רקע
שלום עליכם
תמונות וצללים מחיי היהודים במאזפבקה: האוצר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

 

3: האוצר1

 

[א]

המאזפּבים הם בעלי צדקה ופזרנים גדולים מאין כמוהם. המאזפּבי זורע צדקות על ימין ועל שמאל, יפזר כסף כאפר ושקלים כנמלים בעיניו, פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון, גם את העני ואת הגר עמו.

– ריבונו של עולם – על זאת יתפלל כל אחד – ריבונו של עולם, אב הרחמים! הן לך הכסף ולך הזהב, ומה ממך יהלוך אם אעשה עושר ואהיה ל’גביר' בין אחי העניים והאביונים? האינני כדאי והגון לכך? אלי, אלי! הראני-נא את חסדך, הראני-נא נפלאות מעשיך וזכּני בגורל הגדול הפעם, וייטב גם לך בגללי, כי אעבדך ביראה והטוב בעיניך אעשה ולנדבות לבבי אין קץ: לבית-הכנסת הני נודר כך וכך, לבית-הרחצה, להבדיל, כהנה וכהנה, ל’תלמוד תורה' מנה יפה, ל’ביקור חולים' מנה אחת אפיים, וצדקה לעניים ולחברות ‘סומך נופלים’, ‘רופא חולים’ ו’מתיר אסורים' וכו' וכו' וכו'.

כללו של דבר – המאזפּבים הם בעלי צדקה ופזרנים גדולים מאין כמוהם; ואם תראו או תשמעו כי עניי מאזפּבקה ואביוניה ירעבו ללחם, ונערי ה’תלמוד תורה' ערומים יהלכו וחשופי שת, ובית-הכנסת נורא הוא על כל סביביו וקירותיו נטו לנפול, ובית-המרחץ… – אך פה אשאירה-נא מקום גם להקורספונדנט2 ממאזפּבקה להתגדר בו; יהי לו אשר לו, ולמה אגזול את כבשת הרש? – את כל זאת אם תראו או תשמעו, אל-נא תתפלאו, כי עוד לא זכה אף אחד מהם בגורל הגדול, ובכל זאת בעלי צדקה הם ופזרנים גדולים מאין כמוהם, וגם בעלי בטחון ואמונה המה שאין על עפר משלם; כולם כאיש אחד יאמינו, כי יבוא ‘יומם הטוב’ וההצלחה תאיר להם פניה והאושר יעמוד לימינם, ואף-על-פי שיתמהמה, בכל זאת יחכו לו, ל’יום הטוב‘, בכל יום שיבוא. שוטטו-נא במלוא כל רחבי תבל וראו ובקשו בכל ארבע כנפות הארץ, אם תמצאו עיר, אשר יושביה ישאפו להון ועושר כיושבי מאזפּבקה. העושר הוא כל מעיינם, את שמו ישאו על לשונם כל הימים והוא ידובב שפתותיהם גם בתנומות עלי משכב, ואין גם אחד מהם, אשר אין עושר שמור לו, אך לא מסחרם ואתננם או מעמל כפיהם לאט-לאט, כי אם לפתע פתאום, מבלי משים ובאפס יד – ‘מן השמים ישליכו למו’! לערב ילין דל חלכה ולבוקר – עושר, רינה וצהלה! אלפים, עשרת אלפים, מאה אלפים… היד ה’ תקצר? מאין באה להם תאווה עזה כזאת? במאזפּבקה לא יצמחו עדירי כסף ככמהין ופטריות, אַל טל ואַל מטר עליהם, כעשב הארץ לא יציצו; ונהפוך הוא אצלנו: העניות מתהלכת בעיר קוממיות, אביוני אדם ירבו מיום ליום, כל שערי הפרנסות ננעלו וכל מקורי המחיה נסתמו, ויאנחו בני ישראל מן המיצר ויתהלכו כצללים מבלי דעת את המעשה אשר יעשון למצוא טרף לביתם… אולם אחי המאזפּבים בעלי בטחון ואמונה הם שאין דוגמתם בעולם, יושבי גיא-צלמוות הלזו עודם יושבים ומצפים לנסים ונפלאות, עודם יושבים ומחכים ליונים צלויות, אשר תעופינה ישר אל פיהם מבלי יעבטון אורחותן. באמונה ובטחון יחיה פה היהודי מראשית השנה ועד אחרית שנה. ומי הוא הנותן להם בטחון גדול כזה אם לא בֶּרקה הקולקטוֹר3, המוכר שטרי גורלות, ה’זֵכּסים' וה’ברוינשווייגים'4? למאות ולאלפים יחלק הקולקטור הזה את שטרותיו בין יהודי מאזפּבקה, ואין בית אשר אין שם שטר כזה, וכולם, כאיש אחד, יחכו ליום הפור הוא הגורל; ואף אם עדיין לא זכה שם אף אחד בגורל, בכל זאת יקוו כי יבוא יום, ואף-על-פי שיתמהמה עם כל זה יחכו לו.

‘איש חסיד היה בלי מזון ומחיה’… התזכרו עוד קורות האיש החסיד ההוא ‘בלי מזון ומחיה’ ומה הגיע אליו? הבה אספר לכם מעשה שהיה לא ביש חסיד אחד, אך בעיר המלאה לה אנשים חסידים ‘בלי מזון ומחיה’; לא באליהו הנביא, אך באשה עבריה, אשה כשרה וצנועה, אשה חכמה…; לא בשמונה מאות אלף זהובים, ככתוב בזמירות למוצאי שבת, אך במאתים מיליון רובל כסף! 200,000,000! באוצר בלום, בעפרות זהב אין קץ!

 

[ב]

הדבר קרה ויאֵת בסוף המאה הי“ט למניין שאנו מונים פה באירופה ובשאר הארצות הנאורות, בשנת ה’תרמ”ט ליצירה, בשנה הזאת, ביום עשתי עשר לירח זיו, בכך וכך לספירת העומר, והקול עבר במחנה העברים במאזפּבקה – ותהום העיר.

את שמע האשה בעלת האוצר אומנם שמעו זה כבר, עוד לפני חג הפסח, הכול ידעו כי שם בערים הקרובות או הרחוקות מזה סובבת הולכת האשה הזאת ובכל מקום בואה – אושר ועושר בכנפיה לעניי אדם; כל הרוצה בא וקונה חלקו באוצרה. מה מאושרים המה בני הערים ההן! יש קונה עולמו בשעה אחת! הנה אושרכם מונח לפניכם, משכו וקחו, שלח את ילד ואחוז בו וקח כטוב בעיניך, מלא את אמתחותיך, שקיך וארונותיך – 200,000,000. אטו מילתא זוטרתא היא? מאתים מיליון כיכר כסף – אהה, אלוהי הכסף והזהב!… איה מקומו ואיככה הגיע ה’אוצר' ליד האשה – לא ידע כל איש. אולם עתה בבוא בעלת האוצר למאזפּבקה להתמהמה בה אך ימים מספר, יען כי עוד מעט, בעוד שניים-שלושה שבועות תוציא לאור תעלומה ותפתח שפוני טמוני האוצר – עתה נודע הכול, אין דבר נעלם מאתנו עוד!

