הָעֲפִיפוֹן, נְחַשׁ־הַנְּיָר,

אֲשֶׁר הוּעַף עַד הָרָקִיעַ,

רָאָה הַרְחֵק תַּחְתָּיו פַּרְפָּר.

“הוֹי־הוֹי!” – מִלְּמַעְלָה הוּא מֵרִיעַ:

"הֲתַאֲמִין: מִגֹּבַהּ זֶה

אוֹתְךָ כִּמְעַט לֹא אֶחֱזֶה.

וַדַּאי קִנְאָה אוֹתְךָ אוֹכֶלֶת!"

עַל רוּם־עוּפִי בִּשְׁמֵי־הַתְּכֵלֶת!"

"קִנְאָה? חָלִילָה עֲפִיפוֹן!

אַל נָא יִשְׁגֶּה לִבְּךָ בְּהֶבֶל!

מַגְבִּיהַּ עוּף אַתָּה, נָכוֹן –

אַךְ מְעוּפְךָ קָשׁוּר בְּחֶבֶל.

מָעוּף כָּזֶה אֵינוֹ שִׂמְחָה.

אָמְנָם אַשְׁפִּילָה עוּף מִמְּךָ,

אוּלָם אֵינֶנִּי צַעֲצוּעַ:

אָעוּף חָפְשִׁי,

כִּרְצוּת נַפְשִׁי

וְלֹא כָּעֶבֶד הָרָצוּעַ".