(משירי פושקין)
אִם אֵשֵׁב לִי בָדָד בִּמְעוֹן דּוּמִיָּה,
אוֹ תּוֹךְ עִלְזֵי לֵב רַגְלַי יוֹבִילוּנִי.
אוֹ אֵצֵא בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה הוֹמִיָּה, –
מַעְיָנַי גַּם שָׁם גַּם פֹּה בַּל יַרְפּוּנִי!
תָּמִיד יֶהְגֶּה לִבִּי: שָׁנִים יָעוּפוּ
וּבִמְעוּפָם חִישׁ גַּם חַיֵּי חֶלְדֵּנוּ
כַּצֵּל יַחֲלֹפוּ, יִתַּמוּ יָסוּפוּ,
וּכְבָר גַּם קָרֵב קֵץ אֶחָד מִמֶּנּוּ.
אִם עַל אַלּוֹן נִשָּׂא עֵינַי אָשִׂימָה –
הֶגֶה לִבִּי אָז: זֶה חָסוֹן רַב כֹּחַ
בִּלָּה קַדְמוֹנִים מִיָּמִים יָמִימָה
וִיבַלֶּה גַּם אוֹתִי דַכָּא וּשְׁחוֹחַ.
וּלְיֶלֶד עָלֵז אֹמַר אִם אֶרְאֵהוּ:
שֶׁמֶשׁ חַיֶּיךָ זֶה יָצָא לִזְרוֹחַ
תַּחַת שִׁמְשִׁי נֶחְפָּז שָׁם לִמְבוֹאֵהוּ,
וּמִרְקַב עֵץ חַיַּי בָּאתָ לִפְרוֹחַ.
יוֹם-יוֹם כִּי יַחֲלֹף, כָּל מוֹעֵד וָרֶגַע
לִבִּי יַבֵּט אַחֲרָיו אָחוּז בָּעֶצֶב:
אוּלַי כָּעֵת חַיָּה יָחִישׁ פֶּגַע
וּלְרַגְלָיו אָז יָבוֹא אֶל חַיַּי קֶצֶב.
אַךְ אֵיפֹה זֶה יֶאֱתָיֵנִי הַקָּרֶץ?
זוֹ נִפְלָאת מֶנִּי, דַּעַת בַּל אוּכָלָה;
אִם בִּמְצֹלוֹת מֵי יָם? אוֹ מֶרְחֲקֵי-אָרֶץ?
אוֹ מִמְּעוֹן שִׁבְתִּי לִקְבָרוֹת אוּבָלָה?
הַאַף אֵין חֵפֶץ אֶל בָּשָׂר לֹא-רוּחַ
בִּמְקוֹם שָׁם יִמַּל כִּתְאֵנָה נָבֵלָה,
וּבְכָל זֹאת אֶכְסֹף כִּי גֵוִי יָנוּחַ,
בִּמְקוֹם עַצְמוֹת יוֹדְעֵי תִּשְׁכֹּנָה סֶלָה.
וּצְלַח וּרְכַב אַתָּה, עֶלֶם עוּל-יָמִים,
עַל דַּלְתוֹת קִבְרִי, בּוֹ אִישַׁן הַמָּוֶת,
וּבְהִלּוֹ יִזְרַח לוֹ שֶׁמֶשׁ בָּרָמִים
נֹכַח מִשְׁכָּנִי זֶה, מִשְׁכַּן צַלְמָוֶת!