מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ביעותי לילה

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לֵילוֹת – הַשְּׁחוֹר בָּעֲרָבָה בִּתְחוּם פֵּירֵיקוֹפּ וּבוֹאֲכָה

עִיר מֵלִיטוֹפּוֹל בַּחֹרֶף! עַל שִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג הַדַּקָּה

סוּפוֹת מִסְתָּעֲרוֹת שָׁרוֹת וְשׁוֹרְקוֹת מַנְגִּינוֹת אֲיֻמּוֹת,

הוֹדְפוֹת-מַסִּיעוֹת שַׁיָּרוֹת-עֲנָנִים כְּבֵדוֹת מַקְדִּירוֹת.

אַלְפֵי רְבָבָה רְסִיסִים – קֶרַח וּבָרָד מִסְתּוֹבְבִים,

יוֹצְאִים בִּמְחוֹלוֹת מְטֹרָפִים וְאִתָּם מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת

שֵׁדִים וְרוּחוֹת, מַזִּיקִים לְסַנְוֵר עֵינַי נוֹסֵעַ.

רוּחוֹת מִשְׁתּוֹלְלוֹת בַּחֲתֻנּוֹת וְיוֹצְאוֹת בְּרִקּוּד זְוָעוֹת,

וְהֵנָּה מְגָרְרוֹת בִּמְחוֹלָן הַבָּרָד, הַשֶּׁלֶג וְהַקֶּרַח,

לִמְחֹק וּלְכַסּוֹת פִּתְאֹם עַל כָּל מַסְלוּלֵי הַשָּׂדֶה.

וְיוֹצְאִים זְאֵבִים רְעֵבִים מִנְּקִיקֵי נְחָלִים שׁוֹמֵמִים

וּמֵחֳרָבוֹת שֶׁל בּוֹרוֹת, מִצְטָרְפִים לִכְנוּפְיוֹת וְזָאֶבֶת,

בָּאוֹת וְסוֹבְבוֹת בַּכְּפָר בֵּין גִּדְרוֹת הַצֹּאן וּמִכְלָאוֹת

אֶת הָרֶפֶת הַחַמָּה, אֲשֶׁר שָׁם תִּרְבַּץ לָבֶטַח

כָּל הַבְּהֵמָה הַכְּשֵׁרָה, – וּמְיַלְּלִים בְּיִסּוּרֵי רַעֲבוֹנָם.

לֵילוֹת הָאוֹר בָּעֲרָבָה בִּתְחוּם פֵּירֵיקוֹפּ וּבוֹאֲכָה

עִיר מֵלִיטוֹפּוֹל בַּקַּיִץ! עַל רַחֲבֵי שָׂדוֹת שֶׁל דָּגָן

רֵיחוֹת עִשְׂבֵי תְּבָלִים, כְּבֵדִים בְּסַמְמָנִים מַשְׂכִּירִים,

תְּלוּיִם וְעוֹמְדִים כְּשׁוּפִים תַּחַת אַפִּרְיוֹן, סַהֲרוּרִים.

שָׂדֶה וָגַן וּמִקְשָׁאוֹת נוֹשְׁמִים נְשִׂימָה חֲמִימָה,

כְּבֵדָה וּמַחֲנִיקָה, וּמַחֲנוֹת מַחֲנוֹת שֵׁדִים,

רוּחוֹת-הָרַעַ וּמַזִּיקִים נְמַקִּים בְּחֶמְדַּת-בְּשָׂרִים,

מוֹצְצִים לְשַׁדּוֹ שֶׁל חֵי וּמְצַעֲרִים אוֹתוֹ בִּכְמִיהָה,

רוּחַ שֶׁל עִוְעִים נְסוּכָה וְלֵאוּת מְשֻׁנָּה תּוֹקֶפֶת

“שִׁקְצוֹת” מְנֻדָּדוֹת מִשֵּׁנָה מִתְפַּרְקְדוֹת בְּעֶרְיָתָן חֲמוּמוֹת.

וְיוֹצְאִים בַּחוּרִים רְעֵבִים מִבְּקָתוֹת חֲמִימוֹת, מִמִּשְׁכַּב

לִינָה בִּגְרָנוֹת רֵיחָנִיּוֹת, מִצְטָרְפִים לִכְנוּפְיוֹת וּכְנוּפְיוֹת,

בָּאִים מִסְתּוֹבְבִים בַּכְּפָר בֵּין עֲלִיּוֹת-אַמְבָּרִים וָרֶפֶת,

שָׁמָּה יְשֵׁנוֹת הַ“שּׁקְצוֹת” הַחַמּוֹת וּבְרִיאוֹת הַבָּשָׂר,

כְּמֵהִים, מַרְעִידִים, רְצוּצִים, וּמְנַבְּלִים אֶת פִּיהֶם מִתַּאֲוָה.