שם בכפר חרוּקוֹבקה אשר סמוך למאזפּבקה מנוחתו כבוד, יום ערב שבועות דהאי שתא הוא יום הכסא להוציא מחיק האדמה את המטמון, אור הגנוז, ומקומו בגיא בין שני הרים, שם במקום, אשר עליו נהרג האדון פלוני אלמוני, אשר ניסה לחפור ולהוציא את המטמון בטרם הגיע זמנו להיגלות. את האוצר הזה טמן בעמקי האדמה לפני שנים רבות מאוד השר המצביא לצבא הקוזאקים הנודע בשמו מאזֶפּה, בו יימצא במזומנים סך 200,000,000 שקל כסף, מלבד המון כלי כסף וזהב, פנינים ואבני חפץ למכביר אשר אוּספוּ בהמון כדים וסירי נחושת וברזל. עומק האוצר שבע אמות ודלת נחושה עליו מלמעלה וסגורה חותם צר במנעול של זהב, אשר יפתח במפתח פז, והמפתח נמצא עתה ביד האשה העבריה הזאת. אך איזה הדרך בא המפתח אל ידה? הללו אומרים: מאזפּה איבד את המפתח וימצאהו איש יהודי ושמו ‘משה הארוך’ ויורישהו לבניו אחריו, ויכתוב למו גם שטר צוואה; הבנים הורישוהו לבניהם אחריהם, וכה נתגלגל המפתח מיורש ליורש כמה דורות, עד כי בא ליד האשה הזאת החיה אתנו כיום. בשטר הצוואה אשר כתב ‘משה הארוך’ לפני מותו נאמר באר היטב כי למועד מועדים וחצי מועד, ביום ערב שבועות לשנת התרמ"ט ליצירה, כעלות השחר, ייגלה ויימצא האוצר, וכל הנוגע באוצר בטרם בוא היום ההוא מוֹת יוּמת, וכאשר עין בעין ראינו את אחרית האדון אשר גם לו נגלה רז זה ויתחכם לדחוק את הקץ ולהעביר אליו את נחלת היורשים העברים; הלא מידו היתה לו זאת ואחריתו עדי אובד.

והללו אמרו: לא כי! לא מאזפּה טמן את האוצר כי אם גוֹנטה ימ"ש, ולא פה בסביבות מאזפּבקה, כי אם בעיר אוּמאן. ומעשה שהיה כך היה: איש יהודי היה באוּמאן ו’ר' אנשל אומאניֶר שמו, והיה האיש ההוא תם וישר, חסיד וירא אלוהים. ותהי מלאכתו לשאת סחורה אל חצרי האדונים הפולנים, ולו עגלה רתומה לסוסה אחת דלת-הבשר; ויהי כאשר יצוֹא יצא גונטה להסתיר את האוצר, עמד ר' אנשל ביער הסמוך אצל עגלתו הטעונה סחורה ויתפלל תפילת שמונה-עשרה, ובהגיעו ל’ותחזינה עינינו' חזו עיניו והנה גונטה ועמו מחנה קוזאקים חופרים באדמה בור עמוק; אחרי כן הורידו מן המרכבה אל הבור שקים רבים מאוד מלאים מטבעות זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות, אשר לנוגה זרחם ולברק מראיהם כמעט כהו עיני ר' אנשל. ויהי ככלות5 הקוזאקים את מלאכתם וישובו לדרכם מבוהלים ודחופים ואת פני ר' אנשל לא ראו; אז יצא ר' אנשל מן היער, ויעל את האוצר ויניחהו בעגלתו, ואת הסחורה הטיל הבורה ויכס בעפר וילך לו לדרכו בשלום וגומר…

ואחרים אמרו לא כן הדבר! האוצר סגור על מסגר בארון כסף הנמצא בבית האשה בעיר מגוריה, שם בארון ההוא (ככתוב בשטר הצוואה) מונחים למשמרת שטרות של אחד הבאנקים באנגליה ואשר שם נמצא הסך העצום 200,000,000 שקל כסף, אשר הופקד שמה עד יום מועד, הוא יום ערב חג השבועות בשנה הזאת. מלבד השטרות נמצאים בארון גם המון דינרי זהב ותכשיטין יקרים, אשר אותם הלא יוכל כל אדם לראות עין בעין פה אצל האשה בעצמה… כל אחד מבני מאזפּבקה יקרב, יתבונן אל דינרי הזהב, אל המפתח, אל הגיליון הנושן, אשר בלה מזוֹקן, ותאווה עזה תתקלח בלב כל אחד, תאווה לכסף… דמו יחם בקרבו, דמיונו יסתער וברוב שרעפיו בקרבו יצא החוצה וימנה ויספור ויבוא חשבון: כמה יעלה מספר הסך 200,000,000? ‘אוי נא לי – יהגה לבו – מה עשיתי לוּ נמצאו בידי 200,000,000 כסף אלה?’ – ואת מחשבותיו האלה יסתיר כל איש בחובו, לבו להן קבר ולא תעבורנה פיו.

