מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

למנצח על-המחולות

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לַמְנַצֵּחַ עַל-הַמְּחוֹלוֹת / חיים נחמן ביאליק

מֻפִּים וְחֻפִּים! הַכּוּ בַתֻּפִּים!

מִלֲלַי, גִּלֲלַי! חָלִיל אֶל-פִּיכֶם!

נַסְּרוּ, כִּנּוֹרוֹת, מֵיתְרֵיכֶם הַמְרֻפִּים!

קוֹל אוֹמֵר: חֲזָק! יָבֹא שֵׁד בַּאֲבִיכֶם!

(מעין שיר עם)

לֹא-בָשָׂר, לֹא-דָגָה, לֹא-חַלָּה, לֹא-לָחֶם –

וּמָה כָּל-הַדְּאָגָה? – הַיָּד עַל-הַשָּׁכֶם!


יֵשׁ אֵל בַּשָּׁמַיִם, וְהוּא הַכֹּל יָכֹל,

לִשְׁמוֹ נָרִים רֶגֶל, נַגְבִּירָה הַמָּחוֹל!


וַחֲמַת כָּל-נַפְשֵׁנוּ, לִבֵּנוּ הַבּוֹעֵר,

תִּשָּׁפֵךְ כַּיּוֹם בִּמְחוֹלֵנוּ הַסּוֹעֵר.


וְעָלָה הַמָּחוֹל בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים

לְהַחֲרִיד הָאָרֶץ וּלְהַרְגִּיז הַשְּׁחָקִים.

מפים וחפים…

לֹא-דְבַשׁ וְלֹא-חָלָב, לֹא-טִפָּה שֶׁל-יַיִן –

אַךְ-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה הֵן מְלֵאָה עֲדַיִן.


אַל-תֶּחֱרַד הַזְּרוֹעַ – בְּשַׁאֲגַת “לְחַיִּים”

עַד-תֻּמָּהּ גְּמָאוּהָ – וְדַלְיוּ שׁוֹקַיִם!


וְהָלַךְ וְחָזַק וְגָבַר מְחוֹלְכֶם,

וּפְנֵיכֶם הַצְהִילוּ וְצַהֲלוּ קוֹלְכֶם,


וְאַל-יֵדַע אוֹיִבְכֶם וְאַל-יֵדַע אוֹהַבְכֶם

אֶת-כָּל-הַמִּתְחוֹלֵל בְּקֶרֶב לְבַבְכֶם!

מפים וחפים…

לֹא-כְתֹנֶת, לֹא-נַעַל, לֹא-בֶגֶד וּמְכַסָּה –

מָה-רַעַשׁ? – אֵין רָע! מַרְבֶּה כְסוּת – מַרְבֶּה מַשָּׂא!


עֵירֻמִּים וִיחֵפִים, כַּנְּשָׁרִים נֵקַלָּה,

נִתְנַשֵּׂא לְמַעְלָה, לְמַעְלָה, לְמַעְלָה!


נָעוּפָה בְּסוּפָה, נַעְבְּרָה בִסְעָרָה

מִמַּעַל לְיַמִּים שֶׁל-פְּגָעִים וְצָרָה.


בַּנְעָלִים, בְּלֹא-נְעָלִים, הַאֵין הַכֹּל אַחַת?

אִם-כֹּה וְאִם-כֹּה – סוֹף כָּל-מָחוֹל לַשַּׁחַת!

מפים וחפים…

לֹא-אָח וְלֹא-קָרוֹב, לֹא-דוֹד וְלֹא-גוֹאֵל –

עַל-מִי אַתָּה נִשְׁעָן? מִמִּי אַתָּה שׁוֹאֵל?


נִתְלַכְּדָה-נָּא יַחַד, אִישׁ בְּאָחִיו יִתְמַזָּג –

חֲזַק וַחֲזַק וַחֲזַק וְנִתְחַזָּק!


וִיהִי עֵרֶב אֶחָד: רַגְלַיִם, סַנְדַּלִּים,

וְשֵׂיבַת הַזְּקָנִים וּשְׁחֹר הַתַּלְתַּלִּים.


וְיִסֹּב הַגַּלְגַּל, בְּלִי-סוֹף וּבְלִי-תְחִלָּה,

גַּם-יָשָׁר וְגַם-הָפוּךְ וְחָזַר חֲלִילָה.

מפים וחפים…

לֹא-נַחֲלַת אֲחֻזָּה, לֹא-גַג וְצֵל קוֹרָה –

וּמַה כָּל-הַחֲרָדָה? וּמַה כָּל-הַמּוֹרָא?


הָאָרֶץ רְחָבָה, וְאַרְבַּע לָהּ רוּחוֹת –

וּבָרוּךְ שֶׁהִמְצִיא לְעַמּוֹ מְנוּחוֹת!


וּבָרוּךְ שֶׁבָּרָא אֶת-גַּג הָרָקִיעַ,

וּלְנֵר לָנוּ – שִׁמְשׁוֹ עַל-מַסְמֵר הוֹקִיעַ;


וּבָרוּךְ עַל-שְׁאָר כָּל-טוֹבוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת –

הַלְלוּיָהּ בַּחֲצוֹצְרוֹת, הַלְלוּיָהּ בִּמְחוֹלוֹת!