סָבָא – אַבָּא דְּאַבָּא – אָז גָּר בַּכְּפָר בִּילִיזִירְקָה,

פִּנָּה נִדַּחַת מְאֹד, אֲשֶׁר שָׁם הָיְתָה עוֹד שְׁלִיטָה

אָז לְרוּחוֹת הַטֻּמְאָה, לַשָּׂעִיר, לַשֵּׁד וּמְכַשֵּׁפָה,

אֶדֶן-הַבַּיִת הֶחָם וּמִינֵי גִּלְגּוּלִים מְשֻׁנִּים.

הִנֵּה מַדּוּעַ גַּם קָרָה כָּל מַה שֶׁקָּרָה בְּסִפּוּרִי.

וְאֵלֶּה גִּבּוֹרֵי סִפּוּרִי: סָבָא הַשַּׁתְקָן הַזּוֹעֵף,

סַבְתָּא – סְתָם אִשָּׁה בְּאַמְהוּתָהּ וּשְׁלֹשׁ פָּרוֹתֶיהָ הַחוּמוֹת,

אֶלְטְשִׁיק הַבָּחוּר הַקַּצָב. וּכְדֵי לֹא לְהוֹצִיא שִׁיר חָלָק,

כְּדֵי לְמַלֵּא אֶת דִּבְרֵי הַמֵּימְרָה הָאוּקְרָאִינִית:

“דֶּלֶת תִּסֹּב עַל צִירָהּ, וְשִׁירָה תִּסֹּב עַל צְעִירָה”,

מַזְכִּיר אָנֹכִי בָּזֶה גַּם אֶת קִילִינָה הַ“שּׁקְצָה”,

יְפַת-הַדּוֹר שֶׁבַּכְּפָר, נַעֲרָה הֲדוּרָה בְּתַכְלִית.

בַּעֲבוּר זוּג עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת אֲנִי אֶזְכְּרֶנָה,

חַמּוֹת כַּחַמָּה שֶׁל נִיסָן וּשְׁחוֹרוֹת-מְאִירוֹת כַּלָּיְלָה.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר רָאָה אוֹתָן בְּאוֹרָן מֵאֹשֶׁר,

אַשְׁרָיו וְאַשְׁרָיו שֶׁהִדְלִיק נִיצוֹצוֹת הָאֹשֶׁר בְּעֵינֶיהָ.

אֶלָּא מִי שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָן בְּקִצְפָּן, בַּסְּעָרָה,

סוּפַת-לֵיל-הָעֲרָבָה וּבְרָקִים מַבְרִיקִים מִתְלַקְּחִים,

הוּא לֹא רָאָה מֵעוֹלָם עֵינַיִם מַקְסִימוֹת בְּיָפְיָן.

אֵין כָּל זֶה מִן הָעִנְיָן, וְאֵין לָהּ כָּל שַׁיָּכוּת לַמְּסֻפָּר.

שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נִצְטַוְּתָה פָּרָה עֲלֵיהֶן בָּרֶפֶת:

וָלָד, חָלָב וּגְלָלִים. חָלָב וּגְלָלִים יוֹם יוֹם; אַךְ

וָלָד אֶחָד כִּמְלֹא כָּל-חָדְשֵׁי הֶרְיוֹנָהּ.

שְׁלָשׁ פָּרוֹתֶיהָ שֶׁל סַבְתָּא מִלְאוּ תַּפְקִידָן בֶּאֱמוּנָה.

נָתְנוּ בְּשֶׁפַע חֲלָבָן אֲשֶׁר לַמֶשֶׁק וְלָעֵגֶל,

לִהְיוֹת כּוֹס חָלָב טָרִי לַסָּבָא בְּקוּמוֹ בַּבֹּקֶר,

חֹמֶר לְחַבֵּץ הַחֶמְאָה, בְּגַלְגֵּל סָבָא עַל בִּרְכָּיו

קַנְקַן מָלֵא בְּשָׁעָה נוֹחָה בֵּין תּוֹרָה לְעֵסֶק,

לָבוֹא בְּקַהֲוָה הֲדוּרָה בְּשַׁחֲרֵי שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב,

לִהְיוֹת לִגְבִינָה רְכִיכָה, לְחֹבֶץ אוֹ לַחֲרִיצִים,

לְמַלֵּא פַּכִּים קְטַנִּים שַׁמֶּנֶת לְבָנָה וּשְׁמֵנָה

וְכַדִּים גְּדוֹלִים שֶׁל קוּם לְנָפֶשׁ עֲיֵפָה בַּקַּיִץ,

אַחַר הַצָּהֳרַיִם בַּשַּׁבָּת לְאַחַר הַשֵּׁנָה;

גַּם בְּאֵין בָּשָׂר בָּאִטְלִיז – לְמָרָק עַל אִטְרִיוֹתָיו.

הָלְכוּ הַיָּמִים וָרַבּוּ, וְעוֹלָם קַיָּם עַל סִדְרוֹ.

אוֹי וַאֲבוֹי לָהּ לַסָּבְתָּא! נִבְעָה הַפֶּרֶץ בַּמֶּשֶׁק.

אֵיפֹה נִגְלָה הַפֶּרֶץ? בְּחַדְרֵי חֲדָרָיו – בָּרֶפֶת,

מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין בּוֹ כָּל דְּרִיסַת רֶגֶל לַנָּכְרִי.

