מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ימי הקציר

מאת: יוסף לואידור

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

ימי הקציר / יוסף לואידור

לחג הפסח עלה ספיר ברגל ירושלימה. עשרים וארבע שעות הלך שמה ועשרים וארבע שעות הלך בשובו אל המושבה. ובעל הפרדס, אשר אצלו עבד ספיר, ואשר התמעטה אצלו העבודה, השתמש במקרה זה ולא קיבל את פועלו לעבודה בשובו.

כארבעה שבועות נשאר ספיר בלי עבודה קבועה ולא עזב את המושבה באהבתו אותה ובקוותו לימים יותר טובים. רק עבודות קלות, ליום אחד וליומים בגינות הירק אשר בחצרות האיכרים, השיג. הוא עבד יום, ויומים הלך בטל ולא הספיק לו שכר המוּעט לפרנסתו.

לאָשרו נשאו את פניו בחנויות המכולת ונתנו לו צרכי אוכל בהקפה, כי הוא היה מן הנכבדים בין פועלי המושבה ונחשב לאיש נאמן. גם עונת הביצים והחלב היתה, ובעונה זו עולים המזונות בזול. ביום עבודה חי על ארבע ליטרות לחם, שתי כוסות חלב, וחמש שש ביצים, ובימי הבטלה בישל לו תבשילי אורז בחלב. הוא היה בעל חשבון ומצא כי האורז מזין יותר מן הלחם, ומלבד זה את האורז הוא מקבל עוד בהקפה, בעוד שאצל האופה כבר הגדיש את הסאה…

כאשר גבר עליו השעמום בימי הבטלה, כי הוא לא היה רגיל ללכת בטל, יצא אל הפרדסים ורחץ בם את בשרו במי הברֵכות אשר בהם ייקוו המים להשקות את הפרדס. הוא גם ניסה לקרוא באיזה ספר כדי להפיג את שעמומו, וכאשר לא עלה לו הדבר בין כתלי חדרו יצא אל החצר ואל הגינה וקרא באיזה ספר ששאל מאת המורה אשר במושבה.

בין כה וכה החלו הכל לדבר בימי הקציר הקרובים, ימי הקציר אשר בהם ייושעו הפועלים מכל צרותיהם. נדברו ע“י איזה שכר “אגדי”, שכר של חמישה בשליק ליום בעד עבודה קלה בקלשון בין אלומות תבואה נותנות ריח נעים. ועוד היו מספרים כי לא יהיה בימי הקציר במושבה פועל הולך בטל, ואחזו שבעה איכרים בכנף בגד פועל אחד, לאמר, פועל תהיה לנו. כי עוד מעט ושבו האיכרים בתשובה שלמה, ולא יבכרו עוד את הפועל הערבי על העברי וקיבל כל אחד פועל עברי לעבודת שדהו ול”פלחה" שלו במקום ה“חרת” ( = פועל חקלאי ערבי, בדרך כלל עובד כאריס) הערבי, ונושעו הפועלים ב“פלחה” ונגאלו מעבודת הפרדסים ומן המעדר הנורא. וה“פלחה” היא משאת נפש הפועלים, כי אפשר להיות על ידה בזמן מן הזמנים לאיכר, אם תפרוש איזו חברה את כנפיה עליהם להושיבם על הקרקע. ובדַבַּר זקני הפועלים ובני האיכרים הקרובים אל חוגי הפועלים על הימים הטובים הקרובים לבוא, היו כל הפיות פעוּרים והעיניים הבריקו מתאווה.

שבוע אחרי שבוע עבר בציפייה. הנה באו ימי הקציר הראשונים, ותשועות בארץ עוד לא נעשו. אמנם נדרשו פועלים היודעים לקצור במגל, אבל כאלה לא היו בקרב הפועלים העברים. ושכר הפועל הקוצר במגל היה באמת גדול פני שנַים משכר פועל פשוט.

אבל הנה החלו הערביים להיעלם אחד אחד מן המושבה, כי מצאו עבודה בכפרם הם, וחסרון בפועלים הורגש בכל מקצועות העבודה.

זה שבוע היתה לספיר עבודה קבועה, אבל לא ב“פלחה”, כי אם בפרדס ולא בשכר חמישה בשליק, כי אם בשלושה, כי בעלי העבודה טענו שאין על הפועל העברי לדרוש בימי הקציר שכר יותר גבוה, מפני שגם בחורף כשיש פועלים ערביים זולים די והותר, הם משלמים לפועל העברי שכר יותר גדול משכר הערבי.

