מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על-כף ים-מות זה

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

[עַל-כֵּף יָם-מָוֶת זֶה] / חיים נחמן ביאליק


לְשֵׁם אַחַד הָעָם


עַל-כֵּף יָם-מָוֶת זֶה, בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע,

הִתְנַשֵּׂא לְפָנִים מִבְצָר יָשָׁן נוֹשָׁן;

כָּאֵמִים נִשְׁקְפוּ מֵחוֹרָיו קְנֵי הַקֶּלַע,

וּבְלֵב שָׁמַיִם תָּקְעוּ קַרְנוֹת צְרִיחָיו רֹאשָׁן.


וְצִים, אֳנִיּוֹת קְרָב, יָבֹאוּ שָׁמָּה

בְּיוֹם מִלְחָמָה;

וְדִבְּרוּ קְנֵי הַקֶּלַע עִם-הַצִּים.

וּמִדֵּי רָעַם וַיִּתְפּוֹצֵץ קוֹלָם –

וַיְהִי הַיָּם הַזֶּה וַחֲלַל הָעוֹלָם

לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים.


וְעַתָּה מֵת הַיָּם, נִתְיַתֵּם כֵּפוֹ.

מִבְצָרוֹ הָרוּס;

רַק נִדְבְּכֵי חֳרָבוֹת, אַבְנֵי מַעֲמָסָה

עִם גָּדֵר נֶהֱרָסָה

עוֹד תְּלוּיִם שָׁם בְּנֵס עַל-כְּתֵפוֹ

וּסְמוּכִים עַל הַנֵּס.

וַעֲרָפֶל עַד לֹא-יִקָּרֵעַ פָּרוּשׂ

כְּסָדִין לָבָן עַל-הַמֵּת.

וְעָב עַל-רְעָמֶיהָ כִּי תִדָּחֶה שָׁמָּה –

וְנִרְדָּמָה.

וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה –

“וְעַתָּה מֵת הַיָּם.”


לְפָנִים עָלָה כָאן בִּלְבַב הַיָּם אִי שַׁאֲנָן,

אִי-תִקְוָה קָרְאוּ לוֹ, וּנְוֵה הַפֶּלֶא;

הָאֶרֶז שִׂגְשֵׂג בּוֹ, הַבְּרוֹשׁ הָרַעֲנָן,

וּמִגְדַּל מָאוֹר נִצָּב שָׁם עַל צוֹק הַסֶּלַע.


וְסִירוֹת קַלּוֹת, לִבְנוֹת הַכְּנָפַיִם,

לְאוֹר הַמִּגְדָּל הָיוּ בָאוֹת שָׁמָּה

וּמְבִיאוֹת עִמָּן שָׁמָּה צָהֳלַת חַיִּים –

וְנִשְׁפְּכָה עַל-גַּיְא וְרָמָה.

וּמִדֵּי צֵאת הַסִּירוֹת שׁוּב הַיָּמָּה –

וּבֵרַךְ חֶרֶשׁ אוֹר הַמִּגְדָּל צֵאתָן

מִמְּרוֹם הַצּוֹק הָאֵיתָן.

וַיְהִי הָאִי הַזֶּה לִנְוֵה הַבְּרָכָה עִם

מְקוֹר נֶחָמַת אֱלֹהִים.


וְעַתָּה מֵת הָאִי. לֹא-בְרוֹשׁ וְלֹא-אָרֶז;

הַקִּימוֹשׁ יִפְרֶה בוֹ עִם אֵזוֹב צָעִיר;

עַל-חַלְמִישׁ כַּנּוֹ אֶ חָ ד נִשְׁאַר, עֵד הֶהָרֶס,

הַמִּגְדָּל בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע;

עֲרִירִי נִצָּב שָׁם, וּכְבוֹא הַחַרְסָה

יַד-סֵתֶר תַּדְלִיק בְּרֹאשׁוֹ נֵר הַפֶּלֶא,

וּכְמוֹ שֶׁהֵאִיר – יָאִיר.

