הַדְּרוֹר וְהַחֲזִיר / יהודה ליב גורדון
בֵּין עַנְפֵי אֵלָה עֲבֻתָּה בַּיַּעַר
שָׁתָה הַדְּרוֹר קֵן לָהּ וּלְאֶפְרֹחֶיהָ,
וַיָּבֹא רוּחַ סַעַר
וַיָּנַע סַרְעַפֶּיהָ
וַיַּשְׁלֵךְ קֵן הָאֶפְרֹחִים מִשָּׁמָּה
וַיְנַפְּצֵם עַל מַעֲבֵה הָאֲדָמָה.
וַתִּתְאוֹנֵן הַדְּרוֹר וַתִּתְיַפֵּחַ:
הוֹי רוּחַ מַשְׁחִית וּמְחַבֵּל נוֹפֵחַ,
רַק לָזֹאת נוֹצָרְתָּ! אֵינְךָ יוֹדֵעַ
רַק הָרֹס, רַק חַבֵּל, שַׁחֵת הָרֵעַ.
"אַל נָא! – עָנָה חֲזִיר רֹבֵץ בָּרֶפֶשׁ
אַל תָּאֹרִי הָרוּחַ וּתְגַדְּפִיהוּ,
רוּחַ צַח הוּא, חַיִּים וָטוֹב מִפִּיהוּ,
רוּחַ שָׁלוּחַ מֵאֱלוֹהַּ גָּבוֹהַּ
לָתֵת לִי לֶחֶם חֻקִּי אֹכֶל נֶפֶשׁ;
כִּי הוּא עַנְפֵי הָעֵץ הֵנִיעַ נוֹעַ
וַיּוֹרֶד לִי אֶת הָאֲבִיּוֹנוֹת מָטָּה,
בָּם נַפְשִׁי הָרְעֵבָה אַשְׂבִּיעַ עָתָּה".
כֵּן גַּם אִישִׁים רָעֵי לֵב סוֹד יַעְרִימוּ.
אֶל שֶׁבֶר עֲמִיתָם לֵב לֹא יָשִׂימוּ
אִם רַק נַפְשָׁם שִׂבֵּעוּ
וּמֵעֵיהֶם מִלֵּאוּ.