עברו עוד כשני שבועות והעבודה בשדות התבואה הגיעה למצב הרתיחה. גם הפרדסים דרשו פועלים רבים, כי שמש ארץ-ישראל הלוהטת עשתה את שלה והיכתה בחורב כל עץ והובישה את לשד האדמה, וידיים חרוצות דרושות היו להשקות את הפרדסים. אז החלו התקוות הגדולות להתקיים מעט. בכל יום נודע בקרב הפועלים על דבר פועל אחד או שנַים אשר “נושעו” במשרה חדשה בעבודת השדה והפועלים שמחו לאושר חבריהם והתעודדו בתקוה כי ישיגו גם הם משׂרות כאלה. שורות הפועלים ה“יומיים” הלכו והתרוקנו והתמלאו שוב ע"י פועלים חדשים אשר מקרוב באו אל הארץ. המושבה התמלאה פועלים עבריים והערביים נראו רק מעט מזער.

והמושבה עוד לא שׂבעה והיתה נכונה לקלוט לתוכה כל פועל אשר שתי ידיים ושתי רגליים לו, ושמה הטוב יצא בכל המושבות השכנות ובערי החוף והיה בדרוֹך רגל צעיר יהודי על חופי הארץ ושאל לעבודה וענוהו: יש שבר, יש עבודה במושבה – – והפועלים אהבו עוד יותר את מושבתם ויתכבדו בה וישתבחו באהבת איכרי המושבה לפועלים העברים

ספיר היה מן הראשונים אשר קיבלו משרות בעבודת השדה.

באחד הערבים, בשובו מן הפרדס אל המושבה, פגש את מר ברזילי, איכר צעיר, בשוב זה עם עגלתו מן הגורן אל המושבה.

– שלום!

– שלום!

ובלי לשאול את פי העגלון קפץ ספיר ועלה על העגלה. הוא היה עייף מאד מעבודת היום הקשה ומן הדרך הארוכה בחול העמוק, וישמח מאד להזדמנות זו ותיחשב לו הנסיעה בעגלה על השטח ההגון אשר עוד היה עליו לעבור עד המושבה כ“קפיצת הדרך”.

דוד ברזילי היה איש צעיר כבן שלושים, בעל אחוזת שדה בשטח של שלוש מאות דונם והיו לו שני זוגות סוסים ומכונה לקצירה ולאלימת התבואה. בחורף עזב את עבודת החרישה והזריעה בידי פועליו הערביים, אבל בקיץ, עבד בעצמו מן הבוקר ועד הערב.

– מבקש אני פועל חרוּץ אשר אוכל לבטוח בו בעבודתו. אמר ברזילי אל ספיר מדרך מסעם אל המושבה. פועל כזה היה מוצא אצלי משרה טובה, תנאי חיים טובים ויחס טוב מצדי. האין אתה יודע, מר ספיר, צעיר כזה אשר יהיה איש כלבבי?

בדברו את הדברים האחרונים התכוון ברזילי אל ספיר בעצמו.

– משרה כזאת אצלך הייתי מקבל גם אנוכי בחפץ לב – נפל ספיר על המציאה. אמנם יש לי עבודה די והותר, אבל קצתי בעבודה במעדר וזה כבר חפץ אני להקדיש את עצמי לעבודה בשדות.

– טוב הדבר. פועל טוב ממך אין לי לבקש וגם אתה לא תמצא משרה טובה מאשר אצלי בבית שום איכר. הלא מכיר אתה אותי מכבר. – אמר ברזילי.

ועל דבר השכר? – שאל ספיר.

חמישה עשר פרנק עם מזונות. מעון וכביסת לבנים כנהוג.

ועשרים פרנק לחודש אי-אפשר לך לתת לי? איך זה אהיה נשכר לך היום בחמישה עשר פרנק?

שים אל לבך, ספיר, כי המשרה אצלי אינה לחודש אחד או לשנַים, היא משרה לשנה ויותר, עד כמה שנהיה שבעי רצון איש מרעהו. אני גמרתי את חשבונותי עם הערבים וחפץ אני לראות פועלים עברים באחוזתי.

ספיר שמח מאד למשמע דברי בעל-תשובה זה ולא עמד עוד על המקח. ובאמת גמרו הערביים את חשבונותיהם עם מר ברזילי, ולא שהוא גמר את חשבונותיו אתם.

אם טוב הדבר בעיניך, תוכל עוד מחר להתחיל בעבודתך אצלי, ועוד היום אתה יכול לקבוע את משכנך בביתי.

אבל ספיר נבהל לשמע ההצעה האחרונה הזאת. עד כה חפץ בכל לבו לעבור אל עבודת השדה, אבל ברגע המכריע נבהל מפני השינוי הגדול אשר יבוא לפתע פתאום בכל דרכי חייו. הוא זכר את החופש הגדול אשר נהנה [ממנו] עד כה בעובדו בפרדסים בתור פועל יומי, ובעתה יהיה משועבד תמיד אל אדוניו, אל סוסיו ואל הרפת, ביום ובלילה, בשבת וביו"ט. אמנם טובה רבה יש במשרה כזאת. מזונות קבועים, מעון ומשכב טוב וחוסר כל דאגה בעניינים ביתיים. אבל חופשתו, אשר כל כך אהב אותה, מה תהא עליה? אמנם הוא לא יעזוב עוד את ההזדמנות הטובה אשר באה לידו ולא ישיב עוד את פני ברזילי, אבל לא ברגע הזה! עליו עוד להתישב בדעתו, עליו לבַכּות לכל הפחות יום אחד את חופשתו.