פָּשָׂה הַנֶּגַע בָּרֶפֶת, לְפֶתַע פִּתְאוֹם נִתְגַּלָּה.

חָדְלוּ הַפָּרוֹת, הַשָּׁלֹשׁ, לְמַלֵּא תַּפְקִידָן כַּשּׁוּרָה!

נוֹתְנוֹת חֲלָבָן בָּעֶרֶב, בְּשׁוּבָן מֵעֶדְרָן כְּתָמִיד;

אֶפֶס בַּבֹּקֶר – אֵינֶנּוּ, לְאַחַר לִינָה בָּרֶפֶת.

תֹּאמַר: חָלוּ הַחוּמוֹת. לֹא כִּי! אוֹכְלוֹת וּשְׂמֵחוֹת,

חַס וְחָלִילָה – שְׁקֵטוֹת. הֶחָלָב נִגְזַל – וְאֵינֶנּוּ.

אָכֵן, אֵין סוֹגְרִים הָרֶפֶת בְּמַנְעוּל הַבַּרְזֶל כְּקֹדֶם.

וְלַיְלָה לַיְלָה סַבְתָּא הוֹלֶכֶת לִפְקוֹד הַדֶּלֶת.

הַכֹּל בְּסֵדֶר. וְאָמְנָם, כִּי עַכְשָׁו אֵין סוֹגְרִים, אֵין פּוֹקְדִים,

גַּם אֵין בּוֹדְקִין הַדֶּלֶת… אֲבָל וְשׁוּב אֲבָל, יֵשׁ שׁוֹמֵר.

שׁוֹמֵר נֶאֱמָן עַל סַבְתָּא, הַיָּשֵׁן בַּלֵּילוֹת בָּרֶפֶת:

אֶלְטְשִׁיק הַבָּחוּר הַקַּצָב, אֶלְטְשִׁיק הַגַּדְפָן וְהָעַקְשָׁן.

מָתַי הִתְחִיל הַפֶּגַע? סַבְתָּא יוֹדַעַת בְּדִיּוּק.

פֶּגַע זֶה הִתְחִיל מִיָּד מִיּוֹם בּוֹ סָר אֶל סַבְתָּא

אוֹתוֹ אֶלְטְשִׁיק הַקַּצָב, וּכְדֵי שֶׁלֹּא לִהְיוֹת לָטֹרַח

עַל סָבְתָּא וְהַשִּׁפְחָה קָבַע לִינָתוֹ בָּרֶפֶת.

כֵּן, לְמָחֳרָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה גַּם הָיָה הַפֶּגַע.

מוּבָן מֵאֵלָיו, לֹא אֶלְטְשִׁיק אָשֵׁם בַּדָּבָר בְּאִם תֹּאמַר

הוּא הוּא שׁוֹתֶה הֶחָלָב… דְּלִי חָלָב כְּלוּם עָלָיו יִתְגַּבָּר?

אֵין הַדָּבָר כִּפְשׁוּטוֹ, אֵינֶנּוּ כִּפְשׁוּטוֹ, רַבּוֹתַי.

עַיִן רָעָה בַּפָּרוֹת, עֵינוֹ שֶׁל שׂוֹנֵא וּמְקַנֵּא.

אֵלֶּה יִקְרוּ יוֹם יוֹם. וּמַדּוּעַ דַּוְקָא בַּלַּיְלָה?

לְעַיִן רָעָה יֵשׁ תְּרוּפָה. יֶשְׁנָה יַדְעָנִית זְקֵנָה.

אֶלָּא עוֹד דָּבָר בְּגוֹ. אֶלְטְשִׁיק מִשְׁכָּבוֹ בַּפִּנָּה,

בְּתוֹךְ עֲרֵמָה שֶׁל קַשׁ, עַל גַּבֵּי אַגְנִינָה עַתִּיקָה,

וְיוֹם יוֹם עַל רִצְפַּת הָרֶפֶת עֲרֵמָה שֶׁל שַׁחַת

פְּזוּרָה, כְּתוּתָה, קְמוּטָה וּמְעוּכָה וּמְמוֹלָלָה,

מַמָּשׁ לְאַחַר חֲתֻנָּה שֶׁל שֵׁדִים – אַל אֶחֱטָא בִּשְׂפָתָי!

(הָיְתָה הָרֶפֶת בְּנוּיָה: חֶצְיָהּ לְכָאן – דִּיר לַפָּרוֹת,

חֶצְיָהּ לְכָאן – אָסָם לֶחָצִיר, מִכָּאן גַּם עֲרֵמַת הַשָּׁחַת).

סַבְתָּא מַרְעִישָׁה עוֹלָמוֹת, סַבְתָּא מַסְפִּידָה בָּרַבִּים,

הִתְיָעֲצָה עִם דּוֹדוֹת, סִפְּרָה לְמַכִּירוֹתֶיהָ,

סִפְּרָה לְאַחַת וְאַחַת וּלְכֻלָּן בְּיַחַד אֲסוֹנָהּ

אָבְדָה עֵצָה מֵאִשָּׁה… וְהַסָּב? הוּא שׁוֹתֵק, כְּדַרְכּוֹ,

הֻגֵּד הֻגַּד לַסַּבְתָּא, אֲשֶׁר יֵשׁ שְׁמוּעָה, כִּי רָאוּ:

לַיְלָה לַיְלָה נִכְנֶסֶת לְרִפְתָּהּ שֶׁלָּהּ – מְכַשֵּׁפָה.

