מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ביבליוגרפיה (תחיית עם ישראל מאת פנחס רוטנברג)

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

תחיית עם ישראל מאת פנחס רוטנברג / יוסף חיים ברנר

די נאציאצאלע ווידערבעלעבונג פון דעם אידישען פאלק, מאת פינחס בן-עמי (פ. רוטענבערג). מתורגם מן הכתב-יד הרוסי על-ידי ב. ריבקין. ניו-יורק 1915.

אהבת-העם, כאהבת-האשה, היא כוח של אינסטינקט יוצר אצל אנשים בריאים בגופם ובנפשם. וכוח כזה מורגש במחברת הקטנה הזאת, בת 32 העמודים, שנכתבה לפני חמש שנים.

לא לשם גילויים בפרובלימה היהודית נכתבה המחברת הזאת. “בזה – חושב בעל-המחברת, ובצדק – יש אַבטוריטטים יותר גדולים ממנו”: הוא, כמסופר שם, הלא אדם שהיה נתון כל ימיו בעולמות אחרים; לשם מפעל נכתבה: לעורר את כל היהודים הרוצים בתחית-עמם להשתתף במלחמה בתור בעל-ברית מיוחד של ההסכמה.

הממשיות שבקומבינאציה זו – לא עכשיו הזמן לדון בה. יותר נכון: עכשיו כבר לאחר זמן. חמש השנים שעברו מזמן היכתב המחברת נתנו לנו גם איזה נסיון להכיר את מידת כשרוננו אנו להיות בעל-ברית וגם את סגולותיה של ההסכמה לקבל בעל-ברית. ואולם הרוח שבמחברת זו בכללה – הרוח שאין עוד לדבר על תחית-ישראל; שצריך לעשות כל מה שאפשר לתחיה זו – רוח-הפעולה שלה – צריך שעוד יחיה אתנו.

המחברת – דוֹקוּמנט היא: וידוּיו של אדם נבון ובעל-כוח, אשר נטר כל ימיו כרמי-זרים, והוא רוצה מעתה לנטור את כרמו. ולא רק לנטור; כי הכרם עזוב, וצריך לעזקהו ולסקלהו ולנטוע בו שורק. והאיש הוא בונה על פי אומנותו, ומלאכתו בכך.

לא.“תחית עם ישׂראל” יִקָרא, איפוא, למחברת זו, כי אם תחית פינחס בן-עמי.

אדם תמים ובלי רפלכסיות נשקף מן המחברת. ומי יודע? אולי נתכּנו לו עלילות.

[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. שכול וכשלון (פרוזה)
  3. בחורף (פרוזה)
  4. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

העתונות

מאת דוד פרישמן (מאמרים ומסות)