עלי עוד לעיין בדבר. אם יכול אתה לחכות לי עוד מחר בערב, טוב? אז אתן לך תשובה ברורה.

העגלה עברה ועמדה אצל באר המושבה. ברזילי ירד להשקות את הסוסים וספיר נפרד ממנו והלך לביתו.

כל אותו הערב חשב ושקל ספיר בדעתו את שני מיני העבודות מכל צדדיהם הרעים והטובים ובא לידי החלטה וקיבל את הצעת ברזילי. ובכל זאת דאב לבו על חופשתו אשר תילקח ממנו. עד כה ידע את חובתו לאדוניו ולעבודתו רק במשך יום העבודה, ובערב היה חפשי לנפשו, לעבוד או לחדול מעבודה בכל יום. ומעתה יהי קשור אל בעליו בכל שעה משעות היום והערב, וגם בלילה לא ימצא מנוחה ועליו יהיה לצאת פעם ושתים במשך הלילה להשקות את הסוסים ולהכין להם מספוא. וכל יום המחרת היה “מבכה” את חופשתו, כאשר תבכה אשה את ימי נעוריה לפני היותה לאיש… ועד בואו אל בית ברזילי עוד נלחם בנפשו וספקות עוד מילאו אל לבו.

עוד בזה הערב, אחרי אשר אמר את ההן שלו למר ברזילי, הכניס ספיר את מטלטליו המעטים אל דירתו החדשה.

כניסת הפועל העברי עשה רושם בבית. כי זו הפעם הראשונה שפועל עברי נכנס לגור בבית ברזילי. אשתו הצעירה של ברזילי עמדה והסתכלה בשחוק בכל אחד מ“רהיטיו” של הפועל, והיא עזרה לו בעצותיה איך לסדר את אלה בחדרו. הילדה הקטנה, בת ברזילי, עמדה והשתוממה לאורח זה ולחדשה זו הנעשה בביתם, באבל ברגע זה נהיו הפועל והילדה החביבה לידידים טובים והם פיטפטו עברית והילדה ביקשה אותו לבחון אותה בשיעורים שקיבלה מאת המורה ללמוד בביתה. הגבירה מצאה בין חפצי הפעול גם שחמט ותביע את שמחתה לקבל שכן היודע לשחוק בשחמט והיא גם היא בהולה אחרי המשחק הזה ועוד באותו ערב ישבו שניהם לפני המיחם העומד על השולחן ושיחקו את ה“פארטיה” (=יחידת משחק) הראשונה שלהם בשתותם כוסות תה, זו אחר זו. ספיר היה שמח מאד לקבלת פנים זו מצד הגבירה ובתה הילדה הנחמדה והוא חזה לו עתידות טובות בבית זה.

ספיר חשב את עצמו למאושר שבא לעבוד בבית ברזילי. מגורתו מפני השעבוד אמנם באה לו, זה שבוע אשר לא היה לברזילי כל פועל אשר יעזור לו בעבודתו והעבודה היתה עתה מרובה מאד. מאור הבוקר עד בוא הלילה עבדו שני האנשים ולא הספיקו לעשות את כל העבודה הדרושה.

הגורן שלי תימשך עד אחרי חג הסוכות. השנה שנת ברכה היא ואנחנו שנינו לא נספיק לגמור את העבודה המרובה. – אמר כפעם בפעם ברזילי אל פועלו.

על ספיר היה עוד לשים עין על כל עניני החצר והרפת, כלי העבודה והסוסים. בערב היה חפשי לנפשו, ואז נדרש לחפץ הגבירה לשחק אתה בשחמט. אבל הוא לא הרגיש כלל בשעבוד הגדול. הוא התמכר בשמחה ובחדוה לעבודה הרבה אשר לפניו, השתקע בה בראשו ורובו ולא חשך עמל וכוח לטובת בעליו הטוב והמטיב. הוא חי בימים האלה כאיש אשר בא במים רבים ופירש את כפיו בשטף הגדול ושׂחה במשובת גיל בפרכוס כל אברים ובהסתערות כל הגו הקל. נעים היה לעבוד את העבודה החדשה, כי היא לא היתה כעבודה במעדר, עבודה בעלת צורה אחת אלא מרובת צדדים ומלאה ענין, ונעים היה לו לעשות כל היום בין ערמות התבואה הנותנות ריח טוב. לבו פחד ורחב למראה ברכת-אלהים אשר סביבו ויימלא חדות אושר. לפעמים תקף אותו שכרון-גיל ותשוקה עזה באה בלבו להשליך את הקלשון מידו, לעזוב את העגלה והסוסים לנפשם ולהתנפל על גלי התבואה ולהשתולל ולהשתובב כילד קטן, לקפוץ, לרקוד, להתגולל מגל אל גל ומערמה לערמה ולטבול בראשו ורובו בקש וגבבא ולמצות את ריח התבואה העז עד לשכרה. ורק מפני שלא נאה היה לו הדבר לעיני אדוניו השתער ביתר עוז על העבודה ויַשקט את תשוקתו העזה וישכיח את משובת קרביו.

הוא שמח בתבואה הרבה של אדוניו ובברכה אשר ראה זה בעמלו, כאילו שלו היתה כל התבואה הרבה הזאת וכאילו בשדותיו הוא באה הברכה. ועוד גדלה שמחתו, כאשר נזכר בדבר, שבשנה הבאה ישתתף הוא בכל העבודה והעמל, הדאגות והתקוות מראשית השנה עד אחריתה. הוא יחרוש, יזרע, יקצור, יעביר את התבואה אל הגורן, ידוש ויזרה את התבואה מן הקש.

מה נעים הוא לראות שדות מלאים תבואה ולדעת כי כל אלה ידי עשתה ומזיעת אפי באתה כל הברכה הזאת, – אמר ספיר פעם אל בעליו. וכי הוא יעבוד גם בשנה הבאה אצל ברזילי גם בחורף וגם בשנה הבאה, בזה לא היה מסופק כלל. הלא ברזילי שבע רצון ממנו ומעבודתו, ושניהם חיים באהבה ובשלום.

ספיר מצא, כי ברזילי הוא איש ישר בעל דעות ישרות, ובשאלות הישוב והפועלים לא היתה דעתו שונה, לפי הדברים אשר דיבר ברזילי אל ספיר, מדעת זה האחרון והעלם הפועל מסור היה בכל לבו ונפשו לעניני האיש הטוב הזה ויאהב את רכושו כרכושו הוא וירגיש בנפשו שהוא מוכשר למסור את עצמו בעד רכוש בעליו כאילו היה זה רכוש-הקודש.

ובכל זאת נשא את נפשו להיות בעצמו בעל אחוזה בארץ. מה מאושר היה לוּ היתה לו בארץ האהובה הזאת אחוזת שדה! לוּ רק חמישים דונם אדמה! עתה הלא מרגיש הוא את עצמו לפעמים כזר בארץ, אין דבר אשר אליו יהיה קשור כקשר אמיץ, אין לו אחוזה בארץ, אין לו מעמד, אין לו גם משפחה, אין אח ואחות, אין קרוב וגואל, רק האהבה הזאת לארץ אבותיו…. ולו היתה לו נחלת שדה ובית, כי אז היו אלה לו במקום אב ואם, אח ואחות, ונפשו היתה קשורה בארץ לעולמי עד. חלק באדמת ארץ האבות! מה משונים האנשים שאינם שמחים בחלקם זה… מה נעים הוא לעבור על ככרות השדה הרחבים ולדעת כי כל אלה שלו הם! ובאיזה שמחה וחדוה היה עובד אז את עבודתו! אבל הוא שולח מבט על העתיד שלו ופניו נעשים נזעמים. אין תקוה, אין תקוה! לעולם לא תהיה לו אחוזה, ואפילו היותר קטנה, בארץ הזאת! אמנם בחו“ל עשה חשבונות ומצא כי במשך שנים מספר יקמץ לו לאינוונטר “חי” ו”מת" ואדמה “יקבל בחכירה” מאיזו חברה. אבל אין המציאות בארץ-ישראל מתחשבת עם החשבונות הנעשים בחו"ל….

יש אשר הוא יושב על מושבו הרם במרומי העגלה המלאה תבואה. השמש האכזרית צולה את בשרו ודמיונו עושה לו כנפים והוא הוגה והוזה ב“מאה דונם אדמה” אשר לו, כמה דונם יטע בזיתים, כמה בשקדים ובגפנים, על כמה דונם יזרע תבואת חיטה ושעורה ועל כמה יגדל אבטיחים ותפוחי אדמה ושאר ירקות. ויש אשר הוא עובר על שדה המכוסה כולו אבטיחים גדולים וירוקים והוא מחליט לגדל באחוזתו רק אבטיחים, וכאשר הוא עובר על כרם, הוא מחליט לטעת כרם, וכאשר הוא עובר על גן גדול הנטוע בעצי פרי שונים, הוא החליט לנטוע גם הוא גן מעורב כזה אשר יגדלו בו כל עצי פרי למיניהם. ופתאום הוא מתעורר מהזיותיו, מסיר מעליו את חבלי הדמיון ושולח לעזאזל את החום הנורא ומצליף בשוט אשר בידו על גבי הסוסים וממהר לנסוע אל הגורן. ויש שהוא נשאר בערב יחידי על הגורן ולפני דפקו בסוסיו לנסוע אל המושבה, הוא מעביר את מבטו על הגורן רחבת הידים ושואף אל קרבו את האויר הרענן ונושם באפו את ריח התבואה המפוזרת על פני הגורן, ואז עולה באפו ריח מגילת רות וריח הגורן של בית-לחם יהודה….

דבר אחד קשר את ספיר ביחוד אל בית ברזילי. זה היה המשחק בשחמט עם גברת הבית הצעירה. בערב, בערב ישבו שניהם לפני כוס תה חמה המעלה הבל והתחרו ונלחמו בשכלם ובתבונתם. כל משחק ומשחק היתה להם כספר מלא חכמה הזרוע פניני השכל. דרך ספיר במשחקו היה ברעם וברעש ובהשתערות כל כלי משחקו, ודרך האשה הצעירה לשחוק בנחת והיא הכתה אחור בצעדיה המחוכמים את השתערות אויבה והכריחה אותו להיות גם הוא מתון יותר. היא פתחה את מעמד כלי משחקה באופן כל כך נפלא עד שהיו כמבצר חזק שלשוא יערה האויב את כל גבורתו וחכמתו. היא השכילה לסתום כל פרץ בין כלי משחקה בתנועה מהירה ונפלאה של אחד הכלים. וספיר יש ושתה את התה והוא חש כי גופו הולך וקל עליו, כי יוצא, יוצא כל החום אשר נספג בגופו במשך כל היום הבוער והלוהט.

והיחס בין משפחת ברזילי ובין הפועל ספיר היה טוב מאין כמוהו.

ברזילי היה איש מעש במלוא מובן המלה. הוא הכיר את ערכו של פועלו הנאמן בימים אלה שהעבודה רבה בהם והידים העובדות כל כך מעטות. לולא פועל יהודי זה, היה עליו לנסוע אל אחד הכפרים ולשכור שם בשכר כפול איזה ערבי אחד או שנים.

ברזילי היה גם הוא גלמוד בארץ כספיר. הוא בא אל הארץ לפני חמש עשרה שנים עם משפחתו, אביו, אמו ושלושת אחיו הגדולים. זו היתה משפחה אשר כולה אידיאליסטים ובעלי רצון כביר. האב ושלושת הבנים הגדולים החלו מיד לעבוד את אדמתם במושבה החדשה אשר נוסדה אז, והבן הצעיר נשלח למקוה ישראל להשתלם בעבודת האדמה. אבל אויר המושבה היה רע מאד ועוד בקיץ הראשון מת אחד הבנים בקדחת הצהובה וכן נפל בכל שנה קרבן חדש. אבל בני המשפחה המסורים אל רעיונם לא נסוגו אחור ובקשיות עורף נלחמו על כל המכשולים. כאשר מלאו לדוד ברזילי עשרים שנה לא נשארו עוד בחיים, לא אביו, לא אמו ולא אחד מאחיו. אז אמר הוא למכור את נחלתו במושבה המשכלת את ישוביה, אבל לא נמצא לו קונים אשר יחפצו להתיצב במושבה אשר אוירה כל כך רע הוא, ובעל כרחו נשאר ברזילי הצעיר במושבתו. אחר כן הוטב אויר המשובה ומצבה, אשר היה פרוע עד כה, הלך הלוך וטוב. ברזילי היה לאחד האיכרים היותר חרוצים במושבה. הוא שם את כל לבו להשבחת אדמתו ולרבוי הכנסותיו. כל האידיאַליות של אביו ואחיו פגה מלב הבן הצעיר; הוא היה נכון לעזוב את הארץ בכל שעה, אבל המצב הטוב של אחוזתו הוא שקשר אותו בקשר אמיץ אל מקומו. נפשו היתה ריקה מכל רגש אהבה אל הארץ אשר אביו ואחיו הקריבו עליהם את נפשם, ולא שם לב בכלל לעניני הישוב ולטובתו, תחת זאת היו שגורות על פיו כל הפרזות של האנשים המסורים בלבם ונפשם לעניני הישוב וידע להשתמש בהם בשעת הצורך. כאשר בא בחברת המורים העברים והם דיברו לטובת הפועלים העברים והראו על התועלת הרבה שהפועלים העברים מביאים למושבה, הסכים הוא לכל דבריהם, ובעוד שהם התאמצו להראות ביחוד על התועלת החמרית שהם מביאים, התאמץ הוא להוכיח כי חובה לאומית היא להעסיק פועלים עברים וכי האיש מחויב גם להביא איזה קרבנות חמריים לטובת הדבר ואין עליו לשום לב לאיזו גרוש שהוא משלם לפועל העברי יותר מאשר לפועל הערבי. ובעצמו העסיק באחוזתו רק פועלים ערביים.