לְאִטָּהּ עוֹבֶרֶת הָרְחוֹב, חֲלוּקָהּ הַלָּבָן עָלֶיהָ,

יָדָהּ אוֹחֶזֶת בַּדְלִי, וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ פְּרוּעוֹת.

דֶּלֶת הָרֶפֶת נִפְתַּחַת לְאִטָּהּ, וְסוֹגֶרֶת בַּעֲדָהּ.

מָתַי הִיא יוֹצֵאת אֵין יוֹדְעִים, וְאוּלָם יֵשׁ לְעֻמָּתָם

אֲשֶׁר רָאוּהָ בְּצֵאתָהּ הַשְׁכֵּם עִם כּוֹכְבֵי הַבֹּקֶר.

וַיִּזְדַּעֲזַע הָרְחוֹב, וְעִמּוֹ הַכִּכָּר מִסָּבִיב,

כִּכָּר אָמַרְתִּי – הַכְּפָר! יֵשׁ אוֹמְרִים: אִפַּרְכִיָה כֻּלָּהּ.

פְּשִׁיטָא לְךָ: פָּרוֹתֶיהָ שֶׁל גִּיטֶלֶה אֵשֶׁת ר' דּוּבֶּר.

שָׁמְעָה סָבְתָּא – נִדְהָמָה. סָבָא – הוּא שׁוֹתֵק, כְּדַרְכּוֹ.

אָז גַּם נִתְחַוְּרוּ הַפְּלִיאוֹת, וְכָל הַסְּתִירוֹת הָרַבּוֹת:

לָמָּה לֹא צָעֲקוּ כְּלָבִים, וְאוֹתוֹ הַשַּׁחַת הַמָּעוּךְ.

פּוֹתְחוֹת הַנָּשִׁים וְעוֹסְקוֹת בְּפָרָשַׁת הַיּוֹם, “מְכַשֵּׁפָה”,

בְּמַעֲשֵׂי זַאֲטוּטֵי-שְׂעִירִים שֶׁקָּנוּ יְשִׁיבָה בַּתַּנּוּר,

מַעֲשֶׂה בְּנוֹסֵעַ בַּדֶּרֶךְ שֶׁקִּבֵּל בְּעֶגְלָתוֹ זְקֵנָה,

פִּתְאוֹם שׁוֹמֵעַ פְּעִיָּה וּדְמוּת תַּיִשׁ צוֹחֵק לְפָנָיו,

פּוֹעֵר אֶת פִּיהוּ וְקוֹפֵץ מֵעַל הָעֲגָלָה וְנֶעְלָם.

מַעֲשֶׂה בִּ“שְׁרֵייטֶלֶךְ” טוֹבִים שֶׁבָּאוּ לְיֶשַׁע אַלְמָנָה,

מַעֲשֶׂה נּוֹרָא בְּאֶדֶן-הַבַּיִת אֲשֶׁר נִתְחַבֵּב

עָלָיו סוּס אֶחָד בָּאֻרְוָה, וְרָכַב עָלָיו בַּלֵּילוֹת.

הָיְתָה הַבְּהֵמָה יְגֵעָה עוֹמֶדֶת מַעֲלָה קֶצֶף,

אֶפֶס רַעֲמָתָהּ קְלוּעָה לְכַמָּה וְכַמָּה עֲנִיבוֹת…

כְּצַמַּת הַכַּלָּה לְ“כִסּוּי”…

וְנִזְכְּרוּ בְּאֶלְטְשִׁיק הַמִּסְכֵּן,

נִכְמְרוּ עָלָיו רַחֲמֵיהֶם: כֵּיצַד מְסַכֵּן אֶת נַפְשׁוֹ

נַעַר טִפֵּשׁ כָּמוֹהוּ… הִנֵּה גּוֹרָלוֹ שֶׁל יָתוֹם!

נִקְהֲלוּ עָלָיו וְדִבְּרוּ בְּאָזְנָיו דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים:

יֶחְדַּל מִלִּינָה בָּרֶפֶת, מָקוֹם מְזֻמָּן לַטֻּמְאָה.

אוֹמְרִים לְאֶלְטְשִׁיק: חֲדַל, אַל תְּסַכֵּן נַפְשֶׁךָ…

מַעֲשֶׂה בִּכְרַכֵּי הַיָּם, בִּמְדִינָה פְּלוֹנִית אַלְמוֹנִית.

לָמָּה לוֹ אִיֵּי הַיָּם? לָמָּה בְּרִיטַנְיָה דַּוְקָא?

פֹּה בִּבְרִיטַאן עַל הַדְּנִיפֶּר – אֶצְלֵנוּ מַמָּשׁ, יַקִּירִי!

