מתוך וידוי / יהודה שטיינברג
הוא היה עני מדוכא ומטופל בבנים ובנות, הבנים הם ברובם קטנים, שהוא חייב לשלם בשבילם שכר-לימוד, והבנות הן כמעט כולן בוגרות, והוא חייב להלבישן ונכשל על ידן באיסור “עיגון בנות.” הצד השווה שבכולם, שהם בשר-ודם, יש להם פיות וטוחנות בפה, וחייבים לאכול פת חרבה פעמיים ביום.
וכשאינו מוציא הצטרכות ביתו, הוא מקבל את הדבר פעמים על חשבון מירוק עוונות ופעמים על חשבון יסורים של אהבה, ועובד את קונו מעוני.
תיתי לו, שמעולם לא הפריעו אותו קטנויות אלו מלמלא את שיעוריו ב“חק,” במסכת שקיבל על עצמו בחברת ש"ס, ומעיון תפילה.
הוא אינו יודע כלל, ש“העולם” קוראים לו שלא בפניו “תכשיט,” “עבד השם יתברך ובעל מדרגה.”
וגם ה“עולם” אינו יודע, עד כמה הוא מצטער בעניו, ושחנותו הקטנה, שזוגתו עוסקת בה, אינה מפרנסת אותו.
אין ה“עולם” יכול לדעת זאת, מפני שיש לו קרוב מצד אמו, והלז, עשיר גדול ונדיב-לב מאין כמוהו.
ונדיב זה אמנם לא התעלם מקרובו-תלמיד-חכם וירא-שמים והיה שולח לו קצבה בסתר, עשרה זהובים לשבוע. אבל כשנפלה המחלוקת הגדולה בין האחים שליט“א בנידון מעות ארץ-ישראל ופרנסת אלמנת זצ”ל, עמד אותו עשיר בקלויז והתריס והטיח דברים בעזות מסוגלת לעשירים, ואמר דברים, שחייבים השומעים לקרוע עליהם.
אז קם ה“תכשיט,” והדיר בלבו הנאה מקרובו.
אשתו, רבקה, היא אשה כשרה, אשת תלמיד-חכם, יודעת היא את חומר ענין נדרים. רמז לה שאסור לה לקחת מן החוטא ומחטיא הלז מפני שמודר הנאה הוא. יודעת היא, שהיא מצווה לעשות רצון בעלה, ובפרט בעניין כזה!
רבקה, לא לבד שהיא אשה כשרה, אלא גם אשה יפת-תואר.
אבל זה אינו לעניינא.
באמת לאמיתה הוא נהנה ממה שהיא יפה, מפני שעל-פי הגמרא זהו אחד מן הדברים, שמרחיבין דעתו של אדם. אבל לפעמים שמגיע לו צער הרבה מן הדבר.
ביחוד היה מצטער על זה לפני עשר שנים, כשהיה אוכל מזונות על שולחן חותנו המזגני. רבים מן הבאים לשתות היו מדקדקים שלא לשתות אלא מידה.
לו לא איכפת הדבר כלל. והא ראיה, כשהיו סובאים משאינם ברית צובטים בלחייה לשם הוללות, היה מעלים אין. אבל כשעשו זאת מיהירי ישראל היה כואב ומצטער, ולפעמים שהטיח דברים כלפי מעלה וטען: “רבונו-של-עולם בראת אשה, בשביל יהודיך, והיא אמנם דבר טוב והגון, עזר כנגדו. אך למה זה חיללת אותה ביופי? כלום כשר לך, שיהיו רבים נכשלים בבריאתך?”
ואולם זה לא מעניינא. זהו בכלל מה שעבר. העיקר הוא, שהיא אשה הגונה, כשרה ויודעת, שחובתה לעשות רצון בעלה.
אבל אשה כשרה זו היתה גם באותה שעה אם לבנים-נחשים. הב-הב. אפילו יום אחד אינם יכולים לעמוד בנסיון של רעב.
ופעם אחת פגשה אותה אשת קרובו הנדיב, והתחילה מדברת על לבה ומפתה אותה.
והיא עמדה על דעתה. אבל אשת הנדיב הזכירה לה בנים רעבים.
ולא עמדה בנסיון: הסכימה לקבל קצבתה, שלא בידיעתו.
כל ימיה היתה מצטערת על הדבר. הלא עוון פלילי הוא לסובב את הבעל בכחש.
אך ההכרה, ההכרה.
הוא היה מתאונן על היופי, והיא על ההכרה.
ובין כך חלתה ימים ושבועות, והגיעה שעתה.
עוונה היה כמשא כבד על לבה. רגעים אחדים קודם יציאת נשמה החליטה לגלות לפניו את הכול ולבקש ממנו מחילה.
“ראובן, עווני גדול. בגדתי בך. לא כאשה כש-רה. מחל לי. אני נפתי-תי.”
“מה את סחה?”
“לא בש-בי-לי – המה,” רמזה באצבע על הבנים, “המה לא…”
אבל לא הספיקה לגמור וידויה, ותצא נשמתה.
ראובן עמד נדהם, מביט על סביביו.