשר אנחנו מוכרחים להציע לפני הקונגרס, כלומר על כל התיקונים שצריכים להוציא לפועל בארץ-ישראל. אין פוצה ומצפצף, אין קול ואין קשב. כלומר: בני-אדם פוצי פה ומצפצפים יש בכל מקום ומקום. אבל אין זה, אלא, דיבור פה, אין לבם שומע את מוצא שפתיהם.

בשבת שעברה דיבר אצלנו רוזנברג על מארכס. באו איזה אנשים, מ“פועלי-ציון” ו“שאר ירקות”. הוא דיבר בשם “הפועל הצעיר”, כמובן, וגמר את ההלל עליו. ואין בו אדם שירגיש את חילול-השם, שלבו יכאב למראה עיניו ולמשמע אזניו.

גם בין הצעירים היהודים-הגרמנים התרגשה איזו תנועה. חפצו להתאחד, להתרכז, להקים תנועה גדולה מאוחדת, זרם אדיר נובע ממעיין אחד. התאספו כמנהג ישראל במאה אסיפות. דיברו, נאמו, וחוזר חלילה. ויכוחים. נאומים, פולמוסים, מלחמות, בלי קץ ובלי תכלית. סוף כל סוף נתברר המצב: אלה תולדות תנועת הצעירים היהודים בגרמניה – קצתם אינם ציונים כלל אלא בני סיעה משונה אחרת, קצתם אינם חפצים להתאחד אלא לשבת ב“קלייזל” שלהם ולהסתכל בעולם עד יום ביאת המשיח, קצתם אינם יודעים כלל במה הכתוב מדבר, וקצתם – החלק קטן ביותר – יושבים ומביטים, העינים כבושות בקרקע, אל תוך ערבוביה זו, אל תוך בלבול המושגים והרגשות – והלב שותת דם, שותת… מה יהא בסופנו? אולי פסה תקוה מישראל…

בכל העולם הולכות הצרות והתלאות הלוך והתרגש. ובני ישראל מרכינים את ראשם ומוסיפים לחיות, תלויים בכל מיני נסים, והסתדרויות, ואוטונומיות, ומועצות 8.

תוכל לצייר לך שבמצב כזה אין כוח יצירה כלשהו יכול להתקיים. ככבים מציצים וכבים, ואנשים בחשכה נמקים, הביטה בכל ובלבבי מחשכים, ידידי, מחשכים.

הימים עוברים על באיזו עסקנות חפזנות, פזיזה, אשר אין טעם לה. מן הבוקר ועד הערב ארוץ, אעבוד, אהרהר. אינני יודע מה ולשם מה. כי אנסה לעבוד, אלף שטנים קמים בי להפריע. אין מרגוע, אין מנוחה. שעות תמימות אשכב ביער או על שפת היאור, אקשיב אל רעש הגלים ואל שאון ים העלים המתלחשים. הם חדלו מספר לי סודות, מגלות לי את רזיהם.. השמים טהורים וכחולים. הם שמחתי ונחלתי.

עיקר ששכחתי: לפני איזה ימים בא הנה א. מ. ליפשיץ. ודאי אתה מכירו. הלא הוא המנהל של הסמינריון בירושלים. הוא הוגלה עכשיו על-ידי התורכים וסר לברלין. הוא איש חביב מאד, מלומד עד אין חקר, צנא מלא ספרא במובן הטוב. אולי יזקוף הוא אותי, הכפוף…

ועוד אחד: בינתים המוח פולע, המוח מתרגז. הלב נכסף לידיעות מחיי העם. ובכן שלח לי כל מה שתשיג ידך. ספרים (למשל: כנסת – המאסף של ביאליק, 9התקופה, 10הדור 11וכו'), כתבי-עת (“המשמרת החדשה”, ערך און ארבייט, 12וכו') כל מה שתשיג תשלח.

[אל אחותו ליזה]

ברלין, ט' באב, התרע"ח 17.7.18

ליזקה, פעוטתי היקרה,

– – – היום תשעה באב. בעצם, צריך היה יום זה להיות יום-האבל הגדול ביותר של עם-ישראל, ורק הגלות – שזו דרכה להפוך את כל הענינים הטבעיים לבלתי-טבעיים, ובכלל, להפוך את כל הערכין, – רק היא יכלה לעשות אפשרי את הדבר, כי ליום האבל הלאומי הגדול הזה יוקצה (כמו גם לחנוכה) מקום נמוך כל-כך בסולם-המעלות של מועדי ישראל, בעוד שימים אחרים, כמו ראש-השנה, יום-כיפור, ואפילו חג כל-כך עבדותי כפורים, קיבלו חשיבות גדולה והולכת (אגב, מעניינת מאוד היא התפתחותה של חשיבות החגים. חנוכה, למשל, נעשתה בשלושים השנים האחרונות, עם התבגרותה של התנועה הלאומית, לחג עממי).

היום איפוא תשעה באב, יום-האבל הגדול ביותר של האומה, כאמור. היש בעולם דבר איום ונורא מאבדן חירותה של אומה שלמה, אפשרותה לפתח את עצמיותה, את תרבותה, את מסורתה, את האידיאלים אשר לה?

ברם, לא רק זה בלבד קרה לנו בתשעה באב. לא רק בית-המקדש הנפלא, שבנה שלמה, נחרב בתשעה באב, 586 לפני ספירת-הנוצרים; ולא רק הבית השני, שהחשמונאים הגינו עלינו בעוז ידם, נחרב בשתעה באב, בשנת 70 לספירתם; גם היגון הגדול השלישי בחיי האומה, גירוש היהודים מספרד, אף הוא בא בתשעה באב, בשנת 1492; ובסוף (אם לנקוט ארבע עובדות מתוך הרבות שאפשר למצוא): המלחמה העולמית פורצת בתשעה באב, שנת 1914. וגם מלחמה זו עלולה להיות, במקרה אם לא נשיג את ארץ-ישראל, לאסון עצום ונורא לאומה בתורת אומה – מלבד כל אותו אנושי שאבד לנו ולעולם כולו אגב מלחמה זו. הגוף האחדותי של היהדות הרוסית נשבר לרסיסים. אם לא יעלה בידנו לשוב ולאחדו באיזו דרך שהיא, נחרץ כליונו של עם התנ“ך, עם ישו, פילון, רמב”ם, שפינוזה, היינה, מארכס וכל הנביאים. האין זה מחריד?

האם מקרה בלבד הוא תשעה באב זה? כלום הגורל עיור הוא, המקבץ את כל הנוראות ומחוללם ביום הזה? אחת היא. אין בכלל מקרה. ומוטב להוסיף ולשאול כסטרינדברג ב“גיהנום” שלו: “טוב. מסכים. הכל מקרה. ברם, מי שליט על המקרה?”

תשעה באב הוא יום-הפורענות של עם-ישראל, יום הזכרת-נשמות של גורלו. עדיין לא נכתבה הדרמה הגדולה, הנעלה שלו, לא מסע-הברזל של נבוכדנאצר עם דמותו הטראגית של ירמיהו הנביא על גבי הרקע, – ירמיהו המתחיל לנחם באיחור-זמן רב מדי, ולא הרגע שבו קרע אגרוף-החוצפה של הרומאי את הפרוכת מעל קודש-הקדשים, ולא התמונה הענקית, האפלה מדם, של החורבן והגלות…

חיפה, 10.2.1921

לאמי היקרה מאוד שלום.

זה ימים אחדים שקיבלתי את מכתבך הראשון. בודאי כבר תדעי מתוך מכתבי לגרדה ולליזה שהגעתי בינתים לארץ-ישראל וגם מעט ממה שעשיתי בזמן הזה.

היום הנני בחיפה ומחר בבוקר אצא לדגניה. ובכן, הנני משתמש בשבועות האלה הראשונים כדי לעבור קצת בארץ ולהכיר את עמדות עבודתנו, אף-על-פי שמצב-רוחי איננו נוטה לשוט במרחקים ולתור ארצות חדשות.

מצב בריאותי הוא עד היום בכי טוב ואין לך שום יסוד לדאגה או לפחד.. כשאני בא למקומות אשר הקדחת שולטת בה הנני משתמש בחינין, והנה עד עתה הצלחתי.

גם מה שנוגע למצבי הכללי הענין הולך ומסתדר. – – –

שאלת הכסף היא כמובן אבן-הנגף. בכל זאת אנוכי מקווה שבימים האלה, כאשר אשוב ליפו, יתברר מצבי ויקבל צורה מסויימת. ואז אוכל, לשלם לך איזה פונטים מלבד הסכומים שהתחייבתי, – אבל על הלוואה אין מה לחשבו ברגע זה. אצלנו, בחוגים שיש לי כניסה אליהם, המשבר החמרי הוא קשה עד לידי מחנק. – ובכן צריך למהר ולגמור את ענין האחוזה. אני הייתי עושה כל מה שאפשר, אבל אינני רואה פה אף שמץ של תקוה. –

הנני שמח מאוד שבתי מתפתחת יפה וגדלה בביתנו. אני מבקש ממך לשמור עליה ועל בריאותה ולא לתת לה לעזוב את ביתנו. צדק הרופא באמרו שזהו המקום המתאים.

יום י' לחדש אדר ב' תרפ"א

לכל יקירי – שלום וברכה!

זה זמן רב שלא קיבלתי מכם, חביבי, אף שורה אחת. את הספרים הביאו לי, כמובן, ותודה רבה לכל מי שביקש לשמחני. אולם, לו ידעתם, כמה חשוב לי כאן, בהיותי בודד, כל מכתב ומכתב, יכיל מה שיכיל – איך נהפך לחג ממש כל יום שבו מגיעה לידי איזו בשורה מן הבית – בודאי לא הייתם שותקים.

בינתים גמרתי את נסיעותי, לכל הפחות לזמן מה. הספקתי לעבור כמעט את כל הארץ: הגליל, השומרון, ויהודה; רק בגליל העליון ובירושלים טרם הייתי. הסתכלתי בארצנו – כמה יפה היא – והתבוננתי בחיי הישוב בכל במקומות ולאט לאט הנני מתאזרח בארץ-ישראל.

בדרך-כלל קשה לי, כמובן מאליו, לחיות יחיד, גם מהבחינה הפנימית של חיים כאלה: לחיות בצד, באין בית, רחוק מכם וממולדתי; וגם מבחינה חיצונית: אינני רגיל לאלף אלפי דברים הקטנים הנחוצים, דברי יום יום.

בעוד ימים אחדים חג הפורים – ואני לא אהיה אצלכם, ועוד מעט ויבוא גם הפסח, ותסדרו את ה“סדר” בלעדי. ובכן, יקירי, חוגו את חגיכם בשמחה ובתקוה שכעבור זמן קצר נהיה שוב כולנו יחד, פה בארצנו, ונעלה יחד ירושלימה לחג הפסח.

מצב בריאותי איננו ברע. עד היום עוד לא קדחתי אף פעם.

כתבו לי… ותשלחו לי – מה שביקשתי כבר הרבה פעמים – תמונתה של שולמית. 13

אני למדתי בינתים הרבה שירים חדשים אשר שרים בכבישים ובקבוצות – ומי יתן ואלמד אתכם לשירם.

תל-אביב, 1921, 2.4.1921

אמי האהובה וכל יקירי,

זה עתה, בשעה שהתכוננתי לפתוח במכתבי העתיד להגיע לידכם לחג הפסח, קיבלתי את הגלויה אשר כתבתם לי בצוותא, בליל פורים. קשה לתאר עד מה עודדה זו את רוחי; מה שמחתי בכלל לכל אות ולכל פתק אשר באו לידי בשבועות האחרונים בהזדמנויות שונות. אני מודה לכם על כל מלה ומלה – אם גם אני כשלעצמי ממעט בכתיבה. הסיבה לכך היא אמנם רק במקצת חיצונית: כמעט כל הזמן נמצאתי בדרך. כפי שכבר כתבתי לכם עברתי את הגליל התחתון, את השומרון, ועתה הנה נהייתי גם ביהודה והגעתי עד לבאר-טוביה, וכן איפוא כבר ראיתי בעצם את כל הארץ כולה, מלבד סביבות ירושלים…

– – – מנוי וגמור עמי לענות לכולכם – לחוד ובפרוטרוט – שכן נדמה לי כי צפון עמי דבר-מה מיוחד לכל אחד מכם, דבר ההולם וחשוב רק ל“אחד” הזה. ואם אפתחה פי לספר על הארץ, על הטבע, על האנשים, ועל חיינו ועל עתידנו ועל כל הדברים הרבים המנסרים כאן – או אז לא יהיה קץ לאיגרת.

ארץ זו ארץ קסמים היא. כל אשר נשם את אוירה ונשא עיניו אל שמיה, נאלץ לשוב ולחזור אליה. ייתכן כי כוח סתרים כזה מקנן במזרח בכלל. אם כן, מוסיפה ארץ-ישראל לכוח הזה נופך מיוחד ומופלא משלה. כל אשר יצאו את הארץ, או עומדים לצאת, ישובו הנה ביום מן הימים, אם בדרך הישר ואם בארחות עקלקלות, בצורה זו או אחרת. אחד החוזר מיד, ואחד החוזר ברבות הימים; אחד החוזר מתוך מרי נואש ומורת-רוח, ואחד החוזר ונושם לרווחה בשעה שעומדות רגליו על קרקע הארץ. אחד החוזר לאחר שהיה קולוניסט באוסטרליה, ואחד החוזר לאחר שהפליג לאמריקה עם הלגיונות. 14ויש מן הלגיונרים אשר חזרו מיד בטרם הפליגה האניה, כי לא עצרו כוח.

חייב אדם להיות כאן, לראות הכל ראיה פלסטית ולחוש מה פירושה של ארץ-ישראל. ורק אז יימשך לתוך מעגל הכשפים. ובטוחני כי אתם כולכם שוב לא תימלטו הימנו. מי יתן וכבר נלכדתם בו!

אלא המציאות בארץ הזאת קשה היא למאוד, והאנשים – קמטים נחרתים מיד בזויות עיניהם, ופניהם עייפות. והמציאות שלנו קשה ומסובכת במיוחד. ולכן נדום-נא לשעה זו.

אך הנה חג הפסח ממשמש ובא, ואתם תחוגו אותו בבית כמנהגכם שנה שנה. ואילו אני עוד טרם אדע היכן אפסח. הריני מתגורר בבית אנשים טובי-לב וחביבים מאוד, אם כי אנשים פשוטים הם. ייתכן כי אפסח עמהם, ויתכן כי אערוך את ה“סדר” בבית ז. ואלי אסע לחיפה לכינוס ה“גרמנים”. אמנם לא בגינם, אלא על מנת לבלות יחד עם ע. ושמא אעלה לירושלים לחג הפסח. אין זאת כי אני ראשון לאנשי משפחתנו העולה לאחר אלפיים שנה לחוג את חג הפסח בעיר הקודש.

בשום מקום לא יהא טעם החג כטעמו בבית. ייתכן כי השפעתו כאן תהא נעלה יותר, עצומה יותר. אך בשום מקום לא תהא לו צרוה כצורתו בביתנו, כל השנים, מימי ילדותנו, בעוד אבא עמנו, ובמאוחר ברשתי אני את כסאו. בשום מקום לא אמצא את הריח המיוחד ואת האוירה המיוחדת של ה“סדר” שלנו.

ידעתי, לא קל יהא לכם בלילות האלה. אך אל-נא תתעצבו. ראשית, עצב ללא תועלת הוא זה, ושנית – אין כל טעם להתעצב. לתקופת השנה ודאי נהיה שוב כולנו יחדיו, ולאחר שאחזור שנית לארץ-ישראל תעלו כולכם עמדי. וגם הפעוטה תוכל אז לעלות עמנו, בצעדים גדולים למדי, כאדם מבוגר…

אמרו איפוא בשמחה ובבטחון כי בשנה הבאה, או בשנה שלאחריה, שוב לא תהיו עבדים, אלא בני-חורין בירושלים, ובשעת מעשה יעלה-נא גם זכרוני לפניכם. אהיה באשר אהיה – רוחי תשרה עמכם בערבים אלה….

יום ב' לחודש אייר תרפ"א, 11.5.1921

אמי החביבה, –

מקווה אני, כי קיבלת את הטלגרמה, ששלחתי לך בימים הראשונים של הפרעות ביפו, כדי להסיר דאגה מלבך. על ארץ-ישראל היהודית עוברים ימים קשים, אשר כמוהם, סבורני, לא ראה עוד הישוב המלומד בצרות. אשר לי: על פני חלף הגורל גם הפעם, בלי לכבדני במבט אחד.

על-פי מקרה בלבד לא הייתי ביפו ביום הראשון במאי, יום-המהומות העיקרי. בימים הראשונים של החג ישבתי בתל-אביב, כדי להשתתף באסיפת הסופרים שנתכנסה אז, ובשביל כך הוכרחתי לותר על נסיעתי לירושלים, ובכן נסעתי ביום האחרון לחולדה אל א., שלא ראיתיו זה זמן רב, וכאשר שבתי למחרת בלי לדעת מאומה, כבר מוטלים היו בגימנסיה עשרים הרוגים.

מפני שהייתי בין המעטים שבידם היה נשק חם, שולחתי כעבור שעה אל פלוגת הגנה, שעמדה בעיר הפנימית, בנוה שלום; ושם עמדתי כל הזמן על המשמר, ולפיכך לא היה סיפק בידי קודם לכתוב בפרטות. מלבד זאת הנה המצב גם היום אינו ברור כלל וכלל, והעצבים הם כה מתוחים, שכמעט נראה לי כבלתי-אפשרי לקבוע מושגים וביטויים.

ברנר, אחד מסופרינו המעולים והחשובים ביותר, נהרג – וקשה לשער את גודל הצער והאבידה. בין המתים נמצא גם גוניג, שבודאי עוד תזכרי אותו. הוא גר בזמן האחרון באותו הבית שגר ברנר, והבית עומד בתוך פרדס מחוץ לעיר, מנותק מיושבי העיר ומעזרה. לאחר התנפלות הערבים על הבית הזה, לא נשאר בחיים אף אחד מששת יושביו. אמנם, על “פוגרום” אין, לפי דעתי, לדבר; בין היהודים הצעירים בכלל היו מעשי גבורה שהגיעו באמת עד כדי אבסורדום בשעת ההגנה. במקלות טיול הלכו בלי פקפוק לקראת אש הרובים והאקדחים – ברם את יכולה לתאר לך, כמה קשה האוירה שבה אנו חיים בשעה זו.

אחרי הפסקה ארוכה קיבלתי ממך אתמול והיום בזה אחר זה שני מכתבים ומתוכם שאפתי בשמחה מהולה בתוגה את אויר הפסח שבבית. אנוכי הייתי בליל ה“סדר” האחד, ש“אנו בני ארץ-ישראל” עורכים, אצל יוסף אהרונוביץ. בתו הקטנה, בת שש, ישבה בראש, שאלה את “ארבע הקושיות” והיא עצמה השיבה עליהן, ונתקלה כל הזמן בשני ה“יודים” של שם אלוהים, שלא ידעה מהן; וכאשר פתחה את הדלת, כדי להכניס את אליהו הנביא, קראה: “הידד, הידד”, כדרך שהיתה רגילה לקבל פני וייצמן וצ’רצ’יל, ומחאה כף.

אצלכם נערך ה“סדר” ביתר חגיגיות וביתר פאר, ואני שמח על זה.

מה שגורם לי צער אין-קץ הוא זה, כי המצב הכספי של ביתנו מטיל מרה גם שמחתך זו הקטנה. בכלל טועה את, אמא חביבה, דווקא בענין יחסי אני לשאלת הכסף. החדשים האחרונים שינו אותי הרבה, ואני מרגיש בכל רגע גם את האחריות הכספית; ולא רק בשל ילדתי בלבד, אלא בשל כל משפחתנו. את יודעת, כמה קשה לי כל צעד שעלי לעשות בעניני כספים. אבל עם כל מורת-רוחי ניסיתי וחזרתי וניסיתי להשיג כסף, הלכתי אל אנשים, ביקשתי ודרשתי – ועד היום לשוא. וזוהי הסיבה, שנפשי מדוכאה כל הזמן במידה שאין לתאר. – המצב הכלכלי-הכספים בארץ הוא רע מאוד, חוסר כסף מאין כמוהו, ורוב בני הישוב – ביחוד בתל-אביב – חיים כנראה בהקפה. המפלגה מחוסרת כל אמצעי כסף ושקועה בחובות. להשיג כסף, ולא גם סכום קטן מאוד, נראה פה כמעט לדבר שבדמיון. ואף-על-פי-כן צריך הייתי בימים האלה לקבל הלוואה קטנה, והנה התחילו המהומות בין היהודים והערבים. רק ישקוט קצת המצב, אקווה לשלוח לך מעט כסף. אך קשה כמעט לשער, בכמה כיבוש-היצר ועמל-נפש כבר עלה לי כל הדבר הזה.

– – – מלבד הישיבה של הועד הפועל, שני דברים הם שעשו עלי הפעם בלונדון את הרושם החזק ביותר. הראשון: האנדרטה של בנימין ד’ישראלי, הלורד ביקונספילד. בין בית-הפרלמנט וכנסיית וסטמינסטר, על אותו שעל האדמה האנגלית שעליו מקופלים במוחש מאות שנים של דברי-ימי עולם בריטיים, שם עומד הוא: היהודי הגדול, אש-הרצון הגדול, שבהיותו נכרי אמר לסביבה הדוחה מעליה את הנכרי בקשיות-יד יתירה: רצוני לכבוש אותך! – וגם כבש אותה, שלט בה ומשל עליה. היהודי בעל הפרצוף האנגלו-סכסי העזר, המגולח למשעי, המביע מרץ תקיף, שבכוח רצונו הכביר נעשה לראש-המיניסטרים של בריטניה הגדולה נשאר יהודי, נשאר אמן, – ונעשה ונשאר לא מכוח הפיכה כמצוי אצל רבים מבני-עמנו, אלא מתוך צמיחה אורגנית, מתוך טיפוח מסורת וזכויות מקודשות, מתוך הבנה עמוקה במה שנתהווה. שהרי בנימין ד’ישראלי מדינאי שמרני היה. והיום הוא עומד, גדול ונישא, על אדנו בין כנסיית-וסטמינסטר-הפרלמנט.