אֵינְךָ רוֹצֶה בָּזוֹ? כָּךְ וְכָךְ קָרָה בְּקַהִירִי,

וְכִי סֵירוֹגוֹז אֵינוֹ כְּפָר? אֶלְטְשִׁיק הָעַקְשָׁן מְסָרֵב,

הוּא בְּשֶׁלּוֹ: אִם מִשּׁוּם זֶה – דַּוְקָא פֹּה יָלִין וְיִישַׁן.

כְּדֵי שֶׁיִּתְפְּסֶנָּה אֶת זוֹ – הַמְּכַשֵּׁפָה, יִמַּח שְׁמָהּ.

אַדְּרַבָּא וְאַדְּרַבָּא – פֹּה תָּבוֹא – הוּא יְחַבְּקֶנָּה,

הוּא יְחַבְּקֶנָּה, הַלְוַאי שֶׁתָּבוֹא, וּמַפְשִׁיל שַׁרְווּלָיו,

מַרְאֶה זְרוֹעַ אַדִּירָה עִם כְּתָמִים צְהֻבִּים מַשְׂעִירָה,

זְרוֹעַ שֶׁל קַצָּב בַּר-כֹּחַ: הַלְוַאי וְהַלְוַאי, שֶׁהִיא תָּבוֹא.

אוֹמְרִים לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ, וְאֶלְטְשִׁיק כְּבָר מַתְחִיל וּמַסְמִיק,

סִמָּן לְדִבּוּר מְפוֹצֵץ הַנָּכוֹן לְ“הֵחָרֵק מִשִּׁנָּיו”.

הָיָה אֶלְטְשִׁיק הַקַּצָּב גַּדָּפָא רַבָּא בְּדוֹרוֹ,

שֵׁנִי בִּשְׁלִישִׁי שֶׁלִּי – אֲבָל הָאֱמֶת הִיא אֱמֶת!

לְשׁוֹן פִּיפִיּוֹת בְּפִיהוּ וּשְׁנוּנָה מֵחַלַּף הַשּׁוֹחֵט,

שְׁנוּנָה מֵחֹד שֶׁל גַּרְזֶן, אֲשֶׁר בְּיָדָיו הַשּׂעִירוֹת.

פַּחְדּוֹ נָתַן עַל כָּל בָּאֵי אִטְלִיזוֹ, וְאֵימָתוֹ

עַל טַבַּחַת וְרַקַּחַת הֲגַם שֶׁאַף הֵן בַּעֲלוֹת לָשׁוֹן,

גַּם עַל הַגְּבִירוֹת, גַּם הֵן. שֶׁלֹּא לָבוֹא לִידֵי בִּזָּיוֹן

הֵן נִמְלָטוֹת מִמֶּנּוּ – וּמוֹרָאוֹ וּפַחְדּוֹ

עַל הַשּׁוֹחֵט וְהָרַב, שׂוֹנְאָיו, מַטְרִיפֵי סְחוֹרָתוֹ.

כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל הוּא מַסְמִיק, מַרְפִּים מִמֶּנּוּ, הַמְנֻוָּל

עֶרֶב עֶרֶב הוּא בָא, בַּבֹּקֶר מְקִיצִים. הַבָּחוּר,

יָשֵׁן שֵׁנָה עֲמֻקָּה, כִּלְאַחַר יְגִיעָה מְפָרֶכֶת,

עַד שֶׁמְּזִיזִים הַלָּהּ מֵעַל הָאַגְנִינָא הַחַמָּה

לַעֲשׂוֹת תְּפִלָּתוֹ שֶׁל יוֹם…

וְהֶחָלָב, כְּקֹדֶם, אֵינֶנּוּ:

שַׁחַת, שְׁכָבָה עֲמֻקָּה נְטוּשָׁה עַל רִצְפַּת הָרֶפֶת

כְּתוּתָה, מְעוּכָה וּטְרוּפָה… כִּלְאַחַר חֲתֻנָּה שֶׁל שֵׁדִים.

שׁוּב כְּלוּם לֹא רָאָה, לֹא שָׁמַע. בְּעֶרֶב יָשׁוּב לָרֶפֶת.

גַּם הַפָּרוֹת מַבִּיטוֹת בְּעֵינֵי אִשָּׁה טִפְּשׁוֹנֶת,

יֵשׁ שֶׁהֵן פּוֹתְחוֹת בְּמֶה… מֶה קוֹל הַשָּׁאוֹן, רַבּוֹתַי?

אֶפֶס לֹא כְּלוּם תְּסַפֵּרְנָה? וְכָךְ יְמֵי קַיִץ נִצָּבִים.

נֶכֶד חָבִיב עַל סָבוֹ הָיִיתִי, וּפַעַם נִתְּנָה רְשׁוּת לִי

לִשְׁהוֹת אוֹתוֹ שָׁבוּעַ אֵצֶל סָבָא וְסַבְתָּא.

אִמָּא נֵאוֹתָה לְכָךְ: וְ“אַתָּה אַל תַּהֲפֹךְ הַבָּיִת!”