יש רגעים בחיי האדם, שכח סבלנותו תפקע בו לגמרי ורוחו תקצר כולה ומרירותו תגבר עליו עד למדה זו, שהוא מוכרח לקרוא: הלואי שנהפכה לו לאותו יוחנן גוטנברג שליתו על פניו, קודם שהמציא לנו את מלאכת הדפוס שלו ונתן לנו חמדה טובה זו, אוחז בידי את התנ"ך שלי ואת שקספיר שלי ואת בירון שלי, אני מברך את הממציא שבע פעמים ביום, כי אלמלא הוא, בודאי ובודאי שלא הייתי יכול לקחת את מחמדי לתוך ידי בכל רגע שאני רוצה בהם, אבל כשאני לוקח לתוך ידי בבקר עם שתית התה את אחד מגליונות העתונים, מיד תהפך לי הברכה לקללה. בכל הרעות שמצאו את בני דורינו, אין אני יודע רעה, שתעכב את התפתחותו המוסרית של האדם יותר מן העתונות. מי יודע איזו דמות היתה עתה לעולם כולו ואיזו דרך הלכה התפחות זו, אלו אותם העשרה או מאת הסוחרים, העושים מסחר בעתונות, לא מצאו לנחוץ להם ולצרכי חנותם, לטמטם מדי יום ביומו את רגשותיו של האדם ולגרות בכל רגע את שרירות לבו ואת תאותיו הרעות ואת אינסטינקטיו הבהמיים. אפשר שבארץ מקולטרה במאד מאד, מקולטרה יפה-יפה, יש לה עוד לעתונות זכות קיום ואולי גם תועלת – אבל איה פה בעולמנו ארץ כזו? בארץ מקולטרה למחצה או שהקולטורה שלה מוטלת בספק כולה אין העתונות אלא סכנה. יושבים בעיר גדולה חמשה או עשרה אנשים, אנשים שמכלל סוחרים יצאו ולכלל סופּרים לא באו, מיני אנדרוגינוסים העומדים בתוך, ויש להם פרנסה שלהם בניר ובדיו-של-דפוס, והם מוכרים בכל יום איזו אלפים גליונות של ניר זה המשוח באותה דיו-של-דפוס, אלא שמסחרם זה מסכן, משום שבטבעו של מסחר זה מונח, שהוא גדל-אחריות, שבעצם מן המוכרח היה, אשר יבואו בו במגע-ומשא רק עם יחידי סגולה, שכבר נתבשלו הרבה, ואשר עם כל זה יש להם עסק בכל יום עם ההמון הגדול, שאינו בעל בחינה, ויש בכחם להשפיע עליו ולהטות את רוחו ואת תאותיו בכל רגע לכל אשר יחפצו להטותם. אם אסור לאדם לשאת בצלחתו ברונינג, אלא אם כן תתכן הפוליציה תחלה את רוחו ותדע אם כדאי הוא לתת לו הרשות להיות שליט לרגעים בחיים ובמות, – אם רוצה הוא, ירים את כליו זה על האדם שכנגדו, ימשוך בקצהו, ואותו אדם שכנגדו יפול ולא יוסיף עוד לחיות, ואם רוצה הוא, לא ירים ולא ימשוך, ואותו אדם ישאר בחיים, – על אחת כמה וכמה שהיה מן הנחוץ לתכן תחלה את רוחו של האדם הבא להשתמש באותו כלי-הזין המסוכן אלף אלפי פעמים יותר מאלפי ברונינגים ביחד, אותו כלי-הזין הנקרא עתון, ולעמוד קודם על אפיו ועל מדותיו המוסריות, משום שבכל רגע ורגע יכול אדם כזה להרים את עתנו על עדות ועל מחנות שלמות ולמשך בקצהו ולהפיל אלף מימינו ורבבה משמאלו. לכל-הפחות להטיל אימה בנשקו האיום הזה הוא יכולה סקונדה וסקונדה. הדבר תלוי רק במדת ישרו שלו ובמדת התפתחותו המוסרית.

הוי העתונות! קוראים לה בימינו הממשלה הששית. אבל הלא גם בין הממשלות האמתיות יש עוד ממשלות ליברליות קצת, ממשלות רפּובליקניות, ממשלות העובדות ביחד עם באי-כח-העם, תחת אשר הממשלה הששית הזאת היא ממשלת זדון עצירה כולה, הדנה תמיד יחידית! ממשלה זו נתונה לפעמים ביד נער, והנער הזה, אם הוא רוצה, הוא כותב כך וכך, ואם הקדיחה לו שפחתו את תבשילו או אם דרך לו איזה יהודי ברחוב העיר שלא-בכונה על בוהן רגלו או אם העסק בכלל דורש את הדבר, מיד הוא בא וכותב מה שכותב ומגרה את יצר לב ההמון הרע ומשסה בזעום נפשו את האינסטינקטים האכזרים. הדיו שלו והקהל שלו והאינסטינקטים שלו – והוא נעשה אדון לכלנו. ינסה נא אדון כזה לבוא בלילה אל איזה בית-קונדיטוריה וביציאתו לא ימצא כרגע את הקלושים שלו במקום שהעמידם, וראינו אם לא נמצא ממחרת בבוקר את מאמרו ואת מררתו השפוכה על מדותיהם הרעות של בני-האדם ועל מצב הקולטורה הנמוך שבכל הארץ. אבל מה לנו ולקלושים שלו? האם מפני שאנחנו קונים ממנו את גליונותיו ונותנים לו האפשרות לאכול כשהוא רעב, יש לו לאדון היחיד והפרטי הזה הרשות המוסרית להיות לנו בן לילה “דעת הקהל”? מה יש לו ולקהל? מה יודע הוא את אשר עם הקהל ואת אשר בלבו? כיצד יש לו הזכות המוסרית להתעמר בנו כל-כך ולדבר תמיד בשם איזה קהל? האם משום שאנחנו קונים אצל חנוני זה בחנותו את הניר שלו, כשם שאנחנו קונים בחנויות אחרות את יתר צרכינו, הוא נעשה כבר ליחסן ולבעל-דעה לנו? קונים אנחנו אצלו בכל יום איזו טלגרמות, איזו ידיעות, איזו מכתבים מערים אחרות, איזו בשורות מארצות אחרות, איזו אינפורמציות ואיזו העתקות שהעתיק בשבילנו – אבל הוא מה?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.