ולאשה שני גבאים אנשי צורה, אנשים אשר חזות פניהם ענתה בם עדות נאמנה, כי אנשים מכובדים המה; המה היו המוציאים והמביאים, המדברים והמתעסקים בדבר הזה: כל איש אשר התאווה תאווה לדעת את פרטי דבר ה’אוצר', פנה אל שני הגבאים והם הורו לו הדרך ילך בה חינם אין כסף. והיה אם ישקול על ידיהם רובל אחד ויקח חלק מן האוצר מאה רובל, ואם מה יתן – ולקח עשרת אלפים. כללו של דבר: העסק הוא עסק טוב מאוד, ומי אכזר עוכר שארו לא יחפוץ לדאוג ליום אחרון ולקנות לו אושר ועושר בעת מצוא כזאת? ‘את שמלתך לעורך תנה בעבוט ועשיר תהיה!’ –

וכל העם מכל קצות העיר החל להביא את הכסף ליד האשה בעלת האוצר, וכל אשר אין ידו משגת יתן בעבוט את תכשיטי אשתו, במחית כבודה, וגם כלי בית ושמלות; בעת ההיא נפתח מקור שפע וברכה עד בלי די לר' אלטר המלווה בריבית וליתר הנושכים בעיר, מצור שמו עליהם מכל עברים: ‘שמלה לכם, גם הרבו הריבית, אך הבו הכסף!’ יען עברה הרינה במחנה, כי יוכל היות אשר אחרי יום ל"ג בעומר לא תוסיף האשה לקבל כסף וחדלה למכור חלקים מן ‘האוצר’, כי למה לה זאת? הלא כמר מדלי הוא לעומת ההון העצום השמור לה!

וכי יש כסף באוצרה – זה היה נעלה מעל כל שפק. הן עיני כל אדם חזו על-יד האשה כד נחושת אשר זיקנה חופפת עליו, והכד מלא על כל גדותיו דינרי זהב, אדרכמונים, שקלים ומטבעות נוצצות, ואיך לא יתנו אֵמוּן בה? המעטים המה האוצרות הקבורים בבטן האדמה משנים קדמוניות? אומנם חכמי מאזפּבקה הליצנים, הידועים לקוראינו מסיפורינו הקודמים, ניסו בראשונה לשלח פיהם ברעה ויתלוצצו על האנשים אשר נבהלו נחפזו אל האשה לתת לה את כספם.

– פנו מקום! הכינו כיס! קראו בעלי פיפיות אלה, בראותם האחד הולך ברגליים ממהרות אל משכן האשה – הנה הוא רץ לקבור את המעט אשר לו מלפניו.

– מניח את מעותיו על קרן הצבי.

– כאשר עיניו תראינה את אוזניו מאחריו, כי ישוב לראות את כספו.

– כסף ישלם ויקבל מלוא חופניים סמרטוטים.

אולם בעבוֹר שניים-שלושה ימים השליכו הליצנים המבקרים האלה את ליצנותם אחרי גוום ויביאו לבב חכמה, ויחלו להתגנב גם הם אחד אחד אל משכן האשה, ויהי במחשך דרכם, לבל תשורם עין זר. ויתנו ליד האשה את יתר הפליטה, את השקל האחרון הנמצא באמתחתם, להיות גם להם חלק באוצרה, ומה גם כי עוד מעט ויעבור המועד, עוד מעט ויינעלו השערים, אז לא יועיל כל כופר. אומנם לא בחפץ לבב נטלה האשה את הכסף, וגם שני גבאיה היו סרבנים גדולים באותה שעה, אך כאשר הפצירו בם מאוד: ‘קחו, מה ממכם יהלוך אם תקחו?’ – ויקחו.

ויקחו – מאז הבוקר, עד חצות לילה! הדלת לא חדלה לסוב על צירה אף רגע אחד, זה יוצא וזה בא, ויבואו האנשים על הנשים, זקן ונער, בחור ובתולה, חתן וכלה וחרצובותיהם בידיהם וידחקו ויהדפו איש את רעהו בצד ובכתף להיכנס ראשונה, כנהוג. מקום משכן האשה בעלת האוצר היה בבית מיודענו ר' שבתי בעל האכסניה, בחדר אשר לפנים שכן בו ה’אשכנזי‘. והאשה היתה אשה כבודה וצנועה, הוד והדר לבושה, ידיה חבוקות על בטנה, מטפחת משי על שכמה, צניף טהור על ראשה ופתיל זהב ממולא אבני שוהם, פיטדה וברקת על מרום מצחה, עגילים באוזניה וטבעות רבות על אצבעותיה. עם הבאים היו דבריה מעטים, והמליץ בינותם היו שני האנשים, קרוביה הגבאים, אשר התהלכו בחדר הנה והנה וישיחו ויתלחשו איש אל אחיו, מבלי שים לב אל האנשים העומדים ומצפים אליהם וצרור כספם בידיהם; ואשרי האיש אשר זכה למצוא חן בעיני הגבאים האלה ולהיכתב בעד בצע כסף בספר הזכרונות אשר לפניהם. גם בחלק ר’ שבתי מיודענו עלה נתח טוב מסעודת מצווה זאת, כי אליו ידרוש ראשונה כל הבא אל האשה, למען יהיה לו לפה ולמליץ, לשתדלן ולפרקליט. כן אורחות בני מאזפּבקה מאז ומקדם, כי לכל עניין דרוש למו מליץ יושר, או כאשר יקראוהו הם ‘צד’. אצל האדון האציל – צד; אצל הגביר – צד; אצל פקיד העיר – צד; אצל הרופא – צד; אצל הרבי – צד; כללו של דבר: המה לא יניעו את ידם ואת רגלם מבלי היות להם ראשונה איזה ‘צד’. אצל האשה בעלת האוצר היה ר' שבתי ה’צד‘; בחברתו נקל לבוא הביתה; הוא יציג את האיש לפני הגבאים, לאמור: ‘הנה זה פלוני בן פלוני בעה"ב דפה, מתפלל בבית-המדרש הישן’… או: ‘זו פלונית בת פלונית, אשה הגונה, מוכרת חלב, חמאה’… ואשרי האיש אשר ‘צדו’ הולך לפניו! בגלל זאת בא ר’ שבתי על שכרו גם הוא, כי ‘על יד העגלה הטעונה טוב להתנהל לאט’, כה היו דבריו, ותהי ראשית מעשהו להכין נדה לארבע בנותיו, וישלש בעד כל אחת מהנה אלפיים וחמש מאות רו“כ, כלומר הוא נתן להאשה בעלת האוצר עשרים וחמישה רו”כ בעד כל אחת מבנותיו ונכתב בפנקס על חשבונו בזה הלשון: ‘על חשבון הרבני הנגיד ר’ שבתי עשרת אלפים רו“כ על ארבעה בנותיו מן האוצר, סך מאה רו”כ סלוק'…

אומנם ר' שבתי, כאשר ידענוהו כי לא בין האווילים חלקו, בא בטענה, כי בהיותו הוא בעל האכסניה, הלא יתרון לו על איזה אדם מן השוק, ולו יאתה הוספה על סך עשרת אלפים רו"כ, למען תמצא ידו לכלכל את הוצאות החתונות. ויגש ר' שבתי אל הגבאים ויען ויאמר:

– שמעו-נא רבותי! האם כשחוק הוא לכם לעשות חתונות לארבע בנותי? ועתה אל-נא תשכחו כי זוגתי מרת דבורה שתחיה היא גם כן נפש חיה, ובהיות החתונה הלא תאבה כי אעשה לה שמלת משי ואדרת שער; ואיה יתר ההוצאות? ואיה רח“ש6 כל”ז7 ועוד ועוד?

על עצומותיו אלה השיבוהו הגבאים הנכבדים, כי אם יוותר למו שכר האכסניה והאוכל, אזי יתנו לו מן ‘האוצר’ מחרוזת של פנינים ומרגליות, אשר אותן יוכל למכור בכסף מלא, אם יחפוץ.

– למכור הפנינים והמרגליות?! קראה דבורה – היה לא תהיה! בעד כל הון דעלמא לא אתנך, שבתי, לעשות כדבר הזה, כי לי תהיינה! התשמע?

– עשי כטוב בעינייך – ענה שבתי בטוב לב – אנוכי לא אבוא עמך בריב בעת הזאת; מי יתן יבוא חג הביכורים!…

 

[ג]

וככל אשר קרב החג, כן גברה תאוות המאזפּבים לרכוש למו הון ועושר באפס יד, וכן גדל וירב הלחץ והדחק בבית ר' שבתי. והנכבד ר' שבתי הודיע לכול, כי בא הקץ; השערים ננעלו ובעלת האוצר לא תוסיף עוד לזַכות את הרבים באוצרה הטוב. ויפצירו האנשים והנשים בר' שבתי ויַרבו למו מליצי יושר ו’צדדים' לבקש מלפניו עליהם, ואך בדי עמל ותלאה זכו לבוא עד האשה. את הפרוטה האחרונה הריקו, את יתר הפליטה נתנו בעבוט, מכרו בתים וחצרות – וישאו כסף אל האשה, אשר אומנם לַקחתם בלי חמדה… רבים השליכו את עסקיהם ואת משלח ידם אחרי גוום, הרבה חבילות נתפרדו, הרבה שידוכים בטלו וכמה גיטין נסדרו בגלל ה’אוצר‘. אך הוא היה כל מעיינם, ה’אוצר’ היה כל שיחם ושיגם, הגיונם והגיגם! עוד שבוע ימים וערב השבועות יבוא, הוא היום, אשר יביא בכנפיו אושר ועושר לבני מאזפּבקה – והנה פתאום קרה אסון, באה שואה לא ידעו שחרה! וזה הדבר:

בין כל הפרנסות השונות, אשר החזיקו בהן בני מאזפּבקה בימי רעה אלה, נמצאה פרנסה אחת קלה ובזויה, מוראה ונגאלה מאוד, הפרנסה הזאת – היא המלשינות, נגע צרעת אשר דבקה בנו בימי חושך, ימי צוקה ואפלה… ואך אז ידע ישראל, כי נפדה מכל צרותיו ושנת גאולתו באה, אם יתמו חטאים אלה מקרבו ונכרתו המלשינים מקהל ד‘! מלבד המוסרים והמלשינים, אשר תחרות המסחר הולידתם וקנאת איש מרעהו גדלתם, יימצא בכל עיר, לדאבון לבבנו ולחרפת כל העם, מלשין שאומנותו בכך, איש לשון אשר בחר לו המלשינות למקור פרנסה וכלכלה וממנה לחמו נמצא. גם במאזפּבקה בתוך עדת ישראל ישכון כבוד ‘מלשין אומר’ כזה ו’ר’ יֶנקל המוסר' שמו. הינקל הזה הוא כ’ינטל החוטף‘8 וכ’מנדל הנביא’9 לפנים; הינקל הזה הוא ‘בעל הבית’ נשוא פנים במאזפּבקה, והכול חולקין לו כבוד ונוהגים בו דרך ארץ, כי מוֹסר הוא! כל חנווני בעיר, בין שיש לו סחורה פסולה ובין שאין לו; כל סוחר בין שקנה תעודת מסחר ובין שלא קנה; כל מלמד בין שיש בידו התרת הוראתה ובין שאין בידו כזאת – כולם ידעו את חובתם, כי עליהם להביא ‘דורן’ לינקל, שקל כסף אחד או אחדים. אסיפה כי תהיה בעיר, משתה ושמחה, יום הפקודה לקרואים לצבא, כי ימות מת באחד הכפרים, קדוש כי יבקר את העיר – ינקל יבוא על שכרו ונשא משאת מאומה, לבל יחרץ כלב לשונו… ולעלוקה זו שתי בנות: שני כיסים עמוקים כתהום ורחבים מני ים, והמה כשאול לא ידעו שבעה. מי הוא ינקל זה ומאין בא אלינו למאזפּבקה – אספרה אל דור לעת אחרת, ואך אחת אעיר פה, כי מחמשת חושיו הכי נכבד הוא ‘חוש הריח’ אשר לו. אף לינקל, אשר יריח בו גם את הנעשה בתחתיות ארץ. הוי אפו, הוי חוטמו הארוך, הבוחן ובודק, מחפש ומחטט! החוטם הזה יפגשכם ראשונה בבואכם למאזפּבקה; וכמדומה לי, כי בלעדי החוטם הזה תאבד כל העיר את קלסתר פניה ושונתה צורתה כליל…

החוטם הזה הריח גם את ריח האשה בעלת האוצר, ושבתי בעל האכסניה בפקודת שני הגבאים הטה את ינקל הצדה ויקח עמו דברים של מה בכך וכלאחר יד סילק לו את שלו. אך חוטמו של ינקל לא אמר הפעם די ולא מילא תאוותו בפעם אחת, ויחל לבוא פעם אחרי פעם, ויעמיק להריח ולחטט ולגזול מנוחת ר' שבתי. לוּ היה איש אחר תחת ר' שבתי הקפדן, כי אז הלך להרגיע את ינקל עוד בשקלים אחדים והכול על מקומו בא בשלום. אבל ר' שבתי זה הוא מבני בניו של אהרן הכוהן, והכוהנים המה מאז ומעולם קפדנים נוחים לכעוס וקשים לרצות, ולא יכול ר' שבתי כלכל וישפוך את מררתו ומר לבבו על ינקל.

– עד אַן – קרא ר' שבתי בחמת-אפו – עד אַן תינק את דם התמצית שלנו ותמוץ כעלוקה את דם אחיך? לכל גבול ועת לכל חפץ; הלא גם באר מים תחדל לתת מימיה אם ירבו לשאוב מקרבה! לך לך בשלום ובל אוסיף ראות פניך עוד!

וינקל הניע בחוטמו הארוך, ובלי אומר ודברים יצא מבית ר' שבתי וחמתו בערה בו.

– מה לך חפץ לבוא בריב עם כל אדם? אמרה דבורה לר' שבתי אישה – הלא ינקל הוא!…

– ומה אירא ממנו? – ענה שבתי בגאון את אשתו – הן נדוניה לבנותי יש לי, הוצאות לחתונה מצאה ידי, פנינים ומרגליות למענך הכינותי, ומה אפחד מפני איש? אולי יכני בלשון, כי הנני מחזיק בית האכסניה, תהי זאת כפרתי! אשיא-נא את בנותינו לאנשים… אחרי חג השבועות ברצות ה' – אז ארוק מלוא פי על ינקל, על האכסניה ועל כל העיר, תבוא עליה אש ופחד ופחת ופח!…

אהה! עוד אנשים רבים ונכבדים כר' שבתי התעתדו לירוק מלוא פיהם על העיר ושאונה והמונה ומסחרה יחד, ולצאת ממנה אל ארץ רבה. קצתה נפשם בעיר הזאת!… והנה לא ארכו הימים, ויהי בנשף בערב יום אשר לפני חג הביכורים – ותהי זעקה גדולה במלון ר' שבתי, מהומה ומבוכה ותוכחה – השוטרים! אנשי חיל מזוינים! קולות וברקים, אנשים רצים מארבע כנפות העיר. מה זאת? מה נהיתה?…

בתוך המהומה והשאון נמלטו שני הגבאים והאשה, ואיש לא ידע אנה באו, וישאירו אחריהם לזיכרון זוג מכנסים בלואים, ארבע כנפות ועוד חפצים קרועים ואת מפתח הזהב בתוכם. בלילה ההוא ור' שבתי בעל האכסניה ועמו עוד אחדים מנכבדי העיר לנו בבית המשמר, שם בחדר הצר והקר, אשר בו יתנו מקום ללון חינם אין כסף… וליום המחרת יצאו לחופשי, כי נמצא, כי חפים המה מכל פשע, והחקירה החלה. ואלה הדברים אשר רשם חוקר הדין בספרו: ‘(א) האשה ושני גבאיה לא נודע מי הם, מה שמם, מה מעשיהם, מאין באו ולאן הלכו; (ב) המפתח של זהב, אחרי חקירה ודרישה רבה, נודע כי הוכן פה במאזפּבקה עוד לפני חג המצות ביד החרש-מסגר ר’ “צדוק האדום”, אשר הגידו לו כי מפתח הזהב דרוש לארון הקודש באחת הערים בארץ-ישראל; (ג) האנשים האלה, כלומר האשה הבלתי-נודעת ושני גבאיה הרמאים, הוציאו מבני ישראל כסף רב מאוד, וינצלו את מאזפּבקה, וישאירו אחריהם מלוא העיר אווילים נבערים, פתאים מאמינים לכל דבר, שבעי רוגז, ריקי אמתחת, נתונים לשחוק, ללעג ולקלס, העם הזה, אשר כולם כרובם רמאים הם בני רמאים, נכלים וערומים מאין כמוהם…'

ויתר דברי חוקר הדין הלא הם כתובים וחתומים וצרורים בבית הארכיוו במאזפּבקה ומצפים לחוקרי קדמוניות הבאים אחרינו.


  1. הסיפור הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 272, 275, מהימים 24, 27 בדצמבר, 1889. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. לא ידוע נוסח של הסיפור ביידיש. תרגום של הסיפור הופיע ב’פאַרגעסענע בלעטלעך‘, עמ’ 62–78, ללא ציוּן שמו של המתרגם. במקור צוין הפרק השלישי בטעות באות ד. על מוֹטיב האוצר, התפתחותו וגלגוליו ביצירתו של שלום–עליכם כתב דן מירון, ‘שלום–עליכם, פרקי מפה’, רמת–גן 1970, עמ‘ 159–166, 198–210. דבריו של מירון טעונים תיקון מהותי. הסיפור ’האוצר‘ בעברית קדם ללא ספק ל’דער אוצר‘ ביידיש. טעותו של ד. מירון נובעת מן ההנחה ש’דער אוצר‘ היה כלול בתוך ספרו של שלום–עליכם, ’אַ בינטעל בלומען, אדער פאַעזיע אָהן גראַמען‘, ברדיטשוב תרמ"ח. ’דער אוצר‘ אינו מופיע ב’צרור פרחים‘ זה משנת 1888. הוא נכלל באוספים מאוחרים של כתבי שלום–עליכם ביידיש בסידרה ’בלומען‘ (פרחים), שאינה אלא מבחר מתוך הספר משנת 1888 בתוספת תרגומים של ’פרחים‘ שפורסמו קודם ברוסית בעיתון OДecckие нoвости בשנת 1892 (השווה ‘אלע ווערק’, מוסקבה, כרך 2, עמ' 338–339) וראה על כך במבוא, בהערה מס’ 10. ‘דער אוצר’ הופיע שנית ברוסית בשנת 1898, ולראשונה הופיע ביידיש בתוך ‘אלע ווערק’ וארשה, כרך ד, עמ‘ 68. ואכן הדעת נותנת, שהרשימה הקצרה ברוסית ותרגומה המאוחר ליידיש, המעלה את השלום בקרב היהודים כתנאי למציאת האוצר וכאוצר עצמו, אינה אלא סיכום ומסקנה מן הסיפור ’האוצר‘ העברי, שקדם לרשימה זאת. והשווה התרגומים של ’דער אוצר‘ לעברית ב’העולם‘, גליון מס’ 28–29 משנת 1911, עמ‘ 18 (כנראה משל י.ד. ברקוביץ), וכן בעמ’ 200 בספרו של ד. מירון.  ↩

  2. כּתב.  ↩

  3. כאן: מפיץ של כרטיסי–הגרלה.  ↩

  4. ‘זכּסים’ובּרוינשווייגים' – כרטיסי–הגרלה נפוצים, שנקראו על–פי מקומות הוצאתם.  ↩

  5. במקור: ‘כגלות’.  ↩

  6. ‘רח"ש’– נוטריקון: רב, חזן, שמש. כאן הכוונה לתשלומים לכלי–הקודש.  ↩

  7. כלי–זמר.  ↩

  8. ‘החוטף’לשירות בצבא הרוסי.  ↩

  9. ‘הנביא’– כאן בעל קשרים עם גנבים, ה‘ניבא’ היכן נמצאת הגניבה, על–מנת לגבות תשלום בעד החזרתה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות