מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, הַדּוּכִיפַת וּמַלְכַּת-שְׁבָא

מאת: תקוה שריג

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

שְׁלֹמֹה בֶּן-דָּוִד מֶלֶךְ הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם

וְגַם מֶלֶךְ הַחַיּוֹת, עוֹף הַשּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה – הָיָה.

וַיְהִי הַיּוֹם, כְּטוֹב לֵב שְׁלֹמֹה בַּיָּיִן,

צִוָּה אֶת עֲבָדָיו לְהָבִיא לְאַרְמוֹנוֹ

מֵחַיּוֹת-הַבָּר, מֵעוֹף הַשּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה.

כָּל אֵלֶּה צֻוּוּ לִרְקֹד לְפָנָיו וּלְשַׂמֵּחַ אֶת לִבּוֹ

וְאֶת לֵב כָּל אוֹרְחָיו הַקְּרוּאִים, הַיּוֹשְׁבִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנוֹ.

יָצְאוּ הָעֲבָדִים לַשּׂדוֹת, לַחֻרְשׁוֹת וְלַיְּעָרוֹת

לַגְּבָעוֹת וְלֶהָרִים, לַנְּחָלִים וְלַבִּצּוֹת,

דְּחוּפִים וּמְבֹהָלִים, לְהָבִיא נְצִיגִים מִכָּל הַיְּצוּרִים

לְאַרְמוֹן הַמֶּלַךְ.

כַּעֲבֹר שְׁלֹשָה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָם וְהִצִּיגוּם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְכָל כְּבֻדָּתוֹ

וְהֵם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם, בְּלֹא כְּבָלִים וּבְלֹא כְּלוּבִים.

עָמַד סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְקָרָא בִּשְׁמוֹתֵיהֶם, בָּזֶה אַחַר זֶה.

יָשַׁב הַמֶּלֶךְ וְהִבִּיט בְּבַעֲלֵי-הַחַיִּים

וְרָאָה שֶׁהַדּוּכִיפַת בַּעֲלַת הַכַּרְבּוֹלֶת הַמְּעֻטֶּרֶת – נֶעְדֶּרֶת!

כָּעַס עַל עֲבָדָיו וְצִוָּה עֲלֵיהֶם לְמַהֵר

וּלְהָבִיא אֶת

הַסּוֹרֶרֶת.

עָמְלוּ הַרְבֵּה, עַד שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתָהּ לִפְנֵי שְׁלֹמֹה.

כְּשֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ אֶת הַדּוּכִיפַת, כָּעַס עָלֶיהָ כַּעַס רַב

וְרָצָה לַחְבֹּל בָּהּ.

אָמְרָה לוֹ הַדּוּכִיפַת:"שְׁמַע, אֲדוֹנִי, מֶלֶךְ הָאָרֶץ,

זֶה שְׁלֹשָה חֳדָשִׁים אֵינֶנִּי נָחָה

וְאֵינִי נוֹתֶנֶת שֵׁנָה לְעֵינַי

וְהֲרֵינִי מִתְעוֹפֶפֶת בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ וּמְחַפֶּשֶׂת…"

“וְכִי אֶת מִי חִפַּשְׂתְּ, הַדּוּכִיפַת?”

“חִפַּשְׂתִּי,” הֵשִׁיבָה הַדּוּכִיפַת לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה,

"בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֵיזוֹ אֶרֶץ, אֵיזוֹ מְדִינָה

שֶׁאֵינֶנָּה נִשְׁמַעַת וְנִכְנַעַת לְךָ, הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה!"

“וּבְכֵן, הַאִם מָצָאת, הַדּוּכִיפַת?” צָחַק הַמֶּלֶךְ.

"אָכֵן, מָצָאתִי מְדִינָה אַחַת וּשְׁמָהּ קְטוּרָה,

שֶׁאֶת שֵׁמַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֵינָהּ מַכִּירָה!"

“וְהֵיכָן הִיא אוֹתָהּ קְטוּרָה אֲרוּרָה?” נִזְעַם הַמֶּלֶךְ.

"מְקוֹמָהּ בַּמִּזְרָח,

עֲפָרָה כְּזָהָב יִזְרַח,

וְכֶסֶף בְּשׁוּקֶיהָ מִתְגַּלְגֵּל

וּבָהּ אִילָנוֹת-בְּרֵאשִׁית בְּרוּכֵי-אֵל

שׁוֹתִים מִמֵּי גַּן-עֵדֶן הַטּוֹבִים בַּתֵּבֵל…

אֲנָשֶׁיהָ שֶׁל קְטוּרָה רַבִּים וְעַטְרוֹת-זָהָב הֵם עוֹטְרִים,

אַךְ לַעֲמֹד בַּקְּרָב – אֵינָם יוֹדְעִים, וְלִירוֹת בְּקֶשֶׁת אֵינָם יְכוֹלִים…

וּמַלְכָּה לָהֶם – הוֹסִיפָה הַדּוּכִיפַת לְקַרְקֵר –

מַלְכַּת-שְׁבָא שְׁמָהּ

עַיִן לֹא רָאֲתָה אִשּׁה כְּיָפְיָהּ,

אֹזֶן לֹא שָׁמְעָה חָכְמָה כְּחָכְמָתָהּ…

וְאִם רְצוֹנְךָ, הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לַחֲזוֹת בָּהּ בְּמוֹ עֵינֶיךָ," אָמְרָה הַדּוּכִיפַת,