הרושם הגדול השני היה – האנדרטה של ואשינגטון על כיכר טראפאלגאר, שהוקמה שם זה לא-כבר. המבינה את כמה גדולה מדינית טמונה בעובדה הזאת, שהיום, בטרם תמלאנה אפילו 50 שנה למלחמת-החופש האמריקנית, ניתן מקום למצביאם של המורדים, – שקיפח את כתרה של אנגליה והוציא מתוכו את האבן היקרה ביותר, – בצדם של הגיבורים הלאומיים הגדולים, במרחק חמשים צעד מנלסון, זה שהעמוד הגדול שלו עומד בטבורה של כיכר-טראפאלגאר. מקומו זה ניתן לו משום החכמה המדינית דורשת זאת, משום שכיבוש-היצר הפוליטי מרשה זאת, משום שהחשבון המדיני מעורר לכך, משום ששאיפת-הכבוד נסוגה אחרו מפני ראיית-הנולד הקרירה, משום שההיסטוריה והחיים נחשבים לכוחות חזקים יותר מאשר אהבת-הכבוד או הדוקטרינה. איזו אומה! אכן אומה בונה-מדינות, אומה מיסדת-מדינות היא זו! מקץ עשרים שנה לאחר כיבוש קהילית-הבורים של דרום-אפריקה אפשר לדבר על כך שאחד מבני העם הבורי, הגנרל סמוטס, יהיה לראש ממשלת הקיסרות הבריטית! כה גדול הוא הכוח הפנימי הכופה של הבנין המדיני העצום הזה! כל פעם שאני רואה את אנגליה, כמעט מתפקע אני מקנאה. ייתכן שאני אוהב אותה כל-כך דווקא משום שאנחנו שונים ממנה מן הקצה אל הקצה – קלי-דעת בפוליטיקה, רודפי-הבל, נעדרי כוח-התנגדות, מעטי-בינה וחמומי-ראש.

הועד הפועל, כמדומני, הוכיח שוב להפליא, כי אכן יש בנו כל המידות הללו, מהי עמדתי כלפי ההחלטה הפוליטית אשר קיבל 15, זאת תוכלי לראות, כפי שאני מקווה, מתוך הרשימה שאני עומד לפרסם בגליון “רונדשוי” 16הקרוב. על כל פנים הייתי יחיד שהצביע נגד ההחלטה, בעוד ששלושים חבר הצביעו בעדה, וכחמשה נמנעו מלהצביע. אבל השתתפותי לא הצטמצמה בנקודה שלילית זו בלבד; נטלתי חלק בכל ישיבותיה של מועצת הכספים והמשק. ובישיבת-התקציב של הועד הפועל הצעתי, בעת הויכוחים, שתי הצעות: האחת, שגוללה מחדש, למן היסוד בה, את כל השאלה הכספית-מדינית של בנין ארץ-ישראל, בשים לב להתפתחות התנאים הכספיים של ההסתדרות הציונית. (אך מי יודע אם כל זה מעניין אותך בכלל?) והשניה – הצעה מיוחדת שכוונתה להבטיח את ההקצבה בשביל ההתישבות החקלאית, בשים לב להכרח לעשות קימוצים בתקציב הארץ-ישראלי בכלל. זה דבר חשוב, כמדומה לי, וכדאי היה לנסוע לשם כך ללונדון.

מביטה את בספקנות על “הצלחות של ישיבות” אלה. אתן, הנשים, הרי אינכן מאמינות על-פי-רוב בתוצאות, אלא אם כן אפשר למשש אותן בידים (דבר שבמקרים אחרים הוא אמנם מוצדק מאוד). ברם, האמיני לי, לא את כל התוצאות הטובות אפשר תיכף ומיד לראות, להריח, לשמוע, למשש, האמיני לי, שאם כתוצאה מן הנאומים האלה שנאמתי עכשיו בועד הפועל ובמועצת הכספים והמשק יבוא מעתה שיוני אטי בפוליטיקה הפיננסית של הציונות, וכעבור עשר או חמש-עשרה שנה – השומעת את? מקץ עשר או חמש-עשרה שנה – אוכל להשיג את המלוה הבינלאומי הגדול הראשון בשביל עם-ישראל ובנין ארץ-ישראל, הרי תהיה זאת הצלחה שתוכל לעמוד בשורה אחת עם נצחונותיו המדיניים הגדולים ביותר, דוגמת הצהרת-בלפור וההחלטה של סאן-רימו 17. אבל זהו חזון למועד רחוק. עד אז עלינו לעבור עוד דרך ארוכה של עבודת-הכנה, המכוונת אל המטרה – – –

ברלין, 14 בנובמבר, 1923

– – – יתכן כי בעיניך, כמו בעיני הרבה אנשים “שאלת-המלוה” היא פשוט משהו יבש, משעמם, קשה כעור-בקר: מספרים, פנקסי-חשבונות, תעריפי-ריבית, שוברות, אשנבי-קופות, שערי-בורסה. אך אל נא תחשבי ככה. מלוה פירושו גם: שדות ירוקים, אלפי אנשים החיים חיי אושר וחירות, שלום-ערביים בכפרים עייפי-עמל, ילדים משחקים, כרי-עב שטופי-חמה. ובשבילנו “מלוה” הרי זה עוד יותר: הרבה יותר מאשר של היחיד, או של כך וכך יחידים ששפר עליהם גורלם, של פנים צוהלים ועינים נוהרות מגיל; בשבילנו הרי זה – חירות לאומית, אפשרות-יצירה בשביל עמנו, שבחירי-בניו עלולים כיום הזה להיות מרמס לכל רגל-בליעל גסה. אבל הדרך אל החירות הזאת ארוכה וקשה. העבודה אשר לפנינו היא גדולה ועצומה. – – –

ברלין, 19 בנובמבר, 1923

– – – – ובכן, בא גד? השבוע עושה איפוא ז’בוטינסקי בעירכם. 18לפי דעתי, הופעתו באירופה המזרחית בשעה זו איננה בלתי-מסוכנת, ואני תקווה כי ה“התאחדות” 19 שבארצות הללו תמצא עוז בנפשה להתיצב בפניו ולפעול נגד מצב-הרוח של “פוטש” וקריאת הידד, שהוא משרה על נקלה. חלק מן הטעמים והנימוקים אשר עמי בנדון זה תמצאי במאמר שב“רונדשוי” שאת הגהתו שלחתי לך היום. מנהגי-לודר אלה שרואים את עצמם בטעות כמעשי אקטיביזם פוליטי – לא יושיעונו. ובכלל יכולה הופעתו של ז’בוטינסקי במזרח, אם ימשיך בכיוון שבו ראינוהו, למרבה התפעלותנו, זה לא כבר בברלין – להבשיל “רק” שתי תוצאות: הראשונה, הבורגנים יקבלו – מן המוכן, חינם אין כסף, כשכל ההוצאות, והובלה בכלל זה, על המוכר – את הנימוק הרעיוני, ואת הפילוסופיה, המלמדם לדעת: על מה ולמה אין הם מחויבים לתת כסף לטובת ציונות “כזאת”; והשנית, מיטב היסודות של הנוער היהודי ודאי שיפנו עורף לחלוטין, לאחר הנסיונות האירופיים של שער השנים האחרונות, לציונות זו, שביסודה תפיסה שכולה נציונליזם עם מיליטריזם (בבחינת אידיאה!)… אגב, עלי לומר כי מרגיש אני בעליל, מה קשה לי הדבר להסביר, ביחוד לנשים, את הרעיונות שבשמם אני מדבר. בקשת ההרפתקאות והמשחק-בקוביה הרתחני. זרים הם לטבעי הפוליטי, והולכים וזרים משנה לשנה. כשאני נואם באסיפה, אני מדבר על עבודה של ימי חול, על חלוצים, על מסילות-ברזל, על התישבות… וכשאני מתכוון לדבר בכובד-ראש גמור – הריני מדבר על פיננסים, על משקי-חלב, על תעריפי מכס-מגן. בכלי-זין אלה קשה להילחם נגד זו העמידה של לוחם אמיץ בגיבורים, נגד העמת-הפנים ההירואית, נגד כל התקיעה הזאת בחצוצרות מעל הדוכן ומעשי המתגושש על הבמה. ואף-על-פי-כן ברור, כי מה שרוצה ז’בוטינסקי אינו אלא דון-קישוטיות – מבחינתה הרצינית ביותר של המילה. מהי הדמות הטראגית הזאת, של דון-קישוט, מן הבחינה הרצינית? זהו איש חביב ופעיל שמצרף תמיד ובלי-הרף מעשה למחשבה, בלי לשקול בדעתו את התנאים ואת הנסיבות של פעולתו. כזה הוא ז’בוטינסקי. במציאות של חיי העם היהודי התוצאה היחידה של תעמולתו היא – מבוכת הרוחות ובלבול-המוחין. וכך הורס הוא בעודן באבן את ההתחלות הדלות של מחשבה מדינית בריאה בקרב היהודים, שכל כך קשה ליצור אותן בתוך עם כה בלתי-מבוגר ובלתי מחונך מן הבחינה הפוליטית.

ברלין, 23 בנובמבר, 1923

– – – היום גם מצב-רוחי עכור מאוד. את שותקת. לעומת זה קיבלתי מכתבים ועתונים מארץ-ישראל. אין כל בשורות טובות. שוב אנוסים היינו לותר על אחת מעמדות-ההתישבות שרכשנו לנו בשנים האחרונות. תל-צור, אחת הקבוצות החדשות ליד זכרון-יעקב, הפסיקה את קיומה. החברים הוכרחו לעזוב את המקום, ומכל המון העמל, והעבודה והיסורים, שבהם עלתה לחברינו העמדה הזאת, שוב לא יישאר אפילו סימן. מכיר אני היטב את הקבוצה הזאת. האנשים הם צעירים מצוינים, אמיצי לב, מבקשי-דרך. למן היום הראשון היתה הפורענות משכימה לפתחם. באו מחלות. אחת החברות, הצעירה בת עשרים ושתים, בחורה נפלאה, רעיתו וחברתו-בחיים של מנהל הקבוצה, 20שבקה חיים לכל חי באופן טראגי: כשהבעירה אש – אחזה בה הלהבה והיא נשרפה חיה. ואף-על-פי-כן עמדו האנשים בעקשנותם. בעוז ובדומיה ובהידוק-שנים. ועכשיו הוכרחו ללכת משם. הרע שבדבר הוא, כי האשמה לא בהם היא, כי אם בחוסר-ההבנה מצד גורמים אשר מחוץ. הנהלת יק“א מיררה את חייהם, ולבסוף הפלתה אותם לרעה וגרישה אותם ממקומם. כי הנהלת יק”א אינה סובלת קבוצות החיות בקומונה – – –

ברלין, 30 בנובמבר,

1923

– – – זה לא כבר כתבתי לך, כי סבור אני שהמעבר ללשון העברית, כשפת-הדיבור בינינו, לא יקשה עלינו. “שאלת-השפות” שבינינו מטרידה באמת את רוחי ומביאה אותי לפרקים לידי התרגשות. יש לי יחס חי מאד לשפה בכלל (לא לשפות, כי אם לשפה). השפה הריהי משהו הקשור קשר עמוק-עמוק במחשבתו ובהרגשתו וברצייתו של אדם. שהרי אין זה ענין כלל למלות ולדקדוק, אלא לגוני-גוונים ולבנות-גוון דקות מן הדקות, המרטטים בכל מילה ומילה, עונים לכל הטעמת-דיבור והטית-ביטוי ומעוררים עם כל צליל וצליל הדהוד חזק בתוך הנפש. ומבחינה זו של תפיסת הלשון – מצב הענינים אצלנו מסובך למדי.

הרוסית שבפי – כמוה כאפס. אמנם מקווה אני כי תלמדיני, ובהמשך הזמן אדע להבין ולקרוא בשפה זו במידת-מה. ברם, צריך לשער כי לעולם לא אגיע למעלה מגבול ה“ידיעה” המיכנית.

– – – ואחרי כל אלה, כסבור אני כי באופן טבעי, כמעט בלי משים, כמו מאליו, מוכרח יהיה מרכז-הכובד של שיח נפשותינו לעבור אל הערבית. וכשנגיע לידי כך – נטפח את הדבר, נשמרהו מכל משמר ונראה בפריחתו לעתיד לבוא.

[אל אחותו ליזה]

תל-אביב, 12.4.1925

אחותי מחמל-נפשי,

בין ישיבה לישיבה במועצת ה“התאחדות” – נתפניתי עתה סוף-סוף לענות לך בשורות אחדות על שני מכתביך האחרונים.

אין את משערכת כלל איזה ערך נפשי קיבלו אצלי המכתבים האלה, בחיבת-האמונים המלבבת והנובעת מן הלב, הממלאה אותם, ודווקא בזמן שבו למדתי – מהיותי מובדל ופרוש מכל הקשרים האנושיים – להוקיר שבעתים, ברגעים המעטים שמותיר לי חפזון החיים החיצוניים, את האמונים ואת הלבביות ואת קשרי-הנפש האמיתיים. את יודעת כי תמיד הייתי תמים-דעים עם אלה שראו באהבת האחות והאח, וביחוד באהבתה של האחות, ערך מיוחד במינו ונעלה, שאין לו חליפין ואין לו תמורה. אותו מקום ב“אבא גוריו” שבו נותן באלאזק ביטוי להרגשה זו עשה עלי תמיד רושם עצום. ורבה, רבה מאוד שמחתי, ואם רצונך בכך – גם גאותי, שאהבת-אחות שלך אלי נשמרה ולא נפגמה עד היום הזה, על אף כל המעצורים המרובים והמכאיבים – – –

סירקוזה, 13.3.26

[אל סימה ארלוזורוב]

אך הספקתי להחליף כוח מעט, והנה אנו עוגנים במימי סיראקוזה – – –

– – – מה שרואים מן האניה – זוהי עיר ים-תיכונית טיפוסית, כפי שאנו מכירים אותה כולנו. ממרחק מסוים היא עושה רושם דיקורטיבי מאוד. מאירה היא בחליפות גוונים, ביחוד כשהשמים בהירים, ומבטיחה הרבה מאוד. מי שלמד לראות את הנעשה מאחורי הקלעים – כמונו תושבי-המזרח הותיקים– יודע מה מעט היא מסוגלת לקיים. ברחובות הצרים האלה, שמעל להם מתנפנפים הכבסים, בבתים בלויים ומבהיקים אלה, הנערמים זה על גב זה, אין מחסור בעניות ובניוול, ביסורים, בזוהמה ובמחלות, בסירקוזה כמו בשאר אחיותיה, ערי ים-התיכון הכחול.

אגב, לשם השוואה, כשאני מתבונן באיטלקים, מתלבטת ביותר לעיני, מתוך סימנים פעוטים, האחידות התרבותית של הים-התיכון. בניגוד לאירופה המרכזית, הצפונית והמערבית:

א. אוהבים כאן האנשים בדברם, לעשות תנועות נמרצות ופלסטיות, מתוך נטיה ברורה

ב. לז’יסטה הפתטית והרחבה.

ג. נושאים משא על הראש, בלי תמיכת-יד, בעוד שהגוף (שלא כמו שראיתי בתמונות סיניות או הודיות) מהלך קוממיות, בזקיפת-קומה חגיגית כמעט.

הכל שרים כאן בשעת העבודה, מכל צד. והשירה היא השירה האחידה של עמי הים-התיכון, כפי ששמעתיה, על המילודיקה וההרמוניקה שלה, מפי ערבים, יהודים, איטלקים. גיוון מינורי מיוחד. טרימולו. כלום לא שמת לב, כי בקוים אפיניים אלה נשמרה עוד קירבה בין החזנות הגלותית של העיירה הפולנית-ליטאית-אוקראינית ובין השירים שאנו שומעים כעת על דרכנו מפי פלחים או רועים ערביים? על פי מהותה, החזנות היא, בעצם, אותו דבר בעצמו; אפילו במקום שהמילודיה של תושב-הארץ פעלה, כמו באוקראינה, פעולה אסימילטיבית על המסיקה היהודית ויצרה באופן כזה “שעטנז” מוסיקלי. ואשר לפופולריות המרובה ולהתלהבות שהאופירה האיטלקית, למשל ורדי, מעוררת אצל היהודים – אין זה מקרה כל-עיקר, לפי דעתי. אם אנו נישאר על חוף הים התיכון, יציבו יד בתל-אביב ובעמק יזרעאל לורדי יורת מאשר לבאך.

נאפולי, 14.3.26

… במשך חמש שעות רצופות שוטטתי בחוצות נאפולי, לארכה ולרחבה, ברחובות ובסימטאות, בעיליות ובתחתיות, ואת עיני פקחתי לרווחה. ובזה די היה – – –

– – – אגב, כאן בנאפולי מרגישים היטב כי נמצאים במקום שם נלחמה, עוד לפני עשרות-שנים אחדות, התנועה הלאומית האיטלקית על חירותה. עוד מלאה האוירה מן הזכרונות האלה, וגם נהדרת. כאן עסקו הקארבונארים, 21לפני פחות ממאה שנה, בפעולתם החשאית. בקרני הרחובות עולה צלצולם של שמות-ה“ריסורגימנטו” 22הישנים והאהובים: אוגו פוסקולו, פליקו, בונפאלוניירי. ומובן מאליו: מאציני, גאריבאלדי. לבי דפק בהיזכרי כי נוסע אני לדאנציג, אל ועידת “החלוץ”.

בעמדי לפני האנדרטה של גאריבאלדי עשתה עלי רושם, – הרבה יותר מדמותו של גבור להקות-הבריונים הזה, שהיה כל-כך מטושטש במחשבותיו וכל-כך נמרץ במעשיו, – דמות צדדית קטנה אחת שעל-גבי מצבתה של האנדרטה: איכר איטלקי, המראה באצבע לבנו הקטן על הגבור הנערץ, ואומר לו: “ראה, זה הוא! זה הוא!” – זה גם פשוט, גם נוגע עד הלב.

ה“ריסורגימנטו” שלנו הוא הרבה יותר קשה. לאין השוואה! וגם הרבה יותר דל. אבל אולי עוד ניצור גם אנחנו לידינו את המולדת. יתיר של פאתוס בדברים האלה, אבל כאן הקרקע היא כזאת. – – –

עשרים וארבע שעות אני עושה ברומי. וכבר נמשכתי בחבלי הקסם, –– – ההבדל בין רומי וירושלים הוא, כמובן, בזה שכאן כל צעד שבדברי-ימי-העולם מובע באופן מוחשי ומונומנטלי, בעוד שאצלנו נצטמצמו במסורה היסטורית ואגדית, בלי תת ערך להגשמה חושית-ציורית של המאורעות ההיסטוריים.

רומי, שפי שיש לחזות מראש, מתגלית כמזיגה נפלאה של שלושה יסודות עיקריים. ראשונה: רומי העתיקה, החולשת על הגויים, זו לונדון של שנת אפס (עיר בה לא נזכר אפילו בירכתי עתון, כי אחד מסגני-המושלים שביהודה דן למיתה, ביום בהיר אחד, את אחד מתלמידי-החכמים). שניה לה: רומי של האפיפיורים, אלה שעשו מן הדרשות הנלהבות של היהודי הקנאי שנדון לתליה – מעצמה אדירה, רבת תפארת, שלטון ועושר, שבמשך מאות בשנים לא היה על עפר משלה. ושלישית: רומי של האחדות הלאומית המודרנית באיטליה – רומי של הקוירינל (אם נקרא לראשונה רומי של הפלטין, ולשניה – רומי של הותיקן).

אבל שלושת היסודות הללו מעורבים כאן במזיגה כל-כך מופלאה ומיוחדת במינה, שלא רק דבר הופיעם זה בצד זה, אלא דווקא דבר הופיעם ביחד הוא אחד מקוי-האופי המקסימים ביותר של העיר הזאת. על גבי שלטי תחנות הטראם החשמלי ומעל לכל לוח-תקנות של ראש המשטרה הפאשיסטית מתנוססת בראש הכתובת: S.P.Q.R אלה הםראשי תיבות עתיקים של התחלת כל החלטה חוקית ברומי: Senatus populus que romanus – הסינט והעם של רומי מחליטים וגו'. על האובליסק המצרי שהובא לעיר על-ידי אחד האימפרטורים המנצחים, העלו האפיפיורים את הצלב שלהם, ועל צדו האחד חרתו את הכתובת" " Jesus vincit, jesys regnat, jesus ab omni malo gregem suam defendat " (לישו הנצחון, לישון השלטון, ישו יגן על עתדו מכל רע), עול הצד השני את הכתובת: “את האובליסק הזה הוציא מאכסימום פיוס השביעי, כוהן לאל עליון, מיד פולחן-השמש הטמא, תיקנו ושיפצו וקידשו לאות שלטונו של כריסטוס”. על רמת מונטי פינצ’יו, מקום שם איטליה המודרנית התקניה לה, בצל גן ענקי, כעין פנתיאון, עומדים פסלי רבי-המדינה, האמנים והמלומדים למן וירגיליוס, סנקה וציצרו, דרך מקיאלוולי ומיכאל אנג’לו, ועד קריספר, לומברוזו, גולדוני וורדי… בכנסיית פטרוס הקדוש – כל תפארת האמנות בעליצות גווניה של הרנסנס… מערבל כמעט מיסטי של התמזגות דברי-ימי-העולם. ושוב, עוד ועוד, רשמים נוספים ופלאות חדשים בקרן כל רחוב. אבל עלי להצטמצם.

יותר מכל שהיתי לפני שער טיטוס, אף דיברתי שם עם לבי. הנה אני שולח לך בזה מראות אחדים של שער זה, שיכולים לתת מושג גם על הפורום בכללו.

