הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן / חיים נחמן ביאליק

התבוללות

מאת דוד פרישמן (פרוזה)

כשאדם מישראל אין לו פרנסה, רחמנא-ליצלן, מוכן הוא לאחוז גם בשבולת של קש. אתמול עם עלית השחר, כשדמדומי הבוקר היו רובצים עוד על פני חוץ, באופן שקשה היה קצת להכיר בין זבוב לתרנגולת, העירותי את אשתי שתחי משנתה ואמרתי: קומי! התדעי את אשר גמרתי? היום אנו הולכים, את ואני, ו “נתבולל”. פרנסה אין לנו; כל הלילה לא יכולתי לישון; “נתבולל” – אפשר שעל-ידי כך תבוא לנו איזו ישועה פורתא. מובן מעצמו, כי אעיר גם את הילדים, שילכו גם הם ו “יתבוללו” עמנו.

אשתי היא אשה כשרה, העושה תמיד את רצון בעלה, וילדי ילדים מקשיבים, הנזהרים מאד בכבוד-אב – תיכף ומיד התעוררו ויקומו. בין כך נטלתי את ידי שלש פעמים כדין, ברכתי ברכת השחר והנחתי טלית ותפלין. מפני העבודה הרבה אשר לפני ותרתי הפעם על תפלה בצבור.

אך כיצד אדם מישראל מתבולל? דבר זה לא ידעתי. לא ידעתי, איזו מלאכה עלי לעשות בנידון זה ואל מי עלי לפנות. אדם להוט תמיד אחרי פרנסה, אין לבו פנוי לדברים בטלים. עתים קראתי ועתים שמעתי אותה מלה, אבל האמת אגיד לכם, כי לא ידעתי מה היא. התבולל – פטור, יהא נא התבולל. מה עסק זה נוגע אלי ומה ליהודי לחקור במופלא ממנו? לא ידעתי, פשוט, אם עלי ללכת תחלה אל האוטשאסטוק או, להבדיל, אל הרב. בכל אופן לקחתי עמי את הפספורט שלי, כמו כן לקחתי עמי את התעודה שלי, שזה יותר משלשים שנה אני פטור מעבודת-הצבא. לעולם יהא אדם זהיר. שמא יארך הדבר קצת יותר מדי, לקחתי עמי גם את “חק לישראל” שלי ואת ה“תהלים” במהדורא קטנה, דפוס האלמנה והאחים ראָם. אשתי לבשה את צניף-השבת שלה וילדי את ארבע-הכנפות החדשות – והלכנו, הלכנו ל “התבולל”…

…