נתפרסם ב“הפועל הצעיר” כ“ז בחשון תשט”ו (23.11.1954)

שוב עלה המוות בחלוננו ועקר אחד מיקירי האומה וממיטב משורריה.

הוא עורר את שחר החלוציות לאחר מלחמת העולם השניה. הוא היה מבשרה ושופרה. הוא ברא לה ניב טהור, מזוקק, ייסד אותה על אדני המכאוב והתקווה. דור שלם האזין לקינתו ולרינתו, שהשמיע מפינתו.

הוא מרד בהווייה הגלותית, שאין בה כבוד ולא בטחון חיים. הוא קרא לכל שרידי עם קדשו, לבוא למסדה ולהמשיך את השלשלת. בעוז-ביטוי חודר לבבות וכורה אזנים, שאג:

סִיַמְנוּ סִפְרֵי כָּל הַדְרָכִים – –

מֵעַתָּה סֵפֶר בְּרֵאשִׁית חָדָשׁ נִפְתַּח עַל הַחוֹמָה.

הוא פנה אל נפשו ואל נפש בני דורו ותבע חשבון נוקב. ואף עשאוֹ. במיטב חלבו ודמו עשאו. ולא היה זה חשבון חד-פעמי, אלא חשבון רצוף, ממושך, המתחדש מפקידה לפקידה. המספרים והאותיות בחשבון זה בערו באש-לבו והאירו למרחוק.

איש תעוּדה היה. משחר ימיו הכשיר את עצמו להיות ראוי לה. וּבמה הקים לו, במה שלו, במה צנועה אך מחוזקת ביתדות נפשו, ומעליה השמיע שנים רבות מה שראו עיניו ומה ששמעו אזניו ומה שהכאיב את נפשו. הוא לא החניף לאומה, לשום חלק מחלקיה. אלוהים עשה אותו ישר ואף חשבונותיו הרבים היו ישרים.

הוא היה איש החובה. שנא כל התפרקות, יהי מקורה אשר יהיה. הוא נמשך אל העומס, אל הנטל ואל הכובד. תמיד היה אסור “ברתמה המשולשת”. החרוז החוזר שלו היה:

שָׂא הָעֹל

יוֹם-יוֹם, יוֹם-יוֹם,

וָדֹם!

שיריו צלולים ובהירים, אך אינם קלים. סולד היה מפני קלות-הראש וקלות-הלב, קלות-העט וקלות-החריזה. הוא היה ממשפחת החוצבים. יש שחצב מסלעי-עמק ויש שחצב מסלעי-הר, אך תמיד עשה במו-ידיו ובכלי-מלאכתו. על כן טבוע על כל שורה חותמו שלו.

ואחת היתה לו באיזו דרך הביע את אשר עם נפשו, אם בשיר או בפרוזה. העיקר היה לומר את האמת הצורבת, שלא נתנה דמי לו. מפני זה יש בפרקי הפובליציסטיקה שלו קטעי שירה, שהם כענין בפני עצמו. ברשימות אלו, שכתבן כמתבונן בהוויתנו החברתית והמוסרית, היתה מתהלכת בת-קול של מוכיח קדום, אוהב עמו ונכאב משגגותיו ומזדונותיו.

למדן היה משורר, שאין חציצה בין שירתו ובין אישיותו, בין אמונתו וביטויו. היה עשוי מקשה אחת. “במעלה העקרבים” עלה כל ימי חייו. ויסורים אלה, שקיבלם באהבה, צרפו את נפשו ועשאוהו חטיבה שלמה. לעולם היה אדם. הפיוט וההתרגשות, המוסר והיופי, תואמים היו בו. יסוד אחד השגיח על חברו והשלים את חברו. הספירות נשקו זו את זו.

על כן הוקרנוהו כל כך בחייו, ועל כן מדאיב כל כך מותו הפתאומי.