סָבָא עָסוּק בְּשֶׁלּוֹ, בְּשֶׁלָּהּ בַּמִּטְבָּח הַסַּבְתָּא,

עָזוּב אֲנִי לְנַפְשִׁי לַעֲשׂוֹת כָּעוֹלֶה עַל רוּחִי.

וְאָז הַמְּלָפְפוֹן בָּאָרֶץ. בִּרְשׁוּת וְלֹא בִּרְשׁוּת נֶהֱנֵיתִי

נִתְיַחַדְתִּי עִמָּהֶם, כְּאַוַּת נַפְשִׁי – נָפַלְתִּי

עַל הַמְּצִיאָה, וּרְאֵה: דּוֹמַנִי הִגְדַּשְׁתִּי הַמִּדָּה,

מֵעַי הוֹמִים בַּלַּיְלָה – אוֹי וַאֲבוֹי לִי – כַּחֲלִילִים.

עַד שֶׁהִרְגִּישָׁה בִּי סַבְתָּא, נֶחְפָּז אֲנִי מִן הַבַּיִת,

מַהֵר אֶל אֲשֶׁר הָלַכְתִּי, בַּלַּיְלָה עִם סַהַר, בַּכֶּסֶא…

עוֹבֵר אֲנִי עַל הָרֶפֶת, – דַּלְתָּהּ פְּתוּחָה לְמֶחֱצָה.

בֶּן בַּעַל-בַּיִת טוֹב אָנִי, הִרְהַרְתִּי: אִי-סֵדֶר!

וּכְשֶׁעָבַרְתִּי בְּחָזְרִי, נָעַלְתִּי; אַךְ קֹדֶם הִבַּטְתִּי

אֶל פְּנִים הָרֶפֶת, לָדַעַת מַה שְּׁלוֹם פָּרוֹתֵינוּ. וְהִנֵּה

הַמְּכַשֵּׁפָה יוֹשֶׁבֶת חוֹלֶבֶת הַפָּרָה אֶל דְּלִיָּהּ.

לֹא רָאִיתִי פָּנֶיהָ, רָאִיתִי מַעֲרֻמֵּי כְּתֵפַיִם,

גַּם נִחַשְׁתִּי, כִּי צְעִירָה וְיָפָה הִיא, הַמְּכַשֵּׁפָה.

אַךְ אֶת זְנָבָהּ רָאִיתִי, זָנָב שָׁחֹר וְעָבֶה,

נוֹפֵל עַל לֹבֶן בְּשָׂרָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיִיתִי

“שֵׁגֶץ” גָּדוֹל, אַךְ תָּמִים, עַד דְּלָא יָדַע לְהַבְחִין

בֵּין שִׁקְצָה כְּרוּכָה בְּסוּדָר וּבֵין מְכַשֵּׁפָה עֲרֻמָּה,

לֹא הִבְחַנְתִּי אִם חָפְצָה זְנָבָהּ הַשָּׁחֹר מוּל עָרְפָּהּ,

אוֹ שֶׁהוּא יוֹרֵד מִתְפַּתֵּל וְנוֹטֶה מֵעָרְפָּהּ לְמָטָה.

נִסְתַּלַּקְתִּי מִשָּׁם, כִּסְנוּנִית נִפְחֶדֶת אֶל קִנָּהּ.

רֹאשִׁי צָפַנְתִּי בַּכַּר, וָאִישַׁן, כִּי הֻנַּח לִי תֵּכֶף.

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר הֵעִירוּ אֶת אֶלְטְשִׁיק… הֶחָלָב אֵינֶנּוּ…

אוֹי וַאֲבוֹי לָהּ לְסָבְתָּא. שׁוּב מְכַשֵּׁפָה הָיָתָה.

“גַּם רְאִיתִיהָ.” מִהַרְתִּי לְבַשֵּׂר הַבְּשׂוֹרָה לְסָבְתָּא,

“יָשְׁבָה בָּרֶפֶת וְחָלְבָה… אֲנִי רְאִיתִיהָ, חֵי נַפְשִׁי”.

סָפְקָה הַזְּקֵנָה כַּפֶּיהָ, וּפָנָה אֵלַי אָז גַּם סָבָא.

"תֹּאמַר, אַתָּה רְאִיתָהּ? וּמָתַי? אַתָּה הַשֶּׁקֶץ? –

סָבָא, אֲנִי רְאִיתִיהָ! זָנָב לָהּ – זַנְבָא אֲרִיכָא

מַמָּשׁ כְּצַמַּת קִילִינָה“… " – אֵיזֹה קִילִינָה”? בָּא מַפְסִיק

סָבָא וְעֵינָיו זְעוּמוֹת – “קִילִינָה! קִילִינָה בַּת הָאַלְמָנָה”!

פִּתְאוֹם הִתְלַקְּחוּ שְׁתֵּי עֵינָיו, וְנִיצוֹץ אֵשׁ יָצָא מֵעֵינֵי

סָבָא וְנִנְעַץ בְּעֵינָיו שֶׁל אֶלְטְשִׁיק, וְנִיצוֹץ מֵעֵינָיו

שֶׁל אֶלְטְשִׁיק

יָצָא וְנִנְעַץ בְּעֵינָיו שֶׁל סָבָא.