את שער הניצחון הזה הקים “הסינט והעם של רומי לטיטוס האלוהי”, לאחר שהכניע, במלחמה ארוכה וקשה, את ארץ-יהודה והבקיע את ירושלים. “יהודה השבויה” ( Judaea capta ) – כך חקק על מטבעות-הזכרון שיצק. על שטחו הפנימי של שער-הנצחון – שני גילופים, המציירים את כניסתו החגיגית של טיטוס לרומי, בשובו מין המלחמה: בצד האחד – עלמות שבויות, בצד השני – שבויים מצבא-ישראל הנושאים את כלי-הקודש שנלקחו מבית-המקדש בירושלים. כמדומני, בתהלוכת-הנצחון היה גם שמעון בר-גיורא. ואלי גם יוחנן מגוש-חלב. אבותינו. מי היו אלה? מה היתה מהותם? מה היתה עקשנותם? גאונם? כוחם? האם אנחנו הננו כמוהם? מה עבר עלינו מאז? מה אנו עושים כיום? האין רומי חזקה גם כיום? העולם תקיף – כולי עלמא תקיפים – ואנחנו נרמסים תחת כפות רגליהם רמוסים ובכל-זאת חיים וקיימים? כלום יש גאון בחיים הללו? האם לא תם ונשלם מפעלנו? אך די לי לדבר על זה. – – –

אבל איטליה שבה והזכירה לי כעת בחזקה, מה זה שחרור לאומי. חושב אני לעבוד עכשיו הרבה – – –

ציריך,

17.3.26

נסיעת-לילה הביאתני מרומי אל רגלי הגוטארד. לילה מיוחד במינו. כל הזמן שרוי הייתי במין תרדמה לחצאין, וראשי מלא סבך הזיות היסטוריות בלולות. מפעם לפעם, בעורר אותי ממצב נים-לא-נים זה קולו של נהג הרכבת המכריז את שמות התחנות, שב השם וצילצל באזני במלוא-הצליל הנאה של ההיסטוריה העולמית ועורר בי תמונות חדשות, זכרונות ושיתופי-מחשבה חדשים מתקופות רבות ושונות של חיי האנושות ויצירתה. – – –

כל הלילה ראיתי לנגדי שפעם המונים מפסיעים והולכים. כאן עברו בסך לגיונות רומי. כאן בוססו הפילים של חניבעל. כאן חנו השבטים הנודדים של הגותים והלאנגוברדים. כאן – חיילותיו של קארל החמישי. כאן על פני הגוטארד עברו צבאות נפוליאון. כאן – הפלוגות של מוסוליני, בעלותם על רומי.

אחת ההזיות החביבות עלי היתה חוזרת ועולה לפני כמו בחלום. מה היה, אילו ניצחו בשעתם צבאות חניבעל את לגיונות רומי? הדבר לא היה תלוי אלא בשערה. אז היה הגזע השמי מקבל את השלטון על ארצות הים התיכון, תחת הרומאים. איזו צורה היתה מקבלת אז ההיסטוריה? אילו תוצאות היו מזה לעם-ישראל? טיטוס אספסינוס לא היה יכול אז להחריב את הבית השני. מה היה אז גורל כולנו?

עלי להודות כי ממחרת בבוקר, בוקר קריר ומעורפל במקצת, כשנכנסנו לתוך הרי האלפים, וראשי הצוקים המושלגים, נתלו מעל לראשי, שוב לא היה הרושם, ובודאי גם עצם כשרון-ההתרשמות שלי, לאחר רומי, כל-כך חזק. אגב, עוד פחות מאשר רשמי איטליה מסוגל אני לקלוט לבדי התרשמות מן האלפים. גם לגבי קליטת רשמים כאלה אין להקל כל-עיקר בערכם של יחידות ושיתוף בהתרשמות. יכולתי לשבת חדשים או שנים לבדי ברומי או בפלורנץ, על מנת לשאוב היסטוריה של התקופה העתיקה או של ימי-הבינים מתוך מקורותיה היא, כשם שיכול הייתי ורוצה הייתי ללמוד כמה שנים בפאריס או קורות המהפכה הצרפתית או בואלינגטון את תולדות ההתיישבות הניו-זילנדית. ואולם ההתבוננות לתיאבון, כביכול, של הנוסע מבקשת להסתייע בהדהודם של הלב והעין של שותף-לרושם, ורק בהד הבא מן האדם הקרוב היא מוצאת – זוהי על כל פנים הרגשתי אני – את מלוא כוחה ועשרה –

[אל בתו שלומית]

אלכסנדריה, 28.5.28

נוצה’לה חביבתי,

הנה אבא מוכרח היה לנסוע לחוץ-לארץ ולא יכול היה לבוא עוד פעם ירושלימה כדי לנשק את נוצ’הלה ולהיפרד ממנה ולהגיד לה: שלום, שלום. כי בימים האחרונים – יותר משבוע – היה אבא חולה. תמיד היה משתעל, בקול רם, וגם חום היה לו. כי כשהייתי ברחובות יצאתי בערב החוצה בלי מעיל והתקררתי כהוגן.

וכך מוכרח הייתי לנסוע. גם היום אינני בריא. אבל אין דבר.

עכשיו עוד מעט והאניה תפליג, ועוד שבועות אחדים ואבוא לאומא 23ואספר לה בדבר נוצה’לה. מה לספר לה? כי את כבר יודעת לקרוא עד דף 21? ולצייר אותיות? וגם חשבונות גדולים לעשות, עד 20+20+20? אני בטוח כי אומא תשמח מאוד בודאי גם תסכים אחרי זה לנסוע אתי לארץ-ישראל, כדי לראות את נוצה’לה בעיניה ולשמוע כל זאת באזניה.

ומה אביא לך הפעם, חביבתי? את זה תכתבי לי לברלין, טוב? אבל אל דברים כל כך גדולים כמו גרמופון, מפני שאבא איננו יכול לסחוב אותם, והאנשים על הגבול לוקחים כל מיני דברים כאלה, וחלס. אז אני אחכה למה שתבקשי ממני במכתב לברלין.

ועכשיו תדרשי בשלום אמא. תגידי לה כי אבא מצטער מאוד שגם ממנה לא יכול היה להיפרד. רצה מאוד לראות אותה עוד פעם. הדרך היא קשה, והאויבים הם רבים.

ותהיי את בריאה וחזקה, חביבתי, תלכי לבית-הספר ותלמדי ותגדלי עד שאשוב.

שלך כמו

לונדון,

15.7.1926

נוצה’לה יקירתי,

קיבלתי את מכתבך, אבל גם עכשיו עוד איני יודע מה להביא לך למתנה. מדוע לא איזה דבר לאכול? וגם איזה דבר שלא לאכול?

ועכשיו אספר לך עוד מעשיה יפה: בז’ניבה ששם הייתי מקודם נפגשתי עם אדם אחד, דם טוב מאד ופרופסור גדול, אדון אנגלי ששמו גרימשו. בודאי כבר קראת בעתונים על-אודותיו (הלא את כבר קוראה עתונים, אני בטוח). והנה לאדון הזה סיפרתי שיש לי ילדה קטנה בירושלים וששמה נוצה’לה ושאני אוהב אותה. ואז גם הוא רצה לאהוב אותה ולשלוח לה מתנה. הוא קנה צעצוע יפה: בית קטן שוייצרי, וביקש את אבא להביאו מתנה מאת ה' גרימשו. כך אני גם את זה אביא לך.

שמחתי מאוד לראות מה שכתבת בעצמך. אולי תכתבי לי מהר עוד פעם ואז אשמח מאוד, מאוד.

אני מקווה שאת בריאה, ילדתי.

הרבה ילדים חולים בירושלים, כפי ששמעתי. וגם אמא בריאה, אני מקווה…

שלום רב לך

אמו

[אל סימה ארלוזורוב]

בין מונטריאול וטורונטו, 21 בפברואר,

1928

– – – במונטריאול עצמה לא היה סיפק בידי לכתוב לך, כפי שהיה בדעתי. הדבר הרע מכל בביקורים אלה, בני יומים או שלושה ימים, באחת הערים, הוא לאו דווקא הנאומים והאסיפות, אלא העובדה שהאנשים, מתוך הכוונה הטובה שבעולם ורוב הסברת-פנים וידידות, אינם נותנים לך לשהות עם עצמך, לבדך, אפילו רגע אחד, מתשע שעות בבוקר ועד שתים אחרי חצות-הלילה. במונטריאול נקרעו הימים, פשוטו כמשמעו, בין ה“געווערקשפטאן”, “צעירי ציון”, ביקור במשרד הציוני, המועצה הארצית (נאשיונל קונסיל) של הציונים הקנדיים, ביקור בגן-הילדים ובבית-הספר העממי היהודי.

– – – במונטריאל ביקרתי שנית את בית-הספר העממי היהודי שגרם לי בשנה שעברה קורת-רוח כה מרובה, ושמנהלו, ה. וייסמן, הוא איש עדין וחביב להפליא. הפעם היה הפרק, באחת המחלקות העליונות, לא בעמוס, כמו בפעם שעברה, אלא בישעיהו. מקום אחד שוב עשה עלי רושם עצום. זהו סוף הפרק הששי: ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ; ועוד בה עשיריה – ושבה והיתה לבער, כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם, זרע קודש מצבתה". רק עשיריה אחת תישאר, אך גם היא תהיה לבער – אבל כמו שבאין זה, המשיר את עלהו, נשארת המצבת, כן השארית שלנו תהיה אותו זרע-קודש אשר יתקיים ושממנו העתיד.

אותו ערב רבו הרהורי בשבתי בפארק-בוואו. אכן, הדבר שאליו אנו נושאים את נפשנו לא נועד לאנשים המסתפקים בדירה נאה וחמש מאות דולר לשבוע ומרגישים עצמם בהם " perfectly happy ", ואם אך עשיריה מאלה שבאו לאמריקה יש להם עוד אידיאות, והנה גם עשיריה זו תהיה עוד ברובה “לבער”. אנחנו אין עינינו נשואות אלא אל “זרע קודש” זה של המצבת. זוהי פילוסופיה אריסטוקרטית מאוד. – – –

ויניפג, 28.2.1928

– – – ככל שהדבר נראה משונה, הנה אני יושב כאן זה ארבעה ימים במקום אחד ושוב לא היה סיפק בידי לכתוב לך בפרטות, כפי שרציתי. לא זו בלבד שאין לך מנוח, אם עליך לנאום בפומבי פעמים בכל יום, ממתיחות העצבים שלפני הנאום ושלאחר הנאום, ושאם את שוכב לישון לילה לילה לא לפני שתים וחצי אחר-חצות, הרי הבוקר שממחרת היום אבוד הוא – אלא שגם האורחים, או יותר נכון – המארחים החביבים, אינם נותנים לך מנוח. – – –

סט. פול 6.3.1928

[אל אחותו ליזה]

ליזקה יקירתי

– – – בכל מקום, בערים הגדולות ובעיירות-הפריריה הקטנות, ישנן כיום קהילות-יהודים מפוזרות, ובכל מקום יש ענין אחד ומלת-אמונה אחת: ארץ-ישראל. אגב, ראיתי שם דבר מעניין: במידה שמתרחקים מערבה, במידה שקהילות היהודים הן יותר מובדלות מן העולם, בה במידה חזקה בהם יותר ההכרה הלאומית ובה במידה רואים הם את עצמם זרים יותר מסביבתם. בברונקס או בברוקלין, מקום שם חיים כמה מאות-אלפים יהודים, שבמשך כל היום כמעט שאינם יוצאים מסביבתם היהודית, הם קוראים למקום-מגוריהם – אמריקה, ולעצמם – אמריקנים. שום איש אינו מפריע להם בדבר הזה; הם נמצאים למעשה “בינם לבין עצמם”. לעומת זה, בפרטאג'-לא פרירי כל יהודי יודע כי יהודי הוא, במה וכיצד הוא יהודי, והבנות הלומדות בהיי-סקול, שהורתן ולידתן בנכר ההוא, כותבות שירים סנטימנטליים, ומוצאן היהודי הוא הנושא לשיריהן.

מסעי הבאים, שעתידים להימשך עוד כמעט חדשיים ימים, יביאוני לסביבות חדשות, מעניינות מאוד גם הן. – – –

תהיינה התוצאות הכספיות איזה שתהיינה מכל מקום הרבה מאוד אראה, אשמע, אטעם, אריח, אלמד. משתדל אני שכל החושים הדרושים יהיו פקוחים בי, ומשתמש אגב, בנסיעותי הארוכות ברכבת כדי להרבות בקריאה ובדיבור באנגלית ככל האפשר. גם נדמה לי כי כבר עשיתי חיל, ועוד ידי נטויה – – –

מובן מאליו כי צר מאוד וגם קשה מאוד היה לי לעזוב את סימה לבדה בניו יורק. ברם, כל זמן שאנוכי נתון לשירותה של המגבית, כלומר – עד חודש מאי, בערך, לא היתה לי כל ברירה אחרת מאשר למלא את הפקודה, כפי שהוטל עלי. הואיל ואנוכי הנני – מה מצחיק הדבר! – היחידי כמעט שיכול לנהל את תעמולתנו בשפה האנגלית, לא נשאר כל מוצא אחר מאשר לשלוח אותי אל קצוי-הארץ רחוקים ונידחים אלה, ל“הרי-חושך”. – – –

סייו-סיטי, איובא,

8.3.28

[אל סימה ארלוזורוב]

– – – על האמת עלי להודות, בימים האחרונים הנני מדוכא מאוד, משום-מה. אין זאת עייפות, אם כי הנאום שנשאתי זה עתה בקלוב-הנשים של סייו-סיטי מסומן בפנקסי מספר סידורי 41 מעת בואי לניו-יורק. אין זה גם משום שאיני מרוצה מתוצאת העבודה – אם כי אין בעצם, משום עידוד רב, בעובדה שבעיר בת עשרת אלפים יהודים, כס“ט פואל, למשל, אתה נואם באסיפה “המונית”, כביכול, לפני קהל של שבעים איש בערך, שידיעותיהם בעניני ארץ-ישראל כמוהן כאין. אין סיבת הדבר גם זה, שהרבה דברים בפעולת-המגבית של ה”גווערקשאפטען" הם זרים בעיני ולמורת רוחי – סביבה של “פועלי-ציון”, קרן נבדלת, כאשר העירות בצדק באחת רשימות-העפרון של בשולי ה“רונדשוי”. וגם העובדה המעציבה כי מרגיש אני את עצמי כיום מובדל ומבודד במובן פוליטי בתוך התנועה, ביחוד בתוך המפלגה בארץ-ישראל ובלשכה הראשית, הרבה יותר מאשר כל הימים מעת שאני שייך למפלגה – גם עובדה זו אינה בעיני הסיבה העיקרית של דיכאון-רוחי. – – – הרי מחוץ למפלגה אין לראות כיום בכלל שום חבר לדעה או ידיד, ואפילו רק במידת-מה. ככל שמשונה הדבר, דומה כי הגורם המכריע נמצא בשטח אחר לגמרי, אישי גרידא ופסיכולוגי כולו. ראשית, כבר נחליתי ממש מן “החובות החברתיות” הקשורות במסע-התעמולה. הן כבר יצאו מאפי. הייתי מעדיף עשרה נאומים והרצאות על הזמנה אחת לארוחת-הצהרים או סעודת-הערב באחד הבתים הפרטיים, שאני אנוס לקבל. שוב איני יכול לסבול את הישיבה הזאת, דבר יום ביומו, בין אנשים זרים שאין לי בהם, בעצם, כל ענין אישי ושגם אני זר להם לגמרי, את זו לטישת-העינים אלי וההעתרה בכל מיני שאלות. 24לסרב אי-אפשר, כיון שמגע אישי זה הוא הוא הקשר הדרוש בשביל הצלחתה הכספית של המגבית, ואילו סירבתי כי אז חשבו לי זאת לגבהות-לב ולפוזה שאינה במקומה. עתים אני חושש באמת, כי אם אהיה מוכרח להמשיך בדבר עוד שבועות אחדים, מדי יום ביומו, אזי אשוב הביתה כאחד ירא-אנשים לגמרי… ומכאן ההמשך של הלך-מחשבותי: אסור לי להיעשות ירא-אנשים, משום שאז לא אוכל לעבוד במפלגה ובעבודה המדינית, והרי אני קשור בעבודה זו וזקוק לה. ברם, דבר זה מביא מועקה רבה ברוחי, ואולי טוב הוא שהלחץ החיצון של סידור-הענינים מחזירני כפעם בפעם בחזקה אל העבודה ואינו מרשה לי להיתפס למצבי-רוח אלה אפילו למשך עשרים וארבע שעות.

נדמה לי כי בהשתלשלות הלך-הנפש אשר לי בשבועות האחרונים הללו היה לגורם מוזר במסעי-הרכבת רבי-הבדידות שלי קראתי כעת לא רק את ספרו (שהועדתי לכתחילה בשבילך, אלא שראיתי כי קשה הוא מאוד מצד הלשון) “שר-העיר של קארטרברידג”, אלא התנפלתי, מיד עם גמר קריאה זו, על שאר ספריו וכבר בלעתי, עד היום, את " Tude the obsecure " וגם את " The return of the Native " – כל הספרים האלה כתובים בסגנון בלתי-פרטנציוזי מאוד, שאף-על-פי שהוא לפעמים מורכב ומתנהל בכבדות במקצת, הריהו, בעצם, כולו פשטות פנימית וחיצונית. כבדות זו היא מן-הסתם הכבדות שבפשטות של הכפריים בני אסקס (ידיעה אישית הרי אין לי עליהם). אבל מה שנותן להם לספרים אלה את מידת הרושם החזק עלי, חזק במידה יוצאת מן הכלל, הוא – כוח-הגורל המתגלה באנשים האלה, אותו הכוח העצום של גורל שהוא לעתים קרובות חסר-טעם ו“בלתי-צודק”, ושכל התכונות והאימפלוסים האנושיים, כטובים כרעים, תאות-השלטון או האהבה, החמלה או האכזריות, ההפקרות או השליטה-בעצמו, אינם לעומתו אלא מכשירים וכלי-זין חלשים-ילדותיים, קנה רצוץ. הכוח הסתום והאדיר הזה עושה רושם עצום כל כך ביחוד מפני שהאנשים המתוארים כאן, איכרים או פועלים מדלת-העם בדרומה של אנגליה בתקופת המלכה ויקטוריה, נראים לנו זרים ופרימיטביים, והפרובלימות שלהם אף הן פרימיטביות ותמימות ביותר בעינינו ואינן נוגעות אל לבנו כמשהו חשוב וגדול מכל וכל. מעשה באשה שבעלה, ששתה לשכרה, מכר אותה לחברו בבית-המרזח הכפרי, בפומבי, במחיר חמש לי"ש ושני שילינגים, ואשה זו הרגישה את עצמה, בכוח חוזה-הקנין הזה, קשורה קשר מוסרי, אם כי לא חוקי, אל בעלה החדש, הקונה – הרי זה דבר שנראה לנו היום זר, בלתי מתקבל על הדעת וכמעט בלתי-מובן. ומעשה באשה אחרת שלאחר כמה שנים של כפירה, להלכה למעשה, בכל תורות הכנסיה, הגיעה, עקב אסון-תאונה שקיפד את חייהם של שנים מילדיה באופן אבסורדי שאין למעלה הימנו, לכלל משבר נפשי כזה, שהיא עוזבת את הגבר, אשר לו נתונה כל אהבתה, ושבה אל בעלה הראשון, זה שנפרדה ממנו, באשר הכירה עכשיו כי לא ייתכן כלל, לפני אלוהים, כי בעל ואשה, שהיו לבשר אחד, ייפרדו על-ידי גם פיטורין – הרי שוב מלחמה פנימית שבעינינו אינה אלא נאיביות יתירה. אבל כיצד כל זה שובר אנשים, מטלטלם, דוחפם זה אל זה ומפריד ביניהם, עד שהם כלים וגוועים, מתוך הרגשת בדידותם העמוקה והאבסורדית שבגורל חייהם – בזה יש כוח עצום. כל אחד מן הספרים האלה, משהנחתיו מידי, עורר בי הרגשה, הנה חשת שנית את היד הנעלמה על שכמך.

די הפעם – – – בעוד חצי שעה עלי ללכת אל המסיבה. האסיפה של אתמול הצליחה למדי, וגם הכניסה שבע מאות דולר. עם כל קריאת “יעמוד” – " אפיל" בלע"ז – רוצה הייתי להיקבר חי. מחר אני נוסע למיניאפוליס ומשם הלאה למילווקי ולשיקאגו – – –

דנור, 26.3.28

– – – זה לא כבר שבתי וחשתי, תחושה חיצונית גרידא, את המרחק, מתוך שמוכרח הייתי להסב את שעוני שעה אחת אחורנית. תחילה – “רבע-הזמן המזרחי” (“סטאנדרד איסטרן טיים”), ואחר – עוד שעה אחת אחורנית לקבע הזמן ה“מרכזי”, ועתה ­ לקבע-הזמן ה“הררי”, וכשאסע הלילה הלאה לקאליפורניה אצטרך לשוב ולהסב את שעוני עוד שעה אחת אחורנית: לקבע-הזמן של “הפאציפיק” (האוקינוס השקט). ואז אהיה מפגר אחרי תל-אביב בשתים-עשרה שעות בקירוב, ובקומי איפוא כאן בבוקר וברדתי לאכול את ארוחת-הבוקר, חוזרים שם אותה שעה אנשי-שלומנו מבית-העם הביתה. רעיון משונה.

