רקע
בר טוביה
מעשה בשני תלמידים

שניהם נולדו כמעט בשנה אחת בעיירתם הליטאית. ושניהם באו כמעט בעונה אחת אל הלווציה המדינה, ללמוד חכמות חיצוניות בישיבה של מעלה שבבירת הממלכה המצערה. שניהם היו בנים לבעלי-בתים בינוניים, לא עשירים ולא עניים, ושניהם היו בעלי קומה בינונית, לא גבוהים ולא ננסים, בעלי שערות כהות, לא צהובות ולא שחומות, ועיניים עכורות, לא כחולות ולא שחורות. שניהם היו כפופי-קומה במקצת, וכתפם הימנית גבוהה מעט מכתפם השמאלית. מכלל בעלי קומה ישרה יצאו, ולכלל גבנים לא באו. שניהם היו נוטים למילוי הגוף, ולבעלי-כרסים לא הגיעו. ותעודות שניהם כתובות שפה אחת ודברים אחדים, וגומרות מתוך פסוק אחד: סימנים מיוחדים – אין.

לכאורה לא היה אחד מהם משונה מחברו, לא במראה ואף לא בקול ולא בדעת. מה עשה שר-העולם? עמד וגזר עליהם שיהיו משתנים זה מזה בהשקפת עולמם ובבגדיהם. האחד מהם היה ציוני, וראה את עצמו כאילו הוא פייטן ודתי במקצת, אצילי ומשמר על דרך האנגלים, שכמוהם אהב להתלבש, והשני היה מבעלי ה“ברית” 1, וראה את עצמו כאילו הוא ריאליסטן וסוציאליסטן, נוטה במקצת להפקרות ולאנארכיות על דרך הרוסים, שהיה מתהדר בבגדיהם. מובן מאליו, שהכותונת האדומה היתה נאה לאחד, על דרך שחברו היה הדור בלבושו האנגלי. אלא שלכאורה יפה היה כל אותו השינוי להם ולעולם, לפי שהיה בו משום תקנות ערווה, שלא יתחלף לאשה בבעלה – כי שניהם נשואים היו. ברם, דווקא דבר זה היה למכשול-עוון, ומעשה שהיה כך היה:

שני הגיבורים דנן שאפו לדבר אחד: להיות לסופרים בישראל, בעיתונות היהודית שבאמריקה. מה עשו? עמדו וכתבו כל אחד ואחד מאמר להוכיח את צדקת השקפת עולמו, ומתוך שהיו מאותם תלמידי-החכמים שמכבדים את אשתם כגופם, חתמו את מאמריהם על שמם ועל שם נשותיהם, כלומר: זרחי רחלין, על שמה של רחל זוגתו, וגדעוני סוסין, על שם סוסי ה“פלונית” שלו. ומכיוון שכתבו וחתמו שלחו את מאמריהם למקום הנאות, דהיינו: המאמר האחד נשלח לירחון “שלג דאשתקד”, והמאמר האחר נשלח ליומון “לימות המשיח”. אלא שדא עקא: המאמרים לא נדפסו, לא הם ולא שאר המאמרים האחרים, שהיו נשלחים מתחילה מדי חודש בחודשו, ואחר-כן מדי שבוע בשבוע. המאמרים היו יורדים לסל ולא עולים לדפוס, וכותביהם היו צועקים ואינם נענים. הם בשלהם: ממטירים מאמרים ומכתבים, והעורכים בשלהם: שותקים, כאילו לא להם נתכוונו הדברים. וככה היה הדבר נוהג והולך זמן מה, עד שבבוקר לא עבות אחד האירו מן השמים את עיני הסופרים להוסיף לשמם שתי מילים קלילות: “קאנדידאט לפילוסופיה”. ראו העורכים, או ממלאי-מקומם, וחשבו לתומם שזהו מין דוקטור כביכול, ונתייראו והדפיסו את שני המאמרים הארוכים, אף-על-פי ששכר-סופרים לא שילמו, לפי שהבינו למדי, שאין הדברים שווים בנזק ממונם.

באותו השבוע שבו נדפסו שני המאמרים עמדו שתי ה“סופרות”, מרת רחל ומרת סוסי – או סוניה בשמה הלועזי – לפני חלונו של בית ממכר דברים שבמודה, והתבוננו למודות חדשות גם ישנות. בעליהן היו בישיבה, שומעים את שיעוריהם בפילוסופיה ובשאר חכמות, ונשותיהם, שהיו נגררות אחריהם כתרנגולות, ותלכנה אל כל אשר הלכו הם, בחלו הפעם משום-מה בשיעורים הנסתרים מהן, ותבחרנה לטייל ברחוב-החנויות ולראות בהן. אלא שהיו מטיילות אשה-אשה לבדה, כי השקפות-העולם השונות שהבדילו בין בעליהן, התאומים לכאורה, עמדו כחומת-ברזל גם בין נשותיהם. אלא שרגש השמחה שבלבן על ההצלחה הספרותית של בעליהן, ועמידה זו על-יד החלונות בלי בעלים, המסו מהר את הקרח הנטוי על לבותיהן, ומיד נפתחו שפתותיהן להעיר הערות קצרות על הבגדים שהוצגו לראווה, ומעט-מעט היו ההערות הקצרות לשיחה ארוכה על הבגדים בכלל ועל שאר עניינים, עד שהגיעו הדברים לידי השתפכות-הנפש על עניינים שבין אשה ובעלה, ומיד גילו זו לזו כמה וכמה סודות, ובכללם גם שמות המחברים האמיתיים של שני המאמרים שנדפסו בשבוע זה, והיו שמחות שמחה גדולה. עודן מדברות, והינה זה נזכרו שהגיעה עונת תלמידי-החכמים לחזור מן הישיבה, ותלכנה לקבל את פני אלופי נעוריהן, ומשראו אותם הולכים לבדם רמזה אשה לבעלה, ומיד נתכנסה כל החבורה הקטנה והלכה למשתה התה בבית מרת סוסי, על-פי בקשתה.

מתחילה היה הדיבור קשה על שני הסופרים, בעלי השקפות-העולם השונות, שלא היו נפגשים זה בזה בעיר-הישיבה, אף-על-פי שידעו זה את זה טרם ידע הנער קרוא אבי ואמי. אחר-כך נזכרו מה שקראו באיזה ספר, שכמה ממנהיגי המפלגות השונות, הנלחמים זה בזה מלחמה עזה ביותר לעיני הקהל, הם חברים קרובים, ומתאספים למקום אחד ומסיחים את דעתם מן המחלוקת שבציבור. ומכיוון שנזכרו בדבר זה נפתח פיהם מעט-מעט. מתחילה היו מסיחין במורי-הישיבה וחזרו על ההלצות השגורות בפי התלמידים וידועות כבר לכל בר-בי-רב דחד יומא. אלא שמעניין לעניין הגיעו לשאלות שהיו מנסרות אז בעולם התלמידים הישראליים, ושלכאורה בקשו המשוחחים לעבור עליהן בשתיקה מפני הנימוס, אלא שהמהפכן לא עצר ברוחו ויפליט מפיו הערה רעה כלפי השוֹויניות והריאקציה שבלאומיות ושבציונות. מובן מאליו, שהציוני מחויב היה לענות לבר-פלוגתיה, ומה גם אחרי ראותו שההערה הרעה עשתה רושם לא רק על מרת סוסי, גברת-הבית, כי-אם גם על פלג גופו הוא, על מרת רחל. מר זרחי התחיל מצטדק ומוכיח, שלא “כצעקתה”, ושעל צד האמת יש ליישב את הציונות אפילו לפי שיטת “הפרוגרס”, כביכול, ולא עוד אלא שממקום אחד ב“קארל מארכס” גופו – מובן מאליו שאותו מקום היה ידוע כבר בכל חוגי התלמידים והיו מהפכים בו ומהפכים בו – יש להוכיח שאין הלאומיות חתיכה דאיסורא, ושהגזע יש לו השפעה אפילו על ה“אקונומיקה” בכבודה ובעצמה, והואיל וכן הוא הדבר, הרי יש להתיר את הציונות אפילו אליבא דשמאליים שבשמאליים, ומכל-שכן שעדיין לא נפסקה הלכה, והדבר שנוי במחלוקת-חכמים, אם באמת ביטלה הדעת את הדת, ואין בורא ומנהיג לבירה…