וּשְׁנֵיהֶם נִשְׁתַּתְּקוּ:

שְׁנֵיהֶם רֹאשָׁם הוֹרִידוּ, וְסָבָא מַחֲלִיק זְקָנוֹ.

שְׁנֵיהֶם יָשְׁבוּ וְשָׁתְקוּ. וְאַחֲרֵי כֵן דִּבֵּר סָבָא.

דִּבּוּר דִּבּוּר מִפִּיו – חֲטִיבָה חֲתוּכָה מוּצֶקֶת.

אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר בְּקוֹל רָם, וּלְשׁוּם אָדָם הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן,

זָרַק כְּלַפֵּי חֲלַל הַחֶדֶר הַגָּדוֹל כָּל דְּבָרָיו,

נָפְלוּ כְּאֶבֶן פְּרוּעָה: "תֵּדַע לָהּ הַמְּכַשֵּׁפָה,

אֲשֶׁר אִם תִּפּוֹל בְּיָדִי, אֲקַצֵּץ בְּצַמָּתָהּ הַנָּאָה,

אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נָאָה! וּגְדוֹלָה תִּהְיֶה הַחֶרְפָּה!

וְהִיא אַל תּוֹסִיף לְבַקֵּר בָּרֶפֶת, וְאַל תִּתְרָעֶה

אֶת פָּרוֹתֵינוּ, וְגַם (כָּאן הִנְמִיךְ קְצָת אֶת קוֹלֵהוּ)

לֹא תְּטַפֵּל בַּפָּר, פַּר בֶּן-בָּקָר שֶׁלָּנוּ!"

אוֹתָהּ מְכַשֵּׁפָה הָיְתָה – וְהָא לִי הָרְאָיָה –

בֶּאֱמֶת מְכַשֵּׁפָה: עוֹף הַשָּׁמַיִם בְּוַדַּאי

הוֹלִיךְ אֵלֶיהָ הַקּוֹל, וְשׁוּב לֹא הוֹפִיעָה בָּרֶפֶת,

לֹא בְּעֶרֶב הַהוּא, וְלֹא לְמָחֳרָתוֹ, לְעוֹלָם.

הָיָה הֶחָלָב כְּקֹדֶם שׁוֹפֵעַ בְּכַדֵּי הַסַּבְתָּא.

אוּלָם יַחַד עִם זֶה חָדַל מִבּוֹא אֶל בֵּיתֵנוּ

גַּם מְקֹרָבִי ר' אֶלְטְשִׁיק, הַבָּחוּר הַקַּצָּב הָעַקְשָׁן.

אוֹתָהּ שָׁנָה נִכְנַס אֶלְטְשִׁיק לְמַזָּל-טוֹב, לְחֻפָּה.

נִרְאֶה לִי, עָלָה בְּיָדוֹ לִתְפֹּס סוֹף-סוֹף “מְכַשֵּׁפָה”.

אָמְרוּ: וְאוּלַי לְהֶפֶךְ, הוּא מְכַשֵּׁפָה תְּפָסַתּוּ?

יַעַן כִּי מַחֲצִית קִלְלוֹתָיו נִשְׁאֲרוּ שְׁמוּרוֹת בַּבָּיִת.

הָיָה חָלָב כְּקֹדֶם שׁוֹפֵעַ בְּכַדֵּי הַזְּקֵנָה,

אִישׁ לֹא הִתְעָרֵב וְלֹא בִּלְבֵּל עוֹד חֲצֵרֵנוּ וְרִפְתֵּנוּ,

אֶלְטְשִׁיק הָעַקְשָׁן לֹא בָא… הוּא עַקְשָׁן? כֻּלָּנוּ עַקְשָׁנִים!

“עַם קְשֵׁה עֹרֶף”, כַּנֶּאֱמָר, מִיּוֹם יְצִיאַת מִצְרַיִם,

אֵין לוֹ לְרִבּוֹן הָעוֹלָם אֻמָּה קְשַׁת-עֹרֶף אַחֶרֶת.

בָּקַע לָנוּ הַיָּם, פָּרַשׂ עַנְנֵי כְּבוֹדוֹ,

נָתַן בַּמִּדְבָּר הַמָּן, סִיעוֹת שַׂלְוִים לְאָכְלָה,

נִגְלָה עָלֵינוּ עַל הַר עָשֵׁן בְּקוֹלוֹת וּרְעָמִים.

נִסִּים, נִפְלָאוֹת עַיִן לֹא רָאֲתָה אוֹתָם מֵעוֹלָם,

אָנוּ שׁוּב מַקְשִׁים עָרְפֵּנוּ. הֲיֵשׁ אֻמָּה אַחֶרֶת

אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה מְשֻׁכְנַעַת, לֹא הָיְתָה נִכְנַעַת לְעוֹלָם?

אֻמָּה עַקְשָׁנִית וְגֵאָה, אַחֲרוֹנָה עַל שְׂפַת יָם הַתִּיכוֹן

אֲשֶׁר נִכְנְעָה לְרוֹמִי הַגְּדוֹלָה, מוֹשֶׁלֶת בְּכִפָּה.

אַךְ רַק עַקְשָׁנִים נִשְׁאַרְנוּ…

עַל אַפָּם וְעַל כָּל חֲמָתָם

שֶׁל הֶהָמָנִים מֵעוֹלָם, שֶׁל דּוֹר וְדוֹר וְהָמָנוֹ.

עַם קְשֵׁה עֹרֶף וְנִרְדָּף, עַם אֻמְלָל שֶׁבְּאֻמְלָלִים,

עַם בּוֹנֶה בֵּיתוֹ – – – –, – – – – מִקְדָּשָׁיו.

– – – – – וְסַפְסָר… וְטִפֵּשׁ לְרַפֵּא אֶת חָלְיוֹ.

שָׁפָל וְנִבְזֶה בְּעֵינָיו, נִבְזֶה בְּעֵינֵי אֲחֵרִים.

אִילָן עַקְמוּמִי מַתְלִיעַ וּבַעַל צַמֶּרֶת מַרְקִיבָה,

מֻכַּת הַכִּנָּם וּשְׁחִין, אֲשֶׁר שָׁרָשָׁיו יִרְוָיוּ

גֵּזֶל כָּל טִפָּה שֶׁל מַיִם אִישׁ מִמִּשְׁנֵהוּ מִתַּחַת,

וַעֲנָפָיו בָּרוּם יָרִיבוּ עַל כֶּתֶם שֶׁל שֶׁמֶשׁ.

סָבְתָּא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: הֲיֵשׁ לָנוּ בְּעוֹלָמֵנוּ

יְהוּדִים אֻמְלָלִים אֲחֵרִים לְאַהֲבָה אוֹתָם וּלְרַחֵם,

וְאוֹתָם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִים הַמְּכַפְּרִים עַל הַדּוֹר כֻּלּוֹ?

אַחִים, אַחִים אֻמְלָלִים, רֹאשִׁי יְהִי כַּפָּרָתְכֶם!
6/8.6.

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

על הגנת הגליל העליון

מאת זאב ז'בוטינסקי (מאמרים ומסות)

דברים בויכוח באסיפה העשירית של הועד הזמני, ד‘-ו’ באדר תר"פ

אני רק אורח פה, ואין לי רשות להביע את דעתי. בכל זאת חושב אני, שכל הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ ישראל. אסביר לכם את טעמי. לרמות את עצמי אין אני רוצה, כמו שזה עושים פה אנשים אחרים. פה אמרו: נלך לעבוד שמה – ורק לשם עבודה ולא לשם הגנה. טבנקין הרס את התיאוריה הזאת. אני רוצה להרוס את האילוּזיה השניה: שאפשר רק לעבוד, ולא להלחם. החבר ֹשֶר נהרג בזמן העבודה. כשאני כתבתי את מאמרי על-דבר הגליל העליון, שמעתי שמספר המגינים צריך להיות כ-200 איש. אני אמרתי אז ואומר גם עכשיו, שבמאתים איש לא נוכל לעמוד על אדמתנו. יש סכנה שלא יהרגו, כי אם יפשיטו אותם, לא ישאירו עליהם כלום, וישלחו אותם בחזרה; וזה יהיה מגוחך. עכשיו מדברים על מספר של 500. אבל לערבים יש הרבה מאד נשק, וב-500 איש לא נוכל לעמוד נגדם. אפילו בצבא מאורגן כ-40 אחוזים מהאנשים עסוקים בהובלה, ואנו בשביל ההובלה נצטרך לתת הרבה יותר אנשים.

אני עשיתי פה חשבון קטן בכמה צריכה לעלות לנוההגנה, כי אנשים בלי נשק אי-אפשר להחזיק, ולקנות נשק זה יעלה בהרבה מאד כסף ובקשיש. ומאין תקחו את כל הכסף הדרוש? נניח שנשלח טלגרמות לאמריקה, ובכל זאת אין אני רואה את היכולת להשיג את הסכומים הענקיים הדרושים.

ועכשיו הצד הפוליטי של הענין הזה. אנחנו כל הזמן דורשים, כי ממשלת בריטניה תהיה על כל ארץ ישראל, ואם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה, לא יצא מזה כלום.

אסור לבקש שום עזרה מהצרפתים. אפילו עזרה להעביר מכולת, יען כי הם יעשו מזה עסק בשבילם.

אין אנו מאורגנים, אין לנו הסתדרות מסודרת. אף שיש לנו ועד צירים, אבל גם הוא בלי שום פרוֹגראַמה. מי יעזור לכל הענין החשוב הזה?

אני מבקש אתכם, כחברכם לדעה, להגיד לצעירים-המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב.

מה לעשות? אני אגיד: יש אצלנו מוסד אחד מדיני, וזהו הגדוד! הוא בטל, אבל צריך לבנות גדוד שני, שלישי, וכו'. דרך אחרת אינה!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.