רקע
יהודה ליב גורדון
הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב הָרָזֶה
mנחלת הכלל [?]
tשירה

דָּג קָטֹן הִתְחַנֵּן פַּעַם לָשׁוּב הַמָּיִם,

אַךְ הַדַּיָּג לֹא הִטָּה לִדְבָרָיו אָזְנָיִם,

וַיּוֹרִידֵהוּ אֶל תּוֹךְ סִיר נָפוּחַ1

בַּמָּשָׁל הַהוּא לָדַעַת הָרְאֵינוּ

לִבְלִי כִּפְתָיִם נִטּשׁ מִיָּדֵינוּ

בַּעֲבוּר תִּקְוַת שָׁוְא כָּל דָּבָר בָּטוּחַ.

הַדַּיָּג טוֹב עָשָׂה גַּם הַדָּג לֹא הִרְשִׁיעַ,

כִּי בִקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ וּלְאוֹיְבוֹ הִפְגִּיעַ,

כִּי כָל אֲשֶׁר יוּכַל יַעֲשֶׂה גֶּבֶר

בַּעֲבוּר הַצֵּל נַפְשׁוֹ מֵרֶדֶת קֶבֶר;

אוּלָם הַזְּאֵב הַזֶּה הָיָה קַל דַּעַת

וּבְאִוַּלְתּוֹ הִטָּה אֹזֶן שׁוֹמַעַת,

נִפְתָּה וַיֵּעָנַשׁ. – כִּי פָגַשׁ כֶּלֶב

הַרְחֵק מִן הַכְּפָר וַיַּחְפֹּץ אָכְלֵהוּ.

"אֲדוֹנִי! – אָמַר הַכֶּלֶב אֵלֵיהוּ –

דַּל בָּשָׂר אָנִי, בִּכְסָלַי אֵין חֵלֶב,

מֵעַי חֳמַרְמְרוּ, בַּעֲצָמַי אֵין מֹחַ,

וּמַה-יַּמְרִיצְךָ אִם כָּעֵת תֹּאכלֵנִי?

הָבָה לִי הַיּוֹם חֹפֶשׁ וּפְקַח-קוֹחַ,

הִנֵּה חַג לַאדֹנִי מָחָר בַּכֹּפֶר,

שָׁם אֶשְׂבַּע, אַעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כֶסֶל,

אַחַר אָשׁוּבָה וּבְיָדְךָ הִנֵּנִי"

וַיִּטְּשֵׁהוּ הַזְּאֵב וַיַּרְבֶּה כֶּסֶל

וַיִּבְרַח הַכֶּלֶב כַּצְּבִי כָּעֹפֶר.

כִּכְלוֹת יוֹמַיִם שָׁב הַזְּאֵב אֵלֵיהוּ

לִרְאוֹת אֶת כַּלבּוֹ וּמַה-מַּעֲשֵׂהוּ,

אִם שָׁמֵן אִם הִרְבָּה חֵלֶב וָפֶדֶר

וַיִּמְצָאֵהוּ – חֶדֶר בַּחֶדֶר.

"עֲמָד-נָא שָׁם, אָחִי, רֶגַע תַּחְתֶּיךָ

– מִבְּעַד חֹר הַמַּפְתֵּחַ זֶה יַעֲנֵהוּ –

כַּתַּר לִי זְעֵיר, הִנְנִי אֵלֶיךָ,

אֲנִי עִם עֲמִיתִי שׁוֹמֵר הַפֶּתַח".

(שׁוֹמֵר הַפֶּתַח הָיָה כֶּלֶב אַמִּיץ כֹּחַ

יָדָיו רָב לוֹ לַהֲדֹךְ זְאֵב תַּחְתֵּיהוּ

וּלְשַׁסֵּף אוֹתוֹ נֶתַח נֶתַח) –

וַיִּשְׁמַע הַזְּאֵב וַיְמַהֵר לִבְרוֹחַ.



  1. ספר ראשון, משל “הדג הקטן והדיג”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות