לוגו
בִּדְבַר "הָאֲדָמָה"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

"תכניתה של בימתנו – כשמה: האדמה.

“האדמה” – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות), כי אם עוד דבר-מה. “האדמה” – היינו, השאיפה לבסיסיות בכל צדדי-החיים, חזון דברים כהווייתם, הכרת יסודי-המציאות; “האדמה” – היינוּ, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית.

…ולילד-האדמה, לאדם העובד, לרגשיו ולרעיוניו, לדרכיו לחיפושי-דרכיו, לאידיאות ולאידיאלים שלו, לשאיפותיו ולתקוותיו, להשתלמותו ולביקורת-עצמו, למלחמתו בעד מקומו בעולם ובעד גאוּלתו – לכל זה ישמשוּ גליוני-ירחוננוּ.

לא אמצעי לתכסיסי-מפלגה; לא מפלגתיות; לא! אבל, כמובן, גם לא כלי-שרת ליפיפיות עתונית. לא להגדיל ולהאדיר את נוסח המליצות העבריות החדשות, בכדי להראות למשנאים את כל עשרנו, כי אם ביטוי לחיים, לחיינו, לחיי-העבודה ולמחשבת-העבודה, אנו צריכים להיות בבימתנו. כל דיבור חי, המעיד על יחס אדם לשאלת-חיים זו או אחרת, לחזיון חשוב זה או אחר, באיזו צורה שהיא. צריך להישמע אצלנו במלואו, בלי טשטוש. כל מגילת-ספרוּת, שפני אדם נשקפים מתוכה, תמצא לה את מקומה אצלנו, ומקום-מרחב – לא מיטת-סדום.

הנה התכנית אשר לפני “האדמה”.

––––––––

ובפרוטרוט:

ב“האדמה” יבואו: מכתבי-חברים, המביעים הלך-נפש, המוסרים איזו ידיעה, שצריכה להישמע, המעירים על דבר-מה, או מאירים דבר-מה מסביבותינו, להלכה או למעשה; מאמרים לשאלות-הזמן, השקפות, פעמים ארוכות ופעמים קצרות, על חזיונות חיי האנושיות וחיי תפוצות-ישראל. בכל אלה תשוֹר השאיפה לאמת, להרחקת כל פניות של תכסיס ונימוקי-רגע. השקפה לִבּא בָּעֵי, וטוב מעט ובכוונה טובה. והעיקר, שעלינו לבלי התאמץ לגלות תמיד, ביחוד במחלקה זו, דווקא חדשות ונצורות, לבוא ערב ובוקר, ב“מלים חדשות”, להפליא באִמרי-סנסַציה. מאמרים פובליציסטיים, שייכתבו בלשון ברורה, לא ממעוף-הציפור, ושקוראינו יוכלו ללמוד מהם דבר-מה – ולברר לעצמם מתוכם דבר-מה – את זאת אנו מבקשים. רוצים אנו לדעת מה נעשה בעולם, בחיי הכלכלה ובמוסדות-התרבות שבעולם; רוצים אנו בדרך, בהוראת-דרך, אבל לא נדאג – נאמר בדרך-אגב – אם מי שהוא מן הכותבים אצלנו יטה לפעמים לצדדין ויבוא לפעמים למסקנות אחרות מן המקובל באווירנו. מפני הליכה בצדי-דרכים אל נפחד. הליכה זו, אם מקורה אינה בכוונה לעורר תשומת-לב, כי אם בנסיונות-נפש ועובדות-חיים מיוחדים – הברכה בה.

לבלטריסטיקה, מקורית וגם מתורגמת, נקדיש חלק גדול של הוצאתנו. ואולם ראוי, שחלק זה אצלנו לא יהא נעשה על פי רצפט של פייטנות מצועצעת פרופסיונלית. ראוי, שהפרוֹזה שלנו תהיה – תמונות-חיים – שחרדת-התרשמות של אישיות בעלת-ערך מולידתן. בין זקנה ובחרות, בין צורות ישנות וחדשות, אל נבדיל, אחרי שירה של “מודרניזם” אל נרדוף, אבל גם לא אחרי סיפורים וציורים, שטנדנציות חברתיות קבועות בהם מראש. הספרות העברית, ככל ספרות, היא קודם-כל פרי-החברה, פרי רוח-העם, מן העם ולשם העם. אבל אַל נשכח, שהחיים תמיד יתרים על כל פוֹרמוּלה, גם הפורמולות החברתיות במשמע, ואל נשכח, שהחברתיוּת האמיתית, זאת אומרת, יחס האדם החי אל שכניו ואל קיבוצו, ישנה בכל מה שכותב משורר בעל-יחס, גם אם אין לו כוונות מסוּימות מן הכוונות הנכבדות עלינו ביותר.

בביקורת הספרותית נבחין, עד כמה שיעלה בידינו, בין אלה המאמרים הנוצרים על ידי מבקרים-קוראים, שיחסם אל השירה הוא נלבב ונאדר, כיחס המשורר אל החיים, ובין אלה הנכתבים על ידי מעלעלים-חטפנים, שהביקורת אצלם אינה אלא קרדום לחפור בו. עד כמה שניתנה אפשרות, נרחיק ממקצוע זה בבימתנו כל משפטים “אולימפיים” זרים, הבאים בתביעות בשם “חוקי-האמנות” – חוקים ולא יעבורו! – ואִתּם כל אותם המודדים את יצירות-עולמנו בקנה-המידה של אסכולות לועזיות דהאידנא, שאינן הולמות אותנו (ולא תמיד בפני חסרוננו ודלותנו אנו). אם השירה עיקר-תפקידה לגלות את עומק-הווייתנו אנו, הנה על ביקורת-השירה לחשוף את מידת-החיים והחיוניות שבשירה שלנו. ואיזוהי הביקורת הטובה בשבילנו? זו שמדברת מבפנים וכלפי פנים. כי כשם שבשירה הטון הפנימי הוא הכל, הוא המעיד על טיבו של המשורר, כן גם בביקורת-השירה אין המוסיקה שלה נעשית אלא על ידי אותו טוֹן. לא חשוב כל כך, אם המבקר דן חזיון שירי פלוני שלנו לשבט או לחסד; חשוב מפני מה ואיך הוא דן. בזאת ייבחן המבקר האמיתי.

ואשר למאמרי-מדע פוֹפוּלאריים – כאן עלינו לדעת מראש, שהדבר הזה הוא הקשה לנו ביותר. למאמרי-מדע מחדשים הן לא נועדה בימתנו, ואם יבואו במשך השנה שניים-שלושה כאלה, מקוריים או מתורגמים – בטבע, בחקלאות, בסוציולוגיה, בלשון – הרי לא יהיו אלא כאורחים, ורישומם לא יהא ניכּר ביותר. אנו מתכּוונים, בעיקר, למאמרי-מדע מפַתחים, מחנכים, נוחים לקריאה – ובזה עלינו עוד למצוא את ראשית הדרך. כי במקצוע זה עוד לא נוּסינו. הנוסח המצוי של הכתיבה הזאת, הנוסח ה“בדוק ומנוסה” של פופולאריזציה בשביל קוראים בני עמים אחרים, לא יסכון לקורא העברי, ואפילו זה שאין תורתו אומנותו. מזון רוחני זה – אף הוא כשירה – צריך שייווצר מתוך השראה מיוחדה, הבאה בעקב ידיעת-העם ואהבת-העם, העם המיוחד, שאליו מדברים. ואנחנו רק מתחילים לדבר…

––––––––

וזאת למודעי, כי כל עמלי הפעם כאילו לענות על השאלה: מהי התכנית? הוא לא מפני שאני חושב, כי חובה היא לכל בימה ספרותית לקבוע תכנית, פרוגראמה, אלא מפני שאני יודע, כי “בלי פרוגראמה!” אף היא כעין פרוגראמה. ובזאת אין אני רוצה. אדרבא, יש ויש, בלי ספק, צדדי-חיוב בכל סידוּר-תכנית, בכל שרטוט של קווי-מגמה, אם רק הקווים אינם נהפכים אחר כך למסמרות נטועים. ואלה – מסמרות – אין אתי, אבל מגמה יֶשנה! אין הירחון מקבל עליו לתרץ כל קוּשיות ואיבעיות, כל פירכות וטענות. אפשר מאוד, כי למרות כל מגמותיו, הנה למעשה לא ימנע מאת קוראיו דברים הראויים להינתן להם, לפי דעתי, מאיזה טעם שהוא, אעפ“י שטעם הדברים הוא לא כולו כטעמי, והכשרון, שבכוחו נכתבו, הוא לא מן הסוג החביב עלי ביותר, והמגמה – לא מגמתי. רק בזאת אבטח, כי בחוברות “האדמה” לא יהיו דברי-תפל, ושכל מה שיודפס בהן יהיה ראוי למקרא. וזאת אחפוץ, ש”האדמה" תגַדל לנו כוחות נאורים, תטפח אותם, תחבב עליהם את העבודה הספרותית-העממית. וזאת אקווה, שהכוחות הטובים שישנם כבר בסביבותינו יעבדו כולם אתנו. כי מקום חופש ורצון יהיה גבולנו.


[“קונטרס” ו', תמוז תרע"ט; החתימה: י. ח.ברנר]