מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

פולמוס שלום אַש

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אני עוקב זה שנים אחרי פולמוס אַש באמריקה, שפשט גם בארץ מעולם לא גרסתי את החריפות המיוחדת , שנתלוותה לפולמוס זה, קל וחורמ ששללתי את אוירת החרם והנידוי שאפפתו. ויורשה לי להעלות מאורע אחד מימי הבחרות, שקבע את יחסי החשדני לכל חרם מסוג זה.

בשילהי מלחמת העולם הראשונה הביא פליט מאוקראינה לעירי את האינציקלופדיה “אוצר ישראל” מאת י.ד. אייזנשטיין ובה קראתי, לחרדתי, בערך “מסית ומדיח” את הדברים האלה:

“בתחילת המאה העשרים החלו ה”משכילים" הצעירים ברוסיה, וביניהם “צעירים” זקנים, לעסוק בשאלות הלאום והציונות ומצאו לה פתרונים ע“י חנופה ותהילה לאלוהי הנוצרים ישו וירוממוּהוּ על כל פנים בתור נביא ה'. ש”י איש הורביץ הציע הדברים ב“השילוח” חוברת ד' שנת 1904 במאמר ארוך “לשאלת קיום היהדות”. אבל השם בא רק לסמא את העינים, ועיקר חפצו הוא בעזיבת הדת היהודית. וכן נמצא מאמר כזה בהמאסף “הפועל הצעיר”, היוצא לאור ביפו ע"י הציונים הריבולוציונרים, אשר עליהם נוכל לומר: ותבואו ותטמאו את ארצי, והם מסיתים ומדיחים את חבריהם הצעירים לעזוב את אמונת אבותם ולהשתחוות לאלוהי הנוצרים. ובאמת אין כדאי לטפל בהם, כי מספרם מעט מאוד, וגם מספר קוראי עתיהם מעט מזעיר ונער יכתבם. ואם גם תמצא ידם להמיר איזה עשרות צעירים – מה כך? הלא הצעירים האלה כבר נאבדו מתוך הקהל היהודי ברוחם, ומוטב שיידחו לחוץ מאשר ישארו מבפנים. ועל אלה וכיוצא בהם נאמר: “שבקיה לרוויא דמנפשיה נפיל”.

עד כאן לשונו. ואני, שכבר היו לי קשרי רוח עם “המסיתים והמדיחים” של “המאסף הפועל הצעיר”, כגון ויתקין, גורדון, אהרונוביץ, לופבן ושפירנצק, זועזעתי עד היסוד מן “האוצר” הזה, שהיה עדיין מוסמך בעיני כמקור להשכלה ודעת. לאחר קריאה זו נשתרש בי חשד חמור בחרמות ובנידויים על עסקי רוח, שאירעו באחד הימים, ואני בודק יפה את אוצרותיהם של המחרימים למיניהם.

גם פולמוס אַש נבחן אצלי לפי חוויה זו.

ועוד דבר: סופרי ישראל כבר יש להם מסורת נכבדה של מלחמה לחופש היצירה. אירע שיוסף חיים ברנר, שהשתתף בקביעות ב“הפועל הצעיר”, כתב מאמר ובו אמר בין השאר, כי “הברית החדשה היא ספר עברי וכי אין סכנה אם יתיחסו לבן עמנו הנצלב ברטט קודש”. מיד הגיב הועד האודיסאי, ובראשו אחד-העם, במכתב-גערה והפסיק את התמיכה ב“הפועל הצעיר”. סופרי הארץ נתכנסו לאסיפת-מחאה, ואלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, שהיה בין מכנסי האסיפה, אמר, שאם כי “למותר להגיד, שאין אני מסכים לדעותיו של ברנר”, הרי הוא מוחה על התנהגות זו של הועד באודסה. ואף שאר סופרי א"י הביעו את התמרמרותם על הנסיון לדכא את חירות המחשבה.

נמצא שכבר היו דברים לעולמים, וסופרי א“י ענו על נסיונות להטלת חרם בכחו ובגאון, שכן הסופר בארץ, בניגוד לסופרים היהודיים בתפוצות, נגמל מן הפחד “מה יאמרו הגויים”, כדרך שנגמל מיראת הנושא. כל נושא כשר בעיניו. הוא גורס חופש היצירה וחופש הביקורת, ונאבק על ערכים אלה תמיד. כי הסופרים בא”י רואים את עצמם כמבטאי רוח העם ומכווני דרכו. אולם דוקא משום כך הם מטילים על עצמם הגבלות מדעת, דמות העם והאפשרות הממשית לבוא עמו משפיעות ממילא עליהם, ובהשפעה זו הם מתגאים, מפני שהיא סודם ויסודם.

ומפני שהתנגדתי להתקפה זו על שלום אַש, ועדיןן אני סבור, שמחובתו של כל סופר ליצור בהתאם לקולו הפנימי, ואף שלום אש רשאי לטפל בכל נושא המפעם את לבו – דוקא משום כך, הריני נוטל רשות לעצמי לברר לפני אורחנו הנכבד על שום מה קמה על יצירתו התנגדות כזאת מבית.

שלושה גורמים לדבר: הנושא, המקום והזמן.

נושא יצירתו של אַש בשנים האחרונות הוא ישו הנוצרי ומרים וכל המסתעף מהם. זהו נושא רווּי מכאובים, שכל נגיעה בו מוכרחה לעורר תשומת לבו של כל יהודי. אין זה נושא ספרותי גרידא, אלא יש לו שובל ארוך של רגשות וזכרונות-דמים, טינה ונקמה. ואין שום אדם יכול לבוא בטענות על מציאותם של רחשים כאלה בתוכנו מול פני הנושא הזה. ודאי מותר לראות את ישו גם באור אחר, שלא כפי שהשליחים הציגוּהוּ, אולם גם אז יש צורך בטאקט לאומי רב. אילו בא אַש והכריז על איזו אמת ארכיאולוגית שמצא ושעל פיה הוא משתדל לשנות את התמונה, שהיתה לנו עד כה על ישו, לא היו מתרעמים עליו; אולם הוא יצר לו דמות סובייקטיבית, דמיונית ופיוטית של ישו, שהיא פרי מאוויים ומשאלות וגם פרי תכנית להשגת מטרה מסויימת – על כגון דא לא היה העם יכול לעבור בשתיקה.

נוטה אני לחשוב, שלא עצם הספרים הרגיזו את העם, אלא הרכבם ואופן הגשמתם. שלום אש לא היה בבחינה זו אמן-פדגוג ולא התחשב כל צרכו עם הצד החינוכי. יש מימרא בתלמוד: “מגלגלים זכות ע”י זכאי וחובה על ידי חייב“; והעם חשב, והיה יסוד למחשבה זו, שאם חובה נוראה כזאת נתגלגלה ע”י ישו הנוצרי, שמילאה על עולמו של ישראל דם, שוד ושבר במשך אלפיים שנה, אפילו הוא עצמו כוונתו היתה לטובה, הריהו חייב. מי שגרם להיסטוריה הישראלית שתהא עקובה מדם, אי אפשר שיהיה זכאי. על כל פנים העם לא זיכה אותו. וכל הרוצה לזכותו ולהגיש לעם אמת אחרת, חדשה, חייב לשער תחילה את כוח-קיבולו של העם ואת מידת רגישותו. ומי שעושה זאת בצורה בלתי פדגוגית, בקולות וברקים – אל יתאונן על התגובה.

מכל מקום, בטוחני, שאילו היה אַש אחד מסופרי ארץ-ישראל והיה יושב כאן וכותב את ספריו אלה, היה בלי ספק כותבם בנוסח אחר. ולא משום שהיה מוותר על חופש היצירה, אלא לעקרון זה היו מצטרפים גם אחריות לאומית וטאקט לאומי, שאין שום סופר בעם בן-חורין מהם. הפדגוגיה היא בתה של המציאות. ולפי שהמציאות היהודית האמיתית חסרה לו, אירע לו מה שאירע.

הוא הדין לגורם השני – המקום. אנחנו בארץ איננו חוששים מפני הנצרות ולא מפני התבוללות, כפי שחוששים בצדק היהודים בארצות הברית. והם חשוּ בספרי אַש סכנה לחיבוב הנצרות. הנוער שם, כך כתב אחד המקטרגים, המרגיש עצמו יהודי אך לא תמיד יהדוּתוֹ לרצון לו, כשהוא קורא ספרים בעלי פרסום עולמי של סופר יהודי, הקושרים כתרים לישו ועושים אותו כאחד מבניה החוקיים והנאמנים של היהדות, נעשית לו היציאה מכלל ישראל קלה ונוחה ויותר. ואין ספק שזאת היתה כוונתם של חוגים נוצריים שונים, שבניגוד לטענת אַש, היו בטוחים כי ספרים אלה לא יעוררו תנועת אהדה לנוצרי. סופר, הרואה רק את דחף היצירה שלו ואינו שוֹעֶה לתנאי המקום, שבהם שרוּי עמו, אל יתפלא לרוח הרעה שעורר כנגדו.

אולם גורם הזמן הוא שהקדיח את יצירתו של אַש. אַש רואה זכות לעצמו, שדווקא בימי השוֹאה הטיף לאהבה ולאחווה נוצרית-יהודית. אך מיליוני היהודים, שהובלו לשריפות ולטבח, וביחוד שארי-בשׂרם שנשארו לפליטה, לא כן חשבו. הם ראו חובה לאַש. הם לא יכלו ולא רצו ואף לא היו צריכים לרצות להתפייס עם הנצרות. הם היו קרבנותיה. מספר הניצולים על ידי נוצרים כשרים, היה כאין וכאפס לעומת המוני המונים של נוצרים פסולים ומתועבים, שהמיתו מיליוני יהודים במיתות משונות ואכזריות. ואם נוסף את המימאר המפורסמת אל אַש, שישו מלוה את תהלוכת המעונים והמושמדים במחנות ההסגר, כי אז יתברר לכל בר-דעת על שום מה כה קצף העם ולא סלח לו. מימרא זו צרבה כמיכוות-אש בבשר העם ועדיין היא צורבת. היא היתה מנוגדת לזכרון ההיסטורי וכן לנסיון היומיומי של כל יהודי. תהלוכות האיקונין והצלמים עם ישו בראשם, היו תמיד סיוט ליהודים בכל מקומות מושבותיהם. מעולם לא יצא מליווּיוֹ של ישו איזו טובה, אלא תמיד היה כוך בעלילות ובסכנת נפשות. האמנם נכון היה לתת תפקיד של מלווה ומנחם לישו בימי השוֹאה והזוועה הגדולות ביותר בתולדות ישראל?

אין אני בא לשלול מאת שלום אַש את זכותו ליצור על פי גירסתו ולפי מצפונו שלו. אולם אין הוא צריך לשלול מקוראיו היהודיים את חופש הביקורת. כי למטבע שני צדדים. חופש היצירה הוא צד אחד, ומשלים אותו חופש הביקורת. וההרגשה היא שאין אַש סובל בקורת, אלא רוצה לקבל הסכמות וכועס מאד אם אלה אינן ניתנות לו. אך ספק אם הן תינתנה לו. בימי שהותו בארץ חובה עליו להאזין יפה לא רק לדברי עצמו, אלא גם לדברי סופרים אחרים ולדברי העם, אולי ילמד ממשוגותיו. על כל פנים החזרה התמידית על כך, שהוא לא יחזור בו, עושה אמנם רושם אישי מסויים, אך הרושם הלאומי הוא שלילי. ואני מאחל לו שישיבתו בארץ תפתח לו אותם השערים, שהיו נעולים בפניו בחו"ל ויתחיל לראות מחזות אחרים, היורדים על איש הרוח בארץ מן השמים הישראליים הטהורים. אם ייפתח לו אשנב חדש כזה, בטוחני, שיתחיל להתנבא בסגנון אחר אפילו לא ימוש מן הנושאים החביבים עליו.


(רוב הדברים נאמרו בישיבת ועד אגודת הסופרים במעמד האורח, בחשוון תשט"ו)

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

תשובתנו ל"ספר הלבן"

מאת דוד בן־גוריון (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

בכינוס הסתדרויות-הנוער, ירושלים, 24 במאי 1939

  • - - אתמול אישר הפרלמנט הבריטי את “הספר הלבן”, ואנו נכנסים עכשו למשטר חדש, גם חיצוני וגם פנימי. הגענו לפרק ביחסינו עם הממשלה האחראית בתקופה זו לגורל הארץ. אנו חייבים גם לערוך אחרת את יחסינו הפנימיים, כי אנו עומדים בראשית תקופה חדשה בגורל הציונות.

שתי תקופות עברו עלינו עד עכשו בתולדות המפעל הציוני: תקופה ראשונה היתה תקופת חיבת-ציון, כשעבודתנו בארץ נעשתה ללא כל בסיס משפטי. זה היה הפרק שהתחיל בימי ביל"ו, בשנות שמונים של המאה התשע-עשרה, ונסתיים בסוף המלחמה העולמית.

התקופה השניה היתה תקופת הציונוּת המדינית מאחורי הצהרת-בלפור ועד “הספר הלבן” כשעבודתנו בארץ נשענה על זכויות בין-לאומיות ועל עזרה מובטחת של ממשלה אדירה, ממשלת-המנדט האנגלית. פרק זה נסתיים באישור “הספר הלבן”, המתכחש לזכויותינו הבין-לאומיות ומפיר את הבטחת אנגליה לעם היהודי.

אמנם, האישור בפרלמנט האנגלי ניתן אתמול ברוב לא-גדול, אף כי לממשלה יש רוב עצום בפרלמנט; וחברינו בלונדון שהיו נוכחים בשעת הויכוח בשני הימים בפרלמנט יש להם רושם – והרושם נתאַמת על-ידי המאמרים, שהופיעו הבוקר ב“טיימס” ובעתונים אנגלים אחרים – שהממשלה נחלה מפלה מוסרית, אם-כי הרוב אישר את מדיניותה. הרוב הקטן שתמך בה, חולשת טענותיו והצביעוּת שבלטה מתוכן, ההתנגדות הנמרצה של ראשי המפלגות – גם של מפלגות האופוזיציה, וגם מצד חלקים במפלגה השלטת, – שהוקיעוּ את הפרת-האמונים של “הספר הלבן”, – כל אלה מקטינים מבחינה מוסרית את ערך האישור שניתן אתמול לתעודת-המעל.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.