מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

המוסיקליות של שירת וויטמן

מאת: אברהם רגלסון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הַמּוּסִיקַלִּיוּת שֶׁל שִׁירת ווִיטְמַן / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.


פורסם ב“הפועל הצעיר”, 2.8.1966.


עוסקי בספרות, בלהיטוּתם להציג את ואלט וויטמן כמין נס משמיים שנפל לתוך שירת-האנגלית, החריב את חוקי-מסוֹרוֹתיה וחידש אותה מתוך חירוּת אנרכית – לא די שנתעלמה מהם צמיחתו הטבעית של שׂגיא זה בתוך אקלים ארצו ותקופתו: הם גם נפשעו מהכּיר יסוד אָב בשירתו – הזימרתיוּת, המוסיקליוּת, הרגישוּת לכשרוּת-צליל, להמיית-מלה מזוּוגת לרעיון.

אין להכחיש כי וויטמן עצמו יש והתבטא על דרך המסייעת לאותה תפיסה לקוּיה, כגון בהכריזו: “משגר אני את צריחתי הבארבארית על פני גגוֹת-העולם”, ובדבּרו אל “רוח אשר עיצבה את הנוף הזה” – נוף-קאניוֹן קוֹלוֹראדוֹ, על אֵימי-מיסלעיו האדומים, פיסגותיו ההפקריות, שואפות-רקיע, ערוּצי-תהוֹם שלו עם זרמים עירוּמים, רעננים, כל-תצוּרוֹת תוהו-ובוהו אשר שם – לאמר:

“רוח פראית, ידעתיך – יחד העמקנו סוד; גם לי מערכות פראיוֹת כאלה, וטעמן עמן. האם הוּטח נגד זמירותי כי שכחו אָמנות? – למזג בתוכן דיניה המדוקדקים, המעודנים? – המשקל המדוד אשר לליריקן, חין-ההיכל המשוכלל – עמוד וליטוש-קמרוֹן שכחו? ואולם אֶת המתהוללת פה – רוח אשר עיצבה את הנוף הזה, אותך זכרו” (כ' ב“שכחוּ” ו“זכרוּ” – בקמץ של סוף-פסוק).

אך לא זה וויטמן כולו, ולא זה סכום מקוריוּתו הפיוטית. הנני לספר על תכונות יותר עדינות שבמזמוריו – יותר מושלמות למתיקוּת-אוזן, דומות יותר ל“זוויות מחוטבות תבנית-היכל”.


משקלים סמויים

שיחרר וויטמן את שורותיו מן רתּוּקות-משקל ואזיקי-חרוז. ובכל-זאת בעל-כרחו שלטה בו רגילוּת האוזן האנגלית בשמיעת פסוקי-שיר, ופעלה עליו תאימתם המהוּתית של משקלים מסויימים להלכי-נפש מסויימים. על כן בחוּש יצק פיסקאות וחטבים שלמים במשקלים המקובלים, כמובן, לא מתוך כבילת-ידיים ועבדות. הן דרך-חירות במשקלים נהגו גם משוררים אליזבתיים ורומנטיקאים; אלא שאצלם האַל-חוּקי הוא בגדר סטייה – ויתור על עקביוּת טכנית משום נאמנות לרעיון או תחושה, ואצל וויטמן השקילה החוקית היא בגדר סטייה, מוצנעת ממנו ומעצמו (שלי בכמה משיריו הרכיב וערבב משקלים לחפצו; בלייק ב“ספרי-נבואה” שלו קדם לוויטמן בניתוק מוֹסרוֹת לחלוטין).

שתי דוגמאות לשקילה בלתי-מודעת בווויטמן תלמדנה על השאָר. בשיר “חלוצים, הו חלוצים”, – תוּשבחת לצעירים וצעירות, כובשי המערב מעבר למיסיסיפי – שולט בעיקר המשקל הטרוֹכאי (עז-רך), והרושם הוא של פעמי צועדים-באוֹן, דרוכים לקרב ולמעשה. במשׂא “אל העוֹף איש-מלחמה”1, רושם של עוז-מלכות נקנה על ידי יאמבים (רך-עז).


השפעה תנ"כית

אפילו נרמז וויטמן מבלייק, אשר הוֹרה: “שירה כבולה כובלת את מין-האדם” – לא הרי נבואת וויטמן כהרי נבואת בלייק. “ספרי-הנבואה” של בלייק הם דמיונות ודיעות, אוֹרח מיתוס, המתוּבל בסמלים כמו-קבּליים. השראת וויטמן היא מן הים המתגלגל במישברי מישברים אל חוף פאוּמאנוֹק, אי-מולדתו של המשורר, נהר-המיסיסיפי, הערבה הגדולה המחכה למתיישביה; הררי-הסלע המערביים, קול-קריאת קאליפורניה והאוקיינוס השקט, ההמונים הזורמים בחוצות-מאנהטן – ועל כולם, אפשרוּיוֹת-העתיד הפתוחות לפני הריפובליקה הצעירה: אלה תבעו שירה חדשה למען אדם חדש.

ונתמזגה השראה זו מאת מולדתוֹ ועמוֹ, על בשוֹרתם לאנוֹשות כולה, עם השפעה מאת ספר-הספרים – יצירת עם-העברים בעלומיו, – קראָהו וויטמן באנגלית הרווחה (וא"ו צרויה), העוטה הדר, של נוסח המלך ג’יימס. כן נולד “וקראתם דרור” של המשורר, גם במטעני-נבואתו וגם בצורתם הפיוטית.

אניח לחוקרים לחפשׂ גרעינים תנ"כיים בשירת וויטמן – ודאי ימצאום. כאן יושמעו הדי-צלילים מעטים העולים כרגע בזכרוני.

מן ההוֹד התנ"כי – גדלוּת תפיסה (דומני, חסידים קוראים לכך “עזות שבקדושה”), המתמודדת עם איתני-בראשית:

האזינו השמים ואדברה – שמעו שמים והאזיני ארץ – ירעם הים ומלואו.

מפסוקי וויטמן: “אשׂים פני אֶל אֵלה מראות היום והלילה, אֶבחן-אֵדע אם קטונתי מהם, אֶראה אם לא מלכוּת לי כמלכוּתם” – “הוֹ, עליון על עליונים, אין-שם, האֶרג והנשימה, אוֹר שבאוֹר, מאציל-מפריח עולמות, ואתה לב למוֹ… חיש אֶכמוֹש נוכח מחשבה על אלוהים, על הטבע ופלאָיו, זמן וחלל ומוות; אך אני הופך פני, וקורא אליך, הנשמה, אַת האני הקיים, והנה, ביד רכה, את משתלטת על הכדורים, אַתּ מזדווגת לזמן, מחייכת שלווה למוות…” – והים, הלוחש-גועש ומשלח אַבּיריו לבני-הרעמה להרוס אל החוף, נאוּם-נהמוֹ לאוזן-המשורר הוא “וידוי ראשון ואחרון לגלוֹבּוּס, סיפור תאווה קוֹסמית-היוּלית, תספּרנהו לנשמה-אחוֹת”.

**התקבוֹלת, צורת-קבע זו שבמליצה התנ"כית, היא אורח-ביטוי לא-נדיר במזמורי-וויטמן: “הוֹ מה אתלה על קירות האוהל? ומה התמונות תהיינה, אֶתלן על הקירות, לפאר יד-הקבורה לאיש אשר אהבתי?” – “אני שואף אל קרבי גמיעות-חלל עצומות, מזרח ומערב – שלי, וצפון ודרום – שלי”. ואל העוף, הקרוי איש-מלחמה, שורה אחת במשׂאו היא: “עם נשף תביטי סאֶנאֶגאל, לבּוֹקר – אמריקה”.

הרשימות התנ"כיות – של שלשלות-יוחסין, פקוּדי יוצאי-צבא, נודבי-מישכן, נושאי-דגלים, מתנחלי-ארץ, משוררים, לוויים, שבי-גוֹלה – חמדת-טעמם בוואריאנטים קלים: פה ושם – הערה על אחד, חצי-פסוק על משנהו, מלת-תואר להלה. כך נוהג גם וויטמן בקטוֹלוֹגים שבשירוֹתיו. קטוֹלוֹגים של מה? של נהרות, הרים, ערים – חביבים עליו השמות הגיאוגראפיים של אמריקה, אינדיאניים (צ’אטאנוּגה, צ’יקאמוֹגה, טייקוֹנדאֶרוֹגה, טקוּסמה), ספרדיים, צרפתיים, הולאנדיים, אנגליים, לפי זרמי סיירים וכובשים; אף שמות מקרוב בּאוּ, לפי דמיון חוואים ומחפשי-זהב, כגון גב-חזיר (להר), או על שם איזה מאורע (נחל דמים, פצע אָנוּש, בריכת נסים, וכיוצא באלה); והמשורר מגלגל בהם להנאתו. מסע ארונו של ליקולן, הנקדש-במוות, מעיר לעיר, נותן לו הזדמנות לטוות רשימות מההזדמן בדרך מן הנוף ומבני-אדם ומעשיהם. ב“סאלוּט או מונד” (מצרפתית: “יהיבת-כבוד לעולם”) יוצא המשורר למסע מהיר על פני כל כדור-הארץ לאַקלימיו, אנשיו, פרנסותיו המקומיות, מיסחריו: “…אתה, הארמני בעל-המחשבות, המהוּרהר על ידי איזו שלוּחה של נהר-פרת! אתה המציץ מבין חורבות נינווה! אתה המטפס ועולה בהר-אַררט! אתה עולה-הרגל… המקדם בחדווה את התנוצצות צריחי-מאֶקה מרחוק! אתם השוֹכנים בכברת-הארץ מסואץ ועד בּאבּ-אֶלמאנדאֶבּ, מוֹשלי משפחותיכם ושבטיכם! אתה, מגדל-הזיתים, המטפח פירותיו בשדות נצרת, דמשק או ים-טבריה!” וגומר. לכולם, בשם אמריקה, הוא נושא ידו במאוּנך, נותן אות וברכה למשמרת-עד.


שאיפות סימפוניות

שאף וויטמן להגיע בשירה אל מדרגת גדולי-מלחינים ביצירות סימפוֹניות. שאיפתו זה מרחפת על פני שירותיו: “מתוך העריסה בלי-חשׂך מתנענעת”, עת לילכים לאחרונה בחצר גינה פרחו“, “פתוֹח בפאוּמאנוֹק”, " מזמור הדרך הרווחה” (וא"ו צרויה), “על חוף ים-אוֹנטריוֹ הכחול”, מזמור הארץ המתגלגלת“. באֵלה הוא שוזר ומסלסל במוטיבים יסודיים לצדדים שונים, מצליב ומכליב אותם, כופת אותם יחד באקורדים סופיים. מעניין כי בשתיים מאלוּ השירות הוא מקיים מסורת קיטס ושלי – לא ברעיון ותכנית, לא בהלך-נפש, לא בניגון כללי, כי-אם בדבר אחד בלבד: האזנה לצפור, ותרגום זימרתה ללשון-הרגש של המשורר. כנגד הזמיר של קיטס והעפרוני של שלי, יש צפור-המוּמוֹס שנתאלמנה ב”מתוך העריסה בלי-חשׂך מתנענעת“, וטוּרדוֹס מוועווע מזמור-מוות ב”עת לילכים לאחרונה בחצר גנה פרחו". בזו השירה – על המוטיבים שלה: לילך וטורדוס וכוכב נופל במערב (סמל לנפש אברהם לינקולן) – באה השאיפה הסימפונית של וויטמן אל הישגה המושלם: צער צלוּל ומוֹתק-דמעה, בהם משתקפים מראות-הארץ הגדולה וזכר היקר באנשיה, עם תהילה רוֹממה למוות והשלמה עמו.

במטחווי-ראוֹת של מאה שנה, מעמידה המוסיקליוּת של ואלט וויטמן – אחד בשׂגב-נאומים ורוחב-תיאורים ואחד בהתעטפוּיוֹת רגשיוֹת – את בעליה בחבוּרת גדוֹלי-נוֹגני המלה האנגלית בלב המאה הי"ט: טניסוֹן, פּוֹ, לייניר; ואם מצד התוכן הרעיוני של נבואותיו הוא נמנה על בית אמרסוֹן ותוֹרוֹ. ולא לחינם היה אחד מראשוני-הבריטים להכיר בוויטמן – הווירטוּאוֹז בהפקת צליצלים מוסיקליים מן הלשון האנגלית, שליט וחדשן לצורות ריטמיות בה, אלג’רנון צ’ארלס סווינברן. הקדיש סווינברן זמר-תהילה מיוחד לוויטמן; והזמר, כאורח-סווינברן בשיר – עשיר אליטראציות ורץ קלילוֹת (על סף המאה העשרים התהלכו צעירים שיכורים מן המילודיות המילוּליוֹת של סווינברן, ועד היום, אותן מיצירותיו שבהן אין הזימרתיות סוחפת מראוֹת ומובנים, רוב-עונג בחוּבן).

מורים ומבקרים המשיגים את וויטמן המשורר כגס, מגושם, מחוספס, פרוע, והם חרשים לגבי נגינותיו הרכות, העדינות, המשוכללות לתפארת; מתרגמים המטים אותו אל לשון המונית-שיווקוֹנית – חזקה שגם את בשׂורותיו ונבוּאוֹתיו לא יבינו.


מידת הרחמים

הצדדים הרכים והליריים שבשירת-וויטמן, יש בהם ביטוי לתכונה מובהקת אחת שבנשמת-המשורר – זו האימהות, מידת-רחמים החובקת כל אדם, הפושע, הזונה, המצורע, השפחה הכושית הנמכרת בפומבי בשוק, הצעיר פצוע-המלחמה. רטט-החמלה שבהברוֹת-זימרתו הוא מן הדברים היקרים בהן, והוא מתאָרג יפה באימרתוֹ-דימוֹקרטיה.


  1. To the Man–of–War Bird. – איש–מלחמה (על פי “ד' איש מלחמה” ב“אז ישיר”, שמות ט"ו) הוא כנוי לאניית–קרב, ובשיר הזה של וויטמן – שם של עוף–ים, מן הנשריים, הנאבק עם סופות ובכוחו גם להתרומם ולדאות ממעל להן. עוף זה נקרא גם frigate bird (Fregata aquila).  ↩

אברהם רגלסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אברהם רגלסון
יצירה בהפתעה
רקע

תקון מדיני ותקון ספרותי

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)

במאמרי “על דבר התיקונים בדת” הודעתי שאין כונתי במלת “תקונים”, רק להביא בדתנו תקון מדיני ותקון ספרותי, ושם יעדתי לבאר את המלות האלה במקום אחר, והנני לבאר עתה את המלות האלה.

אין את נפשי להזכיר עוד הפעם את יסודי הדברים בענין התקונים בדת, כי הדברים האלה גלוים וידועים הם לכל אשר קראו את מאמרי “ארחות התלמוד” וה“נוספות” למאמר זה ואת מאמרי האחרון הנ"ל, וגלוים וידועים הם גם לכל קוראי “הלבנון” אשר מגליון 20 שנה ששית עד גליון 26 שנה שביעית (יותר גליונות לא ראיתי עוד משנה שביעית) כמעט לא נמצאו עשרה גליונות שלא בא בהם זכרי לגנאי בויכוחים ופאסקווילים, ובהיותי סמוך על הגלויות האלה הנני לבאר את המלות “תקון מדיני ותקון ספרותי” הסתומות לאיזה קוראים, – כפי שאני מבין אותן. ובטרם אדבר הנני מודיע לכל קוראי דברי, שאינני חפץ להורות הלכה למעשה בדברי אלה, ויודע אני שאם גם תהיינה השערותי נכונות, עוד לא בא המועד להתנהג ככה בכל פרטי הדברים שאני מזכיר בזה; ואקוה כי המודעה הקטנה הזאת תספיק לי להסיר ממני עקשות פה של ישרי לב, היודעים כי רשות נתונה לחקור עד כמה ששכלו של האדם מגיע, ולהקנאים אני אומר: כל הרוצה להחרים ולנדות יבוא ויחרים וינדה, שכבר סרה מעלי אימת אותן האנשים, שלחישתן לחישת שרף, ונשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.