רקע
אחד העם
סם חיים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

במכ“ע “הצבי” היו”ל בירושלים באו באלו הימים מאמרים אחדים, אשר היו בעיני כמו הד החיים החדשים והטבעיים ההולכים ומתפתחים כעת בארץ אבותינו.

שמא יחשוב הקורא למצוא פה רמז על הפלפולים והחדוּשים “להרחבת הלשון” הממלאים חלק גדול ממכ"ע זה – אינו אלא טועה. פלפולים על “הררים התלויים בשׂערה” לא חסרו לנו גם בחשכת הגטוֹ, בזמן שכל חיי עמנו לא היו אלא לשם “דרוֹש וקבּל שׂכר”. אבל המאמרים הנזכרים הם על נושׂא אחר לגמרי, נושׂא ממשי, שאין בו חלומות בהקיץ ולא אסטניסות של בעלי מחשבה ולשון, – בקצרה, מאמרים על דבר … הזבל.

מעת חתימת התלמוד לא היה לספרותנו – מפני שלא היה גם לחיינו – שום יחס ונגיעה לדבר גס כזה. ואם הפוסקים הוסיפו עוד להזכירו לפעמים לעניני הלכה, לא היה זה עוד זבל פשוט וגשמי, כי אם דבר רוחני, שהעסק בו הוא גם הוא “תורה” ומביא גם הוא לחיי העוה“ב, כהלכות הקרבנות וכל “המצוות התלויות בארץ”. אבל הפעם הנה נושׂאים ונותנים בארץ ישׂראל בהלכות זבל לשם חיי העולם הזה, הלכה למעשׂה, מאמר אחד מתחיל כך: “עוד מעט ויגיע זמן זבּול הכרמים. ענין השׂגת הזבל נעשׂה בעת האחרונה לשאלה העומדת על הפרק…” ומאמר אחר הוא – “דרוּש שדרש אחד מתלמידי מקוה ישׂראל לפני חבריו”. ה”דרשן" הזה לא בא לבאר “מדרש פליאה” ולא לעקם את הכתובים, כי אם, פשוּט, פתח ואמר: “אדוני! חפצי בדרוּשי זה לבאר חשיבות הזבל ופעולתו על הצמח…”

ריח השׂדה, ריח הטבע הבריא עולה באפּנו מן הזבל הזה, ואנו מרגישים, כי למרות כל דלוּתו ומגרעותיו של הישוב החדש, יש בו מעֵין סם חיים לעמנו; כי לאט לאט, בלי דעת נפש, מעביר הוא אותנו מעולם אחד לעולם אחר, מדרשותיו של המגיד מקעלם לדרוּשו של אותו תלמיד.

המלצות קוראים
תגיות