ספיר היה, להיפך, מסור בכל לבו אל עניני אדוניו ומחל על השכר שהיה יכול להשתכר במקום אחר יותר מאשר השתכר אצל ברזילי. הוא, ככל איש אשר דבר אין שלו הוא, לא יכול להיות אגואיסט כברזילי. לו לא היו כלל ענינים אשר להם עליו לדאוג ובהם עליו לשום את כל מעינו. על כן התנפל בכל מסירות הנפש על עניני אחרים ודאג לעניני ברזילי כלעניניו הוא. הוא נקשר באהבה אל כל אשר לברזילי, אדמתו של זה יקרה היתה לו כאדמתו הוא, הבית נחשב לו כביתו הוא, את הסוסים אהב כאילו היו סוסיו הוא ואביו הנחיל אותם לו. בדברו על עניני המשק היה מדבר רק בלשון “אנחנו”, “אדמתנו”, “סוסנו”, “פרותינו”, “גנתנו”, תבואתנו". הוא כבר חשב על עצמו כבן בית אצל משפחת ברזילי, וביחס המשפחה הזאת אליו, לא מצא דבר אשר יוכיח לו כי לא כן הוא, והוא היה כשיכור מאושר.

עבר חודש אב והקיץ האכזרי נטה להגיע אל קצו, וככל אשר קרב קצו לבוא, כן גדלה אכזריותו וכן כבדה ידו על הטבע והחיים, כמו מלך עריץ, אשר יזקין כן יתאכזר, יתאכזר לעמו וכן יכבד עליו מנשוא.

עיפה נפש היקום והתעלף הטבע, השתרעו השדות ערומים, עזובים ומופקרים ללהט-השמש הנורא. עמדו העצים אשר בגנים עלובים, דלים וריקים מכל עשרם מלפנים, זה פריָם, חרבים היו והתעלפו משרב וניקו את יתר לשד האדמה, אשר היתה כאם אמללה אשר צמקו שדיה. עמדו עטופים גם הבתים במושבה, חרבה האדמה סביבם, נבל כל ירק והיו הבתים כמו במתי מדבר וציה. צמקו שדי הפרה, ביקשה מרעה באחו ולא מצאה. דבקה לשון הסוס לחיכו, נשא סבל גם החמור ונאנק תחת משאו הכבד. נחבא הכלב במסתרים, נמלט מפני השמש אל המרתפים, אל הרפתים ואל בתי המחראות וייקץ בחייו. רק הגמל לא חת מפני כול. הוא רבץ במנוחה על החול הבוער, צעד על הסלעים הלוהטים וספג אל קרבו את החום הנושא ויהי השרב בעיניו כלא היה. וגם האדם נשא את בשרו בשניו וילך קוממיות, וישא דום את מכת השמש, זה השליט היחידי בכל הטבע, אשר השתרר זה ששה חדשים על היקום ולא נלאה ולא עיפה נפשו מערוץ ארץ ויושביה.

קרבה אל קצה גם העבודה בכל המקצועות, הגורן כבר החלה להתרוקן. בפרדסים התמעטה העבודה. עברה עונת השמירה בכרמים ובשדות האבטיחים, נראה היה כי עיפה גם נפש הטבע וגם נפש האדם מן העבודה הרבה בירחי הקציר והם שואפים אל המנוחה ואל המרגוע בימים החגים הקרובים.

ובמושבות החלו להיראות הערביים, אלה ציפורי החורף, המעופפות להן בקיץ ושבות בחורף… והפועלים העברים החלו להתפכח מן השכרון אשר נסך עליהם הקיץ והקציר הטוב, ויביטו סביבם ויראו כי הם בכל רע ויהיו כאנשים אשר נפלו מגבעה רמה לתהום עמוקה… ויתיאשו רבים מהם ויעזבו במר נפשם את הארץ…

בעצם הימם האלה קרה לספיר מקרה רע. הוא חלה בקדחת.

בשנה שעברה הסבה לו הקדחת עינויים רבים ורעות רבות. לא עבר חודש אשר לא קדח, וזה הכשיל מאד את כוחו והפריע אותו מעבודתו. אבל בשנה הזאת לא חלה כל ימי הקיץ, וכבר שמח בחשבו כי אין עוד לקדחת כל שליטה עליו. אבל הוא טעה בחשבו כן. אחרי אשר עמד גופו בפני הטבע האכזרי במשך כל ימי הקיץ, כשל כוחו בסוף הקיץ ולא יכול עוד לעמוד בפני המחלה. והיא, הקדחת, התנפלה עתה על אויבה אחרי כרעו נפלו לפניה ונקמה בו את כל נקמתה, על אשר לא נכנע מפניה עד כה.

שלשה ימים לא יכול ספיר לצאת לעבודתו. וכאשר יצא ועבד כשני שבועות חלה עוד הפעם. זו דרך המחלה הזאת, ימים רבים יעמוד גוף האדם בפניה ושליטה לא תהיה לה עליו, אבל כמעט ינוגע בה פעם אחת, לא על נקלה יירפא ממנה.

מקץ שלושה ימים יצא ספיר עוד הפעם לעבודתו. בצאתו פגש בחצר את שני הערביים אשר עבדו אצל ברזילי עד ימי הקציר…

מַרחַבה חַוַדז’ה (שלום אדוני ) – בירך האחד את ספיר.

מרחבה – השיב זה מן השפה ולחוץ, כדי לצאת ידי חובתו.

