מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מלואים להרצאת ש. צ'רניחובסקי על י. כהן וז. שניאור.

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

(באספת "חובבי שפת עבר" באודיסה, מרחשון תרע"ד)


לא להקשות ולא להעיר על דברי אורחנו הנכבד באתי הפעם. אפשר להיות משורר טוב ולבלי להיות מבקר טוב… ובכלל אין שום חובה לשמוע בקורת של משורר להלכה ממש. מה שנוגע לבקורת השירה בכלל, דעתי, שהשירה היא, במובן ידוע, אגדה ואין מקשים על דברי אגדה. כשאני לעצמי אני נהנה מקיומה ומהויתה של שירת כל אחד ואחד מהם, ואף משירת אותו המשורר, שדבר זה עתה על שניהם יחד… חפץ אני הפעם לתבוע את עלבון השירה העברית בזה, שהעם מתיחס אליה כאל דבר שעשועים.

השירה היא מרום היכולת של הבטוי להרגשה ולמחשבה האנושית. במקום שתקצר יד הבטוי הרגיל – תבוא לעזרתו השירה.

בלכתנו על פני מישור הפרוזה הפשוטה שב“נביאים הראשונים”, אנו מתנשאים לפעמים לגובה של שירה, כעין שירת דבורה. האם עולה על דעת הקורא, יהיה מי שיהיה, שעבר למדרגה של קלות ראש? וישעיהו ותהלים, המכניסים הם אותנו לתחום של שעשועים ומשחק-מלים? ובכל זאת נקבעה בלבות רבים מדורנו האחרון הדעה, שהשירה היא בלוי-זמן, ענין של בדיחות ו“השלמה” קלה.

האדם הקדמוני, הטבעי והבריא, לא חשב כלל ע"ד יחוסיו אל שירה. השירה היתה באה אליו ברגע של אין-ברירה, בשעת תגבורת הרגש, והיתה קורעת ותולשת ממעמקי נשמתו את הבטויים היותר מתאימים למצב נפשו ונותנת לו הבעה. לפעמים מלת קריאה אחת מביעה איזו הרגשה באופן יותר מוצלח מאשר כמה וכמה מלים. ביחוד מגעת השירה לידי מדרגה יותר עליונה של רצינות בשעה שהיא באה לכבוש. לעולם יש ברגעי המלחמה נקודה עמוקה אחת המביאה את הנצחון. ודוקא ברגעי הכבוש של השירה, אם תמצא לומר כך, מתרוממת הלשון למצב של פראות, המתנגד לכל מה שהוא קבוע ועומד עד אותו הזמן.

יחד עם הפסקת היצירה התנ"כית – הופיעה האגדה העממית. הלשון ירדה. והנה בא הקליר ולחם עם ירידתה עד שכבש בשבילה מעמד חדש. הוא הרים אותה משפלותה והכין את הדרך אל הפיוט. הוא השתמש בכל הסגנונים, לא השגיח גם בדקדוק. נדמה כאילו שב הכל לתהו ובהו. אבל כל זה היה בשעת כבוש. כל הזרות שבפיוטו – היא פרי ההץאמצות היותר גדולה להוציא את השירה ממדרגת שפלותה. אלמלא התאמצות בלתי אנושים זו, הדומה ממש לעקירת הרים – לא היתה באה אחריו השירה הספרדית, בבאי-כוחה הגדולים כר' שלמה אבן-גבירול ומשה אבן-עזרא, שהשתמשו כבר ביסודות הערביים, שהכניסו אל השירה העברית מוטיבים חדשים. וגם הם, שאכלו כבר מפרי נצחונו של הקליר, המשיכו את המלחמה. את הסעודה הראשונה משלל המלחמה ערך המשורר הגדול רבי יהודה הלוי, שמתו זכות אזרח לכל התמונות והמלים החדשות, שנלקחו שבי מן השפה הערבית. בכשרונו הגדול השכיל למזוג את הצורות העבריות והערביות יחד עם הלחלוחית של האגדות.

כשקם, אחרי 600 שנה בערך, ר' חיים משה לוצאטו, מצא עוד הפעם את השירה העברית במדרגת שפלותה. בימיו פרחה גם השירה העולמית והוא העלה עוד הפעם את השירה למדרגה עליונה. בזמננו האחרון נתכנסה עוד הפעם השירה העברית לתוך השבלונה שלנו. הופיע היחס אל השירה כאל דבר שעשועים. זהו סמן ירידה לשירתנו. צריך היה שיופיע לוחם, כובש חדש בשבילה. והלוחם הזה בא – זה צ’רניחובסקי. הוא הכניס מוטיבים רבים, שלא היו ידועים לנו כלל. ואל תחשבו, שכלם בא אלינו מן החוץ, שלנו הוא ומתוכנו הופיע אלינו. אין הוא לא משורר אודיסי או וַרשאי, אין הוא גם משורר ארצישראלי – צ’רניחובסקי ושירתו שייכים לעם העברי כלו!

יש שמרגישים איזו זרות בשירי צ’רניחובסקי. לפעמים מגיעה אלינו משיריו צעקת הלשון העברית. אך הלא שעת מלחמה וכבוש היא כעת לשפתנו ושירתנו. נושא הדגל, אף אם הוא מנצח, שב הוא מן המערכה בדגל קרוע ובגוף פצוע, אלא שקרעי-הדגל מתאחים והפצעים מקרימים, והנצחון נשאר על צד המנצח.

צ’רניחובסקי יצא מנצח. אם זכינו לשני משוררים כאלה, כשניאור וכהן, שלא פללנו עליהם לפני עשרים שנה – הרי הם פרי נצחונו של צ’רניחובסקי. אצלם כבר הכל חלק וחד, בהיר ושלם, אין פצעים וקרעים. אבל, אלמלא הוא לא היו הם. נברך את צ’רניחובסקי בנצחונו ובשללו – המשוררים שניאור וכהן.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

המחשבה והכנור

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

(אגדה ערבית)

א: המחשבה

בימים ההם הייתי גלמוד במדבר.

לא שנאתי את בני האדם ולא קצתי בחיי. אך אויתי לדעת את המדבר ולהשתתף בצערו.

כבא אורחת כנענים או עולי-רגל, נסוגותי אחור; גם ספרים לא היו אתי. עם צפור תועה התרועעתי, עם מלוח נובל שוחחתי ואקרא בספר השמים.

לאזנים, החרשות משאון החיים ודכים, דמית מות במדבר; ואך לאט-לאט הרגלתי לשמוע הגיגו. עתה אבין לרעו, עתה אשמע את אנחותיו המלאות והעמוקות ולבי עלי דוי.

ואז, בהשתפך עלי נפש המדבר, נקרה הדבר.

על מי חרה אז אף ההשגחה? על מי נתכה חמת שדי?

מי יודע?

מתחת הכסא רב הרעם ויקרע סגור שמים, ויעט ארצה.

לאָן פניו מועדות?

הירטש את הערער, אשר במדבר, או את התאנה, חנטה פגיה לרעב?

היפול שדוד העץ, הפורש את צלו על היגע? היפגע בערש ילד כצאת הוריו לעבודת השדה? או יסכור פי נשבע לשקר?

כל זה נחרת במכתב אלהים בספר, אשר אך מחמד נביאו קורא בו.

אך אז, בהקרע סגור השמים, נפלה טיפה אחת קטנה מהאור הגנוז – וַתִּוָלֵד לי בת!


יפה היתה בתי כשחר ואיומה כחרב הנביא. גאות אלים על מצחה הבהיר, ועמק עד קץ הימין בעיניה המזהירות – אך בלבבה הסוער קננה יונה תמה – האהבה לכל בני חלוף.

ויהי לבה הכנור לכל ציץ נובל, לצפור תועה, לכוכב נדח ונופל ממרומים, ולכל היקום – הנענה מתגרת יד ההכרח.

אולם – כאשר מלאו ימיה – בקשה לעזוב את המדבר.

– אלכה להטיף אל בני-האדם!


עוד נפשי עורגת אל דממת השממה, עוד שיח ושיג לי עם המלוח הנובל; מעי יהמיו על הצפור, אשר תתעה בלעדי במדבר, תחלש ותפול ארצה, ותקבר בחול; ואת ספר השמים לא קראתי עד תמו…

אך היא אומרת, כי גם האדם לא עץ השדה, כי אם מלוח שוקק במדבר…

גם נפש האדם היא צפור רכה, גלמודה ותועה בישימון, וכאשר תחלש – תתעלף, ותקבר בחול החיים העמלים…

ובכוכבי אור על שפריר מלכותו כתובה אך חכמת אלהים, אבל מוּסרו חרות על לוח לב האדם…

ונצא את המדבר.


היום רפה לערוב.

עוד טרם באה השמש, תעלה נכחה בשובה ונחת – כאשר דמיתי אני – לבנה גדולה וחורת פנים.

– התשמע את אנחתה? – שאלה בתי, ותור באצבע הבדולח על עין הכסף.

והטיתי אֹזן, ואשמע גם אני את אנחת הלבנה…

– עניה אני, דלה וקטנה…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.