מטרתה המדינית של התנוּעה הציוֹנית בראשית ימיה היתה השׂגת ה“צ’רטר”. פּירוּשוֹ של דבר היה: מסירת פלשׂתינה ליהוּדים על יסוֹד זכוּת בּין-לאוּמית על מנת שיתישבוּ בּה ויהפכוּה לארץ-ישראל. לפני שנתיים הוּשׂגה המטרה המדינית הזאת, אמנם בצוּרה אחרת קצת מכּפי שתוֹארה בציוֹנוּת. פלשתינה נמסרה לחבר-הלאוּמים והוּא מסר את הנהלתה לבּריטניה, אוּלם מטרת המסירה לחבר-הלאוּמים וביחוּד המטרה של מסירת ההנהלה לבריטניה היתה לשם בנין הבית הלאוּמי לעם ישׂראל בארץ-ישׂראל. הרצל חשב, כי הצ’רטר ינתן לחברת התישבוּת היהוּדים שתיוַצר במיוּחד לתכלית זוֹ. המנדט לא הכּיר בחברה כּזאת, אוּלם הוּא הכּיר ב“סוֹכנוּת היהוּדית” (ההוֹלכת ונוֹצרת על-ידי ההסתדרוּת הציוֹנית), אשר בּה צריכה האדמיניסטרציה הבּריטית בארץ להתחשב בכל השאלות הנוֹגעוֹת לבנין הבית הלאוּמי העברי, בפרטים חלוּ שינוּיים ידוּעים בתכניתוּ של הרצל ובאוֹפן הגשמתה, אוּלם לעצם הדבר צריך לציין, שעם אישוּרֹו של המנדט הושגה המטרה המדינית של התנוּעה הציוֹנית: מוּסד בין-לאוּמי, המוּרכב מרוֹב עמי-התרבוּת, אשר למעשה נתוּנה ארץ-ישׂראל תחת שלטוֹנוֹ, הכּיר באופן חגיגי בזכוּתוֹ של עם ישׂראל לא רק להתישב בּארץ, כּי אם לבנוֹת בּה את בּיתוֹ הלאוּמי.

וּבאמת, הרוֹשם הראשוֹן של דעת-הקהל היהוּדית, וּביחוּד הציוֹנית, בּיוּלי 1922, היה רוֹשם של נצחוֹן גמוּר. אוּלם מיוֹם אישוּרוֹ של המנדט עברוּ שתי שנים, ועלינוּ לציין, כּי אפילו היסוֹד לבנין הבּית הלאוּמי בּארץ-ישׂראל טרם הוּנח, על כמה פרטים של המנדט וּבמדה ידוּעה גם ברוּח המנדט, בּאוּ פּירוּשים של הגבלוֹת, וגם אנחנוּ עצמנוּ נוֹטים עתה יוֹתר ויוֹתר למעט את חשיבוּתוֹ, מי אשם בּנסיגתנוּ זוֹ אחוֹרנית, לאחר שנתים ימים בּסך הכּל?