לְמִי הוּא מֵאִיר שָׁם וְלָמָּה? –

וּסְבִיבָיו מֵת הַיָּם מְלֹא מֵאָה פַרְסָה,

וּמֵאָה פַרְסָה סְבִיבָיו שְׁמָמָה, שְׁמָמָה

הַסִּירוֹת לֹא תָבֹאנָה עוֹד בִּגְבוּלוֹ:

הָאַחַת נִתְקְעָה בַּיָּם הַקָּרוּשׁ,

בְּחֶשְׁכַת לַיְלָה אַחַת אָבַד דַּרְכָּהּ,

וְאַחַת מָצְאָה קֶבֶר לָהּ עַל קַרְקַע

הַיָּם בְּלֵיל זְוָעָה

וְאִישׁ לֹא-יָדַע, וְאִישׁ לֹא-רָאָה –

וַיָּמָת כָּל-הָאִי וַיֵּשַׁם כֻּלּוֹ,

וּבָדָד, דֹּם, מִכָּל-הָעוֹלָם פָּרוּשׁ,

מִגְדָּלוֹ נִצָּב שָׁם וּמֵאִיר עַל-הַשְּׁמָמָה;

וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה:

“לְמִי וְלָמָּה?”


תרס"ו, אודיסא.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

רעמים וברקים

מאת יצחק ליבוש פרץ (מאמרים ומסות)

כשאני שומע חכמי חוץ-לארץ מדברים אלינו מתוך הענן בקולות וברקים בלשון “אנכי”, הנשמעת או מפי הגבורה, או מפי הגדול, המקריא א"ב לתינוק, או מפי בעל-הבית – בעל-צדקה הנותן פרוטה לעני; כשאני רואה את קפיצתם לעמוד בראש ולפזר לפני האוָזים קמחא טחינא, לקט שכחה ופאה משׂדה אירופא, – כשאני שומע ורואה כל זאת, עולה על לבי מעשה שהיה – –

מעשה וביקש הסבא שלנו להחזיר את גרושתו, שנפרד ממנה ימים רבים.

מובן מאליו, שהדבר עשׂה רושם, שהשמועה עשׂתה לה כנפים, שהתפשטה הבשׂורה הטובה בכל תפוצות ישראל, ודאוּ אנשי-שלומנו מכל אפסים כעל כנפי נשרים, והשתוקקו לשמוע דברים של אמת מפי הסבא בעצמו. וכששמעו שהוא כך, התחילו לזמר ולרקד ולכרכר מרוב דיצה וחדוָה, ואהבה ורעוּת: והחליטו לעשׂות לדבר פומבי, לבשׂר לבאי עולם בפרהסיא, לערוך שולחן בשוק, ולאכול ולשתות ולומר תורה, לידע ולהודיע, כי באה שעת חדוָתא, שהסבא יחזיר למזל טוב ובשעה מוצלחת את גרושתו השוממה…

וצריך היה לקבל הורמנא ורשותא על זה מאת הפקיד של העיר; וצריך היה לסדר את המשתה, שישבו אנשי-שלומנו רוֵחים, ויאכל איש בכפו ומזלגו מקערתו והשתיה כדת, כראוי ברשות הרבים, וכיוצא בזה, ולא היה בעמא פזיזא שלנו איש, שיוכל לקבּל על עצמו את האחריות, שלא תהי, חס ושלום, ערבוביא ואנדרלמוסיא אצל השולחן; והתייעצו, והתיישבו בדעתם, ולפי שהיתה העיר סמוכה אל הגבול ­­­­­– נמנו וגמרו להביא משם “סאַרוועָר” מומחה; ועשו כן, והביאו את הדייטש; והדייטש קבל על עצמו את האחריות, והעמידו ברשותו לעזוב עמו אברכים ובחורים אין מספּר, לעשות כחפצו ולמלאות רצונו; ועשׂה הדייטש הנ"ל מה שעשה בשלמות, כמעט במסירות נפש. והסיר כל מכשול, והעמיד שולחנות וכלים וכו' וכו‘, ועשׂה באמת ובתמים קורת רוח להסבא, ובא על הכל מקומו בשלום, ואכלו ושתו, ואמרו תורה, והיללו את הדייטש, ואמרו שהסבא יפקוד אותו לטובה, שאף על פי שהוא דייטש, זכה ויש לו חלק לעולם הבא וכו’ וכו', – אבל – שני דברים כמעט מגונים היו בשעת מעשׂה… כשאמרו תורה נרדם הדייטש, ובסוף הסעודה, כששקלו וטרו: מי יברך? קפץ בראש וקרא:

— רבותיי, מיר וועלען בענטשען – – – – – – –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.