מר זרחי הרגיש שהרחיק ללכת, ונתן חרב בידי איש-מצותו להתנפל עליו ולהכחידו לעיני הנשים. ומר גדעוני ראה את ערוות האויב ולא נתעצל, כמובן, להשתמש לטובתו. המטיר אש וגפרית על המבקשים להחזיר את גלגל-ה“פרוגרס” אחורנית, וצעק שאלף כיוצא בהם ייבטלו והגלגל לא יט ממסילתו אפילו כחוט-השערה וירוץ הלאה-הלאה, אל מקום שאפילו עיניו שלו, כלומר, של מר גדעוני בכבודו ובעצמו, אינן יכולות לראותו, כי-אם לשמוח עליו ולראות את עצמו מאושר בתכלית האושר וההצלחה שזכה להיוולד בשעה טובה, נעלה ונפלאה כזו, וליטול חלק בכל המפעלים הגדולים והכבירים, שעין לא ראתה אותם מן העולם ועד העולם, ושאילמלי היה הוא, מר גדעוני, מה שהוא, כלומר, חפשי-בדעות גמור, היה מברך בשם ובמלכות ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…

מר זרחי הרגיש והרגיש בטפשות מתנגדו, שהגיע להתפעלות של עגלים, אלא שקצרה ידו לענות לכסיל כאיוולתו. אמנם הוא לא נשאר חייב תשובה לבעל-דינו, לא זאת הפעם ולא שאר הפעמים שנתכנסו יחד למשתה התה – כי מאותו היום והלאה היו מתכנסים לעיתים קרובות למקום אחד, על-פי בקשת מרת רחל מאתו ותביעתה מבעלה. בכל-זאת חש וידע בלבו, כי יד מתחרו על העליונה, וקרני-הוד מעולם אחר, זר ורחוק, אוצלות עליו מנוגה-זיוון. לכאורה הרי זה בן-אדם שכמותך, אוכל ושותה ומדבר דברים בטלים עמך, ולא עוד אלא שעיתים הוא זורק מפיו מיני דיבורים טפשים ביותר – ואף על-פי-כן אין אתה דומה לו! היום הוא כאן עמך במחיצתך, ומחר – הוא שם, נלחם על ה“באריקאדות”; ניצחו אותו – הוא עולה לגרדום ונעשה מעונה וקדוש; ניצח הוא – הוא עולה לגדולה ונעשה שר או נשיא, ואתה מה?

והרע מכול – שלא די שהוא עצמו הרגיש בזה, אלא שברי היה לו, שגם מרת רחל הכירה בדבר, ושעליו היו מחשבותיה כל הימים… ירד הענן על בית מר זרחי ואשת-נעוריו.

אמנם מר גדעוני עודנו שוהה פה, שותה עמהם כמעט יום-יום תה, ועולה עמהם אל הישיבה ואל בית-האוכל ולא על “באריקאדות” וגרדום, וגם האשה החשובה מרת סוסי שומרת על בעלה ועיניה על כל דרכיו. ולא עוד אלא שכלעומת שהלך וקרב לגמר-לימודיו הלכה וקטנה המחיצה שבין השקפת עולמו וזו של בר דבביה. עם כל זה הולכת המחיצה שבין מר זרחי ואשתו וגדלה מיום אל יום, והשלום הופר בביתם לעולמים. אכן עקוב לב האשה ומי ידענו.


[1921, “הדואר”].


  1. מפלגת הפועלים היהודית “בונד” [העורך].  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!