כּמוּבן, נקל ופּשוּט לחפש את הסיבה מחוּצה לנוּ וּבראש וראשוֹנה בּממשלה הבּריטית ובּפּקידוּתה בּארץ-ישׂראל, אשר לא עשוּ את כּל ההכרחי כדי להקל על היהוּדים בתעוּדתם הקשה. הבּקוֹרת על הממשלה הבּריטית מצד חוג ידוע בּהסתדרוּת הציוֹנית צוֹדקת אמנם כשהיא לעצמה, אוּלם בּכל זאת אין בּכּוֹחה לתת תשוּבה מספקת על השאלה הנשאלת. וּבתשוּבה הזאת תלוּי הכיווּן אשר עלינוּ לתת לכּוֹחוֹתינוּ. כּדי להימנע מאי-הצלחה גם להבא. חוֹזים בּין-לאוּמיים – כּזה הנהוּ גם המנדט על ארץ-ישׂראל – אינם נצחיים ואינם יכוֹלים להיוֹת בלתי משתנים בּהתאם לשינוּיים החלים בּאוֹתם הכּוֹחוֹת. אחרת לא תתוּאר כל התקדמוּת במשטר המדיני בעוֹלם. אם מפת אירוֹפּה נשתנתה כּוּלה מהקוֹנגרס הוינאי אשר חתם את תקוּפת נפּוֹליאוֹן, עד הקוֹנגרס הפריסאי אשר סיכם את המלחמה הגדוֹלה, הרי גרמוּ לכך השינוּיים הגמוּרים אשר חלוּ בכּוֹחוֹת המדיניים הממשיים החוֹלשים על גוֹרלה של אירוֹפּה. אין כּל ספק בדבר, כּי המפה הנוֹכחית של אירוֹפּה אינה מסוּימת וּמוּגמרת, וכּבר עכשיו, חמש שנים אחרי עיבוּד החוֹזים, ניכּרים שינוּיים בהתאם לשינוי הכּוֹחוֹת בּאירוֹפּה. חוֹזים נחתמים על יסוֹד דברים מסוּימים ואין להם קשר לא עם פּרינציפּים מוּפשטים ולא עם דרישוֹת המוּסר. אין זה, מוּבן, אוֹמר שהם תמיד בלתי מוּסריים – הם מעבר למוּסר. אם עם דוֹרש הכּרת זכוּת קיוּמוֹ הבלתי תלוּי, הרי שהוּא צריך להוֹכיח בּפוֹעל, בעוּבדוֹת, כי דרישתוֹ אינה פּרי ההפשטה, מסקנה סתמית מתוֹך עיקרוֹן “ההגדרה העצמית של הלאוּמים”. הוּא צריך להוֹכיח, כי דרישתוֹ אינה חלוֹם עקשני של איזוֹ קבוּצה לא גדוֹלה המדברת בּשם העם, אלא שהיא בּאמת צוֹרך חיוּני של חלק הגוּן מן העם, ולמען הגשמתה נכוֹן החלק הזה למלחמה וּלקרבּנוֹת. בּמילים אחרוֹת: דרוּשה הוֹכחה, כי מאחוֹרי הדרישה הזאת עוֹמד כּוֹח פּוֹליטי מסוּים.

על יסוֹד מה אוּשר המנדט הארצישׂראלי, זאת אוֹמרת הכּירוּ בּזכוּת היהוּדיםעל לאומיות בּלתי תלוּיה?- לא על יסוֹד “זכוּיוֹתיו ההיסטוֹריוֹת” של עם ישׂראל על ארץ-ישׂראל. העוּבדה שאנחנוּ שלטנוּ לפנים על ארץ זוֹ ואחר-כּך עבר השלטוֹן לנוּ, - הרי העוֹלם כּיוֹם אין לוֹ כּל ענין בּזה. החוֹזים הבּין-לאוּמיים קיימים לא לשם תיקוּן סילוּפי-מעשׂים בּעבר, כּי אם לשם סידוּר הכּוֹחוֹת המדיניים הקיימים בהוֹוה.

המנדט הארצישׂראלי אוּשר על יסוד של ארגוּמנטציה אחרת. בּאנוּ לפני מעצמוֹת העוֹלם ואמרנוּ: אנחנוּ עם מחוּסר בּית. תנוּ לנוּ את האפשרוּת להקים את ביתנוּ, לבנוֹת אוֹתוֹ אנחנוּ יכוֹלים בּארץ אשר בה הננוּ קשוּרים בּעברנוּ ההיסטוֹרי וּבקשר רוּחני שמעוֹלם לא נוּתק, הארץ הזאת בלתי נוֹשבת היא בּמידה מספיקה ונוּכל להקים בּה את בּיתנוּ. אין בּתבל ארץ אחרת אשר תיקַר בעינינוּ כּארץ-ישׂראל, ולפיכך אך ורק בּעד הארץ הזאת וּבתוֹכה נמצא את הכּוֹחוֹת לתחייתנוּ הלאוּמית. תנוּ לה את האפשרוּת לבנוֹת את ארץ-ישׂראל ותיוַכחוּ, כּי מאחוֹרי דרישוֹתינוּ חבוּיה כמיהת-היצירה של העם העברי, זאת אוֹמרת כּוֹח מדיני ממשי.

הלאוּמים, אשר בּידם היתה ארץ-ישׂראל, שמעוּ והאמינוּ, המנדט אושר.

