תִּהְיֶינָה בְּיַד הַמִּקְרֶה

שְׁעוֹת פְּגִישׁוֹתֵינוּ,

וְרוּחַ-דְּרוֹר חָפְשִׁיָּה

מְרַחֶפֶת עַל אָשְׁרֵנוּ.

הֵן רוּחַ זוֹ מְאֻשָּׁרָה

הִיא כְבָר קֵרְבַתְנוּ פָּעַם,

הֵן רוּחַ זוֹ נִפְלָאָה

שְׁמָרַתְנוּ בִּימֵי זָעַם.

מִמֶּנָּה מִקְסַם-עֵינֵךְ

בְּשִׁגְיוֹנָהּ, בַּת-חֶמְדָּתִי;

וְהִיא, אַךְ הִיא, הָרָעָה,

נְטָעְתָךְ בְּלִבָּתִי.

הִיא שָׁלְחָה זֶה חִיּוּכֵךְ

הַנִּפְלָא לְנִשְׁמָתִי,

וּבִכְנָפֶיהָ פִּתְאֹם

אֲנִי כַרְמִלָּהּ בָּאתִי.

פיכטנגרונד, 1929