למראה פני הערביים האלה התקומם דבר מה בלב ספיר. כל קרביו היו כמחאה עזה. בפני הערביים ובעיניהם הכיר כעין לעג ושמחה לאיד. גם ברכתו של האחר אשר לא היה כלל ממכיריו של ספיר ובשעה אחרת לא היה מברך אותו כלל, היתה מעין לעג לרש… אחרי כן נודע לו כי הערביים עבדו במקומו במשך ימי מחלתו וגם את משכנם כבר קבעו בחצר ברזילי.

בגורן עוד היתה די עבודה גם לו וגם לערביים. ותחת זה נח עתה ברזילי לגמרי מעבודה.

קבלת הערביים עשתה על ספיר רושם קשה מאד. הוא הרגיש בחוש טבעי כי קֵץ אָשרו המעט בבית ברזילי הנה זה בא… כל חשקו לעבוד גז ועבר, רק עתה הרגיש עיפות וליאות נוראה מעבודתו הרבה במשך ארבעת הירחים. את חברת הערביים לא יכול לסבול, כצנינים הם בעיניו בהיותם בקרבתו ולא יכול לדברם לשלום. הוא הביט בהם כעל גוזלי חלקו, כעל משביתי אָשרו. רגש של עלבון נורא תקף אותו: באו שני ערביים אלה וניצחוהו… גרשו אותו מבית האיכר היהודי, אחיו עצמו ובשרו – אבל עוד יותר בערה בו חמתו על ברזילי, השתמש בו זה כל עוד שהיה לו צורך בו ועתה ישליך אותו כנצר נתעב… על פני ברזילי שכנה כעין מבוכה. בכל פעם אשר נדבר עם פועלו היהודי נשמר מהיפגש עם מבט עיניו ובכלל השתמט מפניו בכל פעם. לא היתה עוד ביניהם אותה הקרבה ואותו היחס הטוב כמקודם, בימים אשר עבדו שניהם ביחד והיו שוים זה לזה בכל, וכל הבדל לא היה בין בעל העבודה ובין פועלו.

ספיר חשב בדבר אם לבוא בתרעומות על ברזילי, בתרעומות על אשר השלה זה את נפשו בשוא בימי הקציר הטובים, ובתביעות לתת לו עבודה גם בחורף, או ללכת בלי התנגדות ולעזוב את ביתו בגאון ובשאט נפש. והוא מצא כי אי אפשר לו עוד להישאר בבית אשר הוא נחשב שם כמיותר. הוא הכיר עתה את נפש האיש הזה, את כל שפלות נפש האיש הדואג רק לכיסו. את איש כזה אי אפשר לו עוד לדור בכפיפה אחת!

אחרי שבוע ימים החליט לשים קץ למצב הבלתי ברור.

מן הראוי היה לנו לדבר על משׂרתי אצלך בעתיד.

ברזילי העמיד עליו את מבטו התמה והנבוך כאחד. השאלה הזאת, אשר מילאה את לבו פקפוקים בימים האחרונים הביאה אותו במבוכה גדולה ולא ידע איך יתחיל בדבר, כי הפועל בעצמו אינו שבע-רצון ממשרתו.

ומה, האם לא מצאה המשרה אצלי חן בעיניך? – שאל ברזילי.

לא זאת, אבל… עתה בא ספיר במבוכה. – הנה שנת עבודה חדשה באה ועלינו לברר את יחוסנו איש אל רעהו לרגל התנאים החדשים…

טוב הדבר כי פתחת לדבר בענין זה. עלינו לברר את הדבר – מצא עתה ברזילי את לבו לדבר דברים ברורים. אתה יודע כי קשה הדבר למשפחה של שלוש נפשות להחזיק פועל בביתה… במשפחה הגדולה הדבר נקל… אני נכון לשלם לך בעד עבודתך במיטב כספי…

ספיר תמה רגע. האומנם זה כל הדבר ואין ברזילי חושב כלל לפטור אותו ממשמרתו? אבל ברגע השני כבר חשד, כי רק תואנה הוא מבקש, וכדי לברר את הדבר אמר:

טוב הדבר. אני נכון להסכים לתנאי זה, לצאת מביתך ולקבל את שכרי רק בכסף. אבל, מה השכר אשר אתה אומר לתת לי לחודש?

ארבעים פרנק לחודש. אמר ברזילי בקור רוח ובחן בעיניו את איש שיחו, לדעת את הרושם אשר יעשו עליו הדברים.

“הנה כי כן” חשב ספיר בלבו, “רק ערמומיה היתה זו מצדו, רק תואנה”.

לא, מר ברזילי. לו הציע איש אחר לפני משרה לימי החורף בארבעים פרנק לחודש, אז הייתי מקבל את הצעתו. אבל אצלך, אשר באמונה עבדתיך כל ימי הקציר בעד שכר מועט איני יכול לעבוד בשכר כזה.

אין המשק הכפרי מרשה לשלם יותר לפועלים.