זכוּתנוּ על ארץ-ישׂראל הנה איפוֹא,:זכות העבוֹדה" והיא מבוּססת על רצוֹננוּ האמיתי, על היוֹתנו מוּכנים וּמסוּגלים להקים בארץ-ישׂראל את בּיתנו הלאוּמי, אוּלם עד אישוּרוֹ של המנדט, היה הבּנין היהוּדי בארץ-ישׂראל אך בֹראשיתוֹ, העיקר צריך היה לבוֹא אחר כך. עלינוּ היה להוֹכיח למעשה איך וּבאיזוֹ מידה הננו נכוֹנים לבנוֹת את ארץ-ישׂראל – בּזה קשוּר היה והנהוּ קשוּר גם עתה ערכוֹ של המנדט. ועלינוּ להוֹדוֹת, כי את ההוֹכחוֹת האלה טרם נתנו בּמידה הנדרושה, ולכן, אם ערכוֹ של המנדט ירד בשנים האחרוֹנוֹת, הרי הסיבה לכך צריך לחפש קודם כל בזה, שהכּוֹח המדיני העוֹמד מאחוֹרי התנוּעה הציוֹנית – הכּוֹח היוֹצר של העם העברי בארץ-ישׂראל, התגלה במידה בלתי מספיקה.

ממשלת בריטניה, בהוֹפיעה בתוֹר המגין העיקרי על הנטיה הלאוּמית שלנוּ, ויהא זה תוֹך מטרה ותעוּדה איזוֹ שהן, עשתה זאת מתוֹך אמוּנה בכּוֹחוֹת הממשיים שלה יש לה ענינים עם הרבה מיליוֹנים של מוּסלמים ונוֹצרים, אינוֹ קל בּיוֹתר. הפּוֹליטיקה שלה בארץ-ישׂראל מעוֹררת התלוֹננוּת מרוּבה וגוֹררת אחריה לא מעט טוֹרח, הפּוֹליטיקה שלנוּ, המבוּססת על המנדט, זאת אוֹמרת על בנין הבית הלאוּמי העברי בארץ-ישׂראל, יכוֹלה להיוֹת מוּצדקת רק אז, כשהבית בּאמת הולך ונבנה. שהממשלה הבריטית, וביחוּד הממשלה הנוֹכחית, רוֹצה שהיהודים יבנו את ארץ-ישראל ככל האפשר יותר מהר.

המדינאים האנגלים, בראוּתם את הקצב האיטי של עבוֹדתנו, מן הראוי היה שיעלוּ לפני עצמם את השאלה: אם בקרב היהוּדים אין את הרצון הלאוּמי הזה – למה לנוּ כּל הטוֹרח וכּל העוֹל הבּא לנו בּעקב הפּוֹליטיקה הציוֹנית? הן יש לנו אמצעים הרבה יוֹתר פשוּטים כדי לשמוֹר על ההשפעה הנחוּצה לנוּ בּארץ-ישׂראל.

בּכל הארגוּמֶנטציה הזאת שלי אין נטיה ללמד זכות על אנגליה בּגלל חטאיה, חטאים כאלה ישנם. אוּלם סוֹף כּל סוֹף מי מחוּיב לבנוֹת את הבּית הלאוּמי העברי אם לא היהוּדים עצמם? ואם אשם בזה, שהבּנין טרם התחיל להבּנוֹת כּראוי, גם מישהוּ המחוּיב לעזֹור ליהוּדים לבנוֹתוֹ, הרי שהאשמה העיקרית נוֹפלת על אלה, אשר עליהם היתה החוֹבה לבנוֹת את הבּית הלאוּמי, אם גם בעזרת אחרים, לא לורד קרזוֹן ומקדוֹנלד, כי אם בּני אברהם ויצחק מעוּנינים בּאוֹפן ישיר בקיוּמו של הבּית הלאוּמי העברי ודבר הקמתו הוּא מחוֹבתם הישרה, לנו בּעיקר חשוּב לציין את העוּבדה, כי בּני אברהם ויצחק לא מילאוּ את חוֹבתם ורק אחרי שתתמלא החוֹבה הזאת – תהא לנו הזכות לקבּוֹל על שקרזוֹן ומקדוֹנלד אינם ממלאים את חוֹבתם הם.

בּאישור המנדט יש לראוֹת מעין הפסקה בסידוּר הבּין-לאוּמי של המזרח, סידוּר זה אינוֹ מקבל צוּרוֹת מסוּימוֹת והעמים מחכים: מה יעשו היהוּדים בּארץ-ישׂראל? במשך אלפי שנה התאוֹננוּ היהוּדים על שנפל בגוֹרלם להיוֹת מחוּסרי בּית. הנה סוֹף כּל סוֹף נשמעוּ תלוּנוֹתיהם. העולם אוֹמר: יכוֹלים הנכם לשוּב אל עצמכם, הבּיתה, אם תרצוּ – ארץ-ישׂראל תהא שלכם. בהפסקה הזאת שנעשתה על ידי העמים לטוֹבת היהוּדים, לא השתמשנו כראוּי. היהוּדים לא נענוּ במידה הדרוּשה להזמנה שהוּפנתה אליהם, העיכּוּבים אשר היוּ, ואשר יכלוּ לבלי היוֹת; ההקלות אשר היו צריכות להיעשׂוֹת ולא נעשׂוּ, אמנם ממלאים תפקיד ידוע בּאי-הצלחתנו, אבל רק תפקיד צדדי. האחריוּת נוֹפלת בּעיקר על הפּסיביות, על ההכרה הלאוּמית הבלתי מספּיקה, על הכּוֹשר הבּלתי מספּיק של העם היהוּדי לקרבּנוֹת. אין עם אחד שקיבּל את החוֹפש שלוֹ בּמתנה מידי אחרים, בלי קרבּנוֹת ובּלי מלחמה ממוּשכת, תנאי ההשתחררוּת העברית הם כּאלה, שמלחמתוֹ של העם היהוּדי הוּא לאין ערוֹך קשה יוֹתר; אוּלם אין זאת אוֹמרת, שמישהוּ מחוּיב לחלק עם היהוּדים את קשיי המלחמה; כּמוֹ אצל עמים אחרים היא צריכה להיוֹת נישאת על-ידי היהוּדים עצמם.

כּל עוד לא הבינוֹנוּ זאת, לא נוּכל לרכּז באוֹפן הדרוּש את מאמצנוּ הלאוּמיים לשחרור. מתנגדינוּ העיקריים אינה הממשלה הבריטית; ולא לוֹרד קרזוֹן, הספר הלבן, הלוֹרדים האנגלים והאפנדים. אוֹיבנו היא הפּסיביוּת של הגוֹלה היהוּדית, חוּלשתוֹ והתפוֹררותוֹ של הישוּב. רק ריכּוּז כּל המאמצים למלחמה בּאוֹיב הזה – יהפוֹך את המנדט מ“פּיסת-נייר” לנשק ממשי בּמלחמת-השחרוּר שלנוּ.

אוּלם כּל כּמה שלא תגדל האכזבה אשר עברה עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת לא נכוֹן יהיה בּהחלט להחזיק בּקיצוֹניוּת האחרת וּלבלי להעריך את חשיבוּתוֹ של המנדט. אל לנוּ לשכּוֹח: אחרי שנוֹת אלפים של פּזוּרינוּ נשמע לראשוֹנה קוֹלה של היהדוּת; לראשוֹנה ניתנה האפשרוּת להסתדרוּת פּרטית המשוּללת כּל כּוֹחוֹת ממלכתיים מאוּרגנים להשתתף בקוֹנגרס של ממלכוֹת, ובזה הוכרה ראשית הממלכתיות של היהוּדים; לראשוֹנה נתגלה הכּוֹח המוּסרי של הסבל העברי והתקוה העברית באותה הכּרת-הערך של כּוֹח התוֹתחים והזין. ומה שחשוּב לנוּ יוֹתר מהכּוֹח: לראשונה במשך אלפים שנה הוכּר, שאין להפריד בּין הקשר של עם ישׂראל וארץ-ישׂראל. אל לנו לשכּוֹח ואל לנו להפחית את ערכוֹ המוּסרי והמדיני הגדוֹל של האישוּר הבין-לאוּמי הזה, למען לא ישאר צליל ריק, עלינו למלא אותו תוֹכן ממשי, מתוֹך עבוֹדה ללא ליאוּת. אנוּ מחוּיבים לקרוֹא אל הגוֹלה בּלי הרף, שתמלא את חוֹבתה לארץ-ישׂראל. בּארץ גופה עלינוּ לעמוֹד בגאוֹן על משמרתנוּ ולהגבּיר את הישוּב בּכל האמצעים שבּידינוּ. בּעבוֹדתנוּ כאן יש לנוּ בּסיס תחת רגלינו; הוּא רוֹפף כּל עוד לא חיזקנו את יסוֹדוֹתיו, אוּלם כּאשר יוּטבע יסוֹדו בצוּרה של ישוּב חזק, מאוּרגן, רב אוּכלוּסין, מאוּחד בשאיפוֹתיו הלאוּמיות, נביא את השטר אשר נתן לנו העוֹלם התרבּוּתי ונדרוֹש את תשלוּמוֹ המלא.

א' אב תרפ"ד (1.8.1924)