מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לאומיות וסוציאליזם

מאת: שמריהו לוין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

ג. היקיצה הלאומית של הפועל היהודי

בדברי שלמעלה עמדתי על צורותיה של מלחמת-התרבות שנלחמה הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית, בעשרות השנים האחרונות להתפתחותה, בכנסיה ובלאומיות העממית. אף שקוד הייתי להוכיח, שתורת הסוציאלדימוקרטיה שהוכנסה בלבבות המונות העובדים, אף היא נצטבעה עד מהרה במעין צבע דתי. לא עברו ימים מרובים והעיקרים הסוציאלדימוקרטיים נתגלגלו ב“אני מאמין” פרוליטרי, והמרכסיסמוס נדחק לתוך סעיפים של “שלחן-ערוך” מתוקן. ולהמונות, ששעתם אינה מזומנת להם ודעתם לא נתכשרה לתלמודם של חבורים מדעיים, נוצר מעין סדר-מצוות מרכסיסטי, מין “קיצור שלחן-ערוך”, תופעה בדומה לזו שאנו מוצאים בהשתלשלותה של כל אמונה כמעט. ברצוני לרמוז עוד על נקודה אחת ויחידה, המעידה כמאה עדים, עד כמה ראו ההמונות בסוציאלדימוקרטיה תורה חדשה, ואף שימוש הלשון הדתי נתקבל על הבריות בנתינתו למרכסיסמוס. מרכס פילוסוף היה, מניח תפיסה היסטורית חדשה, הוא הגיע, או סבור היה שהגיע לתא-בראשית של היחסים החברתיים, וכבר אמרתי למעלה, לא היה עיסוקו בשאלות תיאולוגיות. ואף על פי כן יחידי היה מבין הוגי-הדעות הפילוסופיים, שזכה להעמיד תלמידים אורתודוכסיים (שלומי אמוני מרכס). מי תיקן את המונח אורתודוכס בנתינתו למרכסיסמוס? סבור אני, שאפילו נאמר, שאחד המשכילים נשתמש תחילה בכנוי זה, סימן לדבר הוא למערכות-הרוחות, שהיו רווחות בין ההמונות. אלמלי לא בא הסכם ההמונות על ביטוי מופלא זה לא היה הכנוי “אורתודוכסיה מרכסיסטית” קונה שביתה בספרות הסוציאלדימוקרטית.

בעולמו של ישראל קבלה מלחמת-תרבות זו צורה מכוערת יותר ואופי מציק יותר מאשר בגרמניה או בשאר ארצות.

בגרמניה גופה לא פגעה מלחמת-תרבות זו בחיי ישראל אף במשהו. אין כמעט פועלים יהודים בגרמניה. והמשכילים מישראל שנספחו על בית ההסתדרות הסוציאל-דימוקרטית נבלעו בקרב ההמונות. הם נכנסו אל ההסתדרות כמו הגרמנים, בלי ענינים מיוחדים; שלא מרצון ושלא מדעת ודאי הכניסו לתוך המערכות הסוציאל-דימוקרטיות נימה יהודית מיוחדת משלהם, אולם דבר זה אינו מעניננו כאן.

מגרמניה פשטה הסוציאלדימוקרטיות לרוסיה, וחלק הגון של בני הנוער מישראל נספח מיד עליה, בהתלהבות ובקנאות כדרכם של בני הנוער, ומכל שכן נוער מזרחי נלהב בהתלהבותם וברדיפתם אחרי רעיון חדש. אבל גם בני הנוער היהודי מרוסיה לא נצטרפו אל התנועה החדשה בחינת נוער יהודי אלא בחינת חלק של הנוער הרוסי הכללי. הם לא קבלו על עצמם את מלחמת-התרבות, משום ששללו בכלל את היהדות. ואפילו כשהלכו אל הפועל היהודי לא נתנו את דעתם אלא במעט על מצבו המיוחד של הפועל מישראל בעולם. הם לא תפסו ולא ראו, שהחברה היהודית בעלת מבנה משלה היא בגין המצב הכלכלי והמדיני, שנתייחד לעם ישראל בקרב העמים השליטים. לא רק שלא העמיקו בבעית ישראל אלא גם כפרו בעצם קיומה של בעיה זו, נתכחשו לערכה. שאלת ישראל – אין היא אלא מקרה בלבד, תולדה של משטר-ממלכה מסוים. עם עקירתו של משטר זה יתישבו מאליהן שאלת ישראל וכיוצא בה.

ורק עם רבוי מספרם של פועלים יהודים, רק עם קומן של תעשיות חדשות שנוצרו בידי יהודים ובהן מצאו פועלים יהודים עבודה (לא היתה להם לפועלי ישראל עד היום הזה דריסת רגל לבתי חרושת רוסיים), נתברר לו למשכיל היהודי הסוציאל-דימוקרט שאין אתה בא להמונות ישראל ב“שלחן-ערוך” מתוקן ומזומן, שכמה דברים טעונים תיקון ושינוי, שיהיו נאים יותר לצרכי הפועל היהודי ולטיבו.

ה“בונד”, ההסתדרות הסוציאלדימוקרטית הראשונה בישראל, בא לעולם מאנסה של המציאות, מכפיה מלמטה. לידתו של ה“בונד” היא אחד השלבים החשובים ביותר בדרך התפתחותו של הפועל היהודי. עם שהעמיד הנהגה משלו התחיל להשתחרר מן השעבוד הפנימי, שהיה מכניס עד כאן לתוך הסתדרויות הפועלים גופן. לצערנו שרויים היו מנהיגי ה“בונד”, מכל מקום ב- 8–6 השנים הראשונות של קימתו, במסורת הסוציאלדימוקרטית הישנה. כנינים ונכדים לזקנים, ששמרו על השולחן ערוך לכל מצוותיו וחוקותיו, הרי הם שליחיו המובהקים של המרכסיסמוס על מגמתו האורתודוכסית הקיצונית, ואת מלחמת-התרבות נלחמו עוד ביתר מרירות מאשר הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בשעתה. זו היתה מלחמת השמד המכוונת כנגד אמונת ישראל על כל קניני מורשה שלה וכנגד הלאומיות היהודית כאחד. וירשם הדבר לזכרון עולם בדברי ימי ישראל: הסוציאלדימוקרטיה היהודית נלחמה בתנועת-השחרור היהודית, שבאה על ביויה בציונות, במרירות לא פחותה ובשטנה לא מועטת מזו שנלחמה בה הבורגנות העשירה המתבוללת על משרתיה ומשרתי משרתיה.

אולם במשך הזמן מצווה היה ה“בונד” לשנות מן התכנית שלו בענין הלאומיות, ואף הפעם מאנסו של מטה. קורטוב הלאומיות, שה“בונד” הכניס לתוך תכניתו לא בא כטל מן השמים אלא כמי מעינות מלמטה, מתוך דרישותיהם של המונות הפועלים היהודים. ועד היום הזה גדול הוא, גדול מאוד, המרווח בין הלאומיות לפי התכנית של הסוציאלדימוקרטיה היהודית ובין מערכות-הרוח של ההמונות היהודיים. ההמונות היהודיים לאומיים הם לפי הלך-רוחם ולבם פתוח לשאיפות הלאומיות הנעלות. אולם המנהיגים לא התירו אלא את הלאומיות הפושרת, משול לרב ליברלי המתיר בשעת הדחק אכילת קטניות ודגים מלוחים בפסח.

ההבדל הגדול בין מערכות-הרוח של ההמונות ובין השקפת-העולם של המנהיגים הסוציאלדימוקרטיים היהודים הביא לעולם הסתדרות יהודית חדשה, היא מפלגת “פועלי-ציון”, שנועדה לתפוס במשך הזמן את מקומה של הנהגה אמתית ומקיפה המונות הפועלים מישראל. צעירה היא מפלגה זו לימים, לא היה בידה להתגבר בימי קיומה המועטים על ההשפעה השלילית של אחותה הבכירה ממנה, ששקדה להדריך המונות ישראל שלא ברוח הלאומיות. אום גידולה והתפתחותה בטוחים לעתיד לבוא, משום שנאה היא לרוח העם, משום שלא נטלה את יסודותיה העיוניים בהקפה ובשאילה מידי אחרים, לא חיקתה אחרים בגידולה והתהוותה, משום שהיא באה אל שאר המפלגות כשוה לזכות, אף על פי שאינה שוה לכוח, זה שבא על ביטויו במספר, אבל חזקה במשקלה הסגולי, באמיתותה הפנימית.

הרבינו לחקות אחרים והתכחשנו לטבענו של עצמנו. בשעת מעשה זה, שהגרמני, הצרפתי וכיו“ב אפילו יטיף לקוסמופוליטיסמוס קיצוני, אין סכנה מרובה בכך לקיומו הלאומי של עמם. הגרמני, הצרפתי וכיו”ב אין לו פשוט מקום לברוח. ואפילו ירצה בכל לבו, בתוך עמו הוא יושב, מדבר בלשונו, מגדל את ילדיו ברוח עמו, ומסייע בבנינה של תרבות עמו הכללית. ואילו אצלנו יש מקום לבריחה, והנוער שלנו רץ אף רץ, נטע כרמי זרים, ריווה אדמה זרה בזיעתו ובדמו ונטר כרמי זרים.

הנוער בהול היה בריצתו, והמנהיגים מחאו כף והריעו “הידד”, עד שבא המשבר, המשבר הנורא, עד שנפקחו עינינו לראות, שחורבננו הפנימי אפשר ומרובה הוא וגדולה סכנתו לקיומנו מכל הרדיפות שאנו נרדפים בידי שונאינו.

וקול קורא ומזהיר התחיל מנסר והולך בחללו של עולם ישראל, קורא להרהורים ולתשובה את עצמנו.

והפועל היהודי אזנו לא תהיה אטומה לקול זה. על כרחו שייענה.


17–12 באוקטובר 1916.

שמריהו לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שמריהו לוין
יצירה בהפתעה
רקע

קטע מאוטוביוגרפיה

מאת יהודה אפל (זכרונות ויומנים)


נולדתי ביום כ“ז אדר שנת תרי”ז בעיר קטנה וועקשנה פלך קובנה (ליטה). אני זוכר את זקני מצד אביר' ברוך הצורף או ר' ברוך אפל. עודני אז ילד בן חמש שנים, וכמו חי מצב לפָני זקני זה, איש גבה קומה, בעל הדרת פנים, וזקנו הלבן יורד על מדותיו, וזקנתי חוּמה עם קוֹקוֹשניק על ראשה, שבאו לביתנו לקחת ברכת פרידה טרם נסיעתם לארץ-ישראל. כל בעלי הבתים באו אז לברך אותם לעליתם לארץ הקדושה.

טפוס מיוחד במינו היה זקני זה ר' ברוך. בהיותו כבר בא בימים עזב את אשתו ובניו וילך ללמוד בעירה זֶ’ימל ובמשך שלוש שנים לא הודיע שמץ דבר אודותיו. בבקר אחד הופיע בוועקשנה, מכר את בתיו ואחוזתו, ולעת זקנתו עלה יחד עם אשתו לארץ הקדושה והתמסר כלו לשוב ולבנות את חורבת ר' יהודה חסיד שמצא אותה חרבה ושממה, מלאה עפר, חול ואבנים. הזקנים בירושלים יודעים עוד לספר זכרונות על רבי ברוך וועקשנער, שהיה מן הבונים את ביהכנ"ס של ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה.

אפשר שנתגלגל ניצוץ קטן מאהבת אבותי, חובבי ציון הראשונים האלה, ובירושה באה בלבי החבה לארץ-ישראל.

זקני השני מצד אמי, רבי שמריל, היה טפוס אחר לגמרי, בעלי-יחוס גדול, מונה שלשים ושבעה דורות רבנים, דור עשירי משל"ה הקדוש; קבל סמיכה מרבנים גאונים, אבל לא עשה את תורתו קרדום לחפור בו, והיה מנהיג רוחני ודתי לתושבי עירתו מבלי ליהנות מזה אף פרוטה. הוא השאיר אחריו ספרי-חקירה שונים וספרי-מדות.

בתו, זוהי אמי חיה-שרה ע“ה חוננה בכשרונות מצוינים; כבר אז, לפני שמונים שנה, ידעה את התנ”ך וקצת תלמוד. בכל יום שבת אחרי הצהרים היו הנשים מתאספות בביתנו הגדול, ואמי ע“ה היתה קוראת ומפרשת לפניהן את קב-הישר”, “צאינה וראינה”, או ספרי חול כמו “צענטורה-ווענטורה”, “רינאלדע רינאלדינה”, אלף לילה ואחד, “יוסיפון” וכו'.

מילדותי חוננתי בכשרונות נעלים, וראשי-הישיבות שלמדתי אצלם כנוני בפני בשם “עלוי”. בהיותי בן ח"י שנים לקחני קרובי אברהם דוב הסופר לוילנה, והרבנים ר' יוסי’לה ור' שלמה’לה הסכימו להכניסני לשיעור שלהם, אך אני החלטתי, כי הגיעה השעה לחפש אחרי תכלית בחיים –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.