למה לך להגיד כי אין המשק הכפרי מרשה לשלם יותר? אמור ישר, כי אתה משיג פועלים ערביים בשלושים וחמישה פרנק לחודש, וגם אלה חמשת הפרנקים, אשר אתה מוסיף לפועל העברי נחשבים בעיניך כקרבן גדול.

פני ברזילי התאדמו, כאילו נתפש בגניבה.

לא, ספיר, באמת ובתמים אני חפץ לתת עבודה לפועל עברי אחד, ואם יכול אתה להסתפק בשכר אשר הצעתי לפניך…

לא! אמר ספיר ויצא מן הבית.

עוד באותו ערב הלך לבקש לו עבודה אצל אחד מבעלי הפרדסים. בעל הפרדס ענה לו כי לעת עתה אין צורך לו בפועלים, אולי לאחר זמן מה.

אחרי חדשים אחדים? – שאר ספיר בלעג מר.

בעל הפרדס נעלב ולא ענה דבר.

עוד באותו ערב החל להוציא את מטלטליו מבית ברזילי. זה הפציר בו להשאר לכל הפחות עד סוף החודש, אבל ספיר לא שמע לו. הוא נשא את מטלטליו אל חדר אחד מחבריו הפועלים.

בהוציאו את החפץ האחרון מבית ברזילי, נכנס אל החורשה הקרובה. הוא חפץ להיות שעה אחד בודד ורחוק מבני אדם, להיות נשכח בחושך ובאפלה. הוא ישב על האדמה החרבה והזרועה עלים יבשים נובלים. הוא נתמך בגבו אל אחד העצים. עיניו תעו בחושך. מר ומר היה לו. איזה מועקה חש בנפשו. הרגיש צורך לבכות, ולא יכול. עתה הרגיש את כל הבדידות, את כל הערירות שלו בארץ בזאת. אבל לאט החלה להשתרר עליו איזו חולשה גופנית, וכאשר גברה החולשה הגופנית כן נחלשה המרירות אשר בנפשו. ראשו הלך הלוך וכבד וליאות נוראה חש בכל גופו. הוא נלחץ אל העץ בראשו הכבד ובגבו, כאיש אשר עיפה נפשו מנדודי שינה והוא נלחץ בכובד אבנים אל הכר אשר למראשותיו. אחרי כן אי אפשר היה לו עוד לשבת על מקומו, וישתרע וישכב על הארץ. וכאשר שכב, דבק גופו באדמה כאבן כבדה, כאילו גדל פתאום משקל גופו כפלים. הוא שכב בלי הכרה שלמה. בקדחת!– – –

יוסף לואידור
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף לואידור
רקע
יוסף לואידור

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף לואידור

  1. יואש (פרוזה)
  2. יותם בן-שפט (פרוזה)
  3. רגעי חיים ומות (פרוזה)
  4. הגזלן (פרוזה)

לכל יצירות יוסף לואידור בסוגה פרוזה

לכל יצירות יוסף לואידור

יצירה בהפתעה
רקע

שעה אחת

מאת אביגדור המאירי (פרוזה)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

א.

זה חודש ימים שאנו מתכוננים לבחינה הגדולה, הסופית. לזו, שלמענה, בעדה ובגללה סבלנו כל שנות נעורינו. נסגרנו בין הקירות הקודרים, כשבחוץ חגגו החיים בתרועת-נעורים. לא רקדנו בקסם נשפי-החשק בלילות החורף הרותחים, לא קבלנו את פני האביב בחורשת-העיר המכושפת, לא באנו לידי הסכם-נשיקה עם זו הצוחקת בפעמוני-כסף אראלתיים, לא ראינו בתיאטרון את הקומידיות הצרפתיות. ביסורי ורטר הצעיר השתתפנו בעיון, להלכה ולא טעמנו את טעמם של אותם יסורי-אהבה, שהיינה היה למת-חי מרעל-מתקה. והכל בגלל התעודה הזאת, שאנו רועדים כעת לקראתה בדחילו, בקדחת ובהתמדה שאינה מבחינה בין יום ובין לילה.

– איך אתה?

– בהיסטוריה טוב, אך ביונית!

– ואתה?

– היונית לא כלום אך למה הגועל הגיאוגרפי בעולם?!

– חברה! אני אומר לכם: ראשכם והר! נדוע זה מחויב אני לדעת, שנפוליון ישב בשעה זו וזו כגולם לפני אותה הפרוצה יוזפינה, כדי שתצייר אותו בחוסר כל כשרון?! איזו ברבריות היא זאת?!

– ואני הייתי רוצה לדעת ברצינות; מה עסקי עם השלום הווסטפאלי?

ומן הצד נשמעת אנקת-חשאין איומה ונואשת לגמרי:

– אתם מאושרים. כל זה הוא קליפת שום. –אך המתימטיקה! אוי! –

לקול זה היתה דממה.

הקול היה שלי.

ב.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.