"אָעוּפָה-ָנא, בִּרְשׁוּתְךָ, לִקְטוּרָה,

אֶת אֲנָשֶׁיהָ בִּכְבָלִים אֶקְשֹׁר, וְאֶת מַלְכַּת-שְׁבָא לְיָדֶיךָ אֶמְסֹר…"

כָּךְ הוֹסִיפָה וְקִרְקְרָה הַדּוּכִיפַת הַקְּטַנָּה

וְהַיְשֵׁר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֶת מַבָּטָהּ לְלֹא-חָת נָתְנָה.

אָז צִוָּה הַמֶּלֶךְ עַל סוֹפְרָיו לִכְתֹּב לְמַלְכַּת-שְׁבָא אִגֶּרֶת

וְאֶת הָאִגֶּרֶת לִקְשֹׁר לְצַוַּאר הַדּוּכִיפַת – בְּשַׁרְשֶׁרֶת.

נָסְקָה הַדּוּכִיפַת לִשְׁמֵי מָרוֹם וּפָצְחָה בְּשִׁיר נִצָּחוֹן.

הִתְעוֹפְפוּ כָּל קְהַל הַצִּפֳּרִים בִּכְנָפֶיהָ, בְּרִנָּה אַדִּירָה,

כֻּלָּן יַחְדָּו, לְעֵבֶר אֶרֶץ קְטוּרָה.

לַמָּחֳרָת, בּשְׁעַת שַׁחַר וְרֻדָּה וּבְשׂוּמָה,

כְּשֶׁיָּצְאָה מַלְכַּת-שְׁבָא לְהַבִּיט בַּיְקוּם וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִפְנֵי הַחַמָּה,

חָשְׁכוּ לְפֶתַע שְׁמֵי הַשּׁמַיִם

מֵחַשְׁרַת הָעוֹפוֹת שֶׁהִשְׁחִירָה פְּנֵי תֵּבֵל בְּהֶנֶף אַלְפֵי כְּנָפַיִם.

קָרְעָה מַלְכַּת-שְׁבָא אֶת בְּגָדֶיהָ נִדְהֶמֶת, תְּמֵהָה וּמְשְׁתּוֹמֶמֶת.

אָז נָחֲתָה הַדּוּכִיפַת עַל-יָדָהּ וּמוּל עֵינֶיהָ

אֶת הָאִגֶּרֶת הִצִּיגָה, הַקְּשׁוּרָה בִּכְנָפֶיהָ.

וּמַה קָּרְאָה מַלְכַּת-שְׁבָא בָּאִגֶּרֶת?

הַקְשִׁיבוּ וּשְׁמָעוּ:

"מִמֶּנִי, הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לְמַלְכַּת-שְׁבָא הַגְּבִירָה הָאַדִּירָה,

שָׁלוֹם וּבְרָכָה!

אֶפְשָׁר אַתְּ יוֹדַעַת, וְאֶפְשָׁר שֶׁאֵין אַתְּ יוֹדַעַת,

שֶׁמֶּלֶךְ אֲנִי עַל כָּל הָעוֹלָם, עַל אָדָם וּבְהֵמָה,

חַיַּת-הַבָּר וְעוֹף הַשּׁמַיִם וְעַל כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה.

כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, צָפוֹן וְדָרוֹם

בָּאִים לְאַרְמוֹנִי אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם

שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמִי וּמִשְׁתַּחֲוִים לִי אַפַּיִם.

וְעַתָּה, אִם יֵשׁ בִּרְצוֹנֵךְ, הָבָה וְאַזְמִינֵךְ לְאַרְמוֹנִי

לְדַבֵּר עִמִּי שָׁלוֹם

וְאִם אֵין זֶה רְצוֹנֵךְ,

אֵצֵא עָלַיִךְ בְּכָל חֵילִי וּפָרָשַׁי…

וְאִם תִּשְׁאֲלִי מַהוּ חֵילִי וּמִיהֵם פָּרָשַׁי,

זֹאת אָשִׁיב לָךְ:חַיּוֹת-הַבָּר הֵן חַיָּלַי

וְעוֹף הַשּׁמַיִם הֵם פָּרָשַי…"

הָלְכוּ פָּנֶיהָ הַיָּפוֹת שֶׁל מַלְכַּת-שְׁבָא וְהֶחֱוִירוּ כַּסִּיד

וְעֵינֶיהָ זָלְגוּ דְּמָעוֹת מָרוֹת.

עָמְדָה וְקָרְאָה לְכָל שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ לִשְׁמֹעַ מַה בְּפִיהֶם

נֹכַח הַצָּרָה הַצְּרוּרָה שֶׁנִּחֲתָה עֲלֵיהֶם.

לָעֲגוּ כֻּלָּם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, שֶׁאֶת פָּנָיו לֹא יָדְעוּ

וְאֶת שִׁמְעוֹ לֹא שָׁמְעוּ.

“אַל תִּירְאִי וְאַל תִּפְחֲדִי וְאֶת הָאִגֶּרֶת לַמֶּלֶךְ הָשִׁיבִי!”

זָנְחָה מַלְכַּת-שְׁבָא אֶת עֲצַת יוֹעָצֶיהָ.

הִזְעִיקָה אֶת כָּל הַסַּפָּנִים וְיוֹרְדֵי-הַיָּם שֶׁל מַמְלַכְתָּהּ קְטוּרָה

צִוְּתָה לְהַטְעִין אֶת כָּל אֳנִיּוֹתֶיהָ זָהָב וְכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת

וְצִוְּתָה לְהַעֲלוֹת עֲלֵיהֶן שֵׁשֶׁת אֲלָפִים נְעָרִים וּנְעָרוֹת

שֶׁבְּנֵי גִּיל אֶחָד הֵם וּפְנֵיהֶם דּוֹמוֹת וְקוֹמָתָם אַחַת

תִּסְרֹקֶת דּוֹמָה לְרָאשֵׁי כֻּלָּם

וְהֵם לְבוּשִׁים בִּגְדֵי אַרְגָּמָן.

כָּתְבָה גַּם הִיא אִגֶּרֶת לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְזוֹ לְשׁוֹנָהּ:

"מִמְּדִינַת קְטוּרָה לִירוּשָׁלַיִם הַבְּרוּכָה,

בִרְכַּת מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שְׁלוּחָה.

בֵין מְדִינוֹתֵינוּ מַהֲלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים יֵש,

וַאֲנַחְנוּ – בְּעוֹד שָׁלֹש שָׁנִים בְּאַרְמוֹנְךָ נִפָּגֵשׁ!"

נָשְׂאָה הַדּוּכִיפַת בִּכְנָפֶיהָ אֶת אִגֶּרֶת מַלְכַּת-שְׁבָא

אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלַיְמָה וְהוּא שָׁלַח אֶת הַדּוּכִיפַת לַחָפְשִׁי.

וְאֶת יֶתֶר מַעֲשֵׂי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וּמַלְכַּת-שְׁבָא

הֲלֹא תִּקְרְאוּ בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הַבָּא עֲלֵיכֶם לְטוֹבָה…

[עַל-פִּי מְקוֹרוֹת שׁוֹנִים]

תקוה שריג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

נוֹשָׁנוֹת

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

אשתקד היה מעשה. באוסטריה נעשתה ספירה לעמיה. בין שלושים וארבע הרוּבריקות הייתה, כמובן, גם הרוּבריקה לשון-הדיבור. יהודי גליציה, המדברים רובם, ככל יהודי הגיטאות, יהודית-דייטש, נהגו מנהג בני-אדם ורשמו באותה רוּבריקה את שם השפה אשר בפיהם: יהודית המדוברת. מה היו יכולים, ובעיקר, מה היו צריכים לעושת אחרת? הבוז היה להם אילו היו עושים אחרת! אמנם, כוחות-החושך בדמות הרביים והמתבוללים ניצבו גם פה כצר, אבל ההמון היהודי בגליציה הראה אז, כי נר-האדם טרם יכבה בו לגמרי וכבוד-אנוש עודנו חי עמדו. אפילו ד“ר קלוזנר בעצמו, שיצא אז במאמרו “עוד טרגדיה אחת!” (“הצפירה”, גליון 36, תרע"א), הודה באגב אורחא, ש”עשו כהוגן“. אלא מאי? למה רגז מי שרגז? משום זה: מכיוָן שהרובריקה “לאומיוּת” חסרה בגליונות-הספירה, הרי יוצא ש”על ידי רשימת המלה היהודית נעשו הלאומיות הישראלית והז’ארגון האשכנזי שמות נרדפים". אמנם, “אחרת לא יכלו לעשות, אבל מה היו צריכים להרגיש?” (שם).

לדעת בעל-המאמר ההוא היו יהודי אוסטריה צריכים להרגיש בשעת מעשה הגבורה והאמת שלהם… כאב; שהרי בזה שהיו גיבורים ורשמו את האמת על אודות שפתם, הביאו הפסד לרעיון הלאומיות הישראלית, החושב ליהודי גם את “היהודי האיטלקי, שאינו יודע ז’ארגון”…

ביחוד שפך ד"ר ק. את כל חמתו על הוועד המרכזי הציוני שבגליציה, שהכריז על הז’ארגון כעל שפה לאומית. הוא מצא בכל זה איזו “טרגיקה” מיוחדת. “כמה טרגיקה! – קרא – מפלגה גדולה מהרסת בידים מה שרצתה לבנות ובונה מה שבאה להרוס”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.