מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ימים דובבים

מאת: רחל המשוררת

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

שירי אנדה פינקרפלד, הוצאת “זוהר” תרפ"ט


קצרים-קצרים השירים: ניד-ניד, הרף-עין. יש והשיר נראה כקטע משיר; אך יש והוא קבוּע איתן במסגרתו הלבנה ואין להוסיף או לגרוע. יש תדמה: רגע מרגעי הזמן תפוס בכף והנקוּדה המסיימת בהולה לבוא בעוד מועד, בטרם חדל הרגע מפרכוסיו. ויש תדמה כי רק זכר-הרגע היה זה, וכי בין הריש ובן ביטוּיו מפריד מרחק-מה של הגות, הרהור. אז עצור קול השר כקולו של מתוַדה והשיר שקט, קט. השקט הרי בעצם מהוּתה של המשוררת והיא שבה אליו כשוּב מארצות-נוד אל ארץ מולדת.

בְּהוֹלְלוּת שִׂמְחָה

לְשִׁקְטִי יִחַלְתִּי,

לְגַנִּי הַבּוֹדֵד.

עוֹד הֶמְיָה תִּרְדְּפֵנִי וְשִׂמְחַת הַיַּיִן.

אַךְ אֲנִי כְּבָר שַׁבְתִּי אֵלַי.

עַל בִּרְכֵּי דְמָמָה מִצְחִי אַנִּיחַ.

אמנם במקום אחר כתוב: “בת-חדוה אנכי”. אך חדוַת-החיים של א. פ. אינה עוברת על גדות-הלב, לגלוש מהם בניבי שיר. ברכת-החדוָה שמוּרה לה עמוק במעמקים, מגן לימי תוּגה. המבט מופנה כלפי פנים, המבט המתבונן, השוהה. אולי בא רושם זה משום שקיפוח הרחש שהסתנן, כביכול, עקב שהייה. שקיפוּת הרחש כשקיפוח הבטוי הנן מסגוּלותיה היקרות של א.פ.; בשיר הבא מגיעה הסגולה הזאת לשׂיאה:

הִרְגַּעְתַּנִי, אֱלֹהִים,

בְּתִתְּךָ בִּי יֶלֶד.

לְמִשְׁאֲלוֹתַי מִמְּךָ

תְּשׁוּבָה אַחַת הֲשִׁיבוֹתָ לִי:

זֶרַע חַיִּים זָרַעְתָּ בִּי.

וּשְׁקֵטָה לֹא אוֹסִיף שְׁאוֹל.

לִרְגָעִים, רִגְעֵי סֵבֶל וּמְרִי

וְאָמַרְתָּ לְיַלְדִּי

לְהָנִיעַ בְּחֵיקִי בְּיָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ הַזְּעִירָה.

וְהִנְנִי שׁוּב שְׁקֵטָה

אַרכִּין רֹאשִׁי לְפָנֶיךָ.

השיר הזה הוא אחד הטובים שבקובץ, אך לא האָפייני מכולם. יש שירים נועזים יותר, חדישים יותר מגוּונים יותר. כולם כאחד חפשיים ממסורת ה“בית”, פרוקי-נטל-החרוז, קלי-רגל ובוטחים. הלשון גמישה, עסיסית קולעת – לשוננוּ העברית.


תרפ"ט

רחל המשוררת
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

אישי "היום"

מאת נחום סוקולוב (זכרונות ויומנים)

[א]

בי“ז ביוני לש' 1885 הגשתי לידי המזכיר הראשי בבית שלטון הדפוס מאטווי סטאניסלאוואוויטש אדיקאייווסקי – בפטרבורג, כתב בקשה בצירוף תכנית. ביקשתי רשיון להוציא לאור בווארשה עתון יומי עברי, בשם “הדור”. בעריכתי אני, ובתור מו”ל (כלומר בעל הון), המנוח זיגמונט פולמאן ז“ל שהיה אחד מידידי נעורי – זה היה הצעד הרשמי. המחשבה שקדמה למעשה, נזרעה, נקצרה, נדושה ונטחנה במאה מועמות, ויכוחים, חשבונות שהיו לנו במשך הרבה ירחים מקודם. “ביקשו חכמים לגנוז” משא ומתן זה, שמא תשלוט בו עינא בישא. הדבר נשמר בסוד כמוס כל כך, עד כי הרבה קודם להגשת כתב הבקשה בפטרבורג כבר הגיעו אלי המכתבים הטיפוסיים במעטפות גדולות, דקות ותכולות, עם הכתובת “זיינער וואהלגאבארען”, מעיירות גליציה, מאת מבקשים את גליונות “הדור” – ל”מבחן". הפרספקטיבה היתה מזהירה.

אלא שמאטווי סטאניסלאוואוויטש, בקבלו את כתב הבקשה מידי, משך ושירבב את כתפותיו למעלה, כשעתר ענן הסיגריה יורד מנחיריו, ורטן בהברת החוטם: “עוד דג אחד בשביל הביבר שלי”. למרות יחוסו הפולאני, כמו שמעיד שם אביו, היה זה טיפוס צ’יכובי מן המובחר. לא עברו עשרים וארבע שעות מעת אשר סעדנו “אצל מידוויאיד”, והיינו ב“רעוויודראווין”, וכמדומני שהשקיתי את הצייה של גרונו לרוויה, ועתה במשרד כמו לא הכירני, ומה פירוש “הדג” ו“הביבר”? דרכו של זה היה להתיז בשיחת-חולין מלים מפוצצות ממשלי קרילוב, אבל מה ענין “הדגים” – לא ידעתי. דבר אחד היה ברור לי: שאין תקווה.

בט' באבגוסט לשנה הנ“ל – עדיין המכתב שמור בארכיוני – הגיעה לידי תשובה רשמית מבית השלטון הנ”ל. חתום עליה הנשיא: יעווגעני מיכאילוביטש פיאוקטיסטוב, ותחתיו לצד שמאל: המזכיר מאטווי סטאניסלאוואוויטש אדיאקאייווסקי, להודיע לי, שאחרי העיון במכתב-בקשתי וכו' בנדון וכו', לא נמצא לנכון לתת לי את הרשיון. – קיפלתי את המגילה ההיא, והנחתי אותה אל התיק, שבו מונחות ההצעות שלא הוגשמו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.