הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן / חיים נחמן ביאליק

עם עצמנו

מאת יוסף אהרונוביץ (מאמרים ומסות)

(ועידת “הפועל הצעיר”)

המשפט הקלאסי: “להיות או לחדול”, שהתחילו להשתמש בו אצלנו בעת האחרונה לצורך ושלא לצורך, – היה הפעם ה“לייט-מוטיב” של הועידה הנוכחית. ואם כי פתרונה החיובי של השאלה הזאת היה מובן וידוע עוד בטרם נשאלה, כדאי לנו בכל זאת לעמוד קצת על החזיון הזה ולבררו, משום שחזיונות כאלה עלולים להשתנות בחיינו תמיד. כל זמן שנהיה נתונים בין תקוה ופחד, בין אמונה וספק, כל זמן שלא יתגבר בתנועתנו הצד החיובי על השלילי ויקרב אותנו יותר אל המטרה, או עכ"פ אל האמונה בהשגת המטרה בזמן מן הזמנים, ימצאו תמיד בינינו רבים אשר, ברגעים קשים, בעת שהסבלנות מתפקעת ואין עוד כוח לשאת בעול, ישאלו שאלות כאלו, המערערות עד היסוד את כל הבסיס שעליו אנחנו עומדים. והלכך חשוב לנו להדגיש בכל פעם ולחזור ולהדגיש את היסוד העיקרי, את הגרעין, הנותן זכות קיום להסתדרותנו, גם אם הרבה מחבריה יתיאשו מאפשרו התגשמותו. כי כל רעיון שהוא אמתי ביסודו, אינו חדל להיות אמתי גם בעת שרבים הם הכופרים בו.

בתנועתנו הציונית, שבכלל מרובים בה גורמיה הסוביקטיביים על האוביקטיביים, רגילים מאד משברים תמידיים המתבלטים מדי פעם בפעם, כשהרצון האישי הולך ונחלש על-ידי עיפות, והמכשולים המונחים על דרכנו מתגלים לפנינו בל מוראם. וכמו בשלם, בכל התנועה הציונית, ככה גם בחלקיה – במפלגות ובאגודות שלה, מגיעים לעתים ימים רעים, ימים, שהספק ביחס ליכולת מתגבר על הרצון, וחבריהן נושאיהן מתיצבים פתאום לפני שאלה: להיות או לחדול, כלומר – חדלים למצוא את זכות קיומם בהם בעצמם, ברצונם ובמרצם, ומתחילים לבקשה בתנאים העומדים מחוץ להם, שהם מיוסדים יותר על ההגיון של החיים. וכמקרה הזה קרה גם בהסתדרותנו: הסיסמה של “כבוש העבודה” שחרתה הסתדרותנו על דגלה, ושיותר ממה שהיתה חרותה על הדגל, מבוססת על יסודות עיוניים, היתה חרותה בלבבות ובהכרת נושאיו, – החלה מעט מעט להטשטש עי“ז שנושאיה הראשונים עיפו ונחלשו ואחרים, למלאות את מקומתיהם, לא באו. ה”תנאי ההכרחי להתגשמות הציונות", שהציגה הסתדרותנו לפניה ושקיבלה עליה למלאותו, לא היה – ככה בכל אופן האמינו חברינו – תנאי התלוי בגורמים ידועים, שהם קשים ורחוקים מהמציאות, כי אם תנאי, העומד מוכן לפנינו ובידינו למלאותו:

…