עלה נעלה!

מאת יוסף זליגר (מאמרים ומסות)

א

ימים ושנים עברו בעבֹדה תמה ונמרצה של חובבי ציון ברוסיה ורומניה ותאות טובי עמנו לגאֹל את ארצנו מידי זרים ולהושיב עליה את בניה, באה רק מעט. מושבה אחר מושבה נוסדה במסירות נפש ובלהבת קֹדש, אפס בשהיות ארֻכות והפסקות ממֻשכות. אמנם מעת אשר קרב “הנדיב הידוע” החור רטשילּד מפריז אל עבודת הגאולה לעשות אותה, קמו במשך שנים מעטות המון מושבות גדולות וקטנות; אבל בכל זה הרגישו המצפים לישועת ישראל קֹצר רוח בצעדי שבלול של כבישת הארץ. מאוהבי התנועה ואויביה נשמעה תמיד הטענה, כי צריכים לאלפי שנים של עבודה הציונית כזאת, עד אשר תעבֹר כל הארץ בידינו. ובתוך כך מי יודע…?

וכאשר חִדש הרצל את פני הציונות ויתן לה צביון תנועה גדולה וגלויה לכל העמים, היתה זאת ראשית דברו ודבר כל המתלהבים אחריו ללעג ולבוז בּכל פה לשטת יסוד מושבות ויקרא לה “חנוניות קטנה”. ברוחו הכבירה שאף לעשות ממלכת יהודים פעם אחת ולהביא את כל עמנו שמה על כנפי נשרים להסתדר לאגֻדה אחת ובה כמה שדרות לפי צֹרך החיים החדשים והמתחדשים. בכנסיה השלישית בבזל הוריד מעט את דרישתו להסתפק בשלטון עצמי תחת מלוכה. הוא קוה והאמין בכל לבו כי ישיג על זה בקרוב רשיון מהשֻלטן התוגרמי וממלכי ארופה ואף מאבי הכנסיה הקטולית. אין כַוָנתי לבקר הפעם את השטה הזאת; את זה עשו נבוני עמנו אז וכיום כבר בקרה אותה התולדה.

תוצאות הדברים ידועות לכל, כי עברו שנים, אשר זנחו אוהבי ציון בעצמם את העבודה בארץ ישראל וכל הציונות נעשתה בחוץ לארץ, כאשר תֵעָשה חתֻנה בלא הכלה. גם “הארציות” הנהָ פרי השטה הזאת, כי כאשר עברו שנים אחדות ומלכי ארץ לא השיבו לנו עוד ארצנו למנחה, כשל כח הסבל של הרצל והעסקנים הקרובים לו וישאו עיניהם אל אוגנדה אוסטרליה, בבל וארצות אחרות בארבע רוחות השמים. גם על זה לא באנו עתה לדון, כי כבר פשטה הארציות את הרגל ובועידה הוילנאית, אשר היתה לפני חֹדש, הפליאו באי כח יט“א, כי ימשכו את ידם מעבודתם, וגם את התפקיד האחד, אשר קבלה עליה להדריך את גולי אחינו לגלוסטן אשר באמריקה ולפזר אותם במדינות המערביות של ארצות הברית, תחת אשר יבאו לניו-יורק להתכנס כֻלם יחדו, לא תוכל יט”א להמשיך מעתה מאין אונים. זה הוא סוף הארציות.

…