חָצוּב, מוּצָק, מַבְהִיק נִצָּב הַדְּבִיר.
מְצֻלְהָב קֵץ-יוֹם, וְעֵת עֻנַּן– עֵין-זַיִת
תּוֹכוֹ– חֵן צוּר וְעֵץ, וַעֲלֵי קִיר
חַשָּׁב- צַיָּר, אוּלָם בִּנְיָן עֲדֶן לֹא בַּיִת.
מַה בַּיִת תִּבְנוּ לִי? שֹׁקוּ מַשְׁתִּית;חִבַּת רֵעִים. שׁוֹקְדֵי שָׁמֹר-יָצֹר;
שַׁעַר: הַנִּשָּׂא. וְלֹא הִתְנַשְּׂאוּת;
חֲלַל קוֹמוֹת וַחֲדָרִים: הֲמִית
חֲרֹשֶׁת, וְחַוָּה, וְיַעַר יֵעוֹר;
דֶּגֶל: לָעָם מִצְפֶּה, מַצְפּוּן, הָגוּת…
חַלּוֹנוֹת עֵרִים עַל עִיר וְאֶרֶץ וְתֵבֵל;דְּפוּס חַם וְחַי בְּדֹפֶק לֵב-עָמֵל–
בַּיִת – לַהֲמוֹנִים מִשְׁכָּן, מִסְעָד,
יוֹם-יוֹם בּוֹ יֵאָרְגוּ עֶרְכֵי אוֹם-עַד.
פורסם ב“על המשמר”, גליון 23 יולי 1953