א. דבר 🔗
דבר – ולא מלים.
תהי המלה משוכללת להפליא, אמונת-אמנים, ריח תמרוקי חנוטים נודף ממנה, – לא טל שדות, לא פלדת שחרים.
מחורבנו-רזונו של הדבר נתפטמה: הוא היה רותח, גרוף-אשדים, פרח-גבולים והיא קלועת-תשבץ, מפורכסה, מלוטשה ואינה חוצבת.
הוא – היה הסער, החזון, השבץ, האלם-שקט.
היא – אמנות לשמה, עגבנית, פוטרת ללא סער וללא דממה.
נשוב את האון, אל הדבר.
ב. הפקרות 🔗
חלק דורות נחשלים. נָשת מרץ המעפילים,הדור מפגר: אוֹן-התחרות הפך עוית-לעג, שחץ חשוד.
היא: אונאת-עצמו מפני הרפיון החותר. השרירים אינם מתוחים, אינם מקשי קרב, העינים ליאוֹת-עצומות ללא פחדי-תהום ורוממות-מרחקים –מכאן גסות-דעת בכל קודש, ואם גם יהיה המופקר מוג-לב מטבעו יזיד ממקלט-אפסו לאלהים: בטוח הוא, כי לידי התאבקות, חורצת גורל, לא יגיע הדבר – משני הצדדים.
היא אינה פורקת עול, אינה משברת אותו בנצחונה, רק שומטתו בהתלבטותה, ותמיד הוא כרוך בעקבה, נגרר כסרח כשלונה, והיא מדלגת עליו, תמיד מדלגת…
על כן אינה סוללת דר, אינה חפשיה.
ג. גועל 🔗
היו הומר וסרונטס, הורציוס וגיתה, עוד היו אפלטון וספרי-הקודש –ואחרי כל זאת איזו הדרך עבר הרוח אל אלה כהי הדם והחך, שבאפס הגמום ערפלי בראשית יריחו, ששים דחופים לקראת כל סילוף כלקראת נצחון – ויהי להם גמגום עִועים לבשורת גאולה לאדם.
ולמה ברוֹנוּ לנו תקופת תרבות אחת גדולה מעשר אחיותיה שדופות-הרוח וסרוחות היצירה; למה הצלנו לנו בחירוף נפש ובאהבת עולם רק יצירות מספר מהמון גוילים וספרים, שהנחילונו יובלים עקרי גאון ומיופי רהב? ואיך נוותר עתה על יחוִש-רוח שידע להפלות לו רק תועפות אשדים, ונִזנה אחרי שריקת שבלתם הדלוחה.
כי נשמט בסיס ראשון, אחראי לנפש ולנצחה, מתחת האני שלהם; מהבהב בהם אוד רצון שכול שלהבת, ובאפס חייהם הם רוצים לירוא דבר מה, עורגים למרד המגבּר את הדם, וחוזים תעתועי הבל, סמלי בלימה, מיראים את נפשם מפניהם ו“מרד” יזומו.
ולא ידעו ולא יבינו כי מאז ומעולם, עתיק ושגיא ופלאי, עומד מאחרי כתלי החיים הנורא-הוד, אליו מתמרמר האדם בכשלנו, אליו יתגבר בערגתו-מרדו.
מה עשה אציל ימי-הבינים, מפונק-הטעם בעברו בדרך שם השתטחו ביבוב זועות מטורפי-אמונה, ערומי דוי, בפרשם לעיני השמש את כל תחלואי סיגופיהם, צרעת וטריות – וריח גללים, גללי בשר ורוח, הקטירו לכבוד האלֹהים הגדול?…
ד. מחר 🔗
נאמין רגע: לא היה קופרניקוס מעולם.
וזורח השמש ובא השמש ועולה הלבנה וחפרה.
והיום החונה רב והאכזבה הוא… על רקיע מגויד-אש נסוג רכבו למורד: לא נצחתי.
אז תגונב הבשורה: מחר… אותה צפית-תקוה לפלא אשר מחבר 1 הלילה, לבוקר החדש, ליום החדש המתרקם בעֲדי נגוהות מחר.
כי לא הרי ה“אחר כן” כהרי המחר. ובלי לילה מבדיל בין תולע שקיעה וארגמן-שחר לא היתה התקוה לבא, למתרחש, כה רעננה-חדשה, לא היתה תקות העתיד כה מפתה.
כי נפלא הרבה ורחוק הרבה המחר גם מהעתיד, ומאפקי הלוהטים הוא מאציל עליו.
החכמה האלהית של ערב ובוקר.
ברוך המעריב ערבים.
ה. שלמות 🔗
“שתי נפשות מתרוצצות” –
חדל האדם לתַמֵר חסון וישר, פאוסט אינו יכול להשליט יצר אחד על כל האני שלו, על כל היקף כיסופיו; רצונו משובב אינו עוד, כבקדמותו, שלם ומגובש, גוש מאושש או זרם פורץ אחד.
הפציע גזעו שתי צמרות לשני רקיעים.
עתה גם אותן השתים צערו, התחלחלו, התפוררו לנפצי-נפצים, בלי אותה השלמות בדרגתה השניה הפחותה, שלמות ההתגוששות, הרמוניה של התאמת-הפכים.
— נגיע אל השלמות הגדולה – והיא תהיה תמיד חוף-פתרון אחרון לנפש – עלינו לסור עוד הפעם אל אותה התחנה של פאוסט… ואל תהיה
נסיגת-חזית זו לחרפה לבן דורנו שלמד לעוף ולא למד לעלות.
אותה שלמות קדומים:
להיום היום רק אוהבה של השולמית ולמחרתו רק החולש מתפסח ועד עזה.
ו. קפיצת דרך 🔗
הצעד האחד שקפיצת אין-סוף לו.
הנקודה המאחה את הרכסים בשיא גבהם, בטרם נפלגו למורד.
צעד אחד מסוף האדם עד סופו, מאפסו עד אין אפסו, רבבות מתלבטים בין הגבולים – האחד, הגבור יש אשר יצעד אותו.
כל אלה קשי-היום ומזונבי פגעים ודוי: הם יהיו נכי-רוח או מרי-נפש, נחים או מתריסים, מתקדמים ונרתעים – – עד הקפיצה האחת לא יזודו, עד הענוה האחרונה לא יכנעו, עד מדבר הנזירות לא יישרו.
רק ענק הרוח והיצר, אשר לפיד גאון נצחים בנפשו, יחש טמיר-ראשית, החשק הכביר לממשלת, מחושל רהב דורות – במוחו מסובך החריצים, גא עוזו ושבע שלטונו, כי ישוב לפתע רוח הנצח השגיא והשח ומיגר אותו עד עפר…
ברק כי ינסר שם עם ליל מחריש על מסילות כוכביו: אתה, המושל, אדם עליון, שור: זנב כוכב כי יסלף לרגע דרכו וכל אדמתך תפוצץ – – –
ואז הוא יפשפש בנפשו למצוא בה את הנצח שבחלק, את הגאון בדבקות למקור ראשון – וצחי; את הענוה הרבה, המקריבה את האדם אל הדומם הגלום, אל גרעין החול; את האהבה הגדולה לאחיך בשרך ולדוב הלבן הנוהם על קרחי עולמים בלילות שבתון קפוא-כחל שם על הציר…
ז. מדה 🔗
יתכן: בראשית היה הסמל… העצם, ההכרה, ההבנה הם בני-זקונים ליצירה, פריצת גבולים, מאין-אונים יותר להתרכז, להתאפק, לצמצם הכל בנקודת מאפל אחת. הצורה היא כבר רסן, מסגרת, סייג לבזבוז-רפיון, אחרי שהרבה מהתוכן נידלדל, והמרחק אל הסמל הלך הלוך ורב.
אמנות – געגועי מקור – באה לחשוף את הסמל, לכל הפחות להחיותו בצורתו הבהירה-מצומצמה, שקופת-פתרון, רוח-עסיס; לא לסמל את החיים היא באה, כי אם לדלות, להתיז את סמלם… להמציאו מחדש, ליצרו – זהו זיוף, בשביל זה אחרנו קצת לבוא, הלא חרטומנו הוחד זה כבר, והקליפה מנוקרה, וההכרה עירומה-ערה…
ואם נבוא אחרי אשר למדנו לדבר, ונחקה-ננסח ילל-יערים קדום, “סמל” ערגת-בראשית, הלא נהיה לשחוק גם לקופים.
איזוהי אמנות:
המגלה את הסמל נושן-רענן, גלום-דוגר, מקופל כנפיו – המשמיעה אותנו את מסות נצחו מסדן הבראשית.
צא ולמד ומד.
ח. שירה ולחם 🔗
כה הסביר לי מנהל התיאטרון המודרני:
כי בין לך, אדוני, זהו עסקם של המשוררים להפיק את האור הפנימי, המסתורי, לצחצח באזמל לחדור עד הדם והתכלית… וזה שלנו לספק את העין, האוזן, כשהן לעצמן, שקופחו עד הנה משירת הנפש הרחוקה-סתומה, שהשליטה עצמה מעל כל קו וגון. אין אנו נזקקים לנפשו, לאופיו של גבור החזיון: את צלמו נשרטט, את תנועותיו נסרגל, את דיבור ננסח – נניח למשורר את סבלו, חזונו ואלהיו.
ערטילאי יבוא אלינו, במערומי נפשו החיה ומתבוססת בדם נפתוליה, ואנחנו נכַס עריָתה וצעקתה הפראית נבלום.
מפורכסה, עמומת הדים רחוקים, נעבירנה לפניכם, אשר לא תכירו בה, החטובה וססגונית, את קשת הרוח שהתריסה מאז נגד אל וגורל…
האין זאת? – – – – – –
ומי שהוא, מקומח שחור, עומד ומוסיף:
הטחנה, טחנת העתיד, לא תזדקק לצמח השדה… זהו עסקו שלו לינוק ולנבוט, להזדהב ולהתעגל, ואילו של הטחנה – לפרוש כנפיה לרוח, לצלוח קצף גלים, להריץ גלגלים לרצונה, ולא לעכל גרעינים ולגרסם בחירוק-אבנים מטאלי.
הלאה הסתגלות לתלמים ושבלים!
הלאה עבדי ריחים ורכב!
כי לא על הלחם והשירה יחיה איש העתיד.
ט. פרצופים 🔗
הראשונים במעלה: פרצופים אי-מהוקצעים… לא סחופי שרטוטים, אלא שקויהם אינם גובלים אותם, אינם מנסחים אותם עד נקודת-ההפסק, הם עוברים את עצמם והלאה, נמשכים אל איזה מעבר. כל תו – הירוגליף פלאי, והם מפתיעים-מגרים בחילוף גונים ופתרון קיים, בשפע אנים ובקסמי חזון… מרחוק הם בהירים יותר ואינם כוים. 2
השניים: פרצופי-פנים, חדים-מחוטבים, סמורי-קוים, תויהם – אותיות מחכימות, יתרון רוח וכשרון. יש כוח שם, עמוד בקרבתם: אלה לא יכזבו, לא יתחלפו במהרה; משען נאמן, מקלט מבוסס – אבל גם מסגרת, גבול… ישנם רגעים ואחריותם המאוששת אינה מספיקה; ברגעי גורל אתה שוֹעה אל הראשונים, השקופים-פרחים.
שלישיים: פרצוף הרוב. ללא צלם. אחדותו מקרית, קלושה, אין גורל מאַחה; רק היופי יש יאצל על פספוסו ויציל את השלמות… יש והעינים מכפרות על חרפתו ומעידות על המקור האצילי.
י. אדם ובהמה 🔗
אומרים: הצד הפגום שבתרבותנו הוא המקצועיות ההולכת ורווחה ומנצחת. אט, אט מסתלק האדם השלם. מקרוקוסמוס משתכלל ומפציע ללא פגום. שלימות יחודו, מתרכז ללא גבול אין-סוף יעודו: האדם בתור אידיאה.
כי נעשה האדם חלק של אורגניסמוס מרובה קרני המישוש, משותף עם מליונים להכרה, לעלילה, לאחריות; לא הזדווגות טרנסצנדנטית עם כל האדם, עם הכל על כשלונו ונצחונו, אלא פחד מפני היחידוּת, מפני התגוששות פתאומית פנים אל פנים עם הפלאי, לא גיבוש ימים ושחקים, אלא מנוסה לשם – מפניו, עד ציר הקרח, להציל את עיניו; התערבות בהמון, הצטפפות בתוך המחנה הגדול מפני חשבון הנפש האורב, ולצרפו אל הסכום הכללי, אל חשבון אסטרונומי, קוסמי.
הראשון חי – – במידה ובמרץ שונים – חיי-כל, ונפתל תמיד בניגודי-יצרים נעוצים זה בזה לשם אחדות עליונה ב“אחרית הימים”… מעתה היצרים לא יצרו יותר זה לזה: הגבולים המטושטשים יתוארו, הכוחות יתוחמו זה אצל זה, זה תכוף לזה, אבל לא נושך בו בתאות איבה ואחוה, נלחם בו ומחמדהו, פוגע בו ומתאַוה למזגו בתוכו…
ואולי אז ירפה הקרב בין חומר ורוח, שנשכו התלכדו זה בזה מדור הנפילים והמעפילים, יחדלו הקרעים, הגלגל יסוב לאחוריו, והאדם יהיה לטופס תרבותי מסוג זה או שני, כמו שהבהמה, כשלעצמה ובמינה, היא טופס טבעי – אולי…
יספוק כפיו האידיאליסט: קלני מראשי.
כי יותר שפל ומגונה מאלה ה“מקצועיים” הוא הסוג של האנשים הפחותים, שאינם חולמים את התרבות הרוחנית הגדולה שנפלה להם בירושה, שהיתה להם לפת יומם, שהגדישו בה את מוחם על גדותיו, ו“יודעים” הם כל כך הרבה, והכל כה מחוור להם, ורהב יתרונם על הבהמה כה מעליב לפעמים.
זה האדם הקטן עם התרבות הגדולה המושל עתה.