מפים וחפים…

לֹא-הוֹד, לֹא-יְסוֹד, לֹא-תִפְאֶרֶת וּתְהִלָּה,

הֲנִסְתְּמוּ כָל-הַצִּנּוֹרוֹת? – חָלִילָה!


שׁוֹמְרֵנוּ לֹא-יִישַׁן, לֹא-יִשְׁכַּח עֲנָוָיו,

וִיפַרְנֵס אוֹתָנוּ כְּעוֹרְבָיו וּכְלָבָיו.


וַאֲנַחְנוּ בְּכִרְכּוּר כִּרְכּוּרִים וּבְשִׁירָה

נְתַקֵּן כָּל-מַה-שֶּׁפָּגַמְנוּ בִסְפִירָה.


וִיהִי מְחוֹל הַמָּוֶת וְשִׁירַת הַפְּגָעִים

כַּפָּרָה גְמוּרָה לְכָל-הַחֲטָאִים.

מפים וחפים…

לֹא-דִין וְלֹא-רַחֲמִים, לֹא-נָקָם וְשִׁלֵּם –

וְלָמָּה תַחֲרִישׁוּ? – פֶּה שִׂימוּ לְאִלֵּם!


פֶּה שִׂימוּ לָרֶגֶל וְיִז לַהַב קִצְפָּהּ –

וְתַגִּיד חֲמַסְכֶם לְאַבְנֵי הָרִצְפָּה!


וְהָיָה מְחוֹלְכֶם מְחוֹל עִוְעִים וּגְבוּרָה,

לְהַצִּית אֶת-כָּל-סְבִיבוֹתֵיכֶם כַּמְּדוּרָה.


וּבְסוּפַת הַמָּחוֹל וּבְנַהַם הַזְּמִירוֹת –

יְנֻפְּצוּ רָאשֵׁיכֶם אֶל-אַבְנֵי הַקִּירוֹת.


מֻפִּים וְחֻפִּים! הַכּוּ בַתֻּפִּים!

מִלֲלַי, גִּלֲלַי! חָלִיל אֶל-פִּיכֶם!

נַסְּרוּ, כִּנּוֹרוֹת, מֵיתְרֵיכֶם הַמְרֻפִּים!

קוֹל אוֹמֵר: חֲזָק! תִּפַּח רוּחַ אֲבִיכֶם!


אב, תרע"ה, ביער מאלין.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

חזרה ונתעוררה

מאת ישעיהו ברשדסקי (פרוזה)


זעזועיה הראשונים של אותה תולעה הרגשו לאהרן מנוּסיביטש עוד בערב התנאים.

הזדעזעה לה תולעה זו שם עמוק עמוק, באיזו פנה נסתרה של נפשו, – הזדעזעה לה פעם ושתים לאטה, באופן קל, בלתי-נכר כמעט, ומיד התכנסה שוב, התקפלה ושקטה….

אך מיום ליום, במדה שגס לבו יותר בליזה שלו – התחילה התולעה מזדעזעת בתכיפות יתירה, באופן נכר יותר ויותר. מתחלה רק בערבים, בשעת ראיונותיו עם ליזה, ואחר כך – גם בשעות אחרות, באותן השעות הארוכות והמשועממות, כשהיה יושב על גבי הספרים העבים והגדולים עם טורי המספרים הארוכים –

מפסיק היה פתאם מעבודתו ויושב לו רגעים אחדים דומם, בלי-תנועה, מרוכז כלו בקרבו פנימה, כאלו היה מקשיב באותם רגעים למה שנעשה שם עמוק עמוק בתוך נפשו…

וכשהיה נזכר אחרי איזה זמן בעבודת-החובה שלו וחוזר אליה בהכרה, לא היה יכול להשתחרר עוד זמן רב מאותה ההרגשה הבלתי-נעימה…

מהרגשה זו לא יכול היה להשתחרר פעמים רבות בערב החתונה, ביחוד – כשהיתה ליזה מחוללת עם איזה צעיר ממכריה.

מיצר היה באותו ערב מאד, שאין הוא עצמו יודע לחולל….

מיצר היה כמה פעמים אחר כך ומתרעם על מזלו, שצריך הוא לעבוד משעה קדומה בבקר עד שעה מאוחרת בערב מחוץ לכתלי דירתו, רחוק ממנה, בלי שום אפשרות להניח את מלאכתו פתאם, לא בשעה הקבועה, ולבוא לביתו ברגע שאין מחכים לו כלל…

בשעות הבקר, עד סעודת-הצהרים, לא היה לבו נוקפו כל כך: יודע היה שליזה עסוקה באותה שעה בהכנת הסעודה… בכלל אין אורחים מצויים בשעת-יום זו…

רעיון זה היה מרגיעו הרבה.

לא כן במחציתו השניה של היום, מזמן סעודת-הצהרים עד שעת

השביתה ממלאכתו והחזירה לביתו, בשעות היום הללו היתה התולעת מנקרת כמעט בלי-הפסק בלבו, מוצצת ומוצצת לה שם בעמקי נפשו…

ומנקוּר תמידי זה, ממציצה זו, שאינה פוסקת – נמאסו עליו חייו, היו לו למשא…

הרבה, הרבה היה נותן, אילו יכול היה להפטר מצרה זו:

והיא פסקה פתאם כאלו מעצמה, פסקה באותו יום, שנרשם כל כך היטב בזכרונו –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.