כפי שמעיד השם “קבע-הזמן-ההררי”, הרי נכנסתי עכשיו לאזור “הרי-הסלעים” (רוקי מאונטיינס). חברים טובים אחדים, ולהם אוטומוביל עוד טוב יותר, הובילוני אפילו לטיול של כמה שעות, יום אחד אחרי-הצהרים, בין ההרים, עד שהגענו לפסגה אחת המכונה " Lookout Mountain " (הר המצפה). המראה מכאן הוא באמת יפה להפליא: רמות מושלגות ויערות עמוסי-שלג מעבר מזה ­­– והמישור הרחב, שנהרות חוצים אותו פה ושם ושדות רחבי-ידים משתרעים בו עד לפאת שמים, לרגלינו מעבר מזה. על הור-ההר גם מצאתי בהיסח-הדעת את קברו של מכר ישן-נושן: בופאלו-ביל, צייד היחמורים הגיבור וחיתת האינדיאנים מתקופת החלוצים של המערב האמריקני, שבצוואתו ביקש בפירוש כי יקברוהו כאן על הר-המצפה. בפעם הראשונה התודעתי אליו בשטאלופנן, בגיל שבו התחלתי לקורא בחריצות רבה את ספרות ה“שונד”. סחורה זו נמכרה בחנות גדולה אחת שברחוב הפולני, ועלי היה לעבור את כל העיר עד שהגעתי שמה מביתנו. אפשר היה להשיג שם חוברות של עשרה פניג: “נאט פינקרטון” ו“איטל קינג, האשה-הבלש הראשונה”. אולם היו גם חוברות שמחירן עשרים פניג, שרק לעתים רחוקות השיגה ידי לקנותן. הללו היו בראש וראשונה – “בופאלו ביל”, חוץ מ“טקסאס-דג’יק”, “ניק קארטר” ועוד. הנער שעמד אז בעינים נוצצות לפני חלון בית-מסחר הספרים ברחוב הפולני לא חלם מכל וכל, כי יבוא יום והוא יעמוד על-יד קברו סחוף-הרוחות של גיבורו האהוב, ועוד פחות מזה – כי יבוא הנה, למדינת קולוראדו, כשליחם ומבשרם של הפועלים העברים המאורגנים בארץ-האבות ויזעיק את הציבור למגבית בשבילם. אכן משונה הוא משחק-החיים! ואגב, כפי שמבטיחים אותי כל תושבי דנויר, היה בופאלו-ביל זה איש-בליעל מופקר ושותה-שכור. ואף-על-פי-כן, חלומות הילדות הלוהטים… הם לא ישכחו, – – –

7 באפריל 1928

– – – מבחינת הפנאי – הערים הגדולות, למשל שיקאגו, עוד גרועות הן הרבה יותר מן הקטנות כגון אומאהא או דנויר. אף-על-פי שאדם עושה בהן זמן רב יותר, יש לו פחות אפשרות להיות לבדו או לכתוב, וכשהוא חוזר סוף-סוף לחדרו, בשעה מאוחרת בלילה, על-פי-רוב לא לפני שתים, שתים וחצי, הריהו עייף יותר מכדי שיוכל עוד לעשות דבר-מה. עם כל זה, דומני כי החברים בלוס-אנג’ילס, למשל, קיבלו את הרושם שאנוכי אדם קר, סר וזעף ושנוא-חברה, משום שלא לכל ההזמנות נעניתי, וביחוד משום שלעתים קרובות הייתי עייף יותר מדי מאשר אוכל להמשיך על עצמי את סבר-הפנים הידידותי הידוע – – –

במשך השבועות שביליתי אחרי-כן בלוס אנג’ילס עצמה – באה תחילה הפרוגרמה הרגילה: מסיבות-כבוד אחדות, סעודות, אסיפות, ישיבות-ועד, ביקורים באגודות. אך יחד עם זה גם אפיזודים משונים אחדים. הראשון – מסע-טיול באוטומוביל שסודר על-ידי גברת אחת מקרובי המרובים שמצאתי, או – נכון יותר – שמצאוני כאן. נסיעה זו היא בלי-ספק אחד הדברים המצחיקים ביותר שאירעו לי. דודנתי, “שני בשלישי”, כפי הנראה, סנוב איום ו“פארוינו” מרכיבה מין חברה כזאת, מלבדי: דוכסית רוסית (לשעבר, בשל טרוצקי), “סטפניה, פרינסס ד.”, מי שהיתה גברת-החצר של קיסרית רוסיה, אלמנתו של הדוכס מ.ד.; רוזנת ספרדית זקנה, ששאר הנוכחים היו מכנים אותה ברוב אינטימיות בשם “ויולט”; ובחורה צעירה מארץ-ישראל, מוכנת ומזומנת כנראה לכל מעשה תועבה שבעולם – ובלבד שיספחוה אל אחת הסטודיות שבהוליבוד, מה שבעזרת השם לא יעלה בידה, כיון שאינה מכל וכל יפה כל צרכה ואינה “פוטוגנית”. ותחת זה יש לה רגלים עבות וגסות יותר מדי. אף-על-פי-כן מתגנדרת היא ומתימרת, כרבות אחרות כאן בלוס אנג’ילס, להיות “כוכב-פילם”. ובתוך חברה זו – אנכי, המסכן. השיחה היתה – להתפקע מצחוק. למשל – הדוכסית (באנגלית מאוד רוסית ונוראה): “אמור לי בבקשה, מר דוקטור, מה שלום ידידי הלורד והליידי אלנבי? העודם בארץ-מצרים?… עליך לדעת, אנוכי הייתי הראשונה, בהיותי בקאהיר, שסיפרתי ללורד אלנבי על אודות נפלאותיה של פלשתינה ויפי מראותיה”. ואמנם גרה היתה בקאהיר, מדברת ערבית וקורעת את עיניה בפוך, כמנהג הגבירות הערביות. היא הראתה לי את שני הספרים שפירסמה עתה: האחד – “חצר-המלכות הרוסית לפני חורבנה”, והשני – " המהפכה האריסטוקרטית – ברוסיה". היא מכירה את כל סודות-החצר ועכשיו היתה בניו-יורק כדי להתחקות על שרשיה של אותה אשה הקוראת לעצמה אנאסטאסיה, בת הצאר, ודעתה היא כי אין זאת אלא רמאות. הרוזנת: “כסבורה אני כי טרוצקי הוא א ורי סמארט מאן. שני האנשים היותר סמארט שבעולם הם, לפי דעתי, טרוצקי ומוסוליני. אמור לי, בבקשה, מר דוקטור, העוד לך קרובים ברוסיה?” אני: “בודאי, קומטסה! ורובם נלהבים”. דודנתי מביטה עלי בעינים מזרות תרעומת, כנעלבת. אך לי נדמה שאליו נמשך הטיול הזה עוד ימים אחדים, כי אז הייתי בעצמי לטרוריסט או משהו כיוצא בזה – – – הרי יודעת את כיצד אני מגיב לעתים קרובות על דברים כאלה, פעמים גם שלא ברצוני. מכל מקום בטוח אני כי דודנתי שמחה כשנגמר הטיול והחברה שבה בשלום הביתה.

האוסטין, טיקסאס 14.4.28

– – – אותו יום, בערב, היה לי “מיטינג”, שנערך מטעם “הארבייטער-רינג”. האוסטון – מספר תושביה היהודים: 6000, בקירוב, לאסיפה באו כשלושים איש. מהם שומעים כחמישה-עשר – ויתרם מתנמנמים או מביטים על השעון, ומן השומעים – 7,5, בערך מבינים על מה דברי מוסבים… – 7,5 מששת אלפים – 0.12 אחוז של מספר יהודי העיר הזאת. טוב.. – – -

ואקו, טיקסאס, 17 באפריל, 1928

[אל אמו]

– – – יכולים אתם לתאר לעצמכם כי ערבי ה“סדר” לא עברו עלי במצב-רוח נלהב ביותר.. סימה בניו-יורק, אתם כולכם בתל-אביב, ליזה בברלין, אנוכי גופי בלוס אנג’ילס – הרי אין בזה כדי לשמח הרבה את הלב. ואף-על-פי-כן השתדלנו לקבל את הדברים כמיטב יכלתנו. למטרה זו דחיתי את כל ההזמנות לחג, שקיבלתי ממכרים ומקרובים, ונסעתי עם אחדים מן החברים והידידים למשק חקלאי אחד שבסביבת העיר, מקום שם ק. שט. וו. י. עובדים. – – –

– – – בצריף שבו דרים שני “שכירי יום” חקלאיים אלה סידרנו לנו משהו דומה ל"סדר-פועלים-ארץ-ישראלי, א לא חבורת הדרום או חבורת-ההכשרה, ואף-על-פי שלא כל פרחי חלומנו עשו פרי, הואיל והבחורים קיוו כי, בהתאם למנהג הנושן של “בלוי-וייס” 25, ננהל בשעת הסדר גם שיחה רצינית על-אודות איזו פרובלימה רצינית, – דבר שנבצר ממנו לעשותו בעקב ההרכב המגוון של המשתתפים, – עוד היה זה בכל-זאת הטוב מכל מה שאפשר היה לקוות. מלבדנו ומלבד ס. היו שם מ., חברים אחדים מדגניה, העובדים כאן, בחורות אמריקניות אחדות, ואנחנו קראנו בהגדה של פסח, שרנו, ואחר שבנו בחשכת הלילה באוטומוביל העירה – – –

מספר הנאומים שנשאתי באסיפות פומביות מתקרב עתה למאה, למעת שעליתי על חופי הארץ הזאת בשניה. עוד שבועיים ימים, בערך – ומסע התעמולה שלי נשלם, לפי שעה. ביום הכ"ז בחודש זה איפגש עם וייצמן בשיקאגו, הואיל ובכלל עוד לא התראינו ועדיין לא דיברנו איש עם אחיו. משם אסע לימים אחדים לדיטרויט לועידת “אגודת הפועלים היהודית הלאומית” – שאגב, אינה מפלה אלא “אגודת-ביטוח”, מין קואופרטיב – ומשם בדרך-עקיפין קטנה חזרה לניו-יורק. אז גם אשמיעכם שנית עוד פרטים על אודות תכניותי לעתיד.

– – – שרוי הייתי בצער על שלא יכולתי אז, בחדשים הראשונים לאחר בוא אמא לארץ, כשהרגישה את עצמה כל כך לא בטוב, לשמשה וללוותה.

– – – והעלו-נא לעתים על לבכם גם את זכר הבן, האב, האח, הגיס, הדוד –

חיים

פרשו-נא בשלום כל מכרים, כדי שלא ייעלבו, למען השם!

בנובמבר, 1928

נאוה’לי יקירתי,

זהו הבית שבו אנוכי גר כעת. זוהי ניו-יורק אחרת. אך לא ב“אץ-ישאל”. ומה מעשיך את? הזוכרת את עדיין את המעשיה בחתלתול וחתלתולה? – – – מתגעגע אני לשוב הביתה. ומה נשמע בדבר התרד והגזר, תפוחי-האדמה והחלב? שמעי בקולי: לעסי היטב ובלעי. ותני נשיקה גדולה גדולה לאמא’ינקה מאת אבא שלך.

מונטגומרי, אלא.,

15.3.29

[אל סימה ארלוזורוב]

– – – אינטרמצו דרומי: עומד אני כאן עם חבר אחד לפני חנותו. הוא קורא אל סוכנת-ביתו, כושית זקנה כבת ששים, לאמור: “עשי-נא כך וכך, מיסיס היגינס”. מיד נגשו אליו שלושה בחורים גדלי-קומה ושאלו: “כמה זמן מתגורר אתה כאן בדרום?” תשובה: “ארבע שנים”. – "ארבע שנים? ועדיין אין אתה יודע כי לא נהוג אצלנו לומר ‘מיסיס’ לכושית נבזה? אנחנו חברי “הלגיון האמריקני”. “אנחנו נלמד אותך דעת”. החבר שותק. וכי מה יכול הוא לעשות? מדינה נאה, האין זאת? – – –

צ’אטאנוגה, טנסי, 21 במארס, 1929

אמא יקרה,

– – – אפשר כי לא תאמיני לי, אמא יקירה, ואולי גם תנזפי בי כדבעי. אבל אומר אני לך כי איני יודע כלל בדיוק, במה אשלח את ידי בעוד ששה-שבעה חדשים, כאשר אשוב הביתה. את ואנשים רבים אחרים סבורים, כמובן, כי עולם מלא אפשרויות פתוח לפני – ולא היא! לשוב לעבודת המפלגה או ה“התאחדות” – אין את נפשי. ישנן אלף שלוש מאות ארבעים ושבע סיבות לדבר. התכניות האוניברסיטאיות שלי עלו בתוהו – ומתוך נימוקים כלכליים – על כל פנים כאן באמריקה. את הצעת תחנת-הנסיונות דחיתי, וגם איני בטוח שזה היה משהו מתאים לי. לקבל משרת-פקיד באכסקוטיבה 26אין אני רוצה, הואיל ודבר זה ישלול ממני את חירותי הפוליטית. הדבר היחיד שבו הייתי עוסק בחפץ-לב, הרי זה שבועון – וטוב מכל, שבועון משלי – ולזה אין בידי האמצעים. השבועון של המפלגה הוא, ראשית, חסר-בסיס בהחלט מן הבחינה האקונומית, ושנית – קשורות בו שאלות אישיות מאוד ומסובכות. וכך הלאה וכיוצא בזה. עוד מעט ולא תהיה לי ברירה אחרת מאשר לתת מודעה ב“הארץ”, לאמור – איש מבקש משרה בפירמה פרטית. מילא, נניח להלצות, אך שום דבר לא ברור לי עדיין, אלא שמכל מקום עלי לחכות עוד עד הקונגרס בטרם אחליט דבר מסוים.

אטלנטה, 29.3.29

– – – זה עתה התחלתי לקרוא בספר " Of Human Bondage " מציאה מצאתי במקרה, אקסמפלר נאה מאוד במחיר 75 סנט, ואמרתי אל עצמי, כי בעד הכסף הזה כדאי לקנותו מכל מקום. מה שמפליא אותי הוא, כי לא דיברת אתי דבר וחצי-דבר על הספר הזה. הוא כל-כך עשיר במתן דחיפות. לא טוב עשית שלא העירות לי עליו ביתר הדגשה. אמנם אך מקרה או שלא היה סיפק בידי לקראו אז, ב“מחנה”, ואף-על-פי-כן! מקווה אני לגמרו עד שאשוב הביתה, ואז נחדש יחדיו רשמים. – חוץ מזה קראתי ברכבת את הרומן, הנחשב לטוב מאוד, של ד. ה. לאורנס (מספר אנגלי מן הצעירים – כמו סומרסט מוהאם, אף הוא לא-אמריקני): “בנים ואוהבים”. בעצם, לא עשה עלי הספר את הרושם המקווה. הפרובלימה העיקרית, – בן שקשריו אל אמו חזקים כל-כך, שכל ימי חייה אין הוא יכול להשתחרר מהשפעתה ואינו יכול לשחרר גם את כל חיי-האהבה וחיי-היצירה שלו – פרובלימה זו היא בשבילי יותר מדי “מיוחדת”, יותר מדי מודרנית, כביכול. כל המבנה הפנימי היסודי שלי הוא הרבה יותר ישן מזה. כל האנשים שאפיים הוא כל-כך רגיש ומסובך עד לאין-קצה, ועלים איפוא עלי כמשהו זר ובלתי-מציאותי במובן-מה. איכרי-דורסיטשייר של תומס הארדי הם לי הרבה יותר קרובים ונראים לי הרבה יותר חיים. והרי מבחינת הלשון סגנונו של לאורנס הוא לעתים קורובת גראנדיוזי, ואחד המבקרים המפורסמים קרא לו פעם, ובצדק: glorious writing. למשל, הפיסקה של הסיום: הבן, אחרי מות אמו, עומד לבדו בלילה בקצוי העיר… זוהי באמת “כתיבה מפוארת”, האין זאת?

נהניתי הנאה מרובה מיפי-הלשון הזה, והרי את יודעת כי עשוי אני להפיק מזה תענוג ממש, כמו למשל, נאמר, מגינברים וצימוקים וסרטי בלשים. אבל, בדרך-כלל, נעשיתי בזמן האחרון מפגר מאוד בקריאה בספרים. אינני יודע מה זה היה לי הפעם. הנני כה חסר-תקוה ומורדף בפנימיותי בלי-חשך. איני יכול למצוא לי מנוח. אך אקח בידי משהו, ומיד אני מרגיש דחיפה למשהו אחר. אם אשב לקרוא, מתעורר בי רצון לכתוב. אם את התזכיר אני כותב, משהו דוחפני לכתוב מכתב. יושב אני לכתוב מכתב, ומיד בא החשק לקורא ספר. אם רומן אני קורא, לבי נוקפני, למה איני עובד עבודה “רצינית”. כשאין לי מנוח, אני הולך אל הסינמטוגרף. יושב אני בסינמה, שוב משהו דוחפני לקום ולצאת החוצה. באמת אין אני יודע מהו הדבר. עתים אני חושב: בן שלושים הנני כיום. במשך שלושים שנות חיי הראשונות ביזבזתי כל-כך הרבה כוחות – כוחות-עצבים וגם כוחות-נפש – פשוט, השלכתים ללא חפץ. העוד יספיקו לי כוחותי? לכמה זמן? היספיקו לפחות עד אשר אגיע באמת אל “המפעל העיקרי” של חיי? מתי יבוא הדבר הזה? ומה יהיה טיבו של “המפעל העיקרי” הזה? עוד מעט והגיע הזמן. עתים יש שאני חושב: הנה ישבתי שנים כאן באמריקה כשאני לעצמי, למדתי כאן הרבה מאוד, מכמה בחינות. אולם לא הבאתי אלא חלק קטן מן התועלת שיכולתי להביא. האשמתי היא זאת? כלום רשאי אני להרשות לעצמי בזבוז כזה? ואיך יפול הדבר להבא? ואולי אין זאת בי אלא עצבנות גרידא? איני יודע בעצמי.

די. בעצמי לא אדע מה קרה. אין דבר! הכל ייגמר בטוב. אל נא תתעצבי אל לבך – – –

לונדון, 17.8.1929

– – – עתה אחרי הכל, ואנוכי יושב באולם-הקריאה המרווח של המוזיאון הבריטי. מסביבי דממה גמורה, נשמע רק קול הרשרוש הקל של מאות-מאות דפי-ספר, עלי-נייר, כתבי-יד, ירחונים, מחברות-כתיבה. כאן ישבו ועבדו כה רבים מן הגדולים אשר בארץ: מארכס – על “הקפיטל” שלו, קרופוטקין – על “העזרה ההדדית”, אדוארד ברנשטיין – על “תולדות המהפכה האנגלית”. וכאן אני יושב כעת ומתאמץ לחדור לתוך החיים של ארץ זרה, של אדם מוזר ותקופה צודת-לב של קולוניזציה. עדיין לא עברו אלא שתים-עשרה שעות מאז באתי לכאן, אבל לא חפצתי לבטל אפילו חצי-יום. הרי יש לי רק שבועות אחדים של פנאי. קיבלתי מאת האכסקוטיבה אותו תפקיד שעל-אודותיו כתבתי לך – – – עלי להכין חומר בשביל “הועד לעניני המוסדות הרפזנטטיביים” שיתאסף כאן בשמיני בספטמבר. כסבור הייתי כי חשוב לי מאוד הדבר שאוכל לעבוד כאן בלונדון משך חודש אחד בלי קושי כספי, ועל כן החלטתי סוף-סוף לנסוע הנה. הייתי שמח מאוד בחלקי עתה, אילולא הריחוק ממך, הקשור בזה – – –

המועצה הראשונה של “הסוכנות היהודית” היתה פגנה עצומה, מסודרת יפה להפליא, אבל היה בה יותר מדי משום “חלון-ראוה”. משתאה אני לדעת מה יהא מאחורי כל זה. אנוכי הנני, כמובן, לא רק חבר המועצה, אלא גם חבר ועד-ההנהלה של הסוכונת, שאין בו אלא עשרים ציונים בכלל. אבל ישיבת-הפתיחה של ועד-ההנהלה היתה תוהו-ובוהו לחלוטין. וארבורג הוא היושב-ראש. אולם האנשים האלה רגילים כנראה לעבוד רק בעזרת פקידים מומחים ומזכירים. כשהם נמצאים לבדם – הם חסרי-ישע לחלוטין ואינם מסוגלים לצאת בשלום אפילו ממצבים פרלמנטריים פשוטים פחות או יותר. אם לא יעלה בידנו לארגן אותם, אזי חוששני כי מומחיותם לא תביא תועלת מרובה ביותר. ומה שנוגע לבחינת ההפגנה שבדבר, הרי יש לזכור אי האנשים שכינסנו בסוכנות הם אנשים באים בימים כולם: מארשאל, גרוזנברג וכו'. זהו הבדל גדול בין מועצת-הסוכנות הראשונה ובין הקונגרס הציוני הראשון, שבו הצירים שפרקם למעלה משלושים שנה היו יוצאים מן הכלל. אולם בנו של מארשאל הוא כעת ברוסיה, בנו של וארבורג – השם יודע היכן הוא. באופן כזה, התעודה האמיתית להפעיל את הסוכנות עדיין לפנינו היא – – –

לונדון 18.8.1929

– – – כשאני מהרהר במה שהיה בציריך, נדמה לי כי לא היתה שעה יותר מעניינת, במשך כל ימי הקונגרס והסוכנות האלה, מאשר אותו ערב כשבא מארשאל כאורח אל הועד הפועל הציוני. כדי לדבר על לבנו ולהוכיח לנו כי צריך להכניס סעיף לתקנות-הסוכנות, לאמור – כי יותר מתקציב הסוכנות לצרכי-הדת היהודיים. הוא דיבר הראשון. דבריו היו בהתלהבות, ברגש ובקול רם כל הזמן, אבל פרימיטביים במקצת בצורתם, ובמחילה מכבודו – קצת המוניים בטון שלהם. נאומו תורגם לגרמנית – ועל-ידי מי? – על-ידי ברתולד פייביל. זאת היתה סצינה מוליירית ממש. דומה היה הדבר כאילו הוטל על אנאטול פראנס, למשל, למסור אחד מנאומיו של הגרנל בות מ“חיל הישע”. כאשר גמר, קם וייצמן ותמך בהצעתו במלים פשוטות אחדות. ואחר התחיל הויכוח: סאקר, שדיבר בפיקחות רבה, בסרקאזם, בקורטוב של ציניות. “אנוכי בלתי-דתי, אולי אנטי-דתי. ובכל-זאת חושב אני כי אין לספק צרכים דתיים על-ידי תקציב וכסף. אך אם אנשים המתימרים להיות דתיים עומדים על כך, צריך שיקבלו את התקציב שהם דורשים”. ואחר באו כמצליפים זה אחר זה: יצחק גרינבוים – על החופש האישי והתקנון, אנוכי – על חופש הדעות ו“אנחנו, בני ארץ-ישראל, אין אנו חיים במוזיאון לאומי” – ואחר – ב. לוקר… וכו'. לבסוף הוכנס סעיף על חופש הדעות נוסף על הסעיף בדבר התמיכה בצרכים דתיים. אבל כל הערב כולו היה כמין ישיבת הפרלמנט האנגלי במאה השבע-עשרה, שבה צירי הבית התחתון נלחמים על חופש-המחשבה האישי כנגד הלורדים, הרוחניים והחילוניים – הרוזנים וההגמונים. סבורני, כי אף אחד מאלה שהיו נוכחים בישיבה זו לא ישכחנה כה מהר – – –

לונדון, 21.8.1929

– – – – מה שנוגע לי, אופן-חיי בשעה זו משונה למדי הוא. בוקר בוקר, בתשע שעות, פעמים באיחור של חמישה או עשרה רגעים, אנוכי ניצב בשערי המוזיאון הבריטי. השמשים עדיין מטאטאים את חצר המבוא ומנקים את הזגוגיות בדלת-הכניסה, וכבר אני יושב אל שולחן-המכתבה שלי. יש לי כבר מקום-ישיבה קבוע – הקיטוניות שבעיגול-הקיר הרחב מחולקות ומסודרות לפי אותיות ומספרים, למשל – 3. P ושם, אל המכתבה מספר 3. P אנוכי יושב כל היום עד שהפעמון מצלצל בפעם השלישית, בשש פחות חמישה רגעים. צר לי להשיב את הספרים לספרן. עת ארוחת-הצהרים אני יוצא לשלושת-רבעי שעה והולך אל אחד ה –" ABC " (מקום שם פיליפ 27היה אוכל את ארוחותיו), או ל“מחלבה-אכספרס” – מקום שם האוכל רע מאד וההמון רב מאוד. זה הכל. בשש שעות אני הולך הביתה, ושם אני מתקין את החומר בשביל האכסקוטיבה, כותב מכתבים, קורא “מאגאזינים”, ואחר אני הולך לאיזו מסעדה עגומה, לארוחת-הערב, ולפעמים – לבדי, לבדי – לסינמטוגרף. חוששני כי לא אתקדם הרבה בדיבור אנגלי, הואיל ויש ימים, ימים תמימים, שבהם אין אני מוציא מלה מפי, זולתי בהזמיני את המאכלות בשעת הארוחות. ורק בשעה שאני נתקל באחד הסטודנטים מארץ-ישראל שבכאן, יש לי הזדמנות לדבר – עברית… לא אגיד כי כל זה מצער אותי ביותר, אבל בודד אנוכי כאן מאוד.

עבודתי מתקדמת באופן משביע רצון. המוזיאון הבריטי מכיל בקרבו הרבה יותר אוצרות מאשר שיערתי. מעולם לא קיויתי למצוא כאן את העתונים של כל מיני עיירות קטנות של כורי-הזהב באוסטרליה וניו-זילנד, כגון " Otago Withess " או " Maryborough " שלפני ששים שנה, שהוצאו לאור על-ידי יוליוס פוגל. אבל הם נמצאים כאן! ואנכי טובל עד הצואר בערימת האבק של העלים הנושנים. דברים אחדים שאין למצאם כאן, יש למצוא ב“אינסטיטוט הממלכתי לקולוניזציה”, וכבר השגתי מכתב-המלצה לספריה של מוסד זה. יש, כמובן, מקורות אחדים, יקרי-המציאות, שאין למצוא אותם בשום מקום בלבד ניו-זילנד עצמה. לפני ימים אחדים נתקלתי ברשימה ביבליוגרפית על אודות פאמפליט של ליצנות נגד סיר יוליוס פוגל. שם החוברת הוא: " Jewilus Rex and men of his time "28, ועל השער קריקטורה של פוגל בצורת יהודי זקן, סוחר בבגדים ישנים. את החוברת הזאת אין להשיג בכלל. ואף-על-פי-כן, מקווה אני כי עד שאעזוב את לונדון, יהיה לי די חומר בשביל מונוגרפיה נאה, שאחברנה בארץ-ישראל.

– – – בדרכי חזרה הביתה, אמש, הפתיעני שוב המספר הגדול של הילדים הצובאים על פתחי בתי-המרזח ומחכים לאבותיהם – מראה מחריד. אחר הילדים, נער חיור כבן שש או שבע, בעל בלורית שחורה, ישב על הארץ סמוך לדלת ושיחק לו בעצמו בפסיפסים או כיוצא בזה, בשתיקה וכמעט בעצבות, בשעה אחת-עשרה בלילה.

– – – היום נהפך איפוא באמת ל“יום-שחור”. הבוקר, בצאתי מביתי ללכת אל המוזיאון, נראה הכל שקט ובהיר מסביב. היה בוקר יפה מאוד. מהלך והולך הייתי לי בנחת ומהרהר בחן המיוחד של סביבה זו.

אך ברגע שנטלתי בידי עתון, עמדתי פנים אל פנים עם האסון שקרה יום לפני זה בירושלים, ושאת תוצאותיו אי-אפשר עדיין לחזות מראש אפילו ברגע זה. שוב שפיכות-דמים בארץ-ישראל, ובקנה-מידה רחב, ומהומות גדולות בירושלים. תארי בנפשך מה הרגשתי כאשר הופיעו עתוני-הערב, עם הכותרות הסנסציוניות: “אניות-מלחמה מפליגות לארץ-ישראל”? הידיעות האחרונות ברגע זה הן: עשרים הרוגים; היום נשחטה במוצא משפחה יהודית שלמה בת שש נפשות; משלחת של נתיני ארצות-הברית (כנראה, תיירים) התיצבה לפני הקונסול האמריקני וביקשה ממנו כי יקרא לספינת-מלחמה על-מנת להשיבם לאמריקה. רע מכל הוא, שאין איש בשום מקום: בארץ-ישראל אין בשעה זו אף אחד מחברי האכסקוטיבה, וה' ברוידה. הפנקסן, הוא המיצג את הסוכנות היהודית בירושלים. בלונדון אין איש כעת. ליפסקי הגיע אמש, ועוד הבוקר לא ידע כל מאומה, לא ראה אפילו את העתונים. הנציב העליון איננו בפלשתינה – שיחקה לו השעה – הוא נמצא בדרך. במשרד המושבות אין איש עקב הויקאנד. דוב הוז ניסה להתראות עם סגן-המיניסטר, אך לשוא. בארץ-ישראל הופסקו כל העתונים, על הטלגרמות הוטלה ביקורת. אלוהים יודע מה נעשה שם. ובשל מה כל הרעש הזה? ומה מועיל יש בדבר? המבוי הארור הזה אל הכותל המערבי הוא באמת מין מבוי מפולש, שאין מוביל לשום מקום ואין מוצא הימנו, והוא יעלה לנו ביוקר: דם, שלוה, עצבים, רצון טוב, פרסטיז’ה, יכולת קונסטרוקטיבית, יחסים וקשרים שכל-כך קשה לחזקם. בטחונם של אחינו בני-ישראל – זה יהיה המחיר שנשלם בעבורו.

לא יכולתי לשוב לעבודתי בשקט. הנקל להגיד: קור-רוח! מי שהכוח על צדו יכול להתנהג בקור-רוח. אבל אלא שזקוקים לכך ביותר, מסוגלים פחות מכל לבור לעצמם את מצב-הרוח הדרוש.

– – – ליל מנוחה, יקירתי שלום, ושלום לארץ-ישראל ארצנו. –

לונדון, 29.8.1929

– – – האסון אשר קרנו הוא גדול, גדול מאוד. ברגע הראשון שדימינו לנשום לרווחה במקצת, באה שנית המכה האכזרית הזאת. בשעה שכתבתי ביום-שבת לא היו כאן אלא הידיעות הראשונות, ועדיין לא שיערתי אז כי הדבר יגיע לכלל מהומות כלליות ופרעות ממש. מה שעבר עלי במשך השבוע האחרון הזה, מה מאוד סבלנו כאן בלונדון, אין ביכלתי לתאר, על כל פנים – עוד לא היום. נדמה לי כי נזדקנתי בכמה שנים במשך השבוע האחד הזה.

אף לא עתה הוא הזמן כל-עיקר לחקור ולדרוש בסיבות הדבר ובשאלת האשם והאחריות. אתמול הגיעו הנה מארץ-ישראל העתונים של הימים האחרונים לפני המהומות, ועיני חשכו בראותי אפס קצה מן האחריות שאנו נושאים בדבר – – –

כאן כל השרירים מתוחים כדי למנוע, נוסף על כך, גם קטסטרופות פוליטיות, וייצמן, שחזר מיד, עובד יומם ולילה.

– – – בקשר עם זה החליטה האכסקוטיבה לשלוח אותי, לעשרה או שנים-עשר הימים הקרובים, לז’ניבה, מקום שם מתאסף כעת חבר-הלאומים. גם שם המצב הוא מסוכן למדי. היושב-ראש של הישיבה הבאה הזאת הוא, למזלנו, הציר הפרסי, מוסלמי. עלינו לנסות למצוא צינורות-השפעה גם שם. אביגדור יעקובסון כבר נמצא שם, וגם וייצמן נוסע שמה. כמובן, אין אני בן-חורין להיפטר מזאת. בין כך ובין כך הרי נפסקה עבודתי כליל זה כמה ימים. הועדה של המועצה המחוקקת ( Legislative Council ) כבר נתבטלה כמובן לחלוטין. אסע איפוא, כפי הנראה, ביום שני לז’ינבה, ואיחור הנסיעה הוא משום שאור ליום שלי עלי לנאום כאן באסיפת-ההפגנה שבאלברט-הול. 29לא שיערתי מעולם כי נאומי הראשון באלברט-הול יחול בשעה טראגית כזאת – – –

[לבתו שלומית]

סירקוזה, 1.11.1930

נוצה’לה יקירתי,

האניה שלי הביאה אותי לשעות אחדות לעיר הזאת, הידועה מימי קדם. כאן חי איש-המדע היווני הידוע ארכימדס ששרף את אניות הרומאים על-ידי קרני השמש שכיוון עליהן בראי גדול. ועוד סיפורים עליו בודאי תספר לך אמא, כשתשאלי אותה. שלומי טוב, הנסיעה עברה בסדר. מחר בבוקר נגיע לניאפול, ומשם נעבור לרכבת. תכתבי לי ללונדון ודרשי בשלום אמא ולופט.

נשיקות מאבא.

לונדון, 24 בנובמבר, 1930

אמא יקרה שלי,

מקווה אני כי את הטלגרמה 30שלי קיבלת לפני קבלך את המכתב הזה, ומתוכה כבר ראית מה יוצאות מן הלב הן ברכותי ליום-ההולדת הששים שלך, ומה רבה תקותי כי כוח-החיים הנפלא שלך, ובעצם – גם שמחת-החיים שלך, יהיו מנת-חלקך במידה בלתי-פוחתת עוד זמן רב מאוד מאוד. ועתה הנה נסיבה היתה פרי התנאים החיצוניים, שלא יכולתי לברכך ביום זה פה אל פה, וביחד עם כל בני משפחתנו, ולא נשארה לי איפוא ברירה אחרת מאשר לעשות זאת בצורה שאינה חביבה עלי ביותר – בכתב. אם אדם עשוי בכלל לחשוב בנעוריו, כיצד ובאיזו צורה רוצה היה לראות את יום-ההולדת הששים שלו, אזי ייתכן שלא הכל הוא כיום כמו ששאלת אולי לעצמך. אבל, מאידך גיסא, הרי ישם גם כל כך הרבה מן החיובי, שאני מקווה כי לא תרצי להיות בלתי-צודקת. ילדיך כולם מסביבך, – גם אם הולכים הם בדרכיהם הם. כמה הורים הם בעולם בימינו שזוכים אפילו לזאת בלבד? נכדים – ומספרם גדל והולך – משחקים בביתך, ואפילו אם יש פעמים והם מקימים שאון קצת יותר מדי. ארץ-ישראל, עם כל הערך שישי לה בשבילנו גם במובן המסורת וגם במובן התקוות שלא גמלו עדיין, נעשתה לך למולדת שניה. בשביל כמה דורות נשארה תקוה זו מעל וכמה יהודים מסכימים היו ברצון רב להתחלף אתנו אפילו כיום הזה? שמצבנו החמרי, מצב כולנו, אינו כמו שצריך להיות – כלום יכול דבר זה להכריע את הכף כנגד כל היפה והטוב שהחיים נתנו לנו? גם טבעך בקרבך יחוש בודאי בכל כוחו את הערכין החיוביים הללו, ביום הולדתך. האם לא התפעלתי ממך תמיד בגלל חיוב-החיים הגדול שלך, יציבותך ומרצך, וכלום לא השתדלתי ללכת בדרכך זו?

ישיבתי בלונדון תהיה ממושכת קצת יותר משעלתה במחשבה תחילה, עקב המצב הפוליטי, כפי שסיפרה לך בודאי סימה. אבל כסבור אני כי הזמן שעלי לעשות כאן עוד – הוא פחות מן הזמן שכבר עשיתי כאן. במשא-ומתן עם הממשלה באה כעת הפסקה מסוימת – – – איך שיהיה, או שעוד מעט ויבוא צעד חדש, ואז יתקדם המשא-ומתן ויגיע במהירות לקצו, ואזי אשוב הביתה מיד אחרי גמר הענין. או שהמשא-ומתן יימשך עד לאין קצה, ואז אין גם טעם כי אנוכי אישאר כאן עוד זמן רב. את הכנת החומר למשא-ומתן – עבודה שבה יכולתי אולי להיות להועיל – כבר גמרנו בין כך ובין כך – – –

הקונגרס יתאסף, כידוע לך בודאי, בפברואר. את מקום-הקונגרס קבעה האכסקוטיבה גם הפעם בקארלסבאד. נראה הדבר כי הציונות נגועה קשה מאוד במחלת המרה 31, אם גם באמצע החורף אין היא יכולה להתקיים בלי קארלסבאד. אולי רוצה היא גם להתחמם מעט במי המעיין. מצבי-רוחי נאלח כל-כך, שאין אני מאמין כמעט כי אסע הפעם בכלל לקונגרס – – –

לונדון, 29.11.30

[אל סימה ארלוזורוב]

– – – בינתים קראת אולי את מכתבי אל אמא… מתוך המכתב הזה נודע לך בקיצור על-אודות הרצאתי לפני קבוצת צירי-הפרלמנט של מפלגת-הפועלים, מפועלי-ההובלה. ההרצאה בא איפוא בזמנה, לפי התכנית שנקבעה מראש. נוכחו כחמישה-עשר מחברי הפרלמנט הללו. נדמה לי כי דברי קלעו יפה ולא החטיאו את המטרה; על כל פנים, משך ארבעים רגע הקשיבו היטב. אחר באו שאלות, בחלקן משונות להצחיק, ומעידות על בורותם הגמורה של השואלים בענין המדובר [למשל: הישנים בארץ גם " absentee Iandlords " (בעלי אחוזות שאינם יושבים על אדמתם, אפנדים) מבין הערבים, או שהמדובר הוא רק בבעלי-הון יהודים…] – ובחלקן פה יקוש (כגון: האם היינו רוצים לקבל את הרברט סמואל חזרה כנציב עליון).

היושב-ראש היה בן טילט. אפשר את זוכרת אותו עוד מן הקונגרס הפריסאי הלכנו יחד עמו (ועם ג’ורג' היקס) כברת-דרך לורסייל, אולם השנים סרו, כפעם בפעם, לכל בית-מרזח שנקרה להם בדרך, עד שלבסוף לא יכולנו עוד לחכות להם. הזוכרת את? – – – גם הפעם נדף מבן טליט ריח-ויסקי שאינו מוטל בספק, אך דבריו היו ברורים והגונים והוא בחור הגון מאוד. לאחר גמר האסיפה אמר אמרה נאה מאוד על פאספילד. “פאספילד” – אמר בהחליקו על סנטרו כדי לציין את זקן-התיש של סידני וב, – חשוך-בנים הוא. מה אפשר לקוות מאיש שמעולם לא הוליד ילד, איזה מיניסטר הוא זה?

עמדתנו בבחירות-המשנה שבויינטצ’פל עוררה התרגשות גדולה בין יהודי לונדון 32(וכמדומני, גם בארץ-ישראל). הלמאי – הייתכן לתמוך כעת במועמד של הלייבור-פארטי? חושב אני את ההתרגשות הזאת למחוסרת-יסוד ולמזיקה.

הרי סוף-סוף אין אנו יכולים להעמיד את כל הפוליטיקה שלנו על ענין רגעי אחד. מפלגת-העבודה עדיין לא כלתה את מעשיה כל-עיקר. עוד זמן רב תהיה האלטרנטיבה של הממשלה באנגליה, ולא אחת עוד נהיה זקוקים למגע אתה. לעומת זאת התנגדתי מלכתחילה כי אנחנו – בתורת אורחים באנגליה – נתערב במלחמת-הבחירות. את זאת צריכים היו לעשות “פועלי ציון” האנגלים. ואולם אנחנו חייבים להיות נייטרליים בהחלט. כאשר הכניסו את שמי (ביחד עם שמותיהם של שפרינצק וקפלנסקי) לתוך רשימת-הנואמים של אסיפת בוחרים, הודעתי מראש כי אנוכי, כיוון שאיני לא בוחר ולא משלם-מסים, איני רוצה לנאום. לסוף נהפכה האסיפה, כידוע, לסקאנדאל גדול. גם קפלנסקי ושפירנצק לא באו. ברם, מקימי-השאון לא נתנו לדבר גם לסניל, 33אף על פי שכוונתו בודאי אך טובה היתה. האין זה מעשה-שחיתות? – – –

באזל, 4 ביולי

אתמול אחרי-הצהרים דיברתי בכל-זאת משך שעה ועשרים רגע בויכוח הכללי. וסבורני כי לא אגזים אם אומר שזאת היתה הצלחה אישית. לא רק באמצע הופסק נאומי על-ידי מחיאות-כפיים סוערות, אלא הבאתי את הקונגרס, בסוף הנאום, לידי קדחת אמיתית של תשואות-חן – – – החברים יצאו ממש מכליהם. כאשר חזרתי את הפרקציה, 34 קמו הכל כאיש אחד – מעשה בלתי-רגיל אצלנו כלל וכלל. ביאליק ושמריהו לוין התנפלו עלי ונשקו לי על הבימה הפתוחה. מחזה נורא. גם דעת העתונות עלי תהיה, כנראה, טובה. ה“באלזר נאציונאל-צייטונג” כתב: ד“ר ארלוזורוב מתפתח והולך יותר ויותר ממנהיג של מפלגת העבודה לפוליטיקאי שבקנה-מידה גדול” (זהו ניסוח מפתיע, אבל משמח בכל-זאת). אחד הכתבים, שהיה משך שנים רובת כתב ברייכסטאג הגרמני, אמי לי כי שם כמעט לא שמע עדיין נאום אשר כזה. אנוכי כותב לך את כל הדברים האלה לא כדי להתפאר (באמת לא!), אלא כדי למסור לך את הרשמים, ביחוד מאחר שכל-כך משתוקק הייתי כי תהיי כאן אתי. דעתי אני על אודות נאומי הריהי בכלל אחרת לגמרי. אין אני מרוצה ממנו מכל-וכל. האמיני לי, כי לפעמים בכפר-סבא או בנס-ציונה כבר נתתי ניתוחים טובים ורציניים מזה. הקונגרס והוויכוח הכלל הריהם, בכלל, מכשיר מסופק מאוד למטרת דברי עיון וחקירה מדיניים ממצים את הענין. משום כך חלוקת האור והצל, לפי דעתי, לא עלתה בידי נכונה בנאומי זה – – –

באזל, 16 ביולי, 1931

– – – השבוע האחרון של הקונגרס ושל ישיבת הסוכנות היה עשיר כל-כך בהתפתחות מאורעות דרמתיים ובמתיחות עצבנית, ואני עצמי נסתבכתי, יותר נכון – נמשכתי, הפעם עמוק כל-כך לתוך רשת הענינים הללו, שבמשך ששה ימים לא היה סיפק בידי לרשום אפילו דבר וחצי-דבר.

איני יודע מה, ובכמה פרטים, הודיעה העתונות – ואם את יכולת לעקוב אחרי כל מה שהודיעה, לפרטיו – על-אודות ליל-הזועה של ההצבעה נגד וייצמן, של מלחמתנו בהצבעה זו והנוסח הסופי, של קריעת-הדגל על-ידי רביזיוניסט צעיר אחד – רגע נורא באמת – עד יציאת הרביזיוניסטים 35והתחלת הרכבת האכסקורטיבה – – –

ברם, נקודת-הגובה הדרמתית של הקונגרס היתה, לפי דעתי, לא אותו לילה, אלא ישיבת-הנעילה של הקונגרס אתמול. לפני שנתכנסה ישיבה זו הביע וייצמן – לאחר שהכל כבר היה ברור ומוחלט – את בקשתו, כי נכנס את הפרקציה של הפועלים ונתן לו את האפשרות להיפרד מאתנו. ישיבת-הפרקציה היתה, כמובן, מלאה המון-אדם – שעה מזעזעת. ולא כל-כך המלים אשר נאמרו הן שעשו רושם, אלא התפרצות-הרגש הגדולה והבלתי אמצעית היא שנתנה לשעה זו את כוחה המיוחד והמשפיע. אנוכי הייתי היושב-ראש, ואחרי דברי-התודה שבהם פנה אלינו וייצמן “על המלחמה ההירואית בעד הציונות האמיתית והטהורה”, נפלנו פתאום, מתוך גש אמיתי ובלתי-אמצעי, אנוכי ווייצמן, איש על צוארי רעהו לעיני כל הקהל. רבים מן הנוכחים בכו. אבל עוד גדולה מזו אירעה: עוד לפני שגמרנו, קיבלנו ידיעה כי כל הקונגרס מחכה לפרקציית-הפועלים – לישיבת-הנעילה, לבחירת האכסקוטיבה החדשה. קמנו איפוא ונלך, שפעת אנשים, כמאה ומעלה, ווייצמן אתנו. בדרך לחשבתי לוייצמן כי יבוא אתנו יחד לאולם-הקונגרס וישב בין צירינו. הוא הסכים. האגף השמאלי של האולם היה ריק – ופתאום נפתחה הדלת ווייצמן הופיע עמי ועם כל צירי-הפועלים שמאחרינו וישב על הספסל הראשון של השמאל יחד עמי ועם ברל לוקר. תשואות-ששון רועשות פרצו משמאל, על גבי הבימה, על גבי הדוכנים. הוא קם, חיור, חיור מאוד, אך זקוף-קומה, כל זרת בו – המנהיג, בה"א הידיעה, בלתי-מנוצח מבחינה מוסרית, להיפך – המנצח. שאלתי אחרי-כן קבוצה אחת של נוער ציוני, צופים מוינה, אם לא היה זה הרגע הנעלה ביורת של הקונגרס – ואחד הנערים הביט בי בעינים פקוחות לרווחה וענה: “של הקונגרס? לא – של כל חיי”.

ואז בחרו את האכסקוטיבה החדשה. בכל האולם לא הניע איש ידו, כאשר קראו את השמות החדשים. האכסקוטיבה החדשה, המורכבת כולה מאנשים חדשים וצעירים לימים בערך, צריכה עוד לרכוש את האשראי לעצמה.

אפשר אולי לראות סתירה בין כל מהלכו של הקונגרס, הטון של הנאומים, החלטת אי-אמון בוייצמן, ובין האכסקוטיבה הזאת, שמכילה בקרב רוב וייצמני (לוקר, ברודצקי ואנוכי) ושמסרה הצהרת-פרוגרמה שאנוכי בעצמי כתבתיה. אבל סתירה זו היא יותר למראית-עין, או – נכון יותר – היא הסתירה בין האינסטינקטים של הקונגרס ובין תבונתו. באינסטינקטים של הקונגרס היתה ידו של מין רגש-נקמה על העליונה – רגש-נקמה שנבע ממקורות שונים, אבל היה, כמובן, בכל-אופן משהו נאלח. מתוך רגש-נקמה זה נבעה המהפכה השפלה, המתועבת, נגד וייצמן, שהציגה אותו צעד אבסורדי שבאינטרביו-יט“א 36לעומת שלוש-עשרה שנים של עבודה ללא-ליאות ומלאה הקרבה-עצמית, ועתים גם מזהירה בתוצאותיה. מתוך רגש-נקמה נגד הפועלים נבע קשר ההתנגדות לפועלים בבחירת יושב-ראש הועדות ובהצבעה בשאלות חשובות בפלינום של הקונגרס. וברגע האחרון, לפני נעילת הקונגרס, לאחר שהועדה המתמדת עבדה במשך כל הלילה, כדי להגיע לכלל גמר בטרם יאור היום הבא, נעכב הקונגרס שנית ליום ושלושת-רבעים, משום שהרדיקלים 37, המזרחי והאמריקנים לא חפצו להסכים בשום אופן כי אנוכי – וייצמניסט קיצוני בפוליטיקה – אעמוד בראש המחלקה המדינית בלונדון. גם זה, כמובן, מתוך אינסטינקט של נקמה. השאלה נפתרה רק לאחר שברודצקי, שתחילה סירב בכלל להיכנס לאכסקוטיבה שוייצמן אינו בתוכה, ניאות בהשפעתו של וייצמן. אלה מעשי האינסטינקטים. אבל תבונתו של הקונגרס, ואפילו של קבוצת-המרכז הימנית ושל המזרחי בכלל, הכירה רור למן הרגע הראשון, בעצם, כי אם אי-אפשר להוציא אל הפועל קואליציה גדולה של מפלגות, אזי המוצא היחיד יכול להיות רק אכסקוטיבה בלי הרביזיוניסטים, ובשום אופן לא עם הרביזיוניסטית, להיפרד מעל המזרחי ומעל הרביזיונסטים, לקבל השפעה חזקה על האכסקוטבה למטרת מלחמה ברביזיוניזם ובעד המשכת הקו הקונסטרוקטיבי שלנו בהתישבות ובמדיניות. מצד שני היתה מטרתנו, למנוע שהסתלקותו של וייצמן תתרחב עד כדי כשלון כל השיטה ה”וייצמנית" ותדחף את התנועה אל מדחפת הרביזיוניזם. כסבור אני כי את המטרה הזו השגנו, במידה שהדבר אפשרי היה בקונגרס זה.

המצב שבו נמצאת הכאסקוטיבה החדשה הוא, כמובן, עגום ללא-מוצא – – – חסר לנו כסף, חסר לנו וייצמן, חסר לנו פופולריות, חסרה לנו עזרה. נשקפת לנו סכנה של פשיטת-רגל. בתוך התנועה פנימה – סערה של שנאה עיורת. הרביזיוניסטים לא יירתעו אחור מפני כל אמצעי. תקותם היא כי במשך חדשים אחדים יוכלו להפיל את ההנהגה החדשה. אכן מעמידים אנו על הקלף הרבה מאוד במשחק זה – בעד התנועה ובעד עצמנו – – –

וינה, 29 ביולי,

1931

– – – השתתפותי אני בקונגרס של האינטרנציונל 38לא היתה עד עתה מפוארת ביותר בין כך ובין כך. כל הקונגרס עושה רושם של מכשיר יותר מדי כבד ובלתי-מוכשר ביותר לעבודה. למעלה משמונה מאות צירים משלושים ושתים ארצות ועמים, כל משלחת ודאגותיה הקשות שלה ושאלותיה המסובכות כמעט ללא-פתרון, והאינטרנציונל עצמו – ללא כוח מוציא אל הפועל, מוכשר ותקיף, כדי לתת דחיפה לפרוגרמה משלו. אנוכי הייתי שייך לועדה בעניני משבר המשק העולמי, ובועדה זו גם נאמתי על אודות השפעת המשבר החקלאי וירידת המחירים בשוק החמרים הגלמיים – על המשק החקלאי של הילודים בארצות-המזרח. אינני חושב כי נאומי – שארך עשרה רגעים – עשה רושם על מישהו – – –

פראג 21 במאי

1933

– – – הסנסציה האחרונה-האחרונה נתונה כאן לפניך בצורת כרטיס-דואר של צילום, שאנוכי מצרף בזה – הפעם בלי כל חששות. ד"ר יוסף גיבלס, מיניסטר התעמולה של הרייך הגרמני ואיש-סודו הקרוב ביותר, מין אינטליגנט יהודי במהדורה אנטישמית, לא יכול לשאת לו אשה אחרת זולתי את ידידתי הישנה מגדה פרידלנדר, שהיתה אחרי-כן למריה-מגדלינה קואנדט. ליזה תוכל לספר לך, אם יהיה לך חשק לשמוע על הענין, את כל תולדות חייה, ההרפתקניים במקצת, של חברתה לספסל בית-הספר. היום היא אקסצלנץ, דרה באותו ארמון שבו מסתופפת מחלקת-העתונות של ממשלת הרייך, ושהיא ריפדה וריהטה אותו, כדברי העתונים, בצורה מודרנית בהחלט, רבת-אויר ובהירת-גוונים. היא נאצית נלהבת עד לטירוף-הדעת. בין שאר מעשיה קנתה לה פרסום בתולדות המפלגה בזה שבעת הפעולות נגד הצגת הסרט של רימארק “במערב אין כל חדש”, זה לא כבר, הביאה עמה לתיאטרון להקת עכברים לבנים שהשליכה לתוך הקהל כדי לעורר בהלה. כה קטן הוא איפוא העולם וכה משונה.

עכשיו איני רוצה עדיין לסכם את רשמי ומסקנותי מברלין, אולם אנסה לעשות זאת בהיותי בלונדון, לאחר שאגמור עדו ענינים אחדים. אגב, נתתי אתמול אינטרביו ליט"א עם תכנית קונסטרוקטיבית, שאולי יגיע לארץ-ישראל עוד בטרם יגיע שמה “הסיכום” שלי. היום רוצה אני להזכיר רק פרט אישי אחד: במשך כל הזמן צרו עלי המון מכרים, קרובים וידידים, הרוצים כי יסייעו בידם לעלות לארץ-ישראל, באופן שיומי נקרע ממש לגזרי-גזרים של עשרה-עשרה רגעים. אף-על-פי שהשמות אינם יכולים להכיר לך הרבה, עלו לי מתוכם כל הדמויות המעומעמות מימי הילדות והשחרות – – – ברם, על כל זה מוטב לספר פה אל פה.

[אל בתו שולמית]

וארשה, 27 במאי 1933

נוצה’לה יקירתי,

את רצית שאכתוב לך גלויות קצרות כאלה. ממך עוד לא קיבלתי כלום. בודאי את כתבת ללונדון ואני עוד לא הגעתי שמה ולא הספקתי לראות שום מכתבים מארץ-ישראל. אני כעת בוארשה – לשני ימים בערך – מפה אני נוסע עוד הפעם לברלין וללונדון לימים ספורים, ואז אני שם את פני לשוב הביתה. אני כבר הייתי רוצה לראות אותך ואני מקווה שאת בריאה וחזקה.

שלך אבא

לה' אוליק [שאול] ולג' נאוה ארלוזורוב

וארשה, 27 במאי

1933

ילדים יקרים,

הנה אני כותב לכם שוב מעיר אחרת, בירת פולין, אשר אני מבקר אותה לימים מספר. כאן קר למדי, ואני מקנא בכם כי אתם בודאי כבר מתרחצים בים. נאוה אולי כבר שחורה ככושיה קטנה, ועד כמה אוליק חדל לזרוק חול בעיני כל בני-האדם אני אינני בטוח. אולי גם כדאי שתדרשו בשמי בשלום שאול הגדול, דני ויונתן, ותקבלו אתם דרישת שלום ונשיקות משלכם.

אבא

ולוצלאוק, 28 במאי 1933

[אל סימה ארלוזורוב]

– – – אם משתוממת את על שאנוכי שולח לך לפתע-פתאום “חשבון מפורט”, 39אז דעי לך כי בנסעי מוארשה לברלין נתעיתי הנה לחצי-יום על-מנת לנאום באסיפת-בחירות, וכי זהו הנייר היחיד שבית-המלון הראשי שבעיר יכול היה להמציא לי. מכל מקום לוצלאווק היא עיר שיש בה רבבה של יהודים ולמעלה מזה, והיא מבצר של הציונות, ודווקא של הזרמים המתקדמים שבציונות, והתנועה לארץ-ישראל היא כאן – כמו בכל ארץ פולין – רבה ועצומה. לבית-הנתיבות באו לקבל את פני כל תלמידי הגימנסיון העברי, – מאות אחדות – ומשלחת גדולה של כל ההסתדרויות, ודמה כי בשביל הנוער הרי זה יום-גדול באמת, כשהם יכולים להרגיש כי אחד מהם, חבר, הגיע ל“גדולות” בעולם הגדול, נוסע מברלין ללונדון ומביא, על-ידי ה“פוליטיקה” שלו, גאולה לעם-ישראל. בין הזיה זו ובין המציאות מעטות מאוד הן, כידוע לי, נקודות המגע. נושא הערצתם הוא כולו דמיוני. אבל גם מבחינה זו יש לו ערך סמלי בשביל התנועה ובאופן כזה הריהו מביא לה תועלת. אלא שמאידך גיסא, מאוד בלתי-נעים הוא לא להבין זאת, ויש בדבר משהו משפיל, ממש כמו בשעה שאדם מקבל אות-הצטיינות מיוחד בעד מעשה שלא עשה. אף-על-פי-שניצול ללא מצרים של כל הערכים הסמליים המקופלים ב“מנהיגות” היה אחד האמצעים העיקריים שבו השתמשו הנאצים, הבולשיביקים, הפאשיסטים – כלומר, כל התנועות ההמוניות המצליחות של זמננו – אין אני יכול להתגבר על הרגשה זו של משהו בלתי-נעים, ובעצם – של אי-כבוד, ונראה הדבר בכל אופן, כי לא אצליח הרבה, בהנהגה של תנועות המוניות. את האמונה הנאיבית של האדם הסבור, מתוך סוגסטיה עצמית, כי הוא יחיד ואין שני ופעולתו יחידה ואין שניה לה לנחיצות ולכוח – אין אני יכול לטעת בלבי, ואני חוזר ומתפלא תמיד בראותי, כי אמונה זו מצאה לה פה או שם מאליה דרך לסוגסטיה על אחרים.

לא עשיתי איפוא אלא ימים מועטים בצ’כוסלובקיה, נאמתי מדי ערב בערבו, ולפני האסיפות שכבתי שעות תמימות כמו בהזיה של קדחת, מרוב התרגשות. לאסיפותי בא קהל גדול למדי – בפראג, בברין, בפרשבורג, בכל מקום ומקום למעלה מאלף איש, ונדמה לי כי הן הצליחו במידה מסוימת. הואיל ובנתיים קיבלתי מאת לוקר טלגרמה כי וייצמן נעדר בימים האלה מלונדון (לרגל הרצאה שהוא מרצה בפאריס), הנציב העליון כבר חוזר לארץ-ישראל וקונליף-ליסטר עסוק – החלטתי איפוא לנסוע לימים אחדים (2 וחצי) לפולין. אמש הרציתי בוארשה, באולם התיאטרון “ספלנדיד”, לפני קהל של למעלה מאלפיים איש, הרצאה פוליטית באידיש. האולם היה כולו מתוח-הקשבה, והחברים אמרו כי הרושם היה גדול, חוץ מזה היתה לי כמובן קבלת-פנים חגיגית של הועדים המרכזיים המאוחדים, אסיפת עתונאים, מסיבת-כבוד מטעם המפלגה, תהלוכת-לפידים של “הפועל” 40וישיבות אין-סםור וכל מיני צלצלי-תרועה – הכל מכונס וגדוש בתוך שעות מספר.

עקב השינויים הפתאומיים הבאים זה אחר זה בתכניות-הנסיעה אשר לי, לא נסעתי ללונדון כל-עיקר ולא יכולתי איפוא לדאוג לכך כי יישלח לי הדואר משם. באופן כזה נשארתי ללא ידיעה ממך כמה שבועות (מניח אני כי כתבת ללונדון), ועקב זה אנוכי נעשה עוד יותר עצבני וחסר-מנוחה משהייתי כבר, כנראה, גם בלאו הכי. כבר אין אני רגיל כלל, שלא לדעת תמיד בדיוק על אודות שלומך ושלום הילדים, וזה גורם לי דאגה רבה ומצב-רוח רע.

דבר אחד אנוכי יודע: רוצה אני בפירוש כי נסע שנינו יחד אל הקונגרס. בט"ו ביוני, בערך, אהיה בבית. באחד באוגוסט, בערך, אצטרך לנסוע שנית. מן ההכרח הוא שתימצא האפשרות כי לא אצטרך לנסוע שוב לבדי וכי לא ניפרד שנית, כעבור זמן כל-כך קצר, למשל כמה שבועות.

עכשיו עלי ללכת אל הרצאתי. הפעם מצאתי עוז בנפשי להשתמש בשעה שלפני נאומי – השעה היחידה שבה משאירים אותי לנפשי – בשביל לכתוב את מכתבי זה, תחת להתהלך בחדר אנה ואנה. אלוהים יודע מה יהיה בסופה של ההרצאה – – –

אל נא תשכחי לפרוש בשמי בשלום אמא – – – –

[אל בתו נאוה]

קראקוי, 6 ביוני, 1933

נאוינקה יקירתי,

בדרך הביתה עוד סרתי לעיר קראקוי שהיא עיר יפה ועתיקה בפולין, כשתגדלי אקח גם אותך פעם ונסע יחד לכל המקומות האלה ונסתכל בהם. זהו ארמון עתיק על התמונה – והוא יפה מאוד. אולם יפה עוד יותר להיות בארץ-ישראל.

דרישת שלום לך, לשאול ולדני ונשיקות.

מאמא

[אל בנו שאול]

קראקוי, 6 ביוני, 1933

אוליק יקירי,

אני רוצה לכתוב גם לך לחוד. תביט על התמונה ועל הסוס הגדול. אבא ראה את הסוס הזה. והוא חשב: לו אוליק היה פה, היה תיכף רוצה לטפס עד לזנב. אבא עוד מעט ישוב ויראה כמה אוליק גדל ויביא לאוליק גם שוקולודה, הרבה הרבה.

[אל בתו שלומית]

קראקוי, 6 ביוני, 1933

נוצה’לה שלי –

כשתשאלי את לופט הוא יספר לך כמה יפה העיר העתיקה הזאת שאליה סרתי עוד ליום יומים בדרכי חזרה הביתה. כן, אני כבר בדרך לארץ-ישראל וב-15 לחודש זה אני חושב להגיע לתל-אביב. מה להביא לך, מחוץ לבולים, הייתי רוצה לדעת. נחיה ונראה.

דרישת-שלום לך ולאמא

מאבא.

[אל הנציב העליון סיר ארטור ווקופ]

25 במאי,

1932

סיר ארתור היקר 41

איני יודע אם ענינך בשאלות שעוררת בהערותיך על ה“אוטואמנציפציה” גדול כדי כך שאוכל להרשות לעצמי להעיר כמה הערות נוספות בלי לחשוש שאטרידך יותר מדי. מאמין אתה כי “אף במקום שמצוי כיום רגש-השנאה ליהודים, הוא חלש יותר מכפי שהיה לפני חמישים שנה, על כל פנים בין בעלי-השכלה”. חייב אני לומר, כי אמונתך זו נראית בעיני כמבוססת על מה שאפשר לקרוא: טעות-ראיה. שרשה האחד של טעות זו היא האמונה המקובלת בהתקדמות האנושית, אמונה מוצדקת לגבי הציויליזציה החיצונית, הארגון החברתי, התחיקה, רמת-החיים וההתפתחות הטכנית, אבל אינה מוצדקת כלל וכלל לגבי הכוחות והרגשות העמוקים יותר שהם הם שמכוונים את חיי האדם. כשפינסקר אומר שהשנאה ליהודים הוא דר שבטבע ואינה ניתנת לעקירה – אין זה משום שיצר לב האדם רע הוא, אלא משום שהיהודי הוא יסוד זר בתכלית הזרות לרגשות העם שבקרבו הוא יושב. אין ללמוד גזירה שוה מהרגשות האנגלים, כפי שידוע לך היטב. על-ידי חוק הגירת-הזרים משנת 1897 הפסיקה בריטניה הגדולה את זרימת היהודים ממזרח-אירופה ממש על סף האחוז שלמעלה ממנו לא אירע עדיין בשום ארץ שריכוז יהודים ככלל לא יגרור התלקחות של רגש אנטי-יהודי. נוסף על כך כדאי לקרוא את הספר " Loyalties " לגלסוורתי. אפשר שכל מה שאמרתי יש בו משום נעימה אנטישמית, אולם אנו, הציונים, נאשמנו תמיד שהננו אנטישמיים, ואפשר שיש יסוד-מה להאשמה זו – אם מתכוונים לומר בכך כי אנו מערערים על תנאי חייו של עם ישראל בהווה ושוללים את הדמות היהודית שעיצב גורלנו בגולה.

לאמיתו של דבר, העצומה היא התנועה האנטישמית בימינו ואין להשוות את היקף ארגונה לזה שלפני חמישים שנה. לפני יובל שנים עדיין היו מהלכים – הן בין יהודים והן בין לא-יהודים – לאשליות הקוסמופוליטיות מתקופת המהפכה הצרפתית; היהודים עסקו במרץ בטשטוש זהותם; הלא-יהודים וביחוד מחגי המשכילים – כגון בני דורו של מקוליי וברייט – השתדלו בכל יכלתם לכלול את התבוללות היהודים בשאיפות הליברליזם. בימינו זכתה האנטישמיות לתורה מדעית ולספרות ענפה ומסועפת, ודוגלות בה מפלגות פוליטיות עצומות, המונות מיליוני מצביעים – לא רק בפולין וברומניה אלא גם בארצות כגרמניה ואוסטריה. בכל הארצות הללו משמשות דוקא האוניברסיטאות חממות לגידול תנועות אנטי-יהודיות לוחמות, הכוללות גם פרופסורים וגם סטודנטים. הוסף על כך את העובדה הבולטת, שאנו רואים בימינו בארצות-הברית (לפני חמישים שנה סמל החירות והאחוה בין הגזעים) את תחיית האנטישמיות האירופית, המופיעה אמנם בנוסח אמריקני טיפוסי: חרם חברתי על היהודים, קשיים לפועלים ולפקידים יהודים במציאת עבודה ו“נומרוס קלאוזוס”, מכוסה על יעיל בכל זאת, באוניברסיטאות העיקריות, ועוד ועוד – הוסף את כל אלה וחוששני שתהיה לך אך סיבה מועטה לאופטימיזם.

אני מודה בהחלט כי מצד שני מצויה כיום מידה מרובה של כבוד עצמי והכרת כוח עצמי, ביחוד בין יהודי-ארץ ישראל. במידה מסוימת אפשר לומר זאת על העם היהודי בכל מקום ומקום.

אולם דבר זה הוא תוצאת התהליך של אוטואמנציפציה לאומית, הנמשך זה למעלה מיובל שנים. תוצאה נוספת של תהליך זה – גילוי-לב ואי-התעלמות בליבון הבעיה היהודית, שאני רואה בהם את ההתקדמות היחידה שנודעת לה חשיבות אמיתית ביחסים שבין היהודי לבין העולם הלא-יהודי. מובן, שהתופעות החשובות ביותר בהתפתחות זו הן שיבת היהודי אל העבודה ואל הקרקע והתחיה הגופנית, כגון זו המתבטאת בתנועת-הספורט הלאומית. אכן, כברת דרך ארוכה עברנו מן הגיטו עד ישובי עמק-יזרעאל ועמק-הירדן ועד ה“מכביה”.

איני מפקפק בצדקת דבריך כשאמרת שבמחצית המאה הזאת צעדנו בהצלחה את הצעד הראשון לקראת עתידו הלאומי של העם העברי. כולנו יודעים שעבודתנו צריכה להתרחב באופן טבעי, וכי לא נוכל להשיג את חירותנו על-ידי נסים או אחיזת-עינים. אולם מצד שני לא נוכל להתעלם מן העובדה שהעולם הסובב אותנו אינו קופא על שמריו ואינו מחכה לנו. מפעלנו אינו מתבצע בחלל ריק אלא בנקודה מסוימת של שטח וזמן, של היסטוריה וגיאוגרפיה, ואין הוא יכול שלא לכלול את גורם הזמן בחישוביו. העולם נמצא בתנועה; עמדות כלכליות של יהודים, שעליהן מבוססים מאמצינו בארץ-ישראל, נהרסות (בברית-המועצות) או מתפרררות (בארצות-הברית). ארצות המזרח התיכון נתונות במצב של תסיסה. בני הדור הצעיר של ערביי ארץ-ישראל גדלים ומתחנכים באוירה של שנאה לכל דבר יהודי. מכאן שיש סייג היסטורי להגשמת הציונות. אין אנו יכולים להשכיח מלבנו תחושת הסייג הזה, וזהו שגורם לעתים לתגובתנו כשאנו מגלים שקצב התקדמותנו אינו מספיק או שהושמו אבני-נגף על דרכנו.

30 ביוני

1932

ד"ר וייצמן היקר,

בלי לחכות לתשובה על מכתבי הארוך מלפני כמה ימים אני יושב היום שוב לכתוב לך. חוששני שזו תהיה יצירה ספרותית משונה במקצת, ואני מקווה שלא תרגז עלי שאני בא לגזול מזמנך לקריאת מכתב שאפשר לכנותו מתוך ביטול בשם חיבור מופשט על המדיניות הציונית, אלא שהדבר אינו נותן לי מנוחה, והמסקנות שאליהן אני נדחף הן כאלה, שאני רואה צורך להכשיר את הקרקע לדיון בעל-פה; מקווה אני, שדיון כזה יוכל להתקיים, אם אבוא ללונדון.

במכתבי האחרון עמדתי על השיטה הפוליטית, שאנו נוקטים אותה עתה. ציינתי, כי אמנם, אין לנו לפי שעה כל קו אלטרנטיבי, אבל אין שיטתנו כיום יכולה להיחשב אלא כאמצעי פאליאטיבי, וכי קשה יהיה ואולי גם מן הנמנע, להגשים את מטרותיה המדיניות של הציונות בדרך זו. אגדיר שיטה זו כמדיניות ציונית אבולוציונית וסינתטית, וודאי לא אצטרך להוסיף על הגדרתי זו כדי להבהיר לך את כוונת דברי.

אין ברצוני לפתוח כאן בויכוח על משמעותן של מטרות הציונות. אני מחזיק בדעתי, כי בנקודה זו אין חילוקי-דעות של ממש בין הציונים על מחנותיהם השונים.

כשלעצמי אני מוכן בכל רגע לקבל, למען שימושי הפרטי, כל נוסחה מכסימליסטית, כשם שאני מוכן להצביע ולחזור ולהצביע נגד נוסחה כזאת בקונגרס, אף אם תהיה ההצבעה שמית. אולם אף אם יימצא ציוני שיערער בעומק לבו על הגדרה זו ויחליפנה באחרת, מתונה יותר – הרי ברור שאים אין אנו רוצים לחדש את תנאי הגולה בארץ-ישראל, עלינו לשאוף ליישובם המהיר ככל האפשר של מאות אלפי יהודים בארץ, כדי להבטיח לפחות שיווי-משקל ממשי בין שתי האומות אשר בה. התישבות רחבת-מידות כזאת מחייבת מאמץ שאינו נבדל הבדל ניכר מן המאמץ הדרוש להקמת “מדינה יהודית בשני עברי-הירדן”. אין, איפוא, כל ממש בויכוח על השאיפות והמטרות.

אני מגיע למסקנה, כי בשיטות של עכשיו ובמשטר של עכשיו אין כמעט סיכוי להגיע לפתרון השאלה הזאת של עליה והתישבות גדולה. ומדוע? ההנחה המשמשת יסוד למדיניותנו היא – שמן הנחוץ ומן האפשר להגשים את מטרתנו דרגה אחר דרגה ושלב אחר שלב. ברור כי זו היתה השיטה הנכונה והיחידה בעבר; כל שיטה אחרת שאפשר לחשוב עליה כיום מושתתת על כוחו הממשי של הישוב העברי בארץ-ישראל, והרי בעצם הכוח הזה נוצר כתוצאה מן המדיניות ההדרגית שנקטנו. דבר זה שאני קורא לו כאן בשם “שלבים” אין פירושו איזו נקודה קונקרטית, שאפשר להגדירה הגדרה מדויקת, אם בדרך ההגיון או הסטאטיקה ואם על-ידי נוסחה דיפולומטית או יורידית. כוונתי לדרגה מסוימת בהתפתחות יחסי הכוחות הממשיים בין שתי האומות הנאבקות בארץ. כוחם של הצדדים יוכל להתבסס על המעמד החברתי, על העמדות הכלכליות, על הציוד הטכני והכספי או על הארגון הצבאי וכושר המלחמה של הגברים של כל אחת משתי האומות. ה“שלב” שאליו הגענו בדרך ההתפתחות האטית אפשר להגדירו בערך כך: הערבים שוב אינם חזקים למדי שיוכלו להרוס את מעמדנו, אלא שלדעתם עוד כוחם אתם לבצע הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל בלי להתחשב בתביעותינו המדיניות, ואילו היהודים הם חזקים למדי לשמור על עמדותיהם הקיימות, אלא שאין כוחם מספיק להם כדי להבטיח את גידולו המתמיד של הישוב על-ידי עליה והתישבות וקיום השלום והסדר בארץ בעצם התהליך הזה.

ה“שלב” הבא יושג, בשעה שיחסי הכוחות הממשיים ימנעו כל אפשרות של הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל, כלומר – שהיהודים יזכו לתוספת כזאת של כוח ממשי, שיהא בה כדי לחסום מימלא את הדרך בפני השתלטות ערבית, אחר כך יבוא “שלב”, שבו לא יהיה עוד לאל ידם של הערבים לעצור את גידולו המתמיד של הישוב על-ידי עליה ופעולות כלכליות קונסטרוקטיביות, והתחזקותם הבלתי-פוסקת של היהודים תניע את הערבים לבקש פתרון בדרך של משא-ומתן. אז יבוא “שלב” שמשמעותו – שיווי-משקל בין שתי האומות, שיהא מבוסס על כוח ממשי ועל פתרון מוסכם.

השיטה אבולוציונית של המדיניות הציונית במסגרת משטר המנדט הבריטי תיבחן בכך, אם עוד ייתכן להגיע בעזרתה ל“שלב” הבא. אם ייתכן הדבר – הרי מחייבם התבונה המדינית והשכל הישר להתעלם מכל הקשיים והתקלות, להתכחש להרגשת המרירות והאכזבה ולהוסיף ולצרף בהתמדה וללא רתיעה כוח לכוח, עד שיושג ה“שלב” השני; לא ייתכן – הרי כל המאמץ הזה הוא לשוא, ואז אין עוד להחזיק בשיטה האבולוציונית של המדיניות הציונית ואין עוד לבסס עליה את האמונה וכוח-העמידה של התנועה הציונית. אני נוטה למחשבה שהדבר לא ייתכן.

כדי שנוכל להגיע לשלב הקרוב ויהיו המספרים השנתיים המדויקים בשטח העליה וההתישבות אשר יהיו, מן ההכרח שממשלת ארץ-ישראל תשקיע בכך מאמץ כזה והמעצמה המנדטורית תעמיד לרשותנו אמצעים כספיים כאלה, שאין כל יסוד לצפות להם. לא זו בלבד שהממשלה תצטרך אז להימנע מלבלום את מאמצינו (כפי שיקרה לא אחת במצב הקיים), אלא שיהיה עליה לעודד עידוד פעיל ומכוון את התקדמותנו ולנצל מתוך ערנות מתמדת והתאמצות בלתי-פוסקת כל סיכוי המתגלה בתנאים האובייקטיביים של הארץ. דעתי היא, כי יהא זה יותר מדי לתבוע מאיזו ממשלה שהיא שתעמיס על עצמה תפקיד מעין זה לטובתם של מתישבים בני אומה “זרה”. זוהי אחת הסיבות שבגללן נראה לי,המשטר הקולוניזציוני", שדגלו בו הרביזיוניסטים לפני זמן-מה, כסיסמה בלתי-מציאותית כל כך. כל תקוה מעין זו בנסיבות של עכשיו אינה אלא דבר שבדמיון. האדמיניסטרציה הבריטית, אף אם תוכל להשתחרר לגמרי מסימפטיות ואנטיפטיות שבאינסטינקט – אין לצפות ממנה שתשקיף על הבעיה במשקפים שלנו. מטבע הדברים הוא שתתחשב ברגישות הערבים והמוסלמים במידה כזאת שתמנע כל מדיניות פעילה ומכוונת לטובתנו. אנשי האדמיניסטרציה כפותים לשיגרה, שהנוחות והאינסטינקט הם נר לרגליה, וקשה יהיה להם מאוד לשנות מהרגלם עד כדי להיענות לבתיעותינו. קראתי את מכתבך הארוך והנהדר שכתבת ללורד בלפור בשעת ביקורך הראשון בארץ יחד עם ועד-הצירים, וממנו נסתבר לי שהקוים האפייניים של המצב כיום נתבלטו עוד אז ולא נעלמו מעיניך.

אוסיף עוד זאת: דווקא בתקופה שבה יש לנו ענין עם נציב עליון המגלה אהדה למפעלנו ושסגולותיו מכשירות אותו להבנת מגמותיו לעתיד לבוא, בתקופה שבה נשתפרו ועוד עלולים להשתפר היחסים בינינו לבין האדמיניסטרציה – דווקא בתקופה זו מתבלטים ביתר בהירות גבולות סיכויינו במשטר הקיים. הנציב העליון ודאי יחשוב, כי הוא מגדיל לעשות אם הוא מסיר מדי פעם את המכשולים שהשיגרה האדמיניסטרטיבית שמה על דרך מאמצינו. אולם מה רב המרחק בין גישה כזו לבין מדיניות פעילה ומכוונת הדרושה לקידום מפעלנו.

מקווה אני, שקראתי בעיון מה שכתבתי לך על אופן הדיון בהפעלת סעיף אחד מאיגרת ראש הממשלה – הוא הסעיף הדן בחלקם של היהודים בעבודות הממשלה, שלפי האיגרת יש לבססו על חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה. אל נשכח כי כל הענין הזה של אחוז העובדים היהודים בעבודות הציבוריות אינו אלא פרט אחד מתוך שורה ארוכה של פעולות שונות, שעליהן מושתת הבית הלאומי היהודי. כדי להשיג תוספת של כמה אלפי לירות להענקת הממשלה לחינוך היהודי – תוספת שהממשלה מכירה בצדקתה על יסוד החישוב הקיים (שבעצם אינו משביע רצון ואינו צודק) – עלינו לכתוב במשך שנים מכתבים על מכתבים, שהנייר שלהם יספיק לכיסוי מרביתו של שטח הארץ הניתן לעיבוד – ואין להצעיד את הענין אפילו צעד אחד קדימה. בית-החולים בעמק עומד להיסגר, מפני שאין בידי הממשלה לבוא לעזרתנו ולספק את שלושת אלפי הלירות החסרות – וזה בדבר חיוני הנוגע לכל הישובים היהודיים בצפון. אין בידי הממשלה לבוא לעזרתנו, מפני שאין למצוא בתקציב מחלקת הבריאות, העולה על מאה אלף, את שלושת אלפי הלירות; סכום זה אין למצאו, מפני שהדבר היה גורר קיצוץ בשירותים אחרים; הדבר היה גורר אחריו קיצוץ בשירותים אחרים, מפני שחבר העובדים ומשכורותיהם אסורים בנגיעה; הם אסורים בנגיעה מפני שהם מופיעים כולם בהצעת התקציב; הם מופיעים בהצעת התקציב, מפני שהם אסורים בנגיעה. כל סדק סתום, כל משרה תפוסה, הכל ערוך ומסודר, העולם כולו מחולק. באדמיניסטרציה המחוזית אין די קצינים יהודים. בכל העמק היהודי, המונה קרב לשלושים ישובים, אין אפילו קצין-מחוז יהודי אחד – בה בשעה שאחד הנאשאשיבים מושל בנצרת, אחד הספרים בבית-שאן וכו'. אבל הלא ברור שאין לתקן את המעות! את הקצינים האלה אי-אפשר לפטר, אלא אם כן יתפטרו מרצונם הם. להוסיף קצינים שוב אי-אפשר, מפני שהדין-וחשבון של או’דונל מחייב קיצוצים חמורים, שכבר גרמו לפיטורם של כמה פקידים במחוזות. הקיצוצים שנעשו בעקבות הדין-וחשבון קירבו את האפשרות שאם ייעדרו ביום-חירום הקצינים הבריטיים הגבוהים מעבודתם תימצא האדמיניסטרציה המחוזית כולה בידי הערבים. לחיל-ההגנה של עבר-הירדן לא התגייסו היהודים כדי שליש, או באחוז ניכר שהוא, מפני שהלורד פלומר הבטיח לנו כי חיל זה לא ישמש כוח צבאי ארץ-ישראלי, אלא ישרת רק בעבר-הירדן. עתה הפך חיל-הספר של עבר-הירדן למעשה לכוח ארץ-ישראלי. השתמשו בו בשעת מאורעות 1929; אנשיו חונים בבניני קבע על אדמת ארץ-ישראל בראש-פינה, בבית-שאן ובגשר, ואילו תמורה בהרכבו ברגע זה היתה מעוררת הדים פוליטיים עצומים בדעת-הקהל. והרי אי-אפשר לפטר שליש מאנשי החיל כדי לפנות מקום לטירונים יהודים. ולהוסיף חיילים יהודים במספר ניכר – שוב לא ייתכן, מפני שדבר זה היה מחייב הוצאות יתירות. על כן – המוטל עלינו הוא: לשלם חלק גדול מן המסים הדרושים לקיום החיל!

הכפל את הדוגמאות המעטות הללו ב…. נאמר ב-1500, ותהיה לנגד עיניך תמונה נאמנה מן הסבך האדמיניסטרטיבי בו אנו נתונים. האפשר להתיר את הסבך? לא. אין עצה אלא לקצצו.

ועתה התבונן נא, מבעד לסבך הזה, בשתי הבעיות היסודיות שלנו: בעיות העליה והקרקע. כל השיטה של מכסות הרשיונות הולכת והופכת לדבר שבגיחוך. אמנם, אפשר לקבל מזמן לזמן 2000–3000 רשיונות-עליה (וגם על אלה יש, כמובן, לברך), אבל אין כל יסוד להניח, שאפשר לבסס מדיניות-עליה נועזה ומרחיקת-לכת על משא-ומתן עקר ומיגע עם מחלקת-ההגירה הממשלתית. אשר לשאלת הקרקע – הרי כל המוסדות הרשמיים הם תמימי-דעים שבשביל התישבות יהודית אין אדמות-מדינה בנמצא. אולם אלה שפלשו שלא כחוק לאדמות הללו – כלום לא רכשו ברובם את זכויות הבעלות שלהם דווקא בשנות האדמיניסטרציה הבריטית? כל אחד מודה עתה בצער, שקרקעות בית-שאן בוזבזו, אבל יחד עם זה מבקשים מאתנו שנהיה נבונים ונקבל עלינו את הדין, שהרי המעוות – כיון שנעשה – נעשה, ואין לו תקנה. יתר על כן, עבר הירדן היה לפני עשר שנים חלק מארץ-ישראל. עתה, אף אם יישלחו עשרה מומחים לארץ-ישראל, על מנת שיכינו עשרה דינים-וחשבונות חדשים, – בטוחני שכולם יגיעו לאותן המסקנות. נפתחה כאן שיגרה של מחשבה שאיננה פחות יציבה מן השיגרה של עשיה או אי-עשיה. עוד נזכה למספר רב להפליא של תקנות להגנת האריסים; תקנות בענין סכסוכי-קרקע, תקנות להבטחת האחוזה המשפחתית, תקנות בעיני העברת קרקעות, תקנות בעניני העברת קרקעות, תקנות בעניני זכויות הבעלות, ומי יודע מה עוד – ובסופו של דבר נהיה מאושרים בעינינו אם נצליח להתיר את עצמנו מכל הכבלים והעיכובים החוקיים, כדי לצעוד צעד כלשהו קדימה. מדיניות-פיתוח קונסטרוקטיבית, שתנצל את כל המקורות הכספיים והאדמיניסטרטיביים שבידי הממשלה, שתשביח כל דונם של קרקע, שתפתח כל סיכוי לקידום התעשיה, שתשתמש בכל קשר מסחרי – מדיניות כגון זו היא מחוץ לגדר האפשר!

איני יודע אם הדוגמאות הללו שהבאתי אגב אורחא ובקצרה יש בהן משום חידוש כלשהו בשבילך. איני יודע אם הצלחתי לתת להן ביטוי משכנע למדי. אפשר שהן נראות לעתים לא מתואמות ולא משולבות, אבל לאמיתו של דבר כולן שלובות ואחוזות זו בזו ומשמשות עדות לשיטת-הממשל העשויה אולי לשמש מטרות שונות שימוש פחות או יותר יעיל, אבל אין בה כדי לעזור לנו להגיע, בדרך של התפתחות אטית, אל ה“שלב” השני.

על אף כל אלה אפשר, כמובן, לטעון כי באין שיטה טובה יותר אין לנו ברירה אלא להמשיך בקו הזה – להתקדם צעד צעד, להוסיף נדבך על נדבך, להתבצר יותר ויותר במעט העמדות החשובות שיש לנו ולחכות לשעת-כושר שתתגלה אולי מצד בלתי-ידוע. הייתי מוכן ללכת בדרך זו ללא כל ריטון – אילו ראיתי לפני סיכוי לכמה עשרות שנים של שלום ושל תנאים פחות או יותר יציבים בארץ-ישראל, שבה יינתן לנו להמשיך ולגדול באופן הדרגי. לדאבוננו, המצב המדיני בעולם מעורער כל כך והתסיסה במזרח התיכון גוברת והולכת בקצב כזה, עד שיש יסוד רופף מאוד להנחה אופטימית כזאת.

העובדה הראשונה שיש להתחשב בה היא – שכל המנדטים מסוג א' 42הולכים ומתחסלים, על כל הכרוך בכך. עד כמה שהדברים נוגעים בארץ-ישראל, הרי יוכל התהליך להימשך שלוש או חמש או שבע שנים, אלם את עצם ההתפתחות אין לעצור, נוסף על כך עדים אנו לתהליך של שינוי הגבולות המדיניים במזרח התיכון, שאף הוא טרם הגיע לקצו. אם סוריה ועיראק תתאחדנה תחת מושל אחד, הרי תהיה למדינה המאוחדת אפשרות של לחץ גדול יותר עלינו מאשר אם תישארנה המדינות בצפון נפרדות. גם השאלה אם האמיר של עבר-הירדן לא יצליח סוף-סוף אגב ניצול נסיבות מקריות, להרחיב את שלטונו דרומה ולספח לארצו חלקים מחצי-האי ערב, היא עתה רצינית יותר מאשר לפני חצי שנה. על כל אלה יש להוסיף את ההשפעה שישפיעו המאורעות הללו על כוחה שלתנועת “איסתיקלאל”, 43ביחוד בקרב הנוער. אל נשכח, כי בינתים השכילה התנועה הערבית בארץ-ישראל לסגל לעצמה את כל תחבולות המדיניות הציונית – החל בקונגרסים, יושבי-ראש ועניני סדר-היום וכלה בבנקים ובמגביות – והצליחה להסב במידת-מה את תשומת-לבו של העולם המוסלמי והערבי לירושלים ולארץ-ישראל. כל מדיניות שתנסה לבודד את ערבי ארץ-ישראל תיתקל עתה במכשולים גדולים יותר מאלו שמצאה על דרכה לפני עשר או אפילו לפני חמש שנים. יתר על כן: למותר להזכיר לך, כי האוכלוסיה הלא-יהודית בארץ-ישראל מתרבה בקצב מהיר. השאלה של רוב יהודי או של שיווי-משקל מספרי בארץ היתה לפני עשר שנים שאלה של חמש מאות אלף; כיום הרי זו שאלה של שמונה מאות אלף, ובעד חמש-עשרה שנה תהיה זו שאלה של מיליון ורבע. וכיון ששטחה של ארץ-ישראל (אף בגבולותיה המורחבים) קבוע הוא, על כל פנים, ילך ויגבר בקצב מהיר הלחץ על בסיסי הקיום שבארץ. אינני אומר כי אין להתגבר על לחץ זה; אפשר ואפשר להתגבר עליו, אך לכך נחוצים אמצעים מרובים וממשלה נאמנה לתפקידה.

כל הנסיבות הללו עלולות להגיע באופן פתאומי לשיאן אם יפרוץ סכסוך בינלאומי מזוין שהאימפריה הבריטית תהיה מעורבת בו. האם אפשר להטיל ספק בדבר שאנו מתקרבים למלחמת-עולם חדשה? אפשר שתעבורנה עוד חמש או עשר שנים עד שתפרוץ. ונבצר ממנו לדעת בדיוק באיזו צורה תפרוץ – אם יהיה זה ריכוז כוחות נגד רוסיה הסוביטית (בחלקו – כדי למנוע את התפשטות הבולשביזם) או שהמערכות תיערכנה באופן אחר. ביסמארק אמר פעם, כי “ההיסטוריה אינה מרשה לנו להציץ לתוך קלפיה”. אולם לקראת מה אנו הולכים – דבר זה ברור בתכלית. נקח-נא לדוגמא את המדיניות הבינלאומית של ממשלת הלייבור הבריטית, שהיתה פאציפיסטית מיסודה. ואין זה חשוב כלל אם הנדרסון יושב בראש כמה וכמה ועידות לעניני פריוק נשק, או שממשלת הלייבור מוציאה מדי שנה ללא כל תכלית מאה וחמישה-עשר מיליון לירות למטרות הזדיינות. הרי אין חברי הממשלה שפויים בדעתם! ואם שפויים הם בדעתם – הרי ודאי לך שתבוא עלינו מלחמה כשם שהחורף בא אחרי הסתיו. ביום הכרזת המלחמה תתמוטט שיטת המנדטים וחבר-הלאומים יצא לחופשת קיץ. עד כמה שהדבר נוגע לארץ-ישראל, ייתכן שבהתאם לתקדים שלקפריסין ומצרים ב-1914 תסופח הארץ סיפוח רשמי לאימפריה הבריטית. על כל פנים – אם נניח לדברים שיתפתחו במגמה זו של עכשיו, נהיה עדים לברית ערבית-בריטית גלויה, או למרד ערבי. יתר על-כן – אם נדחה כל פעולה מכרעת עד המועד ההוא, ייתכן שנגיע לכך שינותקו כל קשרינו עם יהדות העולם, המהווה את העורף שלנו בכל הנוגע להספקת כוח-אדם, כסף וציוד.

נוסף על כל אלה מתברר יותר ויותר, כי בדרכי מדיניותנו כיום לא נוכל לגייס סכומים אלה שאנו זקוקים להם לביצוע תכנית רבתי של עליה והתישבות שיטתית (אף במקרה שהנסיבות הפוליטיות תהיינה נוחות לכך). תקציבנו, המבוסס על נדבות לקרנות הלאומיות, הולך ומתערער; ולמשך שנים רבות (אלו השנים היקרות החולפות לבלי שוב!) ירבץ עלינו העול הקשה של פרעון חובות משנים שעברו. אשר לחברות הכלכליות ולהשקעות הפרטיות הגדולות – עדיין איני רואה אותן בעין, ואפילו תבואנה – עדיין לא ברור לי מה תהיה, בסופו של דבר, מגמת פעולתן בתנאי הארץ. בנסיבות הקיימות ולנוכח התנודות הכבירות בהכנסות הקרנות שלנו נשמטות מדיי הסוכנות היהודית כל התכניות להשגת מלוות גדולים, ופני הדברים לא ישתנו אלא אם נוכל לדבר בשם גוף פוליטי המוכר על-ידי החוק הבינלאומי.

זאת ועוד: אמנם, נתגלתה ומוסיפה להתגלות התלהבות למען ארץ-ישראל בקרב היהדות העולמית. אולם אין כל ספק בלבי כי בשיטות המדיניות הציונית האבולוציונית לא נוכל לקיים לאורך ימים את השפעתנו מול פני העובדות האכזריות. והעובדות הן כי תנאי החיים הכלכליים של העם היהודי הולכים ורעים בקצב כזה, עד שההתעניינות במפעל הארץ-ישראלי, אם אין בו כדי להבטיח פתרון חמרי למצוקת הגולה – מן ההכרח שתפוג, אם לא יועמד לעומת העדר ההקלה החמרית הממשית ערך פוליטי ולאומי מכריע. חוששני שעם כל ההתלהבות שמעורר הישוב בלבו של כל תייר יהודי, אין השיטה ההדרגתית נותנת לו לא הא ולא דא. מצד שני אין להתעלם מכוח משיכתה של רוסיה הסוביטית, על תכניתה הקונסטרוקטיבית הכבירה והשפעתה הרבה על הנוער שלנו. כמה זמן עוד נוכל להחזיקם במצב של תקוה שאין בה ממש ולשבור את רעבונם בפירורי הסרטיפיקטים הנופלים אחת לששה חדשים משולחן הממשלה הארץ-ישראלית? לנוכח כל העובדות הללו של התפוררות, דחיה ושהייה – מה היסוד לתקוה שארץ-ישראל תרכז סביבה עוד עשרים או שלושים שנה את מחשבת העם היהודי בתפוצותיו? אסור לנו להתנחם בכל מיני תשובות סרק. חובתנו לראות את המציאות כמות שהיא!

בטוחני שכבר פקעה סבלנותך (אם בכלל הספקת לקרוא את מכתבי עד כאן) ואתה שואל את עצמך מתוך עצבנות: מה כוונת כל הדברים הללו? מה המסקנות שיש להסיק מהם?

אני רואה לפני ארבע אפשרויות של מסקנות. האפשרות האחת היא – לומר כי אין זה אלא משפט קדום של עם-הארץ ולהניח שכל בעיה הכרח שיהיה לה פתרון, שכל החשבונות צריכים איזון. למעשה אין הדבר כן. אין לנו ברירה אלא להוסיף ולתעות בדרכים עקלקלות, בלי שנדע לדיוקו להיכן נגיע. עלינו להמשיך, אף אם אנו עומדים מול חומה שדומה כי אין לפרוץ אותה. עלינו לאסוף כוח לפי מיטב יכלתנו. אין אנו יודעים מה עתיד להתרחש ומה הסיכויים הצפונים בחיק העתיד. “אפשר שהפריץ ימות”, כפי שמסופר במעשיה היהודית המפורסמת, “אפשר שהכלב ימות”, ואולי צפויות לנו אפשרויות אחרות. בינתים מצווים אנו להחזיק מעמד. זוהי עמדה יהודית מובהקת, זוהי הצורה היהודית הטיפוסית של גבורה – אך ודאי שאין זו עמדה ציונית. אם התנועה הציונית תחליט על עמדה כגון זו – הרי פירוש הדבר שתגלוש מקרקע הפעולה הפוליטית (שמשמעותה מדיניות מחושבת ותכנית קונסטרוקטיבית) אל קרקע הפטליזם היהודי (שהוא יורשה של פסיביות מדורי דורות). במובן זה היתה הציונות בעיני תמיד מעין מרידה במסורת היהודית. אפשר שמאין ברירה טובה יותר יהא עלינו לחזור למסורת זו. אבל ברור כי דרך זו באה בחשבון רק בשביל אותה קבוצה של ציונים לוחמים שנתנסו בכל מלחמות התנועה ושבשבילם אין חיים מחוצה לה. בטוחני כי אין היא באה בחשבון בשביל העם היהודי בהמוניו, לא כל שכן בשביל הדור הצעיר שעדיין עלינו לרכוש את לבו לתנועה הציונית – הדור המביט לתוך עולם המאה העשרים במבט הבהיר והמפוכח של נוער שלאחר המלחמה והדורש הדרכה ברורה.

המסקנה האפשרית השניה היא – לומר כי בנסיבות העולם כמות שהן אין להגשים את החזון הציוני; התכנית הציונית הנדונה לתהליך של התפוררות שאין למנעו – וישגשגו ככל שיוכלו, יעוררו ויקסימו חיי הישוב הצעיר בן 180,000 יהודים אשר בארץ. הניתוח הציוני נתאמת בכל רחבי העולם, מרוסיה הסובייטית ועד ארצות הברית; כן הוכחה אמיתות התרופה הציונית באותם הביטויים המועטים של חיים לאומיים – עבודה, קרקע ולשון – שיצר הישוב בארץ; אבל התנאים האובייקטיביים של העולם, של העם היהודי ושל האוכלוסיה הארץ-ישראלית כיום מונעים בעד הציונות מלהתקדם לקראת מטרתה. מסקנה מעין זו מונחת ביסוד כל הנסיונות של הזמן האחרון לפרש את הציונות פירוש חדש, ועליה מבוססת כל אותן התכניות “הציוניות” כביכול, והצעות-הפשרה – אם יכנו אותן בשם “ציונות תרבותית” או “ברית שלום”. אינני מופתע כלל מן העובדה שקבוצות “ברית שלום” או להבדיל, “האור” 44מתפוררות בקצב מהיר ונטמעות או בגופים קומוניסטיים בעלי עמדה אנטי-ציונית מובהקת או בגופים בעלי מגמה דתית-רומנטית. אחת מן השתים: או שאנשים אלה מתיחסים ברצינות לסיסמתם הציונית, ואז מן הדין שיהיו מתלבטים בלבטים שהציונות שלנו מתלבטת בהם, או שאין להם יחס רציני כזה ואין הם נמשכים אלא לחופים אחרים, שאורותיהם רומזים להם באור מתעה. אבל כל עוד אין אנו מוכנים לבחור באחת מן הדרכים הפוליטיות האחרות, חזקים הנימוקים לטובת התפיסה הזאת, שכן יש בה כדי להציל אלפי בני-אדם, שמדיניות ללא כל מגמה עלולה להתנכל להם.

האפשרות התיאורטית השלישית היא – להחזיק אמנם בעקרונות היסודיים של הציונות, אך לצמצם את שטח הגיאוגרפי בו יתגשמו: במקום ארץ-ישראל כולה – רק מחוזות או חלקים מסוימים ממנה (זוהי התפיסה המונחת ביסוד כל תכניות הקאנטונים ושעליה מושתתת גם תכניתו של ד"ר יעקובסון על מדינה יהודית בארץ-ישראל במקום ארץ-ישראל כמדינה יהודית). המגמה להקים באזור מסוים של ארץ-ישראל ריבונות לאומית, ליצור באזור הזה כל אותן האפשרויות של התפתחות בלתי-מופרעת התלויות בשימוש באמצעי המדינה בענפי האדמיניסטרציה, ההתישבות והכספים, ולעשות את האזור הזה בסיס איסטרטגי להתקדמות אפשרית בעתיד.

על אף כל הרעש בעתונותנו אין ספק בלבי שיש גרעין בריא בכל התכניות הללו. הן כוללות את הגורמים של טריטוריאליזם ושל הגדרה עצמית פוליטית, שבהם מתגלמת האמת היסודית של הציונות. אולם כל התכניות הללו מתנפצות, לדעתי, אל הסלע של ארבע תקלות אלו:

א. צמצום שטחה של ארץ-ישראל,

ב. בעית ירושלים,

ג. מצבם הגיאוגרפי הבלתי-נוח של שטחי ההתישבות היהודית (אזור החוף, העמק,

עמק-הירדן, הגליל העליון).

ד. העובדה שאף בשטחים הנזכרים לעיל אין היהודים מהווים אלא מיעוט, באופן שהבעיה משתנית רק מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית.

המסקנה האפשרית הרביעית היא – כי בנסיבות של עכשיו אין להגשים את הציונות ללא תקופת-מעבר שבה ישלוט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן; אין אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או אף לשיווי-משקל בין שתי האומות (או לכל הסדר אחר שיש בו כדי ליצור בסיס למרכז תרבותי) בדרך של עליה והתישבות שיטתית, ללא תקופת-בינים של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את מנגנון המדינה, את האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות מצד הרוב הלא-יהודי ושל מרד נגדנו (שלא נוכל לדכאו בלי שמנגנון המדינה והכוח הצבאי יהיו בידינו). במשך תקופת-המעבר זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח, עליה והתישבות, אפשר שתפיסה זו עשויה לערער אמונות רבות שהחזקנו בהן במשך שנים. אפשר שהיא קרובה קירבה מסוכנת להלכי-רוח פוליטיים עממיים ידועים, שמעולם לא נתפסנו להם. אפשר שהתפיסה תיראה תחילה בלתי-מעשית, ואפילו דמיונית. אפשר שהיא סותרת את התנאים שבהם אנו נתונים בתוקף המנדט הבריטי. כל זה מחייב דיון, שאין ברצוני לפתוח בו בכתב. אצל דבר אחד אני מרגיש בכוח-הרגשה עצום, והוא – כי לעולם לא אשלים עם תבוסת הציונות לפני שייעשה נסיון שיהא שקול ברצינותו כנגד מלוא חומרת מאבקנו לחידוש חיינו הלאומיים וכנגד קדושת הפקדון שהפקיד בידינו העם היהודי. ואל תשכח שכל מפנה בעולם או במזרח התיכון, כל מצב של חירום, עלול לכפות עלינו קו פעולה, שבשום פנים לא היינו בוחרים בו מרצוננו הטוב. בכל הכנותינו המדיניות עלינו להתחשב בכך, בין אם ינעם לנו הדבר ובין אם לא ינעם.

מקווה אני, כי למותר להדגיש שהלך-מחשבתי היום, כמקודם, רחוק ממה שקוראים רביזיוניזם. גם היום אני רואה בתכסיסיו, במדיניותו ובעקרונות החינוכיים שלו ממשך טירוף-דעת. אילו היה עלי להמציא בדמיוני תנועה שמטרתה למנוע את הקמת “המדינה היהודית בשני עברי הירדן”, הייתי מקנה לה את הסגולות האפייניות לרביזיוניסטים, את דרך הדיבור ואת קו הפעולה שלהם. ציינתי למעלה כי “המשטר הקולוניזציוני” של הרביזיוניסטים, בו יהא על האנגלים להוציא בשבילנו את הערמונים מן האש, על-ידי שידכאו את הערבים בכידוניהם, היא סיסמה לא מציאותית בהחלט. העתונות הרביזיוניסטית, על הפרובוקציה היסטונית שלה, שאין מאחוריה כל כוח ממשי, גורמת תגובות תוקפניות מן הצד הערבי, מעוררת ומארגנת בעקיפין כוחות, שביום המבחן יקומו נגדנו. בעמל עשרות שנים הצלחנו מעט מעט לחנך את הצעירים שלנו להבנה כלשהי של חומרת מצבנו והנה באה התעמולה הרביזיוניסטית ונוטעת שוב אשליות במוחותיהם ומליצות ריקניות בפיותיהם. יתר על כן: כל כל מה שאני דורש מבוסס על כוחו הממשי של הישוב, בעוד שהרביזיוניסטים עסוקים עתה בחיפושי סרק אחר בסיס איסטרטגי בין פאריס, וארשה ורומא. מובן, אפשר שאף הם היו בוחרים בישוב כבסיס לפעולותיהם, אילו היה להם סיכוי כלשהו להישען על תנועת העבודה המאורגנת בארץ, שהוטל עליה להיות בכל הנסיבות “גדוד הברזל”" של הציונות, ותהא מדיניותה אשר תהיה.

אני מקווה שלא תרגז עלי שאני כותב לך מכתבים ארוכים כאורך הגלות, ולא תחשוב עלי כי יצאתי מדעתי. זה חדשים רבים שהרהורים אלה מנקרים במוחי ואינם נותנים לי מנוחה, ולמי, אם לא לך, אראה חובה מוסרית לספר עליהם?

שלך ח. ארלוזורוב


  1. אגודת תלמידים–חברים מיסודו של ח. א.  ↩

  2. אחת הרפובליקות בפדרציה של יוגוסלביה. לפני מלחמת העולם הראשונה היתה מדינה עצמאית, שמספר תושביה 435,000 ושטחה 14.18 קמ"מ.  ↩

  3. ספר–ההיסטוריה המלא לגרץ; הופיעו גם מהדורות מקוצרות.  ↩

  4. פרופ. ישראל רייכרט שהה בגרמניה בימי מלחמת העולם האשונה, ולימד את ארלוזורוב עברית.  ↩

  5. מקבל המכתב היה בימים ההם חייל ביחידת–צבא גרמנית שחנתה ברוסיה, והוא קשר קשרים עם חברי צעירי–ציון הרוסיים, מהם קיבל חומר ספרותי ושלחו לארלוזורוב.  ↩

  6. זאת ראיתי היום על פסגות בין–ערביים (בלבי אני – יקד כל היקוד) רק מתוך אהבה הכל יפה, רק מתוך אהבה הכל טוב.  ↩

  7. המדובר על “הפועל הצעיר” שבגרמניה, אחות ל“הפועל הצעיר” בארץ–ישראל.  ↩

  8. בראשית 1918 פירסמה ממשלת אוקראינה חוק על אבטונומיה לאומית ליהודים בארץ הזאת, לפישימשו כמוסדות השלטון העצמי היהודי – המועצה הלאומית והמזכירות הראשית (אחר–כך המיניסטוריון) לעניני יהודים. האבטונומיה לא האריכה ימים.  ↩

  9. הופיע באידיסה ב – 1917.  ↩

  10. הכרכים הראשונים הופיעו במוסקבה.  ↩

  11. כנראה טעה. אותה שנה הופיע בקיוב העתון “דרור” שמוציאיו ייסדו כעבור שנים אחדות את הפדרציה הציונית–סוציאליסטית “דרור”. גם “המשמרת החדשה” יצאה על–ידיהם.  ↩

  12. עתונם של צעירי ציון ברוסיה.  ↩

  13. בתו.  ↩

  14. משוחררי הגדוד העברי.  ↩

  15. בקשר להצעת הממשלה האנגלית ליצור סוכנות ערבית מקבילה לסוכנות היהודית.  ↩

  16. עתון ציוני גרמניה.  ↩

  17. החלטת הועידה של מדינות–הסכמה שאישרה את דבר מסירת המנדט על ארץ–ישראל ידי אנגליה, למען הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ–ישראל.  ↩

  18. ריגה, בה התארחה סימה ארלוזורוב אצל הוריה.  ↩

  19. התאחדות הפועל הצעיר וצעירי–ציון.  ↩

  20. צשיה לנציץ' רעיתו של צבי לופט.  ↩

  21. תנועת–מחתרת שקמה בתחילת המאה הי"ט לשם מלחמה נגד שלטון הזרים ואיחודה של איטליה.  ↩

  22. התקומה, התחייה. תנועת–השחרור האיטלקית שהחלה לאחר הקונגרס הווינאי ב–1815, והשיגה מטרתה עם איחודה של איטליה בשנת 1870.  ↩

  23. סבתא.  ↩

  24. על תופעה זאת מתאונן ארלוזורוב גם במכתב אחר, ומעיר: “והרי אנוכי איני כלל מה שהאמריקנים קוראים גוד מיקסר, כלומר – יודע חכמת–הסאלון, ונהפוך הוא, נראה הדבר שאנוכי בעצם טיפוס נוטה ל”אינטרוברטיות" (אדם הנתון לעולמו הפנימי).  ↩

  25. תנועת–נוער ציונית בגרמניה.  ↩

  26. ההנהלה הציונית העולמית.  ↩

  27. פיליפ – מתוך ספרו של אלדוס הוקסלי: “זה לעומת זה”.  ↩

  28. סירוס הכתיב של שמו על–ידי חילוף האות U ב – ew – רמז ליהודי (Jew).  ↩

  29. ראה לעיל עמוד 109.  ↩

  30. טלגרמת–ברכה ליום–ההולדת הששים של אמו: “מזל טוב עד כפליים”.  ↩

  31. בעיר הזאת יש מעיינות–מרפא.  ↩

  32. זמן מועט לאחר פרסום הספר הלבן נתקיימו ברובע וויטשפל בלונדון, המאוכלס יהודים, בחירות ציר לבית–הנבחרים הבריטי. “פועלי ציון” בלונדון החליטו לתמוך במועמד–הפועלים ג‘מס הול, שהתחרה במועמדם של הליבראלים, היהודי ברנט ג’נר, למרות התכחשותה של ממשלת הלייבור לציונות, בפרסמה את הספר הלבן.  ↩

  33. חבר ועדת שאו שנתמנה על–ידי ממשלת אנגליה לחקירת הגורמים הקרובים, אשר הסבו את ההתפרצות האחרונה בארץ–ישראל – אורעות 1929. הועדה חרגה מתחומי סמכותה והסיקה מסקנות גם בשאלות מדיניות עיקריות. בדין–וחשבון שלה דובר על מנושלים ערבים מהקרקע – שקיבלו אמנם פיצויים – העלולים לסכן את שלום הארץ, והוצעו הצעות לפיקוח על העליה היהודית ולצמצום סמכויותיה של הנהלת הסוכנות. הנרי סניל, חבר הלייבור, הסתייג מעמדת חבריו לחקירה, וגילה הבנה לעניני היהודים. מקימי השאון היו רביזיוניסטים.  ↩

  34. סיעת העבודה בקונגרס הציוני.  ↩

  35. לאחר שלא נתקבלה דרישת הרביזיוניסטים להצביע על נוסחתם להגדרת המטרה הסופית של הציונות ונתקבלה ברוב–דעות גדול הצעת סיעת–הפועלים לעבור לסדר היום, עלה ז. ז'בוטינסקי על כסא, קרא את כרטיס–הציר שלו וקרא: אין זה קונגרס ציוני! עם עזיבתם את אולם הקונגרס הורידו מעל הבימה את הדגל התכול–לבן. חברי תנועות הנוער שהיו בקונגרס הוציאוהו מידם בכוח והחזירוהו לבימה.  ↩

  36. בימי הקונגרס נתפרסם קטע משיחתו של סופר הסוכנות הטלגרפית היהודית עם ד“ר וייצמן, בו נאמר: ”העולם יפשר את הדרישה לרוב יהודי כרצון לגרש את הערבים מארץ–ישראל". הדבר עורר רוגזם של צירי הקונגרס. וייצמן טען שההודעה נמסרה בצורה לא מוצלחת.  ↩

  37. קבוצת צירי קונגרס בראשותו של יצחק גרינבוים.  ↩

  38. הסוציאליסטי  ↩

  39. המכתב הזה כתוב על דף–נייר תלוש מתוך ספר–חשבונות.  ↩

  40. הסתדרות ספורטיבית של ארץ–ישראל העובדת בפולין.  ↩

  41. ארלוזורוב שלח לנציב העליון סיר ארטור ווקופ את החוברת “אבטואמנציפציה” לליאו פינסקר. ווקופ העיר בתשובתו כי אינו מאמין בהנחתו של פינסקר שהשנאה ליהודים היא דבר שבטבע הגויים, ועל כך מגיב ארלוזורוב.  ↩

  42. ראה לעיל עמ' 152.  ↩

  43. מפלגת פאם–ערבית, שאת מלחמתה לעצמאות ערבית ראתה כחוליה במלחמה למען הקמת פדרציה של מדינות–ערב.  ↩

  44. עתון של פלג קומוניסטי.  ↩

חיים ארלוזורוב
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים ארלוזורוב
יצירה בהפתעה
רקע

עוד על חיי עולם וחיי שעה

מאת אלחנן ליב לוינסקי (מאמרים ומסות)

חיי עולם וחיי שעה איזה מהם עדיף ומי נדחה מפני מי? – בודאי חיי עולם עדיף, אלא שאי-אפשר ל“הקיא” גם את חיי שעה, וכל זמן שהנשמה בקרבו יתאו האדם לחיות חיי שעה, לראות חיים עלי אדמות פה בעמק העכור, בעולם השפל, ורק לפעמים ידאג גם לחיי עולם, לחיי הנצח.

אם טוב הוא ככה, אם לא נואלו בני האדם, אף הטובים שבהם, לשכח את חיי הנצח ולתת עיקר מבטם ב“חיי השעה” – לא לנו לשפוט. בעלי-המוסר הנה יוכיחו בני האדם על זאת, הדרשנים ידרשו והמטיפים יטיפו ויקראו לאמר: הבל-הבלים, הכל הבל, שוא הם חיי החיים, וכדומה בסגנון הזה; אבל עולם כמנהגו נוהג, המטיפים יטיפו – ובני-אדם יחיו כמו שחיו, כי כן הוא טבע האדם, שטבה בעיניו שעה אחת של נחת-רוח בעולם-הזה מהרבה שעות בעולם-הבא.

וכמו האדם הפרטי כן גם אומה שלמה ובני האדם בכלל. כל עם ועם אם כי ידאג לעתידותיו, ל“חיי עולם”, אבל העיקר אצלו חיי השעה. כל החקים והמשפטים פנימה, כל הגודות והבריתות והאמנות מחוץ, אף כי בעקרם יביאו טובה הרבה גם לעתיד, כי על ידי החקים הטובים יתגדל ויתחזק העם, ועל ידי האמנות והבריתות תתחזק הממשלה וממילא יעמדו ויחיו לארך ימים – אבל כל עקרם אינו אלא לחיי השעה, בכדי להגדיל כבוד העם ועשרו עתה, בהוה…

רק אומה אחת יש בתבל וישראל שמה – האומה ההיא משונה בתכונתה מכל יתר שבעים האומות. כי בעת שכל יתר האומות עושות חיי השעה לעיקר וחיי עולם לטפל, וזו וזו מתקימת בידיהן, עושים בני ישראל חיי עולם לעיקר, וחיי השעה